תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 9

בג"צ 1476/98 - אילנה בן עזרא, עו"ד נגד שר התעשיה והמסחר ואח'

*סירוב בג"צ להתערב בהחלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין באשמה שיוחסה לנילון בדבר תקיפה, בשל היעדר ראיות והיעדר ענין לציבור(העתירה נדחתה).

א. העותרת עבדה כסגן היועץ המשפטי במשרד המסחר והתעשיה ובאוקטובר 95 התרחשה תקרית בין העותרת לבין היועץ המשפטי למשרד, המשיב 4, שהיה ממונה על העותרת (להלן: המשיב). העותרת הגישה תלונה למשטרה והמשטרה החליטה לאחר חקירה לסגור את התיק. העותרת הגישה ערר ליועץ המשפטי לממשלה והלה דחה את הערר. העתירה מכוונת נגד החלטת היועץ המשפטי. העתירה נדחתה.
ב. החלטות היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדה לדין כמו בעניינים אחרים, כפופות לביקורת שיפוטית של בג"צ והוא מוסמך לברר אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה חורגת ממתחם הסבירות. אך על יסוד השיקולים הנוגעים לתפקידו של היועץ המשפטי, סמכויותיו והכלים העומדים לרשותו לבדיקת כל הליך והליך, עולה כי יש מקום להכיר בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות היועץ המשפטי בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. נטיית בג"צ להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה מצומצמת ביותר.
ג. במקרה שלפנינו החליטה פרקליטת המדינה לדחות את ערר העותרת על יסוד שני טעמים: היעדר ראיות; היעדר עניין לציבור. הראיות שבתיק אכן מוליכות למסקנה כי אין להתערב בהחלטת פרקליטת המדינה שמשמעותה כי אין סיכוי סביר להרשעה על יסוד ראיות אלה ואין לומר כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות. אשר לעניין הציבורי בהגשת האישום - העותרת מבקשת להעצים את התקרית בינה לבין המשיב ולעשות אותה דגל של מאבק כדי "לשרש את תופעת האלימות כנגד עובדות ציבור". אולם התקרית עצמה, דלה מכדי לשמש דגל למאבק, להוציא אולי המאבק האישי של העותרת, שאין הוא מאבק ציבורי. די באחד משני הטעמים ששימשו את פרקליטת המדינה כדי לדחות את הערר וקל וחומר בשני הטעמים גם יחד.

(בפני השופטים: אור, זמיר, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. העותרת לעצמה, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למדינה, עוה"ד אסף פוזנר ויאיר שילה למשיב הרביעי. 21.9.99).

רע"א 5105/99 - הגה משרד להובלה נגד מדינת ישראל ומשרד הבטחון ואח'

*קבלת בקשה לתקן כתב תביעה בעניין ביטול זכיה במכרז לשם בירור יעיל של הסכסוך(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המבקשת זכתה במכרזים שערכה המשיבה וזכייתה בוטלה ע"י ועדת המכרזים הפועלת אצל המשיבה לאחר שהמבקשת כבר החלה בביצוע העבודה. לטענת המשיבה, הוברר לה מפניית המשיבה 2, כי המבקשת אינה עומדת בתנאים המזכים אותה בעדיפות על פני מציעים אחרים במכרזים. המבקשת הגישה נגד המשיבות תובענה לביהמ"ש המחוזי וביקשה, בין היתר, הצהרה כי זכתה במכרזים כדין. בטרם החל ביהמ"ש בשמיעת הראיות הודיעה המשיבה למבקשת אף על ביטול זכייתה במכרזים נוספים והמבקשת הגישה בקשה לתיקון כתב הטענות כדי שיכלול גם טענות לעניין המכרזים הנוספים. היא הוסיפה וביקשה מביהמ"ש כי יורה למשיבה 2 למסור לידיה מסמך מסויים וכן ביקשה לחקור מצהירים מטעם המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לתיקון כתב הטענות ובאשר למסמך שביקשה הורה ביהמ"ש על מסירת נוסח מצונזר באשר המשיבה 2 טענה כי המסמך כולל סודות מסחריים. כן קבע ביהמ"ש זמן קצוב לחקירת המצהירים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בהחלטות ביהמ"ש המחוזי בעניין מסירת המסמך המצונזר ובעניין הקצאת הזמן לחקירת המצהירים. שכן, אופן ניהול הדיון נתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה וביהמ"ש שלערעור לא יתערב אלא בהתקיים נסיבות יוצאות דופן.
ג. שונים פני הדברים באשר לבקשה לתיקון כתב הטענות. הבקשה הוגשה לאחר שבוטלה זכייתה של המבקשת במכרזים נוספים. בנסיבות אלו, ועל מנת לאפשר בירור יעיל של הסכסוך, ראוי לאפשר למבקשת לצרף לתובענה אף את העילות החדשות. המבקשת אמנם השתהתה כחודשיים בטרם הגישה את הבקשה לתיקון כתב הטענות, אך בשיהוי זה לא היה כדי לפגוע במי מן הצדדים לנוכח העובדה שביהמ"ש טרם החל בשמיעת הראיות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלי רולוף למבקשת, עו"ד גב' מיקי חשין למדינה, עו"ד יניר אלגואטי למשיבה 2. 28.9.99).

רע"א 7633/98 - דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות נגד משה שמש ואח'

*שיעור אגרת ביהמ"ש בהגשת תביעה ייצוגית ומעמדו של הנתבע המבקש למחוק את התובענה בשל אי תשלום מלוא האגרה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המבקשת היא אחת מ-14 נתבעים בתביעה ייצוגית שהוגשה לפי חוק ניירות ערך, לפיצויים עקב אובדן כספים שהושקעו בשוק ההון במניות רייכרט תעשיות בע"מ (בפירוק זמני). המשיב - התובע הייצוגי (להלן: המשיב) טען כי הפסיד את כל השקעתו בסכום של כ-73,000 ש"ח וכי הקבוצה כולה הפסידה כ-13 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי החליט כי המשיב ישלם אגרה רק על תביעתו האישית על פי סכומה, ואשר לתביעת הקבוצה החליט ביהמ"ש כי "במידה ותאושר עילת התביעה עוד בטרם החל הליך הוכחת נזקיהם האישיים של חברי הקבוצה, יפקידו הנתבעים באותו שלב... את האגרה החלה על הקבוצה...". המבקשת ביקשה למחוק את התובענה הייצוגית עקב אי תשלום אגרה על פי סכום התביעה כולה וכן התנגדה לסיפא של ההחלטה כי עליה להפקיד את האגרה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, והערעור נדחה ביחס לסכום האגרה שעל המשיב להפקיד ונתקבל ביחס לחיובם של הנתבעים להפקיד באותו שלב את האגרה החלה על התביעה.
ב. כאשר מדובר בהליך של קביעת אגרה, דחייתה או פטור ממנה, הצדדים הנכונים להתדיינות, הם התובע והמדינה, שכן מדובר בתשלום לקופת המדינה. עם זאת, ניתן מעמד לנתבע - בעל אינטרס מצומצם בנושא האגרה, שהוא, בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה - להשמיע את עמדתו. בענייננו, אין מדובר בהליך שעניינו תשלום אגרה או פטור ממנה, אלא בבקשה למחוק את התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה. בכך נוצר באופן מלאכותי מצב שבו הנתבע הופך לצד המרכזי בדיון על האגרה. עמדת המדינה שונה בתכלית מזו של המבקשת והיא מוכנה להמתין לקבלת האגרה עד לסיום ההליך. אין זה ראוי משום בחינה לחייב תובע ייצוגי שתביעתו האישית קטנה, לשלם אגרה בעד תביעת הקבוצה כולה, בסכומים גבוהים ביותר.
ג. בתביעה ייצוגית אין לצאת מהנחה שהסעד המבוקש עבור הקבוצה, הוא הסעד שלפיו מחושבת האגרה. בעת הגשת התביעה אין התובע יודע מי מבין חברי הקבוצה יבקש לצאת מן התביעה, מי יבקש לממש את זכויותיו וכיוצא באלה פרטים. מכאן, שהסכום שנקב התובע כתביעת הקבוצה אינו הסעד האמיתי המבוקש. הסעד האמיתי הוא הסכום שיתקבל לאחר שידעו מי מחברי הקבוצה זכה ובכמה והערכת התובע בתביעתו לא היתה אלא הערכה בהליך שלמעשה שוויו בלתי ניתן לביטוי בכסף. משניתן להפריד ולאבחן בין פרטי הסעד הכללי המבוקש עבור המעונינים לבין את שווי הסעד המבוקש ע"י התובע הייצוגי עצמו, על התובע לשלם אגרה לפי שוויו של סעד זה.
ד. מאידך אין בסיס נורמטיבי לחיוב הנתבע בתובענה ייצוגית להפקיד את האגרה על תביעת כל הקבוצה עם הגשת התובענה. גם אם בסופו של דבר עלול הוא לשאת בתשלום האגרה בעקיפין, אם יזכה התובע וביהמ"ש יחייב את הנתבע בהוצאות, אין בסיס לחיובו בהפקדה מראש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 23.9.99).

