בש"פ 3013/00 - באסל גזאווי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי יחד עם 7 אחרים תקף, בשעות ערב, קצין משטרה, ודקר אותו בסכין בעכוזו. נגד מעורבים נוספים בתקיפת הקצין הוגשו כתבי אישום נפרדים. בימ"ש השלום הורה על שחרור הנאשמים לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית". באשר לתשתית הראייתית לכאורה, ביהמ"ש הסתמך על ראיות נסיבתיות ועל תמליל שיחה שהתקיימה בין קטין שנכח בזירת האירוע לבית מדובב, שקישר את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בעניין טענת המדינה בדבר חשש לשיבוש הליכי משפט, שנסובו סביב איומים שהופנו כלפי אותו קטין, ציין ביהמ"ש כי מדובר בתלונה על איום שאיננו קשור לעורר אלא לאדם אחר. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל, ובית המשפט קבע כי עצם העובדה שהיה נסיון להשפיע על הקטין שאמור להיות עד תביעה, יש בה משום חשש של השפעה על עדים. כן ציין ביהמ"ש כי העורר הוא אסיר ברשיון וכי יש לו הרשעות קודמות רבות, ולכן הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד ליום 13.7.00, ואם לא יסתיים המשפט, ישקול בימ"ש קמא את עניין המעצר. הערר נדחה.
ב. קיימת תשתית ראייתית לכאורה, הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו. גם אין יסוד לחלוק על מסקנת ביהמ"ש קמא כי היה נסיון להשפיע על עד התביעה. כך שקיימת עילת מעצר. העבירה של דקירת הקצין היא עבירה שנעשתה באלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר, והיא מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית. באשר לחלופת מעצר, הרי בשל חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ובשל הרקע האישי של העורר, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. זאת ועוד, העורר ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו בהיותו אסיר ברשיון, ובזמן שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.
ג. באשר לטענת אפליה לעומת נאשם אחר ששוחרר בערבות לפי החלטת ביהמ"ש העליון - עניינו של הנאשם האחר שונה תכלית שינוי מעניינו של העורר. הנאשם האחר אמנם השתתף לכאורה בתקיפת הקצין, אך הוא לא נטל חלק מרכזי בתקיפה, הוא לא השתמש בכלי נשק ולא הסב לקצין חבלות. כמו כן מדובר באדם צעיר וללא עבר פלילי.
ד. באשר להחלטת ביהמ"ש המחוזי להגביל את המעצר עד ליום 13.7.00 - נראה כי ביהמ"ש החליט על הגבלת תקופת המעצר בשל רצונו בזירוז ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר. ספק רב אם מן הראוי שזירוז מעין זה ייעשה בדרך של הגבלה מראש של תקופת המעצר. שאלת המעצר עד תום ההליכים חייבת להיחתך באופן בלעדי על פי השיקולים שקבע המחוקק בסעיף 21 לחסד"פ.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 3.5.00).
בש"פ 3270/00 - מדינת ישראל נגד אדורם הר שפי ואח'
*בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירה של יבוא קוקאין(בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ביבוא 450 גרם קוקאין מקולומביה ומכירת הסם למשיב 2. כן הואשם ביבוא כ - 1.2 ק"ג קוקאין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים ומאז הוארך מעצרם 3 פעמים למשך 90 יום מעבר ל - 9 חדשים. הסניגורים טוענים כי סעיף 62 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) הינו בלתי חוקתי בבסיסו ועומד בסתירה למושגי יסוד העולים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן הוא מאפשר הארכת מעצרו של אדם במספר בלתי מוגבל של פעמים, ובלא שים לב לסוג העבירות בהן מדובר ולמידת חומרתן. לגופם של דברים נטען כי מאחר שאין מדובר במשפט יוצא דופן בהיקפו ובמורכבותו, הרי שאין עוד הצדקה להחזיק את הנאשמים במעצר
ויש לשחררם. לחילופין נטען כי יש לעשות אבחנה בין הנאשמים, ולראות את עניינו של משיב 2 כפחות חמור מאחר שלא מיוחסת לו עבירה של יבוא סמים מארץ אחרת. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. נקודת המוצא בענייננו היא כי משפטו של נאשם העצור עד תום ההליכים צריך להסתיים תוך 9 חדשים. במקרה שלפנינו פועל שיקול כבד משקל שבטובת הציבור המונע שחרורם של המשיבים. מדובר בעבירות סמים חמורות ביותר. קיים סיכון של ממש כי שחרורם עלול לסכן את בטחון הציבור בשים לב לעובדה כי כיום סחר בסמים עשוי להתבצע באמצעות רשתות הפועלות תוך סיוע אמצעי תקשורת מתוחכמים וגם אדם השוהה במעצר בית עשוי להשתלב בהם בלא קושי. הסכנה גוברת נוכח העובדה שלמשיבים הרשעות קודמות בעבירות סמים ואין מקום להבחין בין משיב 1 למשיב 2.
ג. באשר לטענת הסניגור בדבר פגם חוקתי הנלווה לסמכות הארכת מעצר נאשם מעבר ל - 9 חדשים - נכון הוא כי חירותו האישית של אדם הינה זכות חוקתית לפי סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם זכות זו אינה מוחלטת וניתן להגבילה על מנת להגן על זכויות אחרות ועל אינטרס שבטובת הציבור. הסמכות הנתונה לביהמ"ש העליון להאריך מפעם לפעם מעצר נאשם עד לסיום משפטו נועדה לתכלית ראויה וההנחה היא כי הסמכות תופעל בזהירות ותוך עריכת האיזונים הראויים ובמידה שאינה עולה על הנדרש בהתאם לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עוה"ד יורם שפטל וגב' יואלה הר-שפי למשיבים. 11.5.00).
