תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 21

בג"צ 7824/98 - ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד המפקחת על הביטוח

*התנאים שמוסמך המפקח על הביטוח להתנות בהענקת רשיון מבטח(העתירה נתקבלה).

א. ציון היא חברה לביטוח והעותרים 2 ו-3, אב ובנו, היו בעלי השליטה בציון וכיהנו בה כנושא משרה. בשל מעורבותם בשנים 93-92 בקשירת הסדרים כובלים אסורים בשלשה ענפי ביטוח הועמדו ציון והמנהלים לדין, ביחד עם 5 חברות ביטוח נוספות ונושאי המשרה בהם, ובמסגרת הסדר טיעון הורשעו ב-3 עבירות לפי סעיף 4 לחוק ההגבלים העסקיים ונדונו לתשלומי קנסות ולמאסר על תנאי. במרץ 97 פנה מפקח על הביטוח דאז, דורון שורר, אל ראשי הדירקטוריונים של כל אחת מחברות הביטוח המורשעות בדרישה לכנס את הדירקטוריון לדיון בהשלכות פסה"ד בהליך הפלילי על המשך כהונתם של נושאי המשרה המורשעים. הדירקטוריונים קבעו כי ראוי שנושאי המשרה ימשיכו לכהן בתפקידיהם. בעקבות זאת הודיע המפקח על הביטוח במאי 97 להנהלות החברות המורשעות כי בהתאם לסמכותו לפי סעיף 18 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח הוא שוקל להתנות את רשיון המבטח של כל אחת מהחברות "בתנאי שעיקרו כי מי שהורשע בעבירה שלדעת המפקח... יש בה... כדי לפגוע בהתאמתו לשמש כדירקטור... לא יכהן ו/או לא יוסיף לכהן בתפקידו במבטח". חברות הביטוח האחרות הגיעו להסדר עם המפקח על הביטוח שלפיו הפסיקו כל הדירקטורים שהורשעו את תפקידיהם כדירקטורים למשך 3 שנים. ציון לא הצטרפה להסדר זה והמשיבה, שבינתיים מונתה לתפקיד המפקח על הביטוח, הודיעה לעותרים כי החליטה לשנות את רשיון המבטח של ציון ע"י הוספת תנאי שאם יחשוב המפקח כי מפאת חומרת העבירה אין נושא המשרה מתאים לשמש כנושא משרה במבטח, לא יכהן כנושא משרה עד תום תקופת ההתיישנות לפי חוק המרשם הפלילי. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ קבע כי סעיף 18 לחוק הביטוח המאפשר למפקח להתנות תנאים, אינו מתייחס לתנאים מסוג זה שהוא מבקש להתנות אלא לעניין ענפי הביטוח שבהם יורשה המבטח לעסוק. עם זאת קבע בג"צ כי למפקח על הביטוח סמכות לפי סעיף 68 לחוק לדרוש ממבטח כתנאי להמשך פעילותו כי יביא לסיום את כהונתו של נושא משרה מן הנימוק כי בשל הרשעתו בדין נפגעה התאמתו להמשיך בכהונתו.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד יגאל ארנון וטל ברק לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 14.8.00).

בג"צ 7250/97 - יוסף סולימאני ואח' נגד שר הפנים והוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות

*הארכת מועד ע"י שר הפנים להגשת תביעות פיצויים לפי חוק התכנון והבניה(העתירה נתקבלה).

א. העותרים הם בעלים של חלקת מקרקעין ברחובות. עד שנת 80 חלה על חלקתם תכנית מתאר מנדטורית שאישרה לבנות על החלקה בניין מגורים. באוקטובר 80 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר (להלן: תכנית המתאר הראשונה) ובה שונה ייעוד החלקה באופן שפגע בערכה. בנובמבר 81 אושרה להפקדה ע"י הוועדה המקומית תכנית מפורטת (להלן: התכנית המפורטת הראשונה). התכנית היתה מופקדת במשך שנים בוועדה המחוזית ונוהל לגביה מו"מ ממושך בין הוועדה לבין בעלי החלקות והיזמים, שגם העותרים היו צד לה. המו"מ לא הוביל להסכמה ובסופו של דבר בוטלה התכנית המפורטת בשנת 93. עוד קודם לכן, בנובמבר 90, פורסמה תכנית מתאר נוספת (להלן: תכנית המתאר השניה) שייעדה את חלקת העותרים להפקעה לצורכי ציבור. העותרים טוענים כי נפגעו ע"י שתי התכניות, זו משנת 80 וזו משנת 90 וביקשו לפצותם לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אלא שהם לא תבעו פיצויים בתוך התקופה הנקובה בחוק. רק בשנת 92 פנו
למשיב בבקשה להאריך את המועד להגשת התביעה לפיצויים לפי סעיף 197. המשיב נעתר לבקשה ככל שהיא נוגעת לתכנית המתאר השניה, אך דחה את הבקשה בכל הנוגע לתכנית המתאר הראשונה מחמת השיהוי הממושך. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ בדק את השתלשלות העניינים מאז פורסמה תכנית המתאר הראשונה, המו"מ בין העותרים לבין הוועדה המקומית והעובדה שלפי התכנית המפורטת, שבוטלה, הם היו באים על סיפוקם באשר היא כללה תכנית של איחוד וחלוקה מחדש שלפיה יקבלו חלקת מקרקעין אם כי התווכחו על מיקום החלקה. כן בדק בג"צ את הנימוקים לדחיית הבקשה להארכת המועד. בסופו של דבר הגיע בג"צ למסקנה כי בנסיבות העניין מן הדין ששר הפנים ישתמש בשיקול דעתו ויאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת הפיצויים.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד עמנואל שופמן וחגי הופן לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן לשר הפנים, עו"ד גב' נילי ברעם לוועדה המקומית רחובות. 27.8.00).

בש"פ 4157/00 - עופר נמרודי נגד מדינת ישראל

*חומר חקירה" שיש להעמיד לרשות הסניגוריה(הערר נתקבל בחלקו).

