תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 10

ע.א. 1108/98 - משה מדעי נגד שמחה מדעי ואח'

הודעת הורים לועד מושב על הקניית זכות של "בן ממשיך" לאחד הבנים כ"מתנה" שלא ניתן לחזור ממנה. מתנה התלויה באישור צד שלישי אימתי "הושלמה"(מחוזי ת"א - עע"מ 21/97 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).

א. זכריה מדעי (להלן: זכריה) הגיע לישראל ב"מרבד הקסמים" בשנת 1950. היו לו שתי נשים, שמעה ושמחה. לכל אחת מהן שמונה צאצאים. המשפחה התיישבה במושב ברקת במשק מס' 62 (להלן: המשק), אותו קיבלה מן הסוכנות היהודית. שמעה נפטרה בשנת 1967 ובין ילדיה משה מדעי, המערער. בין ילדיה של שמחה בן בשם יוסי, שהוא המשיב 2. החל בשנת 1957 היה זכריה חתום על הסכם עם הסוכנות, כבר-רשות במשק. בשנת 1978 הסכימו זכריה ושמחה להעניק למשה מעמד של "בן-ממשיך" במשק. כדי להעניק למשה את המעמד של "בן-ממשיך" הצהירו ההורים ביום 27.9.78 בפני ועד מושב ברקת כי הם מאשרים שמשה יהיה הבן הממשיך, וזכריה פנה לסוכנות היהודית, כדי לקבל את אישורה. בתשובת הסוכנות נאמר כי הוחלט לאשר את משה כבן ממשיך, ועל מנת להעביר את הטיפול למשרד הבינוי והשיכון, נתבקש זכריה להמציא אישורים שונים. בהודעת הסוכנות נאמר עוד כי "במידה ולא תמציאו אלינו את האישורים הנדרשים תוך 20 יום מתאריך מכתב זה, אישור הוועדה יבוטל מבלי להודיע על כך ולא יחודש".
ב. זכריה נפטר בשנת 1985, ואז הגיש משה בקשה לוועד המושב להיתר בניה להרחבת הבית כ"בן ממשיך". שמחה וילדיה הביעו התנגדות למעמדו של משה כ"בן ממשיך" ופנו לוועד המושב לקבל עבור יוסי מדעי אישור ל"בן ממשיך". ועד המושב לא רצה להכריע בסכסוך המשפחתי, ומשה פנה לביהמ"ש בבקשה לקבל פסק-דין הצהרתי, לפיו הוא הבן הממשיך במשק 62. שתי הנחות משפטיות של בעלי הדין נתקבלו על דעת ביהמ"ש: כי "ההסכם המשולש" בין המושב, הסוכנות והמינהל, המבטיח את זכותו של בן ממשיך לאחר פטירת הוריו, אינו "עסקה בירושה עתידה", הנתפסת על-ידי סעיף 8 לחוק הירושה; כי פעולת ההורים לקביעת בנם כ"בן ממשיך" במשק הא בבחינת מתנה, כמשמעותה בחק המתנה. מאחר שהנחות משפטיות אלה מקובלות על בעלי הדין, אין טעם להרהר אחריהן במסגרת ערעור זה, "על אף הספקות המקננים בליבי בדבר אפשרות השילוב של שתי ההנחות הנזכרות".
ג. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין ממוקדת בשאלה, האם הושלמה הקניית המתנה או שמא מדובר עדיין בהתחייבות לתת מתנה, ועקרונית רשאי נותן המתנה לחזור בו ממנה. ביהמ"ש לענייני משפחה הגיע למסקנה כי הסוכנות נתנה את האישור להיות משה "בן ממשיך" ואישור זה לא בוטל ואף אינו בטל מעצמו. ביהמ"ש ביסס מסקנה זו על כך שלא הוכח שהוריו של משה לא המציאו את המסמכים הדרושים, כטענת הסוכנות בתצהיר מטעמה. ביהמ"ש לענייני משפחה לא נגע במפורש בשאלת השלמת המתנה והחזרה ממנה, אך מסקנתו מעידה על כך שלטעמו הושלמה המתנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים תוך שהוא מתערב במימצאיו של ביהמ"ש קמא. לטעמו, אישור הסוכנות משנת 1978 אינו אישור סופי. נמצא, כי הקניית המתנה למשה מדעי לא הושלמה ולזכותו רק התחייבות של שמחה וזכריה לתת מתנה. לבסוף קבע ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה הנדון, שמחה לא היתה מנועה לחזור בה מן ההתחייבות, מכיוון שמשה לא הוכיח הסתמכות של ממש על ההתחייבות. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ד. גם בהנחה שאישורה של הסוכנות היה מותנה בקיום דרישות מסויימות, אשר לא מולאו בשלמותן, אין עובדה זו גורעת מהשלמת המתנה. באישור מטעם הסוכנות נאמר במפורש, כי בשל אי מילוי כל התנאים "יבוטל" האישור ולא כי יתבטל מעצמו. בין הדרישות השונות של הסוכנות יש אחדות שהן פורמליות גרידא ואין צידוק כי אי
השלמתן או איחור במילויין יגרור אחריו ביטול אוטומטי של האישור. יתירה מזו, אישור הניתן לביטול הוא תקף כל עוד אינו מבוטל. נמצא, כי לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן האישור מצד אדם שלישי - גם אם אישור זה עצמו ניתן לביטול.
ה. זאת ועוד, יש רגליים לסברה כי המתנה שניתנה לבן ממשיך מצד הוריו, היא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסויים באגודה ובמשק. נמצא, כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מאת צד שלישי, היא דרך ההקנייה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב והצהרות בפני נוטריון, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. במתן מסמכים אלה הסתיים תפקידם של ההורים, ובכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד דניאל שרמן ורן שליש למערער, עו"ד גב' מרגלית נח כהן-צידון למשיבים. 16.4.00).

דנ"א 5083/99 - עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ ואח' נגד קרטין יחזקאל ואח'

ניגוד עניינים בין מנהל תיקי השקעות לבין לקוחותיו. חשיבותה של הלכה המצדיקה דיון נוסף(הבקשה נדחתה).

