דנ"א 1165/00 - עזבון המנוח חיים היימן ז"ל נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - הדרים
*שומת מס השבחה ע"י השמאי המכריע בין שומות הצדדים(העתירה נדחתה).
א. המשיבה, חייבה את המנוח בהיטל השבחתו של נכס מקרקעין. על מנת לקבוע את שיעור ההשבחה יש לברר את שווי החלקה ערב כניסתה לתוקף של התכנית המשביחה ואת שווייה במועד קבלתה של התכנית. ההפרש בין "המצב החדש" לבין "המצב הישן" מהווה את שיעור ההשבחה של החלקה. בשומתו של "השמאי המכריע", שמונה בענייננו, נקבע שווי הנכס במצב ה"ישן" בשיעור אשר בין שומות הצדדים, ואולם את שווי הנכס במצבו ה"חדש", קבע השמאי המכריע בשיעור העולה אף על השיעור שנקבע על-ידי שמאי הוועדה המקומית. המנוח ערער על החלטת ה"שמאי המכריע" לבימ"ש השלום, בין השאר, בטענה, כי בכך שהשמאי קבע לגבי המצב החדש שומה העולה על זו שנקבעה על-ידי שמאי הוועדה (השומה הגבוהה יותר), חרג השמאי מסמכותו. בימ"ש השלום קיבל את עמדתו, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והשיב על כנה את שומתו של ה"שמאי המכריע". המנוח קיבל רשות-ערעור לביהמ"ש העליון, וביהמ"ש פסק כי הסעיף הקובע מנגנון לבחירת שמאי שלישי מכריע, אינו קובע כי "על השמאי המכריע להיות קשור בדרך כלשהי לשומות השמאים מטעם הצדדים". על כן, קבע ביהמ"ש, כי יש לקבל את שומת ה"שמאי המכריע" כפי שהיא. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אכן, מדובר בהלכה חדשה, שכן ביחס לשאלה בה הורשה העותר לערער, אין בנמצא פסיקה קודמת. ואולם בעצם החידוש שבהלכה אין די להקמת עילה לקיום דיון נוסף. אין מדובר בהכרעה שיפוטית, העשויה להשפיע על מקרים רבים, אלא בהכרעה המתבססת על נסיבות חריגות, בהן עמד ה"שמאי המכריע" על קיומו של נתון רלוונטי לשומה, אשר, כמסתבר, לא היה בידיעתם של שמאי הצדדים.
ג. גם לגופו של עניין יש לדחות את עמדת ב"כ העותר ביחס לפרשנות הנכונה של "שמאי מכריע". נראה, כי על פי אופי התפקיד המוטל עליו, דומה "השמאי המכריע" ל"בורר מכריע" כמשמעו בחוק הבוררות. בדומה ל"בורר מכריע", שדעותיהם וחילוקיהם של הבוררים המקוריים אינם מגבילים את חופש הכרעתו, כך אף השמאי המכריע, הרשאי, לצורך הכרעתו, להתרשם, לא רק מן השומות שהוצעו על-ידי שמאי הצדדים, אלא גם מנתונים אובייקטיביים שלדעתו יש להתחשב בהם לצורך קביעת השומה.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד יורם חגבי-חגי ואליאל גרינשפן לעותר. 25.5.00).
ע.פ. 8346/98 - שרון אדן נגד מדינת ישראל
*על פס"ד ביהמ"ש המחוזי, בערעור על פס"ד בימ"ש שלום שניתן בשל אי התייצבות לדיון, אין ערעור בזכות לביהמ"ש העליון(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער על פס"ד של בימ"ש השלום בשל אי-התייצבות לדיון בערעור. המערער ביקש לבטל את פסה"ד וביהמ"ש דחה את בקשתו. על כך הגיש המערער בקשת רשות ערעור וערעור. בקשת רשות הערעור נדחתה בשעתו. עתה נדחה הערעור משום שבניגוד לדעת המערער יש צורך ברשות ערעור, וזו, כאמור, נדחתה.
ב. המערער מציין בהודעת הערעור כי "מחמת הספק הנובע מהחלטת כב' ביהמ"ש העליון ברע"א 4722/90 צדוק נ' צדוק (סביר ל"ח 172), מוגש הליך זה במקביל גם כבקשת רשות לערעור, וגם כערעור בזכות". ברע"א צדוק נקבע כי יש לראות בהחלטת ביהמ"ש בבקשה לביטול פסק הדין כ"פסק דין" שניתן בהתדיינות חדשה, שהערעור עליו הוא
בזכות. ברם, ההחלטה בפס"ד צדוק, עניינה בערעור בזכות על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה. ואילו במקרה דנא, פסק דינו של ביהמ"ש קמא ניתן בערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום ועל כן צריך רשות ערעור.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט זועבי. השופט מצא הוסיף, לפנים מן הצורך, כי ההחלטה שניתנה בפרשת צדוק אינה מהווה אסמכתה לענייננו, שכן החלטת ביהמ"ש המחוזי, עליה סבה בקשת רשות הערעור בפרשת צדוק, לא עסקה בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בשל אי התייצבות, אלא בהשגות המבקש על פסק הדין גופו. מטעם זה נקבע בפרשת צדוק, כי יש לראות את החלטת ביהמ"ש כפסק-דין שניתן בהתדיינות חדשה, שהערעור עליו הוא בזכות.
(בפני השופטים: מצא, חשין, זועבי. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 27.12.99).
רע"א 4122/00 - חנה פיסטינר ואח' נגד המועצה להסדר הימורים ואח'
*דחיית בקשה לצו מניעה זמני שיחייב המשך העסקת סוכנים של המועצה להסדר הימורים ללא מכרז כנדרש בחוק(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים (להלן: הסוכנים) פועלים מזה שנים ארוכות כסוכנים של המשיבה, על-פי חוזים דו-שנתיים שנכרתו ללא מכרז מקדים. החוזה האחרון בין המועצה ובין הסוכנים הסתיים בתאריך 31.12.98, ומאז פועלים הסוכנים ללא חוזה כתוב. באוגוסט 1999 הודיעה המועצה לסוכנים על הפסקת העסקתם בתאריך 18.6.2000, לאור העובדה שחוק חובת המכרזים, מחייב את המועצה, בהיותה גוף ציבורי, לערוך מכרז בטרם העסקת העובדים, ומכרז כאמור לא נערך. הסוכנים פנו אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר על קיומו של חוזה העסקה בינם ובין המועצה. במקביל ביקשו צו זמני, שימנע את הפסקת העסקתם, המיועדת לתאריך 18.6.00. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, בקבעו כי העסקת הסוכנים אינה חוקית, הן בשל העובדה שעל המועצה לערוך מכרז, והן בשל סעיף 8 לחוק להסדר ההימורים בספורט, הקובע כי המועצה רשאית להתקשר עם אחר לביצוע תכנית ההימורים, ובתנאי שחוזה כאמור ייערך בכתב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. חוק חובת המכרזים חל על המועצה, והחוק להסדר ההימורים בספורט מחייב חוזה כתוב עם הסוכנים. מכאן שאין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, לפיה העסקת הסוכנים עד כה נעשתה שלא-כדין. חובת קיום מכרז פומבי בידי רשות ציבורית הינה חובה בסיסית, הנגזרת מעקרונות של שוויון והגינות ומן הצורך להגן על אינטרסים כלכליים וציבוריים. בנסיבות אלו, לכאורה, נראה כי תקנת הציבור מחייבת את הפסקת העסקתם של הסוכנים באופן מיידי, ולמצער עד אשר יפסוק ביהמ"ש המחוזי בתובענה העיקרית. המצג הפגום שהציגה המועצה לאורך השנים, לפיו העסקת הסוכנים נעשתה כדין, אין בו, לכאורה, ומבלי לפסוק בדבר, כדי להשתיק את המועצה מהעלאת טענות כנגד חוקיות חוזיה עם הסוכנים, ואין בו, לכאורה, כדי למנוע את פיטוריהם, על-אף שהסוכנים הסתמכו על מצג זה בתום-לב ושינו עקב כך את מצבם לרעה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ירון אפרת למבקשים, עו"ד אסף פוזנר למשיבים. 15.6.00).
