ע.פ. 1160/98 - שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ ואח' נגד יעקב אשכנזי(הערעור נתקבל בחלקו).
*קנסות על פי פקודת בזיון ביהמ"ש ומידת ההוכחה הנדרשתא. המערערת היא חברה העוסקת בעבודות בניה. המערער 2 והמערערת 3 הם בני זוג הגרים בדירה שנבנתה על חלקת קרקע שהמשיב שותף לה (להלן: המגרש).
המשיב יחד עם אחרים התקשר בהסכם קומבינציה עם החברה שהתחייבה להקים על המגרש בניין ובו מספר דירות. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לאחר שהחלה הבניה וביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה המופנה כלפי החברה והמערערת להימנע מלבצע כל עבודות בניה על המגרש "וזאת עד לקבלת היתר בניה כדין...". העניין הועבר לבורר והבורר מסר ביום 2.7.97 כי הבניה מבוצעת תוך חריגה מן ההיתר שניתן. בעקבות ההודעה פנה המשיב לביהמ"ש ביום 31.7.97 בבקשה לאכוף את החברה בקנס או במאסר לציית לצו שניתן נגדם וזאת בהתאם להוראות פקודת בזיון ביהמ"ש. במהלך הדיון נתנו המערערים הסכמתם לכך כי תינתן החלטה המחייבת אותם לשלם קנס של 10,000 ש"ח בעבור כל יום שבו יופר בעתיד הצו. ביהמ"ש נתן צו כזה.
ב. בספטמבר 97 פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי "בבקשה לקצוב את הקנס המותנה" שהוטל על המערערים על מנת לכפות עליהם את קיום צו המניעה. בבקשה נאמר, בין היתר, כי "ביום 26.8.97 נודע... כי... [המערערים] המשיכו לעבוד בבניין". על פי דברי הבקשה צילם בנו של המשיב ביום 27.8.97 את הדירה. מההשוואה שערך בין התצלומים שנערכו באותו יום, לבין תצלומים שערך ביום 15.8.97 מצא כי באחת הדירות בוצעו עבודות טיח וסיד וכדומה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראיות שהוצגו בפניו מלמדות שאכן בוצעו פעולות בניה בניגוד לצו המניעה. ביהמ"ש סמך על שוני שמצא בין התצלומים מיום 15.8.97 לבין אלה שבוצעו ביום 27.8.97 וחייב את המערערים לשלם 10,000 ש"ח בגין כל יום הפרה במשך 12 ימי הפרה. כן גזר למערער 2 "מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים". הערעור נתקבל בחלקו.
ג. באשר להחלטת ביהמ"ש כי המערערים הפרו את צו המניעה - היו ראיות מספיקות לכך ובכך אין להתערב. ברם, יש לקבל את טענת המערערים שלא היה מקום לקנוס אותם בתשלום עבור 12 ימים אלא לכל היותר עבור יום אחד. הראיות שהוצגו במשפט מלמדות כי ההפרה שמצא ביהמ"ש בוצעה לאחר יום ה-15.8.97 ולפני יום ה-27.8.97 ואולי במהלך היום הזה עצמו. הן אינן מוכיחות, כשלעצמן, כי ההפרות נתמשכו בפרקי זמן נוספים ואין בהן כדי להעביר למערערים את הנטל להביא ראיות כי פעולות ההפרה לא נתמשכו על פני ימים רבים.
ד. על מידת ההוכחה הנדרשת, ממי שמבקש לכוף את רעהו למלא אחר צו שניתן בבימ"ש, בדרך הקבועה בפקודת ביזיון ביהמ"ש, חלוקים הצדדים. המערערים סבורים כי בעניין זה יחולו כללי הראיות הנוהגים במשפטים פליליים והמשיב סבור כי רמת ההוכחה אמנם צריכה להיות יותר מזו הקיימת במשפט אזרחי אך אין היא עולה לכלל מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. בביהמ"ש העליון באו לכלל ביטוי שתי השקפות בדבר מידת ההוכחה הנדרשת מקום בו מיוחס לאדם מעשה פלילי בהליך אזרחי. יש גורסים כי עשוייה לחול בנסיבות כאלה מידת הוכחה המצוייה בין זו האזרחית לבין זו הנוהגת במשפטים פליליים ובצד השקפה כזו קיימת השקפה אחרת שעל פיה אין ליצור דרגת הוכחה של ביניים. אין צורך להכריע בסוגיה זו שכן על פי כל מידה של ראיות, לא הוכחה טענת המשיב כי ההפרה התפרסה על פני ימים אחדים.
ה. יש להוסיף כי על המערער הוטל עונש "מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים, אשר יהיה בר הפעלה בכל מקרה של הפרה נוספת...". הסנקציה המוטלת על אדם המסרב
לציית לצו ביהמ"ש נועדה לכפות עליו, ע"י הטלת קנס או מאסר לבצע את שנצטווה לעשות. הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם. המטרה של ההוראה אינה עונשית אלא אכיפתית. על כן, במסגרת הפקודה, אין להטיל מאסר מותנה בגין הרשעה בעבירה שכבר בוצעה אלא ניתן להתרות במאסר כדי למנוע הפרה בעתיד. מימוש העונש המרתיע לא יהא אוטומטי בעתיד והוא יופעל על פי שיקול דעת של ביהמ"ש במקרה של הפרה נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד איתן לפידות למערערים, עו"ד יאיר אבני למשיב. 30.1.00).
ע.א. 1077/96 - ש. בן אברהם ...בע"מ ואח' נגד א. דורי ...בע"מ ואח'
*פיצויים בגין תכנון לקוי ליצירת מוצר כאשר המזמין קיבל פיצוי מחברת הביטוח והמבצע - התובע - ויתר על תשלום של המזמין ותובע את המתכנן(מחוזי נצרת - ת.א. 316/90 - הערעור נתקבל).