א. העותרת 1, (להלן: החברה), עוסקת בניהול תיקי השקעות בניירות ערך. העותר 3 (להלן: איזנברג), היה בעל מניות בחברה ומנהלה בפועל. המשיבים הסמיכו את החברה, בחודש אוקטובר 1983, לנהל את חשבונות ניירות הערך שלהם. בחודש יוני 1984 נוכחו המשיבים לדעת, כי חשבונות ניירות הערך שלהם אינם רווחיים. בעת זאת, גם החלו לחשוד, כי איזנברג אינו פועל לטובתם. בתביעה שהגישו המשיבים בשנת 1989 הם טענו, כי איזנברג פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות שלו כלפיהם. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי איזנברג רכש לתיק ההשקעות של המשיבים מניותיהן של שלוש חברות שהיה בעל עניין בהן ורק מניה אחת נוספת. בנוסף ביצע סדרה של פעולות קניה ומכירה, אשר לא הניבו רווח למשיבים, ושמטרתן היתה לזכות את איזנברג בהחזרי עמלה מהבנק. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי פעולות אלו "מעוררות תמיהות המגיעות עד כדי חשד" לניגוד עניינים, אך לא הכריע בסוגיה, שכן קבע, כי המשיבים לא הרימו את נטל השכנוע בדבר הקשר הסיבתי בין הפרת החובה, לכאורה, לבין הנזק הנטען. בערעור נשוא עתירה זו, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי איזנברג היה שלוח המשיבים, לפיכך מוחלים על המקרה דיני השליחות, המחייבים את השלוח לגלות לשולח כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות ולהמנע מכל דבר שיש בו ניגוד עניינים בין טובת השולח לטובתו שלו. ביהמ"ש קבע כי איזנברג פעל בניגוד עניינים, מבלי שגילה למשיבים על כך, והלכה למעשה, פעל שלא לטובת שולחו. לפיכך זכאים המשיבים (בין היתר) לתרופות על פי חוק החוזים. ביהמ"ש פנה לבחון האם יש קשר סיבתי בין ההפרות האמורות לנזק הנגרם. בפסק הדין הוצגה הבעייתיות במקרים כמו המקרים דנן. ביהמ"ש הציע שלוש שיטות להכרעה בשאלת הסיבתיות ההיפותטית ובחר את השיטה השניה ולפיה קבע את שיעור הפיצויים. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. עיקרון ניגוד העניינים הוא "עקרון יסוד המצוי בהיכלם של עקרונות היסוד של השיטה", עיקרון ה"משתרע על כל תחומי המשפט". עקרון זה חל על מנהל השקעות מתוקף היותו שלוח, והוחל עליו אף במפורש בחוק ייעוץ השקעות. במקרה דנן, החיל ביהמ"ש על נסיבות המקרה עקרונות אלו. ביהמ"ש לא נדרש לסמוך על הלכה חדשה כלשהי. כמו כן, ביהמ"ש לא קבע, כפי שטוענים העותרים, איסור מוחלט על הימצאות בניגוד עניינים, אלא כי ההמצאות במצב זה מטילה על מנהל ההשקעות חובות שונות,
ובראשן החובה לגלות למשקיע על המצאותו במצב של ניגוד עניינים. מכאן שאין מקום לקיים דיון נוסף בסוגיה זו.
ג. שאלת הקשר הסיבתי ההיפותטי, והערכת הנזק שנגרם עקב ביצועה או אי ביצועה של פעולה של רכישת או מכירת ניירות ערך אינה שאלה פשוטה. עם זאת, לצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא שנדרש כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה, או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת". לא נראה כי ההלכה שקובע ביהמ"ש נופלת בגדר אלה או בגדר דומים להם.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף עזגד לעותרים, עוה"ד חנן מלצר, דניאל פדר וגילת אייל למשיבים. 8.5.00).

ע.א. 2027/96 - אוביץ מרדכי ואהובה נגד בית חולים ביקור חולים ואח'

*טענה לרשלנות רפואית עקב איבחון מאוחר של מחלת הסרטן והוכחת הקשר הסיבתי בין האיחור באיבחון לבין הנזק שנגרם(מחוזי י-ם - ת.א. 672/93 - הערעור נדחה).

א. ביום 6.11.92 הבחין המנוח מרדכי אוביץ ב"גולה" באיזור המפשעה. הוא פנה לרופא המשפחה, וזה הפנה אותו בדחיפות למשיב 2 - רופא כירורג (להלן: "הרופא"). הרופא בדק את המנוח והתעורר אצלו חשד לגידול סרטני. ביום 13.11.92 ביצע ביופסיה בשיטת ,FNAכלומר, ללא חתכים וללא פעולה כירורגית כלשהי. חומר שהוצא בבדיקה נשלח לבירור פתולוגי כדי לברר קיומם של תאים סרטניים. במקביל קיבל המנוח טיפול אנטיביוטי, כדי להתגבר על דלקת ממנה סבל. תוצאות הבדיקה הפתולוגית לא נתנו תשובה חד משמעית. בשיחה טלפונית בין הפתולוגית לבין הרופא הועלתה אפשרות לבצע ביופסיה פתוחה, אבל בגלל הזיהום החליט הרופא להמשיך בשלב זה בטיפול אנטיביוטי וביצוע סדרת בדיקות. בינואר 93, נעשתה בדיקת FNAחוזרת וזו הצביעה על כך שמדובר בגידול סרטני. ביום 17.2.93, בוצע ניתוח כריתה מלאה של הפין והוצאה של בלוטות הלימפה במפשעה, לאחר שהגידול כבר התפשט לכלי הלימפה של איבר המין. הניתוח והטיפולים הכימותרפיים לא הצליחו לבלום את התפשטות המחלה, וכעבור כמה שנים (לאחר שכבר נסתיים בירור המשפט בבית המשפט קמא) נפטר המנוח. בספטמבר 93 הגישו המנוח ואשתו תביעה כנגד הרופא ומעבידו - בית החולים "ביקור חולים", בעילה של רשלנות רפואית. ביהמ"ש בחן אם התרשל הרופא בכך שלא איבחן את הגידול בחודש נובמבר 1992 ובכך שהשהה בשלב הראשון את עריכת הביופסיה הפתוחה. בשאלה זו קיבל ביהמ"ש את עמדת המומחים שסברו כי במצב של זיהום באזור הגידול, אין התרשלות במתן אנטיביוטיקה במקום ביצוע ביופסיה פתוחה של בלוטות הלימפה. ביהמ"ש בחן גם את שאלת הקשר הסיבתי בין האיחור באבחון מחלת המנוח לבין הנזק, ומסקנתו היתה כי "אין לקשור את האיחור באבחון מחלת התובע עם ביצוע הכריתה המלאה". הערעור נדחה.
ב. ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי מבוססים בחומר הראיות, וככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במסקנות ביהמ"ש קמא בדבר העדפת דעתו של מומחה פלוני על-פני דעתו של מומחה אלמוני. במקרה הנדון העדיף ביהמ"ש בשאלת הקשר הסיבתי את חוות דעתם של המומחים מטעם המשיבים, שניתנו על רקע נסיונם הרב בטיפול במחלות ממאירות שונות, על-פני חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, שהתבססה על מאמר מקצועי אודות כמה חולים בודדים. מסקנה זו נראית סבירה.
ג. משנמצא כי לא הוכח קשר סיבתי בין האיחור באיבחון לבין נזקי המנוח, אין למעשה, הכרח לדון בטענות בדבר קיום התרשלות מצד הרופא. אין עוולת הרשלנות
מתגבשת ללא הוכחת קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. עם זאת, למעלה מן הנדרש, יש לציין כי גם כאן צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי לא הוכחה התרשלות. הרופא לא הזניח את המנוח - הוא בדק אותו באופן יסודי מדי שבועיים-שלושה, יזם סדרת בדיקות מקיפות, ערך לו שתי בדיקות FNAוהפנה אותו לביופסיה פתוחה מיד עם היוודע תוצאות הבדיקה השניה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד גב' יעל ארניה למשיבים. 23.5.00).

ע.א. 7623/98 - האפוטרופוס הכללי נגד אליהו שחורי

מידת ההוכחה הנדרשת בתביעת האפוטרופוס הכללי לרשום על שם עזבון דירה הרשומה על שם אחר. "ראשית ראיה בכתב" לצורך סעיף 8 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית(מחוזי חיפה - ה.פ. 30278/97 - הערעור נתקבל).

