ע.א. 6034/97 - משה כובשי בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף
*חיוב חברה במע"מ על עיסקה בה מכר כונס נכסים של החברה מכוניות של החברה ולא שילם את המע"מ(מחוזי י-ם - ע.ש. 72/96 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא עוסק מורשה שעיסוקה הוא הובלת נוסעים. לצורך גביית חובה של המערערת לבנק נמכרו בחודש דצמבר 1991 שמונה אוטובוסים שהיו בבעלותה, במסגרת הליך הוצאה לפועל. לצורך המכירה מונה בא כוחו של הבנק לכונס נכסים. ראש ההוצאה לפועל הורה לכונס לגבות מרוכשי האוטובוסים מס ערך מוסף בגין המכירה. הכונס לא גבה מן הרוכשים את המע"מ. המערערת לא שילמה גם היא את המע"מ המגיע בגין העיסקה. מנהל מע"מ ערך שומה בגין אותה עיסקה בהתאם לסעיף 77 לחוק מע"מ. על שומה זו הגישה המערערת השגה בפני המנהל. ההשגה נדחתה. ערעורה בפניה ביהמ"ש המחוזי נדחה גם הוא. הערעור נדחה.
ב. בעיסקת מכר, המוכר הוא החייב בתשלום מע"מ. כאשר מדובר בעיסקת מכר המתבצעת במסגרת הליכי הוצאה לפועל באמצעות כונס, קובע החוק כי "בעל הנכסים שנמכרו" ולא הכונס, הוא זה שיחשב כמוכר. מאידך, נוהל מע"מ קובע כי: "מכירת נכס השייך... לכונס נכסים... החייב בתשלום המס הינו... כונס הנכסים...". לכאורה, קובעת ההוראה כי החייב בתשלום מע"מ הוא בענייננו הכונס, ולכאורה סותרת הוראה זו את האמור בחוק. אלא שהוראה זו אינה חד-משמעית וניתנת לפרשנויות שונות. פרשנות הנוהל באופן שיתיישב עם החוק, היא זו הרואה בכונס כמי שאמון על העברת התשלום בפועל של המס החל על המכירה למנהל, ולא כמי שחב במס. בענייננו, הכונס הוא הממונה וככזה מוטלת עליו החבות הטכנית להעברת הכספים, בעוד שהחבות המהותית נותרת אצל בעל הנכס - המוכר. אכן, בדרך כלל הכונס חייב לשלם מס ערך מוסף מקופת הכינוס שלו בגין המכירה, אולם מקום בו לא העביר הכונס את תשלומי המס לרשויות כמוטל עליו, יישאר המוכר חייב בתשלום המע"מ לרשויות המס.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' מרים זפט למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 31.7.00).
רע"א 5485/99 - יעיש ומרים פינטו נגד בנק לאומי לישראל
*הצורך בהגשת תצהיר בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ שדחה טענת "פרעתי". *קבלת ערעור כדי לאפשר למבקשים תיקון ליקוי ע"י הגשת תצהיר כדין כדי למנוע מימוש משכון על בית המבקשים. *הלכת "חניון חיפה" באשר לרשות ערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
א. המשיב פתח הליך הוצל"פ נגד המבקשים לצורך מימוש שטר משכון על דירתם. המבקשים התגוננו בטענת "פרעתי". ראש ההוצל"פ החליטה לדחות הגנה זו. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובטרם נדון הערעור לגופו, קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיב לדחות את הערעור על הסף, בנימוק כי ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ מוגש על דרך המרצה שיש ללוותה בתצהיר לאימות העובדות הנכללות בה. מאחר שהמבקשים הגישו את ערעורם בלא תצהיר כאמור, ממילא די בכך כדי לדחות את ערעורם. המבקשים טוענים כי ערעורם לא העלה טענה עובדתית חדשה שלא היתה בפני ראש ההוצל"פ, ולא היה צורך בהגשת תצהיר לאימות עובדות מאחר שלענין העובדות שבמחלוקת הוגש תצהיר בהליכי ההוצל"פ. לחילופין טענו כי אפילו נדרשה הגשת תצהיר, ראוי ליתן להם הזדמנות לבצע את הנדרש כדי להימנע מלחתום ענין כה רציני העלול להסתיים בפינויים מבית מגוריהם בדחייה על הסף ובלא ליתן להם את יומם בביהמ"ש. בתשובתו, מפנה המשיב להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82, פד"י לו (3) 123), לפיה אין להיזקק בערכאה שלישית למחלוקת שנדונה בשתי ערכאות קודמות אלא בנסיבות יוצאות דופן. כן טען כי קיימת בכל מקרה חובת הגשת תצהיר בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ וזאת כל עוד הערעור
אינו נשען על טענות משפטיות בלבד. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין מקרה זה נופל בגידרה של הילכת "חניון חיפה" מן הטעם שאין מדובר, לאמיתו של דבר, בבירור ענין בגלגול שלישי. שהרי הדיון בביהמ"ש המחוזי הסתיים בדחייה על הסף בלא בירור הערעור לגופו, ומכאן שאין זה מקרה בו התבררה המחלוקת לגופה בשתי ערכאות ולאחר מכן מצאה דרכה לביהמ"ש העליון.
ג. תקנות ההוצל"פ קובעות כי ערעור המוגש על החלטת ראש ההוצל"פ יתברר בדרך המרצה, וכן כי: "המערער יפרש בו נימוקים שבעובדה או בחוק ויצרף אליו... תצהיר לאימות העובדות...". יוצא איפא: ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ עשוי לכרוך בירור של עובדות שכבר הובאו בפני ראש ההוצל"פ, אך עשוי גם להיות כרוך בהצגת עובדות רלבנטיות חדשות שלא נדונו בפני ראש ההוצל"פ. בשני המצבים כאחד מתחייבת הגשת תצהיר מטעם המערער לביהמ"ש של ערעור לצורך תמיכה בעובדות שהוא טוען להן. והוא - כאשר הרובד העובדתי נותר במחלוקת בין הצדדים בערעור. מכאן כי משנותרה מחלוקת עובדתית בערעור, ואפילו לא היה בכוונת המבקשים להעלות עובדות נוספות מעבר לאלה שנטענו בפני ראש ההוצל"פ, היה עליהם להגיש תצהיר, ומשלא עשו כן, לקה ערעורם בפגם.
ד. עם זאת, בנסיבות הענין, שורת הצדק מחייבת כי תינתן למבקשים הזדמנות לתקן את הליקוי בהגשת תצהיר כדין. מדובר בהליך מימוש משכון על דירת מגוריהם העלול להביא לפינויים. נסיבות מיוחדות וגורליות אלה מצדיקות הליכה לקראתם בהיבט הדיוני תוך חיובם להיטיב את נזקו של המשיב ככל שנגרם לו עקב התקלה שארעה. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך דיון לאחר הגשת תצהירים כנדרש.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 16.7.00).