ע.א. 6032/97 - עירית אשקלון ואח' נגד מרינה אשקלון 1992

*פירוש הסכם בין יזם לעיריה בדבר אי תשלום מס השבחה(הערעור נדחה).

א. בין המערערות והמשיבה נחתם הסכם שלפיו המשיבה תקים מרינה באשקלון ומנגד קיבלה שלשה מגרשים הנמצאים בעורף המרינה. אותה עת חלה על המקום תכנית מפורטת מסויימת (תכנית 21) והצדדים לקחו בחשבון תכנית מפורטת חדשה (תכנית 25) ונקבע כי היזם (המשיבה) לא תשלם מס השבחה. לאחר מכן יזמה המשיבה תכנית חדשה (תכנית 179) המעניקה לה זכויות רחבות יותר מתכנית 25. השאלה שהתעוררה היתה אם היא חייבת לשלם מס השבחה על ההפרשים בהשבחה שבין תכנית 25 לבין תכנית 179. ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד לשון ההסכם, כי המשיבה אינה חייבת לשלם תוספת מס השבחה וכי הסכום ששילמה ואשר לפי ההסכם כולל מס השבחה כולל גם כל השבחה נוספת מעבר לתכנית 25. הערעור נדחה.
ב. לשון ההסכם סובל הן את הפירוש שניתן לו ע"י המערערות והן את הפירוש שניתן לו ע"י המשיבה. כאשר שני פירושים שונים מתיישבים עם לשון ההסכם מותר לפנות לעדויות על כוונות הצדדים בעת חתימת ההסכם כפי שנעשה כאן. דא עקא שיש ראיות סותרות לעניין זה וביהמ"ש לא הכריע בין הגירסאות הללו. זה מחזיר אותנו לכללי הפרשנות המבוססים על לשון החוזה מחד, ועל תכליתו מאידך. כשמפרשים את ההסכם על יסוד גישה זו המסקנה היא שהפירוש הנכון הוא כפי שפירשו ביהמ"ש המחוזי. אם המערערות היו יכולות להראות שפירוש החוזה בדרך שמציעה המשיבה יביא לתוצאות אבסורדיות שאיש מהצדדים לא התכוון לה, יתכן שהיה צריך לפרשו בדרך שהן מפרשות אותו אך לא זה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד גב' אילנה מרכוס למערערים, עו"ד דן כהן למשיב. 7.9.99).

בש"פ 6327/99 - ציון קודעי נגד מדינת ישראל.

*אימתי המשך דיון במעצר עד תום ההליכים יתקיים בפני השופט שהחל בדיון ואימתי ניתן לפנות לשופט תורן להמשך הדיון(הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בביצוע מעשה סדום בקטין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הוא ביקש עיון חוזר ומשנדחתה בקשתו הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי. טענתו היתה כי יש לשחרר אותו בערובה על מנת לאפשר לו להיקלט במוסד טיפולי לגמילה מסמים מסוכנים. הערר בא לדיון בפני השופט מודריק ולאחר שמיעת הטענות קבע שאילו יכול היה להשתכנע שהמוסד הטיפולי מסוגל לקיים פיקוח על העורר, אז אפשר והיה רואה מקום להיענות לבקשה. כדי לוודא את טיבו של המוסד כבעל יכולת פיקוח כאמור, ביקש השופט משירות המבחן להגיש לו חוות דעת. להלן ציין השופט כי משיוגש הדיווח של שירות המבחן, יידון הערר בפני השופט התורן. שירות המבחן הגיש תסקיר בו נקבע כי המוסד הטיפולי מסוגל לפקח על תנועות העורר.
הדיון התקיים בפני השופטת התורנית, השופטת רוטלוי, והיא לא ראתה בשחרורו של העורר ממעצר למטרת גמילה משום הסדר ראוי ודחתה את הערר. הערר על כך נתקבל.
ב. אילוצי שיטת העבודה בבתי משפט אכן מחייבים העברת תיקים משופט לשופט ומהרכב להרכב. בעצם ההעברה אין פסול, ובלבד שהשופט או ההרכב שלפניהם החל הדיון לא נתנו בו כל החלטה בעלת משמעות מהותית. מעת שניתנה החלטה שיש לה תוכן מהותי, שוב אין זה מן המידה - בהיעדר נסיבות של אילוץ לעשות כן - להעביר את התיק לשופט או להרכב אחר, שמטבע הדברים אינם קשורים להשקפת השופט או ההרכב שלפניהם החל הדיון. בענייננו, אילו הסתפק השופט מודריק בהוראה להגיש תסקיר מבחן, ניתן היה, אולי, להשלים עם העברת התיק לדיון בפני שופט אחר. אלא שבהחלטתו חיווה השופט מודריק, לפחות במשתמע, דעתו, שאם יתברר שהמוסד הטיפולי מסוגל לפקח על תנועות העורר יהיה מקום לשקול העברתו למוסד זה. בכך יש משום אות להכרעה הצפוייה ומשעשה כן השופט, לא היה זה מן המידה להעביר את הדיון לשופט אחר. ב"כ המדינה הסכים ולכך גם הסכימה ב"כ העורר כי העניין יוחזר לשופט מודריק שידון בו מתחילתו ועד סופו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' שלומציון גבאי - מנדלמן לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 28.9.99).