א. העורר עומד לדין באישומים שונים ובכללם בעבירות של שיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה ומתן שוחד. באחד האישומים נאמר כי העורר יצר קשר עם שוטרים במטרה להשיג מידע על חקירה משטרתית סמוייה שהתנהלה נגדו בחשד לביצוע עבירות שונות. החומר שהצטבר העלה חשד כי העורר קיבל מידע גם מגורמים בתוך פרקליטות המדינה ועל יסוד חשד זה פתחה המשטרה בחקירה נגד מספר עובדים בפרקליטות. הוברר כי אף אחד מבין הנחקרים לא הדליף ביודעין מידע לעורר או למקורביו ועל כן הוחלט לסגור את תיק החקירה בשל "חוסר אשמה". העורר פנה אל התביעה בבקשה לקבל לעיונו את החומר שנאסף בחקירה זאת. התביעה הסכימה להעמיד לעיונו חלק מן החומר בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העורר להורות לתביעה להעמיד לעיונו את החומר והערר על כך נתקבל בחלקו.
ב. כתב האישום אינו מייחס לעורר קשירת קשר במטרה לגלות מידע המצוי בידי הפרקליטות על החקירה נגד העורר. על כן, לכאורה, אין קשר בין החומר האמור לבין התביעה נגד העורר ואין לראות בחומר האמור "חומר חקירה" שיש להציג לעיונו של הנאשם. העורר אכן הודיע כי אם התביעה תצהיר שלא תטען בפני ביהמ"ש כי קיבל מידע מפרקליטות המדינה לצורך שיבוש הליכי המשפט הוא יחזור בו מן הבקשה לעיין בחומר הנדון. על כך השיבה המדינה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לטעון כי מידע שהיה בידי הפרקליטות הגיע לידיעת העורר. התביעה ציינה כי החומר שיוצג בפני ביהמ"ש המחוזי במשפטו של העורר רחב יותר מן האמור בכתב האישום, והוא כולל דברים שיש בהם כדי להוסיף את הרקע הנכון לאמור בכתב האישום. כאלה הם, לדעת התביעה, טענות והוכחות בדבר מידע שהגיע לעורר מן הפרקליטות.
ג. כל חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לעיין בו, ולא רק נגיעה ישירה או ודאית, ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו. יש מקרים בהם התביעה מתכוונת להציג בפני ביהמ"ש ראיות שאינן דרושות להוכחת האישום, אלא להוסיף רקע או חיזוק לאישום. כיוון שהתביעה מבקשת להביא ראיות כאלה, יש לומר שגם ראיות אלה, אף שאין הן דרושות להוכחת האישום, נוגעות לאישום. כפי שחשוב לתביעה להציג ראיות
כאלה בפני ביהמ"ש, כדי לתמוך בטענות התביעה, כך חשוב להגנה להפריך ראיות אלה. על כן עומדת לעורר הזכות לעיין בתיק הנדון. זאת כפוף לחריגים, היינו שהקטעים בחומר הנוגעים לצנעת הפרט לא תהיה לעורר זכות עיון בהם, וכן מסמכים פנימיים שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לחקירה של עובדי הפרקליטות, אלא תיעוד דיונים והתכתבויות בתוך המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירה הזאת.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד דן אבי יצחק לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 9.8.00).