בש"א 3734/00 - ינסן חקשורי ואח' נגד נורללה חזני ואח'
*העברת מקום דיון ואיחוד תביעות(בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד הדיון בין שתי תביעות - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים 3-1 הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א (להלן: תביעת חזני), כנגד כל המבקשים וכנגד המשיבים 4 ו-5. המשיב 4 הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת (להלן: תביעת תורג'מן) כנגד חלק מן המבקשים. המבקשים הגישו בקשה לאיחוד הדיון. לטענת המבקשים, במרכז התובענות שאיחודן מתבקש נמצאת מערכת הסכמים עליהם חתמו הצדדים בשנת 1996, ושתי התובענות הן "בנושא אחד" כפי שמונח זה התפרש בפסיקה. לטענתם, לא רק זאת שהמדובר בתובענות בנושא אחד, אלא שגורל שתיהן תלוי בתוקפו של הסכם אחד (להלן: הסכם תורג'מן). כל המשיבים מתנגדים לבקשה. המשיבים 3-1 טוענים, כי טענת המבקשים לפיה שתי התביעות תלויות בשאלת תוקפו של הסכם תורג'מן איננה נכונה. אף המשיב 4 טוען, כי אין שתי התובענות נסובות על "אותו עניין". לטענתו, בעוד נקודות ההשקה בין התובענות הנן זניחות, הרי שכל תובענה מעוררת מערכת שונה של עובדות ושל שאלות משפטיות. הבקשה נתקבלה.
ב. איחוד התיקים נדרש היות שבבסיסן של שתי התובענות נשוא הבקשה, נמצאת מערכת הסכמים אחת (המורכבת משלושה הסכמים) עליהם חתמו הצדדים בשנת 1996, הסכמים אשר נחתמו בעקבות תובענה שהגישו במשותף משפחת חזני ותורג'מן כנגד המבקשים. זאת ועוד, לחתימה על הסכמים אלה קדמה מערכת יחסים ארוכה וסבוכה בין כל הצדדים, הנוגעת לזכויותיהם בקבוצת חברות הידועה כ"קבוצת קלאב הוטל". בנסיבות אלה, בהן ההכרעה בכל אחת מן התובענות נוגעת לכל אחד מן הצדדים, אין זה רצוי כי
אותה פרשה תידון בערכאות שונות, אף אם האיחוד עלול לסבך את הדיון. באשר לטענה, כי אין מקום לצירופה של המרצת פתיחה יחד עם תובענה רגילה, הרי שהדבר אפשרי.ג. לגבי מקום השיפוט הראוי - המבקשים אינם מבקשים את איחוד הדיון בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דווקא, הגם שהם מציינים כי נוחות הצדדים מכתיבה כי הדיון בשתי התובענות ייערך בתל-אביב. המשיבים 3-1 ו-5 לא טענו בעניין זה . המשיב 4 טען, כי העברת תובענתו לתל-אביב תגרום לעיכוב הדיון בה. ברם, למרות היות העומס בביהמ"ש בתל-אביב גדול מזה שבנצרת, מן הראוי לקבוע את מקום השיפוט בתל-אביב. זאת, ראשית, משום שהמשיב 5 צד להליך בתל-אביב בלבד. ושנית, משום שמירב הזיקות מצביעות על תל-אביב.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד א. קלגסבגד וא. הרטמן למבקשים השונים, עוה"ד פ. מור-גלוזמן, ג. הררי, י. לוי וי. כשר למשיבים השונים. 3.7.00).
ע.א. 2222/98 - אגודת בית החולים מקאסד ירושלים נגד כאיד מוחמד מרוואני
*רשלנות רפואית ביילוד תינוק. *שיעור הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 923/94 - הערעור נדחה).
א. המשיב, קטין, נולד בבית החולים של המערערת, וסמוך לאחר לידתו אובחן אצלו שיתוק בידו הימנית. את נזקיו תבע המשיב מהמערערת, בטענה, כי המיילד, שהועסק על ידה, התרשל בעת הלידה והמערערת אחראית לרשלנותו. כן טען כי המערערת אחראית גם במישרין, לנזקיו משהעסיקה רופא שאינו מיומן ולא הנהיגה סדרי טיפול ראויים. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערערת אחראית לנזקיו של המשיב, ומשנתן החלטתו בעניין זה, באו הצדדים לכלל הסכמה כי שאלת גובה הנזק תוכרע על דרך הפשרה מכח הוראת סעיף 79א' לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) וביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיב פיצוי של 120 אלף ש"ח.
ב. בעת לידתו של המשיב העסיקה המערערת רופא מיילד חרף העובדה שהוא לא היה מורשה, באותה עת, לעסוק ברפואה, ולא החזיק ברשיון בר תוקף בהתאם להוראת פקודת הרופאים. כיוון שכך, פסק ביהמ"ש המחוזי, הפרה המערערת חובה חקוקה וקמה למשיב עילת תביעה בנזיקין מכח הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין. עוד מצא ביהמ"ש כי נתקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין: לאם המשיב, כך פסק, לא היתה כל אפשרות לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזק שהוסב למשיב ובנסיבות העניין מתיישב אירוע הנזק, יותר עם המסקנה שנתקיימה התרשלות מאשר עם המסקנה שלא נתקיימה התרשלות והנטל להוכיח כי הנזק לא נגרם ברשלנות עבר אל המערערת. הערעור נדחה.
ג. ספק אם ניתן לבסס, במקרה זה, את אחריותה של המערערת על יסודותיה של עוולת הפרת החובה החקוקה. סעיף 63 לפקודת הנזיקין מונה חמישה יסודות בעוולת הפרת החובה החקוקה: קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק, העובדה כי החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, הפרת החובה בידי המזיק, קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שהוסב לניזוק, ועובדת היותו של הנזק שנגרם מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. אין ספק כי במקרה זה מתקיימים אחדים מיסודות העוולה. אולם ספק הוא, אם ניתן לקבוע, בנסיבות המקרה, את דבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק שנגרם.
ד. מאידך, ברי שהוכחה התנהגות רשלנית הן של המערערת כמוסד והן של הרופא אשר טיפל במשיב. העסקת מי שאינו מורשה לעסוק ברפואה, כרופא בבית החולים, אינה
מנהג בתי חולים סבירים ואין היא מתיישבת עם הצורך לקיים את חובות הזהירות המוטלות עליהם. אכן, עתים, עשוי הרופא המסמך והמיומן להסתייע באחרים שמיומנותם במקצוע הרפואה מועטה, אך במקרה דנן, בשלבים הקריטיים ללידת המשיב, סייע בלידה רופא בלתי מורשה, והוא לבדו. הוא לא נסתייע במומחים ולא נועץ באחרים. הלידה לא היתה לידה רגילה. זו היתה לידה מורכבת ומסוכנת יותר מן הרגיל. המיילד התרשל בכך שלא שקל כלל, גם בשלבים המכריעים של הלידה, את האפשרות לסיימה בניתוח קיסרי. עצם ההמנעות, מלהביא בחשבון הטיפול, את האפשרות לבצע את הלידה בדרכים חילופיות ואת הצורך בניתוח קיסרי, וממילא גם ההימנעות מהכנת כל האמצעים הדרושים להתערבות ניתוחית, בעת הצורך, עולים לכלל התרשלות.
ה. גם את הערעור המופנה כלפי גובה הנזק יש לדחות. פסק הדין בעניין זה ניתן, בהסכמת הצדדים, על דרך הפשרה, לפי הוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. משהסכימו הצדדים לדרך זו הם נתנו בידי ביהמ"ש שיקול דעת רחב לפסוק בפשרה ורק במקרים חריגים יתערב ביהמ"ש שלערעור בסכום שנפסק. התערבות ערכאת הערעור בפסק הדין תבוא רק במקרים שבהם התוצאה היא בלתי סבירה בעליל - ואין זה המקרה כאן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ג'אמל אבו טועמה למערערת, עו"ד מירון קין למשיב. 31.7.00).