בג"צ 3152/00 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ודוד עמר
*ביטול החלטה על "שחרור ברשיון" של אסיר שהכה ואיים על אשתו ומסוכנותו נמשכת(העתירה נתקבלה).
א. המשיב השני (להלן: המשיב) מרצה מאסר של שנתיים בגין שורה של עבירות אלימות כלפי אשתו, המתלוננת. במקרה אחד תקף המשיב את אשתו שהיתה בחודש השביעי להריונה,
ואיים עליה כי "יפוצץ" אותה ולא יתן לה גט אם ייכלא. לאחר הגשת כתב אישום בקשר לכך, המשיך המשיב לאיים על המתלוננת והפר בשורה של הזדמנויות תנאי מעצר בית, בין היתר, היה מגיע לבית המתלוננת בשעות הלילה והיה צועק עליה ומגדף אותה. באחת ההזדמנויות החזיק את תינוקם המשותף, כבן חודשיים, ואיים על המתלוננת, כי אם לא תבטל את התלונה נגדו הוא ישליך את התינוק מחלון הדירה. במסגרת מאסרו הובא בפני ועדת השחרורים (להלן: הוועדה), וזו החליטה לשחררו לאחר ריצוי 2/3 מתקופת מאסרו. הוועדה סברה כי ניתן למצוא פתרון בכך שהאסיר יתגורר, לאחר שחרורו, במקום המרוחק מאיזור מגוריה של אשתו. הוועדה הוסיפה כי האסיר עושה רושם של אדם אינטיליגנטי המסוגל להבין את המשמעויות הנובעות ממאסר מותנה התלוי ועומד מעל ראשו ומשחרור ברשיון. אשר על כן, הורתה על שחרורו ברשיון. העתירה נגד ההחלטה נתקבלה.
ב. מעשיו של המשיב מעידים עליו שנשקפת ממנו סכנה למתלוננת אם ישוחרר ממאסרו. התנהגותו התוקפנית כלפיה כשהיתה בהריון וכן איומיו כלפיה, כולל האיום בפגיעה בתינוקם המשותף, מעידה על כך. מטעם זה, החליטה הוועדה לאלימות במשפחה המייעצת בנושא זה, להמליץ שלא לאפשר למשיב לצאת לחופשות בתקופת מאסרו. היא גם חיוותה את דעתה כנגד שחרורו ברשיון. המשיב כבר הוכיח שגם אם מוטלים עליו תנאים על ידי בית משפט מוסמך, אין הוא מקיימם. לא די בהיותו של המשיב אדם אינטיליגנטי אשר מבין את משמעות המאסר המותנה התלוי נגדו. צריך גם שיהא ברור שיסיק מכך את המסקנות המתאימות. התנהגותו בעבר אינה מלמדת שכך הוא. על כן יש לבטל את החלטת הוועדה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, ריבלין. עו"ד חני אופק לעותר, עוה"ד אייל שמחוני וגב' רונית רובינסון למשיבים. 7.6.00).
רע"א 2938/00 - ברק קרת דפנה ועלית, חברה לביטוח בע"מ נגד מנצור דגנית
*שיעור הנכות בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים והגישה נגד המבקשים תביעה לבימ"ש השלום לתשלום נזקיה. בעלי הדין הסכימו לא להביא עדים ולנהל את הדיון על סמך מסמכים אשר כל אחד מהם יהיה רשאי להגיש, בדרך, אשר כונתה על ידם, כמופיע בפרוטוקול הדיון, "דיון סופי". (הפרוצדורה המיוחדת המכונה "דיון סופי" אינה נהירה). התאונה ארעה במהלך עבודתה של המשיבה, והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) כתאונת עבודה. נכותה הצמיתה של המשיבה נקבעה בשיעור %20 בתחום האורטופדי כש-%10 הם כתוצאה מהתאונה. על אף שיעור נכות של %10 לצמיתות , נקבע על ידי בימ"ש השלום שנכותה התפקודית היא בשיעור %20. בקבעו כך, הסתמך ביהמ"ש, בין היתר, על החלטה של ועדה רפואית של משרד הבריאות, אשר קבעה כי התובעת מסוגלת לעבוד 4 שעות ביום, בעוד שעובר לתאונה עבדה בהיקף של משרה מלאה. בערעור לביהמ"ש המחוזי סברו שופטי הרב שאין להתערב בפסק דינו של בימ"ש השלום ואילו שופטת המיעוט סברה שיש לקבוע נכות תפקודית בשיעור של %10 ולא של %20. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בין נימוקי הבקשה מזכיר בא-כח המבקשות שבמהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי, הוצעה על ידי ביהמ"ש הפחתה של 50,000 ש"ח מהסכום שנפסק על ידי בימ"ש השלום וניתן פסק דין על פי ההצעה, בכפוף לזכותן של המבקשות לחזור בהן מן ההסכמה. המבקשות אכן חזרו בהן ופסק הדין בוטל. עובדה זו, אין בה להועיל למערערות. מרגע שלא
הושגה הסכמה בין בעלי הדין וביהמ"ש פסק לגוף הערעור, אין בהצעה האמורה או בכל הצעה אחרת אשר הוצעה במסגרת משא ומתן בין בעלי הדין, לשנות את התוצאה.ג. גם בהנחה שפסק דין במסגרת דיון שכונה "דיון סופי" אינו כפסק דין על דרך הפשרה, אין מקום ליתן רשות ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. ראשית, העניין המועלה על ידי המבקשות נוגע לעניינים עובדתיים הקשורים בנסיבות המקרה, אין בו כל חשיבות כללית ואין בו להצדיק, על פי הקריטריונים המקובלים בכגון דא, מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה. שנית, גם לעצם העניין, נוכח המעבר של המשיבה לעבודה של 4 שעות ביום בלבד עקב התאונה, קביעת ביהמ"ש בדבר הפגיעה בכושר ההשתכרות על ידי ביהמ"ש אינה כה בלתי מתקבלת על הדעת כדי שתחייב בהכרח להתערב בה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. גלזר למבקשות. 6.6.00).
ע.פ. 539/00 - זכי נבואני נגד מדינת ישראל
*גובה הערבות שניתן להשית כדי לבטל תפיסת מכונית שנעברה בה עבירה עד למתן החלטה בפסה"ד אם לחלט את המכונית (הערעור נתקבל).
