רע"פ 4050/00 - יעקב נומדר נגד מדינת ישראל
*הרשעת נהג בעבירה של סירוב לדרישת שוטר להבדק בדיקת שכרות(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש לתחבורה הרשיע את המבקש בעבירות של נהיגה בשכרות ושל סירוב לדרישת שוטר להבדק בדיקת שכרות ודן אותו לשנה מאסר על תנאי ושנה פסילה מנהיגה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש באופן חלקי, וזיכה אותו מחמת הספק מהעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. נוכח הזיכוי החלקי קיצר ביהמ"ש את תקופת הפסילה ואת עונש המאסר על תנאי לתשעה חודשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המערער טוען שלא היה מקום להרשיעו בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות לאחר שזוכה מהעבירה של נהיגה בשכרות. אין ממש בטענה זו. היסודות של שתי העבירות - נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק בדיקת שכרות - שונים הם. לעניין עבירת הסירוב, די בכך שלשוטר יש חשד סביר כי נוהג הרכב הוא שיכור - אפילו לא הוכח לאחר מכן כי היה שיכור - כדי שהנהג המסרב להיבדק יעבור את העבירה.
ג. טענה אחרת של המבקש היא, שהסכים להיבדק בדיקת שיכרות אחת על ידיד נשיפה ובכך יצא ידי חובתו, ואין זו עבירה אם סרב להיבדק בדיקות נוספות. טענה זו סותרת הן את לשון החקיקה הרלוונטית והן את תכליתה. אשר ללשון החקיקה - ניתן ללמוד מהוראות החוק והתקנות כי שוטר מוסמך לדרוש מנבדק לעשות יותר מבדיקה אחת, וסרוב לבצען, כולן או חלקן, יהווה עבירה, ובלבד שהתקיימו יסודות העבירה. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכלית ההוראות. מטרת הבדיקות היא לברר אם הנבדק היה שיכור בעת שנהג ברכב. בדיקה כזו מצריכה לעיתים יותר מבדיקה אחת כדי להגיע למסקנה מהימנה. כדי להגשים את מטרת הסעיף ראוי שהעבירה תתקיים כל אימת שנהג יסרב לבצע את כל אותן בדיקות.
(בפני: השופט אור. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 23.7.00).
בש"פ 4349+4533/00 - מדינת ישראל נגד משה זגורי
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל - 9 חדשים בעבירות רצח, שוד והצתה(בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
א. שתי עתירות הגישה המדינה: באחת, מתבקש ביהמ"ש להורות על הארכת מעצר (רביעית) של המשיב ב-90 ימים נוספים; באחרת, עוררת המדינה על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרת בקשה לעיון חוזר, לשחרר את המשיב בחלופת מעצר. למשיב מיוחסות עבירות שוד בנסיבות מחמירות, רצח והצתה. לפי כתב האישום המשיב תכנן עם חברו, מוריס אלגריסי, לבצע שוד של חלפן כספים, ובמהלך השוד ירה המשיב בחלפן והרגו. לאחר מכן, העבירו המשיב ואלגריסי את גופת המנוח לרכבו והסיעו אותה בסיועו של אדם שלישי, אבישי לוי, ליער נורית שבגלבוע. שם הציתו את רכבו של המנוח ואת גופתו שבתוכו. במהלך החקירה חתם אלגריסי על הסכם עם התביעה והפך לעד מדינה. אבישי לוי נתן מספר הודעות חוץ. בתחילה הודה בחלקו באירוע, אולם לאחר מכן חזר בו וטען שההודעות-הודאות הוצאו ממנו תחת לחץ, פיתוי ובתחבולות. לטענת המשיב, אשר התקבלה בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי במסגרת העיון החוזר, חלה התפתחות המצדיקה את שחרורו. זאת בעקבות זיכויו של אבישי לוי מהאשמה שיוחסה לו. טענת המשיב היא, שעד המדינה אלגריסי, אשר הפליל בנשימה אחת הן את המשיב והן את אבישי לוי, נקבע ע"י השופט במשפט אבישי לוי כלא אמין. זאת בנוסף לקביעה כי הודאתו של אבישי לוי עצמו במשטרה אינה אמינה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה וההחלטה על שחרור ממעצר בוטלה.
ב. אכן, חל שינוי כלשהו בתמונה הכוללת של חומר הראיות. ברם, שינוי זה, אין בו משום כרסום בדרגה כזו שנשמט הפוטנציאל הראייתי באופן אשר יצדיק את שחרור המשיב בערובה. שאלה אחרת היא, אם במקרה דנן ניתן לנקוט באמצעי מסוג חלופת מעצר? התארכות משפטו של המשיב מהווה שיקול משמעותי במסגרת זו. אולם, נקודת המוצא היא שהמשיב מואשם ברצח בכוונה תחילה. עבירה אשר חלה לגביה חזקת המסוכנות. נדירים ביותר הם המקרים שביהמ"ש יורה על חלופת מעצר של מי שנאשם בעבירה כה חמורה.
ג. עם זאת, משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה - הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. אין זה המצב בענייננו. המשיב מואשם בתכנון מוקדם של מעשה שוד שהוביל לרצח. לאחר ביצוע הרצח מיוחס לו שניסה להעלים את הגופה והציתה יחד עם מכוניתו של המנוח. מעבר לנסיבות המקרה חשובים גם נסיבותיו ועברו הפלילי המכביד של המשיב. יתר על כן, נזקפו לחובתו עבירות של בריחה ממשמורת, הטרדת עד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. נוכח אלה, אין הוא ראוי לאמונו של ביהמ"ש במסגרת חלופת מעצר.
(בפני: השופט אור. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 6.7.00).
בג"צ 4535/97 - אמסלו טסמה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*סירוב לשנות רישום של ילדים שנרשמו בעלייתם כנוצרים לרישום כיהודים(העתירה נדחתה).
א. ארבעת העותרים, זוג נשוי ושני ילדיהם, הגיעו לישראל מאתיופיה בשנים 1990-1988. במרשם האוכלוסין לא נרשמו העותרים (בתחילה) כיהודים. ההורים הותירו "משבצת ריקה" ברישומם הראשון, ואילו הילדים נרשמו כ"נוצרים". בעקבות עתירה לבג"צ שונה רישומם של הילדים ל"משבצת ריקה". באותה עתירה ביקשו העותרים גם, כי רישומם ישונה ל"יהודים", ולבסוף הוחלט על מחיקת העתירה, נוכח כוונתם של העותרים לפנות לוועדה מייעצת שמונתה לדיון בעניינם. ועדה זו לא התכנסה, והעותרים שוב פנו לבג"צ. טענתם היא כי יש לרשום אותם כ"יהודים" ולא כ"נוצרים" או "משבצת ריקה". טענתם העיקרית של המשיבים היא, כי הילדים אינם יהודים, שכן אימם אינה יהודיה. כמו כן, האב היה אמנם יהודי, אך הוא המיר את דתו ועל כן אין לרשום גם אותו כ"יהודי" במרשם. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 19ב(א) לחוק מרשם האוכלוסין, (להלן: החוק) קובע, כי פרטי הרישום של תושב הנרשם לראשונה יירשמו על פי תעודה ציבורית, ובהיעדרה - על פי הודעה שנמסרה על ידו. סעיף 19ב(ב) לחוק קובע, כי פקיד רישום רשאי לסרב לרשום על פי הודעת המבקש, אם היה לו יסוד סביר להניח שההודעה איננה נכונה. בעת שהגיעו העותרים לישראל נמסרה על ידם הודעה כאמור בסעיף 5 לחוק. טענתם היא, כי יש לשנות רישום זה, והוסכם בין הצדדים כי הבסיס לדיון בעתירה יהא כאילו המדובר ברישום ראשון.
