רע"א 6131+5738/97 - תעבורה מיכלי מלט בע"מ נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*האם פגיעה תוך הורדת רכב מובל מהרכב המוביל מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואריאל, בפסק דין מפי השופט אריאל, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. התובע חן אילון (להלן: התובע) עבד כנהג משאית אצל המערערת ובמסגרת עבודתו שימש גם כנהג של רכב המוביל מכוניות על משאית (להלן: המשאית). לרכבים נשוא הערעורים - היינו לגורר, לנגרר ולרכבים החדשים - הוצאו תעודות ביטוח נפרדות. הורדת המכוניות מהמשאית מתבצעת, בין היתר, על ידי עמידה על המשאית מחוץ למכוניות המובלות, ושחרור בלם מכני חיצוני הנמצא ליד כל אחד מגלגלי המכוניות המובלות, המונע את תזוזתן בעת ההובלה. לכך יש להוסיף כי פעולת שחרור הבלם היא שלב מכין לכניסה למכונית המובלת, התנעתה והסעתה אל מחוץ למשאית. בעת נסיון לשחרר את פיני הבלם החיצוניים, ניתק הבלם בעוצמה רבה וכתוצאה מכך איבד התובע את שיווי משקלו, נפל מהמשאית ונגרם לו נזק גוף. בעקבות האירוע הגיש התובע תביעה נגד המערערת שהיא מעבידתו ונגד חברת הסנה, קרנית ואבנר כחייבים על פי תעודות הביטוח והפוליסות שהוצאו.
ב. המחלוקת בביהמ"ש המחוזי התמקדה בעיקר בשאלה אם קיימת חבות מכח חוק הפיצויים בהיות האירוע עונה להגדרת תאונת דרכים, ואם לאו - האם קיימת חבות מכח פקודת הנזיקין ומכח כיסויים ביטוחיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה במסגרת חוק הפיצויים, בקבעו כי אין לראות בפעולת שחרור הבלם עובר לכניסת התובע לרכב, חלק משימוש ברכב מנועי, אלא רק פעולה בגדר "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" ופעולה זו הוצאה מחוץ לתחולת החוק. במהלך הדיונים בא התובע לכלל הסדר עם המערערת, שלפיו שילמה לו המערערת פיצויים, וחברות הביטוח התחייבו כלפי המערערת שאם הערעור יתקבל ויראו באירוע תאונת דרכים ישפו את המערערת על התשלום ששילמה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואריאל, בפסק דין מפי השופט אריאל, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ג. השופט אריאל: לאחר סקירה מקיפה של לשון החוק, תכליתו והדרך הפרשנית לחוק והפסיקה, הגיע למסקנה כי יש לראות בפעולת שחרור הבלם חלק מהסעת הרכב המובל ולפיכך יש לראות באירוע תאונת דרכים. השופט טירקל סבר כי אין זה חלק מהשימוש ברכב המובל ולכן אין לראות באירוע תאונת דרכים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אריאל. עו"ד יעקב רהט למערערת, עו"ד צ. קורן להסנה ולקרנית, עו"ד אלון זאואר לאבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב, עו"ד מ. גלעד לתובע. 3.8.99).
ע.פ. 1601/99 - ניסים שהין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע עבירות מין בקטינים בהסתמך על עדות חוקרת נוער שחקרה את הקטינים כאשר היו פגמים בחקירה. *התערבות בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש קמא(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים קדמי וזועבי נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. מ' בן ה-10, אחותו ק' בת ה-8 ואחיהם א' בן השנתיים, נהגו לבקר בדירתו של שכנם המערער, בן ה-24, שהתגורר בדירה עם שניים אחרים. האם של הקטינים הגישה תלונה במשטרה נגד המערער, והשניים האחרים, המחשידה אותם בביצוע עבירות מין ואלימות בילדים, בעת שהותם בדירתם. הילדים נלקחו לבדיקה בבית החולים שבמהלכה נמצאו על גופו של מ' שריטות בחזהו ובבטנו. לאחר מכן הובאו בפני חוקרת נוער שניסתה לדובבם. עיקר עדותם של ק' ושל א' נמסר כשהחקירה לא הוקלטה כנדרש
והתנהלה ברובה תוך הפניית שאלות מדריכות מצד חוקרת הנוער אל הילדים וקבלת תשובות של "כן". חוקרת הנוער שוחחה קצרות עם מ' בבית החולים, שיחה שלא הוקלטה, אך גביית עדותו של מ' התנהלה בעיקרה ביום שלמחרת והוקלטה ועל אף שהיתה מודרכת ע"י שאלות חוקרת הנוער נענתה בתשובות מדוייקות. השלשה הואשמו באישומים שונים וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לתת משקל של ממש לעדות של ק' ושל א' בהתחשב בהדרכה שניתנה ע"י חוקרת הנוער ונוכח גילו הצעיר של א'. לעומת זאת, לגבי עדותו של מ', קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לייחס לה משקל רב. סיוע לעדותו של מ', כנדרש על פי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), מצא ביהמ"ש בעיקר בשריטות שנתגלו על גופו. על כן הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בביצוע מעשה מגונה ובעבירה של התעללות בקטין וזיכה את שני הנאשמים האחרים. ביהמ"ש גזר על המערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים קדמי וזועבי נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ב. השופטת דורנר (דעת מיעוט): ביהמ"ש המחוזי סבר כי שיחתו של מ' עם חוקרת הנוער בבית החולים היתה קצרה ולא משמעותית ועל כן אין באי הקלטתה כדי לפגום במשקל העדות המוקלטת שמסר מ' ביום שלמחרת. בקביעה זו אין להתערב. הרשעתו של המערער התבססה על עדותו של מ' בפני חוקרת הנוער ובהתחשב בתשובותיו העניק לה ביהמ"ש משקל רב והבדילה מעדויות אחיו הצעירים ובצדק עשה כן.
ג. אשר לראיית סיוע - סעיף 11 לחוק הגנת ילדים קובע כי אין להרשיע על סמך ראייה שנגבתה ע"י חוקר נוער ללא סיוע. המונח "סיוע" מתאר ראייה עצמאית, המתייחסת לעניין מהותי השנוי במחלוקת בין הצדדים וקושרת את הנאשם לביצוע העבירה. במקרה שלפנינו מספקות השריטות שנמצאו בחזהו ובבטנו של מ' את ראיית הסיוע המהותית שכן מדובר בראייה אובייקטיבית, המעניקה אימות חיצוני לסיפורו של מ' בדבר המעשים שנעשו בו. גם את הערעור על חומרת העונש יש לדחות בהתחשב במעשים המסלידים שנעשו.