רע"א 2118/00 - דר' שמעון ברגמן ואח' נגד דר' שמואל שפר ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על אישור פסק בורר(הבקשה נדחתה).
א. בעלי הדין ניהלו במשותף שלוש מרפאות שיניים. נתגלעו חילוקי דעות ביניהם שהביאו לחתימת הסכם בוררות שבמרכזו עמדה המטרה לפרק את השותפות ולחלק את הרכוש. מונו בהסכמת הצדדים שלושה בוררים. פסק הבוררים קבע כי מרפאה אחת תועבר לידי המבקשים, ואילו שתי המרפאות האחרות תועברנה לידי המשיבים, וכן קבע הסדרים לגבי חלוקת כספים האמורים עדיין להתקבל מלקוחות. עוד נקבע כי המבקשים ישלמו למשיבים פיצוי של למעלה מ - 100 אלף ש"ח בתשלומים. המבקשים טענו כי יש לפסול את פסק הבוררים מטעמים של אי חוקיות בהליך הבוררות ומשוא פנים לטובת המשיבים על ידי הבוררים. בהימ"ש דחה טענות אלה ואישר את פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. נקודת המוצא בבחינת בקשות למתן רשות ערעור הינה כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השיגרה והיא שמורה למקרים חריגים. כך הוא בעניינים המגיעים בגלגול שלישי וכך הוא גם בענייני בוררות בהם מתבקשת התערבות הערכאה העליונה לאחר שהענין הוכרע בשלב ראשון במסגרת פסק בורר, ונדון לאחר מכן בביהמ"ש המוסמך, על פי אמות המידה שהוגדרו בחוק. בענייננו, אין עולה שאלה מיוחדת המצריכה דיון בערכאת הערעור.
ג. אשר לטענת אי החוקיות - טוענים המבקשים כי הבוררות התכוונה להביא לפירוק השותפות, אך גם להעלים עבירות על דיני המס מעיני רשויות המס ורשויות אחרות, ולכן נשמט הבסיס החוקי מתחת להסכם הבוררות והליך הבוררות ויש לבטלם. כן נטען כי עלה חשד לביצוע עבירה פלילית על ידי המשיבים ובהקשר לכך הושמד פרוטוקול מדיוני הבוררות כדי שלא ייחשף החשד, וכל אלה חייבו כי הבוררים ימסרו הודעה ליועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 269 לחוק העונשין. משלא עשו כן, התערערה תשתית הבוררות. בדין נדחתה טענה זו. הבוררות קמה למטרה מוגדרת של פירוק השותפות בין בעלי הדין. היא לא היתה אמורה לטפל או להכריע בהיבטים אחרים - ובתוך
כך בשאלות הקשורות במידת קיומן של דרישות חוקי המס על ידי השותפים. יתר על כן, העובדות הנוגעות לחשדות בדבר חריגות השותפות מדיני המס לא הוכחו. ממילא, אין בטענות אלה כדי להכתים את חוקיות ההתקשרות בין הצדדים לצורך הליך הבוררות ואת הליך הבוררות עצמו.
ד. אין גם ממש בטענה כי היה על הבוררים למסור הודעה ליועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 269 לחוק העונשין. חובה זו מותנית בכך, כי מוסר ההודעה יהא אדם הממלא תפקיד בהליך של שפיטה וכי אגב השפיטה מתעורר חשש לעבירה פלילית. בענייננו, לא הוכח כדבעי כי מדובר בחשש לעבירה פלילית; יתר על כן, הליך הבוררות כאן אינו עונה לאף אחת מהחלופות המפורטות בהגדרת "הליך של שפיטה" כמוגדר בחוק. די באלה כדי לדחות את הטענה.
ה. אשר לטענה בדבר משוא פנים של אחד הבוררים - נטען שאחד הבוררים - עו"ד גיגי - קיים עם המשיבים קשרים שלהם שני היבטים: האחד - קשרים בעלי אופי עיסקי, והשני - קשרים בעלי אופי חברתי בכך שעו"ד גיגי נסע לטיול עם משפחת המשיב 3, עת עמדה לדיון בפני הבוררים בקשה לתיקון פסק הבוררים. גם טענה זו בדין נדחתה. בורר המקובל על שני הצדדים ויש לו קשר עם מי מן הצדדים - בין קשר עבודה ובין קשר ידידות - אינו בהכרח פסול לתפקיד, והוא - אם ידוע מראש לשני הצדדים על מערכת יחסים כזו והם הסכימו לכך, ובנתון לכך שיחסים אלה לא יביאו בסופו של דבר לידי משוא פנים של הבורר כלפי אחד הצדדים. בענייננו, הסכימו הצדדים ביניהם במפורש בסעיף 14 להסכם הבוררות למינויים של הבוררים בידיעה כי הם קשורים בקשרי חברות או עבודה למי מן הצדדים. יתר על כן, עו"ד גיגי לא שימש בורר יחידי בבוררות זו אלא אחד מתוך שלושה בוררים - עובדה שיש בה כדי להקהות את החשש כי פסק הבוררים ניתן תוך העדפה של בעל דין אחד על פני רעהו מטעמים של קשרים קודמים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 9.7.00).
ע.פ. 111/99 - ארנולד שוורץ נגד מדינת ישראל
*שינוי המדיניות של עיכוב ביצוע עונש מאסר ע"י הרכב של 9 שופטים(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הורשע בעבירה של אינוס וביצוע מעשה סדום ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן חוייב לשלם למתלוננת פיצוי של 10,000 ש"ח. עם מתן גזר הדין דחה ביהמ"ש את תחילת ריצוי עונש המאסר בחודש ימים לאחר שהמערער היה משוחרר בערבות עד למתן גזר הדין. המבקש ערער על פסה"ד ויחד עם זאת הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדונה בפני הרכב של 9 שופטים והיא נתקבלה.
ב. פסה"ד המקיף ניתן מפי השופטת בייניש היא סקרה את סעיפי החוק המתייחסים לנושא ריצוי עונש המאסר מיד עם מתן פסה"ד ושיקול דעתו של ביהמ"ש לדחות את תחילת ריצוי עונש המאסר ומכאן גם את עיכובו עד לערעור; הפסיקה מלפני עשרות שנים בדבר הכלל שעונש המאסר יש לרצות מיד עם מתן פסה"ד וגזר הדין, המדיניות הרצויה בנושא זה; השלכת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על המדיניות של המעצרים, והגיעה למסקנה כי יש לסטות מן הדרך בה הלך ביהמ"ש עד כה באשר לשיקולים בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר. את פסק דינה סיכמה השופטת בייניש כך: הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר והדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש; הגישה אשר היתה מקובלת בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, לפיה עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור הוא בבחינת חריג החל רק במקרים יוצאים מגדר הרגיל ובהתקיים נסיבות מיוחדות, איננה עומדת עוד; בהפעלת שיקול דעתו יתחשב ביהמ"ש
באינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר הדין, ובשיקולים הנוגעים לפרט הנידון ולזכויותיו נוכח קיומו של הליך ערעור תלוי ועומד; הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר לשכנע את ביהמ"ש שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר בפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגייה.
