ע.א. 1254/99 - אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
*התיישנות בתביעת נזיקין. *התגלות רכיב הנזק לצורך התיישנות(מחוזי י-ם - ת.א. 345/93 - הערעור נתקבל).
א. בינואר 80 נפגע המערער בתאונת דרכים ובמאי 93 תבע את נזקיו מהמשיבה, מבטחת הרכב בו נהג. הנזק לו טוען המערער בא לכלל ביטוי במחלת הטרשת הנפוצה ממנה הוא סובל ולטענתו נגרמה המחלה או פרצה כתוצאה מהתאונה. חלפו 13 שנים וחצי מיום התאונה והמשיבה ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל בשעתו את הטענה ללא שמיעת ראיות לאור הכתוב בכתבי הטענות, וביהמ"ש העליון קיבל אז את ערעור המערער, (סביר נ"א 213 - תקליטור סביר), והחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי לתת החלטתה מחדש בשאלה "מתי אובחנה מחלתו של המערער ואם אכן, ומתי נתגלה למערער בסיס רפואי-מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים ומחלתו". בתום שמיעת הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי התובענה התיישנה. הערעור נתקבל.
ב. בשלשה פסקי דין בחן ביהמ"ש העליון את נושא כללי ההתיישנות בתובענות. הכללים מוסדרים בשתי מערכות של הוראות חוק: האחת - ההוראות הכלליות הקבועות בחוק ההתיישנות; והאחרת - ההוראה המיוחדת בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מחיל מפורשות את הוראת סעיף 89 לפקודה על תביעות פיצויים שעילתן תאונת דרכים, אולם אין בהוראה זו כדי לשלול את חלות הוראות חוק ההתיישנות על תביעה המוגשת לפי חוק הפיצויים.
ג. סעיף 89 לפקודת הנזיקין מבחין בין שני סוגים של עילות: עילה שכל כולה מעשה או מחדל ועילה בה הנזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל הוא חלק מעילת התביעה. בעוולות מן הסוג הראשון יהא היום שבו נולדה עילת התביעה היום בו ארע המעשה או המחדל, ומקום בו עילת התביעה היא מן הסוג השני, יהא היום בו נולדה עילת התביעה - היום שבו אירע הנזק. אולם מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שאירע, יחשב היום שבו נתגלה הנזק כיום שבו נולדה עילת התביעה. עם זאת, במקרים מן הסוג האחרון, בהם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. השאלה שנדונה רבות בפסיקה הינה מהו הקשר וכיצד מיושמות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות מצד אחד והוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין מצד שני. הפתרון המוצע הוא כי באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפא לסעיף 89(2) היינו שההתיישנות חלה כעבור 10 שנים מיום אירוע הנזק ולא בתום 7 שנים מיום התגלות הנזק כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לעומת זאת אין הוראת סעיף 8 נדחית מפני הוראת סעיף 89(2) כאשר הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק.
ד. בענייננו, השאלה היא האם נתגלה באיחור רכיב הנזק לבדו שאז חל סעיף 89(2) או שמא נתגלו באיחור גם רכיבים אחרים של עילת התובענה - רכיבים שהוראת סעיף 89(2) לפקודה אינה מוציאה אותם מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק. השאלה היא אם יש לכלול את יסוד הקשר הסיבתי העובדתי בתור רכיב הנזק עצמו שאז יחולו הוראות סעיף 89(2), או שיסוד הקשר הסיבתי העובדתי אינו כלול בתוך רכיב הנזק ואז תהיה תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומחסום 10 השנים לא יחול. התשובה לכך היא כי ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין גילוי הנזק עצמו. הקשר הסיבתי נתגלה במועד מאוחר יותר מאשר קבע ביהמ"ש המחוזי, היינו בתוך 7 השנים, ועדיין לא חלה עליו ההתיישנות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין, הוסיפו השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל. עו"ד יוסף זאגא למערער, עו"ד שמואל אהרנסון למשיבה. 7.6.00).
רע"א 1129/00 - שמואל כהן נגד ynapmoC sserpxE dnomaiDואח'
*דחיית בקשה להתערב בהחלטה לאשר פסק בורר(הבקשה נדחתה).
א. בין הצדדים התנהלה בוררות שבסיומה חוייב המבקש לשלם לחברה סכום של כ - 422 אלף דולר. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבורר ואילו המבקש ביקש את ביטולו של הפסק בעילות שונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המבקש כנגד הפסק, והחליט לאשרו. המבקש טוען כי הבורר לא התייחס בפסק דינו לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו בפניו כמו גם לשאלת מהימנותם של עדים וראיות אחרות; כי פסק הבורר אינו מנומק דיו; כי בסיום הבאת הראיות נפגש הבורר עם מבקר החברה לצורך קבלת הסברים והבהרות ובכך נפגעו כללי הצדק הטבעי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לעצם בקשת רשות הערעור - בדרך כלל יימנע בימ"ש של ערעור מלהיזקק לענין המובא בפניו ב"גלגול שלישי" אלא בנסיבות חריגות כאשר עולה שאלה בעלת חשיבות כללית או כאשר שורת הצדק ומניעת עיוות דין מחייבת זאת. בנסיבות שלפנינו לא מתקיימות נסיבות חריגות כאמור, ודי היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.
ג. אולם, גם בחינת טענות המבקש לגופן מעלה כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. אשר לטענה כי הבורר לא התייחס לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו, לרבות לשאלת מהימנות ראיות - טענה זו נושאת אופי "ערעורי" מובהק ואין היא מתאימה, על פי טיבה, למסגרת שהותוותה בדין להליך בקורת שיפוטי על פסק בורר. אשר לעילה הנוגעת להיעדר הנמקה - הצדדים הסכימו כי הבורר יחוייב לנמק את פסקו, אולם, הבוחן את פסק הבורר יסיק כי הונחה בו תשתית הנמקה מספקת העונה על הדרישה במסגרת הבוררות, ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב בפסק הבורר. אין ממש גם בטענה כי נפגעו כללי הצדק הטבעי בכך שהבורר נפגש במהלך הבוררות עם מבקר החברה. פגישה זו נתקיימה בעקבות סיכום שנרשם בפרוטוקול הבוררות מיום 14.9.98 אשר נעשה בהסכמתו המלאה של המבקש.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 3.7.00).
רע"פ 2788/00 - נמר שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעת נהג מונית בהתנהגות בלתי מנומסת כלפי נוסע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המתלוננת ואחותה, תיירת מצרפת, נכנסו למונית וביקשו מהנהג - המבקש - להפעיל את המונה. לאחר דין ודברים קצר הפעיל המבקש את המונה. סמוך לאחר מכן פנתה אחותה של המתלוננת אליה ושאלה אותה אם קיים חוק המחייב נהג מונית להפעיל מונה אף מבלי שנתבקש לעשות כן. בתגובה לכך אמר המבקש: "לפי החוק נהג מונית יכול להוריד אנשים מסריחים מהמונית שלו". בגין כך הורשע המבקש בעבירה של התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג ברכב ציבורי, לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), ונדון לתשלום קנס של 1,500 ש"ח. ערעור שהוגש על ידו לביהמ"ש המחוזי נדחה. המבקש טוען כי עומדת לו הגנה מן הצדק, באשר הוראת התקנה אינה ברורה די צרכה. עוד הוא טוען כי עומדת לו הגנת זוטי דברים מכוח הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין. לבסוף טוען המבקש שאל לו לביהמ"ש לקבוע סטנדרט התנהגות שהציבור אינו יכול לעמוד בו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אשר לטענה בדבר עמימותו של סטנדרט ההתנהגות שקבע המחוקק בתקנה 416 - אכן, הביטוי "התנהגות אדיבה ומנומסת" ביטוי עמום הוא, שעל ביהמ"ש לצקת בו תוכן.