ע.פ. 6619/93 - לוי בן דוד נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 6619/93 - *העונש שניתן להטיל בישראל למי שהורשע בישראל בעבירת רצח שבוצע בבלגיה כאשר בבלגיה יש לשופט שיקול דעת אם להטיל מאסר עולם בעבירת רצח. *ביטול עונש חובה של מאסר עולם בעבירת רצח, כאשר לנאשם ליקוי בכושר השכלי אינו הופך את המאסר עולם בעבירת רצח ל(מחוזי ת"א - ת.פ. 400/92 - ערעור על דרך קביעת העונש - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. המערער הורשע בביצוע רצח כפול בבלגיה בשנת 92 והורשע ונדון לשני מאסרי עולם. על פי החוק ניתן לדון בישראל אזרח ישראלי על עבירה שנעברה מחוץ לישראל, אך אין להטיל על הנאשם עונש החמור מן העונש שניתן היה להטיל עליו לפי הדין של המדינה בה ביצע את העבירה. ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי על פי הדין הבלגי ניתן להטיל על נאשם ברצח עונש מאסר עולם. הגם שהעונש בבלגיה אינו עונש חובה, סבר ביהמ"ש כי שיקול הדעת של ביהמ"ש הבלגי אינו מונע להטיל על נאשם בישראל מאסר עולם, שכן עונש זה אינו חמור מן העונש שניתן היה להטיל בבלגיה. ביני לביני תוקן החוק בישראל ונקבע בסעיף 300 (א) (1) לחוק העונשין, כי אם עבירת הרצח נעברה במצב של הפרעה נפשית חמורה או כי בשל ליקוי בכושר השכלי הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, יכול ביהמ"ש להפחית מן עונש החובה של מאסר עולם. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי סעיף 300(א)(1), ביטל את מאסר העולם בגין רצח כעונש חובה והחיל עליו את סעיף 41 לחוק העונשין, הקובע כי תקופת המאסר המירבית על עבירה שענשה מאסר עולם, שלא נקבע כי הוא חובה, היא 20 שנה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וכן קבע ביהמ"ש כי הפרעת האישיות האנטי סוציאלית בה לוקה המערער אינה הפרעה נפשית חמורה כמשמעותה בסעיף 300 הנ"ל. בסיכומו של דבר הטיל ביהמ"ש על המערער שני עונשי מאסר עולם. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. טענת המערער, כי עונש חובה בגין רצח בוטל בסעיף 300(א) לחוק העונשין, המאפשר במצבים מסויימים להטיל עונש קל מעונש מאסר עולם, נדחתה כבר בעבר ע"י ביהמ"ש העליון. אין בהוראת סעיף זה כדי לשנות את אופיו של מאסר עולם כעונש חובה בגין ההרשעה בעבירת רצח בכל המקרים שבהם לא נתקיימו היסודות של עונש מופחת.
ג. אשר להשפעת הדין הבלגי על ענישת המערער - עונש מאסר עולם בבלגיה, בעבירה של רצח, הוא עונש מירבי וניתן להטיל עונש קל יותר. ההוראה האוסרת להטיל עונש
החמור מן העונש שניתן היה להטיל על פי הדין הבלגי, מחייבת להעניק שיקול דעת גם לביהמ"ש בישראל. בעניין שלפנינו העיד ביהמ"ש על עצמו בגזר דינו כי היה מטיל על המערער עונש מאסר עולם, גם אם קביעת העונש היתה נתונה לשיקול דעתו. ברם, ביהמ"ש לא שמע בעניין זה טיעונים, ואף לא היו בפניו חוות דעת פסיכיאטריות. בנסיבות אלה אין לומר כי התקיים הליך המאפשר גזירת דין אחרי הפעלת שיקול הדעת. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, בהרכב אחר, למען יטיל על מערער את העונש ההולם, על פי שיקול דעתו, לאחר שמיעת טענות הצדדים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אמנון זכרוני ועמנואל גרוס למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 23.8.99).

בש"פ 5482/99 - מדינת ישראל נגד מאיר זבורוב

*הארכת מעצר מעבר ל - 3 חדשים לבעל שתקף ואנס את אשתו על שאינה מסכימה להתגרש(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

א. לפי הנטען בכתב האישום נכנס המשיב, לאחר חצות לילה, לחדר השינה של אשתו, שממנה נפרד ואף תבע גירושין. הוא תקף אותה ואיים עליה כי אם לא תתן לו גט יהרוג אותה. בימ"ש השלום קבע כי נגד המשיב יש עילת מעצר אך החליט לשחררו בתנאים מגבילים. ערר המדינה נתקבל והמשיב נעצר עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים, מבקשת המדינה הארכת המעצר ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
ב. משפטו של המשיב התנהל בעצלתיים ולמעשה נתקיימה ישיבה אחת בלבד לשמיעת הראיות ובה נשמעו הוכחות התביעה. לכאורה די בעובדה זו כדי להצדיק דחיית הבקשה להאריך את המעצר של המשיב, שכן אין ספק כי ניתן היה לסיים משפט כזה תוך תקופה קצרה ביותר. ככלל, יש לראות בהימנעות משמיעת הראיות בתקופת המעצר טעם לדחיית הבקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים, למעט במקרים יוצאי דופן. אלא שהשתלשלות העניינים הקשורה בניהול המשפט לקתה מסיבות שונות ואלה הביאו להתמשכותו מעבר לצפוי. בין היתר הוכרזה האשה (המתלוננת) כעדה עויינת, הסניגורית ביקשה את העדתו של גובה ההודעה במשטרה ולפני שנשמעה עדותו ביקשה מביהמ"ש לפסול עצמו. משדחה ביהמ"ש את בקשת הפסלות הודיעה ב"כ המשיב כי בכוונתה לערער על ההחלטה וגם דרכו של הערעור היתה רצופה תקלות.
ג. אלמלא קיומו של חשש ממשי לבטחונה של המתלוננת, לא היה מקום להיעתר לבקשת המדינה, שכן אין להצדיק את התמשכותו של משפט זה, יהיו אשר יהיו הסיבות לכך. אולם אין להקל ראש בסיכון הנשקף מהמשיב למתלוננת. לא חומרת העבירה כשלעצמה היא הקובעת, אלא טיבה ואופייה של העבירה ומכלול הנסיבות הקשורות בביצועה ובאישיותו של המבצע. הניסיון מלמד כי במקרים בהם נוהג בעל באלימות כלפי אשתו ומאיים על חייה, ובמיוחד כשמדובר בדפוסי התנהגות חוזרים, פוטנציאל הסיכון הוא רב. המשיב הורשע בעבר בעבירות של תקיפת אשתו וגרימת חבלה וכן באיומים והוטלו עליו ענשי מאסר על תנאי בני הפעלה ומאסר לריצוי בעבודות שירות. העבירה דנא בוצעה, לכאורה, כאשר המשיב ריצה את עונש המאסר בעבודות שירות. בנסיבות אלה אין להתעלם מכך שהמשיב אכן סיכן את המתלוננת ושחרורו עתה עלול אף הוא לסכן אותה. לפיכך יש להיעתר לבקשת המדינה להארכת המעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. ליבליין למבקשת, עו"ד פ. ינאי למשיב. 22.9.99).

ע.א. 8318/96 - בתיה קוצר נגד משה ציתיאת ואח'

*פירוק שיתוף במקרקעין על דרך של רישום בית משותף(מחוזי ת"א - בר"ע 3359/96 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).