ג. בשיקול דעתו של ביהמ"ש ובאיזון יתחשב ביהמ"ש לעניין עיכוב הביצוע בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; האם הערעור הוא רק על חומרת העונש או גם על ההרשעה.
ד. הסניגוריה הציבורית ביקשה להצטרף כצד לדיון בהיותה מייצגת את הנאשמים בעבירות פליליות ואופשר לה להצטרף. השופטת בייניש הבהירה על שום מה יש לתת לסניגוריה הציבורית אפשרות להשתתף בדיון כגון דא.
ה. השופט קדמי הסתייג מצירופה של הסניגוריה הציבורית כצד וכן ביקש להבהיר ולהסתייג מחלק מן המסקנות של השופטת בייניש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר וגב' בייניש. עו"ד ד. רונן למבקש, עוה"ד גב' נאוה בן אור וע. שחם למשיבה, עוה"ד ק. מן , ד. פינטו, ד. אוחנה ור. יצחקי לסניגוריה הציבורית. 7.6.00).
רע"א 4474+5450/97+4923 - רמי טצת ואח' נגד אברהם זילברשץ ואח'
*הגשת תובענה ייצוגית(מחוזי ת"א - ת.א. 475/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. חברה בשם עיט צבוע (להלן: החברה) פרסמה במרץ 92 תשקיף לפיו הציעה למחזיקי ניירות הערך שלה מניות וכתבי אופציה של החברה. ביולי 93, 15 חודשים לאחר יום פרסום התשקיף, התמוטטו עסקי החברה. המבקשים (להלן: התובעים) רכשו והחזיקו במועדים שונים וגם לאחר פרסום התשקיף ניירות ערך של החברה. הם הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה ובמסגרתה ביקשו את אישור ביהמ"ש לבירור התביעה כתובענה ייצוגית לפי הוראות החוק. התביעה הוגשה נגד המשיבים שכיהנו כדירקטורים בחברה במועד פרסום התשקיף ונגד חברת החתמות בנק המזרחי. בכתב התביעה טוענים התובעים כי תיאור מצבה העסקי של החברה בתשקיף היה מטעה, משום שהיקף ההזמנות הקיימות של ציוד מן החברה לא היה נכון, וחישוב שווי המניה לאחר ההתאמה למרכיבי ההטבה היה מטעה. ביהמ"ש המחוזי אישר את התביעה כתובענה ייצוגית בחלק מן העילות. הנתבעים מערערים על אישור התביעה כתובענה ייצוגית בעילות שאושרו כתובענה ייצוגית והתובעים מערערים על כך כי לא אושרה תובענה ייצוגית בכל העילות. ערעור הנתבעים נתקבל וערעור התובעים נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון עמד על מהותה של התובענה הייצוגית, הסייגים להגשתה, הדרישות שעל התובעים לקיים לצורך קבלת אישור על תובענה ייצוגית, נטל הראייה להוכיח את הדרישות שהחוק מציג בפני מגישי התביעה הייצוגית וכיוצא באלה נושאים. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי לא היה מקום לאשר כלל תובענה ייצוגית במקרה הנדון שכן התובעים לא הצליחו להוכיח את הנתונים הנדרשים להוכחה לפי החוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 5.6.00).
בג"צ 6446/96 - העמותה למען החתול נגד עירית ערד ואח'
*חוקיות השמדת כלבים לפי חוק הכלבת ולפי פקודת העיריות(העתירות נדחו בעיקרן).
א. עניינה של העתירה סמכותן של רשויות מקומיות לנקוט בצעדים לדילול אוכלוסיית חתולי הפקר, לאחר שזו התרבתה עד שהיא מהווה סיכון תברואתי. העתירה מכוונת נגד עירית ערד, המועצה המקומית להבים והמועצה האזורית עמק חפר. כמשיבים הצטרפו גם מרכז השלטון המקומי, משרד הפנים ואחרים. השאלות שהתעוררו היו אם למשיבים סמכות להורות על המתת חתולי הפקר לשם דילול אוכלוסיית החתולים ומה מקור הסמכות. העתירה נדחתה בעיקרה ונקבע שלמשיבים סמכות להורות על המתת חתולים אך עירית ערד והמועצה המקומית להבים נדרשו לדון מחדש בנושא לגופו של עניין.
ב. בג"צ קבע, בשני פסקי דין מפי השופטת שטרסברג-כהן והשופט א. גולדברג, כי המועצה האזורית עמק חפר, שפעלה על פי חוק הכלבת פעלה כדין ויש לה סמכות לפי פקודת הכלבת להורות על המתת חתולים. כן קבעו בפסקי הדין כי עירית ערד והמועצה המקומית להבים, שפעלו לא לפי חוק פקודת הכלבת אלא לפי פקודת העיריות וצו המועצות המקומיות, מוסמכות אף הן לפי חיקוקים אלה להורות על המתת כלבים, אך לגופם של דברים התברר שהן לא הניחו תשתית ראייתית מספקת בפני ביהמ"ש שתצדיק את הפעלת סמכותן לפי חיקוקים אלה ועל כן נדרשו לדון מחדש בנושא.
ג. בפסקי הדין נדונו בין השאר גם דרכי פרשנות ונושאים הנוגעים לחוקים וחוקי עזר.
ד. הנשיא ברק הצטרף אף הוא בפס"ד קצר למסקנות האמורות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד דני שרמן לעותרת, עוה"ד י. שטנדל, שלמה ולדמן, גב' טלי שואן פנקס, יצחק מלצר, גב' שרון הברמן ויהודה שפר למשיבים השונים. 3.2.98).
בש"א 2303/00 - אלינא אוריאלי ואח' נגד אלישבע סמואל ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף(הערעור נדחה).
א. ביום 10.3.99 ניתן פסק דין בע"א 4199/97. ביום 29.3.99, כארבעה ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין בדיון הנוסף, להגשת בקשה לדיון נוסף, ביקשו המשיבים בערעור דנא (להלן: המשיבים) להגיש עתירה לדיון נוסף וזאת מתוך סברתם, שמיום 15.3.99 ועד ליום 28.3.99 התקיימה שביתה בכל בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל. סברה זו התבססה על הודעות של מנהל בתי המשפט אשר התפרסמו בעיתונות, בהן נמסר, כי שביתה מתקיימת בכל בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל. רשמת ביהמ"ש העליון קיבלה את הבקשה להארכת המועד. הרשמת קבעה כי אמנם קיים ספק, אם בנסיבות העניין ניתן לראות בהסתמכותם של המשיבים על הודעות מנהל בתי המשפט בדבר קיומה של השביתה, טעם מיוחד. ואולם, העובדה שהמשיבים יידעו מפורשות את המערערים, עוד בטרם חלף המועד, על כוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף, כאשר ברקע הדברים עומדת הסתמכותם על ההודעות לציבור, מהווה, טעם מיוחד להארכת המועד. הערעור נדחה.