אין ביטויים מסוג זה שכיחים בהוראות החוק הפלילי, אף כי מקומם אינו נפקד מהן. מקום בו ניתן לצקת תוכן קונקרטי ראוי להוראת חוק פלילית המנוסחת באופן עמום, לא יפטור עצמו ביהמ"ש מלעשות כן. ואשר להוראת תקנה 416 עצמה - תהא אשר תהא המחלוקת אשר עשוייה להתעורר בעתיד באשר להתנהגויות קונקרטיות כלשהן, אין ספק כי התנהגותו של המבקש במקרה שלפנינו מקיימת אחר ההגדרה "התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי".
ג. אשר לטענה בדבר הגנת זוטי דברים כי לפנינו עניין פעוט, שאין להטריח בגינו את הציבור - אכן, לא כל יחס בוטה, גס ובלתי אדיב נופל ברשתו של החוק הפלילי. אך רצה המחוקק שיחסם של משרתי הציבור בתחום התחבורה יפול אף יפול בתחומיו של המשפט הפלילי. גם את הטענה בדבר אי-יכולתו של הציבור לעמוד בסטנדרטים ראויים של התנהגות יש לדחות. נסיון החיים מוכיח, כי אדיבות ודרך ארץ אינם נחלתם של יחידי סגולה, גם לא בקרב נותני השירות מסוגו של המבקש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד שי גלעד למבקש עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.7.00).
ע.א. 4076/00 - חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נגד חברת מירם זמברובסקי בע"מ(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה כפוף לתנאים מסויימים).
*עיכוב ביצוע פס"דא. הסכסוך בין בעלי הדין נסוב על הבעלות בארבע מניות בחברה שלישית (הצלחת יואל בע"מ), המחזיקה בזכויות במקרקעין (להלן: המניות).
המניות רשומות על שם המערערת, אך המשיבה טענה כי רכשה אותן מאת המערערת בהסכם משנת 1974. היא ביקשה מביהמ"ש המחוזי הצהרה כי מניות אלה מצויות בבעלותה. המערערת הודתה בקיום ההסכם, אך טענה כי המשיבה לא שילמה לה את התמורה המלאה על פיו, ולפיכך אין היא זכאית לקבל את המניות. נוסף לכך, טענה המערערת, כי גם אם היו למשיבה זכויות במניות, התביעה למימוש זכויות אלה התיישנה עוד לפני שהמשיבה הגישה, בשנת 1998, את התובענה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע, מבחינה עובדתית, כי המשיבה שילמה את מלוא התמורה על פי ההסכם, וכי מבחינה משפטית, אין יסוד לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין וביקשה בביהמ"ש המחוזי לעכב את הביצוע (ליתר דיוק: את הנפקויות המשפטיות) של פסק הדין עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והמבקשת הגישה את הבקשה דנא לעיכוב הביצוע. היא טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור רבים וכי עיכוב הביצוע חיוני כדי למנוע ממנה נזק שלא יהיה ניתן לתיקון. הבקשה נדחתה בכפוף לתנאים מסויימים.
ב. גם בהנחה שסיכויי ההצלחה של הערעור, לפחות על יסוד טענת ההתיישנות, אינם ניתנים לביטול, וכי מבחינה זאת היה מקום לשקול בחיוב את עיכוב הביצוע, הרי סיכויי הצלחה של ערעור אינם תנאי מספיק כדי לעכב ביצוע של פסק דין. תנאי נוסף הוא שעיכוב הביצוע חיוני למניעת נזק ממשי הצפוי למערער, וכי נזק זה לא יהיה ניתן לתיקון אם פסק הדין יבוצע ולאחר מכן הערעור יתקבל. המערערת טוענת כי פסק הדין מחייב להעביר את המניות משם המערערת אל שם המשיבה וזו מתכוונת להעביר את המניות לצד שלישי, ואם תזכה בערעור, לא תוכל המערערת לקבל את המניות חזרה מידי הצד השלישי. באשר לכך, ניתן ורצוי לנקוט בפתרון מעשי, שיבטיח כפיפות של הצד השלישי להכרעה הסופית בערעור בשאלת הבעלות במניות. פתרון כזה מוצדק גם לאור העובדה שהמשיבה לא הציעה להעמיד לרשות המערערת בטוחה
כספית, בגובה השווי של המניות, למקרה שהערעור יתקבל. לפיכך תדחה בקשת המערערת לעיכוב הביצוע ובתנאי שהמשיבה לא תעביר את המניות אלא לאחר שתיידע את מקבל ההעברה על קיומו של ערעור זה, ותקבל את הסכמתו בכתב לשתיים אלה: ראשית, שיימנע מהעברת זכות במניות לצד אחר עד למתן הכרעה בערעור זה; ושנית, שיקבל על עצמו את התוצאה הנובעת מפסק הדין שיינתן בערעור זה לגבי הבעלות במניות. אם המשיבה לא תקיים תנאי זה, אין לה זכות להעביר את המניות לצד אחר לפני ההכרעה בערעור זה.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד שמואל פאר ויחיאל ברונר למערערת, עוה"ד אריה וירניק ותומר המר למשיבה. 11.7.00).
בג"צ 3473/00 - ערן גלעד נגד שופט תעבורה ומשטרת ישראל
*עיכוב דיון בבימ"ש לתעבורה בתקינות צילומי מצלמה אלקטרונית, עד להחלטה בבימ"ש מחוזי בערעור בתיק אחר באותו נושא. * התערבות בג"צ בהחלטות בימ"ש רגיל(העתירה נדחתה).
א. העותר הואשם בפני ביהמ"ש לתעבורה בעבירה על תקנות התעבורה שצולמה על ידי מצלמה אלקטרונית. בדיון שהתקיים ביום 3.5.00, החליט ביהמ"ש לתעבורה בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, להתלות את הליכי משפטו של העותר עד שתינתן הכרעה עקרונית במעמד דוחו"ת המצלמה האלקטרונית על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בהליך המתנהל לפניו, המעלה שאלה זו. העותר טוען כנגד התליית ההליכים מן הטעם כי היא אינה עולה בקנה אחד עם עילת הסמכות הנתונה לביהמ"ש על פי סעיף 94א הנזכר, משהסמכות האמורה מתייחסת למצב שבו לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, ואין זה המקרה כאן. המדינה הבהירה כי החלטת ביהמ"ש להתלות את ההליכים בעניינו של העותר באה בעקבות פסק דין של בימ"ש השלום ברמלה אשר קבע כי מכשיר המצלמה האלקטרונית אינו אמין דיו. על פסק דין זה הגישה המדינה ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וטרם נפלה החלטה בערעור. בעקבות פסק הדין בביהמ"ש ברמלה והערעור התלוי ועומד, הנחתה פרקליטת המדינה את התובעים המשטרתיים לבקש דחיית דיונים בתיקים המתבססים על ממצאי המצלמות האלקטרוניות עד לאחר ההחלטה באותו ערעור, ואכן משפטים נדחו מטעם זה. העתירה נדחתה.