א. חברת מבני תעשיה (אחת המשיבות - להלן: המזמין) התקשרה בנובמבר 86 בחוזה עם המשיבה (להלן: הקבלן) לפיו התחייב הקבלן לבנות פרוייקט מסויים שכלל, בין היתר, בניית קורות. על פי החוזה התחייב הקבלן לתקן פגמים אפשריים באם יתגלו בקורות, בשל טעויות בחישובים הסטטיים, והמזמין התחייב מצידו לשלם לקבלן עבור תיקונים אלה. הקבלן, באמצעות קבלן משנה, התקשר בחוזה עם המערערות לצורך תכנון הקורות. התשלום עבור התכנון בוצע ע"י הקבלן. המזמין הוציא עבור המתכננות "פוליסה לביטוח אחריות מקצועית" אצל המבטח. המזמין שילם את דמי הביטוח עבור הכיסוי הביטוחי של האחריות המקצועית של המתכננות (שתי חברות המהנדסים). המוטב על פי הפוליסה לא היו המתכננות אלא המזמין. המתכננות טעו בחישובים הסטטיים של קורות המבנה. כתוצאה מטעות זו - שהיא בבחינת התרשלות - נגרם נזק. הקבלן ביצע את התיקונים בעלות כוללת של 250,000 דולר. בשלב זה פנה המזמין למבטח וקיבל את תגמולי הביטוח ואת סכום עלות התיקונים. לאחר מכן נערך הסכם פשרה בין המזמין לבין הקבלן שלפיו קיבל הקבלן את התשלום עבור עבודותיו ובהסכם הפשרה ויתר הקבלן על זכותו לקבל מהמזמין תשלום עבור התיקונים כמתחייב בחוזה. עם זאת קבעו הצדדים בהסכם הפשרה כי תוגש תביעה משותפת נגד המתכננות לפיצוי הנזקים והמזמין והקבלן יתחלקו בפיצויים שישלמו המתכננות. לאחר הסכמות אלה הגיש הקבלן תביעה נגד המתכננות. אלה מצידן צירפו את המזמין לתביעה. הקבלן הסתמך בתביעתו נגד המתכננות על עוולות נזיקין, דהיינו, עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה ודרש פיצוי בסכום של 475,000 ש"ח נכון לדצמבר 87. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וחייב את המתכננות בתשלום עלות התיקונים לקבלן. ביהמ"ש קבע כי לפי לשון הפוליסה המזמין היה המוטב, הוא שילם את הפרמיה והוא שהיה רשאי לגבות במישרין מן המבטח את תגמולי הביטוח על הנזק שנגרם לו בשל האחריות המקצועית של המתכננות. מאידך, המתכננות חבו לקבלן פיצויים בשל אחריותן הנזיקית על יסוד עילת הרשלנות בשל טעותן הרשלנית לתכנון הקורות. הערעור נתקבל.
ב. המסקנה האמורה אינה עומדת בפני הביקורת. על פי מהלך הדברים הרגיל שאמור היה להתרחש בנסיבות המתוארות של יחסי מזמין - קבלן, אחריות צד שלישי וביטוח אחריות, הרי הנזק הישיר בגין ליקויי הבנייה נגרם למזמין, הלה היה מפנה את תביעתו כלפי המתכננות הרשלניות, אלה היו פונות למבטח שביטח את אחריותן המקצועית, המבטח היה משלם למזמין - הניזוק את תגמולי הביטוח והלה היה משתמש בתגמולים אלה כדי לשלם את הוצאות עלות התיקונים לקבלן שביצע את התיקונים בפועל. בכך היו מסתיימים כל ההליכים בין הצדדים. ויתורו של הקבלן על זכות תביעתו החוזית כלפי המזמין בגין הנזקים בעבור תיקוני הקורות השאיר בכיסו של המזמין את תגמולי
הביטוח מבלי שנעשה בהם שימוש הקשור לנזק. מאידך, הקבלן שלא קיבל את התשלום מהמזמין בא עתה למתכננות ודורש מהן את נזקו. מכאן יוצא כי בגין אותו נזק ישלמו פעמיים. פעם ישלמו המתכננות לקבלן עבור הנזק ופעם שילמה חברת הביטוח למזמין עבור הנזק כשהמזמין משאיר את הכסף בכיסו. מהסדר זה שבין הקבלן לבין המזמין עולה ריח של קנוניה. חיובן של המתכננות כלפי הקבלן אינו אלא פונקציה של ויתורו של הקבלן על זכות תביעתו החוזית כלפי המזמין ועל כן אין ברשלנותן של המתכננות משום גרימת נזק (כלכלית) לקבלן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד חמדה שפיר למערערות, עו"ד שמואל לכנר למזמין, עו"ד ש. פרידמן לקבלן. 30.1.00).
ע.א. 7015/99 - בי.גי. אסיסטנט ...נגד הרטה פלג
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה העוסקת בטיפול ובהסדרת פנסיה לישראלים על פי האמנה לבטחון סוציאלי ישראל - גרמניה. היא פעלה, בין היתר, על דרך של הסדרת הלוואות לזכאים לפנסיה כדי לאפשר להם לרכוש את זכויות הפנסיה, וסילוק ההלוואה התבצע מן הגימלה החודשית. מנגנון זה וחוקיותו עמד ועומד לדיון בבתי משפט שונים בין בתביעות המערערת ובין בתביעות של לווים בהסדר האמור. עקב ריבוי התיקים החליט נשיא בימ"ש השלום בת"א לנתב את כל תיקי המערערת לדיון בפני השופט קידר. המערערת עתרה בעבר נגד החלטה זו וביקשה שינוייה ובקשתה נדחתה, בין היתר, על יסוד הקביעה כי דיון בעניינים אלה בפני אותו שופט ימנע פסיקה סותרת. השופט קידר נתן פס"ד בתיק מסויים (תיק גורה) ובעקבות אותו פס"ד ביקשה המערערת כי יפסול עצמו מלדון בתיק זה. השופט דחה את בקשתה והערעור על כך נדחה.
ב. בעבר כבר הגישה המערערת בקשות פסילה נגד השופט ובקשותיה נדחו. עתה טוענת המערערת כי בעבר נדחו בקשותיה כי השופט יפסול עצמו משום שפסקי דינו בתיקים אחרים היו מבוססים על עובדות מסויימות ואילו בענייננו מבוסס פסה"ד על פירוש החוזה. ברם, השופט קובע במפורש בפסק דינו בתיק גורה כי הוא נותן את פסק דינו על יסוד העובדות שהוכחו בפניו בשאלה אם הועמדו הנתבעים בשעת חתימת ההסכם על פרטים שונים בדבר סכום האשראי ואין לזה שום קשר לפירוש החוזה. על כן אין מקום בענייננו לבקשת הפסילה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד איתן סגל למערערת, עו"ד א. שטיינהרץ למשיבה. 27.1.00).
ע.א. 3156/98 - יצחק בן ישי נגד אלכס ויינגרטן ואח'
*תקפות סעיפי הסכם למניעת התחרות(מחוזי ת"א - ה.פ. 1488/97 + ת.א. 251/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיב 2 החזיקו בחלקים שווים במניות המשיבה 3 (להלן: החברה). בשלב מסויים העביר כל אחד מהם 1/3 ממניותיו למשיב 1. לטענת המערער עשה המשיב 1 אגודה אחת עם המשיב 2 נגדו ועל כן החליט לפרק את השותפות. בהסכם שנחתם בין המערער לבין המשיבים ביולי 97 (להלן: ההסכם) מכר להם המערער את מניותיו בחברה בסכום של 440,000 ש"ח ובתמורה התחייב שלא לעשות כל פעולה שיש בה כדי להתחרות בחברה או בעסקיה. איסור זה (להלן: תניית ההגבלה), כך נקבע בהסכם, יימשך שלש שנים "מיום חתימת הסכם זה או 3 שנים מיום אכיפת הוראת סעיף זה בהחלטה שיפוטית...". סמוך לאחר שקיבל לידיו את התמורה פנה המערער לביהמ"ש
בתביעה לביטול תניית ההגבלה שבהסכם ולחילופין כי התקופה תקוצר משלש שנים לששה חודשים. המערער טען כי תניית ההגבלה כפי שנוסחה היא בת ביטול מחמת העושק שדבק בהתקשרות בינו לבין המשיבים ואף בטלה מעיקרה באשר אין היא עומדת במבחני הסבירות שהציבה הפסיקה לכשכמותה. המשיבים פנו אף הם לביהמ"ש ותבעו כי ינתן צו מניעה נגד המערער שיאסור עליו לעשות שימוש בכל מידע הקשור לחברה ללא הגבלת זמן. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי נפל פגם במהלך כריתת ההסכם וכי פגם זה מצדיק את ביטולו. טענת המערער כי עשה הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל מחמת מצוקה נדחתה. כן דחה ביהמ"ש את הטענה כי תניית ההגבלה פוגעת במידה בלתי סבירה בחופש העיסוק של המערער. עם זאת החליט להגביל את תקופת ההגבלה לשנתיים בלבד וכן תחם את ההגבלה באיזור המרכז למעט ירושלים. הוא קבע כי תקופת ההגבלה תחל מיום חתימת ההסכם. ערעורו של המערער נדחה וערעור המשיבה נתקבל בחלקו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הצליח להוכיח את טענת העושק שהעלה. גם טענת הפגיעה בחופש העיסוק שלו בדין נדחתה. הוא הדין בטענה שסעיף ההגבלה נוגד את תקנת הציבור. מנגד יש לקבל את טענת המערערים כי משנקבע כי ההגבלות שנטל המערער על עצמו הן סבירות והוגנות ואינן נוגדות את האינטרס הציבורי לא היה מקום לשנותן. לפיכך יש לקבוע כי ההגבלות יהיו במשך 3 שנים ויחולו בכל חלקי הארץ. עם זאת ההגבלה על שמירת סודות מסחריים לא הוגבלה בהסכם ויש להגביל גם אותה ל-3 שנים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יואל שמלה למערער, עו"ד אריה נייגר למשיבים, עו"ד יעקב אנוך לחברה. 30.12.99).
