בג"צ 1920/00 - ח"כ זהבה גלאון והיועהמ"ש לממשלה נגד ועדת השחרורים ויורם שקולניק
*ביטול שחרור ברשיון של אסיר שהורשע ברצח מחבל כפות באשר האסיר ממשיך להיות מסוכן לציבור(העתירה נתקבלה).
א. המשיב 2, יורם שקולניק (להלן: המשיב), הורשע בעבירת רצח והוטל עליו עונש מאסר עולם. בספטמבר 97 קצב נשיא המדינה את ענשו והעמידו על 15 שנות מאסר ובינואר 99 הקל בעונש והעמידו על 11 שנים ושלשה חודשים. מועד תום שני שלישים מתקופת מאסרו הוא ביום 22.9.00. ביום 6.3.00 קיימה ועדת השחרורים דיון בשחרורו המוקדם ברשיון של המשיב ובדיון התנגד ב"כ היועץ המשפטי לשחרור המוקדם מפאת הסיכון הטמון בכך. בסיום הדיון החליטה הוועדה להורות על השחרור המוקדם של המשיב. הוועדה מדגישה כי האסיר מביע חרטה כנה, כי מעשהו היה תוצאה מסערת רגשות והוא למד את הלקח ובמהלך מאסרו התנהגותו היתה חיובית וללא דופי. העתירה נגד השחרור המוקדם נתקבלה.
ב. (השופט אור): ועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי. המחוקק לא קבע את השיקולים שהוועדה אמורה לשקול בבואה להפעיל את סמכותה. השיקול היחיד המוזכר במפורש הוא התנהגותו הטובה של האסיר בעת תקופת מאסרו אך שיקול זה אינו ממצה. על הוועדה לשקול שיקולים הנוגעים לשיקומו של אסיר מחד גיסא ושיקולים של שלום הציבור ובטחונו מאידך גיסא, כשהשיקול בדבר מסוכנותו של האסיר הינו השיקול הראשון במעלה והמרכזי מבין השניים. בשאלת סמכות הוועדה להפעיל, במקרים חריגים, שיקולים לבר שיקולי שיקום האסיר ומסוכנותו, קיימות גישות החולקות זו על זו. יש הסוברים כי במקרים חריגים על הוועדה לשקול גם שיקולים של הרתעה ושיקולי כיבוד החוק ויש הסוברים שאין להרחיב את מסגרת השיקולים מעבר לשיקולי שיקום ומסוכנות האסיר אם ישוחרר. גישת ביניים גורסת כי ייתכנו שיקולים נוספים על שיקולי שיקום ומסוכנות האסיר אך אלה אינן כוללים את השיקול שעקב שחרור מוקדם תהיה תקופת המאסר בלתי סבירה ובלתי הולמת את חומרת המעשה. אין צורך לקבוע מסקנות בנושא הנדון שכן יש לבטל את החלטת הוועדה בשל אי מתן המשקל הראוי למסוכנותו של המשיב.
ג. אמת המידה המרכזית לשחרור ברשיון היא היעדר סיכון סביר שהאסיר ישוב לסורו. סיכון כזה ניתן ללמוד מטיב ונסיבות ביצוע העבירה, מעברו הפלילי של האסיר, מתשובה לשאלה אם ניתן לבטוח בו שחזר לדרך הישר ומכל יתר הנסיבות הרלבנטיות. כל עוד שוקלת הוועדה את מכלול השיקולים הרלבנטיים ומאזנת ביניהם באופן סביר לא יוחלף שיקול דעתה בשיקול דעתו של בג"צ. בענייננו, חרגה הוועדה ממתחם הסבירות בכך שלא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של המשיב. המניע מאחורי הרצח משתקף בבירור מההסברים שנתן המשיב לרצח מיד לאחר ביצועו ואף לאחר מכן בעת חקירתו. על פי הדברים שאמר המשיב למדים אנו שמעשה הרצח בוצע על ידו כנקמה על רקע לאומני אידאולוגי, כשלדעתו מעשה הרצח מותר על רקע הסכסוך בין יהודים לערבים. מנסיבות אלה ונסיבות המקרה האחרות, כולל הדרך בה ביצע המשיב את הרצח, לאחר שהמחבל היה כבר כפות, ניתן ללמוד על מסוכנותו לציבור.
ד. המשיב מעלה טענה של אפליה בכך שרוצחים שוחררו במסגרת ההסכמים עם הפלסטינים. טענה זו יש לדחות. שחרורם של האסירים במסגרת הסכמים מדיניים אינו יכול להוות בסיס לטענת אפליה. לכך יש להוסיף כי שחרור אסירים ערביים על פי הסכמים מדיניים לא נעשה ע"י ועדת שחרורים בעלת סמכויות ושיקולים כשל הוועדה בענייננו. הדבר נעשה מכח הסכמים מדיניים אשר זכו גם לגושפנקא בדבר החקיקה של הכנסת.
ה. השופט אנגרלד (דעת מיעוט): אכן, ועדת השחרורים לא שקלה כראוי את מידת מסוכנותו של המשיב ולכן יש לבטל את החלטתה. ואולם אין לקבל את מסקנתם של שופטי הרוב כי ניתן לקבוע באופן חיובי, על יסוד הראיות, כי שחרורו המוקדם של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור. לפיכך, יש להחזיר את הדיון בשאלת המסוכנות של המשיב לוועדה כדי שהוועדה תשקול את העניין מחדש על יסוד ההנחיות של בג"צ בדבר השיקולים עליהם הוועדה לא נתנה את דעתה או לא התייחסה אליהם בהנמקתה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין, זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד גב' דפנה הולץ-לכנר לעותרת, עוה"ד גב' יוכי גנסין וענר הלמן ליועץ המשפטי, עו"ד משה הלד למשיב. 11.5.00).
בג"צ 1532/00 - נמרוד דה ברמקר נגד שר הבטחון ושר הפנים
*דחיית בקשה לוויתור על אזרחות כדי להימנע משירות בצה"ל(העתירה נדחתה).
א. העותר נולד בבלגיה בשנת 1981 והגיע עם הוריו ארצה בשנת 1982. לעותר אזרחות בלגית ואזרחות ישראלית. את שנות ילדותו בילה העותר בישראל, וכאן קיבל את חינוכו, עד אשר מלאו לו 14 שנים ושמונה חודשים והוא יצא את הארץ למטרות לימודים בחו"ל. משפחתו הקרובה - הוריו ואחיו - נשארו בישראל, והעותר שמר על קשר מתמיד עם הארץ בבואו לבקר את משפחתו. ביום 16.12.97 זומן העותר להתייצב לרישום בלשכת הגיוס אך לא התייצב במועד. אמו הודיעה בכתב כי העותר עזב את הארץ. לאחר שפניותיו בבקשה לפטור משירות בטחון נדחו, הוגשה העתירה, בה הוא מבקש לפטור אותו משירות בטחון. העותר אף פנה למשרד הפנים והודיע כי אינו רוצה כל "קשר רשמי" עם ישראל, ולפיכך אינו רוצה באזרחות הישראלית. תשובת המשרד היתה כי בקשתו תידון כאשר העותר "יסדיר מעמדו כלפי חוק שירות בטחון". מכאן העתירה נגד שר הפנים. העתירה נדחתה.