ב. על פי ההלכה הנוהגת, המגמה הינה להותיר הליכים אזרחיים ופליליים בבתי המשפט הרגילים מחוץ למסגרת התערבות בג"צ ולהגביל את התערבותו רק לנסיבות מיוחדות. בענייננו, על פני הדברים, לא עולה שאלה של היעדר סמכות ביהמ"ש לתעבורה, ואם יטען הטוען כי התליית ההליכים על ידי ביהמ"ש לתעבורה על פי סעיף 94א לחסד"פ היתה שגויה ושקולה כהחלטה בהיעדר סמכות, כי אז התשובה לכך היא כי ניתן להניח שפגם זה יירפא לאור הודעת המדינה כי בדעתה לעתור לביהמ"ש קמא בבקשה לבטל את התליית המשפט מכח הוראה זו. כמו כן, אין בענייננו תופעה של שרירות כלשהי בתחום מינהלי טהור, שהרי החלטת ביהמ"ש קמא להמתין להחלטה עקרונית בביהמ"ש המחוזי הינה הכרעה בעלת אופי משפטי-מקצועי ואין היא בעלת אופי מינהלי כלל. יתר על כן, יש להניח כי מקור ההחלטה בגישה כי ראוי להמתין להכרעה מנחה בביהמ"ש של ערעור בשאלה זהה העומדת לדיון בעניינו של הנאשם כמו גם בעניינים רבים אחרים הנדונים בבתי משפט, ולמנוע בכך קיומן של החלטות שיפוטיות סותרות באותה שאלה ממש. אין מקום להתערב בהכרעה כזו שהיא סבירה על פניה כאשר היא מיושמת לגבי נאשם בגדרי זמן סבירים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 19.7.00).
רע"א 4073/99 - אורית אביאן נגד מדינת ישראל
*הכרה בנכות עקב התפרצות מחלת הסכיזופרניה בעת שירות בצבא בתנאי לחץ(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת ילידת 1974 התגייסה לשירות חובה בדצמבר 1992. לאחר הטירונות הוכשרה כקלדנית בקורס בן שלושה שבועות. עם סיום הקורס הוצבה בבסיס מודיעין ושירתה כקלדנית בענף המחשבים. כעבור כחודש ימים עברה לשרת כעוזרת קצין מבצעים. תקופת ההכשרה לתפקיד החדש ארכה כשבוע עד עשרה ימים. סמוך לאחר מכן אושפזה המבקשת בבית חולים פסיכיאטרי בגין משבר פסיכוטי ואובחנה כחולה במחלת הסכיזופרניה.
ב. לא היתה מחלוקת בין המומחים הרפואיים באשר לעובדה שהמבקשת היתה שרוייה בלחץ ומתח קשים מן הבחינה הסובייקטיבית שלה-עצמה. המחלוקת התמקדה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין אותם לחצים ומתחים סובייקטיביים לבין פרוץ המחלה. ד"ר קריצמן, המומחה מטעם המשיב, גרס כי לא היה בתנאי שירותה כל גורם דחק אובייקטיבי שיכול להוות סיבה לפרוץ המחלה. ד"ר אריאלי, המומחה מטעם המבקשת, סבר לעומתו כי המעמסה האינטלקטואלית והנפשית שחוותה המבקשת בתפקידה כעוזרת לקצין מבצעים ללא הכנה מספקת היוותה עבורה גורם דחק קשה, וכי גורם הדחק והמעמסה הנפשית אינם נמדדים במדדים אובייקטיביים אלא סובייקטיביים ושונים מאדם לאדם, וכמוהם גם "נקודת השבירה" להתפרצות הפסיכוזה. ועדת הערעורים קבעה כי לא היו בתנאי שירותה של המבקשת "מצבים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים", ויש להעדיף את חוות הדעת בדבר היעדרו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה. ביהמ"ש המחוזי אימץ בדעת רוב קביעה זו, תוך שציין כי "בסופו של דבר, יש לחזור ולהדגיש כי אין הדברים אמורים באמות מידה סובייקטיביות, אלא אובייקטיביות". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסיטוציונאלי יכולה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת את הקשר הסיבתי בינה לבין השירות. אכן, נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי רובץ על המבקשת, אך היא עמדה בו. בכל הקשור למחלת נפש מן הסוג בו לקתה המבקשת נפסק כי על החייל להוכיח כי השתתף "בפעולות קרביות או בפעילות אחרת קשה ורווית מתח או שהשירות היה קשור בפחדים או במתחים ממקור אחר". אמת המידה להערכת קיומם של מתחים כאמור היא סובייקטיבית. לא היתה מחלוקת כי שירותה של המבקשת אכן היה רווי מתחים, ושסמוך אליהם אושפזה בגין מחלתה, בעוד שלא הוכחו כל סימנים פתולוגיים אצל המבקשת מלפני השירות. בנסיבות אלה יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין שירותה הצבאי של המבקשת לבין מחלת הסכיזופרניה בה לקתה במהלכו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' תמי גולברי (בבאי) למבקשת, עו"ד ירון בשן למשיבה. 10.7.00).
ע.פ. 6580/96 - מיסגנאו צ'קולה נגד מדינת ישראל
*הוכחת יסודות ההכנה, היעדר קינטור והגנה עצמית באישום של רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 457/95 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ברצח ולא כפר בכך שקיפח את חיי אשתו, אך הסניגור טען כי לא נתקיים יסוד ההכנה; כי ביצע את המעשה מחמת קינטור; כי פעל תוך הגנה עצמית. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות האמורות והרשיע את המערער בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ב. באשר ליסוד ההכנה - המערער טוען כי נתגלע ריב-שפתיים בינו לבין אשתו המנוחה, ובמהלך אותו ריב נטלה המנוחה גרזן בכוונה לתקוף את המערער. המערער חטף את הגרזן מידי אשתו ורק לאחר מכן הנחית מכות על ראשה. לטענת הסניגור, אין די באלה כדי לקיים את יסוד ההכנה. טענה זו אין לקבל. ראשית, ביהמ"ש קבע כמימצא שבעובדה כי היה זה המערער אשר נטל את הגרזן מן הארון בו היה מונח והנחית אותו שוב ושוב על ראשה של האשה. אין יסוד להתערב בקביעה זו. למעלה מן הצורך הוסיף ביהמ"ש קמא וקבע, כי גם לו קיבל את גירסת המערער, כי אז היה רואה בהוצאת הגרזן מידי האשה ובהנפתו על ראשה כדי לחבוט בה, די כדי לקיים את יסוד ההכנה הקבוע בחוק. גם בקביעה זו אין להתערב.