ד. השופט קדמי: בקיומן של שריטות על חזהו של המתלונן אין כדי לספק אותו "סיוע מהותי ובעל משקל" הדרוש עפ"י ההלכה הפסוקה להודעה שמסר המתלונן הקטין בפני חוקרת הנוער. חקירת המתלונן ע"י חוקרת הנוער לוקה במידה לא מבוטלת של הדרכה. החוקרת שידעה על קיומן של השריטות ומיקומן שאלה את המתלונן שאלות מדריכות אם אלה נגרמו לו ע"י המערער ותשובותיו של הקטין ניתנו בתשובה לשאלות מדריכות. אכן, אין בחוסר הניסיון של החוקרת כדי לשלול את משקלה הראייתי של הודעת המתלונן, אך יש בו כדי לכרסם במשקלה הסגולי של ההודעה ולחייב קיומה של ראיית סיוע כבדת משקל מעבר לעצם קיומן של שריטות. מדובר בזמן שהמתלונן נמצא בחופשה כשהוא משחק עם חבריו ומשתעשע בתרגילי לוליינות שהותירו סימני חבלה על גופו. במצב דברים זה, מן הדין שראיית הסיוע תשייך את השריטות למערער, או, לפחות, לפרק הזמן שבו התרחש המקרה. בהיעדר ראייה לכך, פרט לעדות המתלונן, מתכרסם כוחן הראייתי של השריטות ואין למצוא בקיומן אותו סיוע כבד משקל הדרוש. לפיכך יש לזכות את המערער.
ה. הלכה היא שאין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא, שכן לביהמ"ש ששמע את הראיות יתרון על ערכאת הערעור הנובע מהתרשמותו מהראיות. אולם, בנסיבות מסויימות, כשנמנע מן השופט בבימ"ש קמא מלהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של קטין, ניטל ממנו אותו יתרון מובהק שיש לו על פני ערכאת הערעור. דרך חקירתם של ק' וא' ע"י חוקרת הנוער הביאה לכך שביהמ"ש לא קיבל עדויות
אלה. אמנם, כשרות עדותו של מ' לא נפגמה עד כדי אי קבלתה, ואולם ודאי שאין עדותו לכשעצמה בבחינת "כליל השלמות".
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, זועבי. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 23.8.99).
ע.א. 3207/93 - אברהם פדר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*פטור לעולה מתשלום מס רכישה, כאשר שהה בישראל כתושב ארעי, חזר לחו"ל ואח"כ בא כעולה חדש(מחוזי ת"א - תיק 1550/92 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט טירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. המערער נכנס לישראל בנובמבר 97 מכח אשרה מסוג א'-1 (עולה בכח) המכוונת למי שזכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, ורוצה לשהות עד 3 שנים בישראל, כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה. באוגוסט 78 שב המערער לגרמניה ושהה שם עד אוגוסט 91 ואז נכנס לישראל כעולה. מספר חודשים לפני עלייתו השנייה לישראל, במרץ 91, רכש המערער דירה בישראל והגיש בקשה לפטור מתשלום מס רכישה בשל היותו עולה. בקשתו נדחתה. דחיית הבקשה מבוססת על תקנה 12 לתקנות מס רכישה שלפיה תנתן ההקלה לעולה רק אם רכש דירה "תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל... ומסתיימת 5 שנים לאחר כניסתו כאמור...". המשיב סבר כי את כניסתו של המערער לישראל יש לראות מעת הכניסה בנובמבר 75 ומאז עברו 5 שנים. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט טירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): תכלית החוק והתקנות לעודד עליה ולהושיט תמריץ לעולים בכח. אין להעניש את העולה על כך שבחן בעבר את האפשרות להשתקע בישראל ומצא כי השעה עדיין לא יפה לכך. העקרון הפרשני הוא שיש להעדיף פרשנות של לשון חקיקה המגשימה באופן מלא ביותר את תכליתה של החקיקה בניגוד לפרשנות "המילולית" אם ניתן לפרש כך את החוק. בענייננו ניתן לפרש את החוק ואת התקנות כך שהמערער יזכה להקלה.
ג. הפרשנות המונעת את ההקלה לעולה במקרה כמו המקרה דנא, היינו שאין רואים את כניסתו לישראל בפעם השניה ככניסה "לראשונה", אינה דרך ראוייה הן לפי פרשנות מילולית של התקנה והן לפי תכליתם של דברי החקיקה.
ד. הנשיא ברק: שאלת המפתח הינה מה התכלית המונחת ביסוד התקנה המקלה כאמור. אין לומר כי התכלית הינה "עידוד העליה והושטת עזרה לעולים" בצורה נרחבת. זה ניסוח רחב מדי. התכלית הינה לסייע בידי העולה "הטרי" שזו לו "הפגישה" הראשונה עם הארץ החדשה. התכלית אינה לסייע בידי אותו עולה "ישן" שעלה לישראל בעבר אך עזב אותה וכעת הוא שב אליה. כשמסתכלים על התכלית כמוגבלת כאמור, מתבקשת המסקנה כי לדיבור "לראשונה" בתקנה 12 לתקנות הרכישה, יינתן המובן הטבעי והרגיל שלו, והוא מתמקד בכניסה הראשונה של העולה בהיותו "חדש" בארץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. עו"ד ד. בורשטיין למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 31.12.97).
רע"א 2587/98 - י. מיידנברג... בע"מ ואח' נגד מלכי ששון
*התערבות ערכאת ערעור בפס"ד שניתן עפ"י סעיף 79 א'(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. באי כח הצדדים הסכימו בבימ"ש השלום בפתח תקוה, לאחר קבלת חוות דעת מומחה שמונה בהסכמה, כי פסה"ד במחלוקת שבין הצדדים יינתן על פי סעיף 79א "ללא נימוק
וללא ערעור". ביהמ"ש נתן את הכרעתו תוך הנמקה קצרה והמבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי. המשיב טען כי על פי הסכמת הצדדים לא ניתן לערער על פסק דינו של בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לכבד את הסכמת הצדדים לעניין הויתור על הערעור.
ב. בביהמ"ש העליון ויתר המשיב על הטענה בדבר היעדר זכות ערעור ובאי כח הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש העליון יחליט, כערכאת ערעור, במסגרת סעיף 79א, בצדקת החלטת בימ"ש השלום בפתח תקוה ללא שיהיה צורך לדון בשאלת הויתור על זכות הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ג. התערבות ערכאת הערעור בפס"ד שניתן על פי סעיף 79א מצומצמת רק למקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות. ערכאת הערעור תתערב במקרים הבאים, כנובע מהפסיקה, (אף כי הרשימה אינה נסגרת בכך), בהתחשב בתכליתה של ההוראה, וזאת אף אם אילו היא היתה ערכאה ראשונה היא היתה פוסקת אחרת: ביהמ"ש חרג מסמכותו; ביהמ"ש הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים; ביהמ"ש התעלם לחלוטין מטענות באי כח הצדדים; ביהמ"ש לא נתן לבאי כח הצדדים לטעון את טענותיהם; נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסה"ד. בענייננו, לא חלים החריגים הנ"ל. בהסכמה לפס"ד בדרך פשרה יש להניח כי כל צד לוקח בחשבון גם אפשרות שעמדתו תישלל לחלוטין. מה עוד שהצדדים הסכימו כי ינתן פס"ד ללא הנמקה. בכל הנסיבות אין מקום להתערב בפסה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד ברקת ערן, א. גולדנברג וצחי הרבון למבקשים, עו"ד מרדכי גלוסקה למשיב. 23.8.99).
