ע.א. 4518/99 - דן אורלוב ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ
*דחיית ערעור על סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר שעניינה ערבות המערערים לחובות חברה. המערערים ביקשו רשות להתגונן ובקשתם נתקבלה כאשר הרשות הותנתה בהפקדת סכום דומה לסכום התביעה בקופת ביהמ"ש. ביהמ"ש נימק החלטתו בכך שמדובר ב"הגנה גבולית, המזכה - אך בדוחק - את המבקשים [המערערים] בקבלת הרשות להתגונן המבוקשת...". בין השאר נאמר בהחלטה, כי למרות שאין ביהמ"ש אמור לשקול שיקולי מהימנות, הרי כשחוסר המהימנות כה בולט בהגנה הלכאורית, רשאי ביהמ"ש ליישם זאת על סיכויי הצלחת נתבע בהגנה שכזו. התיק נקבע לקדם משפט, בפני השופט שדן בבקשה. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והצדדים הסכימו, בין השאר, כי יבוטל החיוב בהפקדת הסכום כתנאי למתן הרשות להתגונן. החלטה זו נתקבלה ביום 27.12.98. כעבור כחודש הגישו המערערים לבימ"ש השלום בקשה כי יפסול עצמו בטענה כי החלטתו, לפיה הגנתם קלושה, לוותה בקביעת ממצאים בדבר חוסר מהימנות, ממצאים שספק רב אם יוכל ביהמ"ש להשתחרר מהם. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי מדובר בממצאים לעניין מתן רשות להתגונן ולא לעניין התביעה וביהמ"ש פתוח לשכנוע לגבי הסוגיות נשוא הדיון. הערעור נדחה.
ב. ראשית, בקשת הפסילה לקתה לכאורה בשיהוי רב שיש בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. הבקשה הוגשה כשלשה חודשים לאחר מתן ההחלטה נשוא הבקשה, ולאחר שההחלטה עמדה בפני ערכאת ערעור. מן ההחלטה בעניין בקשת הרשות להתגונן עולה כי המערערים ידעו כבר בעת מתן ההחלטה, כי הדיון בתיק יימשך בפני אותו שופט.
ג. אף לגופו של עניין אין ממש בערעור. העובדה שביהמ"ש דן וקובע ממצאים לצורך הכרעה בבקשת רשות להתגונן אינה יוצרת כשלעצמה עילה לפסילת השופט, אלא שדרך דיון זו טבועה בהליך של סדר דין מקוצר. המערערים טוענים כי בהליך זה נקבעו ממצאים בנוגע למהימנותם בניגוד להלכה הקובעת כי במסגרת הדיון בבקשת רשות להגן אין לדון במהימנות המבקש. טענות אלה אין מקומן בערעור שעניינו פסלות שופט. בכל הנוגע לטענת הפסלות, עיון בהחלטה מגלה כי ביהמ"ש לא "ננעל" בפני שכנוע בצדקת טענות המערערים והקביעות נשוא בקשת הפסלות נקבעו לכאורה בלבד, לצורך מתן הרשות להתגונן שאף לא סוייגה לגופה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נתי חלפין למערערים. 8.8.99).
ע.פ. 6712+3689/98 - חמיל אשרף, עיזאת שורפי ועבד טוואשי נגד מדינת ישראל(מחוזי ת"א - ת.פ. 339/97 - הערעורים נדחו).
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונשא. שלשת המערערים הואשמו בעבירות סמים שביצעו יחד עם אדם אחר, מיכאל אורן. אורן הודה באישומים ונדון בנפרד לשנתיים וחצי מאסר בפועל. ההרשעה מתייחסת לפעולות סמים שנעשו בין שלשת המערערים ואורן עם סוכן משטרתי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שלשת המערערים בעבירות הסמים וגזר לאשרף שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי שנה מאסר על תנאי וכן הפעיל נגדו מאסר של שנתיים במצטבר, לשורפי גזר 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולטוואשי 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי במצטבר לעונש מאסר שריצה ביום מתן פסה"ד.
אשרף מערער נגד חומרת העונש ואילו שורפי וטוואשי מערערים גם נגד ההרשעה וגם נגד חומרת העונש. הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורם של שורפי וטוואשי נגד הרשעתם - ביהמ"ש המחוזי קבע קביעה עובדתית כי הם השתתפו בעסקת הסמים שבוצעה עם הסוכן המשטרה וקביעתו התבססה על ראיות מהימנות. אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובהרשעת שני מערערים אלה.
ג. באשר לעונש - הסניגור של אשרף טוען כי הוא היה החוליה החלשה בפרשה, הסם לא היה שייך לו והוא נוצל ע"י אחרים ועל כן היה מקום להפעיל נגדו מאסר על תנאי חופף ולא במצטבר. הסניגור של שורפי וטוואשי טען כי יש להתחשב בעקרון אחידות הענישה ובעונש שהוטל על אשרף ואורן בשיעור של שנתיים וחצי מאסר בפועל ולא 3 שנים וחצי מאסר בפועל. אין ממש בטענות הסניגורים. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים, את עיסקת הטיעון אליה הגיע אורן, את ההודאות של אורן ושל אשרף ואת חלקם הקטן יותר מחלקם של שורפי וטוואשי שהיו ספקי הסם. אופי התפקיד שממלה נאשם בביצוע עבירה רבת משתתפים, עשוי להצדיק אבחנה בין המבצעים בכל הקשור לעונשים הנגזרים עליהם. מדובר בסחר בכמות של 220 גרם קוקאין ויש להחמיר בעונשים של אלה המהווים חוליות בשרשרת עברייני הסמים כדי לבער נגע זה.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד יצחק קליין לאשרף, עו"ד דוד יפתח לשורפי וטוואשי, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 17.8.99).
ע.פ. 2820/98 - דוד סיגמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. הנאשם, יליד 62, היה בתאריך ביצוע העבירה המיוחסת לו כבן 34, שעבד במעדנייה בפתח תקוה. המתלוננת נתקבלה לעבודה כמלצרית באותה מעדנייה. חמישה ימים לאחר שהחלה את עבודתה, הסיע הנאשם את המתלוננת, כבת 20, במכונית העסק, במסגרת עבודתה, אך סטה מן הדרך למגרש שומם ושם אנס אותה בתא הנהג. המערער הודה בעובדה שקיים יחסי מין עם המתלוננת אך לגרסתו היו יחסים אלה בהסכמה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בדברי המתלוננת שנאנסה ולא האמין לדברי המערער שהיחסים היו בהסכמה. ביהמ"ש גם נתן אמון מלא בעדות אביה ואמה של המתלוננת על מצבה הנפשי לאחר האירוע. בעקבות הרשעתו באונס גזר ביהמ"ש למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. חלק גדול מטיעוני המערער מתייחסים לממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, אך אין יסוד להתערב בקביעתו הנחרצת של ביהמ"ש כי הוא מאמין למתלוננת ואינו מאמין כלל למערער. המתלוננת כבשה את עדותה למשך שלשה שבועות והמערער טוען כי כבישת עדותה פוגמת במהימנות. טענה זו דינה להידחות. משך הזמן ההופך את העדות לכבושה יכול שיהא קצר ויכול שיהא ארוך, הכל לפי נסיבות העניין. בנסיבות המקרה דנא אין לקבוע שמדובר בעדות כבושה, שכן במקרים כגון דא שתיקת המתלוננת יכולה להמשך חודשים ארוכים ואף שנים. אך, גם אם מדובר בעדות כבושה, הרי יש בעדות המתלוננת והוריה הסבר משכנע לשתיקתה, שכן הפחד, הדיכאון העמוק וחוסר המעש בהם היתה שרוייה המתלוננת מבארים סיבת שתיקתה. את הנסיבות המביאות לכבישת העדות ע"י המתלוננת אין לבחון לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, בשאלה מה הדרך הנכונה שהיה צריך לנקוט, אלא לפי תחושת הקרבן בזמן אמת. אשר לעונש - אין להכביר מלים על נבזות וחומרת מעשיו של המערער שיצרו דרדרו לשפל המדרגה
של פגיעה בציפור נפשה של אשה שטרם מלאו לה 20 שנה. הוא ניצל את חולשתה והבדל הגילאים העצום ביניהם, פגע בה ורמס את כבודה. בנסיבות העניין אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.8.99).