ג. אשר לטענת הקינטור - הטענה היא כי המנוחה עמדה בקשרי אהבה עם פלוני והטיחה במערער אמירות מבישות קודם למעשה הקטילה. גם טענה זו אין בה ממש. הקינטור שבחוק, מחייב שתהיה "התגרות בתכוף למעשה". בענייננו עילה מחומר הראיות כי האשה, לטענת המערער, עמדה בקשר זמן ניכר עם אותו חבר לפני יום ההמתה, ועל-כן אין לדבר על התגרות, כביכול, שהיתה "בתכוף למעשה". ואשר לדברים שהשמיעה האשה, לטענת המערער, עובר למעשה הקטילה: לא זו בלבד שאין אנו חיים אלא מפיו, אלא שיהיה זה מרחיק לכת אם נאמר כי דברי עלבון כגון אלה שהשמיעה המנוחה כלפי המערער (אם אמנם השמיעה אותם) "אתה זבל... אדמה... לא שווה כלום", ובהמשך, כי מבקשת היא להינשא לאותו חבר - די בהם כדי להוות קינטור לעניינה של עבירת הרצח. המערער הביא "מומחה" לעדה האתיופית, ולפי דבריו של הסניגור לימדנו אותו "מומחה" כי דמם של בני העדה האתיופית דם חם הוא; כי סף הגירוי שלהם סף גירוי נמוך הוא. טענה זו יש לדחות בכל תוקף. יהודי אשר עלה מאתיופיה והוא בישראל, ישראלי הוא לכל דבר ועניין, והשאלה אם קונטר, אם לאו, שאלה של נסיבות העניין היא. אותו "מומחה" שהופיע לפני ביהמ"ש לא היה נוכח במעשה הקטילה ועדות על אופיו של "אתיופי מצוי" אין בה ולא כלום כל עוד אין היא מסיבה עצמה על האדם העומד לפני ביהמ"ש לדין.
ד. עוד טען הסניגור, כי המערער קטל את אשתו תוך כדי הגנה עצמית, שהיתה זו האשה אשר תקפה את המערער בגרזן, והמערער לא הנחית על ראשה שבע מכות בגרזן אלא לאחר שחטף את הגרזן מידה. גם טענה זו יש לדחות. לא זו בלבד שהטענה סותרת את מימצאיו של ביהמ"ש קמא - מימצאים המעגנים עצמם כהלכה בחומר הראיות - אלא שקשה לקבל כי האשה תקפה את המערער בגרזן; כי המערער חטף את הגרזן מידה; וכי לאחר מכן הנחית על ראשה שבע מכות בגרזן - כהגנה עצמית, כביכול.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 6.7.00).
רע"א 516/00 - CO ENGINE ALLISONנגד גילה אלטר ואח'
*הפורום הנאות בתביעת נזיקין והיתר המצאה מחוץ לתחום ישראל(הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקשת הינה נתבעת בתביעה שהגישו המשיבים, תלוייו ועזבונו של אילן אלטר ז"ל אשר נהרג בתאונת מסוק בישראל. בטרם תבעו בישראל, המשיבים הגישו תביעה בארצות הברית, בין השאר נגד המבקשת, בגין רשלנות שגרמה לתאונה. בטרם הכריע ביהמ"ש בתביעה הוחלט, על פי בקשת המבקשת, כי היא אינה נתבעת מתאימה והיא הוצאה מההליך. לאחר מכן הועלתה ע"י הנתבעים האחרים טענה שהפורום האמריקאי אינו הפורום הנאות. ביהמ"ש האמריקאי דחה טענה זו ותוצאת הדיון היתה דחייה של התביעה. לאחר דחייה זו הגישו המשיבים את התביעה בישראל. המבקשת טענה כי
ביהמ"ש בישראל אינו הפורום הנאות וכן כי אין מקום לתת היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. הטענות נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נתקבלה בחלקה.
ב. באשר לשאלת הפורום הנאות - על פי כלל הנסיבות, הפורום הישראלי הוא פורום נאות. התאונה ארעה בארץ, תחזוקת המסוק התבצעה בארץ, מקצת הנפגעים היו ישראליים, התובעת הינה ישראלית ומקצת הנתבעים הינם ישראלים. העובדה שבימ"ש זר קבע כי הוא פורום נאות אינה מונעת מבימ"ש ישראלי לקבוע כי אף הוא פורום נאות. לכל מדינה הכללים שלה להכרעה האם הפורום שלה הוא נאות אם לאו ואין מניעה כי שני פורומים יהיו פורומים מתאימים לדון בתובענה כלשהי. אין לקבל טענת מניעות שמעלה המבקשת. המבקשת יצאה מההליכים שהתנהלו בארצות הברית, ולגביה לא התקבלה כל החלטה לגופו של עניין. בנסיבות אלה אין היא יכולה להישען על טענת המניעות.
ג. אשר למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט למבקשת - ביהמ"ש קמא קבע כי קיימות שתי עילות בגינן ניתן להתיר המצאה: האחת, לפי תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו, שהתובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה; השניה, לפי תקנה 500(10) לתקנות, הדנה במקרה שאדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. המבקשת טוענת כי המעשה או המחדל בו מדובר לא התבצע בארץ שכן ייצור המסוק והוראות תחזוקתו, שניהם נערכו בארצות הברית, וכי התביעה כנגד הנתבעים הישראלים הינה אך לשם רכישת סמכות לגבי הנתבעים הלא ישראליים. אכן, אין מתקיימים בענייננו התנאים להתיר המצאה לחו"ל על פי תקנה 500(7). הדרישה בתקנה זו היא שהמעשה או המחדל נעשו בתחום המדינה ואין די כי הנזק התרחש בו. במקרה זה, המחדלים המיוחסים למבקשת התבצעו שלא בתחום השיפוט ועל כן אין מקום להתיר המצאה על פי תקנה זו.
ד. אולם, קיימת אפשרות שניתן להתיר המצאה על פי החלופה שבתקנה 500(10). תנאי להתקיימות חלופה זו הוא קיומם של נתבעים נוספים, להם הומצאה ההזמנה בתחום המדינה. במקרה שלנו התנאי מתקיים. התנאי הנוסף על פי התקנה הוא, שהמבקשת נחוצה לבירור התביעה. בעניין זה לא הכריע, למעשה, ביהמ"ש קמא. בפני ביהמ"ש עמדה בקשה לדחייה על הסף של התובענה נגדה, בשל טענה שהמבקשת אינה בעל דין נכון, כי לא היתה עדיין אישיות משפטית בתאריכים הרלבנטיים. בקשה זו לא נדונה ולא הוכרעה. לא ניתן להפריד בין טענת המבקשת שיש לדחות את התביעה על הסף כלפיה בשל הנימוק כאמור, לבין ההחלטה האם היא בעל דין נכון ודרוש לעניין הענקת היתר המצאה לחו"ל. בשני עניינים אלה לא החליט ביהמ"ש. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, על מנת שיקבע האם המבקשת הינה בעל דין נכון ודרוש לבירור התביעה, ובהתאם לכך יחליט אם יש להתיר המצאה מחוץ לתחום.
(בפני: השופט אור. עו"ד צבי טמיר למבקשת, עוה"ד דורון מורל ואהוד שטיין למשיבים. 23.7.00).
ע.א. 6577/98 - יואל שיפטן נגד אלכס סלומון ואח'
*עיכוב בהשבת ערבון עד לאחר שהתובע ישלם את המע"מ על ה"הוצאות" שנפסקו ומהווים שכ"ט עו"ד (בקשה להשבת ערבון - הבקשה נדחתה עד לתשלום מע"מ על שכ"ט עו"ד).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את תביעת המבקש נגד המשיבים ובהתייחסו לעניין ההוצאות קבע: "לפי התעריף המינימלי... שכר הטרחה... הוא... ..%10. אי לזאת התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דינם... בסכום של 120,000 ש"ח". המבקש ערער על פס"ד זה וביקש עיכוב ביצוע חיובו בהוצאות המשיבים. בקשתו נענתה כנגד הפקדת ערבות. ביום 11.5.00 דחה ביהמ"ש באופן חלקי את ערעורו של המבקש "פרט
לעניין ההוצאות שהוטלו על המערער, שהן כבדות מדי. אנו מעמידים אותן על 20,000 ש"ח". סך 20,000 ש"ח שולם למשיבים. המחלוקת היא על שחרור הערבות, שכן לטענת המשיבים יש לגבות מערבות זו מע"מ על 20,000 ש"ח שנפסקו. הוחלט כי הערבות תוחזר למערער לאחר שישלם את המע"מ.