ב. העותר הינו אזרח ישראלי, אשר חי בארץ מרבית שנותיו, כאן גדל והתחנך. משפחתו הקרובה - הוריו ואחיו - מתגוררת בישראל, ומעולם לא נותקה זיקתו לארץ. חוק שירות בטחון מטיל חובה פרסונלית לשירות על כל מי שהוא אזרח ישראלי או תושב קבע. נכונה טענת המדינה, כי אם יתקבלו טיעוניו של העותר יוכל כל אזרח מדינת ישראל בעל אזרחות כפולה בהתקרבו לגיל גיוס, לצאת את הארץ ללמוד בחו"ל ואף לבקש לוותר על אזרחותו, ובכך יפטור עצמו משירות בטחון. אשר על כן, אין בסיס להתערב בהחלטתם של המופקדים על מדיניות הגיוס.
ג. גם העתירה נגד שר הפנים אינה מגלה עילה. חוק האזרחות קובע כי ויתור על אזרחות טעון הסכמת שר הפנים. האזרחות היא סטטוס הנושא עמו חובות וזכויות. מדיניותם של כל שרי הפנים בישראל משכבר הימים היא כי אין לוותר על אזרחות כדי להתחמק ממילוי החובות המוטלות מכוחה. חובת שירות בטחון היא חובה בסיסית הכרוכה באזרחות, ומדיניותו של שר הפנים לבחון את קיום החובה בטרם יסכים למתן ויתור על אזרחות היא מדיניות סבירה, העולה בקנה אחד עם מהותה של אזרחות.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד נפתלי גור-אריה לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 4.5.00).
רע"א 6050/99 - בלייזר השקעות בע"מ ואח' נגד בלפור... השקעות בע"מ ואח'
*מינוי מפרק חיצוני ולא נציג של נושים לחברה בפירוק(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הינם נושים של קבוצת חברות ג'נסיס. נשייתם מגיעה, לטענתם, לסך של כ - 14 מליון ש"ח. בעקבות מינויו של המשיב 2 למפרקה הזמני של קבוצת ג'נסיס,
פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי וביקשו, בין היתר, למנות במקומו את עורך הדין רוטקופף כמפרק זמני. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בחלקה, ומינה את עורך הדין רוטקופף כמפרק זמני "במעמד מקביל" לזה של המשיב 2, וכן מינה שני מפרקים זמניים נוספים, במסגרת תיק אחר, בו הוגשה בקשת פירוק. ביום 12.8.99 התקיים הדיון בבקשות השונות למינוי מפרקים, ולאחר שמיעת נציגי החברות שבקבוצה, עובדיה ונושיה, ביטל ביהמ"ש מינויים של המפרקים הזמניים, לרבות מינויו של עורך-דין רוטקופף, ומינה את עורך הדין וואנו למפרק זמני יחיד של כל החברות (להלן: המפרק הזמני). המבקשים מבקשים כי גם עו"ד רוטקופף ימונה למפרק. הבקשה נדחתה.ב. ההחלטה שלא למנות נציג של מי מהנושים, אלא מפרק חיצוני, לא זו בלבד שהיא מסתברת אלא שהיא אף מתבקשת בנסיבות המקרה נוכח הנתונים שהוצגו בפני ביהמ"ש קמא. קבוצת ג'נסיס הינה אשכול תאגידים רב זרועות. בין התאגידים השונים בקבוצה קיימים קשרים הדוקים וסבוכים, היוצרים זכויות צולבות ומשולבות. ההליך שבמחלוקת מתייחס לשש חברות, שניהולן משותף. בפני ביהמ"ש המחוזי הועלו טענות כנגד כל אחד מן המפרקים שהציעו קבוצות הנושים השונות. ההחלטה למנות מפרק חיצוני אחד מביאה בחשבון את הקשיים הנובעים ממורכבות הליך הפירוק במקרה דנן, מאזנת כראוי בין מכלול האינטרסים של הגורמים השונים המעורבים בהליך הפירוק, והיא באה להסיר את החשש מפני זיקה שתהא למפרק למי מן הנושים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אליהו חג'ג' למבקשים, עו"ד דניאל אזוגי למשיבים. 16.5.00).
רע"א 3749/99 - יצחק שוורץ נגד ראובן בן הרוש ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור שהוגשה באיחור. *ערובה שנרשמה על-ידי צד שלישי על גבי צו עיקול(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש בקשה לביצוע שטר כנגד משיב 2. התנגדות משיב 2 לביצוע השטר נדחתה והוא חוייב בתשלום החוב. ביום 18.7.90 הטיל הזוכה עיקול על רכוש המשיב 2 המצוי בדירת אחיו, המבקש, בתורת צד ג'. בעת שהגיעו המוציאים לפועל לביצוע העיקול, ביקש המבקש כי הרכוש נשוא העיקול לא ייתפס ובאותו מעמד חתם על גבי צו עיקול כי הוא מתחייב להסדיר את החוב בתוך 7 ימים. עפ"י הנאמר בהתחייבות התחייב המבקש "בחוב אחיו שתוך 7 ימים מהיום ישלם את החוב". החוב לא נפרע, והמבקש צורף כחייב נוסף לתיק ההוצל"פ מכח סעיף 83 לחוק ההוצאה לפועל, והוא חוייב בחוב הפסוק. ביהמ"ש המחוזי אימץ את גישת ראש ההוצל"פ בקבעו כי התחייבות זו עומדת בחזקת התקינות כל עוד לא הוכח אחרת, וחזקה זו לא הופרכה, משלא הוכח כי ההתחייבות נפגמה בשל לחץ בלתי חוקי או פגם אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשתו של המערער לרשות ערעור הוגשה באיחור בלא שנתבקשה הארכת מועד לענין זה. פסק דינו של בימ"ש קמא ניתן ב - 9.4.99 בהיעדר הצדדים וניתן להניח כי הוא נשלח לצדדים, אולם אפילו לא נתקבל על ידי המבקש, כפי שנאמר בתצהירו, - הרי מכל מקום ב-27.4.99 בוצע עיקול מטלטלין בביתו במסגרת צירופו כחייב נוסף לתיק ההוצל"פ, וסביר בהחלט להניח כי במועד זה כבר ידע על קיום פסק הדין ועל קשר הגומלין בין העיקול לבין פסק הדין אף שהוא כופר בכך בתצהירו. מנין 30 הימים חלף בטרם הוגשה הבקשה לרשות ערעור ב-31.5.99 ובקשה להארכת מועד כאמור, לא הוגשה.
ג. גם לגופו של עניין, ההתחייבות שניתנה על ידי המבקש כפי שנרשמה על גבי צו העיקול עונה להגדרת "ערובה" על פי החוק, ולכן מוסמך היה ראש ההוצל"פ להחליט כי הוא מורה על ביצועה כאילו היתה פסק דין, והדרך שננקטה במקרה זה היא לצרף את המבקש, נותן ההתחייבות, כחייב נוסף בתיק ההוצל"פ של אחיו, הוא החייב העיקרי.
יתירה מזו: אין להוציא מכלל אפשרות כי ראש ההוצל"פ עשוי היה לפעול כנגד המבקש גם במסגרת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל כמי שבתורת צד שלישי, ללא הצדק סביר, נמנע מלמסור למוציא לפועל נכסים מעוקלים על פי צו עיקול, שאז "רשאי ראש ההוצל"פ לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב...".
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ש. שנפלד למבקש, עו"ד מ. עבדלגאני למשיב 27.4.00).
ע.פ. 6575+6674/97 - אשרף ברכאת ובדרה נעראני נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (הריגה)(ערעור על מידת העונש - הערעור נתקבל).