רע"א 3415/98 + ע.א. 3881+388/98 - רועי סלמה ואח' נגד מרים שדה ואח' - מדינת ישראל נגד רועי סלמה ואח'
*ע.א. 3881+388/98 - דחיית תביעה בנזיקין עקב פציעה מפרגולה שנותקה ממקומה ועפה ברוח סערה ופגעה בתלמידי בית ספר. *רשלנות מנהל ביה"ס שנתן לתלמידים לצאת מתוך הבנין ולשחק
בחצר למרות הסערה העזה(הערעורים נדחו).
א. ביום 1.2.88 השתוללה סופה עזה באזור ראשון לציון כאשר משבי הרוח הגיעו במקומות גבוהים עד למהירות של הוריקן, כ-150 קמ"ש. מעצמת הרוח השתחררה סככת עץ (פרגולה), שהיתה בנוייה על דירת גג בקומה השביעית של בניין, והועפה אל תוך חצר בית ספר סמוך. הסככה פגעה בתלמידים ששהו אותה עת בחצר בית הספר. תביעת הנזיקין שהוגשה ע"י נפגעים, התמקדה בשתי שרשרות סיבתיות: הגורמים האחראים לפרגולה והגורמים האחראים לתלמידי בית הספר. לפי הנהוג בשיטתנו, אין מוטלת אחריות חמורה, לא על מחזיקי מבנים ולא על משגיחי תלמידים, ואין הנפגעים זכאים לפיצויים בנזיקין בלתי אם יוכח קיומה של רשלנות מצד גורמי הנזק.
ב. הפרגולה נבנתה ללא רשיון בשנת 77 ביוזמת הבעלים הקודמים של הדירה. הדירה נמכרה בשנת 86 לגב' שדה. תביעת הנזיקין הוגשה נגד בעלי הדירה הקודמים, נגד בעלת הדירה הנוכחית, ונגד עירית ראשון לציון. לבעלים יוחסה אחריות בכך שנבנתה פרגולה או הוחזקה ללא רשיון וללא דאגה לתקינותה. הטענה לאחריות העיריה התבססה על כך שלא מנעה את בניית הפרגולה ולא דאגה להריסתה ולא בדקה את תקינותה.
ג. באשר לשרשרת הסיבתית הנוגעת לבניית הפרגולה הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי יש לדחות את התביעות על יסוד שלילת הקשר הסיבתי העובדתי. הנזק הוא תוצאה של אירוע, שהיה מביא להתרחשותו של הנזק גם אילו ננקטו כל כללי הזהירות הדרושים וגם לולא מעשי הרשלנות. ביהמ"ש הסתמך על עדותו של עד מומחה בדבר התקן הישראלי לעמידת מבנה מפני עומס רוח והתברר כי לפי התקן צריך היה לקחת בחשבון באזור זה מהירות רוח של 126 קמ"ש בלבד. ביהמ"ש ציין כי הצטברות מרוכזת של פעילות איתני הטבע באותו יום, הם שגרמו לכך שהפרגולה תנתק ותגרום לתאונה. אפילו היתה גב' שדה מוציאה רשיון, שדרישותיו מבחינת עוצמת הרוחות פחותה, ואפילו היתה עורכת בדיקות תקופתיות, אזי מזג האויר ששרר אותו יום ניתק את הקשר הסיבתי בין פעולותיה לבין התוצאה. מאותה סיבה קבע ביהמ"ש גם כי ניתק הקשר הסיבתי בין רשלנות הבעלים הקודמים לבין האירוע. באשר לאחריות העיריה להיעדר פיקוח על הבניה - ביהמ"ש קבע כי לא ניתן לצאת מנקודת הנחה שכל בנייה בלתי חוקית מתגלה במשך השנים. מדובר כאן בבניית פרגולה בקומה שביעית, הרשות לא ידעה על פעולה זו, לא ידעה על הצורך לבדוק את הנושא למטרת רשיון ולא יכולה היתה לגלותו ולצפותו.
ד. שונה היתה מסקנת ביהמ"ש המחוזי לגבי השרשרת הסיבתית השניה, דהיינו הגורמים שהביאו להימצאותם של תלמידים בחצר בית הספר בעת הסופה. ביהמ"ש מצא כי מדינת ישראל האחראית שילוחית למעשי הנזיקין של מנהל בית הספר, נושאת בחובה לפצות את הנפגעים. לדעת ביהמ"ש מבחן הציפיות והשכל הישר, בנוסף לנסיבות אירועי היום, חייב את מנהל בית הספר לצפות שרוחות סערה יגרמו להינתקות חפצים שונים
ממקומם שיעופו באויר ולא להרשות לתלמידים להיות מחוץ לכתלי בית הספר. התלמידים מערערים על שחרור הנתבעים בשרשרת הסיבתית הראשונה (הבעלים והעיריה), מתוך חשש שמא תזכה המדינה בערעורה, ואילו המדינה ביקשה רשות ערעור וקיבלה באשר לקביעת אחריותה. הערעורים נדחו.
ה. באשר למקימי הפרגולה ומחזיקיה - קביעת ביהמ"ש שכל מעשי הרשלנות האפשריים אינם עומדים במבחן של "סיבה בלעדיה אין" היא ביסודה קביעה עובדתית. ההנחה היא שגם אילו ננקטו אמצעי הזהירות הדרושים, משאבי הרוח העזים ביותר היו מצליחים להעיף את הפרגולה לחצר בית הספר. באשר לחובה של העיריה לפקח על הבנייה - חובה שאת קיומה שלל ביהמ"ש המחוזי, הרי גם אילו היינו מכירים בהפרת חובה מעין זאת, הרי גם לגביה היתה נשללת האחריות בשל היעדר קשר סיבתי עובדתי. גם בטענות המדינה השוללת את הרשלנות בעניין הוצאת הילדים אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אייל רוזן לתובעים, עו"ד משה הרציג למדינת ישראל, עו"ד יורם קמין לגב' שדה, עו"ד י. דביר לעירית ראשון לציון. 29.8.99).
ע.פ. 4341/99 - ימית וידאל נגד מדינת ישראל
*עיקול לצורך חילוט כספים בחשבון בנק של "ידועה בציבור" של נאשם בעבירות סמים כאשר הכספים באו מהנאשם(הערעור נדחה).