א. המערערת וארבעת המשיבים הם בעליה המשותפים של חלקת קרקע בראשון לציון. על החלקה בנוי בנין מגורים ובו 4 דירות. הבנין אינו רשום כבית משותף. המערערת, המשיב 1 והמשיב 4 מחזיקים כל אחד בדירה אחת, ולכל אחד מהם רבע מזכות הבעלות בחלקה. המשיבים 2 ו-3 מחזיקים בדירה אחת ביחד ולכל אחד מהם שמינית מזכות הבעלות בחלקה. המערערת הגישה בבימ"ש השלום תביעה לפירוק השיתוף בחלקה בדרך של רישום הבנין כבית משותף, כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין. המשיבים התנגדו וביקשו שהשיתוף יפורק בדרך של מכירת החלקה וחלוקת הפדיון כאמור בסעיף 40 לחוק. לטענתם, פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף יגרום לאובדן אחוזי בנייה ול"הפסד ניכר" כמשמעותו בסעיף 40 לחוק, ולפיכך יש לפרק את השיתוף בדרך של מכירה.
ב. בימ"ש השלום קבע כי לפי חוות דעתו של המפקח על רישום המקרקעין ניתן לרשום את הבנין כבית משותף, ואם הדבר אפשרי יש להעדיף דרך זאת של פירוק השיתוף על פני מכירת החלקה וחלוקת הפדיון, לפי ההלכה שנפסקה בע.א. 587/78 (פד"י ל"ג (3) 33 - עניין רוטשילד). עוד קבע ביהמ"ש כי הנטל להוכיח, שפירוק השיתוף בדרך של רישום הבניין כבית משותף יגרום "הפסד ניכר", מוטל על המתנגדים לפירוק בדרך זאת והמשיבים לא עמדו בנטל זה. מכל מקום, אפילו קיים הפרש בין שווי הנכס שיקבל כל אחד מהבעלים אם ירשם הבנין כבית משותף, לבין סכום הפדיון שיקבל כל אחד אם תמכר החלקה בשלמותה, הרי לא ניתן להפרש זה "תרגום כספי". יתר על כן, השיקול של "הפסד ניכר" מצויין רק בסעיף 40 לחוק לעניין מכירת החלקה, אך לא בסעיף 42 שלפיו הוסמך ביהמ"ש להורות על חלוקה בדרך של רישום בית משותף בלי להגביל את שיקול דעתו. לפיכך נעתר לתביעת המערערת והורה כי השיתוף יפורק בדרך של רישום בית משותף.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 42 לחוק אינו מאפשר הקצבת דירות לבעלים המשותפים תוך הותרת "גרעיני שיתוף" ובעלות בדירות, וכי ניתן לרשום בניין כבית משותף רק אם יקבל כל אחד מן הבעלים המשותפים בעלות מלאה בדירה נפרדת. עוד קבע ביהמ"ש כי הראיות מראות שמכירת החלקה תביא רווח ניכר לבעלים המשותפים ומכאן ש"חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים" ולכן מן הראוי לפרק בדרך של מכירה "כאמור בסעיף 40 לחוק". ביהמ"ש המחוזי הורה על כן שבימ"ש השלום יתן הוראות בדבר ניהול הפירוק בדרך של מכירה. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ד. פירוק בדרך של רישום בניין כבית משותף לפי סעיף 42 לחוק, עדיף על פירוק בדרך של מכירה לפי סעיף 40 לחוק. השיקולים המנחים את ביהמ"ש בבואו לצוות על חלוקה בעין של מקרקעין, שונים מאלה המנחים אותו בבואו לצוות על רישום המקרקעין כבית משותף. במקרה הראשון מצוות המחוקק היא כי ביהמ"ש יורה על חלוקה בעין אלא אם נוכח כי דרך זאת "תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם". במקרה השני, "רשאי ביהמ"ש... לצוות על פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים" ועליו להימנע מלהורות על דרך זאת של פירוק השיתוף "אם בכל נסיבות העניין אין הדבר צודק לגבי מי מן הבעלים המשותפים". יש הצדקה להחיל את הסייגים החלים על חלוקה בעין - כחלק משיקוליו של ביהמ"ש לפי סעיף 42 לחוק - גם על רישום של בניין כבית משותף. כך הוחל הסייג של "הפסד ניכר" שבסעיף 40 לחוק על פירוק שיתוף לפי סעיף 42 לחוק. להוציא הסייגים המיוחדים שנקבעו
בחוק למקרה של פירוק שיתוף בדרך של חלוקה בעין, לביהמ"ש שיקול דעת רחב בדרך של רישום כבית משותף והוא רשאי לשקול גם שיקולים נוספים שיש בהם כדי למנוע את פירוק השיתוף בדרך זאת.
ה. נותרת השאלה אם רישום הבניין דנא כבית משותף יגרום "הפסד ניכר". בימ"ש השלום קבע כאמור כי הפרש שמגיע לכדי "הפסד ניכר" לא הוכח ואפילו הוכח הרי שלא ניתן לו "תרגום כספי" ומסקנה זו לא נראתה לביהמ"ש המחוזי. בעניין זה צדק בימ"ש השלום. ההפסד שבו מדובר אינו הפסד ישיר הנובע מחלוקתו של הנכס בדרך זו או אחרת, אלא הוא בגדר "מניעת רווחים עתידיים" אם יוספו לבניין קומות נוספות, או אם יהרס. מניעה כזו אינה בגדר "הפסד" או "הפסד ניכר" כמשמעותו בסעיף 40(א) לחוק. אך אפילו אליבא דמשיבים בעניין פירושו של הדיבור "הפסד ניכר", הרי שלא הרימו את הנטל שהיה מוטל עליהם להוכיח כי פירוק השיתוף בדרך זו יגרום להם "הפסד ניכר" כזה.
ו. סעיף 41(ב) לחוק מורה כי "היתה מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים" לא יורה ביהמ"ש על חלוקה בעין, ואולם "אין מניעה לחלוקה זאת אם שותפים אחדים יטלו חלקיהם במשותף ואותם שותפים הסכימו לכך...". כאן ישארו המשיבים 2 ו-3 בעלים משותפים של דירה אחת, אך עובדה זו אינה מונעת את האפשרות לרשום את הבניין כבית משותף. ביסוד ההסדרים שנקבעו בסעיף 41 לחוק עומדת המטרה לאפשר, ככל האפשר, פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין. ההסדר שבסעיף 41 לחוק עניינו במצבים שבהם שיקול דעתו של ביהמ"ש מוגבל. לפי סעיף 42 לחוק לא הוגבל שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לעשות שימוש בסמכותו כל עוד "עיקר המקרקעין המשותפים בה היה ראוי להירשם כבית משותף". ביהמ"ש רשאי לבחון את מכלול הנסיבות ואת כל הסייגים ולהחליט אם להורות על רישום הבניין כבית משותף. מכאן שיש לדחות את הטענה כי ביהמ"ש רשאי להורות על רישום כבית משותף רק אם לכל שותף תהיה בעלות יחידה בדירה נפרדת. אם כי תוצאה כזו תובא בחשבון שיקולי ביהמ"ש.
ז. במקרה שלפנינו, השיתוף של המשיבים 2 ו-3 באחד מן הדירות, אחרי שירשם הבניין כבית משותף, אינו תולדה של אילוץ תכנוני או תוצאה שהרישום יכפה עליהם. כל אחד מהבעלים המשותפים שבבעלותו רבע מהבעלות המשותפת, מחזיק דירה אחת והמשיבים 2 ו-3 שלכל אחד מהם שמינית מהבעלות מחזיקים יחד דירה אחת. לפיכך רישומו של הבניין כבית משותף אינו מטיל על המשיבים 2 ו-3 שותפות שאינה לפי רצונם או מרע את מצבם אלא משקף את המצב הקיים.
ח. ההוראה שבסעיף 143(א) לחוק שלפיה "צו לרישום בית בפנקס ינתן ע"י המפקח, אם ביקשו זאת הבעלים ששטח הרצפה של דירותיהם מהווה למעלה ממחצית שטח הרצפה של כל הדירות שבבית..." אינה חלה על המקרה בו הורה ביהמ"ש על רישום בית כבית משותף לצורך חלוקת הבעלות המשותפת שבבניין בין השותפים. אין לחשוש שמא מיעוט של בעלי דירות ינצלו את הדרך של בקשת פירוק שיתוף כדי לרשום בניין כבית משותף, שכן לביהמ"ש שיקול דעת לפעול לפי סעיף 42 לחוק, והוא יבחון נסיבות כל מקרה לגופן ויימנע מלהורות על רישום בית משותף כשיש מניעה לעשות כן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' הניה בן צדוק למערער, עו"ד נ. לאונר למשיבים. 21.9.99).