לפי התקנות קיימת הבחנה בין "שכר טרחה" ל"הוצאות משפט" (המוגדרים ביחד כ"הוצאות"), כאשר רק על שכר הטרחה מתווסף מע"מ. דא עקא - ביהמ"ש העליון לא הרחיב בהתייחסותו לעניין זה וביהמ"ש המחוזי, שחייב את המבקש בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין, לא הבחין בין רכיבי הסכום שנפסק. אפשר שבנסיבות אחרות היה מקום לקבוע, כי בהיעדר הנחייה אחרת, יש לייחס חלוקה שווה בין שכר הטרחה להוצאות שנפסקו. אך במקרה זה, מבוסס החישוב על ראיית הסכום כולו כשכר טרחה: כך נהג ביהמ"ש המחוזי, שפסק בהתאם לכללי שכר הטרחה; כך נהג המבקש, שטענותיו בבקשה לעיכוב ביצוע הסתמכו על כללי שכר הטרחה. על פי כללים אלה, טען המבקש כי סכום ההוצאות גבוה מדי, על פי כללים אלה הציע להפקיד את סכום הערבון - שהוא שכר הטרחה המינימלי. אי לכך, יש להוסיף מע"מ על הסכום שנפסק, ועם תשלום המע"מ תוחזר הערבות למערער.
(בפני: הרשם זולטי. עו"ד גב' אילת נוי-ריינהורן למערער, עו"ד גב' דורית ויסקינד למשיבים. 29.6.00).
בש"פ 4226/00 - מדינת ישראל נגד מאיר אדרי
*דחיית בקשה להארכה חמישית של מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות של חבלה (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חדשים - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם, יחד עם נאשמים נוספים, בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, וביהמ"ש החליט לעצרו עד תום ההליכים. לאחר שחלפו תשעה חדשים למעצר, ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב, וחזרה וביקשה את הארכת המעצר, ארבע פעמים, וביהמ"ש נענה לבקשת המדינה כל פעם, כשהוא מסביר בהחלטותיו את הצורך בהארכת המעצר על אף התמשכות המשפט. עתה הוגשה בקשה חמישית להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. הבקשה נדחתה.
תמונת המצב של מהלך המשפט אינה מעודדת. אמנם פרשת התביעה נסתיימה כבר ביום 15.9.99 וגם פרשת ההגנה של המשיב נסתיימה מזה זמן, אם כי ייתכן שהיא תיפתח שוב בעקבות התפתחויות במשפט. מכל מקום, נראה כי המשפט התמשך עד כה במידה רבה בגלל שיקולי ההגנה על נאשם אחר במשפט זה. לו הדבר היה תלוי במשיב, המשפט היה מסתיים זה מכבר. גם בא-כח המדינה סבור כך. נוסף לכך, גם אם המעצר יוארך בתשעים יום, המשפט לא יסתיים, וספק אם הוא יסתיים תוך הארכה נוספת של עוד תשעים יום. זהו מצב עגום. וגם אם אין בו כדי לשנות את מצבו של הנאשם השני, שההגנה עליו גורמת להתמשכות המשפט עד כדי כך, יש בו כדי להשפיע על מצבו של המשיב. במצב זה יש לשקול את העבירה המיוחסת למשיב, לא רק כנגד התמשכות התקופה בה הוא כבר נתון במעצר ומשך התקופה בה הוא צפוי להישאר במעצר, אלא גם כנגד העובדה שבפועל פרשת התביעה ופרשת ההגנה במשפטו נסתיימו זה מכבר, שאין לו עבר פלילי מכביד במיוחד, שהוא אדם מבוגר באופן יחסי, שיש לו משפחה והוא ניהל אורח חיים נורמטיבי. האיזון בין השיקולים מוביל אל המסקנה כי מן הראוי לשחרר את המשיב מן המעצר בחלופת מעצר הולמת.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד יעקב גסר למשיב. 4.7.00).
ע.פ. 5384/99 - אחמד יוסף וסאמו עתאמנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך מתמשך והולך בין המערערים, אב ובנו, לבין שכניהם, תקפו המערערים את שכניהם, המתלונן ואשתו. האב היכה את המתלונן בזווית ברזל בראשו והבן היכה את המתלונן בפטיש בידו השמאלית. גם לאשתו של המתלונן נגרמה לה ע"י האב חבלה בידה. המתלונן סבל משברים בגולגולת ומשטף דם תוך-מוחי ונותח ובעקבות הניתוח אף אושפז לתקופה ארוכה. אשתו של המתלונן טופלה אף היא בבית-החולים. המערערים הורשעו בעבירות של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש גזר לאב שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והבן נדון ל-7 חדשי מאסר בפועל ו-23 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערערים, האב ובנו, טענו טענת אליבי, דהיינו, כי לא היו כלל בזירת האירוע בעת שהמתלונן ואשתו נפגעו, ולטענתם אינם יודעים מי פגע במתלונן ובאשתו. ואולם, קביעותיו של ביהמ"ש כי היו אלה המערערים שתקפו את המתלוננים מיוסדת היטב בעדותו של המתלונן, בעדותה של כלת המתלונן, בעדותה של אשת המתלונן ובנסיבות העניין בכללן. גם שקרי המערערים, כפי שביהמ"ש קמא מצביע עליהם, יש בהם כדי לחזק חיזוק ניכר את גירסת המתלוננים. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ווליד מסארווה למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 13.2.00).
רע"א 2055/00 - שיווק נהריה בע"מ נגד בנק איגוד לישראל
*הארכת מועד להפקדת ערבון כאשר יש הסבר מתקבל על הדעת לאיחור (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
ביום 30.3.00 הומצאה "הודעה על קביעת ערבון" למען שצויין בבקשת רשות הערעור כמענו של ב"כ המבקשת. על פי האמור בהודעה היה על המבקשת להפקיד ערבון תוך שלושים יום. ביום 14.5.00 ביקש ב"כ המבקשת להפקיד את הערבון. בקשתו נדחתה על ידי המזכיר הראשי. ב"כ המבקשת טוען כי סמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור חדל מלעבוד במשרד עורכי הדין שבמסגרתו הגיש את בקשת רשות הערעור, הוא שיגר להנהלת בתי המשפט הודעה פורמלית על כתובתו החדשה, ההודעה על קביעת הערבון הומצאה לכתובת הישנה והבלתי-עדכנית, ודבר המצאתה הודע לו רק בתחילת מאי. אי לכך, הוא מבקש, כי ייקבע שהמבקשת הפקידה את הפקדון במועד, ולחלופין - כי יוארך המועד להפקדת ערבון. המשיב התנגד לבקשה, משום שאינה נתמכת בתצהיר ומשום שטענת בא-כח המבקשת כאילו נמסרה לו ההודעה על קביעת ערבון רק כחודש לאחר שהומצאה למשרדו הקודם אינה סבירה. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
אין מקום לקבוע כי הערבון הופקד במועד אך יש להאריך את המועד להפקדת הערבון. המועד להפקדת ערבון אינו קבוע בחיקוק. ככזה, אין הארכתו טעונה "טעם מיוחד". די בהסבר מתקבל על הדעת. יש לתת את הדעת למהות ההסבר, למידת האיחור ולפגיעה הנטענת באינטרסים של הנוגעים בדבר - של המבקש, של הצד שכנגד ושל הציבור בכללו. בענייננו, איחורה של המבקשת היה מועט - בהתחשב בפגרת הפסח הוגשה בקשתה באיחור של ימים ספורים. זאת ועוד: המבקשת פנתה בבקשה להפקדת הערבון בטרם נדרשו ביהמ"ש או המשיב לאיחור או פעלו על בסיסו. אי לכך, ניתן להניח, כי האיחור לא פגע באינטרסים של המשיב או באינטרס הציבורי. הסברו של בא-כח המבקשת לאיחור הוא סביר. ההסבר נתמך גם בראיות אובייקטיביות (עצם שינוי הכתובת ומסירת ההודעה עליה להנהלת בתי המשפט). ראוי היה אמנם "לעבות" הסבר זה ולתמכו בתצהיר. אולם
בהתחשב במכלול הנסיבות אין מקום לסרב לבקשת ההארכה רק מטעם זה.