ע.א. 4542/98 - עזבון המנוח חיים הימן ז"ל נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה הדרים
*דרכי חישוב היטל השבחה(הערעור נדחה).
א. למערערת חלקת מקרקעין בגוש שפורסמה לגביו תכנית חדשה. עקב פרסום התכנית החדשה חוייב המערער בתשלום היטל השבחה. לעניין שיעור היטל ההשבחה הגיש המערער הערכת שמאי בדבר שווי החלקה לפני פרסום התכנית, שוויה לאחר הפרסום וההפרש בין שתי השומות. הוועדה הגישה גם היא שומה שקבעה את שווי החלקה לפני פרסום התכנית, שווי הנופל מן השווי שהעריך שמאי מטעם המערער, שווי החלקה לאחר פרסום התכנית שהוא שווי העולה על השווי של השמאי מטעם המערער כך שההפרש גדל בהרבה. מונה שמאי מכריע על פי סעיף 14(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. על פי חוות דעתו של השמאי המכריע שווי החלקה לפני התכנית החדשה עלה בהרבה על השווי שקבע השמאי מטעם הוועדה אך פחות מעט מן השווי שקבע השמאי מטעם המערער. לעומת זאת באשר לשווי החלקה לאחר התכנית קבע השמאי המכריע סכום העולה במאה אלף דולר אף על הסכום שקבע השמאי מטעם הוועדה. טענת המערער היא כי השמאי המכריע אינו יכול לסטות לעניין השווי הסופי לאחר פרסום התכנית מהשווי שקבע השמאי מטעם הוועדה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 14(ב) הנ"ל קובע מנגנון לבחירת שמאי שלישי ששומתו תהא מכרעת, מבלי שהחוק קובע שעל השמאי המכריע להיות קשור בדרך כלשהי לשומות השמאים מטעם הצדדים. באין הסכמה דיונית בין בעלי הדין לגבי גבולות השומה של השמאי המכריע, אין עילה להגביל את סמכותו לשומות של אחרים, שהוא אינו אחראי להם. הגבלה כזו גם אינה רצויה. ייתכנו מקרים שבהם יתברר לשמאי המכריע כי השמאים מטעם שני
הצדדים התעלמו מנתון מסויים שיש בו השפעה על שווי החלקה הן במצב הישן והן במצב החדש ואין מקום למנוע ממנו להביא נתון זה בחשבון ההערכה שהוא עושה.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אור. עוה"ד יורם חגבי-חגי וציון אילוז למערער, עוה"ד גב' אילנה בראף וגב' תמר אוגרא למשיבה. 30.1.00).
בג"צ 551/99 - שקם בע"מ נגד מנהל המכס והמע"מ ואח'
*ההסדרים הנוהגים בחנויות הפטורות ממכס(העתירה נדחתה).
העתירה מכוונת נגד הסדר הנוהג בחנויות פטורות ממכס (דיוטי-פרי) בנמל התעופה בן גוריון. באשר לחוקיות ההסדר החליט בג"צ בעתירה קודמת כי ההסדר הוא חוקי. עתה טוענת שקם נגד פגמים שונים הכוללים הערמה על החוק, פגמים חוקיים בביצוע וכיוצא באלה טענות. בג"צ דחה את העתירה פרט לכך שהורה כי הטובין השמורים במחסנים צריכים להיות במחסנים הרשומים לפי רשיון של מחסן כללי של המכס. בג"צ התייחס לפגם הנובע מהיעדר מחסן רישוי כזה וקבע כי זהו אמנם פגם אך אין הוא מחייב את פסילת ההסדר אלא אפשר לתת הוראה כי בתוך 3 חודשים יתוקן פגם זה. אשר להערמות על החוק ציינו המשיבים כי נעשים מאמצים שונים כדי למנוע הערמות וניתנו הוראות שונות בקשר לכך, קיימות בדיקות ביקורת מפעם לפעם וגם באשר לכך הבהיר בג"צ כי אין מקום להתערב בהסדרים הקיימים. העובדה שהאכיפה אינה מלאה אינה אומרת שהיא לוקה בפגם משפטי המצדיק התערבות ביהמ"ש.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר, הוסיף השופט חשין. עוה"ד ארי וקסלר וגיא בן יהודה לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למדינה, עוה"ד יורם וסרצוג, יצחק מירון וגב' דליה עבאדי למשיבים השונים. 26.3.99).
ע.פ. 4914/95 - גבריאל אסרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ומידת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 9/95 - הערעור נדחה).
א. בינואר 95 ירה המערער 4 כדורים מרובה סער אל עבר אשתו (להלן: המנוחה), אליה נאסר עליו להתקרב מכח צו הגנה. בלילה שלפני המקרה ראה המערער אדם זר נכנס לבית אשתו. לטענתו, התחבא בעליית הגג ושמע את אשתו עם הזר מקיימים יחסי מין. הוא הלך הביתה נסער, למחרת בבוקר נטל ללא רשות רובה סער של אחייניתו, הלך לבית אשתו ומשירדה במדרגות, כך לפי גירסתו, שאל אותה אם היא קיימה יחסי מין עם אותו אדם ותחילה הכחישה אך לבסוף היא הודתה ואז הוא רצח אותה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין אמנם לגירסת המערער כי הוא היה נוכח בדירה ושמע את אשתו מקיימת יחסי מין, אך קבע כי גם לפי גירסתו של המערער מתקיימים כל התנאים הנדרשים להרשעה בעבירת רצח. לפיכך הרשיעו בעבירה של רצח וגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח היעדר קינטור ובכך אין להתערב. המערער העלה את הטענה כי יש לסטות מן ההנחה בדבר הצורך בקינטור אובייקטיבי, אך אין צורך להידרש לטענה זו שכן גם מבחינה סובייקטיבית אין לומר כי המערער קונטר. גם באשר לכוונה להמית את האישה היו ראיות מספיקות כי בנוטלו את הנשק לא התכוון רק לאיים עליה אלא גם להרוג אותה.