א. בין המערערת בדרה ובין בעלה נתעוררו סיכסוכים, בין השאר על רקע זה שהבעל נהג להכות את בדרה מעת לעת. בדרה קשרה קשר עם אשרף, אחיינה, לגרום לבעלה חבלה. היא השאירה בלילה את דלת הבית לא נעולה, ואשרף הגיע אל הבית לאחר חצות, דקר את הבעל בצווארו, בבית החזה ובגבו, ולאחר מכן עזב את הדירה. הבעל שכב בדירה מדמם, אך בדרה לא הזעיקה עזרה אלא לאחר כשעתיים וחצי. כתוצאה מכך נפטר הבעל. ביהמ"ש הרשיע את אשרף בעבירות של הריגה וקשירת קשר לביצוע פשע של חבלה ודן אותו ל-17 שנות מאסר ובדרה הורשעה בסיוע להריגה וקשירת קשר ונדונה ל-13 שנות מאסר. הערעור על מידת העונש נתקבל.
ב. באשר לענשה של בדרה - ביהמ"ש כותב בגזר-הדין כי הוא גוזר על בדרה עונש נפרד ומצטבר, על כל אחת משתי העבירות בהן הורשעה. פירוש הדברים: בגין העבירה של סיוע להריגה צפויה היתה בדרה לעונש של 10 שנות מאסר, ובגין העבירה של קשר צפויה היתה לעונש מאסר בן 7 שנים, וכך, בצרפו עונשים אלה - בחלקם - האחד למשנהו, ראה ביהמ"ש היתר לעצמו להטיל על בדרה עונש מאסר בן 13 שנים. ברם, על-פי ההלכה נבלע עונש המאסר בגין קשר בעונש המאסר בגין העבירה המושלמת המתבצעת בעקבות הקשר. מכאן, כי העונש המירבי אשר ניתן להטיל על בדרה אינו אלא 10 שנות מאסר. הסניגור אינו מסתפק בכך, ומבקש לא להטיל על בדרה את העונש המירבי, בציינו שהמערערת היתה אשה מוכה וכי יש לה שני ילדים רכים בשנים. אולם, חסד נעשה עם בדרה לעת שהורשעה אך בסיוע לקטילתו של בעלה, ועונש של 10 שנות מאסר הולם את מעשיה הרעים. אם-כך-ככלל, לא-כל-שכן שבדרה צפתה בבעלה גוסס ושותת דם ובמשך שעות לא הזעיקה עזרה להחיותו.
ג. אשר לאשרף - הסניגור הדגיש את העובדה שבדרה היתה מי שיזמה את מעשה הקטילה וכי אשרף שימש אך כלי בידה. טענה זו אין בה ולא כלום, שהרי אשרף בדם קר ובאכזריות חתך בגופו של המנוח בפוגעו באיברים חיוניים אשר פגיעה בהם גוררת מוות. עונש המאסר שהוטל עליו אין בו חומרה יתירה. יחד-עם-זאת, אין להתעלם מההחלטה להקל בעונשה של בדרה. בסוף-כל הסופות, חייב שיהיה תואם בין העונש המוטל על בדרה לבין העונש המוטל על אשרף, וראוי להקל בעונשו של אשרף אף-הוא. ביני לביני הורשע אשרף בעבירה נוספת ונדון לשנתיים מאסר החופפות את 17 שנות המאסר שהוטלו בתיק הנדון. בהתחשב בכל הנסיבות יועמד ענשו על 15 שנות מאסר.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד אינאס סלאמה לאשרף, עו"ד זאיד פאלח לבדרה, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 29.5.00).
ע.פ. 1673/00 - בני לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונשא. בין נערה קטינה בת 15 וחצי לבין המערער יליד 1952, שניהל חנות וסטודיו לצילום, התפתחה מערכת קשרים. הנערה נהגה להצטלם בסטודיו של המערער, והיתה
מעוניינת באלבום תמונות לדוגמנות. בביקוריה בסטודיו קשרה הנערה קשרים ידידותיים על המערער. באחד הערבים הגיעה הנערה לסטודיו כדי להצטלם, ובהזדמנות זו הציע לה המערער לעשן עימו קנאביס, כאשר הוא משכנע אותה, שהיא תהיה משוחררת יותר לקראת הצילומים. בשלב מסוים הושיב המערער את הנערה על ברכיו, החל מבצע בה מעשים מגונים, מישש את אבריה המוצנעים ואף החדיר את אצבעו לאיבר מינה. בשל מעשים אלה הרשיעו ביהמ"ש בעבירת אינוס והדחה לסמים. הרשעתו של המערער מבוססת בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר ביהמ"ש האמין לה. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור נדחה.
ב. המתלוננת לא מיהרה להתלונן במשטרה ולא יזמה הגשת תלונה נגד המערער. היא סיפרה על המקרה לחברתה הטובה למחרת יום האירוע, היא סיפרה על כך גם לאנשים אחרים הקרובים לה, אם כי לא נתנה תיאור מפורט ונמנעה מלספר על החדרת אצבעו לאבר מינה. סיפורה נחשף והגיע לחקירה משטרתית רק לאחר כחודשיים, כאשר עקב מצבה המידרדר בביה"ס, פתחה את סגור ליבה לפני מורתה. תמיכה לגירסתה מצא ביהמ"ש ברישומים שרשמה לעצמה ביומנה האישי. אין ממש בטענת הסניגור, כי העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לחבריה בפרטי פרטים על כל מעשיו של המערער מעוררת ספקות לגבי אמינותה. היא הסבירה בעדותה את רתיעתה מלהכנס לפרטים האינטימיים ביותר. באשר לעובדה שהמתלוננת לא מיהרה להתלונן במשטרה - אין ללמוד מעצם השתהותה של מתלוננת בהגשת תלונה על עבירת מין כדי לפגום באמינות הגירסה, בהתחשב בקשיים הרבים המצפים למתלוננת בעבירות מין.
ג. אשר לעונש - הסניגור טען כי המעשה אשר המערער הורשע בו מצוי בתחתית סולם החומרה מתוך קשת המעשים הנכללים בעבירת האינוס. הוא ציין את עברו הנקי של המערער, אשר זכה לעדויות אופי חיוביות, ותואר כאדם חיובי. אכן המערער הוא אדם מן היישוב, שאורח חייו נמצא ללא דופי. עם זאת, המעשה החמור אשר הורשע בביצועו מחייב תגובה עונשית הולמת ומשמעותית. תסקיר "קרבן בעבירות מין" שהוגש ביחס למצבה של המתלוננת מציג תמונה עגומה בדבר הדרדרותה ומצבה הנפשי בעקבות האירועים נשוא ההרשעה. העונש אינו חמור כלל ועיקר, והוא נותן ביטוי לכל הנסיבות האישיות המקלות עליהן עמד הסניגור.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 13.4.00).
בש"פ 2343/00 - אביבה כהנא נגד מדינת ישראל
*הגדרת "חומר חקירה" שיש להציג בפני הסניגור(הערר נדחה).
א. העוררת הואשמה בנהיגה במהירות מופרזת. מהירות נסיעתה נקבעה בידי מכשיר הקרוי מד-מהירות-לייזר (ממל"ז). כאשר התביעה ביקשה להעיד את השוטר אשר הפעיל את הממל"ז, ביקשה העוררת לעיין בתוצאות הניסויים שערכה המשטרה בממל"ז קודם שאותו מכשיר הוכנס לפעילות. בקשתה זו סמכה העוררת על הוראת סעיף 74(א) לחסד"פ שלפיו זכאי נאשם "לעיין בכל זמן סביר בחומר חקירה". המדינה טענה כי אין מדובר ב"חומר חקירה", ובימ"ש השלום הורה להעמיד את הבדיקות לעיון העוררת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה ופסק כי הניסויים שנערכו בממל"ז אינם בבחינת "חומר חקירה" כהוראת הדיבור בסעיף 74(א) לחוק, אשר על כן אין חובה להציגו לפני העוררת. הערר נדחה.