ע.א. 2790+2811/93 - הרשל שנקס ואח' נגד אלישע קימרון

*הפרת זכות יוצרים ע"י פרסום טקסט משוחזר של מגילה גנוזה. *הפיצוי שניתן לפסוק עקב הפרת זכות יוצרים. *בקשה להצטרף לדיון כ"ידיד ביהמ"ש"(מחוזי י-ם - ת.א. 641/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. מגילת "מקצת מעשה תורה" (להלן: המגילה) היא אחת מן המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן שבמדבר יהודה. פרופ' סטרוגנל מאוניברסיטת HARVARDהיה החוקר הראשון של המגילה ועלה בידיו לזהות כמאה קרעים של המגילה ואף לצרף אותם. מלאכת הפיענוח של המגילה הצריכה השלמה של החלקים החסרים בעזרת ידע בלשני והלכתי ועל רקע זה הצטרף המשיב לסטרוגנל. קימרון עסק במלאכה במשך 11 שנים רצופות, והוא שקרא למגילה בשם "מקצת מעשה תורה". עלה בידי קימרון להרכיב טקסט בן 121 שורות (להלן: הטקסט) אשר כ-%40 ממנו הם השלמת החסר שלא נמצא בכתובים שעל גבי הקרעים. במהלך תקופת הפיענוח העבירו קימרון וסטרוגנל מספר עותקים של טיוטת הטקסט לידי מספר חוקרים כדי לקבל את תגובותיהם.
ב. המערער הוא עו"ד ועורך של כתב עת ארכיאולוגי בארה"ב המגיע לידי למעלה מחצי מליון קוראים בארצות רבות ובהן ישראל. בנובמבר 91, בטרם פרסמו סטרוגנל וקימרון את הטקסט, הוציא המערער לאור בארה"ב ספר שבו נכללו תצלומים של מאות קרעים של המגילות הגנוזות וביניהם תצלומי קרעי המגילה דנא. בספר נכלל גם "מבוא מטעם המוציא לאור" שכתב המערער ולמבוא צורפו מספר נספחים שאחד מהם הוא העתק של הטקסט, מבלי לציין את שמו של קימרון לגבי הטקסט.
ג. קימרון הגיש תביעה בביהמ"ש המחוזי בה עתר לצוות על שנקס והעורכים (המערערים האחרים) להימנע מלהפיץ את הספר כל עוד נכלל בו הטקסט ולפצותו על הפגיעה בזכות היוצרים שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים הפרו את זכות היוצרים של קימרון לפי חוק זכות יוצרים, אסר על הפצת הספר, וחייב את המערערים לשלם לקימרון פיצויים של 20,000 ש"ח כפיצויים סטטוטוריים עבור הנזק שנגרם לו ללא הוכחת נזק ו-80,000 ש"ח עבור עוגמת נפש שנגרמה לו. כן חייב את המערערים לשלם לקימרון שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע כי ההפרה נעשתה בארה"ב ועם זאת הכריע בתובענה על פי הדין הנוהג בישראל אחרי שמצא כי על העניין חלה חזקת שוויון הדינים. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח; כי זכותו המוסרית של קימרון הופרה עקב פרסום הטקסט ללא ציון שמו; כי בנסיבות שבהן פרסמו המערערים את הטקסט המפוענח לא עומדת להם ההגנה של תום לב וכי לא קיימים טעמי מדיניות שיש בהם כדי לפטור את המערערים מאחריות. הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל בחלקו.
ד. באשר לטענת המערערים נגד החלטת ביהמ"ש לפסוק על פי חזקת שוויון הדינים - על העניין הנדון חל הדין הישראלי מבלי להיזקק לחזקת שוויון הדינים. העותקים אמנם הוזמנו בארה"ב והתמורה עבורם שולמה שם, אולם די בכך שהם נשלחו ישירות לקוראים בישראל כדי לקבוע שהטקסט פורסם בישראל. מאחר שעילת התביעה של המשיב מבוססת על כך שנשללה ממנו זכותו להיות הראשון שיפרסם את הטקסט, הרי שדי בעותקים
שהופצו בישראל עד להוצאת צו המניעה, ואפילו הם ספורים, כדי להחיל את הדין הנוהג בישראל.
ה. אשר לשאלה אם לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח - הצירוף הפיסי של הקרעים, סידורם, פיענוח הכתוב שעליהם והשלמת החסר שבין הקרעים עושים את הטקסט המפוענח בשלמותו ליצירה המוגנת ע"י חוק זכויות יוצרים. דרישת המקוריות כדי להיות מוגן על פי החוק נתמלא כאן. אין גם לקבל את טענת המערערים כי מדיניות משפטית ראוייה מחייבת את המסקנה שהטקסט אינו יצירה מקורית ואינו מוגן על פי דיני זכויות היוצרים. אין חשש שחוקרים לא יוכלו לעבוד על פיענוח מגילה זו. אין לקימרון זכות ב"חומר הגלם" - וזכות היוצרים של קימרון בטקסט אינה מונעת את האפשרות לחקור את קרעי המגילה, לסדרם, לפענח את הכתוב עליהם ולהשלים את החסר שבין הקרעים, בדרך אחרת מזאת שבה הלך קימרון.
ו. אשר לשאלה אם הפרו המערערים את זכות היוצרים של המשיב - על פי החוק מעשה פרסום של יצירה לפני שפרסם אותה בעל זכות היוצרים ושלא בהסכמתו הוא הפרה של הזכות הקבועה בחוק. אין גם עומדת למערערים הגנה של נוהג מלומדים ודי בכך שהמערערים עשו שימוש בחומר בלי ציון שם המחבר, עם בקשה מפורשת של העורך שלא להעתיקו ולא להעבירו לאנשים נוספים, כדי לשמוט את בסיסה של הטענה הנוגעת לנוהג המלומדים. המערער גם אינו מפר תמים שעומדת לו זכות שלא לשלם דמי נזק.
ז. מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית מוסרית ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית.
ח. אשר לנזק הממוני - כאמור נפסקו למשיב "פיצויים סטטוטוריים" בשיעור של 20,000 ש"ח. המערערים טוענים כי לא היתה הצדקה לפסוק למשיב פיצויים סטטוטוריים באשר ניתן לפסוק פיצויים כאלה רק כאשר הוכח קיומו של נזק ממוני אך לא הוכח היקפו, ואילו כאן לא הוכיח המשיב כי נגרם לו נזק ממוני. טענה זו אין לקבלה. ביהמ"ש קבע כי הוכח שנגרם נזק ממוני למשיב אלא שלא ידוע מה שיעורו ובכך אין להתערב. העובדה שקימרון תבע פיצויים ממשיים ולא סטטוטוריים אינה מונעת לפסוק לו פיצויים כאלה.
ט. מאידך יש לקבל את ערעורו של קימרון על כך שביהמ"ש לא הורה להעביר לו את החזקה על הקלישאות המשמשות או מכוונות לשמש לשם יצירת העתקות. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לכך ובענין זה יש לקבל את ערעורו של המשיב.
י. ביהמ"ש המחוזי פסק לקימרון 50,000 ש"ח שכ"ט עו"ד. ביהמ"ש לערעורים אינו מתערב בפסיקת הוצאות אלא לעיתים נדירות כאשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית, פגם או פסול בשיקול הדעת. לאור אופייה של המחלוקת ובהתחשב בדיון המסובך אין לקבוע כי בפסיקת ההוצאות נפל פגם המצדיק התערבות.
יא. במהלך הדיון ביקש גוף מסויים להצטרף לערעור כ"ידיד ביהמ"ש" ולהגיש חומר מטעמו. בקשה זו נדחתה. התעוררה השאלה מתי ניתן לצרף "ידיד ביהמ"ש" ואולם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו שכן הבקשה נגועה בפגמים דיוניים שכן לא נתמכה בתצהיר וגם לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת שעל פיה ניתן לשקול את התועלת הצפויה מסיכומיה של המבקשת, את האינטרס שאותו היא מייצגת ובכלל אם המבקשת קיימת ומה טיבה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ע. האוזנר, ד. פרימר וי. הופמן למערערים, עו"ד י. מלצר למשיב. 30.8.00).

ע.פ. 111/99 - ארנולד שוורץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס כאשר הנאשם טוען כי הבעילה היתה בהסכמה(מחוזי ת"א - ת.פ. 3127/97 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' דורנר נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).