רע"א 2212/99 - קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד ציון לוי ואח'
*תאונה עקב פעולת דחפור אינה מהווה "תאונת דרכים"(מחוזי י-ם - ת.א. 1683/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ברמת הגולן פעל דחפור לניקוי תעלות נגד טנקים ובמהלך הפעלתו עלה על מוקש. המשיב שעמד בסמוך לתעלה, טוען כי נגרמו לו נזקי גוף עקב הפיצוץ. הדחפור לא היה מבוטח בביטוח חובה. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת לפצותו בגין נזקיו הואיל והתאונה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. לחלופין טען כי המשיבים 2 ו - 3, צה"ל ואחרים, אחראים לפצותו. הדיון פוצל כך שתחילה נדונה השאלה האם הדחפור מהווה "רכב מנועי" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדחפור עונה להגדרה של "רכב מנועי" או "רכב" (להלן: רכב) בחוק הפיצויים, וכי התאונה היא "תאונת דרכים". על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, כשבמרכזה הטענה שהדחפור המעורב בתאונה אינו "רכב". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המונח "רכב" מוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים לאמור: "רכב הנע בכח מכני... ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות... טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש...". המחלוקת הינה בשאלה האם הדחפור נכלל בגדר תחולה של ההגדרה הבסיסית שעיקר "ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית", או בגדר תחולתם של שניים ממצבי הריבוי "טרקטור" ו - "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש". בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נקבע כי הדחפור ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, שכן בתנועתו קדימה ואחורה, הוא דוחף עפר ומשנע אותו על פני הקרקע ובכך הוא מיישר את פני הקרקע ומכשיר אותה למטרות שונות. כמו כן הדחפור נכלל בגדר מצב הריבוי "טרקטור"?.ג. בחינה מילונית של המונחים "טרקטור" ו - "דחפור" אין בה להכריע את המחלוקת בענייננו. קיימות הגדרות מילוניות הנוטות לכך שניתן לראות בדחפור מעין סוג
של טרקטור ולעומתן הגדרות מילוניות על פיהן אין דחפור מהווה סוג של טרקטור. כדי לקבוע את המשמעות המשפטית של הטקסט יש לעמוד על תכלית החקיקה. על פי תכלית החקיקה, אין לראות בדחפור "טרקטור". המונח "טרקטור" כמשמעותו בחוק הפיצויים, הוא כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. דחפור אינו טרקטור במובן זה. עפ"י ההגדרות שבחוק, הדחפור גם אינו מכונה ניידת הכשירה לנוע בכבישים בהתחשב במהירות המירבית שלו.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד א. בלגה למבקשת, עו"ד גב' מיקי חשין למדינה, עוה"ד אשר קולה ויפעת נפתלי למשיבים האחרים. 11.5.00)
דנ"פ 7594/99 - רענן שפק נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה כאשר טענות העותר נגד פסה"ד הן ערעוריות באופיין(העתירה נדחתה).
א. העותר הואשם ברצח אשתו, ולבקשת סניגורו דאז, הורה ביהמ"ש על בדיקה פסיכיאטרית של העותר, על ידי הפסיכיאטר המחוזי. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע, כי העותר יכול לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש. בעקבות זאת, ביקש הסניגור כי המדינה תעמיד לרשותו מימון לצורך קבלת חוות דעת מפסיכיאטר פרטי וביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו. בסוף המשפט הרשיע ביהמ"ש המחוזי את העותר בעבירת רצח וגזר עליו מאסר עולם. העותר הגיש ערעור ועיקרי הטיעון התבססו, רובם ככולם, על חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, אשר הוכנה לבקשת הסניגור, במימון הסניגוריה הציבורית. בקשתו לקבלת חוות הדעת הנוספת כראיה במסגרת הערעור נדחתה. לבסוף נדחה ערעורו של העותר כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין. בעתירה לדיון נוסף מבקש העותר להביא לדיון שתי סוגיות: היקף זכותו של נאשם, שהינו מחוסר אמצעים, למימון מאת המדינה לצורך הכנת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו; זכותו של נאשם להביא ראיות על מנת להוכיח כי חלה עליו הוראה עונשית מקלה שנחקקה לאחר שעבר את העבירה אך טרם ניתן פסק דין חלוט לגביה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש ואינו קובע הלכה חדשה, קשה או חשובה. לא נפל פגם בהחלטתו של ביהמ"ש קמא לסרב לבקשת הסניגור לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית, משלא הונחה תשתית ל"נחיצותה". אשר לסוגיית מימון הגנתו של נאשם מחוסר אמצעים, הרי שלמרות שהבעייה מוצגת כבעייה כללית, הטענות בבקשה מכוונות, בעיקרן, כנגד האופן בו הפעיל ביהמ"ש המחוזי את שיקול דעתו, עת דחה את בקשותיו של בא-כח הנאשם למימון חוות דעת פסיכיאטרית. מאותו טעם, אין עילה לקיומו של דיון נוסף אף בסוגיה השנייה שהועלתה בבקשה, המתייחסת לזכותו של נאשם להביא ראיות על מנת להוכיח כי חלה עליו הוראה עונשית מקלה שלא עמדה לו קודם לכן. סוגיה זו כבר עלתה ונדונה בפסיקה קודמת, בה איפשר ביהמ"ש הגשת ראיות נוספות לשם בחינת הטענה בדבר תחולת סעיף 300א, ולצורך זה הורה על החזרת הדיון לביהמ"ש דלמטה. מכאן, שאף בעניין זה טענת העותר ערעורית באופיה, ומתייחסת להפעלת שיקול הדעת במקרה הספיציפי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שחר אלדר לעותר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.5.00).
רע"פ 4574/99 - מדינת ישראל נגד ציון לגזיאל
*חיובו של סניגור שצילם חומר חקירה של התביעה לאפשר לתביעה לצלם את החומר לאחר שזה שבידי התביעה הלך לאיבוד. *חסיון מפני הפללה עצמית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. הוגש כתב אישום נגד המשיב המייחס לו עבירות חמורות של קשר לפשע, זיוף שטרי כסף והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף. הסניגור צילם את כל חומר החקירה שבידי
הפרקליטות. במהלך העברת חומר החקירה בין שתי שלוחות של הפרקליטות אבד חומר החקירה. התביעה ביקשה לחייב את הנאשם או פרקליטו לאפשר לתביעה להעתיק את חומר החקירה, ובימ"ש השלום נעתר לה. החלטתו בוטלה בערעור לביהמ"ש המחוזי ברוב דעות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. טענתו המרכזית של הסניגור היא שחיובו של המשיב לאפשר לתביעה לצלם את החומר נוגד את הכלל כנגד הפללה עצמית ואת זכות היסוד של נאשם שלא לשתף פעולה עם התביעה בהוכחת האישום שהוגש כנגדו. טענה זו יש לדחות. אין מדובר בחומר ראיות ה"שייך" לנאשם אלא בחומר ראיות של התביעה שהגיע לנאשם מידיה ואך בשל תקלה טכנית נבצר ממנה לעשות בו שימוש. היענות לבקשת התביעה תחזיר איפוא את ההליך למצבו הטבעי, כאשר התביעה והסניגוריה מביאות את ראיותיהן בדרך הרגילה. המקור לשימוש בסמכות האמורה הוא סמכותו הטבועה של ביהמ"ש. סמכות זו משתרעת על כל מקרה שבו מחייבים הסדר הטוב וכללי התנהגות נאותים למנוע פעולה או מחדל מצידו של בעל דין, תובע או נאשם, שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט.
ג. ככלל, חל חסיון מפני הפללה עצמית גם על מסירת מסמכים. אלא שקיימת אבחנה ברורה בין מסמכים אישיים פרטיים כגון אלה שאדם כתב לעצמו, שניתן לדמותם לתשובות על שאלות בחקירה בעל-פה, לבין מסמכים שנערכו ע"י אדם על פי חובה שבדין. החסיון מפני הפללה עצמית - כך נקבע - אינו חל על האחרונים, מחמת שהמסמכים נבראו מכח הוראה שבחוק ולרשות שלמענה נבראו, יש מעין-זכות במסמכים גופם. אם על מסמך פרטי ואישי שנערך על ידי הפרט על פי חובה שבדין, לא חל החסיון, קל וחומר ששכך הוא לגבי מסמכים שנערכו ע"י הרשות והגיעו ממנה לפרט.
