ע.פ. 6989/99 - מדינת ישראל נגד אליהו ביטון
*דחייה בהסכמה של ערעור על קולת העונש כאשר הנאשם הודה בעקבות הבטחה של השופט באשר למידת העונש(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בהסכמת המדינה בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה).
א. המשיב הועמד לדין בעבירות סמים ובכללן מכירת הירואין לצרכני סם בעשרות מקרים, החזקת הירואין ושימוש בהירואין. המשפט נמשך למעלה מ-9 חודשים ולקראת תום פרשת התביעה הודה המשיב בעובדות כתב האישום והורשע. ביהמ"ש גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן קנס של 7,500 ש"ח. הערעור הוא על קולת העונש וטענת המדינה היא כי גזר הדין סוטה מן הנורמה העונשית הראויה. בתחילת טיעוניה הודיעה התובעת כי בביהמ"ש קמא אירע אירוע חריג. משקרב המשפט אל קיצו, זימן השופט את באי כח בעלי הדין אל לשכתו, שאל אותם מדוע אין הם מגיעים להסדר טיעון והתשובה היתה כי פער העונשים בין הצדדים רב יתר על המידה. השופט הגיב על כך באמרו כי אם יודה המשיב בעובדות האישום יוטל עליו עונש כזה וכזה, ואילו אם לא יודה באשמה - ויורשע בדינו - כי אז יוטל עליו עונש כזה וכזה. ב"כ המדינה מחתה על דברי השופט והודיעה כי לא תשלים עם עונש קל גם אם יודה המשיב באשמה כהצעת ביהמ"ש. הסניגור דיווח למשיב על השיחה והמשיב הודה בכתב האישום וביהמ"ש גזר את העונש כאמור.
ב. דברים אלה "הביכו אותנו לא מעט" (כנאמר בפסה"ד של ביהמ"ש העליון) שכן אין ספק כי המשיב הוטעה בסברו כי דבר השופט הוא דבר אחרון והנה, מבקשת המדינה להחמיר בענשו. על כן הציעו השופטים לב"כ המדינה כי היא תחזור ותשקול אם עומדת היא על ערעורה. המדינה שקלה את עמדתה והודיעה כי בשים לב לדברים שהושמעו אין היא עומדת עוד על ערעורה, אך היא מבקשת שביהמ"ש העליון יביע עמדתו ביחס לאירוע שהיה בלשכת השופט. הערעור נדחה בהתחשב בנסיבות האמורות.
ג. יש להביע הסתייגות חריפה מן ההצעה שביהמ"ש העלה בפני באי כח בעלי הדין. ביהמ"ש חרג מסמכותו ומן הנוהל הראוי בניהול משפטים פליליים ובכך הביא, בין השאר, לביטולו של ערעור המדינה בלי שביהמ"ש ידון בו לגופו. הסדר טיעון נעשה בין בעלי הדין וביהמ"ש אל לו להשים עצמו צד לו. כשבאים לביהמ"ש עם הסדר טיעון מזהיר הוא את הנאשם שאין ביהמ"ש קשור בהסדר והוא רשאי לסטות ממנו ולא אחת סטה ביהמ"ש מהסדר טיעון שעשו הצדדים. כך הוא כשהסדר הטיעון הוא בין הצדדים אך מה יעשה כשביהמ"ש עושה עצמו צד להסדר הטיעון? מתברר שמעשה מעין זה חוזר על עצמו בבתי משפט מעת לעת ויש להצהיר בפה מלא כי נוהג מעין זה נוהג פסול מכל פסול הוא וראוי להם לבתי המשפט כי ירחיקו עצמם ממנו ולא ילכו בדרכו.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. 23.1.00).
ע.פ. 5555/99 - אוסאמה סלאם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. בדצמבר 98 נשדד המתלונן, תייר מרומניה, בדירה בה התגורר. השודדים היו אחד יוסף טקצ'ו שאותו הכיר המתלונן, אחד רמי ג'בארין ואדם שלישי. האדם השלישי הוא שהצמיד סכין לצווארו של המערער ותוך השמעת איומים כפה אותו למסור לו את ארנקו. טקצ'ו וג'בארין סיפרו בחקירה כי המערער הוא האדם השלישי. המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי, אולם המתלונן זיהה את המערער כאותו אדם שלישי כאשר ראה אותו במסדרונות בית המשפט ואף זיהה אותו בביהמ"ש בהתרגשות ניכרת. השלשה הועמדו לדין בכתב אישום אחד והואשמו בביצוע עבירה של שוד מזוין בחבורה. שני שותפיו
של המערער הגיעו להסדר טיעון והוסכם כי יוטל עליהם עונש שאינו עולה על 14 חודשי מאסר. הם הורשעו בעבירת שוד ונדונו לשנה מאסר בפועל. המערער הכחיש את השתתפותו בשוד ובסופו של משפט הורשע על יסוד עדויות שני שותפיו ועדות המתלונן. באשר לטענה כי לא נערך למערער מסדר זיהוי קבע ביהמ"ש כי גם ללא זיהוי המערער בביהמ"ש היה מקום להרשיעו על יסוד עדויות השותפים ועדות המתלונן. בסופו של דבר גזר ביהמ"ש למערער 22 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וכן חוייב המערער בפיצוי המתלונן בסכום של 8,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש קבע ממצאים עובדתיים על יסוד העדויות שבאו בפניו ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי אמון של ביהמ"ש דלמטה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בעובדה שמדובר בביצוע עבירת שוד בחבורה. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בעונשים הקלים שהוטלו על שותפיו של המערער ולנסיבותיו האישיות של המערער שעברו נקי כאשר גזר את הדין. אמנם העונש עולה במידה ניכרת על עונשי השותפים, אך העונשים הוטלו על השותפים במסגרת הסדר טיעון ועונשו של המערער הוטל עליו לאחר ניהול משפט נגדו ובהתחשב בחלקו בביצוע השוד שהיה גדול לאין ערוך מחלקם של שותפיו. המערער טען גם נגד סכום הפיצוי שבו חוייב בעוד שהשותפים לא חוייבו - גם בכך אין להתערב. המתלונן זכאי, ללא ספק, לפיצויים, והעובדה שהשותפים לא חוייבו לפצותו אין בה כדי למנוע את חיובו של השותף הבכיר על פי התנהגותו, בפיצוי המתלונן.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 10.2.00).