ג. העותרים טוענים כי המשיבים לא היו רשאים לערוך בירור מקיף בעניינם. אכן, אין חולק כי בנסיבות המקרה נערך בירור מקיף - ככל שניתן - באשר ליהדותם של העותרים. אולם אין בבירור זה - בנסיבות המקרה - משום חריגה מן הסמכות הנתונה לפקיד הרישום בחוק. העותרים מבקשים לבסס את רישומם כיהודים על יסוד כך שהם נולדו לאם יהודיה (שאף היא לא גוירה) ואינם בני דת אחרת. השאלה היא אם יש יסוד להתערבות בג"צ בשיקול דעתם של המשיבים בהחלטתם שלא לרשום את העותרים כ"יהודים". והתשובה היא בשלילה. בפני המשיבים הונחה תשתית עובדתית מספקת
בכדי לבסס יסוד סביר להנחה כי ההודעה שנמסרה להם - באשר ליהדותם של העותרים - איננה נכונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל קורינלדי לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 31.7.00).
ע.א. 3471/98 - סלים סאלם נגד ענתר חלבי
*צו מניעה בעילה של גניבת עין ע"י חיקוי "לוגו" על מוצרים וחיקוי המוצרים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב (להלן: חלבי) הגיש נגד המערער (להלן: סאלם) תביעה לצו מניעה בעילה של גניבת עין ע"י חיקוי מוצרים. מדובר באפודה, סוגים של תיקים, ארנקים, כובעים וכיפה מבד וכיוצא באלה מוצרים. התביעה התבססה על עוולת גניבת עין ולחילופין על עילה של עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סאלם אכן העתיק שלא כדין לוגו של חלבי על חלק ממוצריו ועל כן אסר עליו להמשיך ולהשתמש בסימני הלוגו האמורים. באשר למוצרים קבע לגבי חלק מהם שאכן יש בהם משום גניבת עין באשר חלבי רכש בהם מוניטין ולגבי חלק מהם קבע כי המוצרים הם רגילים שלא נרכש בהם מוניטין ע"י חלבי. ערעורו של המערער באשר לאיסור השימוש בלוגו נדחה פה אחד ואילו ערעורו באשר לאיסור חיקוי שורה של מוצרים בעילה של "גניבת עין" נתקבל ברוב דעות השופטים חשין ואנגלרד, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט זועבי. הערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר לאיסור השימוש בלוגו - הוכח שהלוגו של סאלם הוא חיקוי של הלוגו של חלבי על הסחורות ועל כן יש לאסור על סאלם להשתמש בלוגו האמור. באשר למוצרים שביהמ"ש קבע כי חלבי רכש בהן מוניטין ועל כן חלה עוולה של גניבת עין - בעניין זה סבר השופט זועבי כי אכן חלבי רכש מוניטין במוצר והוא הסתמך בעניין זה, בין היתר, על השימוש רב השנים שעשה חלבי במוצרים אלה. מנגד סבר השופט חשין כי חלבי לא רכש מוניטין במוצרים האמורים שהם מוצרים רגילים שאין בהם כל ייחוד ועל כן אין גם עוולה של גניבת עין. הטענה שיש לחייב את סאלם בתשלום לחלבי על יסוד עשיית עושר ולא במשפט נדחתה פה אחד.
(בפני השופטים: חשין, אנגלרד, זועבי. עו"ד שלום פסקא למערער, עו"ד דוד קצוטי למשיב. 11.5.00).
ע.א. 5043/96 - נחמיה גלמן ואח' נגד עזרא הררי רפול ואח'
*פירוש תקנון בית משותף לעניין בנייה על גג וניצול אחוזי הבנייה(מחוזי י-ם - ע.א. 1019/96 - הערעור נתקבל).
א. הצדדים הם בעליהן של דירות בבית משותף בירושלים. במרכז המפלס שעל גג הבניין היתה דירה בשטח של 68 מ"ר (להלן: הדירה), באופן שלשני צדדיה נותרו שני שטחי גג. בתשריט רישום הבית המשותף סומן גג הדירה במספר 8ג ושני שטחי הגג שלצד הדירה סומנו במספרים 8א ו-8ב. בתקנון הוצמדו שטחי גגות 8א, 8ב ו-8ג לדירה ולבעל הדירה הוקנתה הזכות "להוסיף בנייה על הגג שעל יד הדירה והגג מעל הדירה המסומנים בתשריט במס'... במסגרת הוראות תכנון ערים". אחוזי הבנייה מאפשרים הוספת קומה אחת מעל הדירה ושתי דירות על מפלס גגות 8א ו-8ב וכן קומה שלישית בת חדר אחד. המשיבים רכשו את הדירה והרסו אותה וביקשו לנצל את מלוא אחוזי הבניה על מנת לבנות מבנה בן מספר קומות. המערערים התנגדו לכך בטענה שהתקנון מתיר למשיבים לבנות על המפלס החדש קומה נוספת אחת בלבד. המפקח על רישום המקרקעין
קיבל את עמדת המערערים ופסק כי אין המשיבים זכאים לנצל את אחוזי הבניה מעבר לאחוזים הנדרשים לבניית קומה אחת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי באין הוראה בתקנון האוסרת על בניית קומות נוספות, ההסכמה שניתנה לבנייה על הגגות כוללת בחובה הסכמה לניצול מלוא אחוזי הבניה. הערעור נתקבל.
ב. תקנון בית משותף הוא בגדר הסכם בין בעלי הדירות ויש לפרשו על פי אומד דעת הצדדים. בתקנון לא נקבע דבר באשר למספר הקומות שהמשיבים רשאים להקים, או בנוגע למידה המותרת של ניצול אחוזי הבניה. ככלל אין להפריד בין זכות הבעלות על מגרש לבין הזכות לבנות על המגרש תוך ניצול מלוא אחוזי הבניה. אחוזי הבניה הם נכס המצוי בבעלות משותפת של בעלי הדירות, נכס אשר ניתן להעבירו. הסכמים למכירתם וקנייתם של אחוזי הבנייה בבית משותף מקובלים למדי. על יסוד גישה זו נפסק בעבר כי הצמדת גג לדירה בבית משותף אינה כוללת בחובה את הענקת הזכות לנצל את אחוזי הבנייה שנותרו. מאותו טעם גם אין רואים הסכמה לבנייה על גג צמוד כהסכמה להצמדה ולבנייה על גג המבנה שהוקם על הגג הצמוד. על רקע משפטי זה יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים במקרה שלפנינו.