א. באחד הערבים הגיעו המתלוננת וחברתה נלי, יחד עם צעיר נוסף בשם מיכאל, לקניון בנתניה בכדי לפגוש שם צעיר בשם יבגני שהיה ביחסי חברות עם נלי. יבגני הגיע לקניון עם המערער. החבורה החליטה להתכנס בדירת המערער. בשלב מסויים נכנסו המתלוננת ויבגני לחדר השינה של המערער שם שהו זמן מה לבדם. בצאתם מן החדר הלכה המתלוננת לשירותים ובצאתה מהם דחפו אותה המערער ומיכאל לחדר השינה. הם סגרו את הדלת ודרשו כי תקיים עמם יחסי מין. המתלוננת סירבה. כעבור זמן קצר עזב מיכאל את החדר לפי בקשת המתלוננת והיא נשארה לבדה עם המערער. על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי דרש המערער מן המתלוננת לקיים יחסי מין ומשסירבה איים עליה ולבסוף צייתה לו מרוב פחד ועשתה את מבוקשו. הוא הורה לה לשכב על השולחן ורכן עליה ובעל אותה ולאחר מכן נשכב המערער על גבו במיטה והורה למתלוננת לרכון מעליו והם קיימו יחסי מין בתנוחה זו במשך זמן רב יחסית, במהלכו יצא המערער מן החדר למספר דקות ומשחזר לחדר המשיכו בקיום יחסי המין בתנוחה זו עד שהגיע לסיפוקו. אז עזב המערער את החדר ובמקומו נכנס מיכאל וביצע מעשה מגונה במתלוננת. השאלה היא אם יחסי המין נעשו בהסכמת המתלוננת כגירסת המערער או שלא בהסכמתה כגירסת המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה הסכמה וזאת בעיקר על פי התרשמותו מהמתלוננת ומתן אמון בעדותה ובגירסתה ובדחותו את גירסת המערער כבלתי מהימנה. על יסוד כך הרשיע את המערער בעבירת האינוס וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' דורנר נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): התמונה העובדתית השלמה מעוררת תמיהות ומציבה סימני שאלה, עד כי נותר ספק של ממש באשמתו של המערער. אכן, כלל נקוט הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות אך אין זה כלל בל יעבור. יש וערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות במקום בו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל. נסיבותיו של המקרה דנא מעוררות תמיהות רבות בשאלת הסכמתה של המתלוננת לקיומם של יחסי המין. לצורך הרשעה בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי יחסי המין קויימו בלא הסכמתה החופשית של האשה. עקב מעשה כפיה של הגבר. על הגבר להיות מודע לכך שהאישה אינה מסכימה למעשיו.
ג. בענייננו, קודם יחסי המין שהו המתלוננת, המערער ומיכאל בחדר השינה. המתלוננת ביקשה ממיכאל לעזוב את החדר ולהשאיר אותה ואת המערער לבדם. קודם לקיום יחסי המין וגם במהלכם יכלה המתלוננת לעזוב את החדר שלא היה נעול, או לבקש את עזרת חבריה והיא לא עשתה כן ללא הסבר של ממש. במהלך קיום יחסי המין היתה המתלוננת פעילה ביותר, בשלב מסוים היתה היא רכונה על המערער השוכב על גבו באופן שבו השליטה למעשה היה בידיה וכך קיימו השניים יחסי מין שעה ארוכה. היא יכלה אז לקום מהמיטה ולצאת את החדר שדלתו לא היתה נעולה. כמו כן, במהלך אותו פרק זמן פתחו את הדלת יבגני ומיכאל והמתלוננת ביקשה מהם לצאת. עמדה גם בפני המתלוננת אפשרות ממשית לקרוא לעזרה. הימנעותה של המתלוננת מלעשות כן לא זכתה להתייחסות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. נוסף לכך, המתלוננת נשקה למערער בהיפרדם. לאחר שעזבו - המתלוננת, נלי ומיכאל - את ביתו של המערער, הם הזמינו מונית שהסיעה
אותם כל אחד לביתו ובמהלך הנסיעה היתה אווירת שמחה ומשועשעת במונית, כל השלשה צחקו ואכלו ממתקים ונהגו כחבורה עליזה. במהלך הנסיעה המתלוננת לא סיפרה לאיש דבר על אודות האונס. היא הגיעה לבית ההורים ומיד הלכה לישון. לא היה בפי המתלוננת הסבר להתנהגות זו וביהמ"ש לא התייחס כלל לאירועים אלה.
ד. דרישת הדין היא כי הנאשם הבין שהמסר של האשה איתה הוא מבקש לקיים יחסי מין, הוא מסר של אי הסכמה ואם האשה משדרת הסכמה אין הוא יכול להיות מואשם בבעילה בהיעדר הסכמה. כאשר התנהגותה של האשה ניתנת לפירושים שונים, יש מקום לשאול כיצד ראה המערער את התנהגותה של המתלוננת. במקרה שלפנינו, המתלוננת, שלא היה זה ניסיונה המיני הראשון, שיתפה פעולה באופן פעיל ביותר עם המערער, בלא שהתקיים איום שהיה בו כדי להסביר התנהגות זו. במצב הדברים יכלה התנהגותה לשדר הסכמה. על כן יש לזכות את המערער מחמת הספק בדבר היעדר ההסכמה ובדבר מודעותו לאי הסכמת המתלוננת.
ה. השופט מצא: ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותה של המתלוננת, כי סיפורה ותיאורה בדבר האונס משקפים נכונה את אשר התרחש בינה לבין המערער. ביהמ"ש לא התעלם מכך שהמתלוננת לא ניסתה להפעיל את כוחה הדל כדי למנוע מן המערער מלבצע את זממו, לא הזעיקה לעזרתה את היושבים בחדר הסמוך ובשלבו האחרון של האירוע אף נטלה חלק אקטיבי בביצוע המעשה המיני. עם זאת האמין ביהמ"ש למתלוננת כי משדרש ממנה המערער לקיים יחסי מין דחתה את דרישתו במפורש ובמילים ברורות. אלא שהמערער כפה את עצמו עליה באיומים ומחמת פחד צייתה לו. גם האפשרות שהועלתה ע"י הסניגור כי מבחינתו הסובייקטיבית יכול היה המערער להבין כי המתלוננת מסכימה לקיום היחסים נדחתה ע"י ביהמ"ש כרחוקה מן הדעת. לגירסת המתלוננת גם נמצאו תימוכין בראיות אחרות. העובדה שהמערערת לא קראה לעזרת השלשה שישבו בחדר הסמוך הוסברה ע"י המתלוננת בכך ששיערה שהאחרים משתפים פעולה עם המערער ולא יסייעו לה. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם בערעור על חומרת העונש אין להתערב.
ו. השופטת דורנר: הרשעת המערער מבוססת על אמון שנתן ביהמ"ש המחוזי במתלוננת, ועדותה אף נתמכת בראיות. ביהמ"ש לא האמין למערער כי בעל את המתלוננת בהסכמה. ממצאים אלה מבוססים על התרשמות ביהמ"ש מן העדים שהופיעו בפניו ואף מתחייבים על פי שיקולים שבהגיון.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד דני רונן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.8.00).