בש"פ 180/00 - מדינת ישראל נגד כרים זידאן
*ביטול שחרור בערובה (סמים - הירואין) כאשר ביהמ"ש המחוזי קיבל בקשה לעיון חוזר ללא שינוי נסיבות(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב נעצר יחד עם אדם אחר במונית בה נתפס הירואין במשקל של 52 גרם ומשקל אלקטרוני המשמש להכנת סמים לצריכה. ביום 5.8.99 החליט השופט נאמן מביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים וציטט בהחלטתו דברים מתוך הודעה שהמשיב מסר במשטרה תוך ציון כי יש בדברים אלה הודאה בכך שהמשיב החזיק בסם יחד עם אחר בכוונה למכרו. עררו של המשיב לביהמ"ש העליון נדחה. המשיב הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר והעלה הצעה לחלופת מעצר ב"בית החסד" בחיפה. השופט דן בבקשה וקבע כי מעצר בית ב"בית החסד" יכול להיות חלופת מעצר נאותה לגבי אישומים מסויימים, אך לא לגבי סמים. על כן דחה את הבקשה. לא עברו אלא 4 ימים והמשיב הגיש לביהמ"ש בקשה נוספת לעיון חוזר בטענה כי "בית החסד" מקיים פיקוח נאות על הדיירים המתגוררים בו. הפעם הגיעה הבקשה לדיון בפני השופט רזי והוא החליט לקבל את הבקשה לעיון חוזר ולהורות על העברת המשיב ל"בית החסד". הערר נתקבל.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את הבקשה לעיון חוזר ללא שינוי נסיבות. סעיף 57 לחוק קובע כי עצור רשאי לבקש עיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". במקרה דנן, כאמור, הוגשה הבקשה 4 ימים בלבד לאחר שהבקשה הקודמת נדחתה מבלי שנתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות. על כן, מן הראוי היה שביהמ"ש המחוזי ידחה את הבקשה השלישית של המשיב, משנתברר כי הבקשה אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בחוק, ללא דיון לגוף הבקשה.
ג. גם לגוף העניין יש לקבל את הערר. בדרך כלל מן הראוי שנאשמים בעבירות הקשורות לסחר בסמים יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים. במקרה זה, המשיב אמר בהודעה
במשטרה כי החזיק בהירואין יחד עם אחר לצורך מכירה. עתה הוא מתכחש להודאה, אך אין בכך כדי לשנות שהרי העובדות מדברות בעד עצמן: המשיב החזיק, יחד עם אחר, כמות גדולה של הירואין, כשכמות הסם מעידה שהוא נועד למכירה ובנוסף לכך החזיק במשקל המשמש לצורך הכנת הסם למכירה. בהיעדר הסבר מטעם המשיב יש להתייחס אליו בשלב זה כמי שמעורב בסחר בהירואין ובמצב זה צריך נסיבות יוצאות דופן כדי לשחרר את המשיב מן המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד סיהיר ס. זידאן למשיב. 11.1.00).
בש"פ 66/00 - אבי אשכנזי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ומסחר ברכב גנוב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם, יחד עם אחרים, בעבירות הקשורות לגניבת רכב ומסחר ברכב גנוב. על פי כתב האישום עסקו העורר ועוד 5 נאשמים בגניבות כלי רכב. לצורך זיוף רשיונות החזיק העורר בביתו מסמכים רשמיים ריקים (תעודות זהות, רשיונות לכלי רכב, חותמות של בנק, רשיונות נהיגה וכיו"ב) בידעו כי הושגו בעוון. שניים מן העצורים שוחררו ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון הורה על מעצרם, שניים אחרים והעורר נעצרו עד תום ההליכים ע"י ביהמ"ש המחוזי, ונאשם אחר, נאשם מס' 6, שוחרר בערובה בהסכמת הפרקליטות. הערר נדחה.
ב. העורר טוען כי קיימת אפליה בינו לבין הנאשם מס' 6, כן הוא טוען כי אין מסוכנות במעשיו המצדיקה את המעצר. ברם, אם כי העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות רכוש הרי כבר נפסק כי מעשים של גניבת רכב כעיסוק עברייני (להבדיל מגניבה לצורך שימוש עצמי) הם מעשים המקימים עילת מעצר. בענייננו מדובר במספר רב של עבירות רכוש שבוצעו באורח שיטתי ע"י כנופייה, שהעורר היה חבר בה, תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, כאשר העורר היה אחראי לזיוף המסמכים והרשיונות ומכירת כלי הרכב הגנובים. בנסיבות אלה אכן קמה עילת מסוכנות.
ג. אשר לטענת האפליה - הנאשם מס' 6 הואשם רק בעבירה אחת בעוד שהעורר הואשם ב-8 עבירות ובנסיבות אלה אין להשוות בין מצבו של העורר לבין אותו נאשם. אשר לשאלה אם אפשר להסתפק בחלופת מעצר - חלקו של העורר במעשי הגניבה ומכירת הרכב הוא מרכזי, ובנסיבות אלה, ועל רקע הרשעותיו הקודמות של העורר, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את מטרת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד שלמה בן אריה לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 19.1.00).
ע.פ. 3040/99 - מאהד טרבשי נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירת שוד(מחוזי נצרת - ת.פ. 374/98 - הערעור נתקבל).
א. המתלונן הוא סוכן מכירות שנהג למכור למערער מפעם לפעם בגדי ילדים. ביום האירוע הגיע המתלונן לכפרו של המערער ומסר למערער סחורה שהביא. המערער טען שהמתלונן מכר סחורה לקונה אחר במחיר נמוך יותר, דחף את המתלונן לרכבו וגירש אותו מן המקום, תוך איום שיהרוג אותו וישרוף את רכבו. באותו זמן החזיק המערער בידו מברג. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וגזר לו 20 חודשים מאסר בפועל, 16 חודשים מאסר על תנאי, תשלום קנס של 5,000 ש"ח ופיצויים של 10,000 ש"ח למתלונן. הערעור על ההרשעה בשוד נתקבל והעונש הופחת למאסר בפועל שכבר ריצה המערער ויתר חלקי גזר הדין נשארו בעינם.
ב. השופט טירקל: המסקנה שהסיק ביהמ"ש המחוזי מן הממצאים העובדתיים כי המערער עבר עבירת שוד אינה יכולה לעמוד. עבירה של שוד כהגדרה בסעיף 402 לחוק העונשין הינה "הגונב דבר, ובשעת המעשה... מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות... כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו... הרי זה שוד...". היסוד הראשון שיש להוכיח הוא גניבה ("הגונב דבר"). הגדרת הגניבה בסעיף 383 לחוק העונשין הינה "נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב... 'נטילה' - לרבות השגת חזקה - בתחבולה...". על פי סעיף האישום נטל המערער את הסחורה מהמתלונן בלי הסכמתו, בתחבולה. ברם, המפגש בין השניים היה ידידותי וטענתו של המערער כי המתלונן מוכר את סחורתו לקונה אחר במחיר נמוך יותר הועלתה אחרי שנמסרה הסחורה. כשבוחנים את העובדות על רקע היחסים הקודמים בין השניים אין להסיק שהמערער נטל את הסחורה בלי הסכמת המתלונן מתוך שימוש בתחבולה. כך שלא הוכח היסוד הפיזי של עבירת הגניבה. משלא הוכחה העבירה המושלמת של הגניבה לא הוכחה גם העבירה המושלמת של שוד.
ג. (דעת הרוב): משזוכה המערער מעבירת שוד ניתן להרשיעו בעבירה של סחיטה באיומים. עבירה זו נעברת במקרה של נאשם "המאיים על אדם... בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו... הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו...". הוכח כי המערער איים על המתלונן בפגיעה כדי לגרשו מן המקום. בעבירה זו ניתן להרשיע את המערער במקום העבירה שבה הורשע בתנאי שניתנה לו "הזדמנות סבירה להתגונן" כאמור בסעיף 216 לחסד"פ. בדיון בערעור הסכים הסניגור שהמערער יורשע בעבירה קלה מזאת שבה הרשיע אותו ביהמ"ש המחוזי ובכך יוצא ביהמ"ש ידי חובה סעיף 216. לפיכך יש לבטל את הרשעת המערער בעבירה של שוד, להרשיעו בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 ומכיוון שכך יש להקל בעונשו .