ב. אין ספק שהשביתה יצרה מצב של חוסר וודאות. חוסר הוודאות נבע מכך, שלמרות שבביהמ"ש העליון לא התקיימה שביתה, פורסמה בעיתונות הודעה מאת מנהל בתי המשפט בה נאמר: "... אני מודיע בזאת כי בכל בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל מתקיימת שביתה... הודעה על סיום השביתה... תבוא בנפרד... תקופת השביתה לא תובא במניין הימים לגבי חישוב מועד...". למרות שבפועל בביהמ"ש העליון לא התקיימה שביתה,
המשיבים היו רשאים להסתמך על האמור בהודעה שכן "כאשר קיים פרסום רשמי לפיו השביתה מתקיימת בכל בתי-המשפט אין לצפות מן הציבור לברר בעצמו בכל בימ"ש או לשכת הוצל"פ אם נטלו חלק בשביתה אם לאו, עובר להגשת כתבי בי-דין לאותו ביהמ"ש או לשכת הוצל"פ" (בש"א 3072/99 סביר נ"ג 316). משעומדת למשיבים הסתמכותם על הודעת מנהל בתי המשפט, כטעם מיוחד להארכת המועד, ובמיוחד בהצטרף העובדה, כי המשיבים יידעו מבעוד מועד את המערערים בדבר כוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף, היתה הצדקה להארכת המועד.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' בלה וולנרמן למערערים, עו"ד איסר הרשקוביץ למשיבה. 27.7.00).
ע.פ. 2876+3682/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה של אב בביצוע מעשים מגונים בילדיו והחמרה בענשו(הערעור על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים כלפי ובפני בתו (שהיתה כבת ארבע-עשרה) ושני בניו (האחד כבן אחת-עשרה והשני כבן שבע). ביהמ"ש גזר לו 30 חדשים מאסר בפועל ו - 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. בערעורו נגד ההרשעה העלה הסניגור מספר השגות על צדקת קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, ורק באחת מהשגותיו יש ממש. בהכרעת הדין נקבע כי במקרה אחד החדיר המערער את אצבעו לפי הטבעת של בנו בן השבע. קביעה זו התבססה על דברי הקטין המתלונן בעדות שנגבתה מפיו על-ידי חוקר-נוער. דא עקא, שבחקירתו-שכנגד על-ידי הסניגור אישר חוקר הנוער, שמתיאור המעשים על-ידי הקטין התרשם, כי המערער רק דיגדג אותו בפי הטבעת, ולא החדיר את אצבעו לתוכו. לביסוס הקביעה האמורה, לחובת המערער, הסתפק ביהמ"ש המחוזי בדברי הקטין בעדות, כפי שנרשמו על-ידי חוקר הנוער, מבלי שהתייחס בהכרעת דינו להתרשמות שחוקר הנוער הפיק מן הדברים. בנסיבות אלו אפשר להניח בצריך עיון את השאלה, אם ובאלו נסיבות רשאי בימ"ש לקבוע מימצא על יסוד דברי קטין בעדות שנמסרה לחוקר-נוער, אף בניגוד לפרשנות הניתנת לדברים על-ידי חוקר הנוער בעדותו לפני ביהמ"ש.
ג. אשר לעונש - גם משהוחלט לתקן את ממצאי הכרעת הדין, כאמור, העונש שנגזר על המערער חורג במידה לא מוסברת לקולא מנורמת הענישה הראוייה למעשים מן הסוג הנדון. המעשים המגונים שביצע המערער כלפי שלושת ילדיו הקטינים, הינם חמורים לפי מהותם ונסיבות ביצועם. המערער ניצל לרעה את ילדיו לסיפוק סטיותיו המיניות. ההגנה על שלומם של קטינים מחייבת לגזור על מבצעי מעשים כאלה עונשים חמורים ומרתיעים. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש של ערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל שנגזר על המערער על חמש שנים. עונש המאסר על-תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד דרור מקרמן וגב' איילת דיאן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 28.6.00).
ע.א. 4426/98 - איאד חוסין ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית
*רשלנות רפואית ביילוד תינוק. *הימנעות ביה"ח מניהול רישומים מעביר את נטל ההוכחה על בית החולים(מחוזי נצרת - ת.א. 44/98 - הערעור נתקבל).
א. המערער נולד בספטמבר 72 בבית חולים בעפולה, שבבעלות קופת החולים. היתה זו הלידה השמינית של אמו. האם הגיעה לבית החולים בשעה 30:20 בערב ובבדיקה אובחן העובר במצג עכוז-רגליים. הלידה החלה למחרת בשעה 00:13 והסתיימה כעבור
חצי שעה. כעבור שבוע, הופנה המערער למחלקה האורטופדית בבית החולים בשל שיתוק חלקי של הידיים ותזוזה של אחת מחוליות הצוואר. הרופא המפנה רשם כי "בלידת עכוז - הידיים נשארו גבוה והוצאו בקושי". כיום סובל המערער מנזק מוחי, צליעה ושיתוק חלקי של הידיים. המערער טען כי נכותו נגרמה בשל רשלנות הרופא שיילד אותו. התביעה התבבסה על חוות-דעתו של פרופסור דוד שר, וההגנה התבססה על חוות-דעתו של פרופסור אליהו כספי. שני המומחים העידו, ומדבריהם, ובייחוד מעדותו של פרופ' כספי עולה, כי הנזק נגרם בלידה, שכן ידיו של העובר התרוממו במהלכה, וגם אם הלידה נעשית במיומנות, עלול להיגרם נזק. פרופ' כספי הסביר, כי בלידה במצב כזה הרגליים יוצאות לראשונה, וכלל הוא כי אין לגעת בהן. הוא הוסיף, כי מוכרת גם תופעה של הרמת ידיים בלידת עכוז ללא סיבה חיצונית. מדברי המומחים עולה כי כיום היו מחליטים במצב כזה על ביצוע ניתוח קיסרי, אולם בשנת 1972 נהוג היה ליילד עובר במצג עכוז-רגליים בלידה וגינלית. האם העידה כי במהלך הלידה חשה שהמיילד מושך את העובר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקבע כי לפי הפרקטיקה שהיתה נהוגה בשנת 1972, הימנעות מביצוע ניתוח קיסרי לא היתה רשלנית, וכי "משיכת הרגליים והורדת ידיו של יילוד נעשו בזהירות המספקת שנדרשה אז ובמיומנות נאותה ולפי הנוהלים הרפואיים הנכונים והמקובלים שהיו מקובלים בעותה עת היינו בשנת 1972". הערעור נתקבל.
ב. השאלה היא אם ידי העובר התרוממו בשל משיכה מוקדמת של רגליו, שהיא לכל הדעות מעשה רשלני, או שמא הדבר אירע ללא סיבה חיצונית - תופעה שגם אם אינה שכיחה, הרי שהיא מוכרת. בעניין זה תחושתה של האם אינה מספקת להוכחת משיכת הרגליים על-ידי הרופא-המיילד. מנגד, לא הובאה ראיה המוכיחה התרוממות הידיים ללא התערבות חיצונית. הרופא-המיילד לא הובא לעדות, ובתיק הרפואי לא רשם המיילד מאומה על מהלך הלידה. במצב עניינים זה יש להכריע בדין על-פי נטל ההוכחה.