ד. אפשר להגיע לאותה תוצאה גם מנקודת הראות של חובת הסניגור כלפי ביהמ"ש. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות במסירות ויעזור לביהמ"ש לעשות משפט". בגדר חובות הנאמנות שעורך הדין חב למרשהו אין נכללת ה"חובה" לסייע בידו לסכל הליך שהוגש נגדו על ידי הימנעות מלאפשר לתביעה להעתיק את החומר המצולם שברשותו; שהרי במקרה דנן גוברת חובתו של עורך הדין לעזור לביהמ"ש לעשות משפט על פני כל שיקול אחר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. פסקי דין - המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' תמר בורנשטיין וגב' יעל רז-לוי למבקשת, עוה"ד ציון אמיר ועמית אור למשיב. 1.5.00).
בש"פ 8467/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הגדרת "חומר חקירה" לצורך העמדתו לעיון הסניגור. *חסיון לפי פקודת הראיות והגנה לפי חוק הפרטיות(הערר נדחה והחלטת ביהמ"ש המחוזי אשר בחלקה נענתה לבקשת העורר בוטלה אף היא).
א. העורר, עובד בכיר במשרד העבודה ורווחה, עסק במתן שירות מקצועי כעובד סוציאלי. המתלוננת היתה מטופלת במחלקה לייעוץ נישואין וטיפול משפחתי, ובמהלך סדנה שבה השתתפו העורר, במסגרת תפקידו, והמתלוננת, התוודעו השניים. העורר הבטיח למתלוננת סיוע וביוזמתו נפגשו מספר פעמים. בעקבות תלונת המתלוננת הוגשו נגד העורר אישומים המייחסים לו עבירות אינוס, מעשה מגונה ושיבוש הליכי משפט. הסניגור הגיש למותב בית המשפט הדן בכתב האישום "בקשה לקבלת פרטים" מתיק רווחה ותיק פסיכיאטרי של המתלוננת, ותיקי המתלוננת המצויים בתחנה לשירותים חברתיים, בתחנה לייעוץ נישואין ובלשכת מרכז האגף לשירותים חברתיים בעיריה שבה מדובר, וכן תיק רפואי-פסיכיאטרי שלה בבית חולים פסיכיאטרי גהה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בחלקה והתיר עיון בשני מכתבים, מתוך תיקה בתחנה לייעוץ נישואין.
כמו כן הותר העיון ברישומים של שיחות טיפוליות מתוך תיקה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. הסניגור הגיש "ערר בדבר עיון בחומר חקירה - סעיף 74 לחסד"פ" ובו ביקש להתיר לעיין בכל החומר שביקש בערכאה הראשונה. הערר נדחה וגם ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי בדבר היענות חלקית לבקשת העורר בוטלה.
ב. סעיף 74 הנ"ל קובע לאמור: "הוגש כתב אישום... רשאים הנאשם וסניגורו... לעיין... בחומר החקירה וכן ברשימת כל חומר שנאסף... בידי הרשות החוקרת... בקשה... תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום...". בקשתו של הסניגור לא היתה מכוונת לעיון ב"חומר חקירה... שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת" אלא בחומר "שבתיקי המתלוננת" המצויים בתחנה לשירותים חברתיים ומוסדות אחרים. לפיכך, לא היה ביהמ"ש מוסמך להורות דבר לגבי העיון בו - ככל שסמכותו מעוגנת בהוראות סעיף 74. הואיל וביהמ"ש לא החליט בשאלה אם החומר שגילויו נתבקש הוא בגדר "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74, אין לפנינו "החלטת ביהמ"ש לפי סעיף זה" שניתן לערור עליה. די בטעם זה כדי לדחות את הערר על הסף.
ג. למעלה מן הצורך יש להוסיף כי לפי המבחנים המקובלים, החומר שביקשו לעיין בו איננו, לכאורה, בגדר חומר חקירה ולכאורה אף איננו רלוונטי לבירור האישומים המיוחסים לעורר. כך שגם אם הערר לא היה נדחה על הסף היה הערר נדחה אף מטעם זה.
ד. יתר על כן, שגה ביהמ"ש המחוזי בכך שדן בשאלות של הסרת החסיון שלפי סעיפי פקודת הראיות והסרת ההגנה שלפי חוק הפרטיות, בלי ששמע את תגובתה של המתלוננת. מדובר במסמכים שבהם מידע על מצבה הנפשי של המתלוננת, על יחסי המשפחה שלה, ועל מצבה הסוציאלי, בעבר ובהווה, וכן על ארועים מכאיבים שארעו לה במהלך שירותה הצבאי לפני שנים רבות. חשיפת מידע כזה היא פגיעה חמורה ביותר בזכותו של אדם לכבוד ולפרטיות ואין להתיר את החשיפה בטרם שמע ביהמ"ש את האדם העלול להפגע, אפילו אין הוראה מפורשת בדין המורה על כך.
ה. מלכתחילה ראוי היה שמותב ביהמ"ש הדן בכתב האישום לא ידון בבקשה, אפילו היה מוסמך לכך. לפי סעיף 74 הנ"ל, בקשה כזאת "תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום".
ו. לפיכך יש לדחות את הערר ולבטל את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. התוצאה היא שעל באי-כח בעלי הדין להחזיר מיד את כל המסמכים שקיבלו לידיהם לפי החלטת ביהמ"ש, לרבות צילומי המסמכים, לגורמים שמהם קיבלו אותם, ואין הם רשאים לעשות בהם שימוש כלשהו.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אביגדור פלדמן ושמעון שובר לעורר, עו"ד גב' זמירה גולדנר למשיבה. 11.5.00).
בג"צ 1868/00 - יורם גולן נגד הרמטכ"ל רא"ל שאול מופז ואח'
*עתירה להסיק מסקנות נגד הרב הצבאי הראשי בעקבות טעות בזיהוי קרבנות "אסון השייטת"(העתירה נדחתה).
א. במהלך "אסון השייטת", נפלו בקרב 12 לוחמים. גופות אחד-עשר מן הלוחמים חולצו באותו היום. גופתו של חייל אחד הוחזרה לאחר מו"מ. יחד עם גופתו הוחזרו גם חלקי גופות של לוחמים אחרים, ובשל זיהוי מוטעה נקברו חלקי גופות של לוחמים בקברים לא להם, ובין היתר, בקבריהם של הלוחמים סמ"ר גיא גולן וסמ"ר רז טבי ז"ל. בנוסף, תהליך היידוע של משפחות החללים היה לקוי. הוקמה ועדת חקירה וזו
מצאה, בין היתר, את המשיב 3 (הרב הצבאי הראשי) אחראי לטעות בזיהוי. הוועדה המליצה על שורת אמצעים, שמטרתם למנוע הישנות מקרים מעין אלו בעתיד, אך לא המליצה על נקיטת צעדים אישיים כנגד הרב. הוועדה גם ציינה את שירותו הארוך של הרב בצבא והשבחים הרבים להם זכה במהלך השנים עקב מילוי תפקידו, בייחוד בנושאים מעין אלה של הפרשה שבפנינו.