ג. לאחוזי הבנייה ערך כלכלי וניצולם ע"י אחד מבעלי הדירות מפחית את שווי הדירות האחרות. בנסיבות אלה, ההגיון הכלכלי מחייב לפרש את ההיתר שניתן ככולל בחובו אך ורק את אחוזי הבנייה המספיקים להקמת קומה אחת. סביר אף להניח, כי בעלי דירה בבית משותף המבקשים היתר לבנות על הגג הצמוד לדירתם מתכוונים להרחיב את דירתם או למירב לנצל את הגג לבניית מבנה המשתרע על שטח כל הגג. ודאי כך הוא בענייננו שבו שטח הדירה היה קטן ובצדדיה נותרו שטחי גג נרחבים. פירוש סביר והוגן של היתר הבנייה שניתן בתקנון מוליך למסקנה כי הכוונה לא היתה להעניק לבעלי הדירה את כל אחוזי הבנייה שנותרו. הענקה נרחבת כזו צריכה להינתן במפורש. התקנון התיר למשיבים לבנות על שלשה שטחי גגות ובכללם על שטח הגג של הדירה שבבעלותם. כך שלמשיבים יש זכות לבנות מבנה בעל קומה אחת בשטח גגות 8א ו-8ב ומבנה בעל שתי קומות בשטח גג הדירה שנהרסה. שכן הריסת הדירה לא פגעה בזכותם של המשיבים לנצל את אחוזי הבניה שעל יסודם נבנתה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' נעמי וייל וגב' ענת זינגר למערערים, עוה"ד רם וינוגרד ויאיר מאק למשיבים. 18.7.00).
ע.א. 3708/97 - הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נגד פקיד שומה
*החזרת יתרות מס על יסוד דוחו"ת מתוקנים למס הכנסה(הערעור נתקבל והתיק הוחזר לדיון לביהמ"ש המחוזי).
א. המערער מטפל בבקשות של אזרחי ישראל המעונינים להצטרף לביטוח הגימלאות של המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה. במסגרת פעולותיו הביא לכך שלקוחותיו, חתמו על הסכמים עם עו"ד גרמני שלפיהם נתן להם עוה"ד הגרמני שירותים משפטיים. כן הביא הארגון לחתימת לקוחותיו על הסכמים עם חברות מימון זרות לקבלת אשראי לתשלומי פרמיות לביטוח האמור. עוה"ד וחברות המימון הזרות העבירו כספים למערער. המערער לא דיווח על חלק מתקבוליו מהגופים הזרים לא לרשויות מס הכנסה ולא לרשויות מע"מ, בנימוק שהם הלוואה שקיבל ואינם מהווים הכנסה. באפריל 94 פסק ביהמ"ש המחוזי כי הכספים שקיבל המערער חייבים במע"מ ובעקבות פס"ד זה הוצאה שומת עסקאות למערער והוא נדרש לשלם מע"מ על תקבולים אלה. לאחר שהשגתו על השומה נדחתה הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי. בנוסף הגיש דוחו"ת מתוקנים לרשויות מס הכנסה לשנות המס שבגינן חוייב בתשלום מע"מ והוסיף את המע"מ כהוצאה
מוכרת בניכוי. מנגד לא הוסיף לדוחו"ת אלה את התקבולים שבגינם חוייב במע"מ כהכנסה שלו.
ב. בעקבות הוספת הוצאת המע"מ הצביעו הדוחו"ת על יתרת מס לזכות המערער בכל אחת מהשנים נשוא הדוחו"ת. לאחר הגשת דוחו"ת אלה, תוך פחות מ-90 ימים, הוציא המשיב למערער שומות על פי מיטב השפיטה, בהן סירב להתיר בניכוי את המע"מ כהוצאה שהמערער תבע בדוחו"ת ועל כן השומות הצביעו על חוב מס ולא על יתרת מס, וסירב להחזיר למערער את מס היתר לפי הדוחו"ת. המערער הגיש המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר על זכאותו לקבל את החזר המס המגיע לו על פי הדוחו"ת המתוקנים שהגיש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, מן הטעם שפקיד השומה הוציא שומה בפרק הזמן הנקוב בסעיף 159א(ב) לפקודה. לגישת ביהמ"ש המחוזי, משהוצאה שומה שוב אין מקום להחזיר את מס היתר.
ג. המערער טוען כי לשונו המפורשת של סעיף 159א(ב) מורה על החובה להחזר מס לנישום אם הדו"ח שהגיש מצביע על יתרת מס. מנגד טוען המשיב כי החזרים זמניים ניתנים למי שהדו"ח שהגיש איננו מופרך על פניו ודו"ח שבו מנוכות רק הוצאות מבלי לדווח על ההכנסות שלמענן נוצרו הוצאות אלה, איננו דו"ח שניתן לקבלו וליתן בגינו החזר מס. כן טוען המשיב כי המונח "דו"ח" בסעיף 159 משמעו הדו"ח המקורי ולא הדו"ח המתוקן. בנוסף טוען המשיב כי מפסה"ד שבו נפסק שהמערער השמיט הכנסות מהדוחו"ת שהגיש למנהל מע"מ עולה כי ספרי חשבונות של המערער פסולים מעיקרם. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ד. יש לדחות את טענת המשיב כי "דו"ח" בסעיף 159 משמעו הדו"ח המקורי ולא הדו"ח המתוקן. לא נראית גם טענת המשיב שהוצאת שומה כשלעצמה, כל שומה, תוך פרק זמן של 90 ימים הנקובים בסעיף 159, היא עילה לאי החזרת מס על פי אותו סעיף. כך שהסיבות שביהמ"ש המחוזי נתן לדחיית התובענה של המערער אין לקבלן. עם זאת, בירור השאלה אם מגיע למערער החזר מס אם לאו טרם מוצה ומן הראוי להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון ויכריע במכלול המחלוקות בין בעלי הדין.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עוה"ד אברהם אלתר ומאיר לביא למערער, עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למשיב. 4.7.00).
ע.א. 7980/98 - שרון (צ'ופי) פרוינדליך נגד אורן חליבה
*עוולה של "גניבת עין" ע"י שימוש בשם מסחרי, כאשר השם המסחרי של הנתבע כולל שימוש בשם הכינוי האישי של הנתבע(מחוזי ת"א - ת.א. 979/97 - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו תקליטן שמקום מושבו בתל אביב. הוא עוסק במקצועו בהשמעת מוסיקה באירועים ציבוריים ובכלל זה בחתונות ושמחות ובתחום הבידור. עסקו מנוהל תחת השם המסחרי "צ'ופי" והעיסוק במתכונת זו ותחת שם זה מתנהל כך מזה 15 שנים. הכינוי "צ'ופי" ניתן למערער כשם חיבה עוד בילדותו. המשיב עוסק אף הוא כתקליטן ועיסקו כולל מכירת תקליטורים ואביזרי מוסיקה כמו גם הנחיית אירועי בידור שונים. הוא תושב ירושלים ועיקר פעילותו העיסקית בתחומי ירושלים. הוא עושה שימוש לצורך עיסקו בשם המסחרי "צ'ופי מוסיקה" וזאת במהלך 5 השנים האחרונות שקדמו להגשת התובענה. המערער הגיש תביעה נגד המשיב בטענה כי עיסוקו של המשיב תחת השם "צ'ופי מוסיקה" עולה כדי עוולה של "גניבת עין" מאחר שהדמיון עד כדי זהות בשמות העסק של שני בעלי הדין מהווה פגיעה במוניטין שעסקו של המערער רכש בציבור. על פי הטענה קיים חשש אמיתי שהציבור יוטעה לחשוב כי עסקו של המשיב הינו עסקו של המערער וחשש זה אף התממש.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אכן רכש מוניטין תחת שם עסקו, כי השימוש בשם העסק של המשיב הטעה את הציבור ביחס לעסקו של המערער ואעפ"כ דחה את התביעה. זאת באשר הכינוי "צ'ופי" הוא כינויו הפרטי של המשיב. ביהמ"ש המחוזי התייחס לסעיף 59 לפקודת הנזיקין המגדיר את עוולת "גניבת העין" בקבעו כי מי שמחקה שם, תיאור, סימן או תווית וכדומה עושה עוולה של גניבת עין, "אך אין אדם עושה עוולה רק ע"י שהוא משתמש בשמו למכירת טובין". ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסיפא של סעיף 59 המגינה על מי שמשתמש בשמו למכירת טובין מפני תביעה של גניבת עין חל גם על כינויו של אדם ולאו דווקא על שמו. הערעור נתקבל.