א. נגד אחד ראדד אבו קישק, לו נשואה המערערת, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסמים. ביהמ"ש התבקש בכתב האישום לקבוע בהכרעת הדין, כי הנאשם הוא סוחר סמים ולצוות על חילוט רכושו ובכלל זה סכומי כסף שונים ופקדונות, שמקורם ברווחים שנצמחו לנאשם מעסקות סמים שביצע. ביהמ"ש המחוזי הורה להטיל עיקול זמני על פקדון של 50,000 ש"ח המופקד בחשבון בנק ע"ש המערערת וזאת להבטחת חילוט רכושו של אבו קישק. המערערת טוענת כי לפני הפקדת הכסף והפקדון שבחשבונה, ב-11.1.99, הוסדרו יחסיה עם הנאשם ב"הסכם חיים משותפים (הסכם נישואין)" עליו חתמה ביום 19.8.98 ועל כן לא היתה נשואה לנאשם, שהינו מוסלמי, ואין לראותה באותו מועד כבת זוגו. רק לאחר שהתאסלמה, לדבריה, נישאה לנאשם, בבית הדין השרעי ביום 11.3.99. המערערת טוענת כי החזקה הקבועה בסעיף 31 לפקודת הסמים שלפיה "רכוש של בן זוג" יראה כרכוש של הנדון בעבירת סמים שהושג בעבירה של עיסקת סמים חל רק על בן זוג בנישואין ולא על "ידועים בציבור". הערעור נדחה.
ב. בפקודה אין הגדרת התיבה "בן זוג" ועל ביהמ"ש למלאה בתוכן בדרך הפרשנות, על פי הכללים הפרשניים המקובלים. יש למלא את המושג "בן זוג" בתוכן המשקף את אורחות החיים בחברה בה אנו חיים על התפתחותה ותהפוכותיה ועל כן יש לכלול גם את "הידוע בציבור" לעניין "בן זוג" בפקודת הסמים. בענייננו אף נעשה בין המערערת לנאשם הסכם שהוכתר כ"הסכם חיים משותפים (הסכם נישואין)".
ג. עם זאת, אין צורך להידרש לשאלה אם יש לפרוש את יריעת "בן הזוג" שבסעיף 31 על "ידועה בציבור", משום שגם אם "ידועה בציבור" אינה באה בגדרו של הביטוי "בן זוג", עדיין היתה החזקה הקבועה בסעיף 31 חלה על הפקדון המצוי בחשבונה של המערערת, כ"רכוש של אדם אחר שהנדון מימן את רכישתו או העבירו לאותו אדם ללא תמורה" כאמור בסעיף. חזקה קבועה זו חלה על נסיבות המקרה שלפנינו. על פי קביעת ביהמ"ש המערערת לא עבדה שנים אחדות ומשנשאלה למקור הכסף סירבה להשיב ולפרט. במצב דברים זה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שהורה על עיקול הפקדון עד
תום ההליכים נגד הנאשם. רק בתום ההליכים ידון ביהמ"ש אם לחלט את הכסף ואז ישוב וישמע את הטענות לעניין זה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 28.7.99).
ע.א. 5915/96 - גלית שיבם ואח' נגד יעקב שיבם ומדינת ישראל
*תשלומים שקיבלה ממבטחים אלמנתו של מי שנרצח האם ניתן לנכותם מפיצויים שמקבלת האלמה מהמדינה עקב אחריותה ברשלנות לרצח(הערעור נתקבל).
א. באפריל 92 נרצח שמעון שיבם (להלן: המנוח) על ידי אחיו יעקב שיבם (להלן: האח). עזבון המנוח וכן התלויים בו תבעו את נזקיהם בביהמ"ש מן האח ומן המדינה. האח נמנע מלהתגונן ואילו בין המדינה לתלויים הושגה הסכמה שלפיה המדינה תישא באחריות ל-%70 מהנזק שנגרם. הדיון התמקד בקביעת גובה הנזק וביהמ"ש קבע את הפיצויים המגיעים לתובעים. במהלך הדיונים בערעור הושגו הסכמות בין הצדדים וביהמ"ש לא מצא מקום להתערבות נוספת בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי. מן ההודעות המשלימות שהגישו הצדדים עולה כי המחלוקת שנותרה ביניהם מתמקדת בשאלה אם התשלומים ששילמה מבטחים לתלויים נובעים מחוזה ביטוח, שאז אין להביאם בחשבון בקביעת סכום הפיצויים המגיע לתלויים, או שמא מהווים תשלומים אלו פנסיה, אשר למשלם אותה זכות לחזור למזיק, ועל כן יש לנכותה מסכום הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש לנכות את הסכומים ששילמה מבטחים והערעור על כך נתקבל.
ב. ממסמך שהוגש עולה לכאורה כי מדובר בתשלומי פנסיה ומשכך הדבר יש לכאורה לנכות את התשלומים ששולמו ע"י מבטחים, שכן הלכה פסוקה היא שתשלומי פנסיה מנוכים מן הפיצויים. כנגד זה עולה מחומר הראיות כי מבטחים העבירה את התשלומים האמורים לתלויים מאז אפריל 92 ובכל אותן שנים שחלפו מאז, נמנעה היא מלתבוע את החזר התשלומים, ובתוך כך אף התיישן חלק מתביעתה. בנסיבות אלה, אף אם התשלומים היוו פנסיה, הרי שהימנעות מבטחים לתבוע את החזרתם מן האח והמדינה במשך שנים ארוכות, מלמדת כי ויתרה על זכותה לחזור למזיק, או כי לפנינו המחאה מכללה של זכותה לניזוק. לחילופין יש בכך ראייה לכאורית כי אין מדובר בתשלומי פנסיה או בתשלומי ביטוח בני ניכוי. לפיכך לא ינוכו מהפיצויים התשלומים ששילמה מבטחים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, זועבי. עו"ד יוסף זאגה למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למדינה. 17.8.99).
רע"פ 3237/99 - אהובה לוי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בעבירת תעבורה הנובעת משימוש באזניות של טלפון סולולרי(מחוזי ת"א - ע.פ. 4358/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה, בשל כך שנהגה ברכב כשלאחת מאזניה צמודה אוזניה מחוברת למכשיר טלפון סלולרי. ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה. תקנה 169 קובעת כי "לא ינהג אדם רכב... כשלאוזניו צמודות אוזניות המחוברות למכשיר להשמעת צלילים או קולות, למעט אוזניות המחוברות למכשיר שמיעה רפואי". המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בפרשנות של התיבות "אוזניות" ו"אזניו". המבקשת טוענת כי התקנה מדברת בהצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים ואינה אוסרת על הצמדת אוזניה אחת לאוזן אחת. מאידך טוענת המדינה כי בהתאם להוראותיו של סעיף 5 לחוק הפרשנות, "יחיד" כולל "רבים" וההיפך, ועל כן, הנקיטה
בלשון "רבים" כוללת גם "יחיד", לאמור, אוזניה אחת הצמודה לאוזן אחת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הוראותיו של סעיף 5 לחוק הפרשנות כפופות לסייג בסעיף 1 לחוק שלפיו הוראות החוק הנ"ל לא יחולו אם יש "בעניין הנדון או בהקשרו" דבר שאינו מתיישב עם הוראות אלו. הסייג האמור חל לעניין פרשנות התיבות בתקנה 169 משום שיישום הוראות סעיף 5 אינו מתיישב עם תכלית החקיקה של התקנה האמורה. תכליתו של האיסור בתקנה 169 למנוע מצב שבו "מתנתק" הנוהג ברכב מסביבתו ע"י הצמדת אוזניות לשתי אוזניו, להבדיל מ"כרסום" גרידא ברמת הקשב של הנהג וביכולת לקלוט "קולות" המושמעים בסביבתו הקרובה. אילו חפץ היה המחוקק למנוע "כרסום" בלבד ביכולת השמיעה של הנהג, להבדיל מ"התנתקות", היה אומר זאת במפורש. העובדה שאין איסור על האזנה לרדיו, לרשמקול וכיוצא באלה מכשירים המשמיעים קולות, לרבות מכשירי קשר ומכשירי פלפון המצויידים בדיבורית, תוך כדי נהיגה ברכב, מלמדת, כי "כרסום" בלבד ברמת הקשב הינו "נסבל" ומכל מקום אינו אסור. למעשה, הנוסח הקיים של תקנה 169 לתקנות ניתן לשני פירושים סבירים: האחד, איסור על הצמדת שתי אוזניות לשתי אוזניים, והשני, איסור גם על הצמדת אוזניה אחת ובמצב דברים זה מן הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט קדמי, הוסיפה הערה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צבי בן ליאור למבקשת, עוה"ד משה שילה וגב' ענבר פלש למשיבה. 17.8.99).