ג. באשר לעונש - לאחר שניתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי נכנס לתוקף החוק המאפשר עונש מופחת למקרים שבהם לרוצח הפרעה נפשית או ליקוי בכושר השכלי המגביל במידה ניכרת את יכולתו להבין את המעשה שעשה ואולם תנאי סעיף זה לא נתקיימו בענייננו.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד מויס מרואן למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 30.1.00).
בג"צ 9259/99 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים גוש צפון וחגאזי עדנאן(העתירה נתקבלה).
*ביטול שחרור ברשיוןא. המשיב השני (להלן: האסיר) נושא בשני גזרי דין של מאסר בגין שתי הרשעות. ההרשעות מתייחסות לעבירות שעבר האסיר, בהיותו נהג מונית, שנטפל לנוסעות, ליטף אותן, נישק אותן, הוציא איבר מינו ואונן וכיוצא באלה עבירות. כתב אישום אחד כולל שתי עבירות מסוג זה וכתב האישום השני כולל מקרה אחד. בשנת 97 כבר הורשע האסיר בעבירות של מעשה מגונה בנוסעת במונית. המשיב נדון לעונשי מאסר שונים ובהתקרב המועד בו אמור היה לרצות שני שליש מתקופת המאסר הכוללת הובא עניינו בפני ועדת השחרורים. המחלקה לבריאות הנפש (להלן: מב"ן) הגישה חוות דעת שלילית והתנגדה לשחרורו המוקדם של האסיר וקבעה כי הוא עבריין מין המסוכן לציבור. האסיר הביא חוות דעת של פסיכולוג שהוא בריא. בהחלטת ועדת השחרורים נאמר "לפנים משורת הדין, ועל מנת לתת לאסיר הזדמנות... לחזור למוטב... אנו מחליטים לשחרר האסיר...". העתירה נתקבלה.
ב. הנמקת הוועדה לקבל את עתירת האסיר "לפנים משורת הדין..." אין לראותה כהנמקה בת תוקף. בפני ועדת השחרורים היתה מונחת חוות דעת של מב"ן ולפיה מסוכן האסיר לציבור. היא היתה יכולה לקבל את חוות הדעת או לא לקבלה, תוך הנמקת ההחלטה, אך אינה יכולה להחליט לשחרר את האסיר "לפנים משורת הדין" כאשר מב"ן קבע באורח ברור כי הוא מסוכן לציבור. העקרונות שעל ועדת השחרורים לשוות לנגד עיניה בדיון על שחרור מוקדם ידועים הם לכל ואין עליהם חילוקים. שיקול ראש וראשון הוא השיקול של הסיכוי והסיכון כי האסיר לא יחזור או יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. תשובה לשאלה זו נתונה בתחום ההשערה והשערה זו ניתן לייסד על נתונים מן העבר. בענייננו, הורשע האסיר בתקופת זמן קצרה יחסית ב-3 עבירות מין חמורות בעת ששימש נהג מונית, ובהיטפלו לנשים שנסעו עימו במונית. אין יסוד להסתייג מחוות דעת המומחים כי הצטברות העבירות זו אל זו מעידה על אישיות לקויה המהווה סיכון גם לעתיד לבוא. שגתה ועדת השחרורים בהחלטתה להתעלם מאותה חוות דעת ובהטילה על הציבור סיכון שהציבור אינו ראוי כי ישא בו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' חני אופק לעותר, עו"ד דחלה איאד לאסיר. 31.1.00).
ע.א. 5269/99 - חאלד נעראני נגד סובחי נעראני
*תיקון הודעת ערעור (בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש ביום 5.8.99 הודעת ערעור וביום 29.12.99 הוצא צו לסיכומים. ביום 13.1.00 הוגשה בקשה לתיקון הודעת הערעור בה טוען המבקש כי החליף את עורך דינו וכוונתו לנסח את הודעת הערעור באופן מפורט יותר. המשיב התנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה. על פי תקנות סדר הדין ניתן כתב ערעור לתיקון בכל עת שתראה לביהמ"ש ולעניין זה נפסק כי תיקון הודעת ערעור אינו מצריך "טעם מיוחד". בבקשה כגון דא אין להכביד הכבדת יתר על המבקש. אילו היה המבקש מבקש לתקן את הודעת הערעור בשלב מתקדם יותר
של הדיון, הרי עובדה זו היתה עומדת לו לרועץ. אולם בענייננו, הדיון הממשי בערעור טרם החל, צו לסיכומים הוצא רק לאחרונה וסבב הסיכומים טרם החל. בנסיבות אלה יש לקבל את הבקשה לתיקון הודעת הערעור.
(בפני: הרשם זולטי. עו"ד אורי זאטרמן למבקש, עו"ד וסים זועבי למשיב. 21.2.00).
ע.פ. 1256/99 - נפתלי אללשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד על יסוד טביעות אצבע (הערעור נדחה).
בפברואר 98 בשעות הצהריים פגש שודד את המתלוננת בכניסה לדירתה, כפה עליה להיכנס לדירה ובאיומים כי ירצח אותה בסכין שהיתה בידיו הכריח אותה למסור לו את תכשיטיה. חוקרי המשטרה גילו 4 טביעות אצבע של המערער בדירה ומהן אחת על קופסת התכשיטים. המערער נעצר ובחקירתו הכחיש כי נכנס אי פעם לדירת המתלוננת ולא נתן הסבר כלשהו לטביעות אצבעותיו שנתגלו. הוא טען טענת אליבי והפנה את החוקרים לזבנית חנות בגדים בקניון שאישרה כי המערער אכן היה בחנות. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו עונש מאסר וכן הפעלת מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
המערער טוען כי עדות הזבנית, עדה אובייקטיבית, סותרת את המסקנה המרשיעה העולה מטביעות האצבע שנמצאו בדירה. ברם, לפי ממצאו של ביהמ"ש המחוזי הזבנית לא היתה בטוחה בשעה בה שהה המערער בחנות. למעשה, עדות הזבנית מזה וטביעת האצבע מזה, אינן ראיות שוות משקל. טביעת אצבעותיו על קופסת התכשיטים עצמה היא ראייה, שמשקלה הסגולי רב. היא מלמדת, באין הסבר אחר, כי המערער נמצא בשעת השוד בדירת המתלוננת וממילא סותרת את עדות הזבנית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד איתי בן נון למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 2.2.00).
בג"צ 5193/99 - קיבוץ יחיעם נגד ממשלת ישראל ואח'
*הקריטריונים להטבות ליישובי קו העימות (העתירה נדחתה).