ג. השופטת פרוקצ'יה סברה כי באופן כללי יש לצמצם את ההגנה של מי שמשתמש בשמו כהגנה נגד תביעה בגין גניבת עין, ומכל מקום ודאי שאין הסיפא חלה על מי שמשתמש בכינוי. כך גם סבר השופט אנגלרד. מנגד סברה השופטת שטרסברג-כהן שניתן לומר שההגנה חלה גם על מי שמשתמש בכינוי אולם בנסיבות המקרה דנא אין להרחיב את ההגנה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גיל ורגון למערער, עו"ד רן אפרת למשיב. 6.6.00).
ע.א. 288/95 - ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם ואח' נגד נימר סלים אל זארובי ואח'
*התיישנות פס"ד בתביעת בעלות במקרקעין. * "פעולה" לביצוע פס"ד המפסיקה את מירוץ ההתיישנות. * הוצאות משפט(מחוזי נצרת - ת.א. 230/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. ביום 8.4.57 ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה פס"ד (להלן: פסק הדין) נגד המנוח יוסף לחאם בעלה של המערערת 1 ואביהם של המערערים האחרים ונגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים (המשיב 6) שבו נקבע, על פי פשרה, כי הבעלות במקרקעין מסויימים בנצרת שהיתה רשומה על שמם (של המנוח ושל האפוטרופוס) היא של נג'לה זארובי (להלן: נג'לה). אחרי שניתן פסה"ד ובטרם נרשמה זכות הבעלות על שמה של נג'לה העביר המנוח את החלקים שהיו רשומים על שמו לאשתו ולילדיו. המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים) הם יורשיה של נג'לה שנפטרה בספטמבר 79. במאי 92, כ-35 שנה אחרי שניתן פסה"ד, הגישו המשיבים בביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערים (להלן: התביעה) שבה ביקשו להצהיר כי הם הבעלים של המקרקעין וכן להורות לרשם המקרקעין לרשום על שמם את המקרקעין על פי צו קיום צוואה של נג'לה. המערערים ביקשו לדחות את התביעה ולמחוק אותה על הסף מן הטעם שאינה מבוססת על כל עילה למעט פסה"ד וממילא גם אם היתה עילה כזאת הרי היא התיישנה זה מכבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסלק את התביעה על הסף, קבע כי זכויותיה של נג'לה נשארו בבעלותה ולא נמכרו לאחר מתן פסה"ד כטענת המערערים, וכן קבע כי פסה"ד לא התיישן. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): סעיף 123(ב) לחוק המקרקעין קובע כי "בפנקסים ירשמו, לגבי המקרקעין... פסקי דין... שניתנו ע"י ביהמ"ש...". בתקנה 31 לתקנות המקרקעין נאמר כי "הרשם... ירשום כל פסק דין... אם הורה ביהמ"ש על רישומם". כשמוגשת לרשם בקשה לרשום פס"ד עליו לפעול על פיו. בפסה"ד משנת 57 נקבע כי נג'לה היא הבעלים של המקרקעין. נג'לה הגישה בשנת 61 בלשכת רישום המקרקעין בקשה לרישום פסה"ד אולם הזכויות על פי פסה"ד לא נרשמו. ממכתבו של ראש אגף הרישום והסדר הקרקעות במשרד המשפטים משנת 61 עולה כי סבר ש"לא ניתן לבצע את הרישום כל עוד לא העבירו הנתבעים, לפי אותו פס"ד, הלכה למעשה את החלקים
הנעברים לזכות התובעים". על פי החוק והתקנות, משהובא בפני רשם המקרקעין פסה"ד שלפיו הבעלות במקרקעין שייכת לנג'לה, היה עליו לרשום אותה כבעלת המקרקעין ואחרי שניתן צו קיום צוואה עם פטירתה של נג'לה היה עליו לרשום את יורשיה כבעלים.
ג. מטרת התביעה השניה היתה להצהיר על זכות הבעלות של המשיבים ולא היה בהצהרה צורך משום שכבר הוצהר על כך בפסה"ד הראשון ובצו קיום הצוואה. אם היתה מטרת התביעה לחייב את רשם המקרקעין לרשום את המשיבים כבעלים, לא היה צורך בכך משום שהיה על הרשם לעשות כן מבלי הוראה מפורשת נוספת של ביהמ"ש. לפיכך התייתרה התביעה וממילא התייתר הדיון בשאלת ההתיישנות.
ד. אך גם לגופה אין לקבל את טענת ההתיישנות. בתביעה השניה הסעד שנתבקש היה הצהרה נוספת על זאת שכבר ניתנה בפסה"ד הראשון. הסעד כוון כלפי רשם המקרקעין שתפקידו לבצע את הפעולה המינהלית ואיננו בגדר נתבע ממש. הוא אף לא התנגד לרישום הזכויות על פי פסה"ד שינתן. לכאורה ניתן היה לדחות את טענת ההתיישנות מן הטעם שהמערערים לא היו בגדר "נתבע". אולם, בהנחה שמן הזכות להישאר רשום כבעלים נגזרת זכותו של מי שרשום לטעון להתיישנות פסה"ד שעל פיו נקבעה זכות הבעלות של האחר, חוזרת וקמה השאלה אם בעת הגשת התביעה התיישן פסה"ד הראשון. והתשובה לכך שלילית.
ה. סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע לאמור "פס"ד בתובענה שעברו עליו 25 שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פס"ד בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות". פס"ד "הטעון ביצוע" הוא כזה המחייב את הנתבע לעשות מעשה, כמו חיוב כספי וצו לביצוע בעין שניתן לאכוף אותו, ולעומתו פס"ד שאינו טעון ביצוע הוא פס"ד שאינו מחייב לעשות מעשה כמו פס"ד הצהרתי מסוג "חפצא" שאין צורך לאכוף אותו. בענייננו, בפסה"ד בתביעה הראשונה גלומה הצהרה בדבר בעלותה של נג'לה במקרקעין. חיוב לרשום את הבעלות על שמה לא היה אלא "תוצאת לוואי" הנגזרת מן ההצהרה בדבר זכות הבעלות. מכאן שמדובר בפס"ד שאינו טעון ביצוע ועל כן אין הוא מתיישן.ו. למעלה מן הצורך ניתן להתייחס לטענות הצדדים בשאלה אם נעשתה פעולה לביצוע פסה"ד ואם עשיית "פעולה כלשהי" לביצוע פסה"ד דוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות למשך 25 שנים מיום הפעולה, או שהיא מבטלת את התקופה לחלוטין, כך שהזכות לטעון את ההתיישנות עוברת מן העולם. שאלה זו רלבנטית לענייננו שכן אם מדובר בפס"ד הטעון ביצוע הרי פעולה לביצוע פסה"ד נעשתה ע"י הגשת הבקשה לרישום פסה"ד, אך גם מאז כבר עברו כ-31 שנים. מעיון בסעיפי החוק והשוואתם לסעיפים אחרים שבחוק ההתיישנות עולה כי עשיית "פעולה כלשהי" לביצוע פס"ד לא רק דוחה את תקופת ההתיישנות של 25 שנים, אלא שהזכות לטעון התיישנות עוברת מן העולם.