בימ"ש הורה לתפוס מספר כלי רכב שנעברה בהם עבירה ולרשום עיקול במשרד הרישוי. בין הרכבים שנתפסו ועליהם נרשם עיקול, נכלל גם רכב מסוג מרצדס (להלן: הרכב). המערער טען כי היות והרכב הוא בבעלותו ולא בבעלותו של אביו - הוא הנאשם - יש לבטל את תפיסתו של רכב זה. ב"כ המשיבה טען כי מדובר בפיקציה. אמנם הרכב רשום על שם המערער, אך למעשה הנאשם עשה שימוש ברכב במרבית העבירות בהן הוא מואשם. לטענתו אין להשיב את הרכב למערער מאחר והרכב דרוש כמוצג במשפט העיקרי, אשר במסגרתו קיימת אפשרות סבירה כי הנאשם יוכרז כ"סוחר סמים", וחילוטו של הרכב יתבקש. ביהמ"ש נעתר חלקית לבקשת המערער והורה כי הרכב יימסר לידיו, בתנאים שונים, ובכללם כי המערער ימציא ערבות בנקאית על סך 80,000 ש"ח. הערעור על התנאי האמור נתקבל.
בדרך כלל, כדי להבטיח אפשרות של חילוט מכונית, יש מקום להוציא צו עיקול ותפיסה של המכונית, או לכל הפחות להעמיד תנאים וערבויות שייקבעו ע"י ביהמ"ש בעת שחרור המכונית. תנאים כאלה נקבעו במקרה הנוכחי לאחר שביהמ"ש קמא סבר כי ראוי שרכב זה - לא יעמוד בטל. יחד עם זאת, התנאי בדבר המצאת ערבות על סך 80,000 ש"ח, מסכל אפשרות אמיתית שהמערער יוכל לקבל את הרכב לידיו. בהתחשב בעובדה שהמערער אינו עומד למשפט, ניתן להסתפק בשיעבודה של פוליסת ביטוח הרכב בצירוף התחייבות מטעמו של בן משפחה קרוב ובעל אמצעים לכך שאם יתרחש אירוע אשר יסכל את אפשרות חילוט הרכב יחוייב הוא בפיצוי.
(בפני: השופט זועבי. 2.2.00).
רע"א 461/00 - ויקי בר-בי נגד הכומר ניקולא תורי ואח'
*צו מניעה זמני נגד מימוש משכנתא למרות שהקרקע נמכרה כבר באישור ראש ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
המשיב רשום כבעליה של חלקת מקרקעין. בדצמבר 93 חתם על שטר משכנתא לטובת בנק הפועלים, לפיו משכן את המקרקעין להבטחת כל חוב - ללא הגבלה בסכום - שיגיע לבנק מאת נכדו, המשיב 2. העניינים התפתחו כך שהבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. המשיב ביקש צו מניעה המונע את מימוש המשכנתא, והושגה בין הצדדים הסכמה בדבר הקפאת המצב על ליום 7.10.99. ביום 10.10.99 הגיש המשיב בקשה חדשה למתן צו מניעה זמני (להלן: הבקשה), ולאחר דיון בה ניתן הצו המבוקש. משהתברר כי בינתיים התקיים הליך של מכירת המקרקעין על ידי הכונס, צירף השופט את המבקש, שרכש את המקרקעין, כמשיב. המבקש עתר לביטול צו המניעה הזמני, בטענה כי רכישת המקרקעין בוצעה על ידו בתום לב ובתמורה, לאחר שאושרה
על ידי ראש ההוצל"פ. ביהמ"ש דחה את הבקשה. התברר כי המבקש רכש את המקרקעין בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ לפיה אישור המכירה ייכנס לתוקף ביום 5.9.99 "אם עד אז לא תתקבל תגובה חיובית מטעם החייב להצעה לפדות את הנכס שבכינוס". המבקש הפקיד את תמורת המקרקעין עוד בטרם חלף המועד הנקוב בהחלטה האמורה, ובדיעבד התברר כי הפנייה למשיב, החייב, נעשתה רק לאחר שחלף המועד האמור, וממילא לאחר שהמבקש הפקיד את סכום התמורה. בנסיבות אלה, כך קבע ביהמ"ש המחוזי, לא השתכללה המכירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי איזן בהחלטתו כראוי בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים: אכן, מחד גיסא נקלע המבקש לסיטואציה קשה מששילם את התמורה עבור המקרקעין מבלי שיכול הוא לממש את הנכס. אולם, מאידך גיסא, השתלשלות הארועים וטענות המשיב בדבר זכותו הקניינית, מחייבים בירור והכרעה על ידי ביהמ"ש המוסמך. על מנת לקיים בירור כזה, אין מנוס מהשארת צו המניעה בתקפו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שלמה ארדמן למבקש, עו"ד אסערוד למשיב, עו"ד א. קולס לבנק. 12.6.00).
בג"צ 8121/99 - האגודה לזכות הציבור לדעת נגד פרקליטות המדינה ואיתן אורן*דחיית בקשה להתערב בהחלטת היועהמ"ש שלא להעמיד אדם לדין פלילי מחוסר ראיות (העתירה נדחתה). העותרת מבקשת לחייב את פרקליטת המדינה (להלן: המשיבה), להעמיד לדין את המשיב, כתב טלוויזיה, ואת רשות השידור, בעבירה של מרמה והפרת אמונים ובעבירה של גרימת תקלה ציבורית, מחמת שהקרינו בטלביזיה כתבה המתארת טקס השבעה שנערך על-ידי חברי ארגון המתקרא "אי"ל", אף שידעו כי הטקס מבויים. העותרת סומכת על עדותם של מקצת מן המשתתפים בטקס המצולם ובהם אבישי רביב, העומד לדיין פלילי בעניינים אחרים, הקשורים, בין היתר, גם בפרשה זו. המשיבים סבורים כי אין די ראיות להעמדת הכתב לדין. העתירה נדחתה.
אנשי המשטרה ורשויות התביעה, שבחנו את חומר הראיות באו, כולם, לכלל מסקנה כי אין מקום להעמיד את אורן לדין פלילי מחוסר ראיות מספיקות. הלכה ברורה ומבוססת היא כי החלטות היועץ המשפטי לממשלה, בעניין העמדה לדין, כמו בעניינים אחרים, כפופות לביקורת שיפוטית של ביהמ"ש. עם זאת, נטייתו של ביהמ"ש להתערב בהחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד אדם לדין פלילי, מחמת חוסר ראיות, מצומצמת ביותר. היועץ המשפטי רשאי להעריך את תוצאותיו הצפויות של המשפט, אם יערך, והוא רשאי להידרש גם לשאלה, אם על אף קיומן של ראיות לכאורה, עשוי ביהמ"ש, בסיומו של הליך, לזכות את הנאשם. נטייתו של בג"צ שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מלהעמיד אדם לדין פלילי, מחוסר ראיות, מושפעת גם מן ההשלכות האפשריות של התערבות מסוג זה על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה. במקרים חריגים, עשוי בג"צ להתערב במסקנותיו של היועץ המשפטי בעניין העמדה לדין, אך עד כה לא היה, ככל הנראה, אף מקרה בו התערב בג"צ בהחלטה שלא להגיש אישום בשל חוסר ראיות. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מן הכלל הזה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יורם שפטל ודורון בקרמן לעותרת, עו"ד שי ניצן לפרקליטות המדינה, המשיב אורן לעצמו. 27.6.00).
בש"פ 2632/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מהותו של חומר חקירה שיש להעמיד לרשות נאשם (הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות אינוס ומעשה מגונה. הוא ביקש לקבל לידיו חומר המצוי בשני תיקי משטרה שנפתחו בעקבות תלונות קודמות של המתלוננת נגד אחרים. מבוקשו לא ניתן לו ולפיכך פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות לתביעה להתיר לו לעיין בחומר. ביהמ"ש המחוזי עיין בשני תיקי המשטרה ומצא כי החומר המצוי בם אינו "חומר חקירה" כמובנו בסעיף 74 לחסד"פ ואינו נוגע לאישומים המיוחסים לעורר. הערר נדחה.