ע.פ. 2027/99 - ישעיהו צוברי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין בקטינות על יסוד עבירות המתלוננות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 3107/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער היה ידיד של משפחה פלונית ובעת שהותו של אבי המשפחה בבית האסורים דאג לאשתו בעבודות הבית ובגידול שתי בנותיה הקטינות. בנצלו מעמד זה עשה הנאשם בגופן של הילדות מעשים נוראים. בהגיע הבת הגדולה לגיל בגרות מינית - בגיל 12 לערך - החל המערער מבצע בה עבירות מין שונות, בתחילה מעשים מגונים ובהמשך יחסי אישות והכל תוך ניצול המרות של המערער על הילדה ותלותה בו. המעשים בוצעו כמעט מדי יום ביומו במשך 7 שנים. זה היה גם גורלה של האחות הקטנה מאז מלאו לה כ-12 שנים בשנת 94 במשך כ-4 שנים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 18 שנים מאסר בפועל וכן חייב אותו בתשלום 20,000 ש"ח פיצויים לכל אחת מן המתלוננות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי השתית את ההרשעה על עדויות המתלוננות והודעותיו של המערער במשטרה ובכך אין להתערב. הסניגור טוען כי אין להאמין לעדויות המתלוננות באשר לפי תלונתן התעלל בהן המערער במשך תקופת שנים ולא ייתכן שהאם של המתלוננות לא ידעה על כל אלה, שאחותן הגדולה לא ידעה, שבני משפחה אחרים לא ידעו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוא מאמין לכל אותם קרובי משפחה שטענו שלא ידעו על המעשים ואכן קשה לקבוע שהמעשים כמעשי הנאשם יימשכו וילכו שנים רבות והמשפחה הקרובה לא תדע. על אחת כמה וכמה אמן של המתלוננות. כך ככלל ולא כל שכן בשים לב להודעות המפורטות והממוקדות של המערער במשטרה, הודעות המאשרות בפרוטרוט את דברי המתלוננות.
ג. אשר לעונש - גזר הדין של 18 שנות מאסר אינו קל. מדובר בשנים שהן פיסת חיים משמעותית. אולם מעשי המערער גם הם חורגים מעבר לכל מידה. הם מעשים מעוררי זוועה. לא זו בלבד שהמערער ייסר שתי נערות תמימות במשך שנים רבות, וכמעט מדי יום ביומו, אלא שהוא חמס וגזל בכח הזרוע את נעוריהן. קשה לראות כיצד אותן ילדות עשויות לחיות חיים נורמליים כנשים, ואין לדעת אם אי פעם יחלימו מן הפגעים שהמערער פגע בגופן ובנפשן. בנסיבות העניין אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, זועבי. החלטה - השופט חשין. עו"ד אשר חן למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 14.9.99).

ע.פ. 6097/98 - ויקטור דיין נגד מדינת ישראל

הרשעה בנסיון לשוד. הקלה בעונש בנסיון לשוד כאשר "סוכן מדיח" היה היוזם והרוח החיה בתכנון השוד(מחוזי י-ם - ת.פ. 546/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער ואחד בשם נסים חג'אג' השתתפו בניסיון לשוד מזוין של מעדניית "פלקון" בדרך בית לחם בירושלים. ממצאי ביהמ"ש התבססו על עדותו של חג'אג'. על פי עדות זו, סוכן משטרתי היה מעורב בעניין, והמשטרה המתינה למערער ולשותפו ולכדה אותם. טענתו המרכזית של המערער היא כי הודח לשוד ע"י סוכן משטרתי. על פי עדותו של חג'אג' הוא היה בחברתו של המערער כל יום האירוע ובמהלכו הביע המערער בקול את רצונו להיכנס למקום כלשהו ו"לעשות שוד". מי שהיה בחברתם אותה שעה, סוכן משטרתי, הציע כיעד את המעדנייה הנ"ל, הוביל אותם לסיור במקום והסביר את נוהל העבודה במעדנייה לאחר הסגירה. כן הצביע על מקום מטמון שבו תמצא שקית ובתוכה נשק לשימושם. בשעות אחר הצהרים ולאחר שנפרדו מן הסוכן המשטרתי, התקשר
הסוכן למכשיר אלחוטי שבידי המערער והאיץ בו להזדרז מפאת השעה המאוחרת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עצם החלטתו של המערער לפעול לוקה במעורבות חריגה של המשטרה. בסופו של דבר הורשע המערער וביהמ"ש גזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל באורח מצטבר שנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.

ב. בפנינו מקרה קיצוני שבו סוכן משטרתי היה יוזם השוד המזויין ואין מדובר בסוכן שהופעל כדי להשיג ראיות. הסוכן שידל את המערער לשדוד את המעדנייה, סיפק לו את המידע הדרוש וכן את הנשק ואף האיץ בו לבצע את השוד. הגם שלמערער עבר פלילי ובאותו יום אף הביע רצון לבצע שוד, הרי אלמלא ההתערבות של הסוכן המשטרתי קיימת אפשרות ממשית כי דבריו אלה היו נשארים בגדר אמירה. בנוסף לפגם המוסרי שבשידול לדבר עבירה, הרי מתן נשק לידי עבריינים אף סיכן את הציבור. שיטה זו של לכידת עבריינים פסולה מבחינה מוסרית ומסוכנת כשלעצמה. על פי הפסיקה שידול ע"י סוכן משטרתי אינו שולל את אחריותו הפלילית של אדם, גם אם המשודל היה אדם תמים שומר חוק, שהסוכן היה זה שעורר בו את הרצון לעבור את העבירה. לא כל שכן במקום שבו המערער הביע את רצונו לבצע שוד. בנסיבות אלה אין לסטות מן ההלכה ויש לדחות את הערעור על ההרשעה.

