ע.א. 972/98 - שמעון משאלי נגד שלמה מיידני ואח'
*התממשות הסכם ביחס לחלק בלתי מסויים במקרקעין. *עסקה למראית עין. *תקפות הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 1741/95 - הערעור נדחה).
א. המשיבה 2 (להלן: החברה) התקשרה במרץ 83 בהסכם (להלן: ההסכם הראשון) לפיו רכשה זכויות בעלות בחלקת קרקע (להלן: החלקה). על פי ההסכם הראשון אמורים היו המוכרים להעביר את זכויותיהם בחלקה לשמה של החברה לא יאוחר מאשר בפברואר 84 אך בפועל לא נרשמו הזכויות ע"ש החברה כמתוכנן. החברה לא עמדה במועדי התשלום וכיוון שכך לא שילמו המוכרים את מס השבח שהוטל על העסקה עד שנוספו לשומת המס קנסות וריבית פיגורים. במאי 88 התקשרה החברה בהסכם עם המשיב 1 (להלן: מיידני) שהיה דייר בחנות על החלקה (להלן: הסכם מיידני) לפיו התחייבה החברה למכור למיידני חלק מזכויותיה בחלקה שהוא "חנות אחד בגודל של כ-20 מ"ר... ושטח אדמה...". בעת שנחתם הסכם מיידני לא ניתן היה לרשום את הזכויות בחנות על שמו של מיידני שהרי בשלב זה טרם נרשמו זכויותיה של החברה בלשכת רישום המקרקעין. במאי 89 נחתם בין החברה לבין המערער זכרון דברים (להלן: זכרון הדברים) לפיו רכש המערער את זכויות החברה בחלקה. בזכרון הדברים צויין במפורש כי ידוע למערער כי למיידני "זכויות על חנות אחת ובאם בעתיד יבנו בניין חדש עם חנויות יקבל אחת בתמורה". זכרון הדברים לא פירט מה טיבן של אותן זכויות - אם זכויות שכירות ואם זכויות בעלות. לגירסת המערער הוא לא ראה את הסכם מיידני ונאמר לו שמדובר בזכות שכירות ואילו מנהלי החברה העידו כי המערער ידע היטב שלמיידני הזכות לבעלות בחנות.
ב. לאחר חתימת זכרון הדברים ותשלום חלק מן התמורה לחברה התברר למערער כי החברה אינה יכולה להעביר על שמו את הזכויות שרכש מחמת החוב שהצטבר במשרדי מס שבח. בעצת עורך דינו ובהסכמת המוכרים נערך הסכם המבטל את ההסכם הראשון (להלן: הסכם הביטול) ונערך הסכם מכר חדש (להלן: הסכם המכר החדש) לפיו רכש המערער ישירות מן המוכרים את זכויותיהם בחלקה. בעקבות הסכם הביטול וחתימת הסכם המכר החדש שילם המערער את מס השבח החל על העסקה במתכונתה החדשה והעביר לשמו את זכויות הבעלות בחלקה. מיידני לא היה צד להסכם הביטול ולא להסכם המכר החדש והזכויות שרכש לא נזכרו בהסכמים אלה. לאחר רישום הזכויות בשמו של המערער חזרו הצדדים לנהוג בזכרון הדברים כאילו לא עבר מן העולם ובהסכם הביטול כאילו לא בא לעולם והמערער שילם לחברה את יתרת חובו על פי זכרון הדברים. מיידני פנה לביהמ"ש המחוזי בתובענה נגד החברה ונגד המערער בה עתר למתן הצהרה כי ההסכם בינו לבין החברה שריר וקיים ועל כן יש להורות לרשום אותו כבעלים בחלק מן החלקה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. טענת המערער כי הסכם מיידני אינו אלא הסכם מדומה נדחתה ונקבע כי מדובר בהסכם אמיתי ובר תוקף. הערעור נדחה.
ג. באשר לטענת המערער כי הסכם מיידני אינו הסכם אמת - ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כי מדובר בהסכם אמת ומסקנתו מעוגנת היטב בחומר הראיות. אשר לטענת המערער כי הסכם מיידני אינו יכול להתגבש לכלל עסקה במקרקעין שכן מדובר בהסכם המתייחס לחלק מסויים במקרקעין ונוגד את הוראת סעיף 13 לחוק המקרקעין - ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתחייבות על פי הסכם מיידני היתה ל"זכות בעלות במושע, בחלק בלתי מסויים של החלקה". מיידני והחברה מסכימים לקביעה זו וקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנות בראיות שבאו לפניו ואין להתערב בכך.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח בפניו שהסכם הביטול והסכם המכר חדש אינם אלא עסקה למראית עין שהרי לא היתה כל השבה מצד החברה למוכרים על אף האמור בהסכם
הביטול ולא שולמה כל תמורה מידי המערער למוכרים על אף האמור בהסכם המכר החדש. כיוון שכך, קבע ביהמ"ש שיש להחיל את דין העסקאות הנוגדות על מערכת ההסכמים שבין הצדדים. עם זאת, מאחר שהצדדים לא העלו את הטענה בדבר קיומו של הסכם למראית עין בחן ביהמ"ש לגופן את מכלול העסקאות בין הצדדים וקבע כי הסכם הביטול עליו חתמה החברה והסכם המכר החדש, מהווים "עסקה נוגדת" מאוחרת בזמן להסכם מיידני ובמצב דברים זה עדיפה זכותו של מיידני על פני זכותו של המערער אלא אם ימצא כי המערער פעל בעסקה זה בתום לב. תנאי זה לא התקיים. גם בכך אין להתערב.
ה. המערער טוען כי העסקה אותה תוקף מיידני בפועל היא עסקת המכירה על פי הסכם המכר החדש והחברה לא היתה צד להסכם זה, בין המוכרים לבין מיידני לא היתה כל עסקה קודמת וממילא אין מדובר בעסקאות נוגדות. טענה זו אין לקבל. הסכם הביטול על פניו נועד לבטל את הסכם המכר הראשון, אולם בפועל לא היה בו כדי לבטל את הסכם מיידני ולא את זכרון הדברים. הסכמים אלו לא בוטלו מעולם והחיובים התלויים בהם נשארו בתוקפם. גם הצדדים עצמם, כולל המערער, נהגו בהתאם לזכרון הדברים ולא בהתאם להסכם הביטול.
ו. אפילו הלכנו לשיטתו של המערער, המבקש לסמוך היום על הסכם הביטול ועל הסכם המכר החדש כאילו הם תקפים - לא היה בכך כדי להועיל לו. הסכם הביטול לא בא לעולם אלא כדי לפלס בפני המערער את הדרך לחתימה על הסכם המכר החדש. העסקה הדו שלבית נועדה להשיג לו ולחברה יתרונות מס. עסקה זו, היא עסקה משולבת אחת שאין להפריד בין חלקיה. המערער הרואה עצמו צד להסכם המכר החדש, הנוגד את הסכם מיידני, הוא גם צד לזכרון הדברים הנותן תוקף מחודש להסכם מיידני. החברה שהיתה צד לעסקה המשולבת היתה גם צד להסכם מיידני. העסקה המשולבת באה לממש את התחייבותה של החברה כלפי המערער והיא נוגדת את התחייבותה כלפי מיידני. במקרה כזה - זכותו של האחרון, ראשון הרוכשים, עדיפה.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גיא אימבר ויגאל זילברברג למערער, עו"ד דורון אלחריזי למשיב. 12.7.00).
בג"צ 489+5848/99+685/00+505 - שלמה דרעי עו"ד ואח' נגד שר הפנים ואח'
*ואח' - הפסקת חברותם של חברים בוועדה מחוזית לתכנון ובניה(העתירות נדחו ברוב דעות השופטים גב' דורנר וגב' בייניש נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה).
א. בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה המוקמת בכל מחוז מכח סעיף 7 לחוק התכנון והבניה מכהנים הממונה על המחוז, נציגי שרים, נציג מינהל מקרקעי ישראל ואחרים ובכלל אלה חמישה נציגי הרשויות המקומיות הממונים ע"י שר הפנים על פי המלצת הרשויות המקומיות. תקופת כהונתה של ועדה מחוזית היא 5 שנים. בוועדה המחוזית של ירושלים (אחת המשיבות בעתירות) מכהנים מזה שנים רבות כנציגי הרשות המקומית אנשים שמחוץ לשירות הציבורי. כך העותרים עו"ד שלמה דרעי, עו"ד ניסים אבולוף, הרב שלמה זלמן זוננפלד וחיים פלק. במרץ 90 פנתה החברה להגנת הטבע ליועץ המשפטי לממשלה בטענה, כי חברותם בוועדה של עוה"ד דרעי ואבולוף אינה כדין שכן לעותרים עניין בפרוייקטים שבהם דנה הוועדה. על פי הטענה הם מתמחים בדיני מקרקעין, מייצגים גופים המעונינים באישור תוכניות ע"י הוועדה ואילו הרב זוננפלד הינו בעלים של מקרקעין נרחבים, המצויים באזורים שהתכנון משפיע על שוויים. היועץ המשפטי לממשלה ביקש ממנכ"ל משרד הפנים לעכב את מינויים של מומלצי רשויות מקומיות שאינם עובדי ציבור לוועדות המחוזיות עד לתום בדיקתו את הנושא. כן
הינחה את שרי הממשלה להימנע ממינויים ערב הבחירות למשרות המתפנות. על אף ההנחיות האמורות מונו ארבעת העותרים ע"י שר הפנים אליהו סויסה לוועדה המחוזית על יסוד המלצתה של עירית ירושלים. בתוך כך הגיש חבר הכנסת פריצקי עתירה שבגידרה נדרש שר הפנים להעביר מתפקידיהם את העותרים. ביולי 99 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחייה שבה קבע כי כשירים לשמש נציגי רשות מקומית בוועדה מחוזית חברים נבחרים במועצת הרשות או עובדי הרשות. בינואר 2000 ביטל שר הפנים את מינוייהם של העותרים. העתירות של חברי הוועדה נציגי העיריה נדחו ברוב דעות השופטים גב' דורנר וגב' בייניש נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. בפסקי הדין נדונה, בין השאר, עצמאות רשות מוסמכת הפועלת מכח חוק. נקבע כי בדרך כלל נציגים של גוף מסוים צריכים לייצג את עמדת הגוף שאותו הם מייצגים ברשות. נציגי הרשויות המקומיות בוועדה המחוזית אינם אמורים להפעיל שיקול דעתם במנותק מהגוף שאותו הם אמורים לייצג. עמדתם חייבת לשקף את מדיניות הגוף שהם נציגיו, הנקבעת ע"י האורגנים הנבחרים של הגוף. בפסק דין הרוב נקבע כי "נציגים" של גוף מסויים, בענייננו נציגי עיריה, צריכים להיות, ככלל, נבחרים או עובדי העיריה ולא נציגים חיצוניים, אם כי אין איסור מוחלט על מינוי נציג חיצוני. לפיכך הוחלט שיש לדחות את עתירות העותרים על הפסקת חברותם בוועדה המחוזית. מנגד סברה השופטת פרוקצ'יה כי יש לקבל את עתירות העותרים, כי כשמדובר על "נציגים" של גוף מסויים אין הם צריכים להיות חברים או עובדים באותו גוף ויכולים להיות נציגים חיצוניים המתפנים ע"י הגוף.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. 12.7.00).
רע"א 669+706/00 - פלונית ופלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הכרזת קטין כבר אימוץ בשל חוסר מסוגלות הורית(בקשות רשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אנגלרד נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה).
א. המשיב הגיש בביהמ"ש לענייני משפחה בקשה להכריז על קטינה כבת אמוץ וביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה וקבע כי להורים מסוגלות הורית לגדל את הבת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור היועץ המשפטי וקבע כי יש להכריז על הקטינה כבת אמוץ בשל חוסר מסוגלות הורית של המערערים. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והם נדחו ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אנגלרד נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.ב. מדובר באם שאין לה מסוגלות הורית, שילדה כבר מספר ילדים, כל אחד מאב אחר, שנמסרו לאימוץ ועתה היא ילדה את הקטינה מגבר בן למעלה מ-60 שנה שהיה נשוי עשרות שנים לאשה אחרת ויש לו ילדים ממנה. שנים רבות ישב בכלא בגין עבירות שונות. לאחרונה נישא האב לאם ולדעת ביהמ"ש לענייני משפחה משעברו שנים מספר מאז הרשעתו האחרונה של האב ניתן להעביר אליהם את הקטינה שכן בזוגיות אין לייחס להם אי מסוגלות הורית. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם במצב הנוכחי שהשניים נישאו אין להעביר אליהם את הקטינה בשל אי מסוגלות הורית. הערעורים נדחו כאמור ברוב דעות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד גב' צפורה אסטרייכר ודן מלכיאלי למבקשים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבים. 13.7.00).
דנ"פ 9263/99 - מדינת ישראל נגד רמי בקשי
*הגשת תביעה בבימ"ש לתעבורה שלא ע"י תובע ולא ע"י שוטר הרושם דו"ח בעבירת תעבורה שנעברה בפניו(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בתיק רע"פ 2558/99 (סביר נ"ד 18 - תקליטור סביר) - פסה"ד הקודם בוטל).
א. המשיב הואשם בבימ"ש שלום בעבירות של אי ציות להוראת שוטר להציג רשיונות וסירוב להתלוות לאותו שוטר למשטרה. כתב האישום נערך על פי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי בהתאם לטופס 7א אשר כותרתו היא "הזמנה למשפט וכתב אישום" (להלן: דו"ח). כתב האישום הוגש על יסוד מזכר שרשם קצין משטרה שהיה עד לביצוען של עבירות התעבורה, וכן על יסוד דו"ח פנימי שרשם אותו קצין. כתב האישום נחתם ע"י עורכת ההזמנה, שוטרת שאיננה במעמד של "תובע משטרתי". בימ"ש השלום הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי ושם טען כי כתב האישום בטל מעיקרו משום שלא חתם עליו "תובע" משטרתי. טענה זו לא הועלתה בבימ"ש השלום והתיק הוחזר לבימ"ש השלום. ביהמ"ש דחה את טענת המשיב, חזר והרשיע אותו באותן עבירות והשית עליו אותו עונש. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נדחה. על פסק דין זה הוגשה בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון והרשות ניתנה בשאלה אחת בלבד: סמכות שוטר, שאינו תובע משטרתי ושלא היה נוכח בעת ביצוע העבירה, לרשום דו"ח שהוא כתב אישום ולחתום עליו. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המשיב וזיכה אותו מהעבירות בהן הורשע. הנימוק לזיכוי היה פגם שנפל, לדעת ביהמ"ש, בכתב האישום בכך שנחתם בידי שוטר שאינו תובע משטרתי ושלא נכח בעת ביצוע העבירות, וכן בשל כך שהדו"ח לא נמסר לנאשם על אתר במקום ביצוע העבירה. בדיון נוסף הוחלט לבטל את פסק דינו הקודם של ביהמ"ש העליון ולאשר את הרשעת המשיב בעבירה שיוחסה לו.