א. המערער מנהל את נכסי עזבון המנוח יוסף פוס על-פי צו ניהול שניתן בשנת 1982. עובר למותו, התגורר המנוח בדירה, נשוא המחלוקת, והוא נפטר ערירי ובלא יורשים. האפוטרופוס הגיש את התובענה להצהיר כי זכויות החכירה בדירה שייכות לעזבון המנוח. זכויות אלה רשומות משבת 1959 במרשם המקרקעין, על-שם רגינה שוורצמן כחוכרת משנה של הדירה. רישום זה לא בוטל ולא שונה מעולם. בבירור עלה, לטענת האפוטרופוס, כי ב-1962 מכרה שוורצמן את הדירה לזוג גרף, ואלה מכרו את הדירה בסוף 1962 למשפחת דוד. משפחת דוד מכרה את זכויותיה למנוח ב-1965, וזה החזיק בדירה עד לפטירתו. מאחר שההעברות השונות של הדירה מרוכש לרוכש לא נרשמו במרשם המקרקעין, הגיש האפוטרופוס בשנת 1997 בקשה להצהיר על זכויותיו הקנייניות של עזבון המנוח בדירה ולבצע רישום של זכויות אלה במרשם המקרקעין. לבקשה זו התנגד המשיב, בנה היחיד של גב' שוורצמן, שנפטרה בשנת 1977. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האפוטרופוס לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו להוכיח את שרשרת העסקאות, ולפיכך דין התובענה להידחות. הערעור נתקבל.
ב. מידת ההוכחה הנדרשת היא זו המטה את מאזן ההסתברות לטובת הגירסה הנטענת ודי לענין זה בקיומה של גירסת תביעה המסתבר יותר מגירסת ההגנה כדי להצדיק קבלתה של התביעה. נכון כי ערכה של עדות בעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין לביהמ"ש קמא לענות בו. בתחום זה של הערכת הראיות יטה ביהמ"ש של ערעור שלא להתערב, אלא בכפוף לחריגים בודדים. שונה הדבר באשר להערכת ראיות מבחינת משקלן. בענייננו, התמקדה הערכת הראיות פחות בשאלות מהימנות ויותר בשאלות משקל, ובדרך כלל לא נטען כנגד ראיות שהוצגו כי הן אינן אמינות. לעומת זאת, נטען כי משקלן מועט, או כי הן נעדרות משקל כלשהו. על-כן יכולה ערכאת הערעור להתערב ונראה כי הכף נוטה לצד המערער.
ג. דרכי ההוכחה הנדרשות במקרה זה לצורך שרשרת העסקאות בדירה באות על סיפוקן בקיום "ראשית ראייה" בכתב כנדרש על פי סעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. שהרי מצויים אנו בעסקאות שבוצעו בימים שקדמו לחוק המקרקעין ובמשטר משפטי שבו ניתן היה להעביר זכויות שביושר בקרקע גם בלא רישום, וכאשר מכח סעיף 80 רישא לא נדרש קיומו של כתב כאמצעי קונסטיטוטיבי לגיבוש העיסקה אלא די היה בראשית ראייה בכתב. הצדדים ויתרו על דרישת ראשית ראייה בכתב והסכימו לעדויות בעל-פה שהובאו, אך גם נתקיימה דרישת "ראשית ראייה" בכתב אף שאינה מתייחסת ישירות לחוליה הראשונה של העסקאות אלא להסכמים מאוחרים יותר בשרשרת. הסכמים אלה משליכים, בבחינת "ראשית ראייה", גם על הקשר החוזי הראשוני בהיות כל אלה כרוכים ושזורים אלה באלה.
ד. המערער הגיש בהסכמה את תצהירו של עו"ד גרל אשר הצהיר בפני נציג האפוטרופוס עוד בשנת 1982 כי הוא ערך את החוזה בין שוורצמן לבין "אדם בשם גרף" כלשונו, לשם מכירת הדירה. כן אישר בתצהיר כי ערך חוזה מכר גם בין גרף לבין יוחנן דוד ובין יוחנן דוד לבין יוסף פוס - הוא המנוח. הוא הצהיר כי העתקים מחוזים אלה אינם בידיו מאחר שתיק הדירה לא נמצא במשרדו. תצהיר זה מעיד בבירור על שרשרת העסקאות שבוצעו. דא עקא, עו"ד גרל הלך לעולמו עוד בשנת 1989 ולא נחקר על תצהירו. עם זאת, לא היתה התנגדות להגשת תצהירו כראייה בכפוף להערכת משקלו. לתצהירו של עו"ד גרל יש לייחס משקל ראייתי נכבד. הדעת נותנת כי עורך דין הנותן הצהרה תחת אזהרה על פעולותיו במסגרת תפקידו ידייק במידע הנמסר, מה גם שאין בנמצא כל רמז לקיום אינטרס אישי כלשהו מבחינתו של עו"ד גרל להצהיר דבר שאיננו תואם לאמת.
ה. לתצהירו של עו"ד גרל מתווספת עדותה של הגב' גראף, שאין לה אינטרס כלשהו בתוצאות התדיינות זו. הגב' גראף העידה כי בעלה והיא רכשו את הדירה מהגב' שוורצמן בפברואר 1962 וכי עו"ד גרל סייע בכך, וכן אישרה פרטים שונים הקשורים בתהליך עשיית העסקה. להצטברותן של שתי ראיות אלה יש לייחס משקל רב. לאלה מצטרפת העובדה שהעיד עליה המשיב, לפיה אמו עזבה למעשה את הדירה עוד בשנת 1962 שאז על-פי שאר העדויות נמכרה הדירה לגרף.
ו. לא ניתן להתעלם גם מן העובדות הבאות: עד לשלב הגשת התובענה על ידי האפוטרופוס לא נקט המשיב כל פעולה שהיא לקידום זכויותיו הנטענות ביחס לדירה. לאחר פטירת אמו, לא פנה המשיב לבקש צו ירושה לגבי הדירה ובמהלך כל השנים שלאחר מכן לא נקט כל צעד שהוא על מנת לעמוד על זכויותיו הנטענות כיורש. התייחסות זו מצד המשיב מוסיפה משקל ראייתי נכבד למסקנה המשתמעת מהראיות האחרות שהובאו, לפיה הזכויות בדירה עברו עוד ב-1962 מאמו של המשיב לרוכש אחר, וממנו לאחרים.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למערער, עו"ד יואב אספיס למשיב. 8.5.00).

ע.פ. 3204+3558/97 - מדינת ישראל נגד יוסף אדן

*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וקולת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 52/95 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הועמד לדין בעבירה של הריגה וביהמ"ש הרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. על פי קביעות ביהמ"ש המחוזי עקף המשיב מכונית שנסעה במהירות של 80-100 קמ"ש ואחרי כן המשיך לנסוע בזיגזגים "כשהוא עוקף מכוניות משני הכיוונים מצד ימין ומצד שמאל... משמאל לימין כל הזמן". בהמשך הדרך סטתה מכוניתו של המערער לימין, נפלה לתעלה וכתוצאה מכך נהרג נוסע שהיה עם המשיב במכונית. לדעת ביהמ"ש סביר להניח כי מי שנוהג באופן שבו נהג המשיב מודע לסיכון כי הוא עלול לאבד את השליטה על המכונית וכי קיימת אפשרות ממשית של פגיעה בגופו של אחד מנוסעיו או של אדם אחר. אולם ביהמ"ש לא שוכנע כי ניתן לקבוע זאת בצורה חד משמעית. על כן הרשיעו רק בגרימת מוות וגזר לו עונש של 15 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן פסילה של 6 שנים. הערעור נתקבל.
ב. אין מקום להניח כי מי שנוהג במהירות גבוהה תוך מעבר מהיר בלתי מוצדק בין הנתיבים ותוך עקיפה של מכוניות מימין ומשמאל, איננו ער למסוכנות הטבועה בנהיגה כזאת לרבות האפשרות של איבוד השליטה על ההגה והתרחשותה של תאונה, ובכלל זה תאונה קטלנית. סכנה כזאת ברורה לכל מי שאוחז בהגה. על אף זאת בחר המשיב בחירה
מודעת לנהוג בצורה מסוכנת ופראית, תוך תקווה בלתי מבוססת כי "לי זה לא יקרה". נסיבות המקרה מלמדות לפחות על התקיימותו של יסוד נפשי של קלות דעת, ומכאן מתחייבת הרשעתו בעבירת ההריגה.
ג. אשר לעונש - גם אלמלא נתקבל ערעורה של המדינה בעניין הרשעת המשיב, היה מקום להחמיר בעונש. על אחת כמה וכמה לאחר שערעורה התקבל. מדובר בעבריין תעבורה אשר תוך תקופה של כארבע שנים, מאז קיבל את רשיון הנהיגה, צבר לחובתו 28 עבירות תעבורה, ביניהן נהיגה באור אדום, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, אי הגשת עזרה לנפגע בתאונת דרכים, ואי ציות להוראות שוטר. בנסיבות אלה ונוכח התוצאה הקטלנית, אין מקום לסלחנות, על אף שאין ספק כי כיום מתייסר המשיב על מה שגרם. לפיכך יועמד עונשו של המשיב על 30 חודשי מאסר בפועל ותקופת פסילת רשיונו תועמד על תקופה של 10 שנים. המאסר על תנאי יעמוד בעינו.