ב. אין עומדת לעוררת זכות ערר על-פי חוק. אכן, סעיף 74(ה) שלחוק מקנה זכות ערר על החלטה - לסרב עיון בחומר או להורות על עיון בחומר שנטען עליו כי "חומר
חקירה" הוא - אך זכות ערר זו הינה זכות חד-פעמית. זכאים הם בעלי-דין לערר אחד בלבד ולא לשני עררים.
ג. למעלה מן הצורך, וכדי לסתום את הגולל על טענות מסוג הטענות שהועלו, יש להוסיף שצודקת המדינה בטענתה כי ניסויי הממל"ז אינם "חומר חקירה", ועל כן אין לנאשם זכות עיון בהם. הממל"ז החל משמש את משטרת התנועה בשנת 1993, ותקופה לא קצרה עמדו אנשי המשטרה בחקירות באשר לאמינותו של המכשיר. אותה עת היו הניסויים בממל"ז בבחינת "חומר חקירה". המשטרה ביקשה להסתמך על ביצועי הממל"ז ובתי-המשפט ביקשו ללמוד ולידע את ביצועיה וללמוד ולהבין את הניסויים שנעשו בה. דרך העולם היא שמקום בו מבקש בעל-דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי-המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ולא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין "מסה קריטית". לאחר היווצרה של "מסה קריטית" שוב אין מוטל עליו, על בעל-דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו. בענייננו שלנו כבר עברנו שלב זה של היווצרות "מסה קריטית".
(בפני: השופט חשין. עו"ד קלארוס חרבון למבקשת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 2.4.00).
עש"מ 5669/98 - מדינת ישראל נגד יעקב שפירו
*הפסקת הליך משמעתי כאשר העובד פרש מן השירות. *סמכויות ביה"ד המשמעתי(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב עבד במשרד מס הכנסה בחיפה משנת 1963. הוא שימש כאחראי על ניהול ספרים. בסוף שנת 1994 הוגשו נגד המשיב קובלנות, לפיהן חיבל בשני מבצעים ארציים לניהול ספרים שהמשרד עמד לערוך. המשיב הושעה מעבודתו עד לגמר ההליכים המשמעתיים נגדו. הדיון המשמעתי נמשך זמן רב. בין היתר בשל העובדה שהמשיב ייצג את עצמו. ביום 1.1.98 פרש המשיב לגמלאות. ביום 29.7.98 החליט בית הדין למשמעת להפסיק את ההליכים בשל פרישת המשיב. כמו כן החליט בית הדין כי התקופה בה היה המשיב מושעה מעבודתו תילקח בחשבון בחישוב הגמלאות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לפי סעיף 65 לחוק המשמעת, במקרה שעובד פורש מן השירות במהלך ההליכים המשמעתיים, מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בשאלה אם להמשיך בהליכים או להפסיקם. המשך ההליכים הוא החריג לכלל, והוא שדורש טעם. טעמים שונים עשויים להשפיע על החלטת בית הדין בשאלה אם להמשיך בהליכים: חומרת העבירה; משך ההליכים; ובמיוחד אמצעי המשמעת שניתן יהיה לגזור על העובד אם יימצא אשם בדין. במקרה זה, הטעם שבית הדין נתן להפסקת ההליכים היה, שאמצעי המשמעת אשר בית הדין היה יכול להטיל על המשיב, לאחר שפרש משירות המדינה, לא היו "משמעותיים". גם בהנחה שבית הדין היה מוסמך לשלול או להקטין את קיצבת הפרישה של המשיב, נראה כי בנסיבות המקרה, גם לו הורשע המשיב בעבירות שיוחסו לו, ספק אם היה בכך כדי להצדיק שלילה או הקטנה של קיצבת הפרישה. כמו כן, בית הדין לא "ראה צורך", בלשונו של סעיף 65 לחוק המשמעת, להמשיך את ההליכים נגד המשיב. בדרך כלל, בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של בית הדין בשאלה של הפסקת ההליכים נגד עובד שפרש מן השירות, אלא אם בהחלטה של בית הדין נפל פגם מהותי או נגרם עיוות דין. די בכך כדי לדחות את הערעור על הפסקת ההליכים נגד המשיב.
ג. שאלה אחרת היא, אם היה בסמכותו של בית הדין, במסגרת ההחלטה על הפסקת ההליכים, לקבוע כי תקופת ההשעייה של המשיב תילקח בחשבון לעניין חישוב הגימלה. התשובה לכך היא שלילית. סעיף 65 לחוק המשמעת, המסמיך את בית הדין להחליט על הפסקת ההליכים, אינו מסמיך אותו להוסיף ולקבוע דבר לעניין זכויות הנאשם, לטוב או לרע. השאלה מה זכותו של הנאשם, במקרה כזה, לשכר או לגימלה או לכל טובת הנאה אחרת, צריכה להיות נדונה לגוף העניין, על פי הדין באותו עניין, בפני רשות או ערכאה שהוסמכה להכריע בעניין הנדון. די בטעם זה כדי לבטל חלק זה של החלטת בית הדין.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' שרית טובין למערערת, המשיב לעצמו. 14.3.00).
ע.פ. 1752/00 - מדינת ישראל נגד ערן נקאש
*ביטול זיכוי מעבירות "התעללות בקטין" והחמרה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 204/99 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בשלושה אישומים שרקעם ניצול לרעה של כח המשרה, בעת שהמשיב מילא תפקיד של איש מג"ב ושירת במדים. באישום הראשון נטען, כי בעת שהמשיב ליווה, בתוקף תפקידו, משאית צבאית שהובילה שלושה עצירים קטינים מבית-המעצר בבית-אל לבית-המעצר בגוש עציון, כשהם כפותים בידיהם, ניגש המשיב בתחילה את עצור אחד, סטר לו על פניו, הורה אותו כי יניח את ראשו על מעקה המשאית, והיכהו בעורפו. לאחר מכן ניגש אל עציר אחר, היכה אותו באגרופים בפניו ובראשו, ובעט בו בגבו. המשיב סטר אף לעציר השלישי. לאחר דברים אלה נתלה המשיב על מוט ברזל בגג המשאית, ובעט בעצירים בחלקי גופם השונים. עוד נטען כי במהלך הנסיעה כפה המשיב על העצירים לשיר שיר בערבית שמילותיו נועדו להשפיל ולבזות את הנביא מוחמד, ומשפסקו לשיר, היכה אותם. מאוחר יותר, ניגש המשיב אל אחד העצורים, עמד מולו, פתח את מכנסיו, הוציא את איבר מינו והורה לו "למצוץ לו". משסירב - היכה אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין ל"סיפור הכללי" של שלושת העצירים והרשיע את המשיב בתקיפת קטין על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, וכן בשימוש לרעה בכח המשרה. עם זאת, לא מצא ביהמ"ש להרשיע את המשיב בעבירת התעללות בקטין, וזאת נוכח הפרשנות שנתן לסעיף 368ג הקובע את עבירת ההתעללות, כיוון שהמעשים לא נמשכו "על פני תקופה ארוכה", ומפני שלא נתגלו על גופם של העצירים סימנים של חבלה חמורה. באשר לשיר שעל-פי האמור אילץ המשיב את העצירים לשיר, קבע ביהמ"ש כי נותר ספק אם המשיב אכן הורה לעצירים לשיר את השיר. האישומים השני והשלישי מייחסים למשיב עבירות ומעשים דומים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 14 חדשים מאסר בפועל ו - 15 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על הזיכוי מעבירות התעללות ועל קולת העונש נתקבל.