ג. הלכה היא כי המנעות מניהול רישומים ללא הסבר משכנע מעביר את נטל ההוכחה על כתפי המוסד הרפואי. בעבר, הושארה בצריך עיון השאלה, האם חובת ההוכחה המועברת על כתפי המוסד הרפואי משמעה העברת נטל הבאת הראיות, או שמא העברת נטל השכנוע. בענייננו, כל שיכלה האם לדעת הוא שנכנסה לבית-החולים כשהיא נושאת בבטנה עובר בריא, ויצאה ממנו כשעימה תינוק שנפגע בעת הלידה. הרופא-המיילד - הוא לבדו - יכול היה לדעת מדוע התרוממו ידי העובר, והיה עליו לרשום זאת בתיק הרפואי. בנסיבות העניין, בין אם הנטל הוא נטל הבאת הראיות ובין אם הוא נטל השכנוע, עבר הנטל על כתפי קופת-חולים, ובכך היא לא עמדה. הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי לפסיקת גובה הפיצויים.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד חסן בסתוני למערערים, עו"ד עודד יצחק רקובר למשיבה. 28.6.00).
בש"פ 4207/00 - דידי סיבוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(הערר נדחה).
א. העורר הואשם ברצח אשתו וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. העורר טוען כי אין ראיות לכאורה מספיקות לצורך המעצר. מוסכם כי המנוחה נורתה בראשה מאקדחו של העורר, מטווח קצר, בחדר השינה של בני הזוג, כאשר העורר היה אף הוא בחדר זה, וכי העורר אחז באקדח בעת שנורתה היריה הקטלנית. העורר טוען כי האשה ירתה בעצמה. האישום מתבסס על ראיות נסיבתיות, ואינו יכול להתבסס, נוכח גירסת העורר, אלא על ראיות נסיבתיות. ראיות אלה הן, בין השאר, הימצאות
סימני מתכת על אצבעו של העורר, גרסאות שונות של העורר בקשר לאירוע הקטלני, פירכות בגירסה האחרונה, הסכסוך שבין העורר לבין אשתו, שבגללו היה אמור לעזוב את הבית המשותף באותו יום, ועוד. הערר נדחה.
ב. די בכך שמוסכם כי המנוחה נורתה מאקדחו של העורר, כאשר רק היא והעורר היו בחדר, וכי העורר אחז באקדח בעת הירי, כדי להחשיד את העורר ברצח, וחשד זה מתחזק על ידי ראיות אחרות, אף כי ראיות נסיבתיות, שיש בהן, כשהן מצטרפות זו לזו, משום תשתית של ראיות לכאורה שעשויה להוביל את ביהמ"ש להרשעת העורר.
ג. באשר לחלופת מעצר - גם באישום של רצח מחוייב ביהמ"ש לשקול את האפשרות של חלופת מעצר וכבר היו דברים מעולם. אלא שברור הוא כי באישום של רצח, בשל המהות של אישום כזה, לא יהיה ביהמ"ש מוכן לשחרר נאשם מן המעצר אלא במקרים יוצאי דופן. מקרה זה אינו מצדיק חריגה מן המקובל במקרים של אישום ברצח. די לעניין זה החשש של המלטות מן הדין. אכן, העורר לא ניצל את העובדה שהיה משוחרר במשך תקופה ממושכת לאחר הארוע הקטלני כדי להימלט מן הארץ. אך כיום המצב שונה: הוא יודע שהוא נאשם ברצח, וכי ביהמ"ש סבור שקיימות נגדו ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוביל את ביהמ"ש להרשעתו, ולגרור עונש כבד מאוד. במצב זה קיים חשש ממשי מפני המלטות מן הדין.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יאיר גולן לעורר, עוה"ד ז'ק חן ומיכל גרינבוים למשיבה. 14.7.00).
רע"א 3136/00 - סלימאן סלמאן ואח' נגד ג'ורג' שוקייר - רו"ח ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור למרות הסכמת הצדדים לקבלה ולקבל את הערעור(הבקשה נדחתה).
א. בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה היה קבוע לדיון ערעורם של המבקשים על פס"ד בימ"ש השלום. יום אחד לפני המועד הקבוע לדיון הוגשה "בקשה מוסכמת" לדחיית הדיון. נאמר מפי פרקליט המשיבים כי קבוע לו דיון לאותו מועד בבימ"ש בת"א. ביום הדיון לא התייצבו בעלי הדין או פרקליטיהם לדיון וביהמ"ש דחה את הערעור, בציינו כי "בעלי הדין לא הגישו עיקרי טיעון. לא התייצבו במועד שנקבע לשמיעת הערעור. במקום זאת, הגישו לנו ברגע האחרון בקשה בכתב לדחות את מועד הדיון. אין יסוד לבקשת הדחיה". פרקליט המשיבים ביקש בו ביום בכתב, לאור הנסיבות שלעיל, לתקן את פסק הדין באופן שהערעור ימחק ולא ידחה. בקשה זו נדחתה. פרקליט המשיבים אינו מתנגד לקבלת הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשה לדחיית דיון מחייבת שיקול ואיזון בין אינטרסים שונים, של המבקש, של המשיב ושל הציבור. הסכמת בעלי הדין אינה, בהכרח, מועילה, כשם שהתנגדות אחד מבעלי הדין אינה, בהכרח, מונעת היעתרות לבקשה. האינטרסים של בעלי הדין תלויים בנסיבות העניין, במשקל הנימוק המשמש עילה לבקשת הדחייה (למשל מחלה פתאומית בה חלה פרקליטו של בעל דין) ובשלב שבו מוגשת בקשת הדחייה, יחסית לנימוק הדחייה. אינטרס הציבור הוא שהמשפטים יתבררו במהירות ראוייה ויתקיימו במועד. בדחיית דיון למועד אחר יש כדי לשבש את המהלך התקין של עבודת ביהמ"ש והארכת תור המשפטים כשאין אפשרות לשלב ביום הדיונים תיק אחר במקום התיק נשוא בקשת הדחיייה. מי שמנתח את הסיבות להימשכות הבלתי ראוייה של ההליכים בביהמ"ש ולעינוי הדין שנגרם עקב כך אינו יכול להתעלם מהגורם (התלוי כמעט אך בבתי המשפט) של דחיית משפטים מהמועד שאליו נקבעו למועדים אחרים מטעמים שאינם ראויים. העובדה שלפרקליט המשיבים נקבע תיק אחר באותו יום בבימ"ש אחר, אינה מעלה או מורידה, כיוון ששומה היה עליו להיערך מבעוד מועד להופעה בשני בתי המשפט, ואם אין ביכולתו לעשות כן היה עליו להעביר אחד התיקים לטיפולו של פרקליט
אחר. לא זו אף זאת: הפרקליטים יצאו מההנחה, כביכול המובנת מאליה, שבקשת הדחייה המוסכמת תיענה ולכן ראו היתר לעצמם שלא להופיע לדיון בערעור. להנחה זו לא היה כל בסיס. ביהמ"ש אינו פועל כאוטומט הנעתר לבקשות דחייה מוסכמות אלא תפקידו לשקול, גם בדונו בבקשת דחייה, את האינטרסים הנוגעים בדבר.
ג. הטענה היחידה של המבקשים שיש בה ממש היא, כי כאשר אף אחד מבעלי הדין לא התייצב לדיון, על ביהמ"ש למחוק את הערעור ולא לדחותו. לו נמחק הערעור מלכתחילה, היה המערער רשאי תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין לבקש מביהמ"ש להשיב את הערעור. ברם, ממילא לא היה לבקשה כזו כל סיכוי להצליח.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד מוניר נבואני למבקשים. 28.7.00).