הממשלה מעניקה הטבות שונות לישובים אלה ואחרים בארץ על פי אמות מידה הנקבעות מעת לעת. רשימת הישובים נקבעה לראשונה בהחלטת ממשלה משנת 85. בפברואר 98 נתבקשה רוויזיה ברשימה של יישובי קו העימות, מונתה ועדה לקביעת ישובים בצפון שיזכו להטבות כיישובי קו העימות. הצוות קבע, בין היתר, כי ברשימת יישובי קו העימות בצפון יכללו ישובים בגיזרת גבול הלבנון שמיקומם הוא עד 9 ק"מ מן הגבול הבין לאומי בין ישראל ללבנון. העותר, קיבוץ יחיעם, מקום מושבו הוא במרחק של כ-10 ק"מ מגבול לבנון וממילא אין הוא זכאי להטבות. העותר טוען כי המסמך המפורט שהכין הצוות שקבע את ההנחיות החדשות אינו מסביר כיצד זה קבע את אמת המידה של 9 ק"מ דווקא, ומה היו השיקולים העיקריים שהביאו אותו לקבוע אמת מידה זו. העתירה נדחתה.
בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשוייה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע - כך ולא אחרת. זה קושי מובנה בכל נושא שעניינו זמנים, משקלות ומידות. כך באשר להתיישנות, כך באשר לגיל וכך באשר למשקל. לו נקבעה אמת מידה של 10 ק"מ כי אז היו מעלים שאלה וטרוניה יישובי ה-11 ק"מ, ולו נקבע גבול של 8 ק"מ כי אז היו באים בטרוניה יישובי ה-9 ק"מ. הנטל על העותר להראות כי גבול 9 ק"מ אינו אך גבול שרירותי על דרך הסתם - כשרירות הטבועה בכל מספר ומספר, בכל מידה ובכל משקל - אלא שרירות ספציפית לאותו עניין, למשל, הרצון
הבלתי לגיטימי, להיטיב עם פלוני או הרצון הבלתי לגיטימי להרע עם פלמוני. שרירות מעין זו לא הראה העותר.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד רם פרייס ואורי פרימו לעותר, עו"ד גב' דנה ברייסקמן למשיבים. 7.2.00).
ע.א. 1558+1563/98 - ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נגד ד"ר יריב מלימובקה
*פיצויים בגין פרסום לשון הרע (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיב פיצויים בגין פרסום לשון הרע. מדובר בכתבה בעיתון בה הוצג הרופא כרשלן, שבין היתר, השתמש עבור מטופליו במחלה מסויימת בתרופה שהיא "קטלנית" ואסורה בשימוש וגרמה למות אחד המטופלים ולשיתוק אצל אחר. עוד נאמר בכתבה כי נערכו ע"י הרופא טיפולים נוספים אחרים ברשלנות וכן כי החולים הגישו נגד הרופא תלונות להסתדרות הרפואית. ביהמ"ש המחוזי ניתח בפרוטרוט כל חלק וחלק מן הכתבה, בחן והעריך את הראיות המתייחסות לאותו חלק והסיק לגבי כל קטע את המסקנות המתבקשות מבחינת השאלה אם הדברים מהווים פרסום לשון הרע אם לאו. ביהמ"ש מצא כי בחלק הארי מן הדברים הכתובים בכתבה לא היה משום פרסום לשון הרע ובכמה פרטים מצא כי לעיתון אין הגנה לפרסומם. באשר לפיצוי החליט ביהמ"ש להעמיד את הפיצוי שישלם העיתון לרופא על סכום של 35,000 ש"ח. הערעור והערעור הנגדי נדחו.
ככל שהדבר נוגע לשאלת החבות של העיתון לא יצאה שגגה מלפני ביהמ"ש כשקבע כי בפרטים אלו או אחרים חרג הפרסום מן המותר ונכנס לגדר פרסום שיש בו לשון הרע. לפיכך דין ערעורו של העיתון להידחות והוא הדין באשר לבקשה להקטנת סכום הנזק שנפסק. אשר לטענות הרופא לעניין גובה הפיצויים אין להתערב בכל אותם שיקולים ששקל ביהמ"ש להעמדת הסכום כפי שנפסק. לאור התמונה הכוללת נימוקיו ושיקוליו של ביהמ"ש המחוזי מקובלים הם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד תמיר גליק למערערים, עו"ד עמוס גבעון למשיב. 3.2.00).
בג"צ 3087/99 - התנועה למען איכות השלטון נגד היועהמ"ש לממשלה והרב עובדיה יוסף
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין את הרב עובדיה יוסף (העתירה נדחתה).
העותרת פנתה למשיב שיעמיד לדין את הרב עובדיה יוסף בשל דבריו נגד שופטי ביהמ"ש העליון, בשל דברי זילות כנגד שופטים בניגוד להוראת סעיף 255 לחוק העונשין. היועץ המשפטי לממשלה השיב לעותרת בשלילה על פנייתה בציינו כי השאלה היא אם המישור המתאים לטיפול בעניין הוא הכלי הפלילי ואם היו מעמידים לדין אדם אחר בנסיבות כאלה ללא קשר למעמדו הציבורי. לכאורה תיתכן סברה שכן הוא, אך ככלל סברו משתתפי הדיון, בהשתתפות פרקליטת המדינה וגורמים בכירים במשרד המשפטים, שעל התשובה להיות שלילית, אף כי בעמדה זו יש אולי הצבת רף מסויים של הבחנה, בכל הנוגע לזילות בימ"ש, בין זילות כלפי שופט מצד מתדיין בתיק פלוני, לבין דברים "כלליים" על שופטים בסגנון של זילות. במקרה של ספק, כשלנגד עינינו חופש הביטוי וכשהדברים באים על הרקע הספציפי - לא יהא זה נכון לעת הזאת לפתוח בהליך פלילי נגד הרב עובדיה יוסף. העתירה נדחתה. שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בהפעלת המשפט הפלילי הוא רחב. על היועץ המשפטי לאזן בין אינטרס הציבור לבין חופש הביטוי. נוצר מתחם של סבירות אשר
רק חריגה קיצונית ממנו מביאה להתערבותו של בג"צ. בג"צ אינו שואל עצמו כיצד הוא היה מחליט אילו היה יועץ משפטי, אלא אם יועץ משפטי סביר רשאי היה לקבל את ההחלטה שנתקבלה ובענייננו החלטת היועץ המשפטי אינה חורגת ממתחם הסבירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט חשין. עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן ליועץ המשפטי. 7.2.00).
דנ"א 7012/99 - המוסד לביטוח לאומי נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הגדרת "מעביד" לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין (עתירה לדיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון ברע"א 686/97 (סביר נ"ד 162 - תקליטור סביר) - העתירה נדחתה).
בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, נשוא הבקשה לדיון נוסף, נדונה שאלה משפטית שהיתה משותפת לשלשה תיקים שאוחדו לדיון והיא האם הגדרת מעביד שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, כוללת גם עובד עצמאי. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, נתן תשובה חיובית לשאלה המשפטית הנדונה ומכיוון שכך אין הנפגע או תלוייו זכאים ל-%25 מן הפיצויים ואין המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי מחברות הביטוח על הגימלה שהוא משלם. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אילו היה מדובר בפס"ד שניתן בהרכב של שלשה שופטים היה מקום להורות על דיון נוסף אף שהמחלוקת בין השופטים סבה על פרשנותו של דבר חקיקה ושתי הגישות שהובאו בפס"ד הינן בגדר אופציות פרשניות אפשריות לטקסט שעמד לפירוש. ברם העתירה היא לקיום דיון נוסף בעניין שנפסק בחמישה והלכה היא כי רשות לדיון נוסף בעניין שבבג"צ פסק בו בחמישה תינתן רק בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים. המקרה דנא אף שהוא מעורר סוגיה חשובה וקשה, בוודאי אינו נכנס לגדר המקרים יוצאי הדופן, שבהם עשוי בעל דין להשיג רשות לדיון נוסף בעניין שנפסק בחמישה.