ע.פ. 3116/99 - יהודה גיל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של ריגול וגניבה בידי עובד ציבור, כאשר איש המוסד מסר מידע מודיעני כוזב לממונים עליו ונטל לעצמו כספים שנועדו למקורות המודיעין שלו(מחוזי ת"א - בפ"ר 5/97 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא גימלאי של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (להלן: המוסד). הוא התגייס למוסד בשנת 70. סמוך לאחר מכן, בשנת 74, יצר קשר עם קצין בכיר בצבא הסורי כדי לשאוב ממנו מידע בנושאים מדיניים וצבאיים. המידע שקיבל מפי הקצין הסורי הופץ בקהיליית המודיעין בישראל ובקרב גורמים בכירים אחרים בארץ. כאשר הגיע מועד פרישתו של המערער לגימלאות, בשנת 89, המשיך המוסד להעסיקו לשמירת ההידברות עם הקצין הסורי. בשלב מסוים, בין השנים 97-91, החל המערער להעביר לידי הממונים עליו מידע שאינו אמת. סכום של כ-39,000 דולר שהמערער קיבל מהמוסד כדי למסור לקצין הסורי נותרו בידי המערער. על יסוד האמור הורשע המערער בעבירות של "ריגול" ו"גניבה בידי עובד ציבור" לפי חוק העונשין ונדון
ל-5 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לעבירת הריגול - סעיף 112(א) לחוק העונשין קובע לאמור "מי שמסר ידיעה והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר 15 שנים". על פי ההגדרות שבחוק "ידיעה" כוללת גם "ידיעה שאינה נכונה". מקום שמדובר בעשיית מעשה בכוונה מסויימת - וכך הוא המעשה כאן - קובע החוק לאמור "פירושו עשייה או מחדל באותה כוונה ללא סמכות כדין". מכאן כי מסירת ידיעה בכוונה מיוחדת אינה אלא מסירה של ידיעה ללא סמכות כדין. המערער טוען כי הוסמך למסור לממונים עליו ידיעות ואלה הוסמכו לקבל ידיעות ממנו ועל כן אין לומר שהוא עשה מה שעשה ללא סמכות כדין. ברם, המערער הוסמך לאסוף ידיעות ולדווח אודותן לממונים עליו אך לא הוסמך ליצור ידיעות יש מאין או לשנות מן הידיעות האמיתיות.
ג. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לקיומו של היסוד הנפשי הכלול בעבירת הריגול. טענתו היא כי "הכוונה" שבסעיף 112 אינה מתקיימת בפעולות שלו. גם טענה זו אין לקבל. היסוד הנפשי הקבוע בסעיף הנ"ל הוא יסוד הכוונה המיוחדת - הכוונה לפגוע בבטחון המדינה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ראוי להחיל במקרה זה את הלכת הצפיות הפלילית ומצא כי הוכח, מכוחה, היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו. בכך אין להתערב. הלכת הצפיות משווה מודעות, בנסיבות מיוחדות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה שבה תלויה אשמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית. הלכת הצפיות היא חלק מהדין המהותי. אין מניעה להחיל את הלכת הצפיות גם בעבירות של התנהגות ולא רק בעבירות של תוצאה. הועלתה השאלה אם המערער היה מודע, בשעת מעשה, להסתברות בדרגה גבוהה של התממשות הפגיעה האסורה, שאם כן, התקיימו יסודותיה של הלכת הצפיות והתנהגותו שקולה לכוונה. התשובה לכך היא חיובית.
ד. באשר להרשעת המערער בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור - בבצעו את המעשים שביצע היה המערער עובד ציבור ואת הכסף שלא העביר יש לראותו כמי שגנב אותו. הטענה כי התכוון למסור בעתיד לידי הקצין הסורי את הכספים לא נמצאה אמינה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד דוד ליבאי ואיתן מעוז למערער, עו"ד גב' דבורה חן למשיבה. 16.4.00).

ע.פ. 2789+3485/98 - ד"ר בוגדן דקל נגד מדינת ישראל

*הרשעת רופא גניקולוג באינוס מטופלות שלו תוך כדי עריכת בדיקות גניקולוגיות. *החמרה בעונש של הרופא(מחוזי חיפה - ת.פ. 219/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער שימש כרופא נשים במרפאת קופת חולים בחיפה. בטיפולו היו 3 המתלוננות. עם שתיים מהן - במועדים נפרדים - קיים המערער יחסי מין וכתוצאה מיחסי מין אלה הרו השתיים. אחת מהן, קטינה, החליטה להפיל את ולדה והשניה, מבוגרת, הרתה ונולד לה בן. המשיב הואשם בשני מעשי אינוס ביחס לשתי הנשים האמורות ובביצוע מעשה מגונה במתלוננת שלישית, גם היא קטינה. על פי האישום הראשון טיפל המערער בקטינה ה' בעת ביקורה במרפאה, ביקש ממנה לפשוט את בגדיה ולשכב על הכסא הגניקולוגי כשרגליה פשוקות לצורך ביצוע בדיקה גניקולוגית כמקובל. תוך כדי בדיקה, כשהמתלוננת עוצמת את עיניה מתוך מבוכה, בעל אותה המערער וכתוצאה מכך נכנסה להריון והפילה
את ולדה. על פי האישום השני טיפל המערער במתלוננת ע', כבת 38, בשל חשש לגידולים ברחמה. הוא החליט לבצע בה בדיקת אולטרא סאונד וגינלית, ביקש אותה לפשוט בגדיה ולשכב על הכסא הגניקולוגי, וכשעשתה כן ושכבה כשרגליה פשוקות וממתינה לביצוע הבדיקה, בעל אותה המערער ואף היא נכנסה להריון. מתלוננת זו ילדה תינוק והגישה תביעת מזונות נגד המערער וטענת אבהות. בתביעתה היא לא טענה שהוא אנס אותה והסבירה זאת בכך שלא רצתה את הפרסום שהילד נולד כתוצאה ממעשה אונס. רק כעבור כשנה וחצי לאחר המעשה, כשהמתלוננת הראשונה התלוננה והמשטרה ערכה חיפוש בביתו של המערער מצאה את כתבי בי-דין הנוגעים לתביעת המזונות ואז נחקרה מתלוננת זו וגילתה כי היא נאנסה. על פי האישום השלישי טיפל המערער במתלוננת י', אף היא קטינה, ובאחת הבדיקות חיבק אותה ונישק אותה בלא הסכמתה והוא הואשם במעשים מגונים. תחילה כפר המערער בביצוע המעשים אך לאחר מכן טען כי בעילת שתי המתלוננות הראשונות היתה בהסכמתן. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בגירסאות המתלוננות, הרשיע את המערער בשני מעשי אינוס וביצוע מעשה מגונה וגזר לו 9 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 18 שנים.
ב. באשר לאישום הראשון - כל התהיות והתמיהות שהעלה המערער נדונו בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הגיע למסקנתו שניתן להאמין למתלוננת על אף תהיות ותמיהות אלה. ההסברים שסיפקה המתלוננת לתמיהות שהעלה המערער, אכן משכנעים הם. המתלוננת, עולה חדשה, קטינה, הגיעה לטיפולו של המערער עקב כאבים עזים. הצורך בטיפול רפואי שכלל בדיקה חודרנית הביכו את המתלוננת ומטעם זה עצמה את עיניה וחיכתה לסיום הבדיקה. בגירסתה הראשונה שמסרה המתלוננת לחברתה לא דיברה על אונס והתייחסה בצחוק לקיום יחסי המין עם המערער ורק בהמשך שינתה את גירסתה. המתלוננת הסבירה על שום מה התייחסה בצחוק וללא ציון העובדה שנאנסה בעת שיחתה הראשונה וחששה מחשיפת הסיפור כולו. אין בעובדה זו כדי להמעיט מן המשקל המכריע של שורת הגירסאות הקבועות שמסרה המתלוננת כעבור זמן לא רב. כיום אין חולק שהמערער בעל את המתלוננת שהיתה מטופלת על ידו, אך הוא הכחיש תחילה אף את קיום יחסי המין. גם טענותיו של המערער באשר למתלוננת השניה יש לדחות. גם בעניין האישום השלישי אין לקבל את טענותיו של המערער בדבר "כבישת" עדותה של המתלוננת. היא כבשה את עדותה במשך כשנתיים אך החליטה להתלונן כשקראה בעיתונים על סיפור מעשיי האינוס.
ג. אשר לעונש - צודקת המדינה בטענתה כי העונש קל מדי. בשני מקרי האונס נכנסו המתלוננות להריון. בשל כל אחד ממעשי האונס ניתן להטיל על המערער מאסר של 20 שנה. אין מדובר במעשה חד פעמי אלא בשורה של מעשים שהתפרסו על פני מספר שנים. אין לשער את ההשלכות של מעשיו של המערער על עתידן של המתלוננות. במצב דברים זה נוכח היעדר נסיבות מקילות יש להחמיר בעונשו של המערער. בהתחשב בגישה שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם הנאשם בערעור המדינה, יועמד מאסרו בפועל על 18 שנים במקום 9 שנים. בכך יינתן ביטוי הולם יותר לחומרת המעשים. אשר למדיניות במקרים עתידיים, אין לשלול אפשרות של הטלת עונש העולה על זה המכסימלי הקבוע לעבירה אחת, כאשר הנאשם ביצע עבירה זו מספר פעמים, אם באותה מתלוננת ואם במספר מתלוננות, בנסיבות קשות כדוגמת המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד איברהים סלימאן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 14.8.00).