רע"פ 1274/99 - יואל לידני נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. באוגוסט 94, בשעה 30:23 בלילה, ארעה תאונת דרכים בה פגע אוטובוס בהולך רגל, בן 64, וגרם למותו. המקרה ארע ברחוב שלום עליכם בתל אביב. הנהג פנה ימינה במהירות של 20-15 קמ"ש לרחוב בן יהודה כאשר אור ירוק דולק ברמזור בכיוון נסיעתו. לגירסת המערער שמע צליל של מכה בחזית האוטובוס ועד לאותו שלב לא הבחין כלל בהולך הרגל. לא הוכח קיומם של נתונים כלשהם על התנהגות הולך הרגל עובר לתאונה, אין יודעים מאיזה כיוון חצה את הכביש ובאיזו מהירות הלך ומה היה מקום החצייה. גם לא הוכח מקום הפגיעה של האוטובוס במנוח. בימ"ש השלום לא קבע ממצא בנוגע לשאלה אם חצה המנוח את הכביש כשדלק אור ירוק ברמזור להולכי רגל במקום ולא יכול היה לקבוע דבר בעניין זה על פי תכנית הרמזורים שהוגשה. על המדרכה הצמודה למעבר החציה מימין כיוון נסיעת המערער היו פיגומים. המערער אישר בעדותו כי הוא מכיר את הצומת, את פעולת הרמזורים, את הפיגומים ועץ וארגז מתכת שהיו במקום. בימ"ש השלום קבע כי היה למערער שדה ראייה שכלל את כל אזור המעבר ואעפ"כ זיכה את המערער מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בנימוק שבהיעדר נתונים על תנועת הולך הרגל לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהמערער יכול היה למנוע את התאונה אילו ראה את המנוח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המערער. הוא נימק זאת בכך שיהא הכיוון בו חצה המנוח את הכביש אשר יהא, הרי חובת ההתבוננות וההבחנה המוקדמת מוטלת על הנהג באשר למלוא רוחב הכביש וצדדיו. לדעת ביהמ"ש המחוזי, הרשלנות הבסיסית של המשיב היא שלא הבחין כלל ועיקר במנוח ומשהוכחה התרשלות
בסיסית של נהג שבעקבותיה התרחשה תאונה, שעל פי טבע הדברים היתה עשוייה להימנע אילולא ההתרשלות, קמה בכך לכאורה אחריות הנהג לתאונה ועליו לסתור אותה לא בהיפותיזות אלא בהצגת ראשית ראייה. על כן הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות. הערעור נתקבל.
ג. גם בהנחה שהוכח כי המערער התרשל בכך שלא הבחין במנוח כשזה חצה את הכביש, על התביעה להוכיח קשר סיבתי בין התרשלות המערער לבין התוצאה הקטלנית. בהיעדר ראיות המצביעות על קשר סיבתי זה יש ליהנות את הנאשם מן הספק לגבי קיומו. בענייננו לא מדובר בתרחיש דמיוני בלבד, לפיו אין קשר סיבתי כאמור, ולא נוצרה כאן חזקה עובדתית של רשלנות שעל המערער היה לסתרה. הנתונים שהיו לפני הערכאות היו שהמהירות בה נהג המערער היתה איטית ואין לשלול כי המנוח רץ לכביש ואין אנו יודעים איזה מרחק הספיק לעבור לפני שנפגע. בנסיבות אלה אין אפשרות לקבוע שאילו נהג המערער אחרת מכפי שנהג היתה נמנעת התאונה.
ד. ביהמ"ש העליון שקל אם יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות והגיע למסקנה שאין לעשות כן. השאלה היא אם ניתן לקבוע כי המערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח בטרם פגע בו, והתשובה היא שאפילו נאמר כי שדה הראייה של המערער היה מלא, הרי שצירוף הנתונים בדבר היות מעבר החצייה ממוקם סמוך לפנייה, בדבר היות נתיב הנסיעה פנייה בתשעים מעלות, שבו מצופה מן הנהג להסתכל לכל הכיוונים אפילו דולק ברמזור לנהג אור ירוק, ובדבר היעדר נתון כלשהו על האופן בו ירד המנוח לכביש, מוביל למסקנה כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי שמהערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח כשחצה את הכביש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד צבי רפפורט למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 23.8.99).
ע.א. 6996/97 - חברת א. עבאדה בע"מ נגד רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דרישה לקבלת נכס מקרקעין מהמינהל ללא מכרז בהסתמך על נוהג שנוצר ביחסים בין התובע למינהל בעבר לגבי מקרקעין דומים. *פטור ממכרז לדיירי עמידר הרוכשים דירותיהם. * טענת השתק נגד רשות שלטונות(מחוזי חיפה - ה"פ 30160/96 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה חברה קבלנית העוסקת בייזום פרוייקטים במקרקעין. על פי טענתה, מאז שנת 91, התבצעו בינה לבין המשיבות (המינהל ועמידר) עסקות רבות בעלות דפוס דומה בעיר עכו. בגדר עסקות אלה, ובאישור עמידר, כך הטענה, רכשה המערערת זכויות של דיירים מוגנים בנכסים שונים שבבעלות רשות הפיתוח ופינתה את הדיירים המוגנים מן הנכסים על חשבונה. מנגד היקצה המינהל למערערת ללא מכרז את הקרקעות שעליהן נמצאו נכסים אלה וחתם עמה על חוזי פיתוח שהיקנו לה זכויות לבנות על הקרקעות ולפתחן. לטענת המערערת, על יסוד הנוהג שנוצר בין הצדדים, נרכשו על ידה בשנת 93 זכויות דיירים מוגנים בשני מגרשים שבבעלות רשות הפיתוח, והיא החלה לפעול לקידום העסקות הנוגעות למגרשים אלה (להלן: העסקות). בגדר קידום העסקות אף בוצעו פעולות שונות ביחס למגרשים ע"י המשיבות עצמן. ברם, בשלב מסויים התמנתה מנהלת חדשה לתפקיד מנהל מחוז חיפה של המינהל והיא החליטה להקפיד על מילוי הוראות חוק חובת המכרזים ועל יישום נהליו הפנימיים של המינהל ולפיכך סירבה לחתום עם המערערת על חוזה פיתוח.
ב. המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי כי יש לה זכות בלעדית להתקשר עם המשיבות ביחס לשני המגרשים. בתובענה טענה המערערת כי התחייבות המשיבות בגדר העסקות, קדמה לכניסתו לתוקף של חוק המכרזים, ועל כן החוק אינו
חל על העסקות; כי על העסקות חלות מספר הוראות פטור מכח תקנות חובת המכרזים; כי על העסקות חל פטור ממכרז גם מכוחו של נוהל פנימי של המינהל, הקובע כי נכסי רשות הפיתוח יימכרו ללא מכרז לדיירים המוגנים ומכיוון שהיא רכשה את זכויות הדיירים המוגנים יש להעניק לה את הפטור; כי יש לחייב את המשיבות להשלים את העסקות עמה בשל הסתמכותה על הנוהג שנוצר בין הצדדים ועל הסכמתו של המינהל להקצות לה את הקרקע ללא מכרז שכן כתוצאה מהסתמכות זו שינתה המערערת את מצבה לרעה. ביהמ"ש המחוזי קבע, לאור מהות התובענה, כי לא תותר חקירה של המצהירים וכי טענות הצדדים יוגשו בכתב וביהמ"ש יצא מנקודת הנחה שטענותיה העובדתיות של המערערת כולן הינן נכונות. אעפ"כ קבע ביהמ"ש כי יש לדחות את התובענה.