ב. סעיף 239 לחסד"פ קובע כי בעבירות קלות, עבירות קנס וכיוצא באלה, רשאי שר המשפטים לקבוע סדרי אישום והמצאת מסמכים אף בסטייה מהוראות חסד"פ. תקנה 38 הנדונה קובעת כי "בעבירה שסעיף 239 לחוק חל עליה... רשאי שוטר למסור לאדם הזמנה למשפט אם היה לו יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה כאמור... הזמנה כאמור... תהיה לפי טפסים... ותהיה חתומה בידי שוטר שהוציאה...". עמדת המדינה היא שאין לפרש את תקנה 38 באופן המחייב כי שוטר העורך וחותם על דו"ח המוצא מכח תקנה זו, ושמהווה הזמנה למשפט וכתב אישום, יהיה אותו שוטר שהיה עד ראיה לעבירה. לדידה, שוטר אחר יכול לעשות כן. מוסיפה המדינה וטוענת שלא נדרש על פי התקנה שהדו"ח ימסר לנאשם בו במקום, ויכול שישלח אליו לאחר מכן. כך שדו"ח הנשלח לנאשם כעבור זמן מיום ביצוע העבירה, חתום ע"י שוטר שאינו תובע משטרתי ושלא היה נוכח בעת ביצוע העבירה, יהווה כתב אישום על פי תקנה 38 ובלבד שיתקיימו בו יתר תנאי התקנה. לעומת זאת, המשיב טוען כי לצורך תחולת תקנה 38 נדרש כי אותו שוטר שהיה עד ראיה להתרחשות העבירה, הוא שיערוך את הדו"ח ויחתום עליו וכן ימציא אותו, על אתר, לנאשם. במידה והשוטר שהיה עד לביצוע העבירה אינו השוטר העורך את הדו"ח וחותם עליו, יש להעביר את הטיפול בהגשת כתב האישום לידיו של תובע כמשמעותו בחסד"פ. לעניין זה צודקת המדינה בגישתה. תנאי שדו"ח כאמור ימסר לנאשם בו במקום אינו נזכר בתקנה. התקנה גם אינה כוללת תנאי שלפיו השוטר החותם על הדו"ח, שאינו תובע, יהיה אותו שוטר שהיה עד ראיה לביצוע העבירה. דרישה כזו אינה עולה מלשון התקנה ואף לא מתכליתה.
ג. פסק הדין ניתן מפי השופט אור. השופטות גב' דורנר וגב' שטרסברג-כהן שהשתתפו בדיון הקודם, שבו נתקבלה דעתו של המשיב, הסכימו לבטל את פסה"ד הקודם בהתחשב
בכך כי הפירוש המצמצם כפי שנקבע בדיון הקודם ישפיע לרעה על יעילות מנגנון האכיפה בעבירות תעבורה. הן הגיעו למסקנה כי הדרישה למשלוח ההזמנה למשפט ע"י תובע מכבידה ואינה דרושה לגופה.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד גב' אתי כהנא וגב' טל לחיאני שוהו למבקשת, עו"ד שמחה ניר למשיב. 21.8.00).
בש"פ 92/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש להורות על מעצר רק לצורך בדיקת מצבו הנפשי של העצור(הערר נתקבל).
א. בעקבות תלונה על איומים ברצח והחזקת סכין הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר. הליך איסוף הראיות הסתיים והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של העורר בחמישה ימים נוספים לצורך הסתכלות פסיכיאטרית. קצין המשטרה הבהיר כי עד לבדיקת מצבו הנפשי של העורר לא יוגש נגדו כתב אישום. בימ"ש השלום נעתר לבקשה להארכת מעצר והשתית החלטתו על שני אלה: מסוכנותו של העורר; חשש כי יתחמק מהליכי שפיטה. ביהמ"ש הוסיף והחליט כי "אם יהיה הפסיכיאטר המחוזי בדעה שיש לבצע את הבדיקה בתנאי אשפוז - יאושפז החשוד לצורך הבדיקה". ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר על החלטת המעצר וקבע כי העמדת אדם לבדיקה נפשית אפשר שתהא חלק מהליך החקירה - גם אם הסתיים הליך איסוף ראיות הרגיל - וכך הוא המקרה הנדון. לאחר מכן האריך בימ"ש השלום את מעצרו של העורר לשם השלמת הבדיקה הנפשית בידי הפסיכיאטרי המחוזי, הערר על כך נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערר דנא. ביני לביני שוחרר העורר ממעצר. הכרעת הדין בענייננו הינה, איפוא, הכרעה עקרונית, לאחר שביהמ"ש נענה לבקשת ב"כ בעלי הדין להכריע בנושא במותב שלשה. הערר נתקבל.
ב. מערכת העובדות האמורה מעוררת כמה וכמה שאלות והן: האם מוסמך בימ"ש - על פי משפט המעצרים - להורות על הארכת המעצר אך לבדיקת מצבו הנפשי של פלוני?; אם מוסמך הוא לכך, האם מוסמך הוא להורות כי במהלך המעצר יבדק מצבו הנפשי של פלוני בכפייה שלא בתנאי אשפוז; אם מוסמך הוא גם לכך האם מוסמך הוא להורות כי הבדיקה תבוצע גם בתנאי אשפוז בכפיה. חוק סדר הדין הפלילי קובע כי "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מן המעצר, ואולם אם מצהיר התובע כי עומדים להגיש כתב אישום... רשאי שופט להאריך את המעצר...". על דרך העקרון, איפוא, אם הסתיימה חקירה ("חקירתו הסתיימה") יש לשחרר עצור. השאלה בענייננו היא, האם בדיקה פסיכיאטרית לבירור מצבו הנפשי של העצור בעת ביצוע העבירה, או מסוגלותו לעמוד לדין, נופלת במסגרת מושג החקירה והתשובה היא חיובית. כיון שכך קנה ביהמ"ש סמכות, בהתקיים עילת מעצר ושאר תנאים הנדרשים בחוק המעצרים, להוסיף ולעצור אדם לעריכתה של אותה בדיקה.
ג. אשר לסמכות ביהמ"ש להורות כי במהלך המעצר יבדק מצבו הנפשי של פלוני בכפייה שלא בתנאי אשפוז או בתנאי אשפוז - לעניין זה הגיע ביהמ"ש העליון לאחר בירור מקיף של הנושא לסיכום כדלהלן: "ניתן להאריך מעצרו של חשוד רק - ואך ורק - אם מוכחת עילת מעצר מאלו עילות מעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. כל עוד פלוני הוא בחזקת חשוד וטרם הוגש נגדו כתב אישום... אין בימ"ש קונה סמכות להורות על בדיקתו הפסיכיאטרית בתנאי אשפוז, לא לבירור אחריותו המהותית ולא לבירור מסוגלותו לעמוד לדין. כן אין בימ"ש מחזיק בסמכות להורות על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית לחשוד - ולו שלא בתנאי אשפוז - לבדיקת אחריותו המהותית למעשה שהוא נחשד בעשייתו. סמכותו של ביהמ"ש מצמצמת עצמה אך להורייה על בדיקה פסיכיאטרית - שלא בתנאי אשפוז - למטרת בירור מסוגלותו של חשוד לעמוד לדין...
למעצרו של חשוד חייבת שתתקיים אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים, ומשייעצר ניתן להורות על הבדיקה. בדיקה זו באה בגדרי חקירה, וכמסקנה נדרשת... כי כל עוד לא נעשתה הבדיקה, לא נסתיימה החקירה... בימ"ש מחזיק בסמכות... להורות על שני אלה: אחד, על אשפוזו של עצור, ושניים, על בדיקתו הפסיכיאטרית - בתנאי אשפוז או שלא בתנאי אשפוז - לשם בירור אם יש צורך להעבירו מבית מעצר רגיל לבית חולים או לאגף פסיכיאטרי של בית סוהר".
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד אנדרה רוזנטל למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 28.8.00).