ב. בית המשפט המחוזי התייחס לעבירת ההתעללות כאל עבירה תוצאתית, וקבע כי בהיעדר חבלה של ממש או חבלה חמורה לא ניתן להרשיע בעבירת התעללות. קביעה זו משוללת יסוד, ונוגדת היא את הפרשנות שניתנה להוראת סעיף 368ג לחוק. המחוקק מכיר בשלושה סוגים של מעשי התעללות: התעללות גופנית, התעללות מינית והתעללות נפשית. קו הגבול המבדיל בין עבירת התקיפה לבין עבירת ההתעללות הגופנית הוא לעתים מטושטש. נקבע בפסיקה, כי עבירת ההתעללות הינה עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית, ולכן אין היא מותנית בתוצאה של גרימת חבלה או נזק. (ראו פס"ד שדה אור, סביר נ"ב 3 - תקליטור סביר). אף כי הוכחת תוצאה של נזק או חבלה אינה הכרחית לקיומה של עבירת ההתעללות, יש בהוכחת נזק פיזי או נפשי לקרבן כדי להוות ראייה לקיומה של התעללות.
ג. ביהמ"ש קבע גם כי לא ניתן להרשיע את המשיב בהתעללות, מן הטעם שהמעשים לא נמשכו "על פני תקופה ארוכה". בדרך כלל מאופיינת התעללות גופנית בסדרה מתמשכת של מעשים, וכאשר מדובר במעשים המבוצעים לאורך זמן, הרי עצם הצטברותם או התמשכותם עשויה להביאם לדרגה של חומרה ואכזריות, להשפלה, לביזוי או להפחדה, אף אם כל אחד ממעשים אלה, כשלעצמו, אינו אכזרי. אולם אין הכרח כי המעשים יפרשו עצמם על פני זמן ניכר כדי שייחשבו מעשי התעללות. מאפיין מובהק של התעללות הוא מצב בו הקרבן מצוי בעמדת נחיתות או ביחסי תלות כלפי מי שמבצע בו מעשים פוגעניים. המסקנה היא כי המעשים שהמשיב הורשע בביצועם עלו כדי התעללות גופנית ונפשית כאחד.
ד. אשר לעונש - העונש אשר נגזר על המשיב מופרז בקלותו. אין העונש ממלא אחר הצורך להעביר מסר מרתיע, ברור וחד משמעי לכל אנשי המרות בתפקידיהם השונים. מי שמנצל שררה ומדים כדי להתעלל ולהשפיל אנשים הנתונים למרותו ולשליטתו - דינו ענישה חמורה וקשה. המעשים שהורשע המשיב בביצועם הם מעשים המותירים צלקות שאינן נמחות בנפשם של הקרבנות ומטפחים בקרבם את זרע השנאה למדינה ולשלוחיה. עם זאת, אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בהחמירה בעונש. לפיכך יעמוד המאסר בפועל על שלוש שנים.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למערערת, עו"ד רוני גורסקי למשיב. 16.4.00).
ע.פ. 1160/99 - איתי הכהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חניה בניגוד לחוק עזר עירוני(מחוזי ת"א - ע.פ. 407/98 - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים, בעבירה של חניה בניגוד לחוק-עזר של עיריית תל-אביב. כפי שהוכח, שהה אותו יום המערער מחוץ לישראל ולטענתו לא ידע מי החנה את המכונית. ביהמ"ש לעניינים מקומיים, ובערעור בית המשפט המחוזי, לא קיבלו טענה זאת, והרשיעו את המערער בעבירה של חניה במקום אסור, לפי סעיף 39(א) של חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), הקובע כי "לא יניח אדם... ברחוב... כל דבר... אלא אם ניתן לכך היתר...". אף שברור כי לא המערער הניח את המכונית במקום שנאסר לחניה, פסקו ביהמ"ש לעניינים מקומיים וביהמ"ש המחוזי כי ניתן להרשיעו לפי סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה האומר: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא... העמידו... במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה... זולת אם הוכיח מי... העמידו או החנהו...". המערער טוען כי סעיף זה אינו חל אלא אם "נעשתה עבירת תעבורה ברכב", ופקודת התעבורה מגדירה "עבירת תעבורה" כך: "עבירה על פקודה זו ועל התקנות לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה..." היינו, רק אם חוק העזר הותקן לפי פקודת התעבורה, ולא לפי חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון). הערעור נתקבל ולא מטעמו של המערער.
ב. החזקה, לפיה רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב, נדרשת גם בעבירות חניה, שכן אחרת כמעט אי-אפשר יהיה לאכוף את דיני החניה כאשר עבירת חניה בוצעה שלא על-ידי בעל הרכב. מבחינה זאת אין הבדל בין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר שהותקן לפי פקודת התעבורה לבין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר שהותקן לפי פקודת העיריות. המסקנה המתבקשת היא, לכאורה, שיש לדחות את הערעור. אולם לאחר שפסק דין זה נכתב, ניתן על ידי מותב אחר פסק הדין בבג"צ 2126/99, (סביר נ"ה 66). באותו פסק דין קבע ביהמ"ש כי במקרה של חניית מכונית על מדרכה, רשאית עיריית תל-אביב-יפו להטיל קנס מינהלי לפי חוק העבירות המינהליות, אך היא אינה רשאית
להגיש כתב אישום לפי סעיף 39(א) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), אלא אם נתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. פסק הדין משנה מבחינה מעשית את המצב של נאשמים בחנייה על המדרכה בניגוד לסעיף 39(א) לחוק העזר (שמירת הסדר והנקיון), שמשפטם טרם נסתיים. לאור פסק דין זה, מן הראוי, בנסיבות המקרה, לאפשר למערער להעלות בפני ביהמ"ש את טענת ההגנה שאי-אפשר היה להגיש נגדו כתב אישום בלי שהתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. לפיכך, יש לבטל את ההרשעה של המערער, ולהחזיר את התיק אל בית המשפט לעניינים מקומיים.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד שמואל לנקרי למערער, עו"ד גב' הניה שכטמן למשיבה. 17.4.00).
ע.א. 4999/97 - כהן טובה וראובן נגד מדר יחיא יוסף וחביבה
*ביטול הסכם מכר עקב אי-התקיימותו של תנאי מתלה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1789/95 + 3 - הערעור נדחה).
א. המשיבים (להלן: המוכרים) הם תושבי המושב טירת יהודה, ובעלי משק במושב. במאי 90 נחתם בין המוכרים לבין המערערים, (להלן: הקונים), הסכם ראשון למכירת הזכויות במשק ואף ננקטו על ידי הצדדים צעדים שונים לשם ביצועו. ביולי 91 נחתם הסכם שני, והוא נשוא הערעור (להלן: ההסכם). הקונים שילמו את מלוא התמורה ואף החלו לעבד את המטע במשק. המוכרים חתמו על מסמכים שונים לשם הגשמת ההסכם. במקביל נעשו על ידי שני הצדדים נסיונות, שלא נשאו פרי, להשגת אישור האגודה להעברת הזכויות מהמוכרים לקונים. חלפו מעל לשנתיים מאז ההסכם ומשלא התקבל אישור האגודה, הודיעו המוכרים לקונים באוקטובר 93, על ביטול ההסכם ואף הציעו להשיב את התמורה ששולמה. הקונים סרבו לכך מטעמיהם, אך הכסף הוחזר. באוגוסט 94, למעלה מארבע שנים לאחר החתימה על ההסכם הראשון, שלוש שנים לאחר ההסכם השני וכעשרה חודשים לאחר ביטול ההסכם על ידי המוכרים, ולאחר הסרת מכשולים שונים, החליט ועד האגודה להמליץ לקבל את הקונים כחברים באגודה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי ההסכם הותנה בתנאי מתלה, לפיו העברת הזכויות במשק מותנית באישור האגודה, כי אין ללמוד מן ההשתלשלות העובדתית שהצדדים ויתרו בהתנהגותם על תנאי זה וכי תנאי מתלה זה לא נתקיים. עוד קבע ביהמ"ש קמא, כי מכל מקום, על פי תקנון האגודה השיתופית, לא היו המוכרים רשאים לוותר על התנאי המתלה וכל ויתור שלהם, אם נעשה, לא היה בר תוקף. כן נקבע כי ביטול ההסכם נעשה כדין, שכן חלף הזמן הסביר ואף למעלה מכך להתקיימותו של התנאי המתלה שלא נתקיים. הערעור נדחה.