ג. ביהמ"ש קבע כי לנוכח מועד רכישת הזכויות ע"י המערערת מן הדיירים המוגנים חל חוק המכרזים על שתי העסקות, ועל כל פנים, חובת קיום מכרז בנושא כגון דא קדמה לחקיקת החוק. עוד קבע ביהמ"ש כי הוראות הפטור השונות בתקנות המכרזים אינן חלות על העסקות וכי הנוהל הפנימי המאפשר מכירת נכסים לדיירים מוגנים חל רק על דיירים מוגנים המתגוררים בנכסים, וגם זאת רק כחריג לכלל המחייב עריכת מכרז, ואין לראות במערערת "דיירת מוגנת" בנכסים האמורים. אשר להסתמכות המערערת על הנוהג שנוצר בין הצדדים - קבע ביהמ"ש כי אף אם היתה הבטחה שלטונית של המשיבות שהופרה על ידיהן, הרי שלאור החובה לערוך מכרז ביהמ"ש לא ייתן את ידיו לנוהג פסול הנוגד את החוק. הערעור נדחה.
ד. יש לדחות את טענת המערערת נגד סירובו של ביהמ"ש המחוזי להתיר חקירות על תצהירים שהוגשו. ביהמ"ש המחוזי הניח לטובתה של המערערת כי טענותיה העובדתיות נכונות ופסק דינו עוסק רובו ככולו במשמעות המשפטית שיש לייחס לעובדות אלה. בנסיבות אלה, חקירת המצהירים מטעם המשיבות לא היתה מוסיפה דבר לטענות המערערת.
ה. יש לדחות גם את טענות המערערת הנוגעות לחובת קיום המכרז החלה על העסקות ועניין הנוהל הפנימי של המינהל. חובת קיום מכרז פומבי בידי רשות ציבורית המקצה ממשאביה לציבור, הינה חובה בסיסית, ויש לפרש הוראות פטור ממכרז בצמצום רב. בענייננו, יישום הכללים המשפטיים על העובדות שנקבעו נעשה ע"י ביהמ"ש כראוי ובאופן שאינו מצדיק את ההתערבות. בהקשר זה יש אף לדחות את טענת המערערת שההנחה העובדתית בדבר רכישת זכויות הדיירים המוגנים בנכסים על ידיה מקימה לה זכות לפטור ממכרז. שאלת תחולת הוראות הפטור הינה שאלה משפטית ואין הן מוחלות מניה וביה על כל מי שרוכש את זכויות הדיירים המוגנים בנכסים.
ו. עיקר טענת המערערת בערעור היה כי המשיבות מושתקות מלהתכחש להתחייבותן להקצות לה את הקרקע, לאור הסתמכותה על הנוהג שנוצר בין הצדדים ושינוי מצבה של המערערת לרעה בשל כך. אין מדובר בהשתחררות רשות מינהלית מהבטחה שלטונית אלא במצג פגום שיצרה הרשות המינהלית כלפי הפרט כאשר הפרט מסתמך על מצג זה ומשנה את מצבו לרעה. אכן, כאשר צד אחד הציג מצב מסויים בפני צד אחר, והצד השני הסתמך עליו בתום לב ושינה מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו. אלא שהחלתו של השתק כנגד רשויות מינהליות מעוררת קשיים מיוחדים, וזאת בשל החשש כי השתקת רשויות כאלה תאפשר את הפרתן של נורמות המשפט המינהלי, שלהן אופי כופה (קוגנטי) והן אינן ניתנות להתנייה.
ז. עם זאת, אין לדחות על הסף טענת השתק הנטענת על ידי פרט נגד רשות מינהלית. הימנעות מהשתקה של הרשות עשוייה לגרור תוצאות בלתי צודקות מבחינתם של הפרטים הבאים עמה במגע. במצבים שבהם מועלית טענת השתק כנגד רשות מינהלית יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין אינטרסים של הפרט שהסתמך בתום לב ובסבירות על מצג של רשות מינהלית. במקרה שלפנינו הניח ביהמ"ש לטובת המערערת את קיומם של יסודות ההשתק, אך הפגם שנפל במצגן של המשיבות הינו פגם חמור הפוגע בתקנת הציבור במידה שאינה מאפשרת את אכיפתה של הקצאת קרקע ציבורית ללא מכרז בניגוד לחוק ולהלכה שקדמה לה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אליעזר קליין למערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבות. 2.8.99).
ע.א. 4199/99 - חברת נרגו בע"מ נגד ד.ב. שרותי תיירות בע"מ ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת הגישה בבימ"ש השלום באשקלון עתירה לסעד הצהרתי כי היא בעלים של מבנה בית מלון המצוי באשקלון ושל תכולתו. ביום 14.5.98 דחה ביהמ"ש את תביעתה. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי ובהתאם להסדר פשרה בוטל פסה"ד והעניין הוחזר לבימ"ש השלום תוך מתן אפשרות למערערת להביא ראיות נוספות מטעמה. בישיבת תזכורת של בימ"ש השלום, לאחר שהתיק הוחזר לו, התבטא השופט, לטענת המערערת, במלים "מה אתם חושבים שאני לא חושב שפסה"ד שנתתי הוא צודק?". על יסוד דברים אלה ביקש ב"כ המערערת כי השופט יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי אם על יסוד הראיות יראה שטעה הוא יכול להודות בטעותו ואין הוא נעול על גישה זו או אחרת. בערעור מתייחסת המערערת לאמירת השופט האמורה וב"כ מציין כי אין אמנם פסול בכך שביהמ"ש סבר בשעתו שפסה"ד נכון וראוי, אך אמירה זו לאחר שפסה"ד בוטל עולה ממנה כי ביהמ"ש מחזיק בדעתו שפסק דינו נכון, וכי אין דעתו פתוחה לשינוי כלשהו של פסה"ד. המערערת מצביעה גם על אמירות שונות בפסה"ד וכן בהחלטות ביניים והתבטאויות נוספות של ביהמ"ש לפני שנתן את פסה"ד הקודם וכיוצא באלה נושאים. הערעור נדחה.