(בפני השופטים: א. גולדברג, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד אלי כהן למשיב. 11.9.97).

בש"א 3429/99 - ג'קלין ואליעזר לויזון נגד עירית ירושלים ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ועדת ערר לתכנון ולבניה - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים ביקשו היתר להגבהת חצר מרוצפת שבמגרשם לאחר שכבר החלו בביצוע העבודה והוצא נגדם צו הריסה מינהלי. ביהמ"ש לעניינים מקומיים דחה את בקשתם לביטול צו ההריסה ובקשת המבקשים נדונה ע"י הוועדה המקומית ונדחתה. בקשת המבקשים למתן היתר להגבהת החצר נדחתה וועדת הערר דחתה את עררם. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וביקשו לבטל את החלטת ועדת הערר ועתירתם נדחתה. ביצוע צו ההריסה המינהלי עוכב למשך הדיון בכל אחד מן ההליכים ועתה הוגש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ושוב נתבקש עיכוב הביצוע של צו ההריסה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. למעשה אין כאן בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, שכן ההליך בביהמ"ש המחוזי לא היה ערעור על החלטה שנתן בימ"ש השלום בבקשה לביטולו של צו ההריסה אלא ערעור על החלטת ועדת הערר שדחתה בקשה להיתר בניה. לכן, פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אינו מצווה להרוס ואינו קובע שהמבנה לא יהרס. הוא דן רק בשאלה אם החלטות הוועדות שלא לתת היתר הן סבירות ובמסגרת הדין. פסה"ד הוא הצהרתי בלי צו אופרטיבי ולכן אין מה לעכב בפסה"ד. הבקשה דנא איננה עיכוב ביצוע פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, אלא מתן צו להמשך עיכוב ביצוע צו הריסה שעוכב ע"י ביהמ"ש המחוזי עד לסיום ההליך שם. הדברים אינה זהים. השיקולים יכולים להיות שונים. על כן יש לדחות את המשך עיכוב הביצוע.
ג. גם אילו היה מדובר באמות מידה של עיכוב ביצוע פס"ד אזרחי המסקנה היתה שאין לעכבו. שניים הם השיקולים המנחים את ביהמ"ש בבואו להחליט על עיכוב ביצוע פס"ד והם סיכויי הערעור והאם הביצוע גורם למצב בלתי הפיך או מצב שקשה מאוד להחזירו לקדמותו. במקרה דנן שני השיקולים לא קיימים. לעניין סיכויי הערעור - דרכם של המערערים לא תהיה קלה. באשר להחזרת המצב לקדמותו - אם המערערים יהרסו את תקרת הבטון ימלאו את החלל שמתחתה בעפר ואחר כך יזכו בערעורם וינתן להם היתר יוכלו תמיד לצקת מחדש את רצפת הבטון.

(בפני: השופט אילן. עוה"ד גב' צפורה ממן וישעיהו טישלר למבקשים, עוה"ד דני ליבמן וירון בשן לעיריה ולמדינה, עו"ד דוד ליפשיץ למשיבים 3 ו-4. 12.7.99).

בש"פ 3304/99 - אחמד סולמאני נגד מדינת ישראל

*סמכויות ביהמ"ש בענייני מעצר ושחרור בערבות דרך כלל וכאשר לא הוקרא כתב האישום בתוך 30 יום(הערר נדחה).

א. ביום 11.3.99 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה, איום והחזקת סמים וביהמ"ש נתבקש לעצרו עד תום ההליכים. ביום 31.3.99 החליט ביהמ"ש כי העורר יוכל להשתחרר בערובה בחלופת מעצר ובכללם מעצר בית וערבויות שונות. העורר לא שוחרר משום שלא הצליח להמציא את הערבויות שנדרש להמציא. במקביל לבקשות לעניין חלופות המעצר שהגיש העורר הוגשה על ידו גם בקשה לשחרור משום שחלפה תקופה של 30 יום מהגשת כתב האישום ומשפטו טרם החל. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 14.5.99. הנימוק לדחיית הבקשה היה, שאין לראות את העורר כמי שנתון במעצר עד תום ההליכים, שהרי ניתנה החלטה לשחררו בערובה בחלופת מעצר, אלא שהוא לא המציא ערובה זו ועדיין תלוייה ועומדת בקשה שלו להמרת החלופה בחלופה אחרת. ביום 25.5.99, ערב הדיון בערר דנא, ביקשה התביעה לקיים הקראת כתב האישום והסניגור התנגד לקיום ההקראה מפני שהסניגור המטפל בתיק והמכיר את חומר הראיות נמצא בחו"ל. לדעת הסניגור, קביעת מועד להקראה מבלי לזמן את הסניגוריה 14 ימים קודם לכן, היא "בלתי חוקית" ועל כן ביקש לא לקיים את ההקראה. השופט שלפניו התקיים הדיון החליט לקיים את ההקראה ביום 25.5.99, ודחה את מתן התשובה לאישום ליום 15.6.90, כדי שהסניגור יוכל בינתיים ללמוד את חומר הראיות. לאחר מכן הועבר התיק לשופטת שדנה בשאלת מעצרו של העורר והחליטה לדחות את הדיון ליום 27.5.99, דהיינו לאחר שיתקיים הדיון בביהמ"ש העליון. הדיון דנא התקיים ביום 26.5.99 בעררו של העורר על מעצרו ונדחה לעיון, אך בינתיים נקבע כי העורר יוחזק במעצר אלא אם יעמוד בתנאי חלופת המעצר. ביום 3.6.99 שוחרר העורר בתנאי חלופת המעצר כפי שנקבעו. הערר נדחה.
ב. העובדה שהעורר שוחרר בתנאי חלופת מעצר אינה מייתרת את הדיון דנא, מאחר ואם צודק הסניגור כי מן הדין היה לשחרר את העורר לאחר שחלפו 30 יום, הרי צריך היה לשחררו ללא תנאי שכן חלפו יותר מ-30 יום מאז המעצר. לדעת הסניגור הדיון עוד לא החל והקראת כתב האישום ביום 25.5.99 היא אפס מעשה, משום שלא ניתנה לסניגוריה הזמנה 14 יום לפני ההקראה.
ג. אין לראות כיצד אפשר לומר על אדם, הנתון במעצר מבחינה פיזית, שהוא משוחרר מפני שמה שמעכב את שחרורו הוא רק העמידה בתנאי השחרור בערובה. בביהמ"ש העליון נפלה מחלוקת בדבר אם תוקפו של צו המעצר פג מאליו עם חלוף 30 הימים והמשפט לא החל ואז חייבים לשחררו ללא צו נוסף של ביהמ"ש, או שאי אפשר לשחרר את העצור ללא החלטת ביהמ"ש גם אם חלפו הימים הקבועים בחוק והמשפט לא החל. נראה שאכן, כל זמן שלא ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש לשחרר נאשם אין הוא משוחרר גם אם חלפו 30 יום מאז מעצרו ומשפטו טרם החל.
ד. משהחל משפטו של הנאשם מוסמך ביהמ"ש לחזור ולעצרו אם קיימת עילת מעצר. על כן מיקדו הצדדים טענותיהם בשאלה אם החל משפטו של העורר או לא. הדיון אינו תיאורטי, מפני שאם לא החל המשפט, מאפשר אמנם סעיף 60 לחסד"פ לחייב את הנאשם במתן ערובה כשמשחררים אותו, אך ספק הוא אם תנאי מעצר הבית שהוטלו כחלופת מעצר יכולים להוות גם תנאי מתנאי הערבות. לדעת הסניגור הציבורי הקראת כתב האישום בטלה מעיקרה משום שנעשתה בניגוד לתקנה הדורשת הודעה של "לא פחות מ-14 ימים לפני המועד הקבוע למשפט". ברם, מדובר בפגם שניתן לרפאו. הזמן נקבע בתקנה על מנת לתת לסניגוריה שהות ללמוד את חומר הראיות ולייעץ לנאשם כיצד להשיב.
במקרה זה דחה השופט את מתן התשובה למועד מאוחר יותר ובזה נרפא הפגם. משהוקרא כתב האישום יכול היה ביהמ"ש להורות על מעצרו של העורר ואת שחרורו בחלופות מעצר ועל כן יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט אילן. עו"ד עוזי בכר לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 14.6.99).