ב. הקונים טוענים כי התנאי המתלה היה חד סטרי כי בא להגן על הקונים ועל כן אי התקיימותו אינה מקנה למוכרים זכות לביטול ההסכם. טענה זו אין לקבלה. על פי תקנון האגודה חל איסור על חבר באגודה להעביר זכויותיו למי שאינו חבר אגודה, אלא אם נתאשרה כניסתו כחבר. הסנקציה בגין אי קיום הוראה זו הינה קנס. כך שגם למוכרים יש אינטרס שיינתן אישור האגודה. לחילופין טוענים הקונים, כי בהתנהגותם גילו הצדדים דעתם, כי ההסכם שונה מאוחר יותר, באופן שהצדדים ויתרו על התנאי המתלה. בימ"ש קמא נדרש לטענה זו ודחה אותה ואין יסוד להתערב בהחלטתו.
ג. בפי הקונים טענה נוספת, לפיה התנאי המתלה אינוקשור לביצוע ההסכם, ולפיכך אין באי קיומו כדי לפגוע בתוקף ההתחייבות שנטלו על עצמם המוכרים. אין לקבל טענה זו. בסעיף 3 להסכם קובעים הצדדים במפורש, כי תוקף ההסכם כפוף, בין השאר, לקבלת אישור האגודה, וכי במידה והאישור לא יינתן, יחשב ההסכם כמבוטל מעיקרו. לפיכך, אין הקונים יכולים להבנות מההלכות שבהן בהסכמי המסגרת של המוכרים
עם הרשויות היה סעיף הדורש הסכמה של הרשויות, ואילו בהסכם בין המוכרים והקונים לא היה תנאי מתלה בעניין זה ולא דובר על השגת ההסכמה.
ד. כאמור ניתנה לבסוף המלצת ועד האגודה לאישור ההעברה לקונים, אך נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת השאלה אם הביטול היה כדין, היא, עובר למשלוח הודעת הביטול. טוענים הקונים, כי במועד משלוח הודעת הביטול, טרם חלף הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה. בעניין זה יש לומר כי בהיעדרו של מועד מוסכם להשגת אישור האגודה, פרק זמן של כשלוש שנים וחצי לאחר חתימת ההסכם הראשון וכשנתיים מאז חתימת ההסכם השני, הינו זמן סביר לקיום התנאי המתלה שלא נתקיים במהלכו. יצויין, כי אף שההסכם הראשון אינו על הפרק בענייננו, הרי מכיוון שגם בהסכם הראשון התנו הצדדים את ביצועו בקבלת אישור האגודה, ומיד לאחר חתימתו פנו המוכרים לאגודה בבקשה לקבל את הקונים כחברים באגודה, הרי שהמאמצים להביא לקיומו של התנאי החלו ממועד החתימה על ההסכם הראשון. על כן ניתן לבחון את סבירות הזמן שחלף ממועד זה, אף שדי בתקופה שחלפה מאז ההסכם השני, כדי להוות זמן המתנה סביר.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ט. ארליך וג. וקסלמן למערערים, עוה"ד י. לוברט וי. ריזל למשיבים. 1.5.00).
בש"פ 3196/00 - יוני אברג'יל נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך חקירה וסמכות משנית של ביהמ"ש ל"מעצר ביניים" עד למתן החלטה בעניין המעצר (הערר נדחה).
העורר נעצר ביום 30.4.00 בחשד לביצוע עבירת שוד בחבורה שארע ב - 13.2.00. ביום 1.5.00 ניתנה החלטת בימ"ש השלום כי העורר ישוחרר ממעצרו בכפוף לתנאים מגבילים ובתוכם "מעצר בית" למשך מספר ימים. העורר שוחרר בכפוף לתנאים שנקבעו כבר באותו יום. ביום 2.5.00 הגישה המדינה ערר על החלטת בימ"ש השלום. הערר נדון בביהמ"ש המחוזי באותו יום ועם סיום שמיעת הטיעונים החליט בית המשפט כי העורר ישאר במעצר, וכי ההחלטה לגוף הערר תינתן למחרת היום בשעה 30:11. להחלטת ביהמ"ש לא ניתנו כל נימוקים שהם. בעקבות החלטה זו נעצר העורר ומכאן הערר אשר נדון בשעת לילה מאורחת. הערר נדחה.
מעצר חשוד בטרם הגשת כתב אישום מותנה בקיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. סעיף 12 לחוק קובע כי תינתן החלטה מנומקת בכתב על מעצרו של אדם או על שחרורו. החלטה בנוגע למעצר או שחרור שאינה מלווה בהנמקה נגועה בפגם. סמכות המעצר מקימה יחד עמה, דרך כלל, גם "סמכות משנית", מכוחה רשאי ביהמ"ש, על פי שיקול דעתו, להורות על "מעצר ביניים" עד למתן החלטה סופית בבקשת המעצר. אלא שנקיטת אמצעי ביניים זה חייב להתבסס על עילת מעצר מוכרת וכן מתחייבת הנמקה מפורשת אשר תבהיר מהם הטעמים העומדים ביסוד מעצר-ביניים. בענייננו הפעיל ביהמ"ש קמא סמכות משנית למעצר ביניים, אולם לא פירש את הטעמים לכך ולא הוסיף להחלטתו הנמקה כלשהי. במובן זה נפלה תקלה מעם ביהמ"ש קמא. חרף תקלה זו, ולאור נתונים שהובאו על ידי נציג המשיבה בדיון בפני בימ"ש קמא כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון שם, ניתן להסיק כי הטעמים למעצר הביניים היו נעוצים בחשש מקשיי איתור העורר אשר עלו לאור נסיון העבר, הסכנה משיבוש הליכי החקירה ובחשש למסוכנותו לציבור באם ישאר משוחרר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אמיר דהאן לעורר, עוה"ד גב' רחל מטר וקורב למשיבה. 2.5.00).
ע.פ. 1565+1669/00 - חאלד דראושה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים. *החמרה בעונש (הערעור על ההרשעה נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל).
המערער נהג במכונית מרצדס בצפון הארץ, פנה ימינה בצומת עמיעד בלי לעצור בתמרור עצור, ביצע מספר
עקיפות, עד שהגיע לשיירה של חמישה כלי רכב שנסעו לפניו בקירבת צומת, ובהיותו במרחק עשרות מטרים ספורים מן הצומת, במקום שבו מסומן על הכביש קו הפרדה רצוף, עקף את השיירה ואת הקו הרצוף והתנגש חזיתית במכונית רנו שנסעה במסלול הנסיעה מולו. כתוצאה מן ההתנגשות נהרג נהגה של הרנו. בשל הרשעתו בעבירות הריגה ועבירות תעבורה נוספות גזר בית המשפט על המערער מאסר לתקופה של 3 שנים בפועל, מאסר של 3 שנים על תנאי, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות וקנס בסך 10,000 ש"ח. ערעורו של המערער על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות לקבוע כי המערער עבר את העבירות שבהן הורשע. אשר לעונש - סדרת העבירות שעבר המערער היא חמורה ביותר - כולה יחד וכל אחד ממרכיביה לחוד - ובצדק ראתה התביעה בהריגתו של המנוח מעשה שניתן להגדירו, בשל נסיבותיו, כהריגה בדרגת חומרה יתירה. עוד יש להביא בחשבון לחובתו של המערער כי בעברו 122 הרשעות קודמות בעבירות תנועה. במצב דברים זה אין טעמים לקולא, כמו גילו של המערער - 55 שנים - ומשפחתו הגדולה - המונה 11 ילדים - יכולים לעמוד לו. עם זאת, לא ימצה ביהמ"ש את הדין עם המערער ולא יטיל עליו את העונשים המירביים שניתן היה להטיל בשל כל מעשיו. בכל הנסיבות יועמד המאסר בפועל על 4 שנים וכל יתר חלקי פסה"ד יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל. עו"ד עאטף עילאבוני למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 18.4.00).