(בפני: הרשם זולטי. עו"ד מואנס חורי למבקש, עו"ד אורי גולדקורן למשיב. 30.6.00).
בג"צ 3801/00 - בסול עדנאן נגד שר הפנים ואח'
*תשלום שכר לסגן יו"ר רשות מקומית שנתמנה על פי הסכם רוטציה (העתירה נדחתה).
ביום 4.3.96 נבחר העותר לכהן כסגן וממלא מקום ראש המועצה המקומית ריינה, לאחר פרישת קודמו בתפקיד בהתאם להסכם רוטציה שנחתם עובר לבחירות למועצה המקומית. כיום מכהן העותר כראש המועצה המקומית. בעתירתו מבקש העותר להורות למשיבים לשלם לו שכר בגין תקופת כהונתו כסגן ראש המועצה המקומית. זו היא עתירתו השניה של העותר בעניין זה. בעתירתו הראשונה עתר העותר נגד חוקיות סעיף בחוזר מנכ"ל משרד הפנים משנת 1997, אשר קבע כי מקום בו סגן ראש רשות מקומית פרש מכהונתו בהסכם רוטציה, ויצא לגמלה, לא יאושר תשלום שכר לסגן נוסף או חדש במהלך אותה תקופת כהונה. בפסק הדין שניתן בעתירה, אישר בג"צ את חוקיות הסעיף. יחד עם זאת נקבע בפסק-הדין, כי מכיוון שהוראות חוזר המנכ"ל הן הנחיות מינהליות, יש לבחון כל מקרה לגופו, שמא הוא מצדיק סטייה מן הכלל שנקבע בחוזר. בהתאם לאמור בפסק הדין הנ"ל, פנה העותר למשיבים בבקשה כי עניינו ייבחן לגופו, שכן לטענתו הן מבחינת העלות של העסקתו והן מבחינות אחרות, זכאי הוא לשכר בגין כהונתו כסגן ראש המועצה המקומית. לאחר דין ודברים ובירור שערכו המשיבים, נדחתה בקשת העותר. העתירה נדחתה.
המשיבים הסבירו בתשובתם לעתירה, כי תשלום שכר לעותר עבור התקופה בה כיהן כסגן ראש מועצת ריינה, היה מגדיל את הוצאות המדינה, שכן החלפת סגן ראש המועצה חייבה תשלום גימלה לסגן ראש המועצה שהוחלף, בנוסף על תשלום משכורת לעותר. זאת ועוד, סעיף 35ב' לפקודת העיריות קובע סייג לתשלום שכר לסגן ראש מועצה שנבחר במשך כהונתה של המועצה במקום מי שחדל לכהן, כי הן סגן ראש המועצה המחליף והן סגן ראש המועצה המוחלף כיהנו בתפקיד 28 חדשים לפחות. במקרה זה מודה העותר, כי קודמו בתפקיד לא כיהן 28 חדשים, אלא שנה בלבד. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי נפל פגם כלשהו בשיקול דעתם של המשיבים בדחותם את בקשתו של העותר לתשלום שכר.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד א. שוקרי וא. אשכנזי לעותר, עו"ד י. ברלב למשיבים. 29.6.00).
בש"פ 4101/00 - לב משייב נגד מדינת ישראל
*דחיית דיון בערר על מעצר עד תום ההליכים כדי לברר אם אפשר להקדים את הדיון במשפט (הדיון בערר נדחה).
העורר, כבן 38 שנים, הואשם בגרימת חבלה חמורה, כאשר בשעת לילה, תקף את קצין הבטחון במסעדה שבערד, דקר אותו בבטנו וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, וכיוון שקיימת חזקת מסוכנות, ציווה כי העורר יעצר עד תום ההליכים. הדיון בערר נדחה עד שתתברר האפשרות להקדים את משפטו של העורר.
מקרים מן הסוג הנדון מעוררים בעייה. מצד אחד, עצם השימוש בסכין במסגרת סכסוך של מה בכך מקים חזקת מסוכנות, ואחת היא אם השימוש בסכין היה מתוכנן מראש או נבע מחוסר שליטה רגעי, כמו בענייננו, ולפיכך מצדיק, על פי החוק, מעצר עד תום ההליכים. אולם, במקרים רבים פירושו של דבר כי הנאשם יהיה נתון במעצר במשך תקופה ארוכה, אף אם המשפט אמור להיות פשוט וקצר באופן יחסי. הפתרון
הנכון טמון במקרים רבים בזירוז הליכי המשפט אפילו אם יש בכך סטיה מתור התיקים הרגיל. כך הדבר במיוחד כאשר נראה כי המשפט עצמו פשוט באופן יחסי ולא יגזול זמן שיפוטי רב, וכאשר הנאשם אינו בעל עבר פלילי של ממש, והצורך להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים אינו חד-משמעי. כזה הוא המקרה דנא. לפיכך יידחה מועד מתן ההחלטה כדי לאפשר לתביעה לפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועד מוקדם למשפטו על העורר, כדי שניתן יהיה לפסוק את דינו במהירות הראויה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד עמוס שיאון לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 9.7.00).
ע.א. 4520/00 - ויקטור ודינה לאופר נגד רסקו... בע"מ
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערערים למשיבה מתנהלת תביעה בגין ליקויי בניה בדירה שרכשו המערערים מהמשיבה. התקיים קדם משפט בו הציע ביהמ"ש הצעת פשרה. ההצעה הוכתבה לפרוטוקול כפסק דין, תוך שביהמ"ש מכתיב גם את הסכמת הצדדים, למרות שב"כ המערערים הביע התנגדותו להסכם. לאחר הפסקה בדיון, ולאחר שעיינו הצדדים בהצעת הפשרה, שב ב"כ המערערים והביע התנגדותו. בעקבות זאת, נמחק הפרוטוקול הקודם, והתיק נקבע להוכחות. במהלך הדיון פנה השופט לב"כ המערערים ואמר לו "כיצד אדוני חושב כי תשתנה התוצאה לאחר הליך ההוכחות?". בעקבות זאת הגישו המערערים בקשה לפסילתו של השופט בטענה כי גיבש עמדה ברורה וחד משמעית באשר לתוצאה הראוייה בתיק הנדון. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי אין בהצעה מקדמית להשגת הסכם פשרה, כדי ליצור חשש ממשי לכך שלא תשמענה לגוף העניין ראיות במסגרת ההוכחות. הערעור נדחה.