ע.א. 247/97 - רחל סבג נגד מרסל סבג ואח'

*האם אשה שהושלש עבורה גט לאחר שבעלה קיבל היתר נישואין ונישא לאחרת יכולה להחשב כ"בן זוג" לפי חוק הירושה לרשת את הבעל שנפטר(מחוזי ת"א - ת.ע. 4706/93 - הערעור נדחה).

א. המנוח אברהם סבג (להלן: המנוח) נישא במהלך חייו 3 פעמים. מאשתו הראשונה התגרש כדין ושתי בנותיו מנישואין אלה הן המשיבות 2 ו-3. המחלוקת התעוררה בין שתי נשותיו הנוספות. המשיבה נישאה למנוח בנובמבר 64 ומנישואין אלה נולד להם בן, המשיב 4. לאחר שנים עלו היחסים בין בני הזוג על שרטון והאשה חוייבה להתגרש מבעלה. משסירבה השליש המנוח את הגט ואת הכתובה בבית הדין. באפריל 81 ניתן פס"ד שהתיר למנוח לשאת אשה נוספת וביולי 87 ניתן פס"ד שחייב את המשיבה לקבל גט מהמנוח. בינואר 89 ניתן פס"ד נוסף, שלפיו אין לכוף את האשה בקבלת הגט, עקב סכסוכים בין בני הזוג בעניין הרכוש ועקב סירובו של המנוח לפעול בצורה הנקובה בפס"ד נוסף של ביה"ד הרבני. במאי 91 נישאו המנוח והמערערת. במאי 93 נפטר המנוח והמשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי למתן צו ירושה בטענה כי המערערת והיא זכאיות למחצית העזבון, כשלמחצית השניה זכאים הילדים. המערערת לעומת זאת טענה כי היא זכאית לרשת את מחצית העזבון והילדים את חציו השני בעוד שהמשיבה אינה זכאית לדבר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבחינה עובדתית המנוח היה נשוי בעת פטירתו הן למבקשת והן למשיבה ובמקרה זה חל סעיף 146 לחוק הירושה הקובע לאמור "אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאשה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה על פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה". המערערת טוענת כי מעמדה האישי של אשה שגיטה נכפה עליה הוא מעמד מיוחד, והוא שונה ממעמדה של אשה נשואה. לטענת המערערת יש להחיל במקרה זה את סעיף 10 לחוק הירושה המשתמש בביטוי "בן זוג" ומאחר שרק המערערת היתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו, רק היא יורשת אותו. הערעור נדחה.
ב. הרציונל העומד בבסיס היתר הנישואין שקיבל המנוח, יחד עם הרעיון, שבהיעדר צוואה הקובעת אחרת, צריכים נכסיו של מת לעבור לקרובים לו, לפי סדר קירבתם וחשיבותם, מובילים למסקנה, שבמקרה כגון דנא יש לדבוק בפרשנות המהותית של המונחים שבחוק ולא במשמעותם הפורמלית. יש לקרוא את סעיף 146 לחוק הירושה בהקשר של סעיף 10 לחוק זה. אילו נקבע כך התוצאה היתה שלצורך העניין אין לראות את המשיבה כמי שהיתה נשואה למנוח וכי המערערת היא בעלת זכות היחידה לרשת את המנוח את חלקה של בת הזוג בעזבונו לפי סעיף 10 לחוק. כך היה מקום לפסוק אלמלא ניתן פס"ד נוסף של ביה"ד הרבני. כאמור, כשנה וחצי לאחר שניתן היתר נישואין פסק ביה"ד הרבני כי אין לכוף את האשה לקבל את הגט משום שהבעל אינו מקיים חיוב שביה"ד הטיל עליו בעניין הרכוש. נוצר מצב שבו נפסק מחד שעל האשה לקבל גט, אך מאידך אין לכוף אותה לכך. בנסיבות אלה ניטל הבסיס לקביעה שאין לראות במשיבה אלמנת המנוח, בשל היותה "סרבנית גט". כל זמן שביה"ד הרבני מסרב לכפות על המשיבה את קבלת הגט, מן הטעם שיש לה טענה צודקת כלפי הבעל, אין לראותה כגרושה לצורך חוק הירושה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד גב' אסתר דנון למערערת, עו"ד מנחם קגנובסקי למשיבים. 30.5.99).

ע.פ. 5314+5967/96 - רונן בן שטרית נגד מדינת ישראל

*קולת העונש בעבירת רצח שבוצע ע"י הנאשם בשנת 81 בהיותו כבן 17 וחצי(הערעור על ההרשעה נדחה בפס"ד קודם (סביר נ"ג 197) וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל בפסה"ד המשלים).