ב. אין בכך שביהמ"ש דן והכריע בהליך מסויים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב ביטול פסק דינו ע"י ערכאת ערעור או בנסיבות אחרות. אין סיבה להניח, בהיעדר ראייה לסתור, ובהתחשב בהצהרתו של השופט עצמו, כי הוא יימנע מלדון באופן ענייני בהליך שבפניו. אכן, במקרה שלפנינו אמר ביהמ"ש, הן בדברים ששימשו יסוד לבקשת הפסלות והן בהחלטה שסירבה לבקשה, דברים שייתכן שמוטב היה אלמלא נאמרו, אך גם בדברים אלה אין עילת פסלות, גם אם עוררו בלב המערערת חשש (סובייקטיבי) לקיום דעה קדומה של ביהמ"ש. אין דברים אלה מעוררים חשש אובייקטיבי שביהמ"ש אכן גיבש עמדה מוגמרת שאינה ניתנת לשינוי בהליך שבפניו.ג. יתר טענות המערערת נוגעות לאירועים שהתרחשו זמן רב לפני מועד הגשת בקשת הפסלות ודין הוא שטענת פסלות יש להעלות "בתחילת הדיון בתובענה או בערעור, ולפני כל טענה אחרת", ולמצער "מיד לאחר שנודעה... עילת הפסלות". המערערת לא העלתה טענת פסלות במהלך הדיון הקודם בביהמ"ש, לא ביקשה במסגרת הליכי הערעור כי התיק לא יוחזר לשופט שדן בו קודם, ואף בקדם המשפט לא העלתה טענת פסלות עד שנאמרו הדברים נשוא הערעור האמורים ודברים אלה בלבד הם שעמדו ביסוד בקשת
הפסלות. אין המערערת יכולה לבוא כעת וללקט עילות פסלות שנושנו ונזנחו על ידה זה מכבר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלון גורן למערערת. 26.8.99).
ע.א. 1723/98 - קלנדרוב מאיה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערערת הגישה תובענה נגד המשיבה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התקיימו מספר דיונים מקדמיים בפני שופטת בימ"ש השלום ברמלה ובמועד שנקבע לדיון בקד"מ הגישה המערערת בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. ב"כ המערערת הבהיר כי הואיל ובעלה של השופטת מייצג את המשיבה במאות תיקים, הוא חושב שאין זה ראוי שהשופטת תדון בתיק. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי הוא שומע את החלק הארי של התביעות האזרחיות המוגשות בבימ"ש השלום ברמלה ומטבע הדברים חלק גדול מאותן תביעות מוגש כנגד חברות ביטוח, וביניהן חברת כלל. אכן, בעלה מייצג בתיקים מסויימים את חברת כלל, אלא שהחברה מיוצגת ע"י עשרות רבות של משרדי עורכי דין ואין בעובדה שבעלה גם מייצג את המשיבה משום יצירת משוא פנים או הטיית דין מבחינת בית המשפט, והדבר אף לא נטען. כן ציינה השופטת את העובדה שבקשת הפסילה הוגשה באיחור. הערעור נתקבל.
ב. כלום נתקיימה בענייננו אותה נגיעה אישית או חפצית, שיש בה כדי להביא לפסילתה של השופטת? - התשובה היא חיובית. אמת, נגיעתה של השופטת להליך היא רחוקה. לא היא ולא בני משפחתה נוגעים בהליך. תוצאתו לא תעשיר או תרושש מי מהם. עם זאת, אין מקום לקבוע שאין כל נגיעה בין השופטת להליך שבפניה. בעלה מייצג את המשיבה במספר תיקים וככל שניתן להבין אין מדובר בייצוג אקראי או חד פעמי. בעלה של השופטת הוא אחד מעורכי דין רבים המייצגים את המשיבה והמשיבה אינה לקוחה יחידה או בלעדית של בעלה, עם זאת, ייצוג המשיבה בתיקים לא מעטים מניב הכנסה לבעלה של השופטת (ובעקיפין - גם לשופטת עצמה).
ג. זאת ועוד: מעצם טיבה, המשיבה היא "מתדיין סדרתי" והיא מתייצבת באופן תדיר בערכאות. אי לכך, ובהיעדר ראייה לסתור, סביר להניח, כי התקשרויותיה עם עורכי דין נושאות אופי קבוע ורציף. בדומה להלכה הנוגעת לקיומה של דעה קדומה, תחושתו של השופט עצמו, שאין הוא מבחין בין דיון בעניינה של חברת ביטוח אחת לדיון בעניינה של רעותה, אף שהיא בעלת משקל, אינה מכריעה את הכף. כמו כן, טענת פסלות נוגעת ללב לבו של ההליך השיפוטי, לטוהר ההליך, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט. שופט הנחזה כמי שנגוע במשוא פנים או בניגוד עניינים עלול להכתים את כלל המערכת השיפוטית ולפגוע באמון הציבור ברשות השופטת. לפיכך היה על השופטת לפסול עצמה ויש להעביר את התיק לשופט אחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אברהם ילין למערערת, עו"ד שאולה ברג למשיבה. 26.8.99).
בש"פ 5282/99 - מדינת ישראל נגד אפרים יעיש
*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (גניבה והונאה)(בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של כניסה לבית מגורים, גניבת כרטיס חיוב, נסיון להונאה בכרטיסי חיוב, שימוש ברכב ללא רשות והכשלת שוטר. המשיב נעצר עד תום ההליכים. המשיב לא היה מיוצג בהליכים אלה ומשפטו נמשך חודשים רבים והתפרש על פני שבע ישיבות של ביהמ"ש. במהלך התקופה הופסקה שמיעת המשפט
למשך תקופה של חודש וחצי בשל ערעור שהגיש המשיב על דחיית בקשתו לפסילת השופטת שבפניה התברר משפטו. בתום שמונה חודשים למעצרו ביקש המשיב עיון חוזר במעצרו ובקשתו נדחתה. המשך הדיון נדחה לספטמבר 99 לשמיעת עדי ההגנה. ביום 18.8.99 ימלאו תשעה חודשים למעצרו של המשיב והוא אמור להשתחרר מכח הוראת סעיף 61(א) לחסד"פ, (להלן: חוק המעצרים), אלא אם יוארך מעצרו. המדינה ביקשה הארכת המעצר ב-90 ימים בהתחשב במסוכנותו של המשיב. הבקשה נדחתה.
ב. בסמכות להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ניתן לעשות שימוש במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. על ביהמ"ש הדן במשפטו של נאשם שנעצר עד תום ההליכים, לעשות מאמצים לנהל את המשפט כך שבהיעדר נסיבות מיוחדות יסתיים המשפט תוך 9 חודשים. נסיבות כאלה אינן נמצאות בדרך כלל במשפטים פליליים המתנהלים בפני בימ"ש השלום, מכיוון שמשפטים אלו ברובם אינם מורכבים. הארכת מעצרו של נאשם שניתן היה לשמוע את משפטו בגדר התקופה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים, ואף בתוך תקופה קצרה ממנה, שמה לאל את תכליתו של חוק המעצרים. בירור משפטו של המשיב הוא פשוט יחסית, מספר העדים אינו רב והאישומים נגדו אינם מסובכים. ניתן היה לסיים את בירור המשפט בתוך תקופת המעצר. אילוצי המערכת עשויים לעכב את בירור המשפט אלא שבכך אין עילה להארכת המעצר. לפיכך ישוחרר המשיב בתנאים ובכללם מעצר בית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד גב' מיטל יצחקי למשיב. 17.8.99).