ד. השופט זועבי (דעת מיעוט): מסכים לזיכוי המערער מעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, אך לא מסכים שניתן להרשיעו בעבירה של סחיטה באיומים. עבירה של סחיטה הינה עבירה נגד הרכוש. מדובר באילוץ הקרבן לעשות מעשה או מחדל המסב לו נזק רכושי. במקרה דנן אין לראות באיומי המערער על המתלונן בפגיעה בגופו כדי לגרשו מן המקום בסיס להרשעה בעבירת הסחיטה באיומים. תחת הרשעה בעבירה זו ניתן להרשיע את המערער בעבירה של תקיפה שכן דחף את המתלונן ובכך עבר עבירה של תקיפה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, זועבי. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 23.1.00).
בג"צ 9057/99 - מרק קלופוט נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשה לשחורר מוקדם כאשר האסיר מסרב להודות כי ביצע עבירת מין(העתירה נדחתה).
א. העותר מרצה מאז סוף שנת 94 עונש של 6 שנות מאסר בגין מעשה מגונה ועבירת מין במשפחה. הוא עותר להורות על שחרורו המוקדם בתום שני שליש ממעצרו. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו והסתמכה על הוראה בפקודת שירות בתי הסוהר המטילה על מרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (מב"ן) להגיש חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מידת המסוכנות הצפוייה משחרור מוקדם של אסיר שהורשע בעבירת מין. חוות דעת כזו לא הוגשה לגבי העותר, מאחר שמב"ן, כעניין שבמדיניות, אינו מגיש חוות דעת לגבי אסיר שאינו מודה בעבירת מין בה הורשע והעותר מסרב עד היום להודות בביצוע העבירות. העניין הגיע לבית המשפט העליון בסיבוב קודם וב"כ המדינה הצהירה אז שתנחה את המעורבים בדבר כי הכפירה בעבירות מין יכול להיות שיקול
מרכזי בהחלטת ועדת השחרורים אך לא שיקול יחיד. העותר פנה שנית לוועדת השחרורים ושוב נדחתה בקשתו ועתה הוא עותר לבג"צ. עתירתו נדחתה.
ב. לבג"צ סמכות לדון בעתירת אסיר נגד ועדת השחרורים. פקודת בתי הסוהר אמנם מעניקה את הסמכות לביהמ"ש המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק האסיר, ואולם הסעיף לא שלל את סמכות בג"צ שהיתה עד אז סמכות ייחודית לדון בעתירות כאלה. השאלה היא אם ראוי שדווקא בג"צ ולא ביהמ"ש המחוזי יפעיל במקרה דנן את הסמכות והתשובה היא שלילית. הסמכות של בג"צ לדון בעתירת אסיר היא סמכות שבשיקול דעת בעוד שסמכות ביהמ"ש המחוזי אינה מותנית בשיקול דעת והוא חייב להפעיל סמכות זאת. בהפעלת שיקול הדעת שלו מונחה בג"צ ע"י הכלל בדבר סעד חילופי, האומר כי בדרך כלל בג"צ לא ידון בעניין בו ניתן לקבל סעד בערכאה אחרת. לכן נוהג הוא לדחות מעל פניו אסירים המבקשים שדווקא הוא ידון בעתירות המצויות בסמכות ביהמ"ש המחוזי. רק במקרים נדירים, בהם קיים טעם מיוחד, יהיה בג"צ מוכן לדון בעתירת אסיר ואין זה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, זועבי. החלטה - השופט זמיר. 12.1.00).
ע.א. 4494/97 - סלאח יוסף סלאח נגד סברי יוסף סלאח
*סכסוך בין יורשים על נכסי המוריש. * אי התערבות בהחלטות דיוניות של בימ"ש קמא(מחוזי י-ם - ת.א. 861/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו חלקית).
א. המחלוקת בין המערער והמשיב, שני אחים, נסבה על ירושת אביהם המנוח שנפטר בשנת 65 כאשר המערער היה בגיר והמשיב עדיין קטין. המשיב הגיש שורה של תביעות נגד המערער שנדחו כולן פרט לתביעה לזכות בנייה על גג בית בשכונת שועפט בירושלים. לעניין זכות הבנייה קבע ביהמ"ש כי המשיב זכאי לבנות על גג הבית, הרשום ע"ש המערער ושניים מאחיו, וכן רשאי הוא למכור את הדירה שיבנה רק לאחד מאחיו. המערער מערער על הענקת הזכות למשיב לבנות על הבית והמשיב מערער על דחיית תביעות שונות שהגיש נגד המערער וכן על הגבלת זכותו למכור את הדירה רק לאחד מאחיו. הערעורים נתקבלו חלקית.
ב. באשר לבית בשועפט לא קבע ביהמ"ש המחוזי ממצאים שונים וכן מסקנות משפטיות לגבי שורה של שאלות שהועמדו להכרעה. על כן חסרה תשתית שבלעדיה לא היה ביהמ"ש רשאי להגיע למסקנה הסופית שאליה הגיע, לאמור כי המשיב זכאי לבנות על מחצית הגג וכי הוא רשאי למכור זכות זאת לאחד מאחיו דווקא ולא לכולם יחד או לאדם אחר. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש שיקבע ממצאים או מסקנות החסרים ואז יוכל לקבוע אם רשאי המשיב לבנות או למי הוא רשאי למכור.
ג. המשיב משיג על כך שביהמ"ש סירב להתיר לו להגיש תצהיר נוסף של אח אחר ואולם הלכה פסוקה היא כי אין ביהמ"ש לערעורים נוטה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המקורי הן כאשר התיר סטייה מסדרי הדין הרגילים והן כאשר לא התיר סטייה כזאת. השגה אחרת של המשיב היא כי ביהמ"ש טעה בדחותו את בקשתו להגיש תצהיר שיזים את עדותו של המערער, אך השאלה אם להתיר השמעת עדים במטרה לערער את מהימנות עדי בעלי הדין שכנגד גם היא מסורה לשיקול דעתו של השופט ואין להתערב בכך. עוד העלה המערער טענה נגד פסיקת הוצאות כאשר זכה בחלק בתביעתו, אך אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים נדירים וקיצוניים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אברהם גורן למערער, עוה"ד יחזקאל ביניש ואליהו ציגלר למשיב. 4.1.00).
ע.פ. 2413+2628/97 - ולדיסלב איבאנוב ואולג קוריאקין נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה ברצח והפיכתה להרשעה בהריגה ומידת העונש(ערעורו של איבאנוב נדחה ושל קוריאקין נתקבל וההרשעה ברצח הוחלפה להרשעה בהריגה).