א. המערער נעצר באשמת רצח. במשטרה טען כי הותקף ע"י המנוח כדי לקיים עמו יחסי מין ועל כן רצח אותו. בעדותו במשפט טען כי כלל לא היה נוכח בבית הנרצח בעת שבוצע הרצח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער במשטרה ודחה טענת קינטור, שכן בעדותו בביהמ"ש טען המערער שלא היה בזירת הרצח וממילא לא העלה טענת קינטור. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה, ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר על המערער - 7 שנות מאסר - נתקבל.
ב. לאחר שביהמ"ש העליון דחה את הערעור על ההרשעה לא נתן פס"ד בעניין העונש ודחה את מתן ההחלטה עד לאחר קבלת חוות דעתו של פסיכיאטר. בבדיקה שערך פסיכיאטר למערער הודה המערער בביצוע המעשה בו הורשע ושינוי זה בעמדת המערער הביא את הסניגורים להגיש בקשה לקבלת ראיות נוספות. לטענתם, מצדיק השינוי בעמדת המערער, החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע את עדותו החדשה של המערער ויתן פס"ד בעקבותיה כאשר עתה יתייחס גם לטענת הקינטור. ביהמ"ש העליון דחה בקשה זו. קו הגנה עובדתי בו נוקט נאשם בערכאה הדיונית, שעל פיו לא נכח כלל במקום ביצוע העבירה, אינו יכול להיות בבחינת קו הגנה על תנאי. דהיינו, אם העובדות שבקו הגנתו לא יתקבלו על דעת ביהמ"ש, כי אז יעלה בשלב הערעור קו הגנה אחר שונה לחלוטין, המבוסס על ביצוע המעשה תוך סייג לאחריותו, ויבקש לבחון את מעשיו פעם שניה לאור קו ההגנה החדש. לא זו בלבד, אלא שבענייננו לא היתה התוודותו של המערער בפני הפסיכיאטר משום חידוש, שהרי כבר הודה בעבר בביצוע המעשה ורק בעדותו בביהמ"ש שינה את טעמו משיקוליו הוא.
ג. באשר לעונש - את מעשה הרצח ביצע המערער באוגוסט 81 בהיותו כבן 17 וחצי. את המנוח שהיה בגיל 50 רצח המערער ב-3 דקירות סכין בגבו. מאז הרצח ועד לגילוי המערער כרוצח חלפו כ-14 שנה כאשר פענוח זהותו של המערער בא בעקבות טביעת אצבע שנמצאה בדירתו של המנוח לאחר שאשתו הגישה נגדו תלונה על איומים ותקיפה. מאז שביצע את הרצח התחתן המערער ויש לו 2 ילדים וכן עבד כל הזמן לפרנסתו. ביהמ"ש לקח בחשבון שיקולי הענישה את הגיל הצעיר של המערער, את חלוף הזמן והעובדה שהמערער עובד. אכן, טעמים אלה יש לקחת בחשבון לקולא, ואולם הנסיבות המקילות אין בהן כדי להכריע את הכף. מנגד ניצב הערך החשוב של קדושת חיי האדם שיש לתת לו משקל מכריע. על כן יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. כיוון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש ובהתחשב בממצאים של הפסיכיאטר המחוזי על מצבו הנפשי הלקוי של המערער יועמד מאסרו על 11 שנה.

(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, גב' דורנר. עוה"ד משה מרוז ודוד יפתח למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 10.2.98).

בש"פ 1760/00 - יוחנן אבירם נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר על גובה סכום הערבות לצורך שחרור בערובה בעבירות מרמה (הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה של אישומים שעניינם גניבה בידי מורשה, קבלת דבר בתחבולה, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט. כתב האישום המקורי נגדו הוגש עוד בחודש אוקטובר 94. מאז ועד לסוף שנת 95 לא התייצב העורר לדיון אף שנדרש לדבר למעלה מעשר פעמים והמדינה ביקשה לחזור בה מכתב האישום לפני ביצוע ההקראה. רק לאחר שנמצא ונעצר הוגש בפברואר 2000 כתב אישום חדש נגד העורר.
ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימת עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך הוסיף והורה על חלופת מעצר ובלבד שהעורר יפקיד בקופת ביהמ"ש סכום של 50,000 ש"ח כערבות להבטחת התייצבותו למשפט בכל עת שיידרש. העורר לא הפקיד את הסכום ולטענת הסניגור הוא פושט רגל וחיובו בהפקדת 50,000 ש"ח פירושו למעשה גזירת דינו למעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר שם ללעג ולקלס את כל מערכת המשפט, והגיעה עת לשים קץ למעלליו. אין לעורר מען קבוע, משפחתו עוברת דירה מעת לעת ובני משפחתו טוענים כי אינם יודעים כיצד לאתרו. אכן, לפי ההלכה יש להעמיד בפני הנאשם תנאים שיוכל לעמוד בהם, אך יישומה של ההלכה משתנה מעניין לעניין. בענייננו גם אם העורר הוא חסר כל, הרי לאמו ולחברתו לחיים יש אמצעים העשויים להניב ערבות בנקאית של 50,000 ש"ח. אין זאת, אלא שבהכירן את העורר, אין השתים נכונות לסכן 50,000 ש"ח אשר עלולים לרדת לטימיון. חשש זה יכול אך להגביר את חששה של המדינה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ברזילי למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 8.3.00).

בש"פ 1773/00 - מדינת ישראל נגד גולן אטיאס

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של יבוא קוקאין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות שעניינן נטילת חלק בייבוא של כ-1,600 גרם קוקאין. שתי בלדריות בלעו כמוסות רבות המכילות את הסם ותפקידו של המשיב היה ליטול את הסם מהן ולשמור עליו. ביהמ"ש הורה על שחרור המשיב בערובה ובמעצר בית בבית אמו בדימונה. הערר נתקבל.
המשפט אמור להישמע החל בחודש מאי ונקבע כי יישמע "מיום ליום". האשמה בגינה עומד המשיב לדין חמורה ביותר, וחומרתה מתעצמת בשים לב להרשעות הקודמות של המשיב. אכן, המשיב לא היה במסגרת הרשת אלא "זנב לאריות", אך חלקו גם לא היה "חלק מבוטל". קשה להבין מה הטעם שהחליט ביהמ"ש על שחרורו של המשיב בערובה. סוחרי סמים, הם עצמם וכל אלה שמסביבם, אנשים מסוכנים הם לקהילה. הפיתוי להרוויח כסף קל בכספים הרבים המתגלגלים בשטח הסמים רב ביותר. מסחר בסמים יכול שייעשה גם באמצעי קשר ועל כן ראוי לקבל את ערר המדינה. אין גם יסוד לטענת האפליה שמעלה הסניגור בכך שנאשם אחר שוחרר בערובה והמדינה לא ערערה.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד גב' תמר בורנשטיין ויוסי קורצברג לעוררת, עו"ד בנימין נהרי למשיב. 20.3.00).

בש"פ 1751/00 - מדינת ישראל נגד יוסף פרושינובסקי

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל - 9 חדשים בעבירות מרמה בהיקף של עשרות מליוני דולרים (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בעבירות מרמה חמורות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. העבירות המיוחסות למשיב חובקות זרועות עולם ומעלות הן ברישתן בנקים ואנשים בארץ ומעבר לים. הוא נעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון כבר האריך פעמיים את מעצרו ב-90 ימים לאחר שמלאו 9 חודשים מעת מעצרו הראשון. הבקשה להארכת המעצר בשלישית נתקבלה.
אכן, לא בנקל יאריך ביהמ"ש מעצרו של אדם מעבר לתשעה החודשים הראשונים ושיקול דעתו של ביהמ"ש יצטמצם וילך ככל שיחלוף זמן מאז תום 9 חודשים. בענייננו קיים חשש של הימלטות המשיב מן הדין. המשיב לא בחל בעבר להשתמש בזהויות בדויות ובדרכון מזויף וקיים חשש שינסה להימלט מן הדין. אך גם אם אמרנו כי מעשי העבר
אינם מעידים על מעשים בעתיד - ולא אמרנו כן - הרי הוכיח המשיב בימים אלה ממש כי אכן מבקש הוא להימלט מן הדין. לפי הראיות הציע המשיב לשניים משוטרי הליווי שהסיעוהו לבית הסוהר, לביים תאונת דרכים שבמהלכה ימלט מן הדין ובתמורה הציע לשוטרי הליווי 100,000 דולר כשוחד. למחרת היום שוב הציע לשוטרי הליווי אותה הצעה. בהתחשב בכך ובעובדה שהמשפט עומד לפני סיומו יש להאריך את המעצר כמבוקש.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אלי אברבנאל וגב' תמי דקל למבקשת, עוה"ד שמואל פלישמן, אריק בוקטמן ודוד צבי בסקין למשיב. 8.3.00).