ע.א. 6117/97 - עמותת נוה שושנים נגד משרד הבינוי והשיכון
*דחיית תביעה להחזר הוצאות פיתוח ע"י המינהל כאשר שונתה התב"ע על פי יזמת התובעים(מחוזי י-ם - ת.א. 1013/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה עמותה הכוללת קבוצת משפחות שהתארגנה לבנייה משותפת בכרמיאל בדרך של קבלת קרקע בהקצאה מהמינהל ובניה עצמית. העמותה פנתה למינהל והצביעה על מגרש ספציפי בשטח המשתרע על כ-20 דונם. על פי התכנית המפורטת (להלן: התב"ע המקורית) היה המגרש רצף של 4 מגרשים ותוכנן להקצאה כמגרש אחד גדול. בתשריט מופיעות 47 יחידות דיור ללא כל סימון של שטחים ציבוריים. משרד הבינוי המליץ בפני המינהל לאשר את הקצאת המגרש לעמותה כגוף אחד וכיחידה אחת לאחר שמספר ימים קודם לכן הוציא המשרד לעמותה דרישה לתשלום החזר הוצאות הפיתוח הכללי שביצע המשרד במתחם שמחוץ לתחום המגרש ועד לגבולותיו, כאשר נוסחת החישוב להחזר הוצאות הפיתוח מבוססת בעיקר על שטחו של המגרש. הנהלת המינהל אישרה את הקצאת המגרש לעמותה לבניה עצמית של חבריה בשטח כולל של 18,200 מ"ר ועם אישור המינהל נחתמו עם חברי העמותה הסכמי פיתוח.
ב. לימים שונתה התב"ע המקורית (להלן: התכנית החדשה) ובמסגרת השינוי הוגדר המגרש לא כיחידה אחת המשמשת למגורים בלבד, אלא ככזה המורכב מחלקותיהם של חברי העמותה, תוך העברת שטחים משותפים של העמותה לשימוש כשטחים ציבוריים פתוחים המיועדים לשמש כשבילי גישה, חניות, גינות ורחובות הולנדיים. לאחר שינוי התכנית וחלוקת המגרש ל-47 מגרשים לבניה ביקשה העמותה לקבל ממשרד הבינוי החזר יחסי של דמי הפיתוח, בהתחשב בצמצום השטחים למגורים והעובדה שדמי הפיתוח נקבעו כפונקציה של שטח המגרש המוקצה. עוד דרשה המערערת כי פיתוח השטחים שאינם למגורים ושנוצרו במסגרת התכנית החדשה יוכר כמצוי בתחום אחריותו של משרד השיכון ועליו לשאת בעלותו. עמדת משרד השיכון היתה כי אחריותו וחיוביו מתגבשים לפי התב"ע הראשונה שעל פיה הוקצו המגרשים למערערת.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים התגבשו עם מתן ההמלצה להקצאת המגרש על פי התב"ע הראשונה. ביהמ"ש קבע שהמערערת היא זו שביקשה שינוי התב"ע על מנת שתתאים את המגרש לצרכיה והיא זו שיזמה בפועל את שינויה. עוד קבע ביהמ"ש כי נציגי משרד השיכון הבהירו למערערת כי כל שינוי במגרש לא יגרור אחריו שינוי של התחשיב או שינוי בהיקף התחייבויות המערערת. על יסוד כל אלה דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ד. השופט זועבי: לרגע ההתקשרות החוזית בענייננו נועדה חשיבות רבה שכן בו מתגבשים הן חיוביה של העמותה והן חיוביו של משרד השיכון. עם גיבוש חיובים אלה לא ניתן לשנותם בעתיד אלא בהסכמה מפורשת או משתמעת של הצדדים. ההתחייבויות ההדדיות בענייננו התגבשו עם מתן ההמלצה להקצאת המגרש על פי התב"ע הראשונה
וחיובים אלה לא כללו התחייבות של משרד השיכון לבצע פיתוח השונה מהפיתוח שהיה מוטל עליו לפי התב"ע הראשונה או להחזיר דמי פיתוח שכבר שולמו עקב שינוי כלשהו בתכנית הנ"ל. נהפוך הוא, אנשי המערערת ידעו כי על המערערת מוטלת אחריות לכל שינוי שתרצה בשטח המגרש שהוקצה לה. אין לראות בשינוי תכנית התב"ע שיזמה המערערת כמחייבת את משרד השיכון לשנות את תחשיב דמי הפיתוח. די בכך כדי לדחות את ערעורה של המערערת.
ה. ניתן להגיע לאותה מסקנה גם מתוך נימוקים של השתק ומניעות. הוכח כי העמותה ידעה על השינויים התכנוניים הצפויים במגרש, ובחרה שלא למחות על דרישת התשלום של הוצאות הפיתוח. המערערת לא דרשה את ביטול החוזה, ולא פנתה לביהמ"ש. היא שילמה את מלוא הסכום, יזמה את שינוי התכנית, חבריה חתמו על חוזי פיתוח וחוזי חכירה עם המינהל וזאת על סמך המלצה שניתנה ע"י משרד השיכון והחלו לבנות במגרש. רק אז, לאחר שהציבה עובדות בשטח ולאחר שמשרד השיכון אינו יכול לחזור בו מהמלצתו, פנתה המערערת לביהמ"ש - לאחר כ-5 שנים מיום מתן ההמלצה. משרד השיכון הסתמך על מצג ההסכמה שיצרה המערערת בכך ששילמה את דמי הפיתוח במלואם, ובהתאם לכך המליץ על הקצאת המגרש למערערת ללא מכרז. בצדק טוען משרד השיכון כי אילו ידע שהמערערת אינה מסכימה להיקף הפיתוח ועלותו, כי אז יתכן ולא היה נעתר לבקשת המערערת למתן המלצה להקצאת הקרקע.
ו. השופטת שטרסברג-כהן: השינויים בתב"ע המקורית נועדו אך לנוחות גישת חברי העמותה לבתיהם ועל מנת שעיריית כרמיאל היא שתשא בתחזוקתם ובניקיונם כשטחים ציבוריים, על אף שהעמותה יכלה להשאירם בייעודם כשבילים פרטיים ולמנוע כל גישה דרכם לפי רצונה. מכאן כי בניגוד לטענת העמותה, התב"ע המקורית אף שאינה כוללת שטחים ציבוריים נותנת מענה הולם לכל הצרכים הציבוריים של חברי העמותה ולא היתה כל מניעה ליישמה כפי שהיא ללא כל שינוי. בנסיבות אלה אין כל בסיס משפטי או אחר לחייב את משרד השיכון להשיב כספים לעמותה כתוצאה משינוי התב"ע שנעשה לנוחות הבעלים בלבד ואיננו פרי כורח התנאים בשטח. עמדה זו מייתרת את הצורך להכריע בשאלה מה הדין במקרה בו שולמו ע"י יזם הוצאות פיתוח כללי על בסיס תב"ע קיימת ששונתה, כאשר שינויה הוא כורח המציאות.
ז. הנשיא ברק: בנסיבות העניין אין המערערת זכאית לכל החזר מן הסכום ששילמה עבור הוצאות פיתוח ואין המשיב חייב בביצוע עבודות הפיתוח בשטח הציבורי במגרש על פי התב"ע החדשה. על פי ממצאי ביהמ"ש המחוזי הבהירו נציגי משרד השיכון למערערת בצורה ברורה לפני שינוי התב"ע, על פי יוזמת המערערת, כי שינוי זה לא יגרום שינוי בחישוב התשלום בגין החזר הוצאות פיתוח ולא יגרום שינוי בהתחייבויות המשיב. מסיבה זו יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עו"ד אברהם גל למערערת, עו"ד ציון אילוז למשיב. 21.8.00).
בג"צ 3638/99 - אמנון בלומנטל ו-18 אחרים נגד עירית רחובות ואח'
*ביטול הקצאת קרקע ע"י עירית רחובות לעמותה ללא פרסום מוקדם למרות שלא חלה חובת מכרז(העתירה נתקבלה).