א. המערערים היו, יחד עם המנוח, בדירתם של איבאנוב והמנוח. השלושה היו שתויים. פרץ סכסוך בין איבאנוב והמנוח, הסכסוך הפך לתיגרה וקוריאקין הצטרף לתיגרה. השניים תקפו את המנוח, איבאנוב היכה בבקבוק בראשו וקוריאקין בפטיש בראשו ונגרמו לו פצעים שמהם נפטר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את קוריאקין ברצח וגזר לו עונש של מאסר עולם ואת איבאנוב בהריגה וגזר לו עונש של 14 שנים. ערעורו של קוריאקין על ההרשעה ברצח נתקבל והורשע בעבירה של הריגה ואילו ערעורו של איבאנוב נדחה.
ב. באשר לקוריאקין - כבר בתחילת הדיון העיר ביהמ"ש העליון לתובעת כי התעורר ספק בלבו אם ראוי היה להרשיע את קוריאקין בעבירת רצח וב"כ המדינה הסכימה להמיר את עבירת הרצח בעבירת הריגה כפי שביקש הסניגור. באשר לעונש שיש להטיל על קוריאקין - הסניגור ביקש שביהמ"ש העליון יקבע את ענשו. התובעת טענה כי יש להחמיר בענשו של קוריאקין לעומת ענשו של איבאנוב משום שהוא היכה בפטיש על ראשו של המנוח ואיבאנוב רק בבקבוק. ברם, משהוברר כי השניים היו אחראים איש למעשה רעהו, יש לייחס לאיבאנוב גם את המכות שהנחית קוריאקין בפטיש על ראשו של המנוח ומכיוון שהוטל על איבאנוב עונש של 14 שנות מאסר ראוי להטיל על קוריאקין אותו עונש.
ג. אשר לערעורו של איבאנוב - הסניגורית טענה כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה שכן לא הוכח כי היכה יחד עם קוריאקין את המנוח עד שנפח נשמתו. טענה זו אין לקבלה. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא שבעובדה כי איבאנוב היכה על ראשו של המנוח בבקבוק אשר התנפץ אגב המכה בעוד שקוריאקין היכה בפטיש על ראשו. השניים היכו את המנוח בצוותא חדא והמנוח נפח נשמתו עקב אותן מכות. בנסיבות אלו אין להבדיל בין מעשהו של קוריאקין לבין מעשהו של איבאנוב.
ד. אשר לענשו של איבאנוב - בשנים האחרונות נתקלים אנו לעיתים מזומנות באנשים המשתכרים עד אובדן חושים, מאבדים שליטה על מעשיהם ותוקפים זולתם בכלי נשק קרים המזדמנים ליד. לא אחת הוקיע ביהמ"ש את תת תרבות הסכין שהחלה להיות נפוצה במקומותינו והבהיר כי על בתי המשפט להעלות תרומתם לביעור הנגע ע"י הטלת עונשים מתאימים. ההיקש מן הסכין אל הפטיש והבקבוק מתבקש מאליו. העונש שהוטל על איבאנוב אינו קל אך בוודאי אין הוא חורג מן הראוי במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' ז'ניה גורודצקי לאיבאנוב, עו"ד שחר אלדר לקוריאקין, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למדינה. 3.1.00).
בש"פ 1186/00 - בלה מוכתייב נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה כשמדובר בעבריינית של עשרות עבירות מרמה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העוררת נכנסה לחנות "סופר-פארם", פנתה למחלקת הקוסמטיקה ונטלה מן המדף שני בקבוקי בשמים. אותם שמה בכיס מעילה. היא עברה את קו הקופות בדרכה החוצה וקצינת הבטחון של החנות שעקבה כל העת אחר מעשיה עצרה אותה. העוררת הוציאה אז מכיסה את שני בקבוקי הבושם והביעה נכונות לשלם את מחירם. העוררת טוענת כי עובדות אלה אינן עולות לכלל ראיה על ביצוע עבירה של גניבה, כי אם, למירב, הן מלמדות על נסיון לביצוע עבירה
כזו. בימ"ש השלום הורה על שחרורה של העוררת בערובה אך הציב תנאים מגבילים לשחרור ובכללם מעצר בית מלא. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי, כנגד התנאי הזה, נדחה, והערר על כך נדחה.
הלכה היא, כי עבירות רכוש עשויות אף הן להצביע, בנסיבות מסוימות, על מסוכנות. במקרה זה, העבירה נשוא כתב האישום, כשלעצמה, אינה מן העבירות המקימות, ברגיל, עילת מעצר. אלא, שעל מסוכנותה של העוררת ניתן ללמוד מעברה החמור. העוררת הובאה לדין והורשעה עשרים ואחת פעמים. מספר העבירות שבהן הורשעה באותן הזדמנויות רב עוד יותר. כך, כבר בשנת 1976 הורשעה בגין 185 עבירות של מרמה, זיוף, והפצה של מסמכים מזוייפים. בין השנים 1997-1977 הורשעה בפלילים בשל ביצוע 40 עבירות של גניבה, מרמה, זיוף, הפצת מסמכים מזוייפים, איומים, תקיפה ובריחה ממעצר. עניין לנו בעבריינית בלתי נלאית, שחזרנותה (רצידיביזם) בולטת בקיצוניותה. לפנינו מקרה שבו מצבור עבירות כנגד הרכוש מלמד על שיטתיות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד צדוק חוגי לעוררת, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 20.2.00)
בש"פ 952/00 מדינת ישראל נגד דרור חוטר-ישי
*אין צורך לבקש מעצר של חשוד כדי להעניק לביהמ"ש סמכות להבטיח התייצבות החשוד במשטרה כשיידרש (הערר נתקבל).
בתום חקירתו של המשיב במשטרה החליט קצין המשטרה להטיל עליו ערובה, כדי להבטיח התייצבותו במשטרה ככל שיידרש, ולמנוע בעדו מליצור קשר עם מעורבים אחרים בחקירה. המשיב לא הסכים לכך, בטענה כי תנאי הערובה אינם סבירים. המשטרה הגישה בקשה לבימ"ש השלום להטיל על המשיב ערובה. בקשתה התקבלה, ועל המשיב הוטלו תנאים מגבילים. ערר שהגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש פסק כי חוק סדר הדין הפלילי מסמיך קצין משטרה להטיל ערובה אם החשוד לא נעצר קודם לכן, ואילו סמכותו של ביהמ"ש לעצור אדם או להורות על שחרורו בערובה או ללא ערובה כפופה לתנאי הראשוני שעניינו "הוגשה בקשה לעצור אדם". במידה והמשטרה מעוניינת להטיל ערובה על חשוד במסגרת "שחרורו", מן המעצר "הרעיוני", אין מנוס מלהגיש בקשת מעצר פורמלית בה ייאמר כי מתבקש מעצרו ושחרורו של החשוד בערבות או בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
פגיעה בחירות ממעצר, כמו בשאר זכויות היסוד הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מותרת רק במידה שאינה עולה על הנדרש, או "לפי חוק... מכוח הסמכה מפורשת בו". על בית-המשפט לפרש את חוק המעצרים באופן שיאפשר לו להפעיל את סמכויותיו ושיקול דעתו לפגוע בחירות באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת. מעצרו של אדם, באין צורך ענייני בו, במטרה להטיל עליו תנאים מגבילים, פוגע בו "מעבר למידה הדרושה". ויוכיח המקרה שלפנינו, שבו לא נדרש כלל מעצרו של המשיב, אלא כל שביקשה המשטרה היה להבטיח את התייצבותו במשטרה ומניעת התקשרותו עם המעורבים בחקירה. הפירוש המסמיך בימ"ש להטיל ערובה, להבדילו משחרור בערובה, מעוגן בלשון חוק המעצרים. בעניינינו, אי-הסכמתו של המשיב לתנאי הערובה שהטילה המשטרה, הקימה עילת מעצר, ומכאן, בהתקיים סמכות המעצר קנה ביהמ"ש גם סמכות להטיל ערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד גב' שלומית הראל למשיב. 24.2.00).