בש"פ 4655/99 - מדינת ישראל נגד סאמר זכור ושנים אחרים
*בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (רצח)(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בעבירה של רצח כאשר שלשתם הגיעו לכיכר בעכו באור יום, שם ישבו באותה שעה המנוח ושני אנשים נוספים והם דקרו את המנוח וגרמו למותו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבים עד תום ההליכים והמעצר הוארך ב-90 ימים בהסכמת המשיבים. עתה מתבקשת הארכת מעצר שניה. מאז הארכת המעצר הקודמת התקיימו 5 ישיבות הוכחות. המשיבים מתנגדים לבקשה בטענה כי עיכוב הדיונים אינו תלוי בהם. מקור העיכוב הוא באילוצים של שופטי ההרכב שכל אחד מהם משובץ גם בהרכבים אחרים השומעים משפטים פליליים של עצורים. המשיבים טוענים עוד כי לפי התאריכים שנקבעו ע"י ביהמ"ש להמשך המשפט לא יסתיים המשפט גם בתקופת ההארכה השניה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. השאלה העומדת להכרעה היא אם התארכות המשפט, שהיא תוצאה של אילוצי המערכת השיפוטית, מחייבת את שחרור המשיבים. סעיף 62 לחסד"פ מסמיך את ביהמ"ש להאריך את המעצר מעת לעת ל-90 ימים, אך בפסיקה הענפה של ביהמ"ש העליון נקבעו מבחנים שבהם יש לאזן בין זכותו של נאשם לחירות לבין האינטרס של שמירה על שלום הציבור. עם עבור הזמן, נקודת האיזון נעה לטובת חירותו של הנאשם. עם זאת, עדיין יש לבחון את מידת מסוכנותו של הנאשם לשלום הציבור. לאור שיקולים אלה המסקנה היא כי בנסיבות המקרה דנא האיזון בין האינטרסים המנוגדים מצוי עדיין בצד הדאגה לשלום הציבור. לנאשמים עבר פלילי מכביד, והם נאשמים בעבירה שאין חמורה ממנה - רצח אדם.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' תמר פריש למבקשת, עוה"ד ירום הלוי, משה גלעד ועאמר יוסף למשיבים. 21.7.99).
בש"פ 6526/98 - מדינת ישראל נגד אילן טואשי
*הסמכות לדון במעצר בשלבי חקירה ובשלב שלאחר הגשת כתב האישום(הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי יחד עם עוד שבעה נאשמים בפרשיה של עבירות סמים, שכוללת אישומים בייצור סם. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. עוד לפני שהוגש כתב האישום היה הליך בבימ"ש השלום בשלב החקירה ובהליך ההוא נתן שופט בימ"ש השלום החלטה לשחרר את המשיב בתנאי חלופת מעצר, שכללו מעצר בית מלא בבית הוריו, השופט הוסיף שהחלטה זו תחול עד למועד שתוגש בעניינו של המשיב בקשה למעצר עד תום ההליכים עם הגשת כתב האישום. עוד קבע שופט השלום כי אם יוגש כתב אישום ותתבקש הארכת מעצר עד תום ההליכים, אזי תוארך תקופת המעצר ב-30 יום נוספים או עד לתום הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים הכל לפי המועד המוקדם. בבוא הבקשה למעצר עד תום ההליכים בפני שופטת ביהמ"ש המחוזי, היא הבדילה בין המשיב לבין יתר הנאשמים. השופטת ציינה כנימוק לקבלת הבקשה של המשיב לשחרורו, את העובדה ששופט השלום כבר החליט מה יהיה גורל המשיב אם יוגש כתב אישום, היינו, שבמקרה זה הוא ימשיך להיות בתנאי חלופת מעצר במעצר בית מלא. השופטת נדרשה לשאלה אם החלטת שופט השלום ניתנה בחריגה מסמכות וציינה שבין כך ובין כך אם המדינה אינה משלימה עם ההחלטה עליה לתקוף אותה בדרך אחרת. לדעתה אין בסמכותה במסגרת ההליך הנדון לשנות את החלטת שופט השלום. הערר נתקבל והתיק הוחזר לשופטת לדיון לגופו של עניין בבקשה למעצר עד תום ההליכים.
ב. אין צורך לדון בשאלה מה היתה כוונת שופט השלום בהחלטתו ואם היה מוסמך לתיתה. ברור ששופט שלום מוסמך לדון במעצר בשלבי חקירה ועד להגשת כתב האישום, אך משהוגש כתב אישום הסמכות היא בידי ביהמ"ש שאליו הוגש כתב האישום. מרגע שהוגש כתב אישום היתה הסמכות לשופטת המחוזית לדון בבקשה למעצר ולא היתה כבולה בהחלטות בימ"ש השלום שניתנו בשלב החקירה.
(בפני: השופט אילן. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד צדוק חוגי למשיב. 21.10.98).
ע.פ. 6424/94 - רענן שפק נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. * סירוב לאפשר בערעור הגשת חוות דעת פסיכיאטרית של פסיכיאטר פרטי כאשר ניתן היה לקבל חוות דעת כזו במשפט(מחוזי ת"א - ת.פ. 145/94 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ברצח אשתו בעשרות חבטות שחבט בראשה במוט ברזל. הסניגור ביקש במסגרת הדיון במעצרו של המערער לבדוק את מצבו הנפשי של המערער, מבלי להתייחס לנושא מסויים כלשהו. ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על קיום בדיקה כללית. חוות הדעת הפסיכיאטרית (להלן: חוות הדעת הבסיסית) קבעה שהמערער "יודע להבדיל בין מותר ואסור, יכול לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש". בפתח הדיון על פי כתב האישום טען הסניגור כי הבדיקה הפסיכיאטרית לא היתה מעמיקה וביקש מימון של המדינה לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית מפסיכיאטר פרטי. ביהמ"ש דחה את הבקשה בנימוק שהיענות לה ללא תשתית נאותה המצדיקה קיום בדיקה פרטית משמעותה שמפקפקים ומראש ברצינותה של הבדיקה שכבר נערכה. ביהמ"ש הוסיף כי לרשותו של הסניגור עומדת האפשרות לפנות לפסיכיאטר המחוזי וללבן עמו כל סוגיה שיבחר ואף לנסות לשכנע אותו לערוך בדיקה נוספת. הסניגור לא פנה לפסיכיאטר המחוזי לא בבקשה לקיים בדיקה נוספת ולא לצורך יעוץ מקצועי.