א. המשיבה הקצתה קרקע למשיבה 3 (עמותת הליכות חיים - להלן: העמותה) בשכונת המגורים רמת יגאל שברחובות. הקרקע הוקצתה ללא תמורה לשם הקמת מרכז רוחני קהילתי להפצת היהדות. מהות הפעילות כפי שצויינה בבקשה היא "כולל אברכים יום שלם, מרכז רוחני לבעלי בתים ופעילות להפצת יהדות; הרצאות שבועיות וחודשיות...". משהחלה עבודת הבניה של המרכז, קמה התנגדות מצד העותרים להקמת המרכז בשכונתם
והם פנו לראש העיר בדרישה להפסיק הבניה ונענו בשלילה. העותרים טוענים כי נפלו פגמים בהליך הקצאת הקרקע ע"י העיריה, הן בקבלת ההחלטה בדבר ההקצאה, הן בסבירותה והן באופן אישור הסכם ההקצאה ובהליך מתן היתר הבניה לעמותה. לטענת העותרים היה על העיריה לשמוע את דעתם של התושבים לפני קבלת ההחלטה. כן הם טוענים כי הקצאת קרקע לשם הקמת מרכז חרדי בשכונה שרוב תושביה חילוניים איננה סבירה. העיריה טוענת כי לא נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה שכן ועדת ההקצאות בדקה את העמותה והיה בידיה מידע לגבי אופייה ופעילותה עת החליטה להיענות לבקשה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היתה כי הקצאת קרקע ללא תמורה, כמוה כמתן תמיכה וכי יש לעגן את ההקצאה בנוהל מחייב. הנוהל יחול רק על הקצאות פטורות ממכרז, לגופים פרטיים ועמותות. ההקצאה תוגבל רק לצרכים חיוניים, על פי פרמטרים ותנאי סף שיבטיחו ניצול מיטבי של הקרקע אל מול הדרישה. העתירה נתקבלה.
ב. הקרקע יועדה על פי תכנית בנין עיר למטרות ציבוריות. הצדדים אינם חלוקים בשאלת סמכותה של העיריה להקצות את הקרקע. המחלוקת סבה על דרך הפעלת סמכות ההקצאה. לפני ההתקשרות בחוזה להעברת מקרקעין מחובתה של העיריה לערוך מכרז. אמנם בענייננו מדובר בחריג ולא חלה חובת מכרז, אולם חובה זו הקיימת ככלל, ממחישה את החשיבות המיוחסת להתקשרות העיריה בחוזה להעברת מקרקעין. הקצאת מקרקעין חייבת להיעשות על פי כללים וקריטריונים הוגנים, שוויוניים, ברורים, ענייניים וגלויים ועל פי שיקולים ענייניים סבירים ומידתיים.
ג. נדבך ראשון בהליך הקצאה תקין, הוא הפרסום. חובת הפרסום היא פועל יוצא מן השקיפות הנדרשת לצורך תקינותו של ההליך המינהלי. כאשר ההקצאה משליכה על תושבי השכונה ויש בה להשפיע על אורח חייהם ועל איכות חייהם יש לפרסם את עניין ההקצאה ולאפשר להם להשמיע ולומר את דברם. אמצעי נוסף ליצירת תשתית ראוייה ולמניעת שיקולים זרים ופוליטיים היא היוועצות במקרים המתאימים בגורמים מקצועיים. הוועדה שדנה בעניין בעיריה נתנה דעתה רק להיבט של צרכי העמותה והתאמת הקרקע לתכנית שהעמותה ייעצה לה. אך אלה אינם השיקולים הבלעדיים ואף לא השיקולים המרכזיים שעל הוועדה לשקול. לא עולה מהפרוטוקולים כי נבדק "הצורך בהקצאה", לא עולה שהיתה "היכרות אישית עם פעולות העמותה" ולא עולה כי ועדת ההקצבות "בחנה אלטרנטיבות שונות תוך שהיא מודעת לבקשות האחרות המונחות לפניה". מכאן שההחלטה שנתקבלה אינה פרי שקילת כלל האינטרסים המשמשים בזירה, תוך התייעצות ראוייה עם הגורמים המתאימים. מועצת העיריה התייחסה להחלטות הוועדה שהמליצה על ההקצאה ולא ברור אם ומה שקלה המועצה לקראת קבלת ההחלטה לאשר את ההמלצה.
ד. נותרה השאלה מה הדין כיום לאחר שנוצרה מציאות חדשה בשטח. לטענת העמותה החלה בבנייה עם קבלת האישור והשקיעה למעלה מחצי מליון דולר בפרוייקט ואילו העותרים השהו את עתירתם. אין לומר כי העותרים השהו את עתירתם שכן הם פעלו בזריזות ופתחו מיד בצעדים נמרצים למנוע את ההקצאה. בנסיבות העניין העובדה שכבר נחתמו הסכמים עם העמותה והחלה בעבודה אינה יכולה לשנות את התוצאה שההקצאה לא היתה כדין ויש לבטלה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד טל שרון וגב' עינת הורוביץ לעותרים, עו"ד גב' נילי ברעם לעירית רחובות, עו"ד יורם בר סלע לעמותה, עו"ד אבי ליכט לשר הפנים. 24.8.00).
בג"צ 8150/98 - תיאטרון ירושלים נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*פירוש תקנה שעניינה דרך מימון ההנחה הניתנת ע"י מוסדות שונים ל"אזרחים ותיקים". *נטל ההוכחה בהליך בקורת שיפוטית במשפט הציבורי(העתירה נדחתה).
א. חוק האזרחים הוותיקים קבע זכאות להנחות ל"אזרחים ותיקים" במספר תחומים. עוד קבע החוק כי על שר האוצר להתקשר בהסכמים עם נותני ההנחות למימון ההנחה. בכל הנוגע להנחה מדמי הכניסה למופעים, החוק קובע כי שר האוצר יתקשר בהסכמים לכיסוי ההנחות רק עם גופים או סוגי גופים שייקבעו לעניין זה בתקנות. בכל הנוגע למופעים נקבעו בתקנות רק גופים מסויימים כחייבים במתן הנחה ואלה הם "מוסדות תרבות", "מפיצים" ומוזיאונים. כולם מוסדות הנתמכים ע"י המדינה ונכללים ברשימה שפורסמה בילקוט הפרסומים.
ב. העותרת, תאגיד הרשום כחברה פרטית, רוכשת מהמשיבים 11-5 (תיאטרונים הבימה, הקאמרי ואח'), מופעים המופקים על ידם לשם הצגתם על בימת האולם שבבעלות העותרת. העותרת מוכרת כרטיסים למופעים אלה תוך מתן הנחה לאזרחים ותיקים. אין העותרת מקבלת מאוצר המדינה במישרין החזר בגין הנחות שהיא מעניקה. הפרשנות שנותנים המשיבים להוראות החוק ולתקנות היא שאין שר האוצר חייב להתקשר עם העותרת בהסכם להחזרת דמי ההנחה, אלא העותרת אמורה לקבל את ההחזר מהתיאטראות שאת הכרטיסים מהמופעים שלהם היא מוכרת לציבור, היינו בדרך של מימון עקיף. כנגד הסדר מימון העקיף מופנית העתירה. העותרת מבקשת להצהיר על בטלותה של תקנה 2(ב) לתקנות שלפיה "נמכרים בפועל כרטיסים למופע... שלא בידי מי שחייב במתן ההנחה... יתן את ההנחה מטעמו מי שמוכר בפועל את הכרטיסים, ומוכר הכרטיסים בפועל יהיה זכאי למימון ההנחה... באמצעות החייב במתן הנחה...". בענייננו, החייב במתן ההנחה הוא התיאטרון המוכר את ההצגה לעותרת ועל כן נטען ע"י המשיבים כי בגדר המימון העקיף צריכה העותרת לקבל את ההנחה מהתיאטרון. העתירה נדחתה.