בש"פ 3487/00 - ג'ורג' רז נגד מדינת ישראל
*עיון במסמכי תיק פלילי (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה סירב להתיר למבקש לעיין במסמכי תיק פלילי המתנהל באותו בימ"ש. ההליך הפלילי בו מדובר מייחס לנאשמים ביצוע עבודות ללא היתר בבית משותף. הנאשמים הינם שכניו של המבקש, וההליך נגדם החל בעקבות תלונה שהגיש המבקש והוא מעורב בו כעד. המבקש פנה פעם אחת לביהמ"ש בבקשה לעיין בתיק ובקשתו נענתה. כעבור מספר חדשים עתר בשנית לעיין בתיק בטענה כי יש לו ענין בהליך בהיותו נפגע מן הפעולות המיוחסות לנאשמים. הפעם נדחתה בקשתו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המקור הנורמטיבי לזכות העיון במידע המצוי בתיק ביהמ"ש כל עוד לא הועבר התיק לגנזך, מצוי בתקנות הארכיון משנת 1935. תקנה 3 לתקנות הארכיון מתייחסת לזכות העיון בתיקים הנוגעים למשפטים פליליים והיא מדברת ב-3 קטגוריות של מבקשי עיון: למי שנפגע על ידי פסק דין או צו של ביהמ"ש - תינתן דרך כלל רשות עיון; לאדם המעוניין באופן ישיר במשפט אזרחי הנובע ממשפט פלילי - תינתן דרך כלל רשות עיון; באשר לאדם אשר אינו נמנה על אחת הקטגוריות המנויות בסעיפים הקודמים, העיון במסמכי התיק מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בדרך כלל לא ינתן היתר עיון אלא אם יש סיבות המצדיקות את מתן ההיתר. על המבקש בענייננו חלה הקטגוריה השלישית וההיענות לבקשתו נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. הבקשה להיתר עיון סורבה ואין מקום להתערב בשיקול דעת הערכאות דלמטה. ראשית, המדובר בעניין המגיע לביהמ"ש בגלגול שלישי. אין הבקשה מעלה שאלה המצדיקה דיון בערכאה שלישית; שנית, ולגופם של דברים והמבקש לא הצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות את פניותיו החוזרות ונשנות לביהמ"ש בבקשה לעיין בתיק. כמי שהגיש את התלונה ומופיע כעד תביעה יש לו, אמנם, עניין טבעי בהשתלשלות ההליכים בתיק זה, אולם עניין זה אינו מגיע כדי נסיבה מיוחדת המצדיקה מתן היתר עיון מעת לעת.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 2.7.00).
דנ"א 1068/00 - משה לישיצקי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קיום צוואה (העתירה נדחתה).
המנוחה בטי לישיצקי ז"ל ערכה צוואה. המשיב ביקש לקיים את הצוואה והעותר ביקש לפסול אותה ולתת צו ירושה. ביהמ"ש נתן צו ירושה וביהמ"ש העליון, ברוב דעות, קיבל את ערעור המשיב. ביהמ"ש קבע כי אכן אין הצוואה עומדת בדרישות חוק הירושה, אך ניתן לראות בה עריכת הקדש לפי חוק הנאמנות. לטענת העותר מדובר בהלכה חדשנית, שכן לראשונה נפסק, כי צוואה שאינה תקפה על פי
הוראות חוק הירושה, ניתן למצוא לה קיום בהוראות חוק חיצוניות לו. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
באשר לשאלת תחולת חוק הנאמנות בענייננו, הרי שהפסיקה דנה כבר בעבר ביחס שבין הוראות חוק הירושה והוראות חוק הנאמנות. אכן, יישומה של ההלכה האמורה בענייננו שונה מיישומה בעבר. עם זאת, דיון נוסף אינו ערעור נוסף. הלכה היא שלצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא נדרש כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה, שחלו שינויים משמעותיים אותם אין ההלכה משקפת". ההלכה שנפסקה במקרה דנן, אינה בגדר אלה או בגדר דומים להם. לעניין שאלת מעמדה של "צוואה שוללת", הרי שכל הדברים שנאמרו בפסק הדין, הם בגדר הערת אגב. דיון נוסף יינתן רק לגבי קביעות בפסק הדין אשר יש בהן להשפיע על תוצאות הדיון לכאן או לכאן.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אריה קורץ ועמית חקין לעותר, עו"ד יוסף זילברגר למשיב. 14.5.00).
בש"פ 3200/00 - אלירן זנו נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (הערר נדחה).
העורר, יליד 1981, הואשם בבימ"ש השלום כי ביחד עם אחר פרצו לרכב וגנבו מתוכו פריטי רכוש שונים בעלי ערך כספי. בהמשך לכך, העורר נמלט ברכבו מהמשטרה. המדינה ביקשה מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש הורה לשחררו בחלופת מעצר לבית דודתו בגן יבנה. כעבור חודשיים וחצי, פנתה המדינה בבקשה לעיון חוזר לאחר שהוא נתפס כאשר הוא שוהה מחוץ לבית דודתו, נפגש עם חבריו בנתניה ונסע עמם לטול-כרם כשהוא נוהג במכוניתו. כמו כן התברר כי הוא עזב את בית דודתו ועבר להתגורר בבית הוריו ושהה אצלם כשבועיים ימים, וכל זאת תוך הפרת תנאי השחרור למשך תקופה מתמשכת. בימ"ש השלום החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. עררו לביהמ"ש המחוזי נדחה והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
לא כל הפרה של תנאי שחרור בערובה מחייבת באורח אוטומטי את ביטול השחרור בערובה, והעניין מסור לשיקול דעת ביהמ"ש בהתאם למכלול "נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיבה של ההפרה". בענייננו, נתגבשה עילת מעצר כנגד העורר בגין מסוכנותו לציבור. חרף מסוכנות זו, ראה בימ"ש השלום ליתן הזדמנות לעורר בדרך של שחרורו בחלופת מעצר. אלא שזמן לא רב לאחר השחרור הופרו תנאי הערובה באורח מהותי ומתמשך. מדובר בבירור בגילויים של זלזול והתעלמות מתמשכים מצד העורר כשבצידם חוסר מודעות בסיסית לחובתו לקיים את צווי ביהמ"ש ולמשמעות הנובעת מהפרתם. לכל אלה יש להוסיף: שירות המבחן ליווה את העורר בתקופת שחרורו עד שאבד הקשר עמו. תוצאות ליווי זה לא היו חיוביות. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד צחי רצון לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 26.5.00).
בש"פ 3187/00 - מדינת ישראל נגד שמעון אסולין
*ביטול שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של איומים, תקיפת בת זוג, הפרת הוראה חוקית והטרדת עד. כתב האישום הוגש על רקע מערכת יחסים קשה בין המשיב למתלוננת שהיתה חברתו לחיים. המשיב איים על המתלוננת באמירה "אני אהרוג אותך" ולאחר מכן תקף אותה ובעקבות ארועים אלה נעצר המשיב ושוחרר על ידי קצין משטרה תוך שנאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת במשך 10 ימים. מיד עם שחרורו הפר הוראה
זו בכך שיצר עם המתלוננת קשר טלפוני, ואיים עליה. ביום 28.3.00, בעת שהיה עצור בבית המעצר, הטריד את המתלוננת באמצעות שיחת טלפון שביקש מאדם אחר שהיה עצור עמו לבצע עבורו. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים וזאת נוכח חשש ממשי לשלומה ובטחונה של המתלוננת ונוכח הפרות הצווים על ידי המשיב. חרף תסקיר מעצר שהוגש בעניינו של המשיב, אשר לא כלל המלצה בדבר שחרור, ניתנה החלטה בידי בימ"ש השלום לשחרר את המשיב בכפוף לתנאים מגבילים ובכללם מעצר בית מלא. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי לאחר שחרורו של המשיב, וביהמ"ש החליט להחזיר את העניין לבימ"ש השלום על מנת שיתקבל תסקיר מעצר תוך שהוא נמנע מלהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים הערר נתקבל.