ז. המערערים טענו עוד כי אחרי שניתן פסה"ד מכרה נג'לה את המקרקעין למנוח יוסף לחאם ועל כן יש לדחות את תביעת יורשיה, ואולם ביהמ"ש דחה גירסה זו וקביעה עובדתית שנקבעה בדרגה ראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור. גם טענות של שיהוי וויתור יש לדחות.
ח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח. המערערים טוענים שאין לחייבם בסכום זה מן הטעם שהתגוננו כדין בפני תביעה שהוגשה באיחור של עשרות שנים וכן לא נקטו השהיות מיותרות או העלו טענות קנטרניות. הלכה פסוקה היא שלא על נקלה יתערב ביהמ"ש לערעורים בשיקול
דעתה של הערכאה הראשונה בקביעת סכום ההוצאות אלא אם נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית או פגם בשיקול הדעת. במקרה שלפנינו פסק ביהמ"ש המחוזי למשיבים הוצאות בסכום השווה יותר מ-2/3 של סכום התביעה כפי שהמשיבים נקבו בו בכתב התביעה. בהיעדר הנמקה מיוחדת ולאור נסיבותיה היוצאות דופן של הפרשה והשנים הרבות שחלפו הרי סכום ההוצאות עולה על השיעור הראוי במידה המצדיקה את התערבות ביהמ"ש העליון. לפיכך יש להעמיד את ההוצאות על סכום של 25,000 ש"ח ביום מתן פס"ד זה כאשר החיוב המקורי היה 50,000 ש"ח בצירוף הצמדה ריבית ומע"מ.
ט. השופטת שטרסברג-כהן (דעת הרוב): הגורם הנכון להעלות את טענת ההתיישנות הם משפחת לחאם, אף שמי שאמור היה לבצע את הרישום לפי פסה"ד הראשון הוא רשם המקרקעין. הרשם אינו צד לסכסוך ואילו לחאם הם בעלי זכות רשומה במקרקעין. לאחר שפסה"ד בפשרה לא בוצע במובן זה שלא נרשם, הרי לחאם הם הצד הראוי ובעל האינטרס הממשי לטעון כי פסה"ד התיישן.
י. באשר לשאלה אם פסה"ד "טעון ביצוע" שאז חלה עליו התיישנות אחרי 25 שנה - התשובה היא חיובית. פסה"ד מחייב את לחאם להעביר את המקרקעין לזארובי. אין זה פס"ד הצהרתי שאינו טעון ביצוע. זהו פס"ד לאכיפת הסכם מכר שהינו פס"ד גברא המחייב את הצדדים. זאת ועוד, הרישום, בדומה להוצל"פ של פס"ד, איננו פעולה אוטומטית המתבצעת ע"י הרשם בהינתן פסה"ד. אף שהרשם חייב לרשום את פסה"ד, על הזוכה להניע את גלגלי המרשם כשבידו פסה"ד ולעמוד בתנאים הנדרשים לצורך ביצוע הרישום, כגון החובה להוכיח כי שולמו המיסים החלים על המקרקעין ועל העברתם כגון מיסים לרשויות המקומיות, מס שבח ומס רכישה. אכן, פסה"ד מגלם הצהרה בדבר זכותם של זארובי לקבל את זכות הבעלות בקרקע, אך דבר זה נכון לגבי כל פס"ד אופרטיבי מובהק, המגלם בעצם החיוב שהוא מטיל הצהרה כמוסה בדבר החבות עצמה.
יא. חלק מן המשיבים טענו כי היו קטינים במשך מרבית התקופה וכי הגדול ביניהם הגיע לגיל 18 בשנת 81 כך שמירוץ ההתיישנות מתחיל לגביהם משנה זו ואילך. ברם, זארובי הם חליפי נג'לה שישנה על זכויותיה במשך 22 שנים עד שנפטרה. תקופה זו באה בחשבון מניין תקופת ההתיישנות ומצטרפת לתקופה שלאחר פטירת נג'לה, באופן שלזכות היורשים עמדו 3 שנים עד לסיום תקופת ההתיישנות של 25 שנה. זארובי לא פעלו תוך 3 שנים מיום שבגרו או מיום שנודע להם על קיומו של פסה"ד כך שתקופת ההתיישנות התיישנה בטרם הגישו את התביעה.
יב. גם טענתם של זארובי שלא היו מודעים לזכותם בקרקע עד שנת 89 אינה יכולה להתקבל. דרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת, אינן מסתפקות באי ידיעה סובייקטיבית, אלא על התובע להוכיח כי נעלמו ממנו עובדות בנסיבות שלא היו תלויות בו כשבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותה. לא הוכח בביהמ"ש המחוזי דבר מכל אלה.
יג. נג'לה הגישה בקשה לרשם לביצוע העברת הרישום על שמה בשנת 61, אלא שהרישום לא בוצע. בהנחה כי הגשת הבקשה לרישום היא "עשיית פעולה" כלשהי לביצוע פסה"ד, עולה השאלה אם אותה "עשיית מעשה" מבטלת את מירוץ ההתיישנות כליל או שהיא מפסיקה אותו והוא מתחיל מחדש לאחר אותה פעולה. על כך יש להשיב כי הפעולה רק מפסיקה את מירוץ ההתיישנות והמירוץ מתחיל מחדש לאחר אותה פעולה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג- כהן, טירקל. עו"ד מ. בורנשטיין למערערים, עו"ד נ. עספור לזארובי, עו"ד מ. נויברגר לרשות הפיתוח. 31.5.00).
ע.א. 6414/98 - משה מור ואח' נגד פלסטין פלנטיישנס בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
למערערים נשלחה הודעה כי הערעור נרשם לדחייה עקב אי הפקדת ערבון והמערערים הגיבו על כך תחילה בהודעה שהפקידו ערבון ולחילופין ביקשו הארכת המועד להפקיד את הערבון. התברר שהם לא הפקידו ערבון ובאשר לבקשה להארכת המועד - הבקשה נדחתה.
תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי כאשר לא קויימה הוראה בדבר הפקדת הערובה "ירשם הערעור לדחייה לפני ביהמ"ש או הרשם". אין דינו של המועד שנקבע להפקדת הערבון כדין מועד אחר שנקבע ע"י ביהמ"ש שניתן להאריכו לפי שיקול דעת ביהמ"ש. אמנם, רישום התיק לדחייה אינו בחינת סוף פסוק, אולם הנטל הרובץ על כתפי המערער להראות שאין מקום לדחות את ההליך כבד מזה שהיה מוטל עליו אילו ביקש מלכתחילה הארכת מועד. יש להבחין בין מצבים בהם טרם נעשה דבר באשר לאיחור בהפקדת ערבון, בהם יטה ביהמ"ש להעדיף את עניינו של המערער לקיום דיון בעניינו ולהאריך את המועד, לבין מצבים בהם נעשו פעולות כלשהן, בין מטעם הצד שכנגד ובין ביוזמת ביהמ"ש, בהן יוטל על המערער נטל כבד יותר להצדיק את איחורו. כדי לאזן את המחדל שבאיחור, על הבקשה להארכת המועד להיתמך בתצהיר מפורט המבהיר את סיבת האיחור ודבר זה לא נעשה כאן. לפיכך תידחה הבקשה להארכת המועד וממילא יידחה הערעור.