בג"צ 3361/98 - אולגה וניקולאי סבלצ'נקו נגד מנהל האוכלוסין
*סירוב להעניק אשרת עולה (העתירה נדחתה).
בתאריך 17.8.1995 נכנסו העותרים ארצה באשרת תייר לביקור בן חודש ימים. מאז הם שוהים בארץ שלא כדין. מספר חודשים לאחר שפקע היתר השהיה פנו העותרים ללשכת הקשר בבקשה לקבל מעמד של עולים, מכח חוק השבות, וצירפו לבקשתם תעודת לידה משוחזרת שעל פי הרשום על גביה הוצאה בשנת 1990 בעיר באירם עלי שבטורקמניסטן, ובה נאמר שהעותרת נולדה בשנת 1959 בעיר המצויה באוקראינה. התעודה לא נראתה משכנעת, ומאחר שלא הוצגו מסמכים נוספים התומכים בבקשה, נמנעה לשכת הקשר מלהמליץ על מתן אשרת עולה. כדי לברר את הפרטים הקשורים בבקשת העותרים נערך להם שימוע באוגוסט 1996, ומאחר שטיעוניהם לא היו משכנעים, נדחתה בקשתם והם נצטוו על ידי המשיב לצאת מישראל. העותרים התעלמו מהדרישה לעזוב את הארץ, ובמאי 1998 עתרו לבג"צ. העתירה נדחתה.
בעתירה מגוללת העותרת את סיפור חייה, סיפור הנשמע על פניו מוזר ודמיוני. אכן מציאות החיים עולה לעיתים על כל דמיון, וניתן היה אולי לקבל את הסיפור אלמלא פרכות רבות שנתגלו בעתירה, וסתירות בגירסה העובדתית בין העתירה לבין התצהיר שהוגש. גם המסמכים שהוגשו התגלו כלא אמינים. ההחלטה להורות על יציאתם מהארץ של בני משפחה השוהים כאן כחמש שנים אינה החלטה קלה, אולם לעותרים הודעה עמדת המשיב זמן קצר לאחר שפקעה אשרת התייר שברשותם. העותרים התעלמו מהודעת המשיב, נשארו בישראל שלא כדין, ועתה טוענת באת כוחם כי לאחר שנות שהייתם בארץ אין זה מוצדק להוציאם מהארץ. אך משלא עלה בידם להביא בדל ראייה משכנעת לתמיכה בטענתם, יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד לורה מקסיק לעותרים, עו"ד חני אופק למשיב. 3.5.00).
בש"פ 3159/00 - אסנת רבין נגד מדינת ישראל
*ביטול תפיסת רכב שנתפסו בו סמים כאשר הרכב רשום על שם גרושתו של הנאשם (הערר נתקבל).
בעלה לשעבר של העוררת נאשם ביחד עם אחרים בעבירות של סחר בסמים, ולטענת התביעה העבירות נעברו באמצעות רכב הרשום על שמה של העוררת ובהקשר זה הוא נתפס על ידי המשטרה. העוררת הגישה בקשה לקבלת הרכב התפוס וביהמ"ש קבע כי מדובר ברכב המעורב לכאורה בעבירות סמים ודי בכך כדי להצדיק את המשך החזקתו בידי המשטרה עד תום ההליכים המשפטיים. העוררת טוענת כי הן החוק והן ההלכה הפסוקה מדגישים את הצורך להגן על בעל נכס שנתפס על ידי המשטרה מפגיעה לא ראוייה בקניינו וזאת, בין היתר, בשלב שבו מעורבותו של הרכב ושל בעל הרכב בארועים הקשורים בעבירה טרם התבררה. הערר נתקבל.
שלילת רכוש תפוס מבעליו בשלב הביניים שמתחילת הליך הפלילי ועד לסיומו הנו צעד דרסטי שראוי למנעו במידת האפשר. הגישה הרווחת היא כי כאשר עומדת זכות הקנין כזכות יסוד מצד אחד ומצד שני ניתן לעשות שימוש באמצעים חלופיים שונים על מנת להבטיח את מימוש תכלית החילוט בעתיד - ראוי לנקוט אמצעים אלה ככל הניתן כחלופות לתפיסה והחזקה של רכוש בטרם הרשעה. בענייננו, אין חולק כי הבעלים הרשום על הרכב הינה גרושתו של הנאשם. יש לשחרר את הרכב ולהעבירו לידי העוררת לתקופת הביניים עד להכרעה בגורלו, וכל זאת בכפוף למתן ערבויות מתאימות אשר יבטיחו את היכולת לחלטו בבוא העת אם וכאשר הדבר יידרש.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זהר ברזילי לעוררת, עו"ד יוסי קורצברג למשיבה. 30.5.00).
ע.פ. 3192/00 - ביטון רפאל נגד מדינת ישראל
*סירוב לעכב ביצוע עונש מאסר המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירות סמים, התפרצויות וגניבות, פריצה לרכב וגניבה מתוכו וכן בהסגת גבול. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בקשתו של המערער לעכב את ביצוע המאסר עד לערעור נדחתה ע"י בימ"ש השלום וע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
בסוגיית עיכוב ביצוע עונש מאסר נושבת רוח חדשה בפסיקת בית המשפט העליון, אולם, כל עוד לא נתגבשה גישה אחרת, יש להחיל את ההלכה הנוהגת מזה שנים לפיה אין לעכב עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. נסיבות כאלה אינן קיימות כאן. סיכויי הערעור אינם טובים, המדובר בערעור על גזר הדין בלבד והעונש שנגזר אינו נראה, על פניו, חריג; הימצאו של נאשם בהליך גמילה מסמים עשוי להיחשב נסיבה מיוחדת לצורך עיכוב ביצוע עונש מאסר, אך המערער קיבל הזדמנות מיוחדת להיקלט בהליך של גמילה ושיקום עוד בשלב ניהול המשפט בבימ"ש השלום, ולא עמד בכך; עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קצר, ולפיכך משך תקופת המאסר שנגזר אינו יכול, הוא עצמו, שיקול ראוי לעיכוב ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' זהבה שגית למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 11.5.00).
בש"פ 3080/00 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה וקבלת בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות מין של בעל באשתו (ערר על שחרור בערובה ובקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים - הערר נתקבל וכן הבקשה להארכת מעצר).
ביום 9.8.99 הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב אישום שלפיו ביצע המשיב באשתו סדרה של מעשי סדום ומעשים מגונים תוך שימוש בכח, גרימת סבל, הפעלת לחץ ואיומים לפני המעשים ואחריהם. ביום 25.8.99 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וקבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב וכן
כי קיימת כלפיו החזקה הקבועה בחוק בדבר מסוכנותו וגם קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. ביום 29.3.00, עם התקדמות המשפט, הגישה הסניגורית בקשה לעיון חוזר, ובית המשפט הורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. לאחר שלא הוצעה חלופה מתאימה נמשך המעצר. בינתיים חלפו 9 חדשים למעצר ובבקשתה להארכת המעצר הדגישה המדינה את מסוכנותו הנמשכת של המשיב. במסגרת זו עוררת המדינה על ההחלטה בדבר חלופת מעצר. הערר נתקבל וכן נתקבלה הבקשה להארכת מעצר.