בש"פ 1160/00 - דר גנאדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ותקיפה של אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, איומים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ותקיפה בנסיבות מחמירות.
עפ"י הנטען תקף העורר את אשתו המתלוננת במספר הזדמנויות מאז נישאו בשנת 1992. הוא איים עליה כי אם תעזוב אותו יהרגנה והכל משום שחשד בה שהיא מקיימת קשרים רומנטיים עם חבר לעבודה. באחד הימים אילץ באיומים את המתלוננת להתלוות אליו לקניית משקה חריף, הסיע אותה לחוף הים בבת-ים ושם כפה עליה יחסי מין. מיד לאחר מכן החל בנסיעה נמהרת ומסוכנת מתוך כוונה מוצהרת להביא למותם המשותף שלו ושל אשתו המתלוננת. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה לאיומים ובהתקיים המעשים המיוחסים לעורר, מעשה אינוס ועבירות אלימות המופנות כלפי בן משפחה, חזקה היא כי קיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את בטחונם של אחרים. חזקה זו לא נסתרת בנסיבות המקרה. כפי שעולה לכאורה מחומר הראיות נהג הנאשם באלימות כלפי אשתו המתלוננת גם בעבר והשמיע לא אחת איומים לפגוע בה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלכסנדר רוזנברג לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 20.2.00)
בש"פ 687/00 - מאיר מסיקה נגד מדינת ישראל
*חומר חקירה " לצורך העמדתו לעיון הסניגור (הערר נדחה).
העורר עומד לדין באישום של אינוס. המתלוננת זומנה לראיון והפרקליטה ערכה תרשומת מן הראיון. הפרקליטה הפנתה את המתלוננת למסור הודעה משלימה במשטרה. הודעה כזאת נמסרה על ידי המתלוננת. ההודעה פותחת ואומרת כך: "בעדותך הקודמת נשאלת.... וענית. אך לאחר מכן הודעת בפני הפרקליטה...". כיוון שהודעה זאת מאזכרת דברים שהמתלוננת אמרה לפרקליטה והפרקליטה ציינה אותם בתרשומת שערכה, כך טוען הסניגור, נעשו דברים אלה חלק מן ההודעה שנמסרה למשטרה, ולפיכך התרשומת נעשתה אף היא חלק מחומר החקירה שהנאשם זכאי על פי החוק לעיין בו. ביהמ"ש דחה את הבקשה לעיין בתרשומת זו והערר נדחה.
המחלוקת שבין הצדדים בערר זה מצטמצמת לשאלה אם יש הצדקה במקרה שלפנינו, לאור נסיבות המקרה, למסור את תרשומת הראיון לעיון הנאשם. לאחר ששופט ביהמ"ש העליון עיין בתרשומת הגיע לידי מסקנה כי אין בתרשומת מידע נוסף או אמירות נוספות על החומר האחר, שעשויות לשנות את התמונה או לסייע לעורר בהגנתו. לכן, אין הצדקה לחרוג במקרה זה מן הכלל, לפיו תרשומת של ראיון פרקליט עם עד אינה חלק מחומר החקירה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 3.2.00).
ע.א. 9056/99 - דולב חברה למימון רכב בע"מ נגד קרן קיימת לישראל
*סעד זמני בערעור (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה פירסמה מכרז בו הזמינה הצעות למתן שירותי השכרת רכב על דרך של ליסינג תפעולי. המבקשת הגישה הצעה במסגרת המכרז אך קיבלה הודעה כי הצעתה נפסלה מפאת צירופה של ערבות בנקאית פסולה. הפסול נובע מהעובדה כי החייב המצויין על גבי הערבות הוא חברת דוד לובינסקי בע"מ, חברה שהיא יבואנית כלי רכב ובעלי המניות שלה מחזיקים במניות המבקשת, בעוד שלפי המכרז צריך היה לתת ערבות בנקאית של המציעים עצמם. המבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את התביעה. זו ערערה וביקשה סעד זמני של צו מניעה עד לערעור. הבקשה נדחתה.
ככלל, מימוש הזכייה בפסק הדין בידי הצד הזוכה מתחיל מיד לאחר נתינתו של פסק הדין, ורק במקרים חריגים יינתן צו המעכב את מימוש הזכייה. כלל זה חל באופן עקרוני גם לעניין מכרזים. זאת גם כאשר העיכוב מתבסס על הטענה, שפעולה
לאורו של פסק הדין תסכל את סיכוייו של המבקש לזכות במכרז. בדרך כלל, על המבקש לעכב את הליכי המכרז להראות שאם לא יינתן הצו ייגרם לו נזק בלתי הפיך, או, לפחות, שמאזן הנזקים שייגרמו אם לא יינתן צו המניעה נוטה לצדו. במקרה שלפנינו לא הרימה המבקשת את הנטל להוכיח כי סיכוייה בערעור טובים על פניהם. אך גם אם נניח שסיכויי הערעור טובים הם, אין בבקשה כדי להראות שהנזק שייגרם למבקשת, אם לא יינתן צו המניעה, עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם יינתן הצו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ד. פרידמן למבקשת, עוה"ד ר. ברק ור. גרבר למשיבה. 16.1.00).
ע.פ. 7389/97 - דוד פרץ נגד מדינת ישראל
*דחיית טענות של "כורח" ושל "הגנה עצמית" בעבירה של תקיפה (הערעור נדחה).
המערער תקף את בנם הקטין של שכנם, שוקי, שעה שהלה רכב על אופניו, הכהו מכות נמרצות כשהוא משתמש גם באבן. בעקבות זאת התלקחה קטטה בין המערער לבין אביו החורג של שוקי ובנו מאיר שנזעקו לעזרתו של שוקי. במהלך הקטטה הלם המערער באגרוף בעינו של האב וגרם לו לאובדן הראייה בה. המערער התגונן בטענה כי שוקי דרס אותו באופניו והרים נגדו אבן וכי משנזעקו למקום שני בני המשפחה האחרים התנפלו עליו השלשה והכוהו והוא התגונן בפניהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של המערער והעדיף על פניה את עדותו של שוקי. אשר לחלקו השני של האירוע קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער אכן נקלע למצוקה כאשר האב ומאיר הצטרפו לשוקי ושלשתם קמו על המערער, אך המערער יכול היה לסגת מהמקום, כאשר הגיעו האב ומאיר, ובדרך זו למנוע התפתחות הקטטה שבמהלכה איבד נסים את עינו. על כן הרשיע ביהמ"ש את המערער בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית וגזר לו 18 חודשים מאסר על תנאי, קנס ותשלום פיצויים למתלונן. הערעור נדחה.