ע.א. 691/96 - מדינת ישראל נגד אחמד אבו ג'אבר
*עיכוב ביצוע פס"ד שבו חוייבה המדינה לשלם פיצויי נזיקין(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המשיב, תושב הכפר ג'לקמוס שבנפת ג'נין, נפגע באפריל 92 מקליע שנורה, לטענתו, על ידי חיילי משמר הגבול שהיו בפעילות מבצעית בכפרו. המשיב שסבל מנכות בשיעור של %100, תבע את המדינה לפצותו וביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתו ופסק פיצויים העומדים כיום על סכום של כ-1,8 מליון ש"ח. שני הצדדים הגישו ערעורים. בעקבות חקיקת החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), אשר התנה את עיכוב ביצועם של פסקי דין שעליהם מערערת המדינה, בקבלת החלטה שיפוטית המתירה עיכוב כאמור - הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. בתגובה לבקשה הציע ב"כ המשיב כי סכום הפיצויים שנפסק יופקד בידיו, עד להכרעה בערעור שהגישו הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מכל וכל וקבע שאין מקום לעכב את ביצוע פסה"ד. בבקשה טוענת המדינה כי אם יבוצע פסה"ד יקשה עליה להשיב את מצבה לקדמתו אם תזכה בערעורה. הטענה היא שהמשיב מתגורר באזור הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית, ובאיזור זה אין הסדר המאפשר אכיפת פסקי דין של בתי המשפט הישראליים. כמו כן טענה המבקשת כי אין מקום להורות על הפקדת כספי הפיצויים בידי ב"כ המשיב, משום שאין חשש כי המבקשת תנסה להתחמק מתשלומם, ומכיוון שקיים סיכון בהפקדת כספי הפיצויים בידיים פרטיות, וגם אין דרך להבטיח כך את ערך הכסף. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. ככלל, משניתן פס"ד המטיל על צד חובת תשלום, יש לבצעו לאלתר. רק במקום שהחשש מפני היעדר אפשרות להשבת מצב הצד המפסיד לקדמתו הוא ממשי, ניתן לעכב את ביצוע פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי לא ראה מקום לעכב את הביצוע, אך ב"כ המשיב עצמו הציע, כאמור, כי הפיצויים יופקדו בידיו עד להכרעה בערעור. בהצעה זו
יש כדי להסיר את חששה של המבקשת מפני קשיים בגביית כספי הפיצויים אם תזכה המדינה בערעורה. לפיכך יופקדו כספי הפיצויים בידי ב"כ המשיב שישקיעם כנאמן עבור המשיב באגרות חוב ממשלתיות צמודות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד טליה ששון למבקשת. 8.8.99).
ע.פ. 6299/96 - מורוזובה אילונה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חזרה מהודאה בעיסקת טיעון(בקשה לחזור מהודאה בעיסקת טיעון - הבקשה נתקבלה).
א. המערערת הורשעה בעיסקת טיעון, בעבירה של הריגת חברתה לחיים בדקירות סכין ונדונה ל-11 שנות מאסר. היא ערערה על חומרת העונש, אך כשהתחלף ייצוגה בסניגוריות חדשות מן הסניגוריה הציבורית, הן עתרו לאפשר לה לחזור בה מהודייתה על יסוד ראיות חדשות שהוגשו. הבקשה נתקבלה.
ב. מהראיות עולה, לטענת המערערת, שהיא לא ביצעה את המעשה שיוחס לה ולא היתה הבנה מלאה בינה לבין פרקליטתה דאז לגבי נסיבות עיסקת הטיעון. הראיות שיוצגו בערעור מלמדות שבכל העת הרלבנטית לפני הדיון במשפטה היתה המערערת עקיבה בדעתה שאינה זוכרת את נסיבות האירוע, אך בכך לא היה כדי למנוע את המערערת מלהסכים לעיסקת טיעון שתוצאתה חילוצה מאישום בעבירת הרצח שבו הואשמה מלכתחילה. עיון בראיות הנוספות שהוגשו גם אינו מלמד על קיומה של אפשרות ממשית שהמערערת לא ביצעה את המעשה המיוחס לה. גם אליבא דמערערת ניתנה הסכמתה לעיסקת טיעון לאחר תהליך של בחירה ע"י המערערת. אילו בכך נסתיימו הדברים לא היה מקום לקבל את הערעור. כבר נקבע שהנסיבות בהן יותר לנאשם לחזור בו מעיסקת טיעון לאחר גזירת דינו הן נדירות למען לא תיהפך ההסכמה למותנית בדיעבד בעונש שיוטל.
ג. אך במקרה דנן אירע דבר נוסף, כאשר הסניגורית דאז שהופיעה בפני ביהמ"ש העליון אמרה כי המערערת היתה נכונה בכל מחיר להישאר בארץ, אפילו במאסר, נוכח סכנת חיים שהיתה נתונה בה מצד חוגי פשע מאורגן אילו זוכתה וגורשה לארץ מוצאה. אם נכונים הדברים יש בהם כדי להצביע על נכונות המערערת להסכים לעיסקת הטיעון לא בגלל טעמים הקשורים בביצוע העבירה, אלא על אף קיום טענת חפות בלתי מסוייגת. הדברים לא נתבררו די צרכם, אך יש בהם כדי להעמיד בספק ממשי את הטעמים שהביאו את המערערת להסכים לעיסקת הטיעון. בנסיבות יוצאות דופן אלו הוחלט להתיר למערערת לחזור בה מעיסקת הטיעון ובהודייתה והתיק יישמע מחדש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, זועבי. עוה"ד אושרה קנצפולסקי ומהרל אלכסנדרה למערערת, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיב. 21.6.99).
בש"פ 5367/99 - יוסי מירילאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של נאשם בהריגה שהורשע וההרשעה בוטלה ע"י בימ"ש של ערעור שהחזיר את התיק לבימ"ש קמא(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הורשע בשעתו בהריגה וביהמ"ש העליון ביטל את ההרשעה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שישקול אם יש בסיס להרשעה. ההחלטה בערעור נתקבלה לאחר שחלק מראיות החיזוק שקיבל ביהמ"ש המחוזי לתמיכה בעדות של שותף לעבירה נמצאו כבלתי קבילות. בחומר הראיות נמצאו ראיות חיזוק נוספות וביהמ"ש העליון סבר כי על ביהמ"ש המחוזי להכריע מחדש את דינו של העורר. משהוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי היה עליו להחליט אם לעצור את העורר עד לתום ההליכים מחדש. ביהמ"ש המחוזי עמד על כך שיש בתיק ראיות לכאורה נגד העורר ובכללן בהודעותיו של האדם
שהיה שותף לירי ונשפט בנפרד, הודעה שנתקבלה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות ולא נמצא בה פסול וכי יש בחומר הראיות חיזוקים לתמיכה בהודעה זו, המספיקים בשלב זה. כן קבע השופט שהמסוכנות שנשקפה מהעורר שעה שנעצר לראשונה לא פגה. ביהמ"ש נתן דעתו למשך הזמן שהעורר שהה בכלא וציפיותיו בעקבות ההליכים בערעור. בסופו של דבר החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי כבר שקל את כל טענות העורר והטענה היחידה המטרידה וראוי לתת לה משקל בגדר שיקולי המעצר, היא העובדה שהעורר היה נתון במעצר ממושך עקב מעורבותו בעבירות הנדונות, ואף ריצה שנה מתקופת המאסר שהושתה עליו. ואמנם, גם אם מביאים בחשבון שחלק מתקופת המעצר היה העורר במאסר בגין עבירות אחרות, עדיין הוא נתון בכלא תקופה ממושכת. אל מול שיקול זה יש להביא בחשבון את המסוכנות הרבה הנשקפת ממי שיש כנגדו ראיות בעלות משקל לכאורי נכבד, כי ירה יחד עם אחר מתוך רכב נוסע באדם שהיה ברחוב וגרם בכך למותו. לכך יש להוסיף את העובדה כי סיום משפטו של העורר יתקיים במועד קרוב. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. הלוי לעורר, עו"ד ר. לוי למשיבה. 16.8.99).