ג. הפרשנות שמציעה המדינה היא הפרשנות הנכונה ועל פי פרשנות זו אכן צריכה העותרת לקבל את מימון ההנחה מהתיאטראות שמהם היא רוכשת את ההצגות ואילו אותם תיאטראות הם שמקבלים את מימון ההנחה מהמדינה. התיאטראות אכן טוענים כי הם נותנים לעותרת את ההנחה, אך לא לפי הסדר של מכירת כרטיסים אלא במסגרת מכירת ההצגה כשהם מפחיתים מהמחיר שהם אמורים לבקש עבור מכירת ההצגה %10 כהנחה, כמימון ההנחה לאזרחים ותיקים. באשר לטענה כי התקנת התקנות מהווה חריגה מסמכות - על פי לשון החוק, התקנה עומדת בדרישות החוק. אשר לטענת העותרת כי הסדר המימון העקיף הוא בלתי אפשרי למימוש מעשי ומשום כך עיגונו בתקנות אינו יכול לעמוד - בג"צ לא שוכנע בצדקת הטענה של העותרת בדבר מניעה אובייקטיבית לאפשרות מימון עקיף של ההנחות.
ד. הצדדים נחלקו בשאלה על מי נטל ההוכחה שהסדר המימון העקיף אינו יכול להתבצע. הסוגייה על מי נטל ההוכחה במשפט הציבורי טרם נדונה בהרחבה בפסיקה ואף אינה טעונה דיון ממצה בעניין שלפנינו. זאת משום שהובהר כי הביצוע של המימון העקיף אפשרי. ברם, למעלה מן הצורך מן הראוי לעמוד על היבטים מסויימים הנוגעים לשאלת הבאת הראיות בהליך הביקורת השיפוטית. נקודת המוצא היא כי גם בהליך הפעלת הביקורת השיפוטית על מעשה המינהל, הנטל הראשוני הוא על כתפי הטוען לאי חוקיות המעשה המינהלי, להראות כי נפל פגם בהליך או בהחלטה המינהלית, וכל עוד לא הראה העותר קיומו של פגם לכאורי תוכל הרשות המינהלית להתבסס על חזקת החוקיות ולטעון לכשרות ההחלטה ותקיפותה. משהרימה העותרת את הנטל הראשוני להראות כי לכאורה מתקיימת אי חוקיות, יעבור הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי לא נפל
במעשיה או בהחלטותיה פסול שיש בו כדי להשפיע על תוקפה של ההחלטה או על תוצאות הדיון. אפשר שבמהלך הדיון הנטל יעבור מצד אל צד לפי העניין ועל פי החלטת ביהמ"ש שיכול לבקש מכל צד ראיות וטענות נוספות.
ה. מידת ההוכחה המוטלת על העותר עשויה גם להשתנות בהתאם לסוג העניין וטיבה של ההחלטה המינהלית או ההליך שאת חוקיותו מבקש הוא לתקוף. כשמבקשים לתקוף תקנה, הנטל המוטל על העותר כבד באופן יחסי. במסגרת ביקורת שיפוטית הבוחנת את חוקיות התקנה או ההחלטה המינהלית, יש לקיים הליך בירור ראיות בשונה מן ההליכים המקובלים במשפט אזרחי או פלילי. הכרעה בעתירה תתקבל על פי מכלול הראיות שהביאו הצדדים. כאשר על פי מכלול הראיות התגלה פגם מהותי בהחלטת הרשות או בהליך המינהלי יהיה בכך כדי להכריע את גורל העתירה. בעניין שלפנינו, על פי מכלול הראיות לא נתגלה פגם כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד רנאטו יאראק לעותרת, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למדינה, עו"ד גב' מיכל שקד לתיאטראות. 31.8.00).
בג"צ 1020/99 - יוסי דואק ויהודה פדרליין נגד ראש עירית קרית ביאליק
*הצורך בייצוג יחסי של כל הסיעות במועצה מקומית לוועדת בנין איזורית לפי חוק התכנון והבניה(העתירה נתקבלה).
א. במועצת עירית קרית ביאליק 17 חברים. המשיב זכה בראשות העיריה בבחירות שהתקיימו ב-98 וחברי המועצה הנבחרת נחלקו ל-8 סיעות. לאחר הבחירות מנתה סיעתו של המשיב 4 חברי מועצה ואילו סיעותיהם של שני העותרים מנו האחת - 2 חברים, והשניה - 3 חברים. זמן מה לאחר הבחירות התפצלה סיעת העותר 2 לשתיים וחבר אחד מסיעתו הצטרף לסיעתו של ראש העיריה. עוד שתי סיעות מונות שני חברי מועצה כל אחת ול-4 סיעות נוספות חבר מועצה אחד לכל אחת. שר הפנים הכריז, על פי חוק התכנון והבניה, על שטחן של הערים קרית ביאליק, קרית מוצקין וקרית ים כעל מרחב תכנוני. בהתאם לסעיף 19 לחוק התכנון, הוועדה המקומית של המרחב היא בת 17 חברים ומורכבת מנציגים של כל הרשויות המקומיות במרחב. לעירית ביאליק 6 נציגים בוועדה המקומית של מרחב התכנון אליו היא משתייכת. בפברואר 99 בחרה מועצת העיריה את נציגיה לוועדה המקומית, מהם שני נציגים מסיעת ראש העיריה וארבעה נציגים מסיעות אחרות. אחד הנציגים שנבחר היה מסיעתו של העותר 2 והוא הנציג שעבר לאחר מכן לסיעת ראש העיר. המצב שנוצר הוא שלסיעת ראש העיר יש 3 נציגים בוועדה המקומית ול-3 הסיעות הנותרות נציג אחד לכל אחד. העותרים טוענים כי הייצוג אינו משקף את ההרכב היחסי של הסיעות במועצת העיריה כנדרש על פי חוק. עוד הם טוענים כי נציגי העיריה לוועדה המקומית הם חברי הקואליציה בלבד. הטענה היא כי נציג אחד, שנבחר, כביכול, כחבר סיעת העותר 2, נבחר שלא על דעת סיעתו והצטרף לאחר מספר ימים לסיעתו של ראש העיריה.
ב. בתשובתה העלתה העיריה טענת סף ולפיה מנוע העותר 1 מלתקוף את הבחירה, כיוון שבישיבה בה התקיימה הבחירה נמנע מלהציע מועמד מטעמו וכן מנועים העותרים מלטעון נגד הבחירה כיוון שהעותרים וחברי סיעותיהם עזבו את הדיון מיד לאחר שראש העיריה הציע מועמדים לוועדה ולא השתתפו בבחירת הנציגים. לגופה של העתירה טוענת העיריה כי ההוראה שבסעיף 19 לחוק התכנון אינה מחייבת ייצוג על פי חתך מדוקדק של חלוקת נציגי הסיעות במועצת העיריה. עוד טוענת העיריה כי נתקיימו בחירות כנדרש וחברי הוועדה נבחרו כדין וכן כי שניים מבין ששת הנציגים היו חברי אופוזיציה במועד בחירתם. עוד טענה העיריה כי ההפרש בין מספר המצביעים לאחת מסיעות היחיד
שב"כ נבחר כנציג לוועדה המקומית, לבין מספר המצביעים לסיעתו של עותר 1, הוא קטן ביותר ובנסיבות אלה אין עילה להעדיף את ייצוג מצביעי סיעתו של עותר 1 על פני מצביעים שבחרו בסיעת היחיד. העתירה נתקבלה.
ג. באשר לטענת הסף - אין ממש בטענה כי העותרים מנועים מלהעלות טענות נגד בחירת הנציגים לוועדה המקומית. העותר 2 הציע מועמד מטעמו ומועמדותו נדחתה. העותר 1 העלה השגות כנגד אופן הבחירה במכתב לראש העיריה והשמיע טענותיו בעניין זה בישיבת מועצת העיריה שהתקיימה למחרת הבחירה. בנסיבות אלה אין מניעה שהעותרים, חברי המועצה, שיש להם עניין בייצוג הולם בוועדה המקומית ישיגו על חוקיות הנציגות ועל הרכבה הסיעתי.