ע.א. 2663/99 - מור שמגר נגד המועצה המקומית רמת השרון ואח'

*בחירת נציגי עיריה לוועדת בנין מקומית אזורית לפיתוח התכנון ומתן ייצוג יחסי לכל הסיעות(מחוזי ת"א - ה.פ. 10284/99 - הערעור נתקבל).

א. המועצה המקומית רמת השרון מונה 17 חברי מועצה המייצגים 9 סיעות. הקואליציה נתמכת ב-13 חברי מועצה כאשר לסיעה הגדולה (סיעת תותים) חמישה חברים במועצה, לסיעת העבודה שבראשה עומד ראש העיריה 3 חברים, בסיעת מרץ שני חברים וכן חברים בקואליציה 3 נציגים של 3 סיעות יחיד. האופוזיציה במועצה מורכבת מ-3 סיעות, האחת סיעה בת שני חברים, וסיעות המפד"ל והליכוד בנות חבר אחד כל אחת. סעיף 19 לחוק התכנון והבניה קובע את העקרונות לפיהם בוחרת הרשות המקומית את נציגיה לוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: הוועדה המקומית) כאשר הוועדה היא ועדה של מרחב תכנון שיש בה יותר מרשות מקומית אחת. בהתאם להוראת סעיף 19 הנ"ל, הוועדה המקומית של מרחב תכנון שרמת השרון נכללת בה היא בת 17 חברים. בוועדה מקומית זו חברים מלבד רמת השרון גם קיבוץ גליל ים. למועצה המקומית רמת השרון הוקצו 16 מושבים בוועדה המקומית. בישיבה של מועצת רמת השרון בחרה המועצה בכל חבריה, מלבד המערערת, שהיא נציגת הליכוד, כנציגיה לוועדה המקומית. המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי שלפיו החלטת המועצה שלא לכלול אותה כחברה בוועדה המקומית לתכנון ובניה אינה כדין. היא טענה כי מימושו של עקרון הייצוג היחסי, על פי החישוב האריתמטי שהציעה, מעניק לסיעתה מקום בוועדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 19 הנ"ל קובע כי בחירת נציגי הרשות המקומית לוועדה המקומית צריכה להיעשות "ככל שניתן... בהתאם להרכב היחסי של הסיעות". לדעת המערערת בא כאן לידי ביטוי עקרון כללי של ייצוג יחסי של הסיעות השונות במועצה והמועצה לא הקפידה על החלתו בנסיבות העניין שלפנינו. המשיבים טוענים שיש לדחות את הערעור הן על הסף והן לגופו. טענת הסף היא שהמערערת השתהתה בהגשת התובענה ולגופו של עניין טוענים המשיבים כי הרישא של סעיף 19 הקובע כי הרשות המקומית תבחר "ככל שניתן" את נציגיה לוועדה המקומית בהתאם להרכב היחסי של הסיעות לא חל בענייננו, אלא חלה הסיפא שלפיה, משבחרה המועצה המקומית שלשה נציגים מן האופוזיציה יצאה ידי חובת החוק.
ג. אין ממש בטענת הסף שהעלו המשיבים. המערערת לא "ישנה על זכויותיה" אלא פעלה למיצוי ההליכים בטרם פנתה לביהמ"ש. כך שאין להסיק מהתנהגותה כי ויתרה על זכותה. היא העלתה בישיבת המועצה את טענותיה, היא פנתה אל הממונה על המחוז במשרד הפנים, היא פנתה לראש המועצה ולבסוף פנתה לביהמ"ש. ההליכים המוקדמים היו בגדר נסיונות להביא לפתרון המחלוקת מבלי לפנות לערכאות ובכך פעלה המערערת על פי הכלל המחייב מיצוי הליכים טרם פניה לביהמ"ש. זאת באשר לשיהוי הסובייקטיבי. אשר לשיהוי האובייקטיבי - טענו המשיבים כי צפוי נזק ממשי לציבור אם תתקבל התובענה שכן כל ההחלטות שקיבלה הוועדה המקומית מאז הקמתה יהיו בטלות. אין ממש בטענה זו. פגם בהליך המינהלי, לרבות פגם בהרכבו של גוף מינהלי, אינו מחייב תוצאה שלפיה כל ההחלטות שיצאו מלפני אותו גוף בטלות. יש להפריד בין הפגם שנפל בהליך שהוא כשלעצמו יכול להקים עילה להתערבות בית המשפט לבין התוצאה המתחייבת בעקבות הפגם שנתגלה.
ד. לגופו של עניין - הייצוג בגופים נבחרים מבוסס בשיטת המשטר שלנו על עקרון של ייצוג יחסי. על פי עקרון זה יש לתת ביטוי הולם לכל הסיעות המרכיבות כל גוף שלטוני וכן כל גוף משנה או ועדה הפועלים מטעמו. במסגרת ייצוג זה יש להקפיד
על מתן ייצוג הולם גם לסיעות המיעוט. העובדה כי נקבע שיש לפעול בהתאם להרכב היחסי של הסיעות "ככל הניתן", אינה באה להמעיט מעקרון הייצוג היחסי, אלא לאפשר את יישומו בהתאם לאילוצים האובייקטיבים. בדרך כלל, כאשר ועדה או גוף משנה מורכבים מייצוג סיעתי יחסי, יש לתת ביטוי בהרכבו של אותו גוף למשקל היחסי של סיעות הרוב אל מול סיעות המיעוט. כך כאשר מספר הנציגים בגוף המשני קטן באופן משמעותי ממספר חברי הגוף הבוחר. אך כאשר בגוף המשני נפקד מקומה של סיעה אופוזיציונית אחת בלבד, למרות שניתן ייצוג לאופוזיציה בדרך כלל, יש להקפיד שההכרעה ביחס לסיעה שתיאלץ לוותר על מקומה בוועדה תיעשה על בסיס של שוויון והגינות ומבלי לפגוע באפשרות ליתן ביטוי לכל הדעות והסיעות המיוצגות במועצה המקומית. על פי עקרונות אלה יש ממש בערעור.
ה. אכן, היחס בין הקואליציה לבין האופוזיציה נשמר כמעט באופן מלא, אלא שעל מועצת הרשות המקומית להביא בחשבון, בקבעה את החלוקה היחסית, גם את השיקול שלפיו כאשר יש סיעה גדולה המיוצגת ע"י מספר נציגים וקולה יישמע בוועדה באופן ברור וצלול, יש להבטיח שקולה של סיעה אחרת - סיעת מיעוט - לא יהיה מושתק. בנסיבות שלפנינו בולטת העובדה כי דווקא המערערת, העומדת בראשה של אחת מסיעות האופוזיציה, והיא בלבד, לא נבחרה לוועדה המקומית. זאת כאשר הסיעה הגדולה במועצה מיוצגת בוועדה ע"י 5 נציגים וסיעה אחרת ע"י 3 נציגים ובסה"כ לקואליציה 13 נציגים בוועדה. בנסיבות אלה על הרכב הוועדה המקומית לכלול את המערערת, תוך גריעת חלקה של סיעה אחרת מבין הסיעות הגדולות המיוצגות כבר בוועדה ע"י מספר נציגים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ד. רוזן-זינגר למערערת, עו"ד י. גל אור למשיבים. 8.8.00).