התמונה שהצטיירה בביהמ"ש המחוזי בכל הקשור להתנהגותו של המערער, לא היתה תמונה של "הודף התקפה" אלא של מי ש"שש להשיב מלחמה שערה", וכידוע, האחרון, אינו יכול לטעון ל"הגנה עצמית" או ל"כורח". על כן יש לדחות את טענות ההגנה העצמית והכורח. הסניגור העלה גם טענה כי מאיר לא נחקר במשטרה ולא העיד ויש בכך עילה לדחיית גירסת המתלוננים ולביטול פסה"ד והחזרת התיק לדיון חדש. עמדה זו אין לקבלה. העובדה שמאיר לא נחקר, לא נעלמה מהסניגור ובמהלך הדיון הבהיר כי הוא שוקל לקרוא את מאיר כעד מטעמו. בסופו של שיקול החליט שלא לעשות כן ולהסתפק בהשלכה שעשוייה להיות לטובתו, לעובדה שהתביעה לא העידה את מאיר מטעמה. בנסיבות העניין, שקולה החלטת הסניגור בעניין זה, כנגד "ויתור" על העדתו של מאיר ואין הוא רשאי להחזיר עתה את הגלגל אחורנית.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד רז דורון למערער, עו"ד גב' אמי פלמור הרץ למשיב. 29.3.99).
ע.א. 5161/99 - מי-רום (ב"ש) בע"מ נגד עירית באר שבע ומנרב... בע"מ
*פסילת מכרז (הערעור נדחה).
עירית באר שבע פרסמה מכרז להקמה ולהפעלה של שני מכוני טיהור שפכים עירוניים. המערערת זכתה במכרז בהיותה בעלת ההצעה הזולה ביותר. חברת מנרב טענה בביהמ"ש המחוזי כי נפל פגם מהותי בניהול המכרז. ביהמ"ש המחוזי קבע, לאחר שבחן את סעיפי המכרז כי אכן סטתה המערערת מדרישות המכרז וכלליו בהציעה הצעה חילופית האסורה על פי המכרז ועל כן הורה כי יש לפסול את הצעת המערערת. הערעור נדחה.
הממצאים של ביהמ"ש המחוזי מבוססים כהלכה בחומר הראיות והמסקנות המשפטיות הוסקו מהן כדין. צדק ביהמ"ש בראותו את תיקון ההצעה לאחר הגשתה והגשת אלטרנטיבות שבאו לאחר הגשת ההצעה, כפגיעה בעקרון השוויון או בעקרון התחרות ההוגנת. על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגרלד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אורי ברימר למערערת, עוה"ד יוסף זאבי וגב' דפנה חצור לעירית באר שבע, עוה"ד שמואל הרציג ואסף הדסי למנרב. 12.1.00).
ע.פ. 5908/96 - סעיד קהמוז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים על יסוד עדותו של אחד מונזר, שותף לדבר עבירה, אשר בשלב קודם שימש כמודיע משטרתי ומסר למשטרה על עיסקת סמים שהוא עומד לבצע עם המערער אלא שאז לא התבצעה העיסקה ומונזר התבקש ע"י המשטרה לצאת מן העסק. מונזר המשיך באופן עצמאי בעיסקת הסמים ומשביצע אותה ונתפס האשים את המערער בשותפות בעיסקה. ביהמ"ש המחוזי האמין למונזר וקבע שיש סיוע מספיק לעדותו כשותף לדבר עבירה, הרשיע את המערער וגזר לו 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אכן, על ערכאת ערעור לזכות נאשם, מקום בו מתעורר ספק סביר באשמתו. אלא שככלל, הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש בדרגה הראשונה המבוססים על התרשמות ביהמ"ש ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניו. זאת, זולת אם הגירסה העובדתית שהתקבלה. בענייננו, ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של מונזר, לאחר שביהמ"ש מצא אותה מהימנה, ולעדות זו משקל סגולי רב, לנוכח העובדה כי מונזר קשר את המערער לעיסקת הסמים לפני שהוא עצמו הסתבך בעבירה. עדות זו אף נתמכת בראיות חיזוק בעלות משקל. אשר לעונש - אכן העונש שנגזר למערער אינו קל אך העבירות שעבר חמורות ביותר.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יוסי שילוח למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 30.12.99).
בש"פ 6832/99 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים (אינוס קטינה ע"י אביה) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בעבירה של אינוס בתו הקטינה בהיותה בת 13 ו-14. על פי כתב האישום ביצע הנאשם את מעשיו בבת תוך שהוא משליט אווירת אלימות וטרור בבית. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חודשי המעצר ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה. אכן, משפטו של המשיב לא התנהל בקצב מזורז כראוי לו, ואולם המשיב נאשם בביצוע כמה מעשי מין בבתו הקטינה. לטענת הסניגורית נתעורר ספק באשר לשלשה מאותם מקרים בהם הוא מואשם ואילו באשר למקרה הרביעי הנאשם אמנם מודה במעשה אלא שלטענתה הוא "בעל תפישה פרימיטיבית". מבלי להיכנס לנושא הראיות, יש לומר כי אבות העושים בבנותיהם מעשים כמעשי הנאשם, יש לראות את מעשיהם במלוא הזוועה, והמסוכנות הנשקפת מהם עולה השמיימה. אם כך ככלל, לא כל שכן כשהמעשים נעשים תוך השלטת אווירה של טרור ופחד. על כן יש לקבל את בקשת המדינה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ז'ק חן למבקשת, עו"ד גב' יפית וייסבוך למשיב. 5.11.99).
בש"פ 8923/99 - יעקב אמסלם נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בסחיטת המתלונן, תחילה שישלם למי שטען כי המתלונן חייב לו 2,000 דולר, ולאחר מכן כי ימסור לעורר ולעוד נאשם סכום של 150,000 דולר וסכומים אחרים. במסגרת האיומים ביצעו חטיפה של המתלונן, הובילו אותו למקומות שונים ולבסוף הצליח המתלונן להזמין את המשטרה וחוטפיו נעצרו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. אכן, מדובר בעבירות חמורות המיוחסות לעורר אך עברו הפלילי של העורר אינו מכביד ולא מצויות בו עבירות בעלות אופי אלים. יש גם לתת משקל לעובדה כי שותפיו לעבירה של העורר שוחררו בתנאים מגבילים. בנסיבות אלה מן הראוי לשחרר את העורר ל"מעצר בית" בתנאים מגבילים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' לילך שלג לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 30.12.99).
בג"צ 1459/97 - אבו טיר יאסין ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*דחיית התנגדות לבניית שכונת "הר חומה" בירושלים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה התנגדות העותרים, תושבי כפרים ערביים ליד ירושלים, לתכנית בניית השכונה הר חומה. העותרים העלו טענות אפליה וכן טענות נגד תקינות ישיבות הוועדות שדנו בהתנגדויות לתכנית הבניין של השכונה. בג"צ דחה הן את הטענות המדברות באפליה והן את הטענות המעלות פגמים בדיונים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. גולדברג, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ד. זיידמן ונ. כותאב לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן, א. אליאב ומ. לפיקה למשיבים השונים. 16.6.98).