העורר קיבל לידיו את מלוא חומר החקירה שנצבר במשטרה לצורך הגשת כתב האישום בעניינו. התביעה הסכימה ליתן בידיו דוחו"ת סוציאליים שנערכו בעניינה של המתלוננת ומסמכים מתוך תיקיה הרפואיים. היא המציאה לעיונו גם חוות דעת רפואית שנמצאה באחד מתיקי המשטרה שבמחלוקת. בכך סייעה בידיו לקבל מידע אישי אודות המתלוננת. העורר לא הצביע על הצורך לספק לו את המסמכים הנוספים שהוא מעוניין בהם. אכן, ככלל אין ליתן פירוש מצמצם למונח "חומר חקירה". אולם אין די בתקווה בלבד כי בתיק מסויים יימצא חומר שעשוי להועיל לסניגוריה, כדי להביא את אותו תיק לגדר "חומר חקירה". במקרה שלפנינו נוגעים תיקי החקירה שבמחלוקת לעבירות מין שבוצעו בעבר במתלוננת על ידי בן משפחתה ואין בהם דבר הנוגע לחקירה נשוא האישום כאן.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 15.6.00).
ע.פ. 99+4233/98/938 - סלמאן נבואני וסלמאן חביש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ייבוא סמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערער חביש קשר עם סוחר סמים לבנוני שהלה ייבא עבורו מלבנון לישראל 2 ק"ג הרואין ו - 28 ק"ג חשיש. המערער נבואני שותף על ידי חביש בעיסקה. בדצמבר 97 הגיעו שני המערערים בשעות היום לקניון בקרית שמונה עם רכב פרטי בו נהג נבואני ללא רשיון נהיגה תקף. שם סיפק סוחר הסמים למערערים את הסמים. המערערים הורשעו עפ"י הודאותיהם וביהמ"ש גזר לנבואני עשר שנים מאסר בפועל ו - 3 שנים מאסר על תנאי, וכן נפסל לעשר שנים מלהחזיק רישיון נהיגה. כן הופעל בחופף מאסר על תנאי לתקופה של שישה חדשים. חביש נדון ל - 13 שנים מאסר בפועל ו - 3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. הערעורים על חומרת העונש נדחו, פרט להקלה בהפעלת המאסר על תנאי נגד חביש.
העבירות בהן הורשעו המערערים הן חמורות. לנבואני יש הרשעות קודמות כולל עבירות סמים. בנסיבות אלה, העונש של 10 שנות מאסר אינו מצדיק התערבות. ההבחנה בין נבואני וחביש וההחמרה עם האחרון, היתה מוצדקת בהתחשב בכך שחביש הוא שיזם את העיסקה, בא במגע עם סוחר הסמים הלבנוני וסיכם עמו את העיסקה. בנוסף, חביש עבר את העבירה כשהוא אסיר ברשיון, לאחר שנוכתה לו תקופת שליש ממאסר קודם של 12 שנים בגין עבירת סמים. בנסיבות אלה, בדין החמיר ביהמ"ש בעונשו של חביש. עם זאת, כיוון שבשל העבירות בהן הורשע חביש הופקע שחרורו ברשיון ויהיה עליו להשלים תקופה של למעלה מארבע שנות מאסר, הסכים בא כח המדינה שחלק מתקופת שלוש השנים שהופעלו יהיה חופף. לפיכך רק שנה אחת תופעל במצטבר ושנתיים יחפפו את העונש החדש.
(בפני השופטים: אור, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד מאיר זיו לנבואני, עוה"ד גלעד זיו ויוסף עמאר לחביש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 29.5.00).
ע.א. 6138/98 - שלמה טוהר ואח' נגד יניב קלפקה
*עלות הסיעוד והוצאות ניידות בתביעת פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב, יליד פברואר 79, נפגע קשות בתאונת דרכים במאי 94. הוא נפגע בגפיו וסובל משיתוק. התובע זקוק לעזרה בכל הפעולות החיוניות היומיומיות, בהעברה מהמיטה לכיסא ובחזרה, רחצה, היגיינה אישית, הלבשה, האכלה וכל פעולות אחזקת משק הבית, וכן הוא זקוק להימצאותו של אדם בקרבתו במשך כל שעות היממה. התובע יזדקק להסעתו ברכב מיוחד אליו יועלה על כסא גלגלים. ביהמ"ש פסק לו את סכומי הפיצויים והערעורים נדחו.
פרט הנזק הגדול ביותר, הוא עלות הסיעוד אשר התובע יזדקק לו בעתיד. ביהמ"ש פסק שעלות העזרה החודשית לה יזדקק התובע היא בסך 11,000 ש"ח. המערערות טוענות שסכום זה גבוה ויש להפחיתו. בהתחשב באופי וכמות העזרה והסיעוד הדרושים למשיב, אין הסכום שנפסק חורג ממסגרת עלות חודשית סבירה ואין להפחיתו. ביהמ"ש העריך את ההוצאות הצפויות למשיב בגין ניידות, מתוך הנחה שירכוש מכונית מסוג "ואן". על פי חישוב זה, הוצאות הניידות הצפויות מגיעות לסכום של כ - 1,242 מיליון ש"ח. מסכום זה נוכו %20 בגין הוצאות ניידות צפויות שהיו למשיב גם לולא התאונה. בנוסף נפסק למשיב סכום של כ - 152 אלף ש"ח בגין רכישת ואחזקת מעלון באמצעותו יוכנס לרכב. טענת המערערות היא, שהיה מקום לנכות יותר מ-%20 מהסכום בגין הוצאות ניידות צפויות אף לולא התאונה. ביהמ"ש לא התעלם מהאפשרות שהמשיב היה רוכש בלאו הכי, אף לולא התאונה, רכב פרטי, אך הזכיר שעלות הנסיעה בתחבורה ציבורית היא 82,000 ש"ח למשך כל חייו של התובע. באין ידיעה אם ומתי היה התובע רוכש בלאו הכי רכב, החליט על הפחתה של %20 ואין להתערב בקביעה זו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יורם קמין למערערים, עו"ד מירון קין למשיבים. 7.6.00).
בש"פ 4422/00 - דורון אברג'יל נגד מדינת ישראל
*ביטול מאסר בגין הפרעה של נאשם במהלך המשפט (הערעור נתקבל).
המבקש ייצג את עצמו בדיון פלילי בביהמ"ש לעניינים מקומיים, ולאחר שכפר בביצוע העבירה וביהמ"ש ביקש לקבוע מועד לדיון, טען המבקש שברצונו להוסיף דברים. בין היתר התבטא כלפי השופט: "אתה לא מקשיב לי, אין לך טיפת הגיון... אתה מקבל כסף בשביל להקשיב לי. אני רוצה שתשמע אותי עד הסוף, מה לא הגיוני בזה?". לאחר דברים אלה החליט ביהמ"ש "אני מורה להעביר את הפרוטוקול למשטרת ישראל". לאחר זאת, מצויין בפרוטוקול כי המבקש הפריע לדיון וניתנה החלטת ביהמ"ש לאמר: "התריתי בנאשם יותר מפעם אחת כי אל לו להמשיך בדרך זאת... וחרף זאת התבטא בצורה בוטה... ומאחר והנאשם לא שעה להתראות שהתריתי בו... אני מורה על מאסרו של הנאשם לשבעה ימים". הערעור נתקבל.