(בפני: הרשמת מאק - קלמנוביץ. עו"ד י. וינרוט למערערים, עוה"ד יגאל ארנון ויוסף בנקל למשיבות. 20.6.00).
בש"פ 4256/00 - מדינת ישראל נגד איסק פנחסוב
*ביטול שחרור בערובה בעבירות אלימות במשפחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הורשע בשעתו, על פי הודאתו, בשורה של עבירות כלפי חברתו לחיים: כליאת שווא, תקיפה, איומים, סחיטה באיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש נתבקש, על פי הסדר טיעון, לגזור את דינו של המשיב למאסר בפועל לתקופה של 22 חדשים. אך ביהמ"ש דחה את ההסדר ובהתחשב בחומרת המעשים גזר לו 40 חדשי מאסר. המשיב שוחרר לאחר ריצוי שני שליש מענשו, ובעודו אסיר ברשיון ועונש של מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, הוגש נגדו כתב אישום (ביום 10.10.99) המייחס לו תקיפה ואיומים על אותה מתלוננת. כיוון שכך, הופקע רשיונו של המשיב, והוא שב לבית הסוהר, לרצות את יתרת העונש. תוך שהוא נתון במאסר הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב היה אמור להשתחרר מן המאסר ביום 14.6.00, וכיוון שמשפטו בתיק החדש טרם הסתיים, ביקשה הסניגורית שהמשיב ישוחרר מן המעצר. בימ"ש השלום, שציין כי המשיב נתון במעצר (במקביל למאסר) תקופה של שבעה חדשים לערך, החליט לקבל את הבקשה. הערר נתקבל.
המשיב נהג במתלוננת באכזריות ובלא רגש אנושי כלשהו כלפיה בתיק הקודם ולאחר ששוחרר ממאסר ממושך ובעוד הוא אסיר ברשיון ומאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, חזר ותקף אותה, על פי כתב האישום בתיק החדש, "באמצעות אגרופיו בראשה ובפניה ובכל גופה", ואיים שידקור אותה, וזאת פעם אחר פעם. המשיב הוכיח, לכאורה, בהתנהגותו האכזרית, כלפי המתלוננת, כי בכל הקשור במערכת יחסיו עמה התנהגותו היא חסרת מעצורים ורסן, וכי הוא אדם מסוכן הנעדר עכבות מוסריות ושאין עליו אימת הדין כלל. למשיב גם עבר פלילי כבד. מכל אלה עולה, שבכל הנוגע לשלומה של המתלוננת אין ביהמ"ש יכול לסמוך עליו שיכבד את תנאי השחרור.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ז'אק חן לעוררת, עו"ד גב' מיכל הליבני למשיב. 14.6.00).
בש"פ 3647/00 - דורון ניסים נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ניסה לאנוס את אשתו (להלן: המתלוננת), שהיתה בחודש השישי להריונה. לאחר מעשה זה, ביקשה המתלוננת כי העורר יעזוב את הבית, אך העורר סירב לעשות כן, ואיים עליה כי יפגע בה וירצח אותה. לבסוף לן העורר אותו לילה מחוץ לבית, אך למחרת, לפנות בוקר, שב אל הבית, הלם בדלת הכניסה עד שנגרמו סדקים בקיר, קרע את הרשת מאחד מחלונות הבית, והחל להפיל חפצים שונים שהצליח להגיע אליהם מבעד לסורגים, ואף יידה לעברה של אשתו קופת צדקה שפגעה בה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר: מעשיו אינם מעשי אלימות "מינוריים", כפי שהסניגור טען. על-פי כתב האישום העורר ניסה לאנוס את אשתו, השתולל בביתו תוך שהוא זורק חפצים שונים, שחלקם אף פגעו בה, ותוך שהוא מאיים עליה באיומים קשים. בנסיבות העניין קיימות ראיות לכאורה הן לעבירות האיומים והן לנסיון האינוס. גם בלא עבירת נסיון האינוס, סוג העבירות הנותרות מקים עילת מעצר לפי סעיף 221 לחוק המעצרים. כמו כן תלוי ועומד נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות דומות. התנהגותו המסוכנת מקימה נגדו עילת מעצר, ללא אפשרות לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חנן רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 13.6.00).
רע"א 2808/00 - שופר סל בע"מ נגד אורי ניב ואח'
*הטלת ערובת הוצאות משפט בתביעה של חברה (הבקשה נדחתה).
המשיבים הם בני זוג ושתי חברות בשליטתם אשר הגישו תביעה כספית נגד המבקשת ואחרים בשיעור של 2.5 מיליון ש"ח. המבקשת עתרה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות משפט וביססה בקשה זו על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 232 לפקודת החברות. ביהמ"ש דחה את הבקשה בסברו כי חלה על ענין זה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי בלבד. במסגרת תקנה זו מצא ביהמ"ש, כי סיכויי התביעה להצליח אינם זניחים וכן כי לתובעים כתובת קבועה ואין סכנה כי הנתבעת תתקשה לגבות את הוצאותיה במידה המחייבת הפקדת ערובה להוצאות. אולם, לפי הסכמת המשיבים הוחלט כי הם ימציאו ערבות אישית לתשלום הוצאות המבקשת בסכום של 100,000 ש"ח. הערר נדחה.
לעניין תחולת הוראות הפקדת ערובה מתחום דיני החברות - סעיף 232 לפקודת החברות הסמיך בשעתו את ביהמ"ש להורות כי חברה תתן ערובה לתשלום הוצאות מקום שראה יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. סעיף זה שוב אינו חל על ענייננו מאחר שהוא בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות החדש, ביום 1.2.00, ואילו החלטת ביהמ"ש קמא נשוא בקשה זו ניתנה לאחר מכן ביום 13.3.00. לפנינו סוגיה המסווגת לתחום המשפט הדיוני וככזו היא כפופה לדין המשתנה כל עוד השלב הדיוני לא נסתיים. אשר לסעיף 199(3) לחוק החברות החדש - הוראה זו מסמיכה את ביהמ"ש להטיל על חברה או תובע להפקיד ערובת-הוצאות, אלא שהיא חלה על תביעה נגזרת ולא על הליך כדוגמת זה אשר לפנינו. אשר להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי - במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש ובראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לביהמ"ש מוכרת כזכות קונסטיטוציונית וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 18.6.00).
ע.פ. 4150/00 - שמעון דהן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
המערער ונאשם נוסף הואשמו בשורה של עבירות סמים. הנאשם השני הגיע להסדר טיעון עם התביעה שלפיו יודה ויוטלו עליו 14 חדשי מאסר בפועל. ביהמ"ש קיבל את הסדר הטיעון וקבע בגזר דינו כי "התביעה ציינה, ברוב הגינותה, כי הנאשם לא היה הדומיננטי בפרשה והסכימה לעונש מתון, יחסית". בעקבות זאת ביקש המערער שהשופט יפסול עצמו. לטענתו, מהקביעה כי הנאשם השני אינו הדמות הדומיננטית בפרשה, נובע כי המערער הוא הוא הדומיננטי, ומכאן כי העונש שנגזר על הנאשם השני הוא בבחינת רף תחתון לגזר הדין שיושת עליו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הוא קבע כי האמירה שהנאשם השני אינו הדומיננטי, הינה אמירה כללית שאין בה כדי לרמוז דבר לגבי המערער. כמו כן, אין זה מן הנמנע כי בפרשה מעורבים יותר מהשניים האמורים, ולפיכך אין באי הדומיננטיות של האחד, כדי להעיד על הדומיננטיות של השני. הערעור נדחה.