ב. בהכרעת הדין בה הורשע המערער בעבירה של רצח ונדון למאסר עולם, ציין ביהמ"ש המחוזי כי הסניגור החליט לזנוח טענת הגנה שבסיסה במצבו הנפשי של הנאשם (דחף לאו בר כיבוש), כי לא הוצגה, ולו ראשית ראייה, שיש בה להצביע בכיוון קיומו של ליקוי בנפשו או במבנה אישיותו של המערער. ביהמ"ש התייחס גם לטענה של אוטומטיזם שפוי, אותה ביסס הסניגור על תיאור התנהגותו של המערער, ודחה את הטענה מן הטעם שככלל ראוי שתימצא לה אחיזה בחוות דעת רפואית ואילו בחוות הדעת הבסיסית שהוגשה אין אחיזה כזאת, וגם התנהגות המערער בשעת האירוע ולאחריו, אין בה, כשלעצמה, כדי לתמוך בטענה האמורה ללא חוו"ד של מומחה. עתה, בערעור, מבקש הסניגור להגיש ראייה נוספת והיא חוות דעת של פסיכיאטר פרטי שבינתיים בדק את המערער. לטענת הסניגור, הגשת חוות דעת זו תביא לידי ביטול פסה"ד והחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי. הבקשה להגשת ראיות נוספות נדחתה ובעקבותיה נדחה גם הערעור הן נגד ההרשעה והן נגד חומרת העונש.
ג. ערעורו של המערער מבוסס כל כולו על חוות הדעת הפרטית שהוכנה לאחר פסה"ד. על כן, דחיית הבקשה לקבל את חוות הדעת הפרטית כראייה בערעור - משמעה דחיית הערעור. הטעם שנותן הסניגור להצדקת קבלתה של חוות הדעת נעוץ בדחיית בקשת ההגנה להכין חוו"ד כזאת במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי ולא בקיומן של הנסיבות המהוות בדרך כלל בסיס לקבלת ראייה נוספת בערעור. במצב דברים זה, המבחן לקבילות חוות הדעת הפרטית, אינו המבחן הרגיל של קבלת ראייה נוספת בערעור, אלא מבחן חוקיותה של החלטת ביהמ"ש המחוזי, שלא להורות על מימונה של בדיקה פסיכיאטרית פרטית.
ד. בנסיבות העניין אין לומר שביהמ"ש המחוזי שגה בדחותו את בקשותיו של הסניגור לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית. בתחילת הדרך ביקש הסניגור בדיקה כללית מבלי להציג משאלה לחוות דעת בנושא מסויים כלשהו. חוות הדעת שהוגשה תואמת בקשה זו. משמצא הסניגור שאין לחוות הדעת כדי לתמוך בטענת ההגנה שביקש להעלות, היה עליו להציב תשתית ל"נחיצותה" של בדיקה נוספת ע"י פנייה לפסיכיאטר המחוזי או ע"י חקירת הרופאים שערכו את חוות הדעת הבסיסית. "נחיצותה" של הבדיקה, הינה תנאי הכרחי למתן הוראה בדבר עריכתה ועל אחת כמה וכמה בדבר מימונה. בסופו של דבר הסניגור השליך יהבו על המתחייב מהתנהגות המערער בעיניו של אדם מן הישוב ללא צורך בחוות דעת של מומחה. בנסיבות האמורות אין לומר שביהמ"ש המחוזי שגה בהחלטתו ואין קיימת עילה חוקית לאפשר למערער לקיים "מקצה שיפורים" ולנהל את משפטו שוב על יסוד תשתית עובדתית חדשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, זועבי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אלדר שחר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 23.8.99).
בש"פ 5286/99 - סולימאן פתאלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים) והאם צריך דבר לחיזוק להודעת שותף לעבירה בשלב המעצר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, תושב הכפר עג'אר, הואשם בקשירת קשר לסחור בסמים מסוכנים, ביבוא וסחר של הירואין במשקל ק"ג וחשיש במשקל של כ-10 ק"ג מלבנון. הראיות נגד העורר הן של שותף לעבירה. בערר טען העורר כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, עדות שותף לעבירה שאינה נתמכת בראיות אובייקטיביות, אינה מספקת למעצר. הערר נדחה.
ב. על פי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות עדות שותף לעבירה טעונה דבר לחיזוק. השאלה המתעוררת היא אם ראיות לכאורה הדרושות למעצר, חייבות אף הן לכלול ראיית
חיזוק, ואם כן, האם בחומר החקירה מצויות ראיות חיזוק מספיקות. בשאלה אם התוספת הראייתית נכנסת בגדר "ראיות לכאורה" הדרושות למעצר, קיימות בפסיקה גישות שונות. אלה שסברו שאין צורך בתוספת ראייתית, סברו כך על יסוד ההלכה כי הראיות לכאורה הן אותן ראיות המעבירות לנאשם את הנטל להשיב לאשמה, כאמור בסעיף 158 לחסד"פ, ולגבי ראיות אלה די בעדות דלה ובסיסית המסבכת את הנאשם בעבירה המיוחסת לו כדי להעביר אליו את הנטל להשיב לאשמה. אלא שההלכה היום היא כי אין זהות בראיות לכאורה על פי סעיף 158 לבין ראיות לכאורה שעל בסיסה ניתן לפגוע בחירותו של אדם לפני הרשעה, וכי במקרה האחרון, נדרשות ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה. היעדר תוספת ראייתית בחומר החקירה, מלמד על קיומו של ספק מובנה בחומר הראיות ושולל, על כן, סיכוי סביר להרשעה.
ג. בענייננו, כתב האישום מושתת על עדות שותף לעבירה. הלה נלכד בהחזקת החשיש, וסיפר כי המערער שלח אותו להביא את החשיש מגדר המערכת שבין ישראל ללבנון. השותף אף סיפר, כי חודשיים לפני קבלת החשיש, העורר השתתף יחד עמו בקבלת ק"ג הירואין משטח לבנון. העורר הכחיש כל מעורבות בשתי הפרשיות, ברם, בעימות שנערך בינו לבין השותף, כשהשניים הושארו לבד ודבריהם הוקלטו, ביקש העורר מהשותף לשנות את העדות למען ילדיו, הבטיח לדאוג לו לייצוג של עו"ד ואף הרגיע אותו כי לא יקרה לו דבר אם יעשה כן. כמו כן נתפסו בבית העורר מאזניים ועליהן שרידי סם. זאת ועוד, מיד לאחר מעצרו, בחר העורר בזכות השתיקה. ביהמ"ש המחוזי ראה בכל אלה דבר לחיזוק. אכן, אין לומר כי בחירה בזכות השתיקה עשוייה לשמש דבר לחיזוק, ואף ספק אם למאזניים שנמצאו משקל סגולי מספיק לחיזוק עדותו של אדם שנלכד בידי המשטרה כשברשותו הסם. לעומת זאת, דברי העורר לשותף בעימות מאששים את גירסתו של השותף ומגבירים את מהימנותה. המסקנה היא כי בחומר החקירה מצוי הדבר לחיזוק הנדרש לעדות שותף לעבירה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד משה שילה למשיבה. 22.8.99).