(בפני: השופט מצא. 20.2.00).
בג"צ 8666/99 - תנועת נאמני הר הבית נגד היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין ואח'
*עבודות המתבצעות בהר הבית ללא היתר (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה עבודות שמבצע הווקף המוסלמי בהר הבית, שעניינן פתיחת פתחים לאורוות שלמה. רשויות השלטון פועלות בנושא דנא אך לטענת העותרת אין הרשויות אוכפות את החוק כדי למנוע מהווקף לבצע את העבודות ללא היתר בנייה וללא היתר רשות העתיקות. העתירה נדחתה. כפי שבג"צ קבע כבר בפעמים קודמות אין הוא מתערב בעניינים מדיניים. הוא מתערב הוא בענייני מדיניות של הממשלה אך לא בענייני מדיניות הנוגעים לעניינים מדיניים. על כן גם בנושא דנא לא יתערב בג"צ.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר, הוסיף השופט חשין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן ואסא אליאב למשיבים. 11.1.00).
בג"צ 8055/99 - רונית קולוג'ני ו-32 אח' תושבי בנימינה נגד שר התחבורה ואח'
*דחיית עתירה כאשר לעותרים דרכים משפטיות חלופיות (העתירה נדחתה).
העותרים, תושבי בנימינה, מבקשים להורות למע"צ ואחרים להימנע מלבצע עבודות פיתוח במעבר מסילת הברזל בבנימינה. לטענתם, העבודות מבוצעות ללא היתר כחוק. למעשה, העבודות באות לשפר את המצב במקום, אך העותרים סבורים כי הצומת בו מסילת הברזל נחצית ע"י דרך עמוסת תנועה, יוצר בעיה בטיחותית
קשה שמסכנת גם אותם כתושבי בנימינה העושים שימוש בדרך זאת. אמנם העבודות המתוכננות לפיתוח המעבר נועדו לשפר את המעבר ולהגביר את הבטיחות, אך לדעת העותרים עבודות אלה לא יביאו פתרון נכון או מספק והפתרון הנכון מחייב ביצוע דרך מעבר דו מפלסי עילי או תחתי או סלילת כבישים עוקפים. העתירה נדחתה. השאלה שבמוקד העתירה לא היתה צריכה להגיע לבג"צ ולכן אין זה ראוי שבג"צ יכריע בה לגוף השאלה. לעותרים דרכים אחרות משפטיות לנקוט בנושא הנדון.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד משה ויצחק גלזנר לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 10.1.00).
בש"פ 9295/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין שביצע אב בבתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע 4 עבירות מין בבתו כאשר מדובר במעשים מגונים בנסיבות מחמירות שביצע בבתו הקטינה, 2 עבירות של כליאת שווא ועבירה של הדחה בחקירה בכך שאיים על הבת שיהרוג אותה אם תגלה את שאירע לה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים ובקשתה נתקבלה. הערר נדחה.
אשר לטענה כי אין ראיות לכאורה נגד העורר - קיימת הודעתה של המתלוננת והודעה זו והחיזוקים לה יש בהם כדי לבסס את הראיות לכאורה נגד העורר. אכן, המתלוננת סיפרה על המעשים המיוחסים לעורר רק מספר שנים לאחר שאלה ארעו, אך אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לפגוע באופן משמעותי במשקלן ובמהימנותן של ההודעות. ככל שמדובר בעבירות מין בתוך המשפחה, אין זה יוצא דופן שרק בחלוף זמן רב מאז קרות האירועים מגיעות המתלוננות לתחנת המשטרה, או שהן פונות לגורמים מקצועיים אחרים, ומספרות את אשר קרה להן. במקרה דנן הסבירה המתלוננת לחוקר כי לא התלוננה בסמוך לאירועים, באשר לא ידעה מה אביה עושה לה, ורק כשהתחילה ללמוד שזה ענייני מין, הבינה מה האבא היה עושה לה ואז היא התלוננה. אשר לחלופת מעצר - בסוג מסויים של עבירות החשש לשיבוש הליכי משפט הוא מובנה ואינו טעון הוכחה ע"י ראייה קונקרטית. כאן החשש נלמד לא רק מטיב היחסים אלא גם מעדות המתלוננת כי אביה איים עליה לבל תספר על מעשיו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ו. חאמד לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה. 23.1.00).
בש"א 163/00 - האפוטרופוס הכללי נגד עו"ד יוסף אלברק ואח'
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
האפוטרופוס והמדינה הגישו נגד המשיב תביעה לסילוק יד במקרקעין המצויים בכפר יונה הסמוך לנתניה. הושג הסכם פשרה בין הצדדים. לאחר מכן תבע המשיב את המבקש ואת המדינה בבית המשפט השלום בעפולה בנושא המחלוקת האמורה ובכתב הגנתם טענו האפוטרופוס והמדינה כי אין סמכות מקומית לביהמ"ש בעפולה. ביהמ"ש דחה את הטענה ובהחלטתו קבע כי אין להעביר את התובענה מחמת היעדר סמכות מקומית ואולם ראוי היה שהתובענה תתברר במחוז המרכז שכן לאותו מחוז מירב הזיקות לתובענה. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט כאשר הטענה היא כי לביהמ"ש בעפולה אין זיקה ממשית לתובענה פרט לעובדה שפורמלית ניתן לתבוע את המדינה בכל מחוז שיפוט. הבקשה נתקבלה.
אין לתובענה כל זיקה לעפולה למרות שלביהמ"ש שם סמכות מקומית לדון בתובענה. כלל הוא כי מקום שהוגשה תובענה בתחום סמכותו של בימ"ש, אך אין לביהמ"ש כל
זיקה ממשית לנושא, הנטייה היא להעביר את הדיון למקום אשר לו הזיקה הממשית לתובענה. במקרה דנן, הזיקות הקיימות קושרות את התובענה לנתניה. על כן תועבר התובענה לביהמ"ש בנתניה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שי גיל למבקש, המשיב לעצמו, עו"ד לימור פלד למדינה. 22.2.00).
ע.א. 6140/97 - יוסף אנקונה ואח' נגד ד"ר משה אברמוב
*פיצויים בגין רשלנות רפואית (הערעור נדחה).
המערער, קטין, והוריו, הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעת פיצויים נגד המשיב בטענה שהתרשל עת שערך בדיקה על קולית לאם ולא גילה כי לעובר פגם מסובך בלב. לטענת התובעים, אילו נתגלה הפגם היתה נמנעת הולדתו של הקטין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים בקבעו, על סמך חומר הראיות, כי לא הוכחה רשלנותו של המשיב. הערעור נדחה.