ד. סעיף 19 לחוק התכנון קובע "כל רשות מרחבית תבחר, ככל שניתן, את נציגיה לועדה המקומית בהתאם להרכב היחסי של הסיעות...". הייצוג בגופים נבחרים שהבחירה אליהם נעשית על יסוד בחירה פוליטית בין סיעות, מבוסס הן בשלטון המרכזי והן בשלטון המקומי, על עקרון של ייצוג יחסי. עקרון השוויון הדמוקרטי מחייב ייצוג הולם יחסי גם למיעוט. הייצוג קשור קשר אמיץ לצורך ליתן למיעוט המיוצג הזדמנות נאותה להשמיע את קולו. הוראת סעיף 19 המבוססת על עקרון הייצוג היחסי מקויימת כאשר הייצוג מבטא באופן הולם את היחס בין גודלן של הסיעות במועצה, ולאו דווקא את היחס שבין מספר חברי הקואליציה למספר חברי האופוזיציה.
ה. בנסיבות מסויימות עשוי להתעורר קושי אם בחרה מועצת העיריה את נציגיה לוועדה המקומית כדין ולאחר מכן השתנה ההרכב הסיעתי במועצה. האם שינוי כזה מחייב שינוי בנציגות מועצת העיריה לוועדה המקומית? התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית. ניתן לומר כי אם השינוי אינו משפיע באופן משמעותי על יחסי הכוחות הסיעתיים אין המועצה חייבת לשקול החלפת נציגיה. כאשר השינוי משפיע על כל מאזן הכוחות בין הסיעות ומועצת העיריה, יש מקום לבחור מחדש את נציגות מועצת העיריה לוועדה המקומית.
ו. בענייננו, סיעתו של ראש העיריה המונה 5 חברי מועצה שלחה 3 מתוכם לוועדה המקומית. עוד מכהנים בוועדה נציג של סיעה בת 2 חברים ושני נציגים של 2 סיעות יחיד. לשתי סיעות העותרים שהן בנות 2 חברים כל אחת אין ייצוג בוועדה המקומית. עניין זה כשלעצמו יש בו פגם. לכך יש להוסיף שהסיעות הללו הן סיעות האופוזיציה במועצה ובהיעדרן מן הוועדה המקומית אין בוועדה ייצוג למיעוט. לפיכך על העיריה לבחור מחדש את נציגיה בהתאם לעקרונות שהותוו בפסה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. העותרים לעצמם, עו"ד דן יהלום למשיב. 8.8.00).
בג"צ 5743/99 - יוסי דואק ורפי ורטהיים נגד ראש עירית קרית ביאליק ואח'
*ביטול בחירת נציג סיעה לראשות ועדת בקורת בעיריה כאשר אינו נמנה על סיעות האופוזיציה(העתירה נתקבלה).
א. המשיב 3, המהווה סיעת יחיד במועצת עיריית ביאליק, מונה לכהונת ראש ועדת הביקורת של העיריה. העתירה מתמקדת בייצוג הסיעתי בוועדה לענייני הביקורת של המועצה ובשאלה אם המשיב 3 הוא איש אופוזיציה במועצת העיריה כנדרש בהוראת סעיף 149ג(ג) לפקודת העיריות. ראש העיריה והמשיב 3 טוענים כי המשיב 3 אינו חבר הקואליציה אלא איש האופוזיציה והעותרים טוענים כי אין הדבר כך. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 149 לפקודת העיריות קובע כי יו"ר הוועדה לענייני ביקורת יהיה מהאופוזיציה ובפיסקת משנה של הסעיף נקבעו התנאים הנדרשים כדי לראות בעיריה סיעה כסיעה
אופוזיציונית. תנאים אלה הם כי הסיעה שונה מסיעתו של ראש העיריה, ולסיעה אין ייצוג בועדת ההנהלה, לא מונו סגנים לראש העיריה מהסיעה, הסיעה אינה קשורה בהסכם המתייחס לכהונת ראש העיריה או לניהול העיריה. 4 התנאים המנויים בסעיף 149 הנ"ל אינם תנאים ממצים לעניין הגדרה של איש האופוזיציה. גם אם מתמלאים כל התנאים האמורים עדיין יכול והסיעה לא תחשב כאופוזיציונית אם מהנסיבות עולה כי הסיעה אינה מהווה אופוזיציה. בנסיבות שבענייננו עולה כי המשיב 3 אינו משתייך לאופוזיציה. המשיב 3 הצביע עם הקואליציה עשרות פעמים כדבר שבשיגרה, כמעט בכל ההצבעות שהתקיימו. גם ראש העיריה וגם חברי המועצה אינם רואים במשיב 3 "איש האופוזיציה" והדבר עולה ממסמכים שונים. בנסיבות אלה יש לפסול את בחירתו לראשות ועדת הביקורת ויש לבחור מחדש יו"ר לוועדת הביקורת מנציגי האופוזיציה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. העותרים לעצמם, עו"ד דן יהלום למשיב. 8.8.00).
רע"פ 4398/99 - עינת הראל נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה תוך הפרת זכות הטיעון של הנהג. *האם פסילה מינהלית פגומה בטלה או ניתנת לביטול. *תקיפה ישירה או תקיפה עקיפה של החלטה פגומה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70562/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).א. המערערת היתה מעורבת בתאונת דרכים בה נפצע אדם ורשיון הנהיגה שלה ניטל ממנה, על אתר, ע"י שוטרת. היא זומנה להופיע בתחנת משטרה ביפו למחרת היום. למחרת נערך דיון בנסיבות התאונה בין קציני משטרה באותה תחנה. המערערת לא הוזמנה להציג את טענותיה באותו דיון או עובר לדיון. בדיון הוצגו תיק החקירה של תאונת הדרכים, וכן נתונים אישיים של המערערת, לרבות הרשעות קודמות בעבירות תעבורה. בסיום הדיון הוחלט לפסול את רשיון הנהיגה של המערערת. קצין משטרה הוציא צו פסילה של רשיון הנהיגה לתקופה של 60 ימים והצו נמסר לידי המערערת כשהופיעה על פי הזימון אותו יום בתחנת המשטרה. לפני שחלפו 60 הימים נמצאה המערערת נוהגת. היא הועמדה לדין באשמה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המערערת וגזר עליה עונש של קנס, פסילה ומאסר על תנאי. ערעורה של המערערת לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. בערעור הועלתה השאלה אם קצין המשטרה שהחליט לפסול את רשיון הנהיגה של המערערת, הפר את זכות הטיעון שלה. סעיף 47 לפקודת התעבורה המסמיך קצין משטרה לפסול רשיון נהיגה, קובע כי שוטר הנוטל את רשיון הנהיגה חייב לזמן את הנהג להופיע בפני קצין משטרה לצורך החלטה בדבר פסילת הרשיון. החלטה של קצין משטרה לפסול רשיון נהיגה מבלי לזמן את הנהג להופיע בפניו "נגועה באי חוקיות". השאלה היא מה נפקותו של פגם זה. האם הוא עושה את צו הפסילה בטל, או עושה את הצו נפסד בלבד, כך שהוא קיים ותקף עד שיבוטל ע"י ביהמ"ש.
ג. אין ספק כי הפרה של זכות הטיעון היא עילה בפני ביהמ"ש לבטל החלטה מינהלית לרבות צו פסילה של רשיון נהיגה. אולם, הפרה כזאת אינה גורמת מעצמה לבטלות מוחלטת של ההחלטה המינהלית מיום שההחלטה נתקבלה. יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם. במישור הראשון על ביהמ"ש לבדוק אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, וכיוצא באלה. אם קבע ביהמ"ש שנפל פגם בהחלטה עליו לשקול במישור השני את נפקות הפגם, כלומר, את הסעד הראוי. אפשר שפגם מאותו סוג יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי
הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שמקרה אחד יוביל את ביהמ"ש להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה, ומקרה שני יוביל לביטול ההחלטה ממועד מסויים שביהמ"ש יקבע אם בעבר ואם לעתיד, ואפשר גם שביהמ"ש יקבע כי על אף הפגם ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם.