החלת חלופת מעצר במתכונת כזו או אחרת, לא תקנה בטחון ראוי למתלוננת. האישומים כנגד המשיב מעידים הם עצמם ומתוכם כי אין לבטוח בו לאורך זמן באם ישוחרר לפני סיום משפטו. חשש זה נובע, בראש ובראשונה, מן העובדה כי לאחר שהמשיב נעצר ושוחרר ונצטווה על ידי קצין משטרה שלא ליצור קשר עם המתלוננת, הוא הפר צו זה ברצף של הפרות בוטות לאורך מספר ימים והתעלם לחלוטין מהמגבלות שהוטלו עליו. אף בשהותו בבית המעצר הפר, לכאורה, את החוק בדרך של הטרדת המתלוננת באמצעות אדם אחר. הפרות אלה מעידות על חוסר רצונו או חוסר יכולתו של המשיב לקיים את התנאי העיקרי הכרוך בשחרורו והוא ניתוקו המוחלט מכל קשר עם המתלוננת. המשיב הינו בעל עבר פלילי מכביד, שבכללו עבירות אלימות (מהן עבירות כלפי שוטרים) איומים, סמים ועבירות רכוש והוא ריצה עונשי מאסר בפועל.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יריב אבן חיים לעוררת, עו"ד אבי גרוס למשיבה. 7.5.00).
דנ"א 65/00 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד זיאד חמאדה ואח'
*החלת תנאי כיסוי ביטוחי על פי פקודת ביטוח רכב מנועי כאשר נעשה ביטוח לרכב שלא חל עליו חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (העתירה נדחתה).
המשיב נפגע בפעולת מחפר שהיה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח חובה אצל העותרת. הוא הגיש תביעה נגד העותרת בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולחילופין נגד המשיבים 9-2 בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין. בביהמ"ש המחוזי נקבע כי המחפר עונה להגדרת המונח "רכב" לפי חוק הפיצויים והשימוש שנעשה בו נכנס לגדר ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". בנוסף נקבע כי העותרת מושתקת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה אשר הוצאה על ידה, וכן כי ניתן להשתית את חובתה של העותרת לפצות את המשיב על חוזה הביטוח שכרתה עם בעלת המחפר. בערעור לביהמ"ש העליון (סביר נ"ד 212 תקליטור סביר) לא היתה מחלוקת כי מחפר אינו נופל להגדרה הבסיסית של "רכב". למרות זאת, נקבע בערעור כי פוליסת הביטוח בין בעלת המחפר לעותרת מהווה חוזה בין הצדדים, וביכולתם של צדדים להסכם לאמץ באופן רצוני, ביחסים ביניהם את מתכונת הכיסוי הביטוחי מכוחו הוצאה הפוליסה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים במקרה זה את תוכנו של ההסכם. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, ההלכה אשר נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה מהווה חידוש. להלכה זו השלכות לכאורה על מקרים דומים למקרה אשר נדון בפסק הדין. אולם, דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר ולא די בחידוש בהלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף. חלק גדול מן השאלות המובאות בפני ביהמ"ש העליון הן חשובות או קשות וחלק גדול מן ההלכות היוצאות מלפניו הן בבחינת חידוש. בכדי להצדיק דיון נוסף, החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של
החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף מלמן לעותרים, עוה"ד אבי אמסלם, יצחק שפרבר ורן פינגרר למשיבים. 3.7.00).
ע.א. 3731/00 - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נגד עיטל זילברשלג
*סירוב פסילה כאשר השופט נתן החלטה לפני שמיעת בעלי הדין ולאחר מכן ביטל את ההחלטה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעה כנגד המערערת וכן בקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. דיון בבקשת המשיבה לאישור התובענה כייצוגית ובבקשת המערערת למחיקה ולדחייה על הסף של התובענה נקבע ליום 9.9.99. עם זאת, כבר ביום 11.8.99, נתן ביהמ"ש החלטה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית ולדחות את בקשת המערערת, בטרם התקיים הדיון ובטרם נחקרו המצהירים. בדיון שהתקיים ביום 9.9.99, הציע ביהמ"ש לצדדים לבטל את ההחלטה שניתנה טרם זמנה ולאחר מכן ביטל את ההחלטה. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה לשופט שיפסול עצמו מלישב בדין. בבקשה טוענת המערערת כי מתן החלטה טרם שמיעת הצדדים מצביעה על כך שדעתו של השופט היתה מוכרעת מראש, מבלי שתהיה אפשרות לשנותה במסגרת הדיון. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הוא קבע כי משיזם הוא את ביטול ההחלטה, ומשלא נפגעה זכות הטיעון של המערערת, אין לומר כי ביהמ"ש לוקה במשוא פנים בניהול המשפט. הערעור נדחה.
לא אחת נפסק שאין בעצם העובדה כי על ביהמ"ש מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של ביהמ"ש. כך הוא כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים, כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל ביהמ"ש קמא, בצירוף הנחיות, כך כאשר ניתן פסק דין בטרם עת, ובוטל על ידי ביהמ"ש שהכיר בטעותו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק וינדור למערערת, עו"ד אריה דנציגר למשיבה. 9.7.00).
בש"פ 4060/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס בת ע"י אביה ושכן לדירתם) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב - 5 אישומים שעניינים עבירות אינוס בתו הקטנה, הן בעצמו והן ע"י שכן, ששילם לו 50 שקלים כל פעם שאיפשר לו לאנוס את בתו או לעשות בה מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש עילות למעצר העורר הן בשל המסוכנות לציבור העולה ממעשיו והן מחמת חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן גם אשת העורר היא עדה שנכחה בעת המעשים. כן קבע שיש ראיות לכאורה. על כן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של העורר הינה כי אין ראיות לכאורה לאשמתו. הערר נדחה.
לצורך הכרעה בערר על החלטת מעצר, בדרך כלל, אין ביהמ"ש נדרש לבחון את מהימנות העדים ואת משקל הטענה בדבר סתירות בעדותו של עד. בידי התביעה מצויות ראיות שונות, לרבות עדותו של השכן, הנאשם בעצמו בביצוע המעשים בילדה, עדותה של הילדה כפי שנגבתה על ידי חוקרת הנוער, עדות מורתה של הילדה בפניה חשפה את מעשיו של אביה (העורר) והשכן, עדותו של המכון הפתולוגי, באשר לממצאים פיזיים בגופה של הילדה, וכן עדותה של אם הילדה אשר לטענת המדינה היתה נוכחת בעת ביצוע חלק מהעבירות המתוארות. עדויות אלו יוצרות תשתית של ראיות לכאורה, כנדרש על פי ההלכה, להוכחת האישומים כנגד העורר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד גב' אנה אבידוב למשיבה. 27.6.00).