ב. העותרים הם הוריו ואחיו השכולים של סמ"ר גיא גולן ז"ל. הם ביקשו כי יינקטו צעדים פיקודיים כנגד הרב לרבות הדחתו משירות צבאי. המשיב החליט, בתגובה, כי אין מקום להדחתו, נוכח הודעתו של הרב על כוונתו לפרוש בסמוך ליום העצמאות הקרוב. בעקבות זאת, פנו העותרים לבג"צ. טענתם היא כי בנסיבות המקרה ונוכח מסקנותיה הברורות של ועדת החקירה באשר לרשלנותו של הרב, חובה היתה על המשיב לנקוט צעדים פיקודיים ומשמעתיים נגדו לרבות הדחתו מתפקידו. בתגובתו הדגיש הרמטכ"ל כי קיים קשר סיבתי בין סיום כהונתו של הרב ובין דו"ח הוועדה, וכי עובדה זו היוותה שיקול במסגרת שיקול דעתו שלא לנקוט צעדים נוספים כנגדו. כן צויין כי המשיב החליט לצרף את דו"ח מסקנות הוועדה לתיקו של הרב. העתירה נדחתה.
ג. אכן, שיקול דעתו של המשיב אינו מוחלט, וככל רשות ציבורית המפעילה את שיקול דעתה חייב גם הוא להפעיל את שיקול דעתו בהגינות, בסבירות, בשוויון, בתום-לב, ללא שרירות, תוך התחשבות בכל השיקולים הרלוונטיים ומבלי להתחשב בשיקולים שאינם רלוונטיים. בה בעת, גם באמת מידה זו של ביקורת שיפוטית, אין בג"צ משים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של המשיב, אלא בוחן הוא את סבירותו וליתר דיוק, את השאלה אם בהפעלת שיקול הדעת היה משום חוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בשיקול הדעת. בנסיבות המקרה, אין בהחלטתו של המשיב אותו חוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות בג"צ. עם פרסום דו"ח הוועדה, הוחלט על סיום תפקידו של הרב הצבאי, וזאת לאחר 52 שנות שירות בצבא. הדו"ח וממצאיו יתוייקו בתיקו. עובדות אלו, בצירוף העובדה כי הוועדה עצמה לא המליצה לנקוט צעדים כנגד הרב, שיכנעו את ביהמ"ש כי אין בנסיבות המקרה עילה להתערבות בשיקול דעתו של הרמטכ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אליעד שרגא ואלעד אייזנברג לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 8.5.00).
רע"א 7953/99 - גלעד פילבר ואח' נגד המרכז הרפואי שערי צדק ואח'
*סירוב לאפשר הגשת"תצהיר שנעשה כ"עדות ראשית" כאשר המצהיר נפטר לפני שנחקר על תצהירו(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקשים 1 ו-2, קטינים, ואמם המנוחה, תבעו את המשיב 1, על נזקי גוף שנגרמו להם בלידתם עקב רשלנות המשיב. אמם המנוחה עשתה את עדותה הראשית בתצהיר אולם קודם שהספיקה להיחקר על תצהירה נהרגה בתאונת דרכים. עזבונה והתלויים בה תובעים את מבטחי השימוש ברכב (המשיבים 2, 3) על הנזקים שהוסבו להם באותה תאונה. בתביעתם זו (להלן: התביעה השניה) הם טוענים, בין השאר, כי עשוי להיגרם להם "נזק ראייתי" בשל החשש שתצהיר עדותה הראשית של המנוחה לא ישמש כראייה בתביעת הרשלנות שהגישו כנגד בית החולים, או בשל שייגרע משקלו באין חקירה נגדית של המצהיר. ביהמ"ש המחוזי איחד את הדיון בשתי התובענות. המבקשים ביקשו להגיש כראייה את תצהיר עדותה הראשית של המנוחה, על נסיבות הטיפול בה בעת לידת המבקשים 1 ו-2, וטענתם היא שאין מניעה להגשתו בתביעה הראשונה, וכי מכל מקום, ראוי כי התצהיר ישמש ראייה, בתביעה השניה, להוכחת יסודות התביעה בגין "הנזק הראייתי". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, באשר לא נתקיים במקרה זה חריג מוכר לכלל הפוסל
עדות מפי השמועה, ומשהמנוחה לא נחקרה על תצהירה, אין התצהיר קביל כראייה. ההחלטה אינה נוגעת בשאלה אם התצהיר שעשתה המנוחה קביל כראייה במסגרת התובענה השניה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לקבל את התצהיר כראייה בתובענה שהוגשה כנגד בית החולים. המנוחה לא נחקרה בחקירה נגדית. המצאת התצהיר, לפי הוראת ביהמ"ש, כשלעצמה, אינה הופכת אותו לחלק מן הראיות. משלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית ולא העיד בחקירה ראשית אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ואין הוא קביל, לפיכך, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. מאידך, ביהמ"ש לא נתן דעתו לשאלה אם ראוי לקבל את התצהיר שעשתה המנוחה כראייה בתביעה השניה, המכוונת נגד המשיבים 2 ו-3. עילת התביעה שם סומכת, בין השאר, על טענה בדבר קיומו של נזק ראייתי. אם אין התצהיר קביל כראייה בתביעה הראשונה, לצרוך הוכחת הנזק הישיר, הוא עשוי לשמש בחקירה השניה כראייה, אם בכלל, לעניין השאלה מה היה בפי המנוחה אילו העידה במשפט ומהו הנזק שנגרם למבקשים משנמנע ממנה להעיד. לצורך זה ראוי היה להתיר את הצגת התצהיר כראיה בתביעה השניה. במובן זה מתקבל הערעור.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אסף פוזנר למבקשים, עו"ד יעקב אבימור למשיב 1, עו"ד מנחם שכטר למשיבים האחרים. 31.5.00).
בש"א 1890/00 - מנורה איזו אהרון בע"מ נגד אוליצקי כריה (1990) בע"מ ואח'
*המועד ממנו מתחיל מנין הימים להגשת ערעור על פס"ד שניתן שלא בפני בעלי הדין(הערעור נדחה).