בהנחה שהתנהגות המבקש היוותה הפרעה למהלך הדיון בביהמ"ש, עמדה לשופט, על פי האמור בסעיף 72(א) לחוק בתי המשפט, הסמכות לצוות על הרחקת המבקש מאולם ביהמ"ש וכן "רשאי הוא, לאחר שהיתרה באדם שיימנע מהפרה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר במאסר עד שלושה חדשים או בקנס". הענישה על ידי ביהמ"ש יכולה להיעשות רק לאחר שהיתה התראה והאדם לא שעה לה. פרוטוקול הדיון בענייננו אינו משקף מתן התראה כזו. רק בהחלטה נזכר שניתנה התראה. לכך יש להוסיף שיתכן ודי היה בנסיבות המקרה בסנקציה הקלה יותר של הרחקת המבקש מאולם ביהמ"ש. בא-כח המבקש טען שהתנהגותו של המבקש נעוצה באי הבנה, כשלא הבין שהדיון נדחה לשמיעת הוכחות וכי עוד תינתן לו אפשרות לטעון טענותיו. בנסיבות כוללות אלה, משהעמיד הסניגור את בקשתו על ביטול המשך מאסרו, דהיינו קיצור תקופת המאסר ליום אחד,
שבו היה אסור, יש להיעתר לו, כפי שגם הסכימה לכך באת-כח המדינה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. בנג'ו למבקש, עו"ד גב' ת. פרוש למשיבה. 21.6.00).
ע.א. 3397/00 - ניסים חביבה וצבי נגד ונציה רפי ואח'
*הענקת סעד זמני בערעור עד למתן פס"ד (בקשה למתן צו מניעה זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשת רכשה בשנת 1990 מן המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) משק במושב בצרון, המשיב 4 (להלן: המושב). באותה עת כבר התקיימו הליכים ראשוניים להרחבת המושב. במסגרת החלטות של מינהל מקרקעי ישראל. בהתחשב בהליכים אלה צויין בסעיף 8 להסכם המכר כי "הקונה מצהירה בזאת כי ידוע לה שבשלב זה האגודה החליטה לחלק מספר חלקות לבעלי משקים... וכי המשק אינו כולל את הזכות לקבלת יחידה זו". המשיבים קיבלו מגרש במושב במסגרת תכנית ההרחבה הראשונית של המושב, ובו הם מתגוררים כעת. עם השלמת תכנית ההרחבה של המושב טענו המבקשים (המבקשת ובנה) כי הם זכאים להשתתף בהגרלה בנוגע לחלוקת המגרשים. המושב סירב לבקשה. המבקשים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי ונתבקש צו מניעה זמני שימנע את עריכת ההגרלה ללא השתתפותם של המבקשים. ביהמ"ש דחה את התובענה בהסתמכו בעיקר על הוראת סעיף 8 להסכם. המערערים ערערו על פסק הדין ובמסגרת הערעור הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המושב ועל מינהל מקרקעי ישראל להקצות מגרשים לבניה בתחומי המושב ולעשות כל דיספוזיציה במגרשים. הבקשה נתקבלה.
לביהמ"ש שלערעור נתונה הסמכות להורות על הענקת סעד זמני, בין אם מכח תקנות סדר הדין האזרחי, ובין אם מכח הכלל לפיו לביהמ"ש שלערעור נתונות אותן סמכויות שנתונות לערכאה הדיונית. שני מבחנים עיקריים משמשים את ביהמ"ש בבואו לבחון בקשה למתן סעד זמני בערעור מהסוג המבוקש. המבחן הראשון הוא סיכויי הערעור. המבחן השני עניינו הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, והוא יזכה בערעורו. יישומם של מבחנים אלה מביאים להיענות לבקשה למתן צו מניעה זמני ביחס למגרש בו זכו המבקשים בהגרלה שנערכה בינתיים, משום שאי מתן צו מניעה זמני, עלול לסכל את מימוש תוצאות הערעור, במידה שיתקבל.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. גרובר למבקשים. עו"ד י. אילן למושב, עו"ד נ. זמרת למינהל. 19.6.00).
בש"פ 3993/00 - חיים דהן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של נהג מונית שביצע מעשים מגונים בנוסעת כשקיימת חלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, נהג מונית, הואשם כי בשעת ערב מאוחרת, כאשר הסיע את המתלוננת, כבת שש עשרה שנים, נישק אותה בפיה, נגע בחזה, וביצע בה מעשים מגונים נוספים, תוך ניצול חוסר יכולתה להתנגד. בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים קבע ביהמ"ש כי יש ראיות לכאורה לביסוס האישום וכי העבירה מקימה עילת מעצר. השאלה היתה, אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש ציין כי היו מקרים מסוג זה בהם נמצאה הצדקה לחלופת מעצר והורה על הגשת תסקיר מעצר. שירות המבחן בדק חלופה של מעצר בית מלא בבית אחותו של העורר, שבעלה הינו קצין משטרה, והם מתגוררים בעיר אחרת. שירות המבחן הביע דעתו, כי מעצר הבית המוצע יפחית את הסיכון שבהתנהגות העורר. עם זאת, על יסוד הפסיקה בעניינים כגון זה, החליט ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, יש להן שתי פנים. פן אחד הוא לחומרה. שהרי העורר הורשה לעבוד כנהג מונית, משמע, כמשרת הציבור, ולפי כתב האישום ביצע מעשה מחפיר כלפי קטינה. הפן השני - לעניין המעצר - הוא לקולא. העורר, שהוא כבן 43 שנים, נשוי ואב לשישה ילדים. הוא שירת בצבא הקבע במשך תקופה של יותר מעשרים שנה. אין לו כל עבר פלילי. הוא מכר את המונית, ומסתבר שלא יוסיף לעבוד כנהג מונית. נסיבות אלה, כשהן מצטרפות יחד, יש בהן כדי להצדיק חלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 12.6.00).
ע.פ. 3937/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים במשפחה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני אישומים שעניינם מעשים מגונים באחותו. מאז שנת 1991, בעת היות המערער כבן 16 וחצי ואחותו - קטינה בת 8, עשה בה מעשים מגונים. מעשים אלה נמשכו לאורך כ-8 שנים עד שהאחות הגיעה לגיל 16 והמערער לגיל 24. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בימ"ש קמא, בגזרו את ענשו של המערער, התחשב במכלול שיקולים לחומרה ולקולא. הוא העריך מצד אחד את חומרתם של המעשים ואת התמשכותם על פני שנים. מנגד, שקל את ההשפעה הטראומטית והסבל שרב שנילוו לחשיפת הארועים הללו על משפחת המערער והקטינה. כן בחן בקפידה את חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה בעניינו של המערער. ניתן משקל גם לעובדה כי המתלוננת נקרעה בנפשה עקב חשיפת הפרשה, וביקשה לאחר מעשה למנוע בכל דרך את מאסרו של המערער כדי להציל את המשפחה ואת עצמה מהרס. השיקולים לקולא הם בוודאי כבדי משקל, וההיבט השיקומי במקרה זה איננו משליך רק על המערער עצמו אלא יש לו השלכה ישירה וחשובה על המשפחה כולה, והמתלוננת בתוכה. יחד עם זאת, גם בנסיבות אלה יש לתת משקל מכריע להיבט האינטרס הציבורי ולצורך להוקיע בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים מעשים מגונים המתבצעים בילדה רכה בשנים לאורך שנים ארוכות. במיוחד חמורים המעשים כשהם מתבצעים בתוך המשפחה, בחדרי חדרים, תוך ניצול פערים של גיל ושל כח הניצבים מול חולשה וחוסר יכולת לאורך זמן להתלונן ולבקש עזרה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ירון פורר למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 20.6.00).