ע.א. 4600/99 - ד"ר אברהם יצחק הירש נגד מרים כהן
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין המערער למשיבה, גרושתו, מתנהלים הליכים מהליכים שונים בביהמ"ש לענייני משפחה מאז יוני 97. דעת המערער לא היתה נוחה מכך וביקש כבר פעמים מספר להעביר את הדיון לשופט אחר. המערער טען נגד החלטות שונות שקיבל ביהמ"ש אשר לדעתו מצביעים על משוא פנים נגדו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. המערער מונה בבקשת הפסלות ובערעור שורה ארוכה של אירועים והחלטות שניתנו זה מכבר ומאז התרחשות אירועים אלה חלף זמן רב. המערער שהיה מודע לאירועים אלה אף ביקש בעבר כי ביהמ"ש יפסול עצמו בגינם אך לא מיצה את זכויות הערעור על ההחלטה בה נדחתה בקשה זו. אין הוא יכול לבוא כעת ולהחיות טענות פסלות אלה. בעל דין אינו רשאי לנצור טענת פסלות לעת מצוא כחלק מהטקטיקה של ניהול המשפט, אלא עליו להעלותה מיד כשמתחוורת לו עילת הפסילה, ואם לא עשה כן, מנוע הוא מלהסתמך בעתיד על אותה עילה.
ג. גם לגוף הדברים אין ממש בטענות הפסלות. אפשר שדעת המערער אינה נוחה מהחלטות ומפסקי דין שקיבל ביהמ"ש. אפשר גם שהוא סבור כי החלטות אלו הן שגויות. יתכן גם כי ערכאת הערעור תמצא מקום לשנות מהחלטות אלו כולן או מקצתן. אך אין בכל אלה ולו ראשית ראייה לכך כי קיים חשש ממשי אובייקטיבי לכך שהשופט גיבש לעצמו
עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד משה דרורי למשיבה. 25.8.99).
בג"צ 7279/98 - חבר הכנסת יוסי שריד נגד ממשלת ישראל ואח'
*עתירה נגד מינוי שותף במשרד פרסום ליו"ר רשות השידור מחשש לניגוד עניינים(העתירה נדחתה).
א. המשיב 4, גיל סמסונוב (להלן: המשיב), התמנה לתפקיד יו"ר רשות השידור. עיסוקו הפרטי של המשיב שותף במשרד פרסום בשיעור של %10 ומנהל ענייני התקציב של משרד הפרסום. השאלה העומדת במוקד העתירה היא אם יש לפסול את מינויו של המשיב לתפקיד יו"ר המליאה ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעטיו של ניגוד עניינים בין תפקידו זה לעיסוקו הפרטי כאמור. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ בחן את סמכויותיו של יו"ר המליאה ויו"ר הוועד המנהל במסגרת רשות השידור, סמכויות שעניינן ועיקרן קביעת מדיניות בעוד שהסמכויות הפרטניות של הרשות נמצאות בידי מנכ"ל הרשות, ומנגד את תפקידו של העותר במשרד הפרסום שלו, המגבלות שהסכים ליטול על עצמו הן בתפקידו ברשות השידור והן בתפקידו במשרד הפרסום. המסקנה היא כי החשש לניגוד עניינים בין שני התפקידים הוא כה רחוק עד שאין מקום לפסול את מינויו של המשיב לתפקיד יו"ר המליאה ויו"ר הועד המנהל.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' דפנה הולץ-לכנר לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים, עו"ד רנאטו יארק למשיב. 26.8.99).
בש"א 4126/99 - משה טלגם ואח' נגד נכסי וין-דור... בע"מ
*העברת דיון ואיחוד תיקים(בקשה לאיחוד תיקים על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי - הבקשה נתקבלה).
א. בין המבקשים למשיבה מתנהלות מספר תובענות בנושאים שונים הקשורים לזכויותיהם של המבקשים בבניין וברכוש משותף בו. על פי התקנות, הסמכות המקומית לדון בתובענות הנדונות, נתונה היתה לכאורה מלכתחילה, לבית משפט השלום בתל אביב. אולם, בשל היותם של שניים מהמבקשים שופטים במחוז זה, הופנו הצדדים, במסגרת בקשות לקביעת מקום שיפוט, להגיש תובענותיהם במחוזות אחרים. במקרה אחד הופנו הצדדים להגיש את התובענות בבימ"ש השלום בחדרה ובשני מקרים אחרים הופנו לבימ"ש השלום בירושלים. לטענת המבקשים, הנושא הנדון בתובענות השונות הינו אחד והשאלה המתעוררת היא אחת - מעמדו הקנייני של הרכוש שאיננו דירות, ובזכויות החוזיות של המבקשים כלפי המשיבה. עוד נטען שפיצול הדיון יגרום לדיונים מיותרים ולבזבוז זמן שיפוט. מנגד טוענת המשיבה כי איחוד הדיון יביא לסרבול התיק וכן כי הדיון באחד התיקים הנדון בירושלים כבר החל. הבקשה להעברת הדיון לירושלים ואיחוד התיקים נתקבלה.
ב. תכליתה של תקנה 7 לתקנות הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות תוך שמירה על אינטרסים של הצדדים להליכים השונים. בענייננו מדובר בתובענות הנובעות מ"אותו נושא". די בכך שבין תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא. בנסיבות אלה, שיקולים של יעילות הדיון, כמו גם מניעת מצב של החלטות סותרות, תומכים במסקנה שיש להורות על איחוד הדיון. גם בהנחה שהדיון באחד התיקים כבר החל אין בכך כדי למנוע את מתן הצו לפי תקנה 7. המבקשים ביקשו כי מקום השיפוט הייחודי יקבע בביהמ"ש בירושלים בנימוק שמשרדו של בא כוחם מצוי בירושלים כך שעבורם נוח
יותר קיום הדיון בירושלים. המשיבה לא טענה כי מקום דיון זה אינו נוח עבורה, או כי קיום הדיון בבית משפט השלום בחדרה עדיף מבחינתה. לפיכך יאוחדו כל התובענות בבימ"ש השלום בירושלים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רובין למבקשים, עו"ד משה וינברג למשיבה. 9.8.99).