בש"פ 741/00 - מדינת ישראל נגד לסלי סקס
*הארכת מעצר מעבר ל - 90 יום (מרמה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נדחתה משום שהמשיב נמצא במאסר בגין עבירות אחרות).
המשיב הועמד לדין בשני כתבי אישום בגין עבירות מרמה. בכתב אישום אחד נדון למאסר ובגין העבירות לפי כתב האישום השני היה עצור עד תום ההליכים. בתום תשעת חודשי המעצר בתיק השני ביקשה המדינה הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים. הבקשה נדחתה משום שהמשיב נמצא במאסר לאחר הרשעתו בתיק הראשון. ביהמ"ש ציין כי לנוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב, הימלטותו מן המעצר בעבר ומסוכנותו לציבור יש מקום להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים. אך מכיוון שהמשיב בין כה וכה נתון במאסר לא יוארך המעצר מעבר לתשעה חודשים, ואולם המשיב לא יורשה לצאת לחופשות מבית הסוהר במסגרת המאסר שבו הוא נמצא.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד גב' נגה שביט למשיב. 4.2.00).
ע.פ. 2754/99 - עמנואל מזעקי נגד מדינת ישראל
*הברחת ילד לחו"ל תוך זיוף דרכון וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
בין בני זוג מסויימים התעוררו סכסוכים בקשר להחזקת בנם וביולי 93 ניתנה החלטה בבית המשפט כי הילד יועבר למשמורת רשויות הסעד. האם פנתה למערער, בהיותו חוקר פרטי, וביקשה אותו לסייע לה בהברחת הילד מישראל. המערער קיבל תשלום של 15,000 דולר עבור פעולותיו. הוא הגיש בקשה להוצאת דרכון ע"ש בנו יאיר ועליה הדביק את תצלומו של הילד. עם הדרכון האמור יצאו האם, הילד והמערער את ישראל לחו"ל. כעבור זמן נחקר המערער במשטרה בחשד למעורבותו בהברחת הילד, הודיע על כך טלפונית לאם והיא סיפרה לו על כוונתה לחזור לישראל.
אז הורה המערער לאם להשמיד את הדרכון המזויף אך היא לא נהגה כדבריו. המערער הורשע בשורה של עבירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
באשר להרשעה - הסכימה המדינה כי חלק מן העבירות שבהן הורשע המערער הקשורות במעשיו לא הוכחו והוא זוכה מהן. אשר לעונש - טען המערער כי העונש חמור מדי בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, עברו הנקי, שירותו הנאמן כחוקר משטרה וכקצין ביחידה מובחרת בצה"ל וכן בהתחשב בעונשים הקלים שהוטלו על האם ונאשם אחר שלא ריצו עונש מאסר. המדינה הסכימה להקלה מסויימת בעונש. מעשיו של המערער חמורים מאוד. הוא חטף ילד בן 6, ניתק אותו מאביו, זייף דרכון ובהמשך הוציא דרכון לבנו בהצהרה כוזבת שהדרכון הקודם אבד. התנהגות זו חמורה לאין ערוך מההתנהגות הפלילית של האם. עם זאת, לנוכח הזמן הניכר שחלף מאז ביצוע העבירות ובהתחשב בעמדת המדינה ובענשים שהוטלו על האם ושותפת אחרת לעבירה יועמד המאסר של המערער על שנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 15.2.00).
ע.פ. 5957/98 - דוד לברטי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גניבת רכב (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער היה מראשיה של כנופיית עבריינים שהתמחתה בגניבת כלי רכב ובמכירתם ל"שחיטה". הוא הורשע ב-32 עבירות ונדון ל-10 שנים מאסר שמתוכן 7 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
העונש שהטיל ביהמ"ש על המערער אינו חמור כל עיקר. מדובר במכת מדינה של פריצה לכלי רכב, גניבתם ומכירתם ל"משחטות" לפירוקם ולמכירת חלקיהם לאחר מכן. זו מכת מדינה ומכת יחיד. אין צורך בדמיון מפליא כדי לעמוד על עגמת הנפש הנגרמת לבעל כלי רכב כשמתגלה לו כי רכבו נגנב. בענייננו מדובר בכלי רכב רבים ולא בגנב בודד אלא בכנופיה של עבריינים שהמערער הוא אחד מראשיה. אלא ששירות המבחן הודיע כי חל מפנה של ממש בתהליך שיקומו של המערער ומטעם זה ראוי להקל בענשו. שירות המבחן אף הציע להפחית בעונש של המערער עד כדי שחרורו ממאסר היום. בקשה זו של שירות המבחן אין להיעתר לה. שירות המבחן רואה את שיקומו של העבריין כשיקול על ואפשר גם כשיקול אחד ויחיד אך ביהמ"ש אינו יכול לצמצם את שיקוליו לשיקומו של העבריין גרידא. מטרות הענישה אינן מצמצמות עצמן לשיקומו של עבריין ובצידה של תכלית חשובה זו קיימות תכליות נוספות שאף הן חשובות, כתכלית של שכר ועונש, הוקעת מעשים פורעי סדר חברתי, הרתעת היחיד, הרתעת הרבים ועוד. המערער עבר עבירות קשות בתיק דנא וגם יש לו עבר מכביד עד מאד בעבירות למיניהן. עם זאת, אין להתעלם מהמלצת שירות המבחן ובהתחשב בכך יועמד העונש של המערער על 9 שנים שמתוכן 6 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, זועבי. עו"ד אברהם כהן למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 11.2.00).
ע.פ. 5782/97 - ביאן אסלן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער והמתלוננת, צעירה בת 22, נשואה ללא ילדים, עבדו בכפר נופש בצפון הארץ. המתלוננת שימשה כחדרנית, והמערער היה קצין בטחון. המתלוננת
התלוננה נגד המערער כי אנס אותה פעמיים. פעם אחת כאשר שהתה בחדר המשמש למנוחת העובדים במלון לאחר שהמערער נעל את דלת החדר אחריו וכעבור עשרה ימים כאשר הזמין אותה לחדרו כדי לדבר איתה ואז שוב אנס אותה. לטענתה, לאחר האונס הראשון איים עליה כי אם תגלה את אשר עשה לה יספר לבעלה כי היא בוגדת בו עם איש תחזוקה בכפר הנופש, סיפור שלא היה לו יסוד במציאות. רק לאחר הפעם השניה, כשראו אותה שהיא נסערת היא גילתה את דבר האונס לאחראים בכפר הנופש וכן לאחיו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשני מקרי אינוס וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בערעורו הצביע המערער על פירכות בעדות המתלוננת שאותן פירט כבר בביהמ"ש המחוזי ואולם אין בפירכות שעליהן הצביע הסניגור כדי להביא להתערבות בממצאי המהימנות שקבע ביהמ"ש המחוזי. ככלל, ערכאת ערעור תהפוך ממצאים עובדתיים על יסוד התרשמות ממהימנות העדים, רק כאשר הגירסה העובדתית שנתקבלה ע"י ביהמ"ש דלמטה אינה מתקבלת על הדעת. בענייננו, אין בכבישת עדות המתלוננת בדבר האינוס הראשון, בהיעדר סימני אלימות ובפירכות הנוספות שעליהן הצביע הסניגור, כדי לפגוע באמון שרחש ביהמ"ש המחוזי לעדות המתלוננת. כבישת עדות הינה אופיינית לקרבנות עבירות מין, וכך גם הימנעות מקריאה לעזרה בשל רגשות פחד ובושה. עדות המתלוננת אף אינה עומדת לבד ויש לה ראיות סיוע. אשר לעונש - המערער הוא בן 27, עברו נקי, וכל חייו חי כאזרח הגון, לוחם בצה"ל ואיש עבודה. אך העבירות שביצע חמורות מאוד בנסיבותיהן ומעשים מאין אלו התרבו לאחרונה. העונש שהוטל על המערער אינו קל אך גזר הדין הולם את הפשעים שביצע.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אורי וששון בר עוז למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.2.00).