בש"פ 3898/00 - ביטון יאיר נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה של נהג שגרם לתאונה ונחשד שנהג בשיכרות (הערר נדחה).
העורר נהג ברכב ופגע ברכב שהיה במצב של עמידה לפניו, וכתוצאה מהחבלה נחבל העורר חבלה של ממש, נחבלה נוסעת ברכב המעורב ונגרם נזק לכלי הרכב. המשיבה ביקשה לפסול את העורר מנהיגה על למשפט בנימוק שנהג ברכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים, והוא סירב לדרישת השוטר שהגיע למקום התאונה למסור דוגמת דם לבדיקה. בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי נעתרו לבקשה. לטענת הסניגור אין כל ראיה כי העורר נהג כשהוא שיכור. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נהג תחת השפעה של משקאות משכרים. הוא סירב להיבדק בדיקה שתקבע חד-משמעית אם בדמו מצוי חומר אלכוהולי או חומר אחר, והעובדה כי הסכים להיבדק בדיקות אחרות בבית החולים - ובלבד שיהיו אלה בדיקות שאין בהן כדי לגלות עקבות אלכוהול או סם - מחזקת, לכאורה, את המסקנה כי סירובו
של העורר להיבדק היה מכוון, ולא היה פרי בלבול בלבד. זאת ועוד, אף אם יזוכה העורר מן העבירות של נהיגה בשכרות המיוחסות לו, הרי שבנסיבות העניין, עצם התנגדותו של העורר לדרישתו של השוטר לבצע בדיקה הינה עבירה שבגינה הוא עשוי להיפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה ממושכת. בנסיבות אלה, אין עילה להתערב בהחלטת הפסילה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אייל שורבסקי לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 12.6.00).
בש"פ 3797/00 - סופיאן זרעיני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים וסירוב לאפשר שהייה במוסד לגמילה (התפרצויות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של התפרצות, גניבה, היזק בזדון וזיוף ועם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בקשה לעיון חוזר נדחתה. הסניגורית טוענת כי היה על ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר ואין הוא רשאי לפטור עצמו בקביעה כי אין להסתפק בחלופה בעניינו של העורר. לטענתה, העורר סובל מהתמכרות קשה לסם, שהיא העומדת בבסיס המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ולכן יש לאפשר לו לעבור טיפול גמילה מן הסם. הערר נדחה.
עברו של העורר והעובדה כי העבירות נשוא האישומים בוצעו, לכאורה, בהיות העורר משוחרר ברשיון מעידים כי בפנינו אדם שהפר את האמון שנתן בו ביהמ"ש בעבר. לפיכך, בנסיבות העניין, קביעת ביהמ"ש כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר אינה קביעה המתעלמת מהצורך לבחון חלופה. באשר לאפשרות של שהות העורר במוסד לגמילה - נכונות לטיפול גמילה שנתגלתה רק בשלב זה מחייבת בחינה רצינית. בדרך כלל, אם לא החל הנאשם בטיפול גמילה ולא גילה כל כוונה לעבור טיפול כזה בטרם נעצר - ראוי כי ההחלטה בדבר טיפול גמילה מן הסם תעשה בשלב של גזירת הדין, כאשר מכלול השיקולים הנוגעים לסיכויי הנאשם להיגמל מצויים בפני ביהמ"ש ובידו לשקול את הסיכויים אל מול יתר מטרות הענישה. כך הם פני הדברים אף בעניינו של העורר, שהוא אדם המכור לסמים מזה כעשר שנים, ובעברו הרשעות רבות על רקע ההתמכרות לסם.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר נסים שי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 4.6.00).
בש"פ 3738/00 שבתאי שאלון נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להקטין את סכום הערבות של נאשמים בהברחת טובין, כאשר נסתיימה תקופת תנאי הערבות של 180 יום (הערר נדחה).
העורר ושבעה אנשים נוספים חשודים כי היוו חלק מרשת מאורגנת ומתוחכמת של מבריחים, אשר הסתייעו בעובדי מכס לשם הברחת מיליוני חפיסות סיגריות במסווה של יבוא ריהוט. על-פי חקירת המכס, סך כל המסים שלא שולמו עולה על 46,000,000 ש"ח. לבקשת התביעה הורה בימ"ש השלום על שחרורם של השמונה תוך קביעת ערובות שונות. תקופת תנאי הערובה הסתיימה לאחר 180 יום, אך החקירה המסועפת טרם הגיעה לסיומה, ולבקשת התביעה האריך ביהמ"ש את התנאים המגבילים למשך 180 יום נוספים. הערבויות שהושתו על העורר הן חתימת ערבות עצמית על סך 500,000 ש"ח, הפקדת ערבות של שני ערבים, בסך 400,000 ש"ח כל אחת והפקדת סך של 400,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. כן הותנתה יציאתו של העורר מן הארץ בהפקדת ערבות בנקאית נוספת על סך 100,000 ש"ח וחתימת ערבים. בדיון בערר טען הסניגור כי בחלוף חצי שנה, עקרון המידתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייב כי הערובות יופחתו, למען יפחת הנטל הכלכלי הכבד המוטל על הנחקר. הערר נדחה.
הקטנה אוטומטית של גובה הערובות בשל חלוף הזמן עלולה לפגוע קשות בתכלית שלשמה נקבעו אותן ערבויות. נכון כי ככל שההליכים מתמשכים ונוספות תקופות הארכה, יש לשוב ולשקול את גובה הערבויות הראוי, תוך בחינת מידת הפגיעה בחשוד, אל מול הנזק שייגרם להליכים כתוצאה משחרור הערובות. לגופו של עניין, הערבויות שהוטלו על העורר נדרשות לשם הבטחת התייצבותו, במיוחד כדי לאפשר למיין את החומר הרב שהצטבר ולבחון את הראיות, ללא חשש רציני מפני הימלטותו של העורר מהדין. העורר הוא אדם עתיר נכסים, שהגיע ארצה בשנת 1994 והוא נושא שני דרכונים זרים: הן של גרוזיה והן של רוסיה. מרכז עסקיו מצוי מחוץ לישראל. בנסיבות אלה, יש להשית על העורר ערבויות בגובה שיהיה בו כדי להבטיח מפני הימלטותו מהדין, וכך אכן נעשה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אברהם לנדשטיין לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 13.6.00).
רע"א 1747/00 + ע.א. 1847/00 - בזק בינלאומי בע"מ נגד הממונה על ההגבלים העסקיים
*ע.א. 1847/00 - זכות ערעור על החלטה של הממונה על הגבלים עסקיים. *סטייה מהלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון (הערר נדחה).
המשיב קבע כי המערערת ניצלה לרעה את מעמדה כמונופול, קביעה שהוצאה מכוח הוראת סעיף 43(א)(5) לחוק ההגבלים העסקיים. המערערת הגישה ערר לבית הדין להגבלים עסקיים על קביעת הממונה. ביה"ד דחה את בקשת המבקשת לבטל את קביעתו של המשיב. הערעור נדחה.