א. פסק דין נשוא הערעור ניתן ביום 27.4.99, בלא שבעלי הדין הוזמנו לשימועו. לפי הוראות סגן הנשיא בביהמ"ש המחוזי היתה מזכירתו אמורה להודיע על דבר מתן פסק הדין לעורכי הדין ולא למזכירותיהם, ואכן היא הודיעה לפרקליט המערערת את תוצאת פסק הדין ביום 28.4.99. פרקליט המערערת, עו"ד ברק, הצהיר כי המזכירה אישרה לו כי במועד האמור היא מסרה הודעה דומה גם לעו"ד ממשרד המשיבות וכי הלה אישר לה כי יקבל את הנוסח המלא של פסק הדין באופן אישי במזכירות ביהמ"ש למחרת היום. אין מחלוקת שעותק פסק הדין הגיע למשרד פרקליטי המשיבות רק ביום 4.5.99. ערעורן של המשיבות הוגש ביום 15.6.99. אם המועד הקובע לתחילת מנין תקופת הערעור הוא 4.5.99 הוגש הערעור במועדו, אך אם, כטענת המערערת, המועד הקובע הוא 28.4.99 הוגש הערעור באיחור. המערערת ביקשה למחוק את הערעור בשל הגשתו באיחור והרשם דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. המשיבות הגישו תצהירים מטעמן ובהם הן כופרות בכך שהודעה כלשהי נמסרה לעורך דין ביום 28.4.99. המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין היא האם כגירסת עו"ד ברק, מפי מזכירת סגן הנשיא, הודיעה מזכירת סגן הנשיא על דבר מתן פסק הדין לעורך דין ממשרד המשיבות, או, כגירסת המשיבות, הודיעה על דבר הינתנו למזכירה מן המשרד. הלכה פסוקה היא שאם נמסרה הודעה טלפונית לעורך דין על שימוע פסק הדין (להבדיל מפקידה או מזכירה), וזה אינו מוחה, יהיה הוא מנוע מלטעון שלא בוצעה לו המצאה. אך מי שמבקש לסמוך על מניעות עליו הראייה. במקרה שלפנינו, נוכח הסתירה שבין התצהירים יד המערערת היא על התחתונה. ממילא היה מקום להעדיף את גירסת המצהירים מטעם המשיבים שהיא מכלי ראשון על גירסת פרקליט המערער שהיא ראייה מכלי שני, מזכירת ביהמ"ש, ולא היתה כל חובה מוטלת על המשיבים להביא ראייה לסתור בתצהיר של מזכירת סגן הנשיא.
ג. היתה זו בעבר הלכה פסוקה לעניין תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, (קודמתה של תקנה 402) שיש לפרש את הדיבור "המצאה" בסיפת התקנה כלשונה, ובהיעדר המצאה של פסה"ד אין המועד להגשת הערעור מתחיל לרוץ. בהלכה זו חלו בקיעים ונקבע בהלכה כי גם ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין שלא בדרך של המצאה, יכול ותהיה שקולה להמצאה. זו הילכת ה"ידיעה" שקדמה ל"המצאה". נראה, שבהיעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". כך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, וסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. שמולוביץ למערערת, עוה"ד ח. זליכוב וע. קריספין למשיבות. 8.6.00).
בש"פ 3906/00 - יאיר ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פריצה לחנות כשמסוכנותו של הנאשם נלמדת מעברו הפלילי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס לשניים פריצה לחנות מינימרקט בגבעתיים ונסיון לבצע גניבה. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרם של השניים עד לתום ההליכים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הסניגור טוען כי אין בידי התביעה תשתית ראייתית למעצרו של העורר, ואפילו נאמר כי קיימות ראיות לכאורה, לא קמה נגדו עילת מעצר ואין בעברו הפלילי כדי להצדיק את מעצרו בגין עבירת רכוש מן הסוג בה הוא מואשם. הערר נדחה.
באשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה - הנסיבות שבהן נתפס העורר יש בהן כדי להוות ראייה לכאורה להשתתפותו בפריצה ובנסיון הגניבה. באשר לקיומה של עילת מעצר - כבר נקבע כי יש ועבירות רכוש יקימו, בנסיבות מסויימות, עילת מעצר. בנסיבות מסויימות עבירות רכוש עלולות, לפי מהותן ונסיבות ביצוען, לסכן את בטחון הציבור. כך, למשל, כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים. אמנם, בענייננו אין מדובר בעבירות שבוצעו בנסיבות מן הסוג שיש בו, ברגיל, להקים עילת מעצר, אלא שמסוכנותו של העורר נלמדת מעברו הפלילי העשיר, שבו שורה ארוכה של עבירות רכוש ועבירות נוספות אחרות, וכן מהעובדה כי העבירה נשוא האישום הנוכחי בוצעה, לכאורה, כאשר העורר היה אסיר ברשיון, ומאסר על-תנאי בר הפעלה ריחף מעל ראשו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גד זילברשלג לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 14.6.00).
בג"צ 98+3267/97/715 - ח"כ אמנון רובינשטיין ואח' נגד שר הבטחון
*הארכת מועד ההשעייה של הצהרת בג"צ על בטלות סמכות שר הבטחון לפטור בחורי ישיבה משירות בצה"ל (בקשת המשיב להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות של הסדר גיוס בחורי הישיבה - הבקשה נתקבלה).
ביום 9.12.98 ניתן פסק דין בעתירה שקבע כי "על פי המצב כיום, שר הבטחון מפעיל סמכותו, בעניין דחיית השירות של בחורי ישיבה ש'תורתם אמנותם', על פי הכרעה עקרונית שהסמכות לקביעתה היא בידי הכנסת. הפעלת סמכות זו, במתכונת זו, היא איפוא שלא כדין". בג"צ הוסיף כי אין אפשרות מעשית לשנות את המצב הקיים בעניין זה מהיום למחר, ויש לאפשר לשר הבטחון או לכנסת לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה זו על כל השלכותיה. בפסק הדין נקבעה תקופת השעיה של שנים-עשר חודשים, לביטול החלטת שר הבטחון על הפטור. המועד הסתיים בדצמבר 99. סמוך למתן פסה"ד התפזרה הכנסת, והבחירות נערכו בחודש מאי 99. הממשלה
החדשה נכנסה לתפקידה בחודש יולי 99. בנובמבר 99 פנה המשיב לביהמ"ש בבקשה להאריך את מועד ההשעיה בחצי שנה, כי בשל פיזור הכנסת וקיום הבחירות, מונתה רק באוגוסט 99 ועדה אשר נתבקשה לגבש הסדר ראוי בנושא גיוס בני ישיבות. ביהמ"ש החליט על הארכת המועד להשעיית הכרזת הבטלות, עד ליוני 2000. במאי 2000 שב ופנה המשיב בבקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה עד לספטמבר 2000. העותרים הביעו התנגדות לכך. הבקשה נתקבלה.
המשיב פועל לשם השלמת הליכי החקיקה. אכן, חלפה תקופה לא מבוטלת מאז ניתן פסה"ד. אך יש להתחשב בכך שהכנסת שכיהנה באותה עת התפזרה, וחודשים ארוכים עברו עד להקמתה של הממשלה הנוכחית. מפירוט ההתפתחויות עולה כי נעשים מאמצים למציאת פתרון חקיקתי לסוגיה. אכן, חובתו של המשיב היא לפעול במהירות על מנת לתקן את המצב, מתוך מודעות לכך שהינו פועל למעשה ללא סמכות, ושלא כדין, ואולם תוך שקילת כל הנסיבות עולה כי מוצדק להאריך את מועד ההשעיה כמבוקש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. עוה"ד רענן הר-זהב, ליאור כץ ויהודה רסלר לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 30.5.00).