ע.א. 6601/96 - SYSTEM AESובמברגר בע"מ נגד משה סער ומדינת ישראל

*תקפותו של הסכם בין מעביד לעובד המגביל את העובד לעסוק במקצועו לאחר שיעזוב את מקום עבודתו. *ההתנגשות בין העקרון שחוזים צריך לקיים לבין חופש התחרות והעיסוק(מחוזי ת"א - ת.א. 1331/87 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעור הנגדי של סער נתקבל והערעור הנגדי של המדינה נדחה).
א. המערערת 1 פיתחה מערכות עצמאיות לעיבוד תמלילים באמצעות מחשב והשתמשה במערכות הקרויות "מערכות לאניר". המערערת 2 היא המפיצה הבלעדית של המערכות בישראל, ומעניקה ללקוחותיה בארץ שירותי החזקה ותיקון. המשיב היה עובד של המערערת והוא הועסק כטכנאי מחשבים. בעת שירותו חתם על התחייבות "שלא להתחרות" במערערת בכל הקשור בשיווק ותיקון של מערכות לאניר. כן חתם המשיב על "התחייבות לשמירת סודיות" ושלא לעשות שימוש במידע שרכש אצל המערערת או לנצלו למטרות מסחריות. לאחר 28 חודשי עבודה פוטר המשיב. הוא פתח עסק של מתן שירות למערכות מחשב ופרסם מודעה בעיתון בה הציע את שירותיו כטכנאי החזקה ותיקון למערכות מחשבים ובכללם מערכות לאניר. בנוסף לכך פנה במישרין - תוך שימוש ברשימת הלקוחות של המערערת שהיתה בידו - ללקוחות של המערערת. בעקבות המודעה בעיתון נכרת הסכם בין המשיב לבין הרשות לאמצעי לחימה (רפא"ל) לפיו יעניק המשיב שירותי לאניר לרפא"ל. שירותים אלה באו במקום השירות שהעניקה בעבר המערערת לרפא"ל.
ב. המערערת תבעה את המשיב על שהפר את התחייבויותיו כלפיה ועל שפגע בזכות הקניין שבידה ובמוניטין שלה ועל שנטל את סודותיה המסחריים. במסגרת תובענה זו ניתן צו מניעה זמני נגד המשיב האוסר עליו לעסוק במכירה ובמתן שירות למעבדי תמלילים מסוג לאניר עד חלוף 18 חודשים מיום פיטוריו. הצו לא הוחל על ההתקשרות
עם רפא"ל. בתובענה שניה טענו המערערות כי המשיב עשה שימוש בתקליטים מגנטיים ובתקליטורים המאחסנים תוכניות גיבוי שלה ובכך פגע המשיב, לטענתן, בזכויות הקנין שלהן והפר את זכויות היוצרים שבידן. תובענה נוספת הוגשה נגד רפא"ל ובה נטען כי היא מסייעת בידי המשיב לבצע את מעשיו האסורים. המערערות תבעו מידי המשיב ומידי רפא"ל דמי נזק. עוד תובענה הופנתה ע"י המערערת כנגד רפא"ל להשבת ציוד חומרה ורישומי תוכנה שהושאל על ידה לרפא"ל. רפא"ל הגישה תביעה שכנגד בה עתרה להסרת חסימה שביצעה המערערת במשטחי העבודה שלה.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת ככל שהן נוגעות להפרת זכויות היוצרים או פגיעה במוניטין. לעומת זאת נקבע כי המשיב הפר את התחייבותו שלא להתחרות בעסקי המערערת; כי עשה שימוש ברשימת הלקוחות של המערערת; כי הפרת ההתחייבות שלא להתחרות הניבה בתוך תקופת 18 החודשים את ההתקשרות עם רפא"ל. אשר להתקשרות עם לקוחות אחרים נקבע כי לא הוכח שאלה הניבו בתקופת ההגבלה בת 18 החודשים הסכמים בין אותם לקוחות לבין המשיב ועל כן אין לומר כי התחייבותו של המשיב בעניין זה הופרה. בגין הנזקים האמורים חייב ביהמ"ש את המשיב לפצות את המערערת בסכום של 25,000 דולר וכן חייב את המדינה לשלם למערערת את שוויים של פריטי חומרה ותוכנה מסויימים שנמסרו לרפא"ל ונותרו ברשותה. המערערות טוענות כי יש לקבוע שהמשיב עשה שימוש אסור בתוכנות שפותחו על ידן וכן כי יש לראות משום הפרת התחייבותו כלפי המערערת בכך שעשה פעולות שיווק ופרסום בתקופת 18 החודשים אף כי לא הבשילו עסקאות. המשיב ערער על חיובו בתשלום פיצויים למערערת בגין התקשרותו עם רפא"ל והמדינה ערערה על שחייבו אותה לשלם למערערת את שוויים של פריטי החומרה בתוכנה. כל הערעורים נדחו פרט לערעורו של המשיב על חיובו בתשלום פיצויים בגין התקשרותו עם רפא"ל.