המשיב טוען שאין למערערת זכות ערעור על ההחלטה. ואכן, כפי שנקבע בע"א 4843/91 (פד"י מו (1) 876), מתייחסת זכות הערעור המוקנית בהוראת סעיף 39 לחוק ההגבלים אך ורק להחלטות המסיימות את הדיון לפני ביה"ד ולהחלטות אחרות המפורטות באותו סעיף. החלטת ביה"ד נשוא הערעור דנא אינה באה בגדרן של החלטות אלו, ולפיכך לא ניתן לערער עליה בשלב זה של הדיון. המערערת טוענת כי יש לכלול בדיבור "החלטת בית הדין", עליה נתונה זכות ערעור, גם החלטה בטענת סף שיש בה כדי להעמיד את צדקת קיומו של ההליך בסימן שאלה. בטענה זו, מבקשת המערערת למעשה לסטות מההלכה שנקבעה בע"א 4843/91. סטייה שכזו ראוי שתיעשה רק במקרים נדירים. אין לומר כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם ראוי לסטות מהלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. וינרוט למבקשת, עוה"ד א. גושן וג. רוזנט למשיב. 20.6.00).
רע"א 9181/99 - עיריית ירושלים ואח' נגד העמותה ע"ש הצייר ליטבינובסקי ואח'*הפקדת ערובה ממשית בצו מניעה למכירת נכס במכרז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). ביום 5.8.99, ניתן לבקשת המשיבים, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לקיים דיון, בוועדת המכרזים של העיריה, במכירת נכס שלמשיבים טענות מסויימות לגביו. המשיבים הפקידו התחייבות עצמית לשיפוי המבקשת בגין נזקי צו המניעה הזמני. ביום 14.9.99 הורה ביהמ"ש, במעמד שני הצדדים, להותיר את צו המניעה הזמני בעינו. ביום 3.11.99 פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבקשה להקדים את הדיון בתובענה העיקרית או לחילופין להורות על הפקדת "ערובה ממשית" כתנאי להמשך תוקפו של צו המניעה הזמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. המבקשת מסבירה את סיבת האיחור בהגשת הבקשה, בחשש שנתעורר עתה כי תוקף הערבות שהפקיד המציע היחיד במכרז, (להלן: ערבות המציע), עומד
לפוג, ומכיוון שישיבת קדם המשפט נדחתה בביהמ"ש המחוזי למועד המאוחר ממועד פקיעת ערובת המציע, יש לקבל ערובה ממשית להבטחת שיפוי מפני נזקי צו המניעה. בהתחשב בגובה הצעתו של המציע היחיד, העומדת על סכום של 2.5 מליון דולר, ראוי היה, לדעת המבקשת, לחייב את המשיבים להפקיד ערבות בנקאית או ערבות צד ג' בסכום ממשי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בנסיבות העניין, לא היה די בהפקדת התחייבות עצמית של המשיבים, לשאת בנזקים העשויים להגרם על ידי צו המניעה הזמני, ויש מקום לחייב את המשיבה בהמצאת ערבות בנקאית או ערבות צד ג' כערובה הולמת. אמנם, מוטב היה לו בקשת רשות ערעור בעניין סוג הערובה וגובהה, היתה מוגשת, לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי המשאירה את צו המניעה על כנו, אולם, בהתחשב בטענת המבקשת בדבר שעור הנזק העשוי להיגרם לה בעטיו של הצו, אין זה ראוי כי השיהוי יעמוד לה לרועץ.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אסא אליאב למבקשים, עו"ד יצחק מינא למשיבים. 14.6.00).
בש"פ 3810/00 - אריאל גרוסמן נגד מדינת ישראל
*היעדר הנמקה בהחלטה על פסילה מינהלית מנהיגה מהווה פגם אך אין בכך כדי לבטל את הפסילה (הערר נדחה).
העורר נתפס על ידי שוטר, עת שנסע בנתיבי איילון, במהירות של 138 קמ"ש כאשר המהירות המירבית המותרת היא 90 קמ"ש. העורר קיבל זימון למשטרה לשימוע לגבי החלטה בדבר פסילה מינהלית של רשיונו, ובסופו של השימוע החליט עורך השימוע, רפ"ק אבי בכר, לפסול את רשיונו של העורר למשך 30 יום. בטופס עליו נרשמו פרטי השימוע, במקום בו נדרש עורך השימוע לציין את נימוקי החלטתו, לא נרשם דבר. העורר הגיש לבימ"ש השלום בקשה לביטול הפסילה המינהלית בהסתמכו על הפגם שנפל בהחלטה בשל היעדר הנמקה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי והערר נדחה. באת-כח המדינה הסכימה כי בהחלטה לפסול את רשיונו של העורר נפל פגם, אולם גרסה, כי אפילו כך, אין התוצאה המתחייבת במקרה זה ביטול ההחלטה. הערר נדחה.
כלל הוא, כי אחת מן החובות המוטלות על גוף מינהלי מחליט הוא חובת הנמקת ההחלטה. חובת ההנמקה אף עוגנה בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות). בענייננו, אין חל חוק ההנמקות, אך גם כך חלה חובת ההנמקה על הרשות. אולם, לא כל פגם שנפל בהחלטה מינהלית מביא בהכרח לביטולה של ההחלטה. היעדר הנמקה בנסיבות של פסילה מינהלית של רשיון נהיגה מטיל על המשטרה נטל מוגבר להראות כי הפסילה היתה עניינית ומוצדקת ולא שרירותית, אך אין הוא כשלעצמו מביא לבטלות ההחלטה. במקרה דנן, ההחלטה נתקבלה כדין. העורר נתפס כשהוא נוסע במהירות של 138 קמ"ש, מהירות הגבוהה ב-48 קמ"ש מן המהירות המירבית המותרת וזאת לאחר שהעורר נתפס רק כחודשיים קודם לכן בעבירה דומה. מן העבר השני, לא הצביע בא-כח העורר על כל סיבה חריגה ויוצאת דופן, המצדיקה נסיעה במהירות מופלגת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אסף שמיר למבקש, עו"ד ענבר פלש למשיבה. 11.6.00).
ע.פ. 6985/99 - אתי אגיסון ואבי גבאי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור של גבאי נדחה ושל אגיסון נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות שוד, גניבת רכב ועבירות אחרות וביהמ"ש גזר על אגיסון שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל, וכן הפעיל נגדה, באורח חופף, מאסר
על-תנאי בן שמונה חדשים. בנוסף נגזרו עליה בשל עבירות שצורפו לתיק זה ובאורח מצטבר, תשעה חדשי מאסר בפועל. על גבאי גזר ביהמ"ש, בשל התיק שבפניו, שש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים וחצי לריצוי בפועל, וכן הופעלו נגדו, באורח חופף, תשעה חדשי מאסר על-תנאי, ונגזרו עליו, באורח מצטבר, 18 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות שצורפו לתיק זה. השניים אף נפסלו מנהיגה למשך שבע שנים, החל מיום שחרורם ממאסר. הערעור של גבאי על חומרת העונש נדחה ושל אגיסון נתקבל.