בש"א 9122/99 - כרמלה אורלייב נגד חברת מוסדות ותרבות ... ועירית טבריה
*דחיית בקשה לאיחוד תובענות (בקשה לאיחוד תובענות - הבקשה נדחתה).
ביום 11.10.95 נפגעה המבקשת בקרסולה במהלך צעדה שערכה מעבידתה, המשיבה 1. בגין פגיעה זו הגישה נגד משיבה 1 תביעה בבימ"ש השלום בחיפה ביום 10.12.97 (להלן: התאונה הראשונה). ביום 11.6.97 נפגעה המבקשת בשנית באותו קרסול כאשר מעדה על מדרגה שבורה בטיילת של העיר טבריה. בגין פגיעה זו הגישה תביעה בבימ"ש השלום בנצרת ביום 17.9.98 נגד עירית טבריה (להלן: התאונה השניה). במסגרת התביעה בגין התאונה הראשונה הגישה המבקשת חוות דעת רפואית שייחסה למבקשת נכות רפואית צמיתה של %20. חוות דעת של מומחה מטעם המשיבה קבע כי יש לייחס רק %10 נכות לתאונה הראשונה. על כן פנתה המבקשת למומחה מטעמה וביקשה חוות דעת נוספת והלה קבע כי יש לייחס את מלוא %20 הנכות לתאונה הראשונה. חוות דעת זו הוגשה בשתי התובענות ולאורה לא ראתה לנכון העיריה להגיש כל חוות דעת רפואית. כעת מבקשת המבקשת לאחד את הדיון בתיקים נוכח העובדה שייתכן כי יהיו קביעות סותרות ע"י בתי המשפט השונים באשר לשאלה אם יש לייחס לתאונה הראשונה את כל אחוזי הנכות. הבקשה נדחתה.
תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת איחוד דיון של "תובענות בנושא אחד". הכלל הוא כי על התובענות להיות בעלות מסכת עובדתית אחת. במקרה דנן מדובר בשתי פרשיות עצמאיות נפרדות זו מזו ועל כן איחוד הדיון עשוי לגרום לסרבול ההליכים ולהארכתם שלא לצורך. אמנם, שאלת יחוס הנזק לתאונות השונות תתעורר בשתי התובענות, אך אין בעובדה כי בשאלה זו עשויות להינתן הכרעות סותרות,
כדי לחייב את איחודן. בהתחשב באמור ובעובדה שהמבקשת הגישה את תובענותיה בבתי משפט שונים וכן בעובדה שהתיק בנצרת כבר בשל לסיכומים יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רענן פרפרי למבקשת, עו"ד אפרים ולדמן לעירית טבריה. 6.2.00).
ע.א. 8779/99 - רבקה ליסק ועוד 80 דיירים נגד ארא... בע"מ ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הגישו לבימ"ש השלום תובענה נגד המשיבות, ועיקרה טענות על נזקים שנגרמו בגין ליקויי בניה, שימוש ברכוש המשותף ונזקים אחרים. הוגשו כתבי הגנה ובין היתר טענה המשיבה כי יש להעביר את הדיון בתיק לבורר נוכח התניית בוררות בחוזי הרכישה בין הצדדים. הטענה נטענה בכתב ההגנה עצמו ולא הוגשה כבקשה נפרדת. המערערים התנגדו להעברת הענין לבוררות בשל פגמים פרוצדוראליים ומהותיים וביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבה 1 והורה על העברת הדיון לבורר. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובהסכמה נתקבל ערעורם נוכח פגמים פרוצדורליים בבקשה להעברת העניין לבוררות, שנטענה בכתב ההגנה ולא כבקשה נפרדת. התיק חזר לדיון בפני השופט שדן בסיבוב הקודם והמערערים ביקשו מהשופט שיפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי כיום, משהוגש תצהיר וקיימים נתונים נוספים, מוכן הוא לשמוע כל טענה הן עובדתית והן משפטית ויתייחס לכולן כדי לקבוע את החלטתו מחדש. הערעור על כך נדחה.
העובדה כי שופט מסויים דן בעניין מסויים בעבר, אינו מצמיח חשש ממשי למשוא פנים. כמו כן, אפילו העובדה שהשופט דן באותו עניין בין אותם צדדים אין בה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. יש לבחון את הסוגייה לגופה ובחינה כזו אינה מצביעה על חוסר נכונות מצידו של ביהמ"ש לשמוע את טענות הצדדים תוך בירורן לגופם של דברים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יחיאל ברונר למערערים, עוה"ד אלעד בר אל וליאב וינבאום למשיבות. 20.2.00).
רע"א 3279/99 - אימגן שיווק (1989) בע"מ נגד קרט ישראל בע"מ
*חיוב חברה שהגישה תביעה להמציא ערבות להבטחת הוצאות הנתבעת אם תדחה התביעה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבה בעילה של הפרת הסכם בלעדיות לשיווק מדפסות אותן מייבאת המשיבה. לבקשת המשיבה הורה ביהמ"ש המחוזי למבקשת להמציא ערבות צד ג' של 150,000 ש"ח שתיחתם בידי מנהלי המבקשת, להבטחת הוצאות המשיבה במשפט. זאת לאחר שביהמ"ש קיבל את טענת המשיבה כי אינה מצליחה לגבות כספים שהמבקשת חבה לה, אף לא במסגרת הליכי הוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 232 לפקודת החברות קובע כי "מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט... ראה יסוד להניח... שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע... רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן...". הלכה פסוקה היא כי ראוי לפרש את הוראת סעיף 232 לפקודה כהוראה המקימה חזקה שיש מקום לחייב חברה התובעת בדין להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט, בהיעדר טעמים לסתור. החזקה האמורה לא נסתרה בנסיבות המקרה הזה. המבקשת הפסיקה כל פעילות, לא הכחישה את העובדה כי המשיבה מתקשה לגבות ממנה חובות ובהתחשב באלה ובעובדה כי סכום התביעה עומד על כ-1,3 מליון ש"ח וכן כי הערבון הנדרש ינתן בדרך של התחייבות אישית של מנהלי המבקשת, אין פגם בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד הראל טיקטין למבקשת, עו"ד ג.א. ארמרניק למשיבה. 30.1.00).