ד. אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המינהלית: האם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה. גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. המערערת יכלה לתקוף את צו הפסילה בדרך של תקיפה ישירה, אם ע"י פניה חוזרת לקצין משטרה שיתן לה זכות שימוע ויחליט מחדש בשאלת הפסילה ואם ע"י ערעור לביהמ"ש לבטל את צו הפסילה המינהלית. המערערת לא הלכה בדרך זו אלא נהגה בזמן פסילה ולאחר שנתפסה מבקשת לתקוף את צו הפסילה תקיפה עקיפה. אכן, הדרך לתקיפה עקיפה של צו הפסילה אינה חסומה, אולם בתקיפה עקיפה של צו הפסילה לא יהיה ביהמ"ש נוטה לבטל את הצו למפרע, אלא אם הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע. אין זה המקרה בענייננו.
(בפני השופטים: זמיר, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט זמיר, הוסיף הערה קצרה השופט טירקל. עו"ד יורם יהודה למערערת, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 10.8.00).
ע.א. 2909/98 - תערובות הצפון בע"מ נגד הזרע (1939) בע"מ
*תקפות רישום זן חדש לפי חוק זכות מטפחים של זני צמחים(מחוזי נצרת - ת.א. 405/92 - הערעור נתקבל).
א. חברת הזרע פיתחה בין השנים 1985-1976 זנים של חיטה רכה בשמות "דריאל" ו"עתיר". עם סיום פיתוח הזנים החלה החברה בשיווק מסחרי של זרעי חיטה מהזנים האמורים. חברת הזרע הגישה בקשה לרישום זן בספר זכויות מטפחים על פי חוק זכות מטפחים של זני צמחים תחת השם "עתיר", ולאחר מכן לרישום הזן האחר תחת השם "דריאל". חברת תערובות הצפון הוקמה גם היא לשם ייצור ושיווק זרעים וביניהם זני חיטה. במסגרת פעילותה רכשה חברת הצפון גרעינים משני הזנים הרשומים מתוצרת הזרע הרבתה וגידלה אותם באופן עצמאי, ושיווקה את שני הזנים. חברת הזרע הגישה תביעה נגד חברת הצפון בה ביקשה צו מניעה וחיוב פיצויים. התביעה התבססה על מספר עילות, אך העילה היחידה שנותרה לדיון היתה הפרת זכות המטפחים. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם הזנים הנזכרים היו כשרים לרישום זכות מטפחים. הטענה נגד הרישום היא כי הזנים הנזכרים היו "ידועים" במובן סעיף 7 לחוק המטפחים ולכן לא נתקיימה בהם הדרישה של סעיף 6 לחוק, כי זן כשר לרישום כשהוא "חדש" במובן סעיף 7. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי יש לקבל את תביעתה של חברת הזרע בשל הפרת זכויות המטפחים. הערעור נתקבל.
ב. לפי סעיף 64 לחוק, עילה שניתן על פיה להתנגד לרישום זכות מטפחים תשמש הגנה טובה בתביעה על הפרה. סעיף 6(1) לחוק קובע כי לשם רישום זן בספר הזכויות מן ההכרח כי הוא יהיה "זן חדש". סעיף 7 לחוק, כפי שהיה בתוקף בעת מועד הרישום, הגדיר זן חדש באופן הבא: "זן חדש הוא זן השונה בתכונת יסוד אחת לפחות מכל זן אחר שהיה זן ידוע בעת שהוגשה בקשה לרישום זכות מטפחים בו; בעניין זה 'זן ידוע' - זן שבעת שהוגשה בקשה... נתקיימה בו אחת מאלה... חומר הליבון שלו היה מנוצל... במשך תקופה שאינו העולה על התקופות הבאות... שנה אחת...". ביהמ"ש
המחוזי בדק את דרכי ההתפתחות של פיתוח הזנים והגיע למסקנה כי נתקיימו כל התנאים לרישום זכות מטפח על הזנים ואילו ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שלא נתקיימו התנאים וכי עומדת למערערת ההגנה כי לא היה מקום לרשום את זכות המטפח על הזנים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד פנחם מרינסקי וגב' תמי לוטם למערערת, עוה"ד ארנן גבריאלי ועדי לויט למשיבה. 14.8.00).
בש"פ 5697/00 - מוחמד אבו שחאדה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ושוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושניים אחרים הואשמו בעבירות אינוס, מעשה מגונה, שוד וגניבת רכב. לפי כתב האישום התנכלו שלושת הנאשמים לזוג עוברי אורח, בחור ובחורה. השלושה הפרידו בין השניים, שדדו את כספם וביצעו מעשים מגונים בבחורה. בהמשך שדדו השלושה את רכבו של הבחור וברחו עמו לקלקיליה. הרכב נמכר לתושב קלקיליה, והשלושה התחלקו ברווחי התמורה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר ועוד נאשם עד תום ההליכים ונאשם שלישי שוחרר לחלופת מעצר. עררו של העורר נדחה.
קיימת תשתית ראייתית לכאורה הקושרת את העורר לביצוע העבירה. מעשי העורר כלפי חברה של המתלוננת, דהיינו קשירתו ושמירה עליו, יש בהם משום תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר כמבצע בצוותא חדא עם האחרים, או, לפחות, כמסייע בביצוע העבירות המיוחסות לאחרים. בנסיבות אלה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. באשר לטענת האפלייה, לעומת הנאשם השלישי - בינתיים נעצר הנאשם הנוסף בעקבות ערר שהגישה המדינה.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד שמואל פליישמן לתובע, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 21.8.00).
ע.א. 7614/96 - צחורי ... ואח' נגד רגבה... בע"מ ואח'
*הפרת פטנט (הערעור נתקבל).
רגבה עוסקת בייצור ריהוט למטבחים. במסגרת זאת היא עוסקת גם בשיווק של מוצרים נלווים ובכלל זה כיורים מיובאים המתאימים ל"התקנה שטוחה". רגבה היא גם בעלת פטנט ישראלי שעניינו "שיטה להתקנה שטוחה של כיור". המערערת מייבאת כיורים המתאימים להתקנה שטוחה. רגבה תבעה את המערערים בגין הפרת פטנט באשר לטענתה עצם ייבוא הכיורים והתקנתם בהתקנה שטוחה מצביעים על כך שההתקנה היא באמצעות הפטנט של רגבה, אלא אם כן המערערים יוכיחו שההתקנה היא התקנה ידנית או התקנה אחרת שאינה לפי הפטנט של רגבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים מפרים את הפטנט אם כי לפי קביעתו הפטנט הוא רק על צורת החיתוך של השיש באשר הפטנט הוא לצורך שמירה נגד שחיקת הסכינים החותכות את השיש. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע כי הפטנט אינו חל על הכיורים אלא על דרך החיתוך של השיש וממילא אין כאן חזקה שבחוק הפטנטים שעניינה ייצור מוצר מוגמר "שבמהלך הרגיל של העניינים הוא מוצר ישיר של תהליך נושא הפטנט". רגבה לא הוכיחה כי המתקינים מתקינים לפי שיטת רגבה, וכן כי המערערים המייבאים את הכיורים יש להם קשר כלשהו להתקנות של הכיורים.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט מצא, הוסיף השופט טירקל. עוה"ד א. גבריאלי וע. לויט למערערים, עוה"ד ח. קלדרון, י. קלדרון וא. רכס למשיבים. 24.8.00).