אין בעובדה כי ביהמ"ש מנסח הצעת פשרה במסגרת קדם המשפט, כדי להעיד כי ננעלה דעתו באשר לתוצאת ההליך. אכן, יתכן כי הליך בו מכתיב ביהמ"ש לפרוטוקול הצעת פשרה המנוסחת כפסק דין בהסכמת הצדדים, ומעבירה לעיון הצדדים, שעה שאחד מהם אינו מסכים לכך, אינו ההליך הראוי. עם זאת, אין בכך להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כפי שעולה מהחלטת ביהמ"ש בבקשת הפסילה, משיביאו הצדדים ראיות להוכחת טענותיהם, תהיה אזנו של ביהמ"ש כרוייה לטענותיהם. ביהמ"ש יכריע בהתאם לראיות שבפניו. מטעם זה אין חשש ממשי כי ננעלה דעתו של ביהמ"ש באשר לתוצאות ההליך. זאת ועוד: כבר נפסק כי לא מתגבשת עילה לפסילתו של ביהמ"ש גם כאשר הוא נותן פסק דין בטרם עת. ביטולו של פסק הדין, אינו מונע מביהמ"ש מלהמשיך ולדון בתיק, וליתן לבסוף פסק דין חדש. גם הדברים שאמר ביהמ"ש באשר לתוצאת ההליך, אינם אלא דברים לכאורה, וגם בהם אין עילה לפסילתו של ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רענן פרפרי למערערים, עו"ד אילן שכן למשיבה. 11.7.00).
בש"פ 4755/00 - ערן לוי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בסחר בסם קנבוס אותו מכר לקטינים במספר הזדמנויות וכן בהדחת קטין לסם במספר מקרים ובאיומים. בימ"ש השלום הורה על חלופת מעצר, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המשיבה, ביטל את החלטת בימ"ש השלום והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. בעברו של העורר הרשעות בעבירות תקיפה, הפרעות לשוטר וכד'. אירועים אלה היו בתוך המשפחה כאשר המותקפים הם האב, האם והאחות ובמקרה אחד אדם זר. אין בעברו
עבירות סמים. מכירת הסם לקטינים, אף שהיו בני קרוב ל-18, שלפי הטענה צרכו סמים כבר קודם לכן, כאשר העורר הוא כבן 21, היא עבירה חמורה ביותר, מה עוד, שאין מדובר במעידה חד-פעמית. עם זאת, המעצר עד תום ההליכים איננו מפרעה על חשבון העונש. אין ספק שאם יורשע העורר, ייענש הוא בכל חומרת הדין. השאלה היא האם ניתן להשיג את תכלית המעצר - שהיא, מניעת סיכונים לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם - באמצעי חילופי למעצר. התשובה היא חיובית.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד הרמן אריאל לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 13.7.00).
בש"פ 5050+5188/00 - סולימאן ג'ברין נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד מוחמד ג'ברין
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (העררים נדחו).
ביוני 99 נרצח תושב אום אל פאחם קרוב משפחתם של העורר (סולימאן) ושל המשיב (מוחמד). חליל ג'בארין, אף הוא תושב אום-אל-פחם, נעצר כחשוד ברצח. לאחר קבורתו של הנרצח, נפגשו שישה מבני-משפחתו, וביניהם סולימאן ומוחמד, החליטו באופן ספונטני להצית את בתיהם של החשוד ושל אביו, וכך עשו. זמן-מה לאחר פרשה זו התארגנה קבוצת צעירים נוספת, ואף חבריה קשרו קשר להצתת נכסי החשוד ומקורביו, ולביצוע עבירות נוספות. גם נגד חברי קבוצה זו הוגשו כתבי-אישום. חברי הקבוצה האחרונה נעצרו לבקשת המדינה על-ידי השופט ברלינר עד תום ההליכים, ואילו עניינם של השישה, שעמם נמנים סולימאן ומוחמד, הובא בפני השופט גריל. השופט גריל הבחין בין שתי הקבוצות, וסבר כי חברי הקבוצה הראשונה נעצרו עד תום ההליכים בדין, ומנגד סבר כי על-אף חומרת העבירות שבהן הואשמו השישה שבעניינם דן, ראוי לבחון, לנוכח הספונטניות שבמעשיהם, בחינה אינדיבידואלית את עניינו של כל אחד מהם. בסופו של יום החליט ביהמ"ש על שחרורו של מוחמד לחלופת-מעצר ועל מעצרו של סולימאן, לאחר שחלופת-המעצר שהוצעה בעניינו לא הניחה את דעתו. ערר המדינה על שחרורו של מוחמד ועררו של סולימאן על מעצרו נדחו.
טענת המדינה הינה כי במישור העקרוני, מן הדין היה לעצור את שתי הקבוצות עד תום ההליכים. גישתה העקרונית של המדינה אין לקבלה. בדומה לגזירת-דין, גם החלטה בדבר מעצר דורשת בדיקה אינדיבידואלית של עניינו של כל פרט, שעיקרה בחינת קיומן של ראיות מספיקות למידת מסוכנותו. מצוות המחוקק היא, שגם בהתקיים עילת מעצר שעיקרה מסוכנות, יבדוק ביהמ"ש האם ניתן להסיר את החשש לפגיעה בשלום הציבור על-ידי קביעת חלופת-מעצר. במקרה שלפנינו, הבחין ביהמ"ש המחוזי בין מסוכנות שתי הקבוצות, ואבחנתו זו הינה ראויה. משנמצא כי קיימת חלופת מעצר נאותה, שיחרר ביהמ"ש המחוזי את מוחמד, ואין מקום להתערב בהחלטתו. הוא הדין לגבי ההחלטה שלא לשחרר את סולימאן, משלא נמצאה לו חלופת מעצר הולמת.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד בדר אגבאריה לסולימאן, עו"ד מוחמד סלימאן למוחמד, עו"ד גב' דפנה ברלינר למדינה. 20.7.00).
בש"פ 5290/00 - מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה, איתן אטיאס ובנימין פינטו
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
נגד שלשת המשיבים הוגש באוקטובר 99 כתב אישום בגין עבירות רצח, נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, ועשיית עיסקה בנשק. המשיב 2 נאשם גם בהדחה בחקירה. לבקשת המדינה נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע ששה מועדים לשמיעת המשפט, אלא שמועדים
אלה לא נוצלו במלואם. עד המדינה במשפט סירב תחילה להעיד מסיבות שונות, וכך גם נדחו מועדים אחרים שנקבעו. היום, כשתקופת תשעת החודשים עומדת להסתיים, טרם הסתיימה עדותו של עד המדינה, וברשימת עדי התביעה עשרות עדים נוספים. המדינה ביקשה להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, תוך ציון, כי גם תקופה זו לא תספיק לסיום המשפט. הבקשה נתקבלה.
העבירות בהן מואשמים המשיבים, וביניהן עבירת הרצח, הן חמורות. לשלשה אף עבר פלילי מכביד, וחזקת המסוכנות הנלמדת מהעבירות עצמן לא נסתרה. אכן, כבר עתה ברור, כי משפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת ההארכה, אך בכך אין עילה שלא להיעתר לבקשת המדינה. המחוקק שיווה לנגד עיניו גם מקרים חריגים, המחייבים הארכת מעצר נוספת, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים. החוק לא הגביל את מספר הפעמים שניתן להאריך את המעצר. מובן, כי יש לעשות כל מאמץ אפשרי לזרז את ההליכים, כעולה מהוראות החוק. אך אין זאת אומרת, כי במקרים חריגים, בהם המשפט ממושך, הראיות מורכבות והנאשם מסוכן, אין אפשרות להאריך את המעצר מספר פעמים. על כל פנים, בענייננו זוהי הארכת מעצר ראשונה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, גב' אפרת חג'ג'י, שגיא זקס וגל פרידמן למשיבים. 25.7.00).