בש"פ 5468/99 -מנשה אבנר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה תוך הפרת צו בימ"ש שלא יופיע בדירתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בניגוד לאיסור על פי "צו הגנה", של בימ"ש, התקשר לביתה של אשתו, המתלוננת, הטריד אותה טלפונית, הגיע לביתם כשאולר בידו, אנס את המתלוננת (אשתו) וביצע בה מעשים מיניים. באיומי סכין כתבה האשה שהיא מסכימה לשובו של העורר הביתה ולביטול צו ההגנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר וכי מעשיו של העורר מעידים כי הוא מסוכן לאשתו, מה גם שאינו ממלא אחר ההוראה להימנע מלהיכנס לביתו. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
משהפר העורר את צו ההגנה שנתן ביהמ"ש לענייני משפחה, צו שאסר עליו להטריד את אשתו בטלפון ואסר עליו להיכנס לביתו או להתקרב אליו, נראה כי אין ליתן בו אמון. נוכח אופיין של העבירות המיוחסות לעורר והסיכון הנשקף ממנו לשלומה ולביטחונה של אשתו, אין להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ד. שפיגל לעורר, עו"ד מ. חדד למשיבה. 23.8.99).
ע.פ. 2216/99 - יעקב הרוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של נסיון לרצח ונשיאת נשק, כאשר לפי קביעת ביהמ"ש קשר קשר עם אחר לרצוח אדם בשם אסרף. המערער וחברו לפשע נסעו באופנוע לעבר רכב בו נהג אסרף וירו בו 5 יריות שלא פגעו בו. ביהמ"ש הרשיע את המערער על יסוד הודעות מוקלטות בפני סוכן משטרתי סמוי שנתמכו בראיות מסייעות. ביהמ"ש גזר על המערער 15 שנים מאסר בפועל ו-5 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - היו בידי ביהמ"ש ראיות מספיקות שיש בהן כדי להביא למסקנה שהמערער התכוון לקטול את אסרף. אשר לעונש - ב"כ המדינה הסכים לבטל את העונש של המאסר על תנאי, אך לא להפחית את המאסר בפועל. אכן, תקופת המאסר בפועל שעל המערער לרצות היא ארוכה, אך ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להביא בחשבון כי
לחובת המערער הרשעה ברצח בעבר, וכן את העובדה כי את המעשה ביצע בתקופת השחרור ברשיון. מנגד יש להביא בחשבון שבפועל לא נפגע אסרף וכי על המערער לרצות גם תקופה ארוכה נוספת עקב ביטול רשיונו ובסך הכל כ- 22 שנות מאסר בפועל. בכל הנסיבות יש להקל במקצת בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל בגין העבירה דנא על 12 שנים כשהמאסר על תנאי מתבטל.
(בפני השופטים: לוין, זמיר, זועבי. עוה"ד גב' שולמית אמיר וניר רוטנברג למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 20.7.99).
בש"פ 5490/99 - פריד אשקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום בקטין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בהיותו ביער שגב פגש בילד בן 11 ששהה עם הוריו בפיקניק, הקטין ביקש מהעורר שיראה לו סוס שהיה בבעלותו והעורר הרכיבו על הסוס, הרחיקו מהוריו וביצע בו מעשי סדום 3 פעמים. במהלך ביצוע המעשים איים העורר על הילד שלא יספר את אשר עשה לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהיעדר מחלוקת על קיום ראיות לכאורה מתקיימת עילת מעצר לפי חסד"פ שכן יש יסוד סביר להניח שהנאשם "יסכן את בטחונו של אדם". כמו כן, בהתחשב בסוג העבירה שהעורר הואשם בה, מתקיימת חזקת מסוכנות שהעורר לא הפריך ונוכח מסוכנות זו אין להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים שביצע העורר פעם אחר פעם בילד רך בשנים, בנסיבות בהן נתן בו הילד אמון, הם מעשים אכזריים וחמורים המצביעים על כך שהעורר הוא אדם מסוכן לציבור. המעשים האמורים, החמורים כשלעצמם, בוצעו בילד שבכה וביקש לחזור להוריו. העורר לא נרתע מלבצע את מעשיו גם בידיעה שהורי הקטין נמצאים בקרבת מקום. ניתן על כן לקבוע כי מדובר באדם הנתון לדחפיו ללא מעצורים ונשקף ממנו סיכון לילד שהוא קרבנו ולקורבנות פוטנציאליים נוספים. בנסיבות אלה מעצר בית בביתו של העורר אינו יכול להיות תחליף הולם למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד ג. חן למשיבה. 23.8.99).
רע"א 4167/99 - ז'קי וגבי נחמיאס נגד אליאס ושושנה יהודאי
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים (הבקשה נדחתה).
המבקש 2 רכש דירה מהמשיבים ומקצת התמורה שולמה בשיק שמשך אחיו, המבקש 1, לפקודת המשיבים. השיק לא כובד והמשיבים פתחו בהליכי הוצל"פ נגד המבקש 1. הלה לא התנגד לביצוע השיק והליכי ההוצל"פ נמצאים בעיצומם. במקביל הגישו המבקשים עתירה לסעד הצהרתי בבימ"ש השלום כי עיסקת המכר בטלה או ניתנת לביטול וכן כי המשיבים אינם זכאים לסכומים הנתבעים על ידם במסגרת הליכי ההוצל"פ, ולחילופין כי סכום החוב נפרע או קוזז. ביהמ"ש מחק את הטענות, העילות והסעדים הנוגעים להליכי הוצל"פ בקבעו כי אין המבקשים רשאים לעקוף את המגבלות על מי שמבקש להתגונן נגד ביצוע שיק ולתקוף את הליכי ההוצל"פ במסגרת הליכי תביעה. ערעור המבקשים בביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינה של הבקשה בערעור שני על החלטת ביניים שקיבל בימ"ש השלום ובקשות מסוג זה אינן נדונות לגופן בביהמ"ש העליון כדבר שבשיגרה. הכלל הוא כי משנדרשו שתי ערכאות לעניין מסויים ידון בימ"ש בנושא זה בשלישית רק אם מתעוררת במסגרתו סוגייה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות, החורגות מתחומה של המחלוקת
שבין הצדדים. אין זה המקרה דנן. זאת ועוד, ולמעלה מן הצורך, יאמר, כי אין המבקשים יכולים להעלות, במסגרת הליך מאוחר שעניינו בעיסקת יסוד, טענות והגנות שטריות שלא הועלו על ידם במועדן ובמקומן.