בש"פ 1705/00 - מדינת ישראל נגד אמיר כראג'ה ואח'

*ביטול שחרור בערובה בעבירות שוד (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל לגבי שניים מן המשיבים ונדחה לגבי השלישי).

המשיבים הואשמו בעבירות של שוד. על פי כתב האישום נסעו השלשה, באחד הערבים בפברואר השנה, יחד עם שלשה אחרים במכונית באזור רכס שועפאט. במקום מסויים עצרו המשיבים את המכונית וחסמו את דרכה של מכונית שנסעה מאחוריהם. המשיבים ירדו ממכוניתם, ניגשו את המכונית שנאלצה לעצור, פתחו את הדלת ושניים מהם תפסו את הנהג בצווארו ושלפו אותו אל מחוץ למכונית. לאחר מכן נטלו את המכונית ונמלטו מן המקום. בתוך המכונית היה אקדח של בעל המכונית והוא לא נתגלה עד היום. התנהל מרדף ובסופו של דבר נטשו המשיבים את המכונית והאקדח עמם. שני המשיבים הראשונים הם בגירים והם כופרים בעובדות ואילו המשיב השלישי, קטין, מפליל אותם במקצת מן ההודעות שמסר למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם של המשיבים בערובה וערר המדינה נתקבל ביחס לשני המשיבים הראשונים ונדחה ביחס למשיב השלישי.
מעשי השוד שעשו המשיבים הוכיחו על תעוזה רבה הגובלת בחוצפה ובזלזול בוטה באורחות חייהם של אזרחים שלווים. רק מי שסובר כי החוק אינו חל כלל עליו ינהג בחוצפה ובגסות כמנהג המשיבים. הם הוכיחו עצמם כאנשים מסוכנים ומי שמסוכן לציבור ראוי שיורחק מן הציבור. לכך יש להוסיף כי המשיב 1 אמר לשוטר כי "מי שהכניס אותי לכלא גם הוא ייכנס ולא לכלא". לפיכך יש להורות על מעצר שני המשיבים הראשונים עד תום ההליכים. שונה עניינו של הקטין אשר במקצת מהודעותיו במשטרה הפליל עצמו ואת המשיבים האחרים. אכן, גם הוא מסוכן לציבור אך משהודה באשמה, שונה עניינו מעניינם של השניים האחרים. לפיכך ישוחרר השלישי בערובה, לאחר שהתביעה גם היא שקלה בדעתה שנית והשיבה כי היא עשוייה להסכים לחלופת מעצר בתנאים שהציגה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עו"ד דראושה למשיב הראשון, עו"ד אריאל עטרי למשיב השני, עו"ד עבד עסלי למשיב השלישי. 3.3.00).

ע.פ. 721/00 - מערוף מארון נגד מדינת ישראל

*פסילת שופט ששוחח עם ב"כ התביעה על תסקיר שירות המבחן, ללא נוכחות הנאשם וסניגורו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

באוקטובר 99 הורשע המערער, על פי הודאתו, בגרימת חבלה חמורה, איום וחבלה במזיד. ביהמ"ש הורה על הכנת תסקיר קצין מבחן והדיון נדחה לטיעון לעונש ליום 25.1.00. בפתח הדיון פנתה השופטת אל הסניגור וציינה כי קראה את תסקיר המבחן, הממליץ על הטלת מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, וציינה כי ב"כ המדינה כבר הודיעה בשיחה מוקדמת שניהלו, לפני שהמערער וב"כ נכנסו לאולם, כי ראש לשכת התביעות בחיפה מתנגד להמלצות שירות
המבחן. התקיים עוד דין ודברים בין הסניגור ובין השופטת ובסיומו ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יפסול עצמו. השופטת דחתה את הבקשה. בערעור טוען המערער כי מששוחחה השופטת עם ב"כ התביעה ונמסר לביהמ"ש "מידע אודות תיקו" של המערער, לפני שנכנסו לאולם המערער וב"כ, נפגעה זכותו להיות נוכח בכל מהלך הדיון. משום כך ומנסיבות נוספות על ביהמ"ש לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון ביקש את הערת השופטת באשר לנסיבות העובדתיות וזו העבירה הערותיה. לדבריה, כרגיל לא מגיעים כל התסקירים אל רשויות התביעה, ולפיכך נוהל רגיל הוא כי השופט מברר עם ב"כ המדינה אם הגיעו אל לשכת התביעות כל התסקירים הרלבנטיים. אם חסרים תסקירים הרי הם מצולמים מתיק ביהמ"ש. במקרה דנן ערכה השופטת בלשכתה בירור כאמור. כבר מסיבה זו דין הערעור להתקבל. שופט אינו רשאי לקיים שיחה בעניין התלוי ועומד לפניו עם צד אחד בלבד, בלא נוכחותו של הצד השני. שיחתה - ולו הקצרה - של השופטת עם ב"כ המדינה, בלא נוכחותו של הסניגור, יש בה במצב הדברים הרגיל כדי לפסלה מלהמשיך מלדון בתיק שלפניה. הבירור בשאלה אם הגיעו התסקירים - בירור שהוא חשוב וראוי ליעילות הדיון - אינו צריך להיערך ע"י השופט הדן בתיק אלא ע"י פקיד במזכירות ביהמ"ש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד בסאם קנדלפת למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 28.3.00).

ע.פ. 7068/98 - יוסף חכמי וחכמי נדל"ן בע"מ נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר והבהרת החלטה בענין עיכוב ביצוע גז"ד (בקשת המדינה נדחתה).

המערער נדון למאסר ולתשלום קנסות והמערערת השניה נדונה לתשלום קנסות. השניים ביקשו עיכוב ביצוע גזר הדין עד לערעור וביהמ"ש עיכב את הביצוע. המדינה מבקשת הבהרת החלטת העיכוב כך שאינה חלה על הקנסות שחוייבו המערערים לשלם ולחילופין ביקשה עיון חוזר בהחלטה לעכב את תשלום הקנסות. הבקשה נדחתה. בעניין עיון חוזר - משהחליט ביהמ"ש לעכב את ביצוע גזר הדין אין, לפי החוק, מקום לעיון מחדש. אשר להבהרת ההחלטה - ההחלטה ברורה שהיא מתייחסת גם לתשלומי הקנסות.

(בפני: השופט אילן. 1.3.00).

בש"פ 6956/98 - מוחמד ג'זמאוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הצתה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר, יחד עם אחר, בעבירות של הצתה במזיד וביהמ"ש קבע כי אין עילת מעצר, דהיינו, לא הוכחה מסוכנות, אך לדעתו קיימת הלכה של ביהמ"ש העליון שבכל מקרה של אישום בהצתה יש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. הערר נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. טעות היא לחשוב שיש הלכה פסוקה שבכל מקרה שאדם שהובא לדין בעבירת הצתה חייב ביהמ"ש לעצור אותו עד תום ההליכים. כל מקרה, וגם מקרה של הצתה, צריך לבדוק לגופו. ייתכנו מקרים שחרף חומרתה הרבה של עבירת ההצתה בדרך כלל, לא תהיה מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים במקרה מסוים. בענייננו, הגיע ביהמ"ש לתוצאה הנכונה בנסיבותיו של התיק. קיימות ראיות נגד העורר ומבחינת המסוכנות די בראיות בדבר הקשר כדי להראות שיש מסוכנות ושלא מדובר בעניין של מקרה חד פעמי. אשר לטענה בדבר אפליה בין העורר לבין קטין שהואשם יחד אתו ושוחרר בחלופת מעצר - אין כאן אפליה אלא אבחנה. הקטין נאשם רק באחד משני האישומים שבכתב האישום וחלקו באירוע היה מזערי.