המעשים המיוחסים למשיב כלפי אשתו מזעזעים באכזריותם; יש בהם משום השפלה מבישה ומבזה של האשה. מעשי אלימות מזעזעים אלה יוצרים חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר לא הופרכה. יתירה מזו, איומיו של המשיב על חיי אשתו, המבקשת להתגרש ממנו, מחזקים את מסוכנותו. על רקע עובדות אלה, אין כל אפשרות לחלופת מעצר, יהיו תנאיה מגבילים אשר יהיו. כמו כן יש להאריך את המעצר ב - 90 ימים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ירום אבן חיים למדינה, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 5.5.00).
בש"פ 3036/00 - מדינת ישראל נגד יוסף מוסלי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות שוד (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי הוא ושניים אחרים תקפו מתדלק בתחנת דלק בחולון, בשל ויכוח על תשלום דמי שירות עבור התדלוק, והמשיב דקר את המתדלק באוזנו. כן נטען כי המשיב איים בסכין על מתדלק נוסף, אשר נחלץ לעזרת חברו, וניסה לפצוע גם אותו. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב. כן קבע כי המשיב הוא אדם אלים ותוקפן, ומהווה סכנה לבטחון הציבור. בבחינת מסוכנותו של המשיב לקח בית המשפט בחשבון גם את עברו הפלילי, הכולל עבירות אלימות וביניהן הרשעה בשוד מזויין. כן ציין ביהמ"ש כי נגד המשיב תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב, בציינו כי "מדובר בעורר שהצליח לפרוץ את מעגל הפשע ולנהל אורח חיים נורמטיבי במשך למעלה משנתיים. הוא נשוי ואב לתינוקת ומנהל חנויות ירקות בראשל"צ" ולכן הורה על שחרור המשיב ל"מעצר בית" מלא. הערר נתקבל.
בימ"ש השלום פירט בהרחבה את הנימוקים המחייבים את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. כן נימק ביהמ"ש על שום מה אין הוא רואה אפשרות לקבוע חלופת מעצר במקרה הנדון. אין בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בסיס להתערבותו בהחלטת בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי מדגיש כי "מקום שניתן לקבוע חלופת מעצר בטוחה, יש ללכת בדרך זו. במיוחד, לאור המדיניות של שמירת זכויות יסוד ובהן הזכות לחירות ותנאי המעצר הקשים, השוררים במקומותינו". שיקולים אלה ראויים הם להשקל, אולם, ביהמ"ש המחוזי לא פירט על סמך מה הוא קובע כי חלופת המעצר המוצעת מנטרלת את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21 לחסד"פ וזאת במיוחד על רקע הרשעותיו הקודמות של המשיב, המאסרים על תנאי בני ההפעלה והחקירות התלויות ועומדות נגדו.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד חובב ארד לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 27.4.00).
בש"פ 2819/00 - ריאד ומרואן ג'בארה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבות רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העוררים ונגד נאשם נוסף, (להלן: הנאשם הנוסף), הוגש כתב אישום המייחס לעוררים שבע עבירות של גניבת רכב, חמש עבירות של סחיטה באיומים ושתי עבירות של סחר ברכב גנוב. לנאשם הנוסף
מיוחסת עבירה אחת של סחיטה באיומים, שבוצעה ביחד עם העוררים. על פי כתב האישום, בשבעה מועדים שונים, גנבו העוררים רכבים השייכים לחברה להשכרת רכב, ובתמורה להשבת הרכבים לחברה דרשו מבעל החברה סכומי כסף שונים. מאחר והרכבים לא היו מבוטחים, נעתר בעל החברה לשלם סכומי כסף שונים בתמורה להשבת הרכבים. השלושה נעצרו ובעוד הנאשם הנוסף שוחרר ל"מעצר בית" הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עבירות הקשורות לגניבת רכב כעיסוק עברייני מקימות עילת מעצר. בנוסף מתקיימת בנסיבות המקרה הנדון עילת מעצר בשל חשש להימלטות העוררים, שכן על פי עדות השוטרים, ניסו העוררים לברוח בשעת מעצרם תוך יצירת סיכון לפגיעה בשוטרים. כן מתברר כי נעשה נסיון לתיאום עדויות. לפיכך, קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט. באשר לחלופת מעצר - נסיבות ביצוע העבירה וכן עברם הפלילי של שני העוררים, הכולל הרשעות בגין עבירות רכב, שוללים את האפשרות להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה. אין גם לדבר על אפלייה לעומת הנאשם הנוסף, שכן הוא הואשם בעבירה אחת בלבד.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד דוד זילברמן לעוררים, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 2.5.00).
בש"פ 3086/00 - מדינת ישראל נגד מרדכי סעדה ויניב נותי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים ו - 4 נאשמים נוספים הואשמו בהפעלת תחנה לממכר סמים, יחד עם אחרים, מתוך דירה בלוד. התחנה הופעלה במשמרות, כשבכל משמרת חלק מהנאשמים ישבו בדירה ומכרו סמים דרך חריץ תחת הדלת, בשיטת "הכספומט", חלק שימשו כתצפיתנים שתפקידם להזהיר מפני המשטרה וחלק דאגו לאספקת הסמים עם גמר המלאי. המדינה ביקשה מעצרם של חלק מהנאשמים, ובכללם המשיבים, עד תום ההליכים. באשר למשיבים קבע ביהמ"ש כי קיימת תשתית ראייתית נגדם וזו מקימה עילת מעצר חוקית. ביהמ"ש בחן את האפשרות לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. באשר למשיב 1, ביהמ"ש עמד על גילו המופלג (בן 70), על מצב בריאותו הרעוע (מחלת לב), ועל כך שאין ראיות כי עסק בקניית סמים, הכוונת קונים או חלוקת כספי הרווחים. למרות שיש לו 14 הרשעות קודמות, בכללן בעבירות סמים ובעבירות אלימות, קבע כי לא מדובר בעבריין מסוכן והורה לשחררו בתנאים מגבילים. לגבי המשיב 2 הדגיש ביהמ"ש את גילו הצעיר (יליד 1981), ואף לגביו החליט על שחרור בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
המחוקק קבע לגבי עבירה של סחר בסמים חזקת מסוכנות סטטוטורית, חזקה שלא הופרכה ע"י המשיבים. באשר למשיב 1, יש לו עבר פלילי מכביד בעבירות סמים ובעבירות חמורות אחרות. גם אם עברו כעשר שנים מאז הרשעתו האחרונה, הרי ההשתתפות הפעילה בעבירה החמורה המיוחסת לו, של מכירת סמים בתחנת סמים, מצביעה על המשך דרכו הפלילית. אין בעצם גילו המבוגר של המשיב 1 ומצבו הבריאותי יסודות מספיקים לקביעת חלופת מעצר. אשר למשיב 2 - אמנם, גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי הם שיקולים חשובים ביותר בקביעת חלופת מעצר. אולם, טיב העבירה אשר יוצרת, כאמור, חזקת מסוכנות סטטוטורית והתכחשותו של המשיב 2 לכל מעורבות בעסקי הסמים, הם שיקולים נגד האפשרות של שחרור בערובה.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עוה"ד גב' מיכל עורקבי ושחר מנדלמן למשיבים. 1.5.00).