ג. עם זאת, מעורבותו של הסוכן המשטרתי מחייבת הקלה משמעותית בעונש. הקלה זו מחוייבת היא מטעמים שבצדק, וככל שמפתה יותר, ככל שעזה יותר הלבשת היצר הפלילי על העבריין בידי הסוכן המדיח, כך יש להקל יותר במידת העונש המושתתת על העבריין המודח. בענייננו היתה הדחה חמורה. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בכלל שיקוליו את מעורבות המשטרה אך לא נתן לה משקל מספיק. לפיכך יש לקבל את הערעור על חומרת העונש ולהעמיד את המאסר בפועל על שנתיים מאסר כך שעל המערער יהיה לרצות בסך הכל 3 שנים וחצי מאסר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אילן, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אמיר דהאן למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 24.6.99).

ע.פ. 1655/99 - עינאד יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש באינוס טרמפיסטית(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער נהג במכוניתו בשעות הערב. ליד גבעת המורה אסף את המתלוננת, טרמפיסטית כבת 22 שהמתינה להסעה. תחילה הסיעה, כבקשתה, לטבריה, אחר כך לישוב נשר שליד חיפה ולבסוף, בשעת לילה מאוחרת בחזרה לכיוון גבעת המורה. במהלך שני מסעותיהם הראשונים ניסה המערער ללטף את רגליה ואת חזה של המתלוננת, אך היא הדפה את ידו ודרשה ממנו לחדול. במהלך מסעם האחרון עצר המערער את המכונית בצד הדרך ובאיום של מברג אנס אותה ואחרי כן הסיעה למחוז חפצה. על יסוד הודאתו בעובדות הורשע המערער באינוס ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בערעור המופנה נגד חומרת העונש טען הסניגור כי העונש חורג לחומרה מנורמת הענישה המקובלת למעשים כגון אלה וכן כי בהתחשב בנסיבות המקרה ולנוכח עברו הנקי ונסיבותיו המשפחתיות של המערער, צריך היה להסתפק בעונש מתון יותר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. אחיזה לטענה כי העונש חורג לחומרה מ"נורמת הענישה" המקובלת הביא הסניגור שורה של פסקי דין שבהם נגזרו בעבירות אינוס עונשים קלים יותר וביהמ"ש העליון אישר את העונשים או אף הקל בעונשים. אלא שפסקי דין אלה אינם מסייעים לסניגור. לדיבור "נורמה עונשית" יש יותר ממשמעות מקובלת אחת. יש שמשתמשים בו לתיאור
ממוצע סטאטיסטי של אמת המידה העונשית שננקטה; במשמעות האחרת אמור המושג לשקף את אמת המידה העונשית הראוייה לאותו סוג של עבירות. קיומה של אמת מידה עונשית ממוצעת אינו מעיד, כי העונשים שהוטלו משקפים את הנורמה העונשית הראוייה. נורמה ראוייה נותנת ביטוי למדיניות עונשית, שקביעתה נתונה בידי ביהמ"ש העליון, וקביעתה אמורה לשקף את השיקולים המרכזיים בהענשת עבירות מסוג זה. משנקבעה נורמה במובן זה, מוטל על בתי המשפט להנחות עצמם על פיה.
ג. דבר קביעתה של נורמה עונשית במובן האמור, יכול, לרוב, להילמד רק מאמירתו המפורשת של ביהמ"ש העליון ואין להסיק אודות קיומה מפסקי דין, בהם מחליט ביהמ"ש לדחות או אף לקבל ערעור על חומרת או על קולת העונש במקרה נתון. במגוון הבלתי נדלה של מעשי אינוס מסוגים שונים ומשונים, המובאים בפני בתי המשפט, האינוס של עוברות אורח אקראיות (ובכללן טרמפיסטיות) נמנה עם סוגי המקרים היותר חמורים. הצורך החברתי להגן על שלומן של נשים ונערות, מפני פגיעות מיניות אלימות בהימצאן ברשות הרבים, מחייב עונשים קשים וחמורים על המורשעים. העונש שהוטל על המערער נוטה לצד הקולא ואין זאת אלא שביהמ"ש כבר התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. אמנם המתלוננת, שכנראה לא עמדה על הסכנה הצפויה לה מהמערער, לא נרתעה מהמשך הנסיעה גם לאחר נסיונותיו החוזרים של המערער ללטף את חזה ורגליה, אך המערער עמד היטב ובעוד מועד על סירובה לקיים עימו יחסי קירבה שאלמלא כן לא היה שולף מברג ומאיים בו עליה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 13.9.99).

ע.פ. 873+789/99 - מאיר דרעי נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות התפרצויות, גניבה והונאה בכרטיסי אשראי מזוייפים(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

א. המערער הורשע בעקבות הסדר טיעון ב-20 אישומים של התפרצויות וגניבה, זיוף כרטיסי אשראי והונאה בכרטיסי אשראי, החזקת ציוד לזיוף כרטיסים וכיוצא באלה עבירות מרמה. בכרטיסי אשראי הוציא המערער פריטים שונים ומגוונים בשווי של כמיליון ש"ח ובנוסף לכך הקים חברות קש ובאמצעותן השיג מבנקים שונים במרמה כ-800,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש ושני הערעורים נדחו.
ב. באשר לערעורו של המערער - הסניגור מצביע על גורמים אישיים שלטענתו יש בהם כדי להקל בענשו של המערער, היינו מצוקה כלכלית קשה אליה נקלע המערער, מצבו האישי והמשפחתי הקשה של המערער וכיוצא באלה נסיבות. ביהמ"ש כבר התייחס לנסיבות והגורמים הנ"ל ובנסיבות העניין לא היה מקום לייחס לטענות אלו משקל של ממש לקולא. טענה אחרת בפי המערער היא טענת אפליה. שותפו של המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל בלבד ועוד שנתיים מאסר על תנאי ולטענת המערער יש בכך אפליה. ברם, המערער היה היוזם, המנהיג והרוח החיה בביצוע מרבית העבירות ואילו השותף שיתף פעולה עם המשטרה ועם התביעה, חשף את מעלליו של המערער והעיד נגדו בביהמ"ש. רק לאחר שמיעת עדותו של השותף - שהיה לעד מדינה - חזר בו המערער מכפירתו. במצב דברים זה אין מקום להשוואה בין ענשו של המערער לבין ענשו של השותף.
ג. העניין שיש לציבור בהרשעת העבריינים העיקריים בפרשיות חמורות, כמו במקרה דנן, העלולים להתחמק מעונש אם שותפיהם לא יעידו נגדם, מצדיק הקלה משמעותית
עם השותפים והפיכתם לעדי מדינה. העבריינים העיקריים אינם יכולים לטעון לאפליה ו"ליהנות" מן ההקלה הניתנת לשותפיהם על מנת להבטיח את הרשעתם. גם הטענה שהעונש שנגזר על המערער חורג במידה משמעותית מן המקובל בעבירות מסוג זה אין לקבלו. העונש שהוטל בפס"ד שצוטט ע"י הסניגור אינו הולם את החומרה היתירה והמיוחדת הטמונה בזיוף כרטיסי אשראי ואינו נותן ביטוי לנזק שנגרם לציבור בשל ערעור האמון בשיטת התשלום המגולמת בכרטיסים אלה. כנגד טענות הסניגור טוענת המדינה בערעורה שאין בעונש שנגזר על המערער כדי ליתן ביטוי הולם לחומרתה היתירה של מסכת ההונאה והמרמה המקיפה של המערער. אכן, היה מקום להחמיר עם המערער אך העונש שנגזר אינו מחטיא את המטרה במידה המצדיקה התערבות.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד משה סוחמי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 23.8.99).