ב"כ המערערים מבקש להעביר את ביהמ"ש שלערעור בשבילי בדיקת העדויות הרפואיות ומציע להעדיף עדויות אחרות על פני אלה שהעדיף ביהמ"ש. ככלל, אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה ואין מקרה זה חריג המצדיק סטייה מן הכלל. טרוניה קשה בפי המערערים על כך שביהמ"ש הסתמך על עדותו של המומחה שמינה, על אף שהתברר שנגד מומחה זה תלוייה ועומדת תביעה בגין רשלנות. אכן, מינויו של מומחה שנגדו תלוייה תביעה בגין רשלנות באותו תחום שבו מתבקש הוא להגיש חוות דעת לביהמ"ש, יוצר מצב בעייתי שבו לכאורה עשוי להיות לאותו מומחה עניין להרחיק טענת רשלנות נגד רופא אחר בנסיבות דומות. אעפ"כ, לאור התרשמותו של ביהמ"ש מן המומחה, ולאחר שביהמ"ש התייחס לטענה האמורה וקבע כי חוות הדעת היתה זהירה, מאוזנת ונתמכה בתמונה אקוקרדיוגרפית שנערכה ע"י רופא אחר לאחר לידת הקטין, המסקנה היא שההסתמכות על חוות הדעת של הרופא אינה מצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד עודד פלדמן ורן שחר למערערים, עו"ד גב' יעל ארניה למשיב. 26.1.00).
ע.א. 272/98 - עירית נתניה ואח' נגד רחל גולני
*פיצויים בתאונת עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה נפגעה בתאונת עבודה כשהיא שימשה כעוזרת גננת בגן ילדים של העיריה ונקבעה לה נכות של %30 לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה ארעה כשהמשיבה עסקה בפעולה הקשורה לעבודתה וכי העיריה כמעבידה של הנפגעת לא סיפקה לה מקום עבודה בטוח ועל כן הטיל עליה את מלוא האחריות לאירוע התאונה. בעקבות פסיקתו בדבר אחריות העיריה קבע ביהמ"ש פיצויים לנפגעת. הערעור של העיריה על חיובה באחריות נדחה וערעורה בדבר גובה הנזק נתקבל ומנגד נדחה ערעורה של המשיבה.
ב. בפסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא בשנה בה ניצלה הנפגעת את ימי המחלה שעמדו לזכותה טעה ביהמ"ש המחוזי. בתקופה זו קיבלה הנפגעת משכורת מלאה ממעבידה ואף שניצלה את כל ימי המחלה שעמדו לרשותה, ובדרך כלל אין להינות מכך את המזיק, הרי במקרה דנן פרשה הנפגעת לגמלאות כ-3 שנים וחצי לאחר התאונה ובמהלך תקופה זו, בפועל, לא נזקקה לימי מחלה שאינם קשורים לתאונה. הנפגעת הפסידה אמנם את פדיון דמי המחלה ואת ימי החופשה ובסכומים אלה יש לזכות אותה. כאן מדובר בפיצוי בגובה הסכום של 9,000 ש"ח. על כן יש להפחית מהפיצויים את ההפרש שבין
הסכום של 9,000 ש"ח לבין הסכום של כ-40,000 ש"ח שנפסק כפיצוי עבור השנה בה קיבלה המשיבה שכר מלא מן המעביד.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לנכות מסך הפיצויים את מענק הפרישה שקיבלה הנפגעת בניכוי פדיון דמי מחלה וימי חופשה שהצטברו לטובתה כשהסכום לניכוי הוא כ-18,000 ש"ח. מן העדויות עולה כי הנפגעת קיבלה מענק פרישה בגובה של 32,000 ש"ח ועל כן יש לנכות סכום זה ולא כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אבי אלבינצר למערערים, עו"ד אמנון שור למשיבה. 7.2.00).
ע.פ. 9236/96 - שלמה מלול נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של הריגה כאשר ביהמ"ש המחוזי לא קיבל עיסקת טיעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הגיע לביתו שבנווה יעקב, בירושלים, סמוך לשעה 1 אחר חצות וראה ליד מקום החניה שני אנשים עומדים ליד מכונית ואדם נוסף יושב בתוכה. שמשת המכונית היתה מנופצת. המערער שהסיק כי השלשה פרצו למכונית, קרא להם לעצור ואלה החלו לברוח. המערער דלק אחריהם ובשלב מסויים נעלמו שניים והמשיב המשיך לרדוף אחרי השלישי כשהוא צועק לעברו "עצור או שאני יורה". כשראה המערער כי זה ממשיך בבריחה ירה באקדחו לעברו יריה אחת ממרחק של 20 מטר והכדור חדר לעורפו של הבורח והלה נהרג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה, לאחר הסדר טיעון שלפיו המדינה תבקש להשית על המערער מאסר בפועל שלא יעלה על שנתיים ולא יפחת משנה וחצי והמערער יוכל לטעון לעונש קל יותר. ביהמ"ש לא אישר את הסדר הטיעון וגזר למערער 4 שנים מאסר בפועל וכן חייב אותו בתשלום 70,000 ש"ח פיצויים לעזבון המנוח. ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי המערער החליט לדרוך את נשקו ולירות בעורפו של המנוח ולהורגו וכן כי לא נטענה טענה מצד המערער שלא רצה לפגוע במנוח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
על פי העובדות המוסכמות התכוון המערער לירות ברגליו של המנוח ולא בעורפו והיריה נורתה ע"י המערער לאחר שהמנוח הושיט ידו לצד גופו והמערער חש עצמו מאויים. אין חולק כי לפני האירוע ארעו בבניין בו גר המערער מעשים פליליים על רקע בטחוני דבר שהעלה את סף רגישותו של המערער. נוכח הנסיבות האמורות ובהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע ועד לגזר הדין סברה התביעה כי יש הצדקה להגיע להסדר הטיעון שנעשה. בנסיבות המיוחדות של המקרה לא היה מקום לדחות את הסדר הטיעון. על כן יועמד המאסר בפועל של המערער על שנתיים וכן יבוטל החיוב בתשלום פיצויים שלא היה חלק מהסדר הטיעון.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' בייניש, י. גולדברג. עו"ד בר און למערער, עו"ד למברגר למשיבה. 30.10.97).
בש"פ 1974/97 - מדינת ישראל נגד שי אבוקסיס ובני מורדו
*ביטול שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בבימ"ש השלום בשלשה אישומים. שני האישומים הראשונים נוגעים למשיב 1 בלבד ואילו באישום השלישי הואשמו שני המשיבים בקשירת קשר לביצוע חבלה בכוונה מחמירה. על פי כתב האישום נסעו השניים בשעת לילה במכוניתו של המשיב 2 ותכננו לירות באדם שזהותו אינה ידועה. הראיות בכל שלשת האישומים הגיעו למשטרה בעקבות התקנת מיקרופון במכונית ששכר מס' 2 לאחר שהשופט נתן צו המתיר האזנה לשיחותיו של המשיב 2 במכונית השכורה באמצעות השתלת האזנה מיקרופונית. בימ"ש השלום נתבקש לעצור את המשיבים
עד תום ההליכים ודחה את הבקשה הן משום שלדעתו לא זוהו קולות המשוחחים במכונית כקולות המשיבים והן מן הטעם כי דבריו של המשיב 1 שהוקלטו אינם קבילים כראייה מאחר שאין הם נכנסים לגדר הצו שנתן השופט. אשר למשיב 2 ציין ביהמ"ש כי אין ראיה שהקשר יצא לפועל ולא קמה עילת מעצר. הערר נתקבל.