מתסקירי שירות-המבחן עולה, כי המערערים מצויים בהליך שיקומי. לגבי גבאי מציין שירות-המבחן אך תחילתו של שינוי, מבלי להוסיף לתסקיר המלצה כלשהי, ואילו לגבי אגיסון מטעים שירות-המבחן, כי זו עברה תהליך ממושך של שיקום, ובכדי לעודדה בדרכה זו, ממליץ הוא על קיצור מסויים של תקופת מאסרה. עונשי המאסר, לעצמם, אינם חמורים כלל, אך נראה כי יש לקצר במידה מסויימת את עונשה של אגיסון. זאת, ראשית, כיוון שאין אבחנה מהותית בין חומרת מעשיה לחומרת מעשיו של גבאי, עליו הוטל עונש קל יותר; ושנית, והוא העיקר, מתוך התחשבות בהמלצת שירות-המבחן. לפיכך, יופחתו שישה חודשים מעונש המאסר בפועל שהוטל על אגיסון, ועונש הפסילה מנהיגה של המערערים יחל מיום מתן גזר-הדין על-ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ירון דוד למערערים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 12.6.00).
ע.א. 5416/98 - אולג וולקוב ואח' נגד ויקטוריה וולקוב ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני בערעור (בקשה לסעד זמני עד לערעור - הבקשה נדחתה).
במאי 93 הגיעו המשיבה 1 ובעלה לארץ כתיירים. יום לאחר הגעתם ארצה אירעה תאונת דרכים בה נהרג הבעל. המשיבה הגישה תביעת תלוייה כנגד חברת הביטוח בה היה מבוטח הרכב והמחלוקת בין הצדדים נסבה על אופן חישוב הנזק. ביהמ"ש פסק למשיבה סכום גלובלי של 350,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין. במסגרת ערעורם, הגישו המבקשים בקשה להגשת ראיות חדשות בדבר מערכת יחסים המתקיימת בין המשיבה לאחיו של המנוח. בקשה זו תידון בפני ההרכב אשר ידון בערעור לגופו. בקשה אחרת היא למתן צו עיקול זמני על הסכום שנפסק לזכות המשיבה בבימ"ש קמא. לטענת המבקשים, קיים "סיכוי של ממש" כי ערעורם יתקבל, נוכח הראיות החדשות שצירופן התבקש. כמו-כן, טענו כי למיטב ידיעתם, המשיבה איננה בעלים של נכס מקרקעין כלשהו והיא עובדת כקופאית ב"בית מסחר כלשהו". בהתחשב בכל אלה, קיים חשש כי אם יזכו בערעורם, לא יוכלו לגבות מהמשיבה את הסכום אותו שילמו לה על-פי פסק הדין. הבקשה נדחתה.
ראשית, הבקשה הנדונה אינה נתמכת בתצהיר. גם בתצהיר הנלווה לבקשה לראיות נוספות, שהגישו המבשקשים במקביל, אין אימות של כל העובדות הנטענות בבקשה לעיקול זמני. בנוסף לכך, לא הצליחה המבקשת להסביר, לא את חלוף הזמן בין מועד מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה ולא את חלוף הזמן מאז התגלה לה לטענתה המידע הנוסף, ועד למועד בו הגישה את הבקשה. סעד זמני בערעור איננו ניתן כדבר שבשגרה, ובכלל זה גם סעד של עיקול זמני. טענת המבקשים בדבר סיכויי הערעור מתבססת, על ראיות שהגשתן מתבקשת לראשונה בשלב הערעור. אין לומר כי המבקשים הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי סיכויי ערעורם טובים. גם לעניין ההכבדה על מימוש תוצאות הערעור, אם יתקבל, ובחינת מאזן הנוחות בין הצדדים, אין הצדקה למתן צו עיקול על הסכום בו זכתה המשיבה, לפני כמעט שנתיים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. שכטר למבקשים, עו"ד ח. מנדלבאום למשיבים. 20.6.00).
בש"פ 578/00 - משה דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
על פי כתב אישום שהוגש נגד העורר ונאשמים אחרים, יצר אחד הנאשמים, (להלן: זוהר), קשר עם העורר כאשר לא הצליח לגבות חוב שנפסק לטובתו נגד המתלונן. הוא סיכם עם העורר כי הלה, ביחד עם נאשם נוסף (להלן: רוש), יגבו את החוב מידי המתלונן בדרך של איומים ובמידת הצורך גם באלימות. בתמורה יקבלו עמלה מן החוב שיצליחו לגבות. בהתאם להסכם זה איים העורר על המתלונן לפגוע בו אם לא ישולם החוב. עם הגשת כתב האישום לבימ"ש השלום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי אין להסתפק בחלופת מעצר, לפחות עד לאחר עדותו של המתלונן. הערר נדחה.
באשר לתשתית הראייתית - הודעתו של מתלונן נתמכת הן בהודעת אחיו והן בראיות חיצוניות. אשר לעילת המעצר - קיים חשש לשיבוש הליכי המשפט. לעניין המסוכנות - העבירה של סחיטה באיומים אינה מקימה חזקת מסוכנות, אלא יש לבחון קיומה של מסוכנות על פי נסיבות האירוע. המעשים המיוחסים לעורר, לפי כתב האישום, חמורים הם, אפילו הופנו כלפי אדם שלו עבר פלילי. העורר איים על המתלונן למרות שלא היה ביניהם סכסוך אישי. העורר אף לא הכיר את המתלונן היכרות מוקדמת כלשהי. זוהר, שאף הוא לא היה מוכר לעורר קודם לאירוע, הוא שפנה לעורר על מנת שיסייע לו לגבות את חובו, ומסתבר כי הרקע לפנייה היה רקע "מקצועי". מעשים של סחיטה באיומים, מן הסוג המיוחס לעורר, מסכנים את בטחון הציבור ואת הסדר הציבורי. חשיבות רבה יש לייחס בהקשר זה גם לקיומו של כתב אישום נוסף, בעבירה דומה, בגין אירוע שאירע כחודש ימים לפני האירוע נשוא אישום זה, וכן לאיומים שהשמיע העורר כלפי ב"כ של אחד הנאשמים הנוספים. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מאיר מורגנשטרן לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 8.2.00).
בש"פ 3153/00 - ארנולד שלומוב נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם אחרים בחטיפתן, תחת איומי סכין, של שתי נשים שעסקו בזנות, הסעתן למקום אחר, והעברתן בניגוד לרצונן לידי אנשים אחרים כדי שיעסיקו אותן בזנות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים וכי קיימת עילת מעצר כנגד העורר וחברו המושתתת על מסוכנותם, אך קיימת חלופת מעצר לגבי העורר בשים לב לעברו הנקי והעובדה כי הוא עובד לפרנסתו בעבודה מסודרת. על כן הורה על שחרורו למעצר בית ובין יתר התנאים הוטל עליו להפקיד 30,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכן ערבות צד שלישי על סך 50,000 ש"ח. העורר הצליח לעמוד בתנאי מתן ערבות צד ג', אולם לא עלה בידו לגייס את הסכום הנדרש להפקדה במזומן. הבקשה להפחתה בסכום ההפקדה נתקבלה.
הזמן שחלף מאז ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש שהתיר חלופת מעצר ב - 9 באפריל ועד היום מצביע על חוסר מסוגלותו של העורר להשיג את הסכום שנדרש להפקיד, שהרי אילו היה באפשרותו, יש להניח כי העורר היה ממצה כל אפשרות להפקיד את הכספים או חלק מהם במאמץ להשתחרר מן המעצר. גם התביעה לא חלקה על קשייו הכלכליים של העורר לגייס את הכסף הנדרש. בנסיבות העניין, יש להפחית את סכום ההפקדה ולהעמידו על 5,000 ש"ח.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' רפאלה שפריר לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 9.5.00).