ע.פ. 5959/99 - יוסף פרושינובסקי נגד מדינת ישראל

*לא כל מידע על עברו של הנאשם ולא כל אמירה על הרשעות קודמות שלו מביאים לפסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהל משפטו של המערער, בו הוא מואשם בשורת מעשי מרמה. כדי להוכיח מעשים דומים או שיטה הוגשה בקשה לביהמ"ש להוכחת המעשים הקודמים של המערער ובמסגרת זו הובא לידיעת ביהמ"ש כי למערער יש הרשעות קודמות. על רקע זה ביקש הסניגור כי השופט יפסול עצמו, בטענה כי הבאת העובדה שלמערער הרשעות קודמות לידיעת ביהמ"ש עלולה ליצור דעה מוקדמת נגד המערער ולהשפיע על השופט היושב לדון בעניינו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
ב. לא כל מידע על עברו של הנאשם או המתדיין ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהו על הרשעה קודמת מביאים לפסילתו של שופט. ביהמ"ש העליון הבהיר לא אחת כי אין הצדקה לכך שכל קטע או שמץ מידע לגבי נאשם המגיע מסיבה כלשהי לידיעת השופט יפסול אותו על אתר מהמשך הדיון. כמו כן אין בכך עילה לפסילה, כי מדובר במקרה בו, על פי הדין, מותר לשופט לשמוע הרשעות קודמות במהלך המשפט. לא די בעובדה שהרשעות קודמות של נאשם הגיעו לידיעת השופט כדי להביא לפסילתו, ויש להחיל את מבחן "החשש הממשי למשוא פנים" בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו.

(בפני: השופט אור. 14.9.99).

בש"פ 6257/99 - מדינת ישראל נגד קיריל קורינקוב

*שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלה חמורה בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. מכתב האישום עולה כי בהיותו בגילופין, ועל רקע ויכוח סתמי עם שותפו לדירה, היכה המשיב את המתלונן מכות אכזריות שגרמו לו לחבלות קשות ולאחר שנפל שלף סכין ודקר אותו בגרונו מספר פעמים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בציינה כי במעשים שעשה המשיב יש כדי להעיד על מסוכנותו הרבה וכי חלופת מעצר לא תשיג את מטרות המעצר. ביהמ"ש נעתר לבקשה ונתן צו מעצר כמבוקש. עם זאת נענה לבקשת הסניגור והזמין תסקיר מעצר במטרה לשוב ולעיין בהשלכות החלטתו לאור המלצות שירות המבחן. משהוגש
התסקיר החליט השופט לשחרר את המשיב בערובה ובמגבלות הכוללות מעצר בית מלא בבית הוריו. עררה של המדינה על השחרור בערובה נדחה.
לא בלי היסוס הוחלט לדחות את הערר. המעשים שעשה המשיב הם חמורים ביותר ומעשים מסוג זה אכן מעידים על הסכנה הצפוייה מן העושה לבטחון הציבור ושלומו. ככלל אכן נדרש להורות על המעצר כדי להגן על הציבור מפני עבריינים אלימים עם זאת, ראה השופט גם את הפן השני, לאמור, כי מדובר בבחור צעיר שאין בעברו מעורבויות פליליות קשות ושהמשך השהייה בבית המעצר עלולה להטביע בו דפוסים עבריינים עמוקים יותר. ביהמ"ש החליט להמיר את החלטת המעצר הראשונה בהחלטת השחרור מתוך שהגיע למסקנה כי בנסיבות העניין ראוי בכל זאת להעדיף את הפן האישי השיקומי על פני הצרכים הכלליים. השופט איזן בזהירות את צרכי הציבור מול הפן האישי ואין עילה להתערב בשיקוליו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 17.9.99).

בש"פ 6158/99 - מדינת ישראל נגד אמיר בן אליהו ונתן בן ברוך יוסף

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של גניבות רכב באופן מאורגן ושיטתי (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו יחד עם ארבעה אחרים בעבירות הקשורות בכלי רכב גנובים. לפי המיוחס למשיבים, הם עסקו ביחד עם אחרים בשנים 99-98, בסחר בכלי רכב גנובים, תוך שיתוף פעולה ביניהם רכשו או קיבלו ביודעין מגנבי רכב כלי רכב גנובים, שינו את זהות כלי הרכב, ומכרו את כלי הרכב המזויפים לאחרים. מבין 19 האישומים שבכתב האישום כל אחד מהמשיבים מואשם בחמישה פרטי אישום. לא היתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיבים, אך ביהמ"ש המחוזי סבר שלמרות שקיימת עילת מעצר אפשר להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
נסיבות ביצוע העבירות מלמדות, כי המשיבים עסקו באופן שיטתי בסחר במכוניות גנובות וזיוף זהותן. את העבירות ביצעו באופן מאורגן ושיטתי במשך תקופה לא קצרה. נסיבות אלה מצביעות על מסוכנותם של המשיבים לציבור אם ישוחררו ממעצרם. בנוסף, המשיב הראשון כבר הורשע בעבר בעבירות של פריצה לרכב, קבלת חלקי רכב גנובים וזיוף רכב. את העבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה ביצע בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירות דומות ואת חלק העבירות ביצע בעת שהיה משוחרר בערבות בתנאי של "מעצר בית מלא" בגין כתב אישום אחר שהוגש נגדו. גם למשיב השני הרשעות קודמות בעבירות רכוש רבות, ובכללן פריצות לרכב ופירוק חלקים של רכב ואף הוא הוכיח בביצוע העבירות המיוחסות לו שהוא מהווה סיכון לציבור אם ישוחרר. לפיכך יש לעצור את השניים עד תום ההליכים נגדם.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. למברגר לעוררת, עו"ד י. מריאמי למשיבים. 15.9.99).

ע.פ. 7208/97 - חנניה לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת אינוס וגרימת חבלה חמורה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער חדר לביתה של המתלוננת באישון לילה כאשר המתלוננת היתה בגפה. ברשות המערער היה אריח לריצוף מדרכות, הוא היכה את המתלוננת בראשה בעזרת האריח וזו איבדה את הכרתה. המערער הסיר מעליה את בגדיה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ואחר כך ניסה לאנסה אך מזימה זו לא צלחה. בעוד הוא מתעלל בגופה התעוררה המתלוננת מעלפונה וניסתה להתנגד למעשיו אך המערער הכניע את התנגדותה בכח ובאיומים. בשל מעשים אלה הורשע המערער, על יסוד הודאתו, בעבירות אינוס, ניסיון לאינוס, חבלה בכוונה מחמירה והתפרצות.
המערער הודה במסגרת הסדר טיעון שלפיו ביקשה התביעה להסתפק בהטלת עונש מאסר של 12 שנים בפועל והסניגורית ביקשה 10 שנים מאסר בלבד. ביהמ"ש המחוזי אימץ את הסדר הטיעון וגזר למערער 12 שנות מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר בחופף שני מאסרים על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגורית טענה שביהמ"ש לא התחשב בעובדה שבזמן ביצוע המעשים היה המערער בגילופין וכן כי בתקופת מאסרו הוכיח כי שינה אורחותיו ומסתמן סיכוי שלאחר שחרורו יהפוך לאזרח מתוקן. ברם, אלמלא הסדר הטיעון, וכך אמר ביהמ"ש המחוזי במפורש, צפוי היה המערער לגזירת עונש חמור מזה שהוטל עליו. לחובתו הרשעות קודמות רבות ובכללן הרשעה בניסיון אינוס וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. נכון שהמערער ביצע את עבירותיו בהיותו בגילופין, אך מבחינת צרכי ההגנה על הציבור מפני עבריינים אלימים, אין לייחס משקל רב לכך שהעבריין מבצע פשעים חמורים ואלימים בהיותו בגילופין. המפנה לטובה שחל במערער מאז תחילת מאסרו אין בו כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, זועבי. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' כנרת שלו-וינברגר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 6.9.99).