(בפני: השופט אילן. עו"ד עאדל מויראת לעורר, עו"ד ז'אק חן למשיבה. 8.11.98).

ע.א. 6574/98 - בית יהושע מושב עובדים... נגד יחזקאל שטרנליכט ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד בו ציווה על המערער לקיים אסיפת חברים שבה תידון שאלת הקצאת 7 מגרשים למשיבים דנן במסגרת הקצאת מגרשים בפרויקט הרחבת הישוב בית יהושע. המבקש ערער על פסה"ד ומבקש עיכוב ביצוע. הבקשה נתקבלה. אין ספק שמדובר בנושא פרובלמטי ושאי אפשר לומר מיניה וביה שאין יסוד לטענות המערער. מדובר בפס"ד שבסופו של דבר מביא לדיספוזציה בנדל"ן ואם יתבצע ובסופו של דבר יתברר שפסה"ד היה שגוי, קשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לפיכך יעוכב ביצוע פסה"ד עד לערעור.

(בפני: השופט אילן. 18.11.98).

ע.פ. 738/98 - מחמוד וסאמי ראג'וב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות של גניבת כלי רכב כדי למנוע פער בין ענשי השותפים לעבירה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים הורשעו בעבירות של גניבות רכב, פירוק כלי רכב ומסחר בכלי רכב גנובים, ונדונו ל-10 שנים מאסר בפועל ו-30 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש קבע כי המערערים קשרו קשר עם מספר אנשים נוספים לגנוב כלי רכב מכל חלקי הארץ, לפרקם ולסחור בכלי הרכב הגנובים והשתמשו במוסכים שבבעלותם כ"משחטות" רכב. בערעור על חומרת העונש נטען כי ענישת המערערים חורגת בחומרתה מן המקובל לסוג זה של עבירות וכן כי היקף פעילותם העבריינית של המערערים לא הוכח. עוד נטען כי העונש שנגזר אינו עומד ביחס הולם לעונשים שנגזרו על שותפים אחרים בקבוצה העבריינית. מנגד טוענת המדינה כי הוכחו עבירות לגבי 24 רכבים ודי בכך כדי להעיד על היקף ניכר של פעילותם העבריינית של המערערים ובאשר לעונשים של שאר השותפים - הרי הם היו מעורבים כמי שגנבו את כלי הרכב ואילו המערערים ניהלו את "משחטות" הרכב ולגבי אלה ראוי לנקוט גישה מחמירה במיוחד. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, צריך שתהיה גישה ענשית מחמירה לעבירות גניבת רכבים שפשתה במדינה. החמרה בענישה הינה ללא ספק אחד האמצעים החשובים והעיקריים שיש לנקוט בהם לצורך מלחמה בנגע זה. עם זאת, במקרה דנן חברו שני גורמים המצדיקים הקלה בעונש: ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים ברורים באשר להיקף הפעילות העבריינית של המערערים על אף שהתביעה העמידה את נושא ההיקף לבירור ישיר ונותר עירפול באשר לשאלה מה היה היקף פעילות המערערים; עונשי השותפים לקבוצה העבריינית הועמדו על תקופות מאסר בפועל שהן קצרות יותר מאלה שנגזרו על המערערים ואין הצדקה ליצירת פער ענישתי מהותי בין העונשים. על כן יועמדו עונשיהם של המערערים על 8 שנים מאסר בפועל ויתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד יאיר גולן למערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 23.3.00).

בש"פ 3166/00 - מדינת ישראל נגד כמאל תורכ ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות של התפרצות לבנק וגניבת תוכנן של כספות בסכומים של מליוני דולרים (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיבים הוגשו כתבי אישום המייחסים להם עבירות שעניינן התפרצות, גניבות והיזק בזדון, הקשורות בפריצת כספות בבנק המזרחי בחולון וגניבת רוב תכולתן שכללו כסף מזומן בסכומים של מליוני דולרים, 4 אקדחים, וכן תכשיטים רבים בשווי רב. בסיום הפריצה חולק השלל, המשיבים קיבלו את חלקם בכסף המזומן, ואילו התכשיטים
והאקדחים הוחבאו במקום לא ידוע. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. בין התאריכים 26.12.99 ועד 9.4.2000 נתקיימו 11 ישיבות הוכחות. בישיבות אלה נשמעו עדויותיהם של 38 עדי תביעה מתוך 201 עדי תביעה המנויים בכתב האישום. הן המדינה והן הסניגורים תמימי דעים כי המשפט מתנהל בקצב ראוי ויעיל וכי ישיבות ההוכחות מנוצלות כדבעי. בתום 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
מדובר במשפט מורכב, במספר נאשמים ובתשתית ראייתית המצריכה השקעת זמן שיפוטי ניכר. הנתונים מעידים על כך שהגורמים המעורבים בניהול המשפט עושים את הנדרש על מנת לקדמו ביעילות. מצד שני, מסוכנותם של המשיבים לציבור ברורה על פניה, הן על שום עברם הפלילי והן נוכח העבירות המיוחסות להם בהליך זה. יתר על כן, אין לשלול קיומה של סכנה להימלטות מי מן המשיבים מן הדין לאחר שאחד הנאשמים בפרשה זו שוחרר ונעלם, ומוצאותיו לא נודעו. כמו כן, מרבית הרכוש שנשדד לא נתפס ושחרור המשיבים עלול לגרור פגיעה נוספת בסיכויי איתורו. אין מנוס ממתן הארכה נוספת כמבוקש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' הדס פורר-גפני למבקשת, עוה"ד ירום הלוי, אלי כהן, גיורא זילברשטיין וישראל קליין למשיבים. 7.5.00).

ע.א. 3143/00 - עו"ד אילנה גן-אור נגד עמנואל גיל

*סירוב פסילה כאשר מדובר בהחלטות דיוניות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בין המערערת למשיב היתה מערכת יחסים אינטימית ונולדה להם ילדה שהיא כיום בת 14. האב ניתק קשר עם האישה והילדה, כשזאת היתה בת ארבע וחצי שנים. בין השניים התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים ממושכים. המערערת הגישה בקשה לפסילתו של ביהמ"ש. עילת הפסלות נעוצה בדרך ניהול המשפט על ידי השופט. ביהמ"ש מינה לקטינה אפוטרופוס לדין והמערערת טענה כי קיים חשש רציני לכך שהאפוטרופוס הוא ידיד קרוב של השופט והוא מפנה תיקים רבים לאפוטרופוס זה כמפשר ומגשר. כן העלתה טענות שונות על דרכי הדיון והחלטות ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשה הפסילה, בציינו כי טענות המערערת הועלו באופן סתמי, ללא פירוט וללא סימוכין של ממש. לעניין מינוי אפוטרופוס דחה השופט את הטענה כי בינו לבין האפוטרופוס קיימים קשרים חברתיים. לבסוף, קבע ביהמ"ש כי הדיונים התנהלו בבית המשפט ללא משוא פנים ובצורה עניינית. הערעור נדחה.
המערערת טוענת לקיומן של שתי עילות פסלות. האחת נוגעת לקשרים האישיים שבין השופט לאפוטרופוס, והשניה נוגעת לשורה של החלטות והתייחסויות של ביהמ"ש, מהן עולה לטענתה, חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הטענה הראשונה דינה להידחות ולו מהטעם שלא הוכח קשר הידידות הנטען. שאר טענותיה של המערערת נוגעות להחלטות דיוניות. החלטות אלה ניתן לתקוף בדרך של ערעור. הלכה היא, כי אין בטענות דיוניות לכשעצמן, גם אם המדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט. על המערערת היה להוכיח קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שביהמ"ש נהג במשוא פנים. זאת לא עשתה.