אין לקבוע כלל, על פיו, בכל פעם ששופט דן בעניינם של כמה שותפים הקשורים באותה פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. אכן, בנסיבות מתאימות, יש ותתגבש עילה לפסילתו של ביהמ"ש. נאשם הטוען כי גזירת דינו של נאשם אחר באותה פרשה מחייבת פסילתו של ביהמ"ש, עליו להראות כי בנסיבות העניין מתגבש חשש ממשי למשוא פנים. שאלת קיומו של חשש ממשי נבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות. האמור בהחלטתו של ביהמ"ש כי הנאשם השני אינו דומיננטי, מתבסס על הודעתה של המשיבה, ואין עסקינן במסקנה אליה הגיע ביהמ"ש מתוך עיון בראיות שהובאו בפניו. משכך, אין בקביעה זו, כדי להעיד כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה", כדי כך שרואה הוא במערער כדמות הדומיננטית בפרשה. גם קביעת בית המשפט כי המדובר בעונש מתון יחסית, מתבססת על נסיבותיו האישיות של הנאשם השני, ואין בה, כדי ליצור רף תחתון לענישה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 8.7.00).
בש"פ 3969+4673/00 - מדינת ישראל נגד גיורה אדינייב
*הארכה שלישית של מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות אינוס ומעשי סדום (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הועמד לדין בעבירה של אינוס ומעשה סדום במתלוננת, הוא נעצר עד תום ההליכים, ובסיומו של המשפט הורשע ונדון למאסר ממושך. פסק הדין המרשיע בוטל בערעור והתיק הוחזר אל ביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות נוספות. בעקבות פסק דין זה הוגשה בקשה להארכת המעצר של המשיב, וביהמ"ש העליון החליט להאריך את המעצר בתשעים ימים, בציינו, בין היתר, כך: "נסיבות העבירה המיוחסת למשיב, עברו הפלילי וקיומן של ראיות לכאורה, מחייבים את הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים". המשפט לא נסתיים בתקופת ההארכה וביהמ"ש העליון החליט על הארכה שניה. עדיין המשפט לא נסתיים, והמדינה ביקשה, זו הפעם השלישית, להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
השיקול המרכזי הוא שיקול המסוכנות של הנאשם. במקרה הנדון יש לשיקול זה משקל רב. המשיב הורשע כבר בעבירה של אינוס, שבוצעה זמן קצר לאחר שהגיע לישראל, ריצה עונש של מאסר ממושך, וזמן קצר לאחר ששוחרר מן המאסר, ובעודו אסיר ברשיון שעונש מאסר על-תנאי לתקופה ממושכת תלוי ועומד כנגדו, נעצר בגין אישום באינוס נוסף. לא זו בלבד, הוא אף הורשע באישום זה ונדון לתקופת מאסר ארוכה מאד - בסך הכל 17 שנות מאסר. אמנם פסק הדין המרשיע בוטל, והמשפט נתחדש, כדי לשמוע
ראיות נוספות, אך לעניין המסוכנות, ואולי גם לעניין החשש של הימלטות מן הדין, אין זה נכון להתעלם מהשתלשלות הדברים עד כה. כנגד השיקול של מסוכנות המשב עומדים שני שיקולים: התקופה בה נתון המשיב במעצר; התפתחויות במשפט אשר לטענת הסניגור הן התפתחויות דרמטיות שהביאו לכרסום ממשי בראיות התביעה באופן שיחייב את זיכוי המשיב. אשר לשיקול הראשון - חלק מהתקופה היה המשיב במאסר מכח פסק הדין המרשיע וכן היה עיכוב בשל טענת פסלות שהעלה המשיב והעיקר המשפט עומד לפני סיום. אשר לשיקול השני - גם אם יש כרסום מה בראיות, אין הוא גובר, בנסיבות המקרה, על שיקול המסוכנות של המשיב. לפיכך יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עוה"ד יורם חכם ולביאב לוי למשיב. 9.7.00).
ע.א.8109/98 - אסעד עודה אבו-חאטום ואח' נגד סעיד עודה אבו-חאטום ואח'
*דחיית שמיעת ערעור עד לתגובת האפוטרופוס על נכסי נפקדים (שמיעת הערעור נדחתה על לתגובת האפוטרופוס על נכסי נפקדים).
למנוח עודה סעיד אבו חאטום שלושה בנים, סעיד, אסעד וגלאב. סעיד הבכור, הוא המשיב, התגורר בירדן משנת 1948, מאז היה בן 16. שני האחים האחרים, המערערים, התגוררו בישראל. למנוח היו עשרות דונמים קרקע באדמות יפיע. בראשית שנת 1958 העביר המנוח למערערים את הקרקעות שבבעלותו. לצורך כך הוא חתם על יפוי כח. לאחר מספר שבועות, חתמו הבנים המערערים על תצהיר ששליש מהמקרקעין שייכים למשיב. הזכויות של המערערים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 15.2.73. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, לקבל לידיו שליש מהמקרקעין של המנוח. המערערים, טענו כי אין למשיב כל זכויות במקרקעין. בנוסף טענו המערערים כי המשיב הוא בבחינת נפקד בהתאם לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 ואין לו כל מעמד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הנפקדות וקיבל את תביעת המשיב. המשך שמיעת הערעור נדחתה לצורך קבלת תגובת האפוטרופוס על נכסי נפקדים.
סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים קובע: "לא יזדקק בימ"ש לטענה שנכס פלוני הוא נכס נפקד, אלא אם היה האפוטרופוס בעל דין... לא היה האפוטרופוס בעל דין, ונטענה הטענה הזאת, ומצא ביהמ"ש שיש לה רגליים, יזמין ביהמ"ש את האפוטרופוס להצטרף כבעל דין". בנסיבות העניין, לא ניתן לאמר כי אין רגליים לטענה שזכויות המשיב במקרקעין הן "נכס נפקד". משלא הוזמן האפוטרופוס לדיון בביהמ"ש המחוזי, יש להזמינו להשמיע את עמדתו בהליך הערעור. לאחר קבלת עמדת האפוטרופוס ימשכו ההליכים בערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד שי טויסטר למערערים, עו"ד סלים גרייב למשיבים. 5.7.00).
דנג"צ 474/00 - תנועת נאמני הר-הבית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*עבודות בנייה של הווקף בהר הבית (העתירה נדחתה).