רע"א 8101/98 - פלוני נגד פלוני
*תשלומי האגרה ב"תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי בנצרת הרשיע את המשיב 1 (להלן: המשיב) במעשי עבירה שעשה במבקש, והמבקש הגיש "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים" נגד המשיב שבה תבע לחייבו לשלם לו פיצויים בסכום כולל של 2.5 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למבקש כ - 400 אלף ש"ח. הואיל והסכום שנפסק היה נמוך מ - %60 מתחום סמכות בימ"ש השלום ביום הגשת התביעה, נדרש המבקש לשלם סכום של כ - 25 אלף ש"ח כדי להשלים את האגרה ששילם עם הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לבטל את הדרישה ולחילופין לפטור אותו מאגרה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקש הגיש את תביעתו בביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט שעניינו "סמכות אזרחית נגררת לפלילית" ובו נאמר: "הורשע אדם בבימ"ש שלום או בבימ"ש מחוזי והוגשה נגדו... תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו... לדון בתביעה האזרחית... לענין זה מוסמך בימ"ש מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בימ"ש השלום". בתקנות האגרות נקבע כי אם "התנהל ההליך בבימ"ש מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק... נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בימ"ש השלום... ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי". תשלום האגרה, לפי תקנות האגרות, הוא לפי אחוזי התביעה. שונה המצב בתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף, בהן האגרה נקבעה בסכום קצוב: בביהמ"ש המחוזי - 31,498 ש"ח; בבימ"ש השלום - 5,039 ש"ח. גלוי לעין שבכך התכוון מתקין התקנות לייקר את ההליכים בביהמ"ש המחוזי ולעודד הגשת תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף בבימ"ש השלום, על מנת להקל על העומס בביהמ"ש המחוזי. מטרותיו של סעיף 77 שונות. בולטת כאן המגמה להביא להגשת תביעות, בביהמ"ש שדן בהליך הפלילי, בין אם הוא בימ"ש מחוזי ובין אם הוא בימ"ש שלום. הוראה זו באה לשרת, בעיקר, את עניינו של ביהמ"ש על ידי מניעת התדיינות ועל ידי חיסכון בזמן. פרשנות המחילה את
תקנת האגרות על תובע שבחר בדרך הדיונית שהתווה לו המחוקק בסעיף 77 - המשרתת, כאמור, גם את ביהמ"ש - מביאה לתוצאה בלתי הגיונית ובלתי צודקת.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יצחק שרף למבקש, עו"ד זאכי כאמל למשיב, עו"ד משה גולן ליועהמ"ש. 23.5.00).
רע"א 2182/00 - כלל, חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מיכה נווה
*מינוי מומחה רפואי בתביעת נפגע בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה נגד המבקשים. התעוררה מחלוקת, אם מום בראשו של המשיב הידוע בשם הידרוצפלוס (להלן: המחלה) נגרם עקב התאונה. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי, שיבדוק את המשיב ושחוות דעתו תחייב אותם גם במסגרת ההליכים בבית המשפט. בחוות דעת של המומחה, פרופסור רכס, נשלל קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה. בעקבות חוות הדעת הגיש המשיב בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הנוירו-כירורגיה, שיחווה דעתו בדבר קיום קשר סיבתי כאמור. ביהמ"ש המחוזי (השופטת ברוש) דחה את הבקשה. במשפט גופו נחקר פרופסור רכס ארוכות על חוות דעתו, כולל שלילת הצורך למנות מומחה רפואי נוסף, ועמד איתן על דעתו. בהחלטה אשר ניתנה על ידי ביהמ"ש הדן בתובענה (השופט אזר), לאחר חקירת פרופסור רכס, ציין ביהמ"ש את דבריו של המומחה כדברים "משכנעים ואמינים", והוסיף כי אין כל יתרון לנוירוכירורג על נוירולוג בקביעת האבחנה בכל הנוגע להידרוצפלוס. על אף כל אלה, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא השתכנע כי ניתן להגיע למסקנה סופית הוגנת וצודקת בלי לשמוע גם את דעתו של מומחה נוירוכירורגי והורה על מינוי מומחה כזה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא באו בפני ביהמ"ש עובדות שיצדיקו מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הנוירוכירורגיה. לא ברור על שום מה ולאיזה צורך נתמנה מומחה נוסף. אין לכך כל הסבר משכנע בהחלטה. ביהמ"ש מציין את אמינותו של פרופסור רכס, מומחה בעל שם, ואת השכנוע שבדבריו, אך משום מה סבר שראוי למנות מומחה נוסף. אכן התוצאה של חוות דעתו של פרופסור רכס היא קשה למשיב, אך אין די בעובדה זו כדי להצדיק מינוי מומחה נוסף.
(בפני: השופט אור. עו"ד עופר קרינסקי למבקשות, עו"ד ח. כהן למשיב. 6.6.00).
בש"פ 2883/00 - מדינת ישראל נגד לירן בן אורי אלביליה
*ביטול שחרור בערובה (רצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב היה חייב למנוח, מרטין זערור, 9,000 ש"ח. בשלב מסוים הציע המנוח למשיב למחול לו על החוב אם ישיג עבורו כלי נשק. המשיב פנה לחברו אשרף אבו-לליף, (להלן: אשרף), והשניים החליטו לפתות את המנוח לבוא למקום נידח. ערב אחד הזמין המשיב את המנוח להיפגש עמו והסיע אותו למבנה נטוש בפרדס. המשיב ידע כי במבנה ממתין לו חברו אשרף, וכי ברשותו של אשרף אקדח. משהגיעו למבנה הנטוש נכנס המנוח לתוכו ואשרף ירה בו והרגו. המשיב טוען כי הוא לא קשר קשר לרצוח את המנוח וכי לא צפה את האפשרות שאשרף יירה במנוח. בשיחה שקיים עם אחר בתא המעצר הוא מאשר כי הביא בחשבון את האפשרות שאשרף יעשה שימוש באקדחו "אולם מקסימום יירה באויר". אשרף והמשיב הואשמו בעבירת רצח והמדינה ביקשה להורות על מעצרם עד תום משפטם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של אשרף ועל שחרור המשיב ממעצר בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
הסכסוך בין המשיב לבין המנוח ופנייתו לאשרף לסייע לו להיחלץ מדרישותיו של המנוח, עמדו ביסוד שרשרת האירועים שנסתיימו במותו של המנוח. בדברים שהשמיע במשטרה מודה המשיב כי לא נעלמה ממנו האפשרות שאשרף יעשה שימוש באקדח, אף כי הוא כופר בכך שידע מראש שאשרף יהרוג את המנוח. הוא מודה בכך שלאחר הירי הזיז את רכבו מהמקום למרחק מה, חזר למבנה וראה את אשרף כשהוא גורר את המנוח לעבר באר מים עמוקה ומשליך לתוכה את הגופה. הוא מודה בכך שעזב את זירת העבירה יחד עם אשרף וכי נטל חלק בהסתרת הבגדים שלו ושל אשרף. כל אלה מצביעים על מעורבותו של המשיב במעשים שהביאו למותו של המנוח. כתב האישום מייחס למשיב מעשה של קיפוח חיים, של אחר, בכוונה תחילה ומי שנוהג כך הוא מסוכן וככלל יש להחזיקו במעצר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אמיר גורן למשיב. 17.4.00).