(בפני: הנשיא ברק. 26.8.99).
ע.פ. 1573/99 - אייל אלפונטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף את המתלוננת, אשה בת 78, כשהלכה ברחוב באשדוד עם אחותה בשעות לפני הצהריים. הוא חתך בסכין יפנית רצועת שקית שהחזיקה המתלוננת וגנב ממנה את השקית. תוך כדי כך הפיל את המתלוננת ואת אחותה ושתי הנשים ננחבלו. על יסוד הודאתו הורשע המערער בשוד מזויין ובחבלה חמורה. בעת המעשה היה המערער משוחרר בתנאים מגבילים ובצאתו לרחוב הפר את תנאי השחרור ובשל כך נמצא אשם בהפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה על תנאי וכן הפעיל שנתיים על תנאי כששה חודשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער, כבן 29, מתמכר מזה שנים רבות לסמים ולחובתו הרשעות קודמות בעבירות רכוש רבות. את עבירת השוד הנוכחית, כמו את עבירות הרכוש שביצע בעבר, ביצע המערער, כטענת סניגורו, כדי לממן את צריכת הסמים האישית שלו. חרף טענות הסניגור אין מקום להתערב בגזר הדין. העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר על רקע חומרת העבירות אותן ביצע, נסיבות ביצוען ועברו הפלילי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. עו"ד ניר רוטנברג למערער, עוה"ד משה שילה וגב' ענבר פלש למשיבה. 20.7.99).
ע.א. 2740/97 - מינס מנשה ואח' נגד מינס ימימה
*צירוף משיבים כצדדים בערעור (בקשה לצירוף משיבות נוספות - הבקשה נתקבלה).
הצדדים בהליך זה הינם בני משפחה אחת. המערער (להלן: האב) והמשיבה (להלן: האם) הם בעל ואשה הנשואים כ-68 שנה. המבקשות להצטרף כמשיבות נוספות בערעור הן בנותיהם. המערערים 7-2 הם בניהם - אחי המבקשות. עניינם של ההליכים בבעלות על חלקת קרקע עליה גרו האב והאם מאז שנת 31. הזכויות רשומות ע"ש האב בלבד. באוקטובר 94 העביר האב לבניו דונם אחד מתוך המקרקעין. בספטמבר 95 עתרה האם לביהמ"ש שיצהיר כי היא בעלים של מחצית מהזכויות בחלקה ובמרץ 97 ניתן פס"ד שמכח הלכת השיתוף האם היא הבעלים של מחצית מזכויות האב. שבוע לאחר מכן העבירה האם במתנה לבנותיה את זכויותיה במקרקעין. המערערים הגישו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדבר חלקה של האם במקרקעין מכח הלכת השיתוף והמבקשות מבקשות להצטרף כמשיבות. הבקשה נתקבלה.
תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את הסמכות להורות על צירוף משיב בשלב הערעור. על פי ההלכה המבחן לצירוף הוא בדרך כלל משולש: ראשית, האם המבקש להצטרף או את מי שמבקשים לצרף עלול להיפגע ישירות אם לא יוחלט על הצירוף; שנית, אם קיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור יכבלו גם אותו אדם במעשה בי-דין; שלישית, בהנחה שהתשובה חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים את הצירוף האמור. בענייננו מתקיימים כל שלשת המבחנים האמורים ועל כן יש להיעתר לבקשת המבקשות.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד מאיר ברנע למערערים, עו"ד צבי הר נבו למשיבה. 22.3.99).
רע"פ 4157/99 - פועד גיבלי נגד מדינת ישראל
*הוראת ביהמ"ש לסניגוריה להמציא העתקי מוצגים שהלכו לאיבוד מתיק ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בשל החזקת שלשה אקדחים ללא רשיון, הורשע ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי טעה ביהמ"ש כשדחה את גירסת ההגנה שהאקדחים הוטמנו בביתו ע"י זרים שאינו מכיר. ברם, גירסת ההגנה נדונה ע"י שתי ערכאות ואין בה כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית, או חוקתית, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. טענתו הנוספת של ב"כ המבקש מתייחסת לכך שבימ"ש השלום ציווה עליו להמציא לו את העתקי המוצגים שהיו ברשותו, לאחר שתיק המוצגים של ביהמ"ש נעלם ולתביעה לא נשארו עותקים ממנו. לגישת הסניגור, היה בכך משום פגיעה הן בחסיון מקצועי והן בחסיון בפני הפללה עצמית. טענה זו דינה להידחות. בימ"ש השלום היה מוסמך לצוות על הסניגור למסור לו את העתקי המוצגים, זאת מכח תקנה 2 ותקנה 4 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים). במקרה דנן, המוצגים שאבדו, לא היו מסמכים שהמבקש מסר לבא כוחו, אלא מוצגי תביעה שהמבקש הסכים שיוגשו לביהמ"ש. בהתחשב בכך, אין לומר שקיימת הצדקה למתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ח. שוורצברג למבקש, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 25.7.99).
בש"פ 5432/99 - אנטולי פישביין נגד מדינת ישראל
*פסילת רשיון נהיגה עד לסיום ההליכים באישום של גרימת מוות בתאונת דרכים (ערר על פסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. ביום 1.9.88 סמוך לחצות, נהג העורר ברכבו במהירות שלא פחתה מ-50 קמ"ש, לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים. עם התקרבו לצומת עלה על אי תנועה, עקר ממקומו תמרור, ופגע ברמזור. כתוצאה מהתאונה נהרג נוסע שישב ברכב ובנוסף נחבלו חבלות של ממש העורר ושתי נוסעות. ביהמ"ש לתעבורה באשדוד קיבל את בקשת המדינה ופסל את רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר ונוכח הרשעותיו הקודמות ונסיבות התאונה מהווה העורר בנהיגתו סכנה לשלום הציבור. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש לתעבורה דחה את בקשתו. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את עררו בציינו כי מותו של אדם ופציעת שלשה אחרים, כולל העורר עצמו, יש בהם כשלעצמם להצביע על המסוכנות הצפוייה מהעורר כאשר הראיות מצביעות שהתאונה אירעה ברשלנותו. הערר נדחה.
אמנם, ההרשעות הקודמות של העורר, כשלעצמן, אינן בעלות משמעות מכרעת לעניין הפסילה. אך בכך בלבד אין כדי להפיג את החשש מפני המשך נהיגתו של העורר בכבישים. העורר נהג ברכבו לאחר שתיית משקאות אלכוהוליים וקיימות בתיק ראיות לכאורה המעידות על התרשלות בנהיגה מצד העורר. התוצאות הקטלניות של התאונה, אף בהן יש כדי להצביע על כך שבנהיגתו של העורר, יש סיכון לציבור. במצב דברים זה אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא לפסול את רשיונו של העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. אורון לעורר, עו"ד ג. חן למשיבה. 25.8.99).