ע.פ. 5390/96 - עודה אבו מדיעם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חטיפת אשה ואינוסה. *סירוב לעמוד במסדר זיהוי ולתת דם לבדיקת D.N.Aוהשוואה עם זרע שנמצא על המתלוננת כחיזוק לעדות המתלוננת. *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 122/95 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת, תיירת מהולנד, נחטפה ליד הדולפינריום בתל אביב בלילה שבין 19 ל-20 בפברואר 95, ע"י גבר שנהג במכונית טרנזיט. הלה הסיעה לחולות ושם אנס אותה פעמיים וכן ניסה לבצע בה מעשה סדום. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של חטיפה לשם עבירת מין, באינוס ובניסיון למעשה סדום. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על הזיהוי שזיהתה המתלוננת את המערער במסדר זיהוי בוידיאו לאחר שסירב לעמוד במסדר זיהוי חי, על הזיהוי של המכונית של המערער, על שקריו של המערער, על סירובו לעמוד במסדר זיהוי חי ולתת דם לבדיקת ,D.N.Aובעיקר על עדות המתלוננת שביהמ"ש התרשם ממהימנותה. ביהמ"ש לא נתן אמון בעדותו של המערער בפניו ולא לאליבי שהעלה. ביהמ"ש גזר למערער 11 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער הצביע על אי התאמות בזיהוי, ברם, לא נראה כי אי ההתאמות שצויינו, יש בהן כדי לעורר ספק סביר. זאת גם בהתחשב בכך שחלק מהפרטים שמסרה המתלוננת לגבי האנס תואמים את מראה המערער. אשר לזיהוי במסדר וידיאו - המערער צולם באופן סמוי ללא ידיעתו ויתר תמונות הסטטיסטים הובאו ע"י המשטרה. מסדר הזיהוי הוסרט בקלטת שהוגשה לביהמ"ש. המתלוננת זיהתה את המערער בוודאות של %100 והחוקר העיד כי כאשר המתלוננת ראתה את תמונת המערער במסדר הזיהוי הוא הבחין בסימני עצבנות בגופה, רעידות ברגליים וגוף מתוח מאוד. טענתו העיקרית של הסניגור היא שמסדר זיהוי זה נערך ללא נוכחותו.
ג. ביהמ"ש היה מודע לפגם בעריכת המסדר ללא נוכחות סניגור, אך התברר כי החוקרים ניסו להתקשר לסניגור מספר פעמים ולא הצליחו להשיגו והשאירו לו הודעה על דבר קיום המסדר ומועדו. הסניגור הגיע באיחור לאחר שהמסדר כבר נערך. הדחיפות לקיום המסדר נבע מן הצורך לשקול הארכת המעצר של המערער באותו שלב. אכן, היעדרו של הסניגור פוגם במשקלו של מסדר זיהוי, גם כאשר אין מדובר במסדר זיהוי חי, אך אין בו כשלעצמו כדי לפסול את המסדר. זאת במיוחד אם מכלול הנסיבות מצביע כי המסדר נערך כראוי. במקרה שלפנינו מסדר הזיהוי הוסרט בקלטת ממנה מתברר כי השתתפו במסדר אנשים הדומים בחזותם למערער, ניכרת התרגשות המתלוננת בעת שצפתה בדמותו ובטחונה בעת הזיהוי. ניתן איפוא לקבוע כי הזיהוי של המערער במסדר הזיהוי משכנע באמינותו.
ד. ביהמ"ש ציין את התרשמותו מהבטחון בו זיהתה המתלוננת את המערער בעת עדותה בביהמ"ש. אכן, כפי שציין ביהמ"ש עצמו "משקלו של זיהוי בביהמ"ש הוא אפסי", אולם השופט התרשם כי עניינו של המערער שונה בהתחשב בכך שהיתה זו הפעם הראשונה שהמתלוננת ראתה את המערער לאחר האירוע. כן התרשם ביהמ"ש מהאופן בו העידה המתלוננת, וראה את העדות בעניין הזיהוי באולם ביהמ"ש, כחלק מעדותה הבוטחת והשקטה. ואכן, בנסיבות מסויימות ויוצאות דופן, ניתן להתרשם מזיהוי בביהמ"ש כחלק מעדות רצופה, כשהעדות היא מהימנה והעד גם יודע להסביר את סיבות בטחונו בזיהוי. זה המצב בענייננו.
ה. כמו כן קיימת התאמה בין רכבו של המערער לתיאור שמסרה המתלוננת. היא מסרה פרטים שונים על מה שהיה בתוך המכונית, על סימנים במכונית מבחוץ וביהמ"ש הטעים כי הפרטים התואמים שמסרה המתלוננת "הם מדהימים בדמיונם וקשה לתאר סיטואציה שכל כך הרבה פרטים תואמים ימצאו, כולל סוג הרכב וזיהוי חלק מהמספרים". אשר להתנהגות המערער בעת חקירתו - המערער סירב לעמוד במסדר זיהוי, נתן נימוקים שונים שאינם עומדים בפני הביקורת.
ו. עניין נוסף אליו התייחס ביהמ"ש בהכרעת הדין נוגע לכך שהמערער נתבקש ליתן דגימת דם לצורך השוואת פרופיל ה- D.N.Aודגימת הזרע שנלקחה מתחתוני המתלוננת והוא סירב. למערער היה ידוע בעת החקירה וגם בביהמ"ש הוסבר לו, כי בדיקת הדם בהשוואתה לזרע שנמצא יכולה לשלול את הקשר בינו לעבירה, אך עמד בסירובו לבדיקה. הלכה פסוקה היא כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר מדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד - אינו חוסה בצילו של החסיון מפני הפללה עצמית, אף שאותה בדיקה עשויה להוליד תוצאה שתעמוד לחובת החשוד. על כן יש בסירוב זה משום גילוי של התנהגות מפלילה, המבטאת תחושת אשם, ובתור שכזה הינו בעל כח ראייתי עצמאי, כראייה נסיבתית לחובתו של המסרב. כמו כן, היו בדוחו"ת החקירה של המערער נתונים המהווים "ראשית הודייה". ביהמ"ש יכול היה גם להוסיף למכלול הראיות את התרשמותו מכך שהמערער הסתבך בסתירות, שתשובותיו היו מתחמקות ושקריות הן בשלב החקירה והן בשלב מתן העדות במשפט.
ז. אשר לטענות ההגנה - ביהמ"ש יכול היה לדחות את טענת האליבי ולקבוע כי גם אם נכונות עדויות האליבי הרי במסגרת הזמנים שבין המועד שבו היה המערער עם עדי האליבי לבין מועד מעשי האונס יכול היה המערער להגיע לתל אביב ולבצע את מעשי האונס. לכך יש להוסיף כי עדותו של המערער ששהה בביתו ברהט כל הלילה לא נתמכה בעדות כלשהי, אף שיכול היה להביא כעדת הגנה את אשתו ואף את אמו אשר טען כי פגש אותה בהגיעו לביתו בלילה. אי הבאת עדויות אלה פוגעת בגירסת האליבי של המערער.
ח. אשר לעונש - העונש של 11 שנות מאסר אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב במעשים המזעזעים שביצע המערער. ביהמ"ש מצווה להגן על גופן, נפשן וכבודן של נשים שהן קורבנות למעשי אונס ועבירות מין אחרות. המערער פגע פגיעה קשה במתלוננת, בכך שחטף אותה, אנס אותה בברוטליות פעם ופעם נוספת כשאינו מרפה מן הטרף. תחנוניה לא הניעו אף נים בליבו של המערער וכשם שלא ריחם עליה אין הוא ראוי לרחמים. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כשלא הטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ג. יעקב למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.8.99).
בג"צ 4859/99 - מדינת ישראל נגד בית המשפט המחוזי בירושלים ואח'
*בקשה לקיום דיון פלילי בירושלים כאשר השופט שטיפל בשמיעת התיק עבר לביהמ"ש בחיפה (העתירה נדחתה).
המדינה הגישה כתב אישום נגד המשיבים 4-2 ובינואר 98 החליט הנשיא ברק, בהסכמה, על העברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בירושלים. נשיא ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשפט יישמע ע"י השופט גינת שיכהן כשופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים במשך שנה אחת ולאחר מכן יכהן כשופט בחיפה. הצדדים ציפו שהמשפט יסתיים בתוך שנת העבודה אך המשפט לא נסתיים ומשעבר השופט גינת לחיפה קבע כי המשפט יישמע בפניו בביהמ"ש המחוזי בחיפה. המדינה טענה כי מדובר בחומר רב ובצוות גדול שמטפל בנושא ויקשה מאוד לקיים את המשך המשפט בחיפה. לפיכך ביקשה מהשופט גינת
שימשיך לשמוע את המשפט בירושלים אך הוא דחה את הבקשה. גם נשיא ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. העתירה נדחתה.