בש"פ 5611/99 - אבו ג'ומעה אחמד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר ובנו הוגשו כתבי אישום במספר עבירות של סחר בסמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען שאין בחומר החקירה ראיות לכאורה נגד העורר. ראיות אלה מסתמכות בעיקר על הודעתו של סוכן משטרתי, תצפיות והאזנות סתר והסניגור טוען כי היעדרן של הקלטות ברורות, המתעדות את עסקאות הסמים בין הסוכן לבין העורר, פוגע בעוצמת הראיות לכאורה. לטענתו, הסוכן הינו אדם בעייתי, בעל מספר אישפוזים פסיכיאטריים ומכור לסמים ועל כן ישנה דרישה ראייתית מוגברת להקלטת השיחות בינו לבין העורר. הערר נדחה.
הסוכן המשטרתי מסר במשטרה גירסאות מפורטות וגירסתו המקורית בה הסגיר את העורר קדמה להטלת התפקיד עליו. היעדר ההקלטה נובע, לטענת המדינה, מכך שהעורר ובנו נהגו לבדוק כל מי שבא לרכוש אצלם סמים, מתוך חשדנות יתירה, ומטעם זה חשש הסוכן להגיע לביתם כשמכשיר הקלטה לגופו. בכך טעם מספיק להיעדר ההקלטה. לצד הודעות הסוכן קיימות בחומר החקירה ראיות נוספות ובאלה די כראיות לכאורה. כיוון שהונחה תשתית ראייתית קמה עילת מעצר. בנסיבות העניין גם אין מקום לחלופת מעצר. מדובר בעבירות אשר לפי טיבן ניתן לבצען גם מביתו של העורר, ואף ממקום המרוחק מביתו. בדרך כלל מסוכנותם של סוחרי סמים אינה מאפשרת השגת תכלית המעצר על דרך של חלופה. על אחת כמה וכמה כשלעורר עבר פלילי עשיר, הכולל עבירות אלימות ועבירות סמים. בנוסף לכך תלוי ועומד נגדו משפט פלילי באישומים מאותו סוג ולא היה בכך כדי להרתיעו מפני ביצוען של עבירות סמים נוספים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה גלעד לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 14.9.99).

רע"א 5110/99 - ...eriotarobaLנגד נאש תמרוקים (1992) בע"מ ואח'

*נטל הראייה המוטל על מי שמבקש צו מניעה זמני לאסור שיווק מוצר מסויים בעילה של עוולת גניבת עין (הבקשה נדחתה).

המבקשת משווקת מחוץ לישראל מוצרי טיפוח לשיער, במיכלים הצבועים בצבע ירוק זרחני, ואשר מופיעים בפרסומיה בתקשורת כשהם מצולמים לעיתים לצד פלחי פרי הדר. היא מתעתדת לשווק את מוצריה בישראל ואף הקימה בישראל מפעל. המשיבים משווקים בישראל מוצרים לטיפוח השיער, ולאחרונה החליפו את צבע המיכלים לירוק זרחני המעוטר באיורים של פלחי פרי הדר. המבקשת הגישה תובענה למתן חשבונות וצו מניעה קבוע נגד שיווק מוצרי המשיבים, וזאת בעילה של עוולת גניבת עין. בגדר התובענה ביקשה התובעת צו מניעה זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני בקבעו כי המבקשת לא הוכיחה כי קיים חשש מבוסס לכך שהמשיבים מבצעים כלפיה עוולת גניבת עין. עוד קבע ביהמ"ש כי מאזן הנוחות נוטה לצד המשיבים, שכן הפסקת שיווק מוצריהם תגרום להם נזק העולה על הנזק שייגרם למבקשת, אם יבוטל צו המניעה הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן סעד זמני, השקול לסעד הסופי המבוקש בתובענה העיקרית, כרוך בהוכחה לכאורית מצד מבקש הסעד, כי עומדת לו עילת תביעה כלפי הנתבע. הנטל שעל המבקש לעמוד בו הוא כבד, שכן הענקת הסעד הזמני במקרה כזה משנה את המצב הקיים לרעת הנתבע, עוד בטרם בירור התובענה העיקרית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה ואין מקום להתערב בהחלטתו, שהתבססה על חומר הראיות שהגישו הצדדים. אף באיזון הכולל בנזקים הצפויים לכל אחד מן הצדדים החלטת ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד שלמה כהן וליעד וטשטיין למבקשת, עוה"ד ריצ'רד לוטי, משה מעוז וגב' שרית ארז למשיבים. 26.9.99).

בש"פ 6287/99 - רחמים נפתלי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס כאשר הראיות אינן מוצקות דיין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

המתלוננת התלוננה במשטרה על העורר, כי על רקע סירובה לקיים עימו יחסי מין, תקף אותה ואיים עליה. על יסוד תלונתה נחקר העורר במשטרה והוגש נגדו כתב אישום, בעבירות תקיפה חבלנית ואיומים. מסתבר, שבמסגרת ההודעה שמסר העורר בחקירה, בעקבות תלונת המתלוננת, סיפר העורר כי בליל האירוע קיים עם המתלוננת יחסי מין. המשטרה התקשרה עם המתלוננת כדי לברר עימה את נכונות הגירסה ואז, לראשונה, סיפרה שקיימה עם העורר יחסי מין על פי דרישתו ושלא מתוך הסכמה. תלונתה המתוקנת הובילה להגשת כתב אישום חדש נגד העורר לביהמ"ש המחוזי, בעבירה של אינוס בת זוגו בנוסף לתקיפתה ואיומים עליה. לבקשת המדינה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
בעצם העובדה שבמסגרת תלונתה הראשונה לא סיפרה המתלוננת דבר על אינוסה בידי העורר, יש כדי לגרוע ממשקל הראיות לכאורה המצויות נגד העורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה לא רק מפי המתלוננת אלא גם ראיות סיוע, אך גם אם יש ראיות לכאורה, הרי התשתית הראייתית אינה כה מוצקה המצדיקה את המעצר עד תום ההליכים. העורר הוא כבן 50 ואין לחובתו הרשעות קודמות. בני משפחתו הם אזרחים מתוקנים והם מוכנים לארח את העורר בביתם בתנאים של חלופת מעצר שיקבע ביהמ"ש. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר מן המעצר בערובה ובתנאים מגבילים.