באשר לאישום השלישי, על פי הנטען שוחחו שני המשיבים בהיותם במכונית. בנסיבות אלה אין לראות כחסרת בסיס את טענת המדינה, כי גם דבריו של המשיב 1 קבילים ולא רק אלה של המשיב 2 שלגביו ניתן הצו. שהרי לא היתה מטרתו של הצו להאזין לשיחותיו של משיב 2 עם עצמו, אלא עם אדם נוסף. חלוקת השיחה בין דבריו של המשיב 1 שעל פי הנטען אינם קבילים ובין דבריו של המשיב 2, שלכל הדעות קבילים, מעוררת קושי ולא ניתן לומר כי אפשרות כזו ברורה לעין. מכל מקום, אין להניח כבר עתה, במידה רבה של סבירות, כי הראיות שהושגו בהאזנת הסתר לא תהיינה קבילות נגד שני הנאשמים. עניינו של האישום השלישי הוא בקשר שקשרו השניים לירות באדם אחר וקשר זה מלמד על מסוכנותם. לפיכך יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט א. גולדברג. עו"ד י. רז - לוי לעוררת, עוה"ד א. בר ציון וס. שלו למשיבים. 27.3.97).
ע.פ. 1954/97 - פנחס אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להפחתה בעונש בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער, קצין בשירות בתי הסוהר, ירה למוות במי שהיתה בת זוגתו במשך תקופה מסויימת, 10 ימים לאחר שבני הזוג נפרדו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. בערעור טוען הסניגור כי יש להפחית ענשו של המערער על יסוד חוות דעת פסיכיאטרית המעלה, למצער, ספק סביר בדבר קיומם של היסודות הנדרשים להפחתת העונש. הערעור נדחה.
מי שטוען כי נתקיימו לגביו התנאים שבסעיף 300א לחוק העונשין בדבר הפחתה בעונש, עליו להביא ראיות ולשכנע את ביהמ"ש בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות. בענייננו, חוות הדעת שהגיש המערער, אין בה כדי להצביע על הפרעה נפשית חמורה הפוגעת במידה ניכרת בכושר הבנתו של המערער או ברצונו, כפי שנדרש לצורך הפחתה בעונש. חוות הדעת מצביעה על מצוקה נפשית שנבעה מהיחסים הקשים בין המערער לבין המנוחה ועל פגיעה בשיפוטו בשל הפרעת הסתגלות. אין בהפרעת הסתגלות כדי לבסס אותו מצב חריג שבו תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח, על אף שהוא רוצח, בשל מצבו הנפשי כפי שעולה מסעיף 300 בדבר הפחתת העונש.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מחמוד שאהין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי - גולדברג למשיבה. 2.2.00).
בש"פ 1107/97 - מדינת ישראל נגד אשר בן לוי בן ברוך
*ביטול שחרור בערובה (סחיטה, זנות וסמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ונאשמת נוספת הואשמו בעבירות של סחיטה בכח ובאיומים, סרסרות לשם מעשי זנות, תקיפה, כליאת שווא, סמים, שהייה בלתי חוקית בישראל, עריכת נישואין וגירושין אסורים וכיוצא באלה עבירות. על פי כתב האישום פגשו המשיב והנאשמת שתי אזרחיות רוסיות שחיפשו דירה למגוריהן, כלאו אותן בדירתם ואילצו אותן בכח, באיומים ובמכות לעסוק בזנות, וכדי לשמור על עירנותן הכריחו אותן להשתמש
בסמים. כן הסדיר המשיב נישואין פיקטיביים לאחת מהן כדי לאפשר לה להישאר בארץ. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה וקיים חשש שהמשיב ישבש הליכי משפט אם יצור קשר עם המתלוננות וכן עמד על עברו הפלילי של המשיב. אעפ"כ הסתפק בחלופה למעצר והורה לשחרר את המשיב בתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
ב. העבירות שיוחסו למשיב הן חמורות ביותר, ומעידות על כך שהמשיב מסוכן לציבור ויש יסוד מוצק לחשש כי ישבש הליכי משפט. למשיב גם הרשעות קודמות. במצב דברים זה לא היתה הצדקה כלשהי לשחרר את המשיב. בתי המשפט מצווים, בדונם בעבירות אלימות חמורות כאלה, להקשות ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של נאשם כאשר נדונות עבירות אחרות פחותות בחמורתן. אין ממש בטענת המשיב כי אין להפלות בינו לבין הנאשמת הנוספת ששוחררה בערובה. חלקו של המשיב במעשי העבירה היה דומיננטי יותר, ולמשיב גם הרשעות קודמות. כך שיש בהבדלים כדי להצדיק גישה שונה לגביהם.
ג. כשהחליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב קבע כי השחרור יעוכב ל-48 שעות כדי לאפשר הגשת ערר. הערר הוגש למחרת יום השחרור והדיון בו נקבע ליום מאוחר נוסף. עם הגשת הערר וקביעת מועד הדיון הורה שופט ביהמ"ש העליון לעכב את השחרור. טוען המשיב כי אין ביהמ"ש שלערעור מוסמך להוסיף ולעכב את שחרורו של הנאשם ששחרורו הושהה למשך 48 שעות לצורך הגשת ערר. בטענה זו אין ממש. כאשר אין אפשרות לשמוע את הערר בתוך 48 שעות אין מנוס מעיכוב השחרור וביהמ"ש שלערעור רשאי להורות על כך מכח סמכותו הטבועה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיב. 20.2.97).
בש"פ 74/00 - מדינת ישראל נגד סאמר זכור
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל - 90 יום (רצח) (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברצח אדם אחד ובפציעת שניים אחרים כאשר על פי כתב האישום הגיעו המשיב ושני שותפיו למקום מסויים בעכו, שם שהה המנוח, המשיב ניגש למנוח ובסכין שהביא עמו דקר אותו בבטנו. לאחר מכן דקרו המשיב ושותפיו שני אנשים נוספים. המנוח הועבר לבית חולים כשהוא מחוסר הכרה ונפטר. מעצרו של המשיב הוארך עד תום ההליכים ולאחר תום 9 חודשים הוארך המעצר 3 פעמים למשך 90 יום. עתה הוגשה בקשה להארכת מעצר רביעית. ב"כ הנאשמים האחרים הסכימו לכך והמשיב התנגד. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותו של המשיב לנוכח המעשים המיוחסים לו, ולנוכח עברו הפלילי העשיר, אינה מוטלת בספק. המשיב ביצע את הרצח כשהיה אסיר ברשיון לאחר שהורשע בשוד מזויין ובהריגה ונדון ל-15 שנות מאסר. אכן, לא בנקל יעתר ביהמ"ש לבקשה רביעית להארכת מעצר. אך כאן מדובר באדם שאיננו נרתע מלחזור ולבצע עבירות חמורות של פגיעה בגוף עד כדי רצח. מעצרו ממילא יסתיים בקרוב, שכן הכרעת הדין אמורה להינתן בתוך חודש. פרשיות התביעה וההגנה והוגשו הסיכומים. בנסיבות אלה יש להאריך את מעצרו של המשיב כמבוקש.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 26.1.00).