ע.א. 2505/00 - חברת קוביק בע"מ ואח' נגד מיקרוסופט קורפוריישן
*סירוב פסילה כשמדובר בהחלטות דיוניות המשמשות עילה לבקשת הפסלות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בפני ביהמ"ש המחוזי נדונים ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל (להלן: הערעורים). החלטות אלו ניתנו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שפתחה המשיבה כנגד המערערים לאכיפת פסק דין פלילי, בו הורשעו בעבירה של הפרת זכות-יוצרים. בעקבות החלטות שונות של ביהמ"ש המחוזי הגישו המערערים בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הוא הטעים כי בקשת הפסילה נוגעת בעיקרה בהחלטות משפטיות, או בהיעדרן של החלטות משפטיות, אשר בגינן אין ביהמ"ש פוסל עצמו, אלא שהן עשויות לשמש נושא לערעור. הערעור נדחה.
עיקר טענותיהם של המערערים מופנה כלפי החלטות דיוניות. הלכה היא כי אין די בעובדה שביהמ"ש קיבל החלטה (או אף שרשרת החלטות) שדעת הצד מבקש הפסילה אינה נוחה הימנה כדי שביהמ"ש יפסול עצמו. המערערים אינם חולקים על הלכה זו, ואולם הם טוענים, כי קיבוצן של ההחלטות והישנותן, מצביע על כך שמדובר בהחלטות הנגועות במשוא פנים. אין לקבל טענה זו. הדרך לתקיפת החלטות דיוניות היא דרך הערעור. בעל דין אינו יכול לפטור עצמו מהליך זה או להוסיף עליו, על ידי העלאת טענה ערעורית באיצטלה של טענת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק 1.6.00).
רע"א 73/00 - SYSTEMS TECHNICAL AMSנגד בזק בע"מ
*ערבות בנקאית אוטונומית (הבקשה נדחתה).
המבקשת, חברה רשומה בארצות הברית, והמשיבה, התקשרו בהסכם, שלפיו נתחייבה המבקשת לפתח עבור המשיבה, מערכת ממוחשבת שנועדה לבצע פעולות חיוב בחשבונות הלקוחות. התמורה בהסכם נקבעה בסכום העולה על - 55 מליון דולר. על מנת להבטיח את ביצוע התחייבויותיה כלפי המשיבה, התחייבה המבקשת להמציא למשיבה ערבויות בנקאיות. לפי הוראת המבקשת, הנפיק בנק הפועלים (להלן: הבנק), ערבויות בנקאיות, לטובת המשיבה, בסכום כולל של כעשרים מליון דולר. התנאים לחילוט הערבויות, כפי שנכתבו בכל אחד מכתבי הערבות, שונים מהתנאים שנקבעו בהסכם לעניין זה עצמו. בכתבי הערבות מתחייב הבנק לשלם למשיבה, את הסכומים הנקובים בהם, בתוך שבעה ימים מן היום בו תפנה אליו דרישה לתשלום, והמשיבה אינה נדרשת לבסס זכות לסעד כספי. מאידך נקבע בהסכם, כי טרם שתקום זכות למשיבה להיפרע על פי כתבי הערבות, היא חייבת לבסס את הזכות לסעד כספי. המשיבה טענה
כי המבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה והודיעה למבקשת על ביטול ההסכם. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לממש את הערבויות הבנקאיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הוא ציין כי היה מעניק את הסעד הזמני המבוקש אלמלא קיומן של ערבויות בנקאיות אוטונומיות המנותקות מן התנאים שנקבעו בעיסקת היסוד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כתבי הערבות לא כללו את התנאים המוקדמים שהוצבו בעיסקת היסוד. התנאי האחד שהוצב למימוש הערבויות לא היה אלא דרישת פרעון מאת המשיבה בלא צורך לבסס את זכותה על פי עיסקת היסוד. התנאי האחד הזה, ולא התנאים שנקבעו במסגרת עיסקת היסוד, הוא הקובע. משבחרה המבקשת לחתום על כתבי הערבויות כנוסחם, נתנה, מניה וביה, הסכמתה לניתוקם מן התנאים שפורשו בעיסקת היסוד בכל הנוגע למימושם.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד הרצוג למבקשת, עוה"ד גב' הלנה ביילין והלל איש שלום למשיבה. 16.5.00).
בש"פ 1523/00 - שמעון מואטי נגד מדינת ישראל
*הגדרת חומר חקירה לצורך העמדתו לעיון הסניגור (הבקשה נדחתה).
העורר, ששימש מנכ"ל בחברה, הואשם כי גנב כספים שהתקבלו עבור החברה, תוך שהוא נוקט, בין השאר, בזיוף שמו כמוטב או כנסב, על-גבי שיקים שנשלחו לחברה, ותוך רישום כוזב בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה. משהוגש כתב האישום, פנה הסניגור למשיבה בבקשה לעיין בחומר ששימש בסיס לחוות דעת שהוכנה על-ידי רואה החשבון של החברה (להלן: חומר הרקע). חוות הדעת עצמה נכללה בחומר החקירה והוצגה למבקש. לאחר שרואה החשבון סירב להמציא את חומר הרקע, הודיעה המשיבה כי תמנע מלהציג את חוות הדעת עצמה כראייה במשפט. בקשה שהוגשה על-ידי העורר לבית משפט השלום לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ לגילוי חומר הרקע, נדחתה. ביהמ"ש קבע כי לאור החלטת המשיבה להמנע מלהסתמך על חוות הדעת במשפט ולאור העובדה כי חומר הרקע לא מצוי בידי המשיבה עצמה, אין מדובר בחומר חקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחוק. המבקש הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 74(ה) ועררו נדחה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט העליון. המשיבה טוענת כי משהוגש ערר על החלטת בימ"ש השלום לבית המשפט המחוזי, מיצה העורר את זכות הערר לפי סעיף 74(ה) לחוק. בטענתה זו הסתמכה המשיבה על החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 4207/96. הסניגור טוען כי ההחלטה ברע"פ הנ"ל בטעות יסודה, וכי היא נוגדת את תכליתו של סעיף 74 המעניק זכות ממעלה ראשונה לעיון בחומר החקירה. הבקשה נדחתה.
הבקשה אינה מצביעה על צידוק לסטות מהפרשנות שניתנה בביהמ"ש העליון להוראות סעיף 74(ה), אך גם לגופו של עניין אין לומר כי נגרם למבקש עיוות דין. משהודיעה המדינה כי לא תסתמך על חוות-הדעת החשבונאית שהוכנה על-ידי רואה החשבון, ומשהתברר כי חומר זה אינו נמצא בשליטת המדינה, ספק אם היה מקום לראות בחומר הרקע "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק. יתירה מכך, אם סבור העורר כי חומר הרקע דרוש להגנתו, פתוחות בפניו דרכים חלופיות להביא אותו כראיה, מיוזמתו, בין היתר על-ידי עשיית שימוש בסעיף 108 לחוק.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ישראל כלוף למבקש, עו"ד רבינוביץ למשיבה. 24.4.00).