ע.פ. 2325+2424/97 - אבי אזולאי ואסתר קלכמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת רצח כאשר קיימת אפשרות לעונש מופחת בגין ליקוי במצב הנפשי (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המנוחה, שרה נחום ז"ל, הקימה עמותה בשם "שרה אמנו", ובמסגרתה עזרה לנצרכים ולנזקקים, לרבות המערערים. באחד הערבים הגיעו המערערים לדירתה של המנוחה כשהמערער מצוייד בסכין. הוא ביקש מהמנוחה לשוחח איתה שיחה אינטימית בענייניו האישיים, היא הזמינה אותו לחדר השינה שלה, ושם דקר אותה וחנק אותה למוות. לאחר מכן אספו השניים תכשיטים, כסף וחפצים אחרים, הציתו את הדירה, ועזבו את המקום. המערערים הועמדו לדין באשמת רצח. במסגרת הסדר טיעון, לאחר תום שמיעת פרשת התביעה, בגידרה הוגשו חוו"ד רפואיות על מצבם הנפשי הקשה של המערערים, הודו המערערים באשמה, והמדינה הסכימה להפחתת עונשם על סמך סעיף 300א לחוק העונשין (להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 25 שנות מאסר, ועל המערערת 18 שנות מאסר. השניים מערערים על חומרת העונשים שהוטלו עליהם. טענתם היא כי בגזרו את עונשי המאסר החמורים - לא נתן ביהמ"ש את המשקל הראוי להפרעות הנפשיות החמורות של השניים, וכן לנסיבותיהם האישיות. הערעורים על חומרת העונשים נדחו.
חומרת המצב הנפשי שבגינה מופחת עונש המאסר המוטל בשל הרשעה בעבירת רצח היא רלוואנטית למידת העונש. במקרה שלפנינו, לא קבע ביהמ"ש ממצאים לעניין זה, אלא החיל את סעיף 300א לחוק על פי הסדר טיעון. יחד עם זאת, עולה מגזר הדין, כי ביהמ"ש קבע שהמערער סובל מהפרעה נפשית חמורה, המביאה אותו להתפרצויות תוקפניות. לעומתו, המערערת, יותר משהיא סובלת מהפרעה נפשית המתקרבת למחלת נפש, כנדרש על פי דין - סובלת מהפרעות אישיות קלות, והפרעות אלה גורמות לה לתלות רבה. בדברים האמורים אין אותה דרגה של הפרעה נפשית המצדיקה הפחתה מעונש מאסר העולם, שהוא העונש ההולם עבירות רצח, מעבר לעונשים שנגזרו על השניים. הרצח נעשה מתוך תכנון מוקדם, באכזריות, בעוד שהקרבן רק היטיבה עם המערערים. המערערים מסוגלים להבין זאת, והבינו זאת היטב.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' פרוקציה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד חגי טרסי למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 13.7.00).
רע"א 144/00 - ש.נ. גימורים בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים
*החלטה הדוחה בקשה לרשות להתגונן אינה יוצרת השתק פלוגתא לגבי הממצאים באותה החלטה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהתנהגותו של הבנק. התובענה נקבעה לדיון והוחל בשמיעת הראיות. בטרם נשלמה שמיעת הראיות, פנה הבנק לביהמ"ש בבקשה לדחות את התובענה על הסף, בעקבות החלטה שניתנה בינתיים בתיק אחר מפי השופטת סוקולוב (להלן: ההחלטה). מתברר שהבנק הגיש, לאחר הגשת התובענה נגדו, שתי תובענות בסדר דין מקוצר נגד המבקשים בגין יתרות החוב בחשבונם. בקשתם של המבקשים למתן רשות להגן נשמעה בפני השופטת סוקולוב, והיא דחתה את הבקשה, תוך שהיא דנה בטענות ההגנה השונות שהעלו המבקשים. בהסתמך על החלטה זו ביקש הבנק, בתובענה דנא, לדחות את התובענה על הסף מחמת השתק פלוגתא באשר לטענות הכלולות בה. המבקשים התנגדו לבקשת הבנק, בטענה, בין היתר, כי אין ההחלטה הדוחה את בקשתם למתן רשות להתגונן, מקימה השתק פלוגתה, וזאת בהיעדר קביעת ממצאים חיוביים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הבנק ברובה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הלכה פסוקה היא כי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן איננה קובעת ממצא ואין היא מהווה השתק פלוגתה בהתדיינות נוספת שבין בעלי הדין. לפיכך, קביעותיה של השופטת סוקולוב אין בהן כדי להקים השתק פלוגתה בתובענתם של המבקשים. אכן, פסה"ד שניתן בעקבות דחיית בקשת הרשות להתגונן, הוא כשלעצמו מהווה מעשה בית דין, אך הפלוגתאות שהועלו בבקשת הרשות להגן שנדחתה אינן מושתקות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יואב אלשייך למבקשים, עו"ד שאול פלס למשיב. 2.7.00).
בש"פ 5717/00 - מדינת ישראל נגד גוסטבו פרננדס
*ביטול שחרור בערובה בעבירות אינוס ואלימות של בעל באשתו (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות אינוס ואלימות באשתו. עפ"י כתב האישום העיר המשיב את המתלוננת בשעות הלילה ודרש ממנה שתקיים עמו יחסי מין. לאחר סירובה בא עליה המשיב בניגוד לרצונה. מאוחר יותר, תפס המשיב במתלוננת וביקש לבצע בה מעשה סדום. לאחר שלא נענתה לו החל לקללה ולהכותה בראשה ובעורפה. המשיב אף השליך לעברה בקבוק וגרם לה שבר באפה ודימום בפניה. בנוסף לאמור מייחס כתב האישום למשיב סדרה של מעשי אלימות והתעללות מינית במתלוננת, בהם אף איום על חייה, והכל במשך השנה שקדמה ליום האירוע. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה על שחרור המשיב ל"מעצר בית" במרכז הארץ הרחק ממקום מגוריה של המתלוננת, בנמקו: "יתכן באמת, כפי שטוענת המתלוננת, שהמשיב נהג בעבר באלימות נגדה ושהיא פחדה להתלונן, אולם הפעם היא התלוננה בגלל שזריקת הבקבוק גרמה לשבר באפה. אלא שבנסיבות המקרה, אני בדעה שהמשיב איננו מהווה סיכון לציבור, יתכן שהוא מהווה סיכון למתלוננת עצמה". הערר נתקבל.
נימוקו של ביהמ"ש המחוזי לקביעת חלופת מעצר המבוסס על כך שיתכן שהמשיב מסוכן למתלוננת, אך איננו מסוכן לציבור - אין לקבלו. לפי סעיף 21(א) (1) (ב) לחסד"פ די כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם" כדי לעצרו. אין צורך כי יסכן דווקא את בטחון הציבור. מן הנסיבות עולה כי קיים חשש כזה למתלוננת. על כן יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד רז וולטר לעוררת, עו"ד מחמד פוקרא למשיב. 15.8.00).