אין עילה מספקת להתערבות בג"צ בנושא העתירה, כבר מהטעם שאין עניינה מסוג העניינים המצדיקים התערבות בג"צ בהחלטות של בתי משפט. אין ההחלטה נוגדת את החלטת ההעברה של הנשיא ברק לירושלים, הואיל והשופט גינת ימשיך לכהן בחיפה, לעניין התיק שבפניו, כשופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת. 2.8.99).
רע"א 8192/98 - שמואל רם נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
*די באיחור של יום אחד כדי לדחות ערעור (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיבים לתשלום תגמולי ביטוח מכח פוליסת ביטוח חיים, לאחר שנפגע, לטענתו, בתאונת מטוס ונקבעה לו נכות של %100. המשיבים ביקשו למחוק את התובענה על הסף, מחמת אי תשלום אגרה מספקת, מכיוון שהמבקש שילם אגרה המתאימה לתביעה לפיצוי בשל נזקי גוף בעוד שאין מדובר בתביעה כזו. רשמת ביהמ"ש המחוזי קבעה כי אכן אין מדובר בתביעה לפיצוי בשל נזקי גוף וכי על המבקש להשלים את סכום האגרה ששולם בחסר. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי והערעור הוגש באיחור של יום אחד ללא הסבר לאיחור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים שיש לדחות את הערעור בשל האיחור, אך למרות זאת התייחס לטענות לגופן ודחה את הערעור גם לגופו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי די באיחור של יום אחד כדי לדחות את הערעור. משנקבע מועד להגשת הערעור יש להגישו בתוך המועד שנקבע לכך, שאחרת, הלכה למעשה יוארך המועד החוקי להגשתו. העובדה שמדובר באיחור בן יום אחד אינה משנה ממסקנה זו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה קפלנסקי למבקש, עוה"ד ש. אהרנסון וירון בשן למשיבים. 8.8.99).
בש"פ 5532/99 - רחמים מלול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התעללות בקטין ותקיפתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של התעללות בקטין, תקיפת קטין ותקיפה בנסיבות מחמירות. המעשים שבוצעו בקטין, ילד בן 4 וחצי, בנה של חברתו של העורר באותה תקופה, כללו דחיסת אוכל לפיו של הקטין, הכאתו, ונשיכתו עד כדי פצעים ושטפי דם. המעשים בוצעו בתקופה של מאי יולי 99, כשהעורר התגורר עם אמו של הקטין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה המוכחת בראיות היא שמשך חודש וחצי עד חודשיים היה הילד קרבן מתמיד להתנהגות אלימה קשה מצד העורר והדבר מעמיד את הנאשם בחזקת מסוכנות חמורה. לפיכך דחה את האפשרות לשחרר את העורר בחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הטיעונים של הסניגור קורסים בעמדם אל מול המעשים החמורים המיוחסים לעורר ואל מול גליון הרשעותיו הקודמות. הרשעותיו של העורר משתרעות על פני שנים רבות והן כוללות עבירות מסוגים שונים, ובהן איומים, מעשה מגונה בכח, מעשי אלימות, בריחה ממשמורת חוקית. מהרשעות אלה מצטייר עבריין אלים וחסר מעצורים המסוכן לציבור, ועלול לסכן את הילד הרך בו התעלל ואת העדים האמורים להעיד
במשפטו. על רקע כל אלה קשה לראות בחלופה כלשהי, ובוודאי בחלופה המוצעת שהעורר יהיה נתון בהשגחת אמו בביתה, אמצעי שיש בו כדי להשיג את תכלית המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ירון דוד לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 25.8.99).
ע.פ. 4573/99 - פח'רי דחלה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על חומרת העונש, בעבירת חבלה ביריית אקדח תוך ריב חמולות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נמצא אשם על פי הודאתו בעבירת חבלה בכוונה מחמירה ועבירה בנשק וביהמ"ש גזר את דינו ל-20 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי מדובר במקרה אחד מתוך שרשרת מקרים שהתרחשו בכפר טורעאן, במהלכה של פרשה כאובה של ריב חמולות, וכי מצב זה בא לסיומו על ידי עריכת סולחה בין החמולות המסוכסכות והיום שקט בכפר טורעאן. הקלה בעונש של המערער, כך הטענה, תעודד את האווירה הטובה בכפר. עוד ציין הסניגור את העובדה שהעונש שהוטל על נאשם אחר בשם חורי בגין עבירה דומה, שנעברה במסגרת הפרשה האמורה, היה על פי הסדר טיעון 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. לעומתו טוען התובע כי יש להבדיל בין שני המקרים בכך שהשני השתמש בסכין ואילו המערער השתמש באקדח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לא היה מקום להתערב בעונש, מאחר ומדובר במעשים חמורים שיש לנקוט ביד קשה כדי לעקרם מן השורש ולהרתיע אחרים לבל ינהגו באותה הדרך. אולם, אין מנוס מהתערבות לנוכח עמדת ב"כ המדינה בתיק האחר. הסדר הטיעון עם חורי, שאושר ע"י ביהמ"ש קמא, לא נראה, לנוכח חומרת המעשים שביצע חורי ואין ביהמ"ש מוכן לראות בו אמת מידה מחייבת. עם זאת, בהתחשב בפער שנוצר בין העונשים, ומטעם זה בלבד, נראה שיש ליישם את עקרון אחידות העונשין ומבלי לקבוע תקדים הוחלט להקל בעונש. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 10 חודשים.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, זועבי. עו"ד מוחמד דחלה למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 17.8.99).
רע"ב 3172/99 - יגאל עמיר נגד שירות בתי הסוהר
*תנאי מאסר (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להשוות את תנאי מאסרו לאלו של אסירים אחרים, להוציאו מסיווג הפרדה ארצי ולהעבירו לאגף תורני בבית כלא באזור המרכז. לחילופין ביקש להעבירו לבית כלא בו כלוא אחיו לשם הקלה על משפחתו, ועוד ביקש בקשות שונות הנוגעות לתנאי מעצרו, שימוש בטלפון, ביקורי משפחתו, מסירת דברי דואר וכיוצא באלה. המשיב הגיש את נימוקיו להחלטות השונות וביהמ"ש המחוזי, פרט לעניין משך זמן השיחות בטלפון והעברת דברי דואר, קבע שאין להתערב בהחלטות רשויות בתי הסוהר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי הדן בעתירת אסירים, בוחן את סבירות החלטת שלטונות בתי הסוהר, ואינו מחליף את שיקול דעת שלטונות בתי הסוהר בשיקול דעתו. ביהמ"ש המחוזי בחן את ההחלטות בעניינו של המבקש, לרבות השיקולים שביסודם, ולא מצא בהם פגם. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אינו מעלה שאלה משפטית או שאלה רחבה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות ערעור בעניין זה. גם לגוף העניין אין מקום למתן רשות ערעור בהתחשב בנימוקי המשיבים ובנימוקי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 8.8.99).