הווקף המוסלמי החל, בנובמבר 1999, לבצע עבודות חפירה על הר הבית, באתר הידוע כ"ארוות שלמה". העבודות בוצעו ללא היתרים לביצוען, כנדרש לפי חוק התכנון והבניה. זמן קצר לאחר שהחלו העבודות, אורגן סיור בהר-הבית בו השתתפו, בין היתר, היועץ המשפטי לממשלה, מנהל רשות העתיקות, מפקד משטרת מחוז ירושלים וראש עיריית ירושלים. בדיונים שקיים, החליט הדרג המדיני לאפשר את חשיפת שני הפתחים שכבר נפתחו ועם זאת למנוע חשיפת פתחים נוספים. על רקע זה פנתה העותרת לבג"צ בעתירה, להורות למשיבים לאכוף את חוקי המדינה בהר-הבית,
להפסיק לאלתר את העבודות המתבצעות על הר-הבית שלא כדין, לפעול להשבת המצב לקדמותו ולהעמיד לדין את מפירי החוק. בדחותו את העתירה התייחס בג"צ לייחודו של הר-הבית, וציין כי הכרעה בסוגיות הנוגעות לו טעונה שקילת שיקולים מיוחדים. חלוקת התפקידים בין הרשויות השונות במדינה, והערכה נכונה של הסמכות והאחריות של כל רשות, מחייבים שבדרך כלל ביהמ"ש יניח לדרג המדיני למלא את תפקידו, במקרה מעין זה, ללא התערבות של ביהמ"ש. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בפסק הדין נשוא העתירה אין משום פסיקת הלכה הסותרת הלכה קודמת. לא היתה זאת פעם ראשונה שהוגשה לבג"צ עתירה על-ידי העותרת ועל ידי אחרים, בקשר לעבודות המתבצעות על הר-הבית. אף במקרה זה, כבכל המקרים הקודמים, פסק ביהמ"ש, כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשויות המוסמכות. גם טענתה הנוספת של העותרת, שלפיה יש בהלכה קשיות המצדיקה דיון נוסף, דינה להידחות. אין ספק, כי ביצוע חפירות ללא היתר ותוך פגיעה בעתיקות אינו דבר של מה בכך. אולם, קושי זה איננו חופף ל"קשיות ההלכה", שאליה מתייחס סעיף 30 לחוק בתי המשפט. כפי שכבר נפסק, "העילות לדיון נוסף מוגבלות ומצומצמות לעניין ההלכתי שבפסק הדין ובו בלבד". בהלכה שנפסקה במקרה נשוא העתירה אין קשיות במובן סעיף 30 לחוק בתי המשפט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן, ואסא אליאב למשיבים. 12.6.00).
רע"א 3505/00 - רם חברה לעבודות הנדסיות... בע"מ נגד אחים שורק בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה בעניין אישור פסק בורר (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים נוצר במהלך מספר שנים שיתוף פעולה עיסקי במספר פרוייקטים לבנייה. הצדדים העבירו לבוררות מחלוקת אשר במסגרתה תבע כל צד את חברו לקבל חלק מתקבולי פרוייקט שהאחר ביצע. הבוררות היתה כפופה להוראות הדין המהותי. פסק הבורר התחלק לשניים: פסק ביניים חלקי מיום 12.1.99 ופסק משלים מיום 18.10.99. בפסק הביניים בחן הבורר את השאלה האם היתה הסכמה חוזית בין הצדדים לגבי הזכויות הנטענות על ידם לתקבולים מהפרוייקטים, ומסקנתו בעניין זה היתה שלילית. יחד עם זאת, הבורר השאיר פתוחה את השאלה האם קיימת למי מן הצדדים זכות לתקבולים על פי עילות עשיית עושר ולא במשפט ו"הפרת חוזה". לצורך בירור טענות אלה, נדחה העניין למתן פסק משלים. בפסק המשלים קבע הבורר כי המשיבה הפרה סיכום מוקדם שהיה לה עם המבקשת בכך שלא צרפה אותה כשותפה במכרז וחייב אותה בתשלום סך 400,000 ש"ח כפיצוי למבקשת. המשיבה עתרה לביהמ"ש לבטל את הפסק המשלים בטענה כי לא ניתן לה "יומה" בפני הבורר לטעון את טענותיה בסוגיית "ההפרה החוזית" שבסופו של דבר היוותה את הבסיס לחיובה בפיצוי. ביהמ"ש קיבל את טענתה של המשיבה וקבע כי יש להשלים את הבוררות לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם בכל הקשור לעילה החוזית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי רשות ערעור, אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות-דין. גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לעניינים המגיעים לביהמ"ש העליון בגלגול שלישי, ומקומה, בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים. בענייננו, אין שאלה בעלת אופי מיוחד המצדיקה התערבות. יתר על כן, גם לגופה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. למשיבה לא ניתנה ההזדמנות
הנאותה לטעון את טענותיה ולהביא את ראיותיה במשמעות סעיף 24(4) לחוק הבוררות. בנסיבות אלה, אין לראות משגה בהחלטת ביהמ"ש קמא לבטל את פסק הבורר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 11.7.00).
ע.פ. 3567/00 - שמואל נתן נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער נעצר בחשד להחזקת סם, ובקשה לעצרו מעצר ימים הובאה בפני השופט נחמיאס. השופט קבע כי קיים חשד סביר שהמערער עבר את העבירה בה הוא חשוד. לאחר מכן הוגשה בקשה לעצור את המערער עד תום ההליכים ובקשה זו נדונה בפני השופט בן יוסף שדחה את הבקשה וקבע חלופת "מעצר בית". המערער הפר את ההוראה למעצר בית והואשם בהפרת הוראה חוקית וכן נתבקש השופט נחמיאס, בעיון חוזר, להורות על מעצר המערער עד תום ההליכים אך הוא דחה את הבקשה. המשפט עצמו נקבע בפני השופט נחמיאס והמערער ביקש שהשופט יפסול עצמו שכן נחשף לחומר רב שלא היה אמור להיחשף אליו בדונו בתיק העיקרי. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
אין מניעה לכך ששופט שדן בבקשה על הוצאת פקודת מעצר לפני המשפט, ידון לאחר מכן בתיק העיקרי. אף שראוי להימנע מהבאת דיון בפני אותו שופט, הרי שהמבחן בעניין זה הוא אם נוצרה אפשרות ממשית למשוא פנים. מדובר במערכת שיפוטית מקצועית ואין מקום לסברה שכל קטע של מידע המגיע לידיעת שופט פוסלת על אתר אותו שופט מהמשך הדיון בתיק. כמו כן, יש מקום לאבחנה בין ערי שדה, בהן לעיתים הדבר הוא הכרח, לבין מקומות אחרים בהם פועלים בתי משפט רבים. כאן מדובר בעיר שדה (בימ"ש השלום באשקלון) ועל כן אין בעובדה האמורה משום עילה לפסילת השופט. אשר להתבטאויות השופט שעליהן הצביע המערער - אכן, היו מספר ההתבטאויות שראוי היה שלא תאמרנה ע"י השופט, אולם התבטאויות אלו אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות העניין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שלמה בנג'ו למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 3.7.00).
בש"פ 3288/00 - מוחין לב נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של גניבה ושוד. על פי הנטען, גנב העורר אקדח ממוזיאון "יד לבנים" בפתח תקוה. כשבועיים לאחר מכן, נכנס העורר לחנות להמרת מט"ח בפתח תקוה, כיוון לעבר הפקידה בחנות את האקדח, השליך לעברה תיק, ואמר לה: "הכסף, הכסף". הפקידה מסרה לו את סכום הכסף שהיה אותה עת בידיה. העורר נטל את הכסף ונתפס לפני שהספיק לברוח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע השופט כי מעשיו של העורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות, שכן כאשר גנב את האקדח לא ידע כי לא ניתן לעשות בו שימוש כבכלי נשק. הערר נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי משקבע כי מתקיימת בעניינו של העור חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. יחד עם זאת, נוכח גילו הצעיר של העורר והעובדה כי זו לעורר הסתבכותו הראשונה עם החוק, ונוכח האפשרות לקיים בעניינו חלופה אפקטיבית למעצר בבית אמו תחת השגחתן של אמו ושל אחותו, ניתן לשחררו בתנאי מעצר בית מלאים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.6.00).