ע.פ. 607+798/00 - נאפז שתייה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון שוד והחמרה בעונש (ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
ניסיון שוד בוצע באתר בנייה הסמוך למוזיאון "יד ושם" בירושלים, ונטלו בו חלק המערער ואנשים אחרים. האיש שהוליך את המערער אל המקום עבד כשומר באותו אתר. לאחר סיור מוקדם ניסו המערער ושותפיו לשדוד את האתר. לעת השוד היו באתר כמה שומרים, ובהגיעם למקום היכו השודדים את אחד השומרים במוט מתכת בראשו ואילו על השומר האחר איימו בסכין. לאחר מכן קשרו השודדים את השומרים, ובמהלך השוד היכו את אחד השומרים - אשר היה קשרו בידיו וברגליו - בראשו ובצלעותיו במוט מתכת, והשליכו אותו במורד המדרגות מגובה של שלושה מטר. השומר נפגע פגיעת ראש קשה, איבד את הכרתו והיה מחוסר הכרה מספר ימים. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעור המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - היו די ראיות לביסוס הרשעת המערער. אשר לעונש - ניסיון השוד נעשה באכזריות רבה. טוען הסניגור כי אחידות הענישה מחייבת לקבל את ערעורו שלו על חומרת העונש, באשר השומר, השותף לעבירה, נדון לשמונה חודשי מאסר בפועל בלבד, ומכאן כי ראוי הוא המערער - לפי עקרון אחידות הענישה - לעונש דומה. טענה זו אין לקבל. לא זו בלבד שמעשהו של המערער חמור בהרבה ממעשיו של שותפו, אשר הורשע אך בסיוע לניסיון שוד - אלא שהלה הורשע על-פי הודאתו ובגדרי עיסקת טיעון. מאידך יש לקבל את הערעור על קולת העונש. בימ"ש קמא הקל יתר על המידה עם המערער, ויש להשית עליו תחתיו ארבע שנים מאסר בפועל, ועליהן שתי שנים מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. עוה"ד מוחמד אברה אבו-גוש ורמי עותמאן למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 13.4.00).
ע.פ. 3530+4804/99+3556 - מדינת ישראל נגד ויאצ'לאב אינטייב ואח'
*הרשעה בחטיפה והחמרה בעונש בעבירות אונס (ערעור המשיבים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב 1 פיתה את המתלוננת וחברתה להצטרף אליו באמתלת שווא של עזרה במציאת עבודה, תוך שמשיב 1 מתכנן מראש לבוא במגע מיני אסור עם המתלוננת ותוך שהוא מתכנן לקבל מחבריו תשלום כספי. המתלוננת וחברתה הובאו לשפת הים ושם נאנסה המתלוננת ע"י כל השלושה. ביהמ"ש גזר למשיב 1 תשע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, על המשיב 2 הושתו 7 שנות מאסר, מהן 5 לריצוי בפועל, על המשיב 3 הושתו 8 שנות מאסר, מהן 6 לריצוי בפועל. ערעור המשיבים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
אשר לערעורו של המשיב 1 על הרשעתו בחטיפה - הרשעה זו בדין יסודה, אם כי החטיפה לא בוצעה בכח ובאיומים אלא במעשה תרמית. אשר לעונשים - העונש שהוטל על שלושת המערערים חורג ממדיניות הענישה הראוייה. כל אחד מן המערערים ביצע מעשה אונס במתלוננת בנסיבות קשות. המתלוננת היתה אותה עת עולה חדשה שסמכה על המשיב 1 ובתמימותה חברה לקבוצה. חרף תחנוניה, כל אחד מהם אנס אותה כאשר השניים האחרים מצויים במרחק מה. מן הראוי שהעונש שהוטל על המשיבים ישקף את התנהגותם החמורה כלפי צעירה חסרת אונים ויהווה גורם הרתעתי. בהתחשב במדיניות שלא למצות בערעור המדינה את מלוא העונש הראוי, יועמד עונשו של המשיב מס' 1 על 15 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, עונשו של המשיב 2 יועמד על
10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועונשו של המשיב 3 על 12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' נעמי גרנות למערערת, עוה"ד מנחם רובינשטיין, ישי קמחי ויוסף עאוני למשיבים. 10.4.00).
ע.א. 3736/99 - פלאפון תקשורת בע"מ נגד חברת החשמל וסלקום ישראל בע"מ
*פרשנות סעיף במכרז לצורך בקשה לפסילת זוכה במכרז (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג כהן וטירקל, בפס"ד מפי השופט טירקל, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
המערערת וסלקום השתתפו במכרז סגור שערכה חברת החשמל לאספקת שירותי רדיו טלפוני נייד וטלפונים סלולריים. ועדת המכרזים החליטה למסור את ההזמנה לסלקום. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי, להצהיר על הצעת סלקום כפסולה, ולהורות למשיבה להתקשר עמה בהסכם נשוא המכרז. כמו כן עתרה לצו מניעה זמני במסגרת התובענה שיאסור על המשיב להתקשר עם סלקום בהסכם נשוא המכרז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הערעור נדחה ברוב דעות.
הנושא שבו נחלקו דעות שופטי ביהמ"ש נוגע לפרשנות סעיף של קביעת דמי המנוי החדשיים לשנה השניה להסכם. לדעת המשנה לנשיא ש. לוין, שסבר כי יש לקבל את הערעור, לא עמדה סלקום בתנאי הנוגע לקביעת דמי המנוי החדשיים. מאידך, לדעת השופט טירקל, עפ"י הפירוש הנכון של הצעת סלקום היא עמדה בתנאי המכרז.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין. גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד ישראל וקסלר וברטל למערערת, עוה"ד אהוד ארצי ואייל דורון למשיבה, עוה"ד אסף כספי ונבות תל-צור לסלקום. 8.7.99).
ע.א. 2506/00 - FARDOMEואח' נגד בנק כללי לישראל בע"מ
*סירוב פסילה כשאין חשש ממשי למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים לתשלום כ - 445 אלף ש"ח עקב אשראים ומשיכות יתר שנתן להם הבנק. המערערים טוענים כי הדרך בה ניהלה השופטת את הדיון, התבטאויותיה העויינות, חוסר הסובלנות והזילות כלפי המערערים, החלטותיה החד צדדיות לטובת המשיבה, והתעקשותה לקבוע דיון ביום "שושן פורים", תוך פגיעה ברגשי הדת של בא כח המערערים שהוא איש ירושלים - כל אלה מעידים על חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, כמו גם חשש כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה" עד כי לא ניתן עוד לשנותה. אכן, מירב טענותיהם נוגעות לעניינים דיוניים, עליהם יש להגיש בקשת רשות ערעור, שאכן הוגשה, אך לטענת המערערים, מכלול הדברים מצדיק את פסילתו של ביהמ"ש. ביהמ"ש דלמטה דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
שאלת קיומו של חשש ממשי נבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות, ואין די בהרגשת המערערים, כי בית המשפט נוהג כלפיהם במשוא פנים. בענייננו, כמעט כל טענות המערערים מופנות כנגד החלטות דיוניות של ביהמ"ש. החלטות אלה ניתן לתקוף בדרך של בקשת רשות ערעור. אין בטענות הדיוניות לכשעצמן, גם אם מדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט. על המערערים להוכיח קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שביהמ"ש נוהג כלפיהם במשוא פנים. זאת לא עשו המערערים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עמוס פריד למערערים, עו"ד דרור אלון למשיב. 25.5.00).