ד. חוק החוזים קובע כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". השאלה היא מה תקפן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק. עקרון ראשון שיש לקחתו בחשבון הוא חופש החוזים וחוזים יש לקיים. אינטרס נוסף שיש להתחשב בו הוא היתרון האישי למעביד ולציבור בהגנה על המעביד בפני התחרות של עובד בכלל ובפני שימוש במידע שרכש אצל המעביד בפרט. מנגד קיימים עקרונות ואינטרסים לפסול את תקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק. העקרון הראשון הוא עקרון חוקתי המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק. מחופש העיסוק נגזר גם חופש התחרות. כמו כן האינטרס שיש להתחשב בו הוא העובד עצמו. עבודתו היא רכושו, החומרי והרוחני, חופש הבחירה שלו הם חייו, כושרו לבחור לעצמו עיסוק. השיקולים השונים המגבשים את "תקנת הציבור" אינם מובילים כולם לכיוון אחד. צמד השיקולים האחד מוביל להכרה בתוקפן של תניות חוזיות להגבלת חופש העיסוק של העובד וצמד השיקולים השני מוביל לבטלותן של תניות חוזיות אלה.
ה. דרך הביניים המומלצת היא כי באיזון הכולל, חופש העיסוק גובר כאשר מנגד עומד אך האינטרס של המעביד לאי תחרות, ואילו חופש החוזים גובר כאשר לצידו עומד אינטרס לגיטימי של המעביד כגון אינטרס "קנייני" או "כעין קנייני" של המעביד. הגבלת התחרות "כשלעצמה" אינה מגינה ככלל על "אינטרס לגיטימי" של המעביד, נוגדת את טובת הציבור ותפסל בגדריה של "תקנת הציבור". לעומת זאת, הגבלת התחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, רשימת לקוחות, מוניטין וכיוצא בהם אינה נוגדת את תקנת הציבור.
ו. בענייננו, הבעייה המשפטית האחת הניצבת הינה אם הפר המשיב את חובתו כלפי המערערת בהתקשרותו עם רפא"ל והתשובה לשאלה זו היא שלילית. המשיב לא הפר את חובתו שלא לעשות שימוש ברשימת הלקוחות של המערערת שכן לא הוכח כי פנה לרפא"ל ביוזמתו. החובה שהופרה ע"י המשיב היא חובתו שלא להתחרות במערערת והתחייבותו של המשיב שלא להתחרות במערערת היא התחייבות "ערומה". זו התחייבות של "אי תחרות כשלעצמה" ועל כן אינה תופסת. כיוון שכך לא היה מקום לחייב את המשיב לשלם למערערת פיצויים בשל התקשרותו עם רפא"ל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד צבי חוברס למערערות, עו"ד עדי לויט למשיב, עו"ד גב' רחל זכאי נוימן למדינה. 28.8.00).

בש"פ 2305/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הגשת כתב אישום נגד נאשם גם כשקיימת חוות דעת פסיכיאטרית מוסכמת שאין הוא בר עונשין כדי שניתן יהיה לתת נגדו צו אישפוז(הערר נדחה).

א. העורר נעצר בחשד כי פגע במצבה על קברה של גולדה מאיר וכי ניסה לפגוע במצבה על קברו של יצחק רבין. על פי החלטת ביהמ"ש בדק הפסיכיאטר המחוזי את העורר ובדיקה זו העלתה כי הוא חולה סכיזופרניה פרנואידית, כי אינו מבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, כי לא היה אחראי למעשיו וכי אין הוא מסוגל לעמוד לדין. בסיכום חוות הדעת המליץ הפסיכיאטר המחוזי כי יוצא לעורר צו אישפוז. בעקבות חוות הדעת הוגשה לביהמ"ש בקשה להארכת מעצרו של העורר בנימוק שיש צורך לקבל צו אישפוז. התובע הצהיר כי בכוונתו להגיש כתב אישום נגד העורר ועימו בקשה למעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן הגישה התביעה כתב אישום נגד העורר בגין כניסה ללא רשות למקום קבורה וניפוץ הקברים. לקראת הדיון ביקש הסניגור לבטל את כתב האישום בטענה כי העורר אינו בר עונשין ועל כן אין טעם בקיומו של הליך פלילי. מנגד טענה המדינה כי ההליך הפלילי הוא במקומו אף אם אין העורר מסוגל לעמוד לדין וזאת כדי שביהמ"ש יוכל להפנותו לאישפוז או לטיפול מרפאה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הגשת כתב האישום לא נעשתה תוך חריגה מסמכות והורה כי תיערך לעורר בדיקה פסיכיאטרית. הערר נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון, מפי השופט חשין, לאחר התייחסות לחוקים השונים, חוק סדר הדין הפלילי, החוק לטיפול בחולי נפש וחוק העונשין, הגיע למסקנה כי אין מניעה להגיש כתב אישום גם כשיש חוות דעת פסיכיאטרית כאמור. גם כשהתביעה והסניגוריה מסכימות עם חוות הדעת שאין הנאשם בר עונשין, יכולה התביעה להגיש כתב אישום על מנת שביהמ"ש הוא שיקבע אם אכן אין הנאשם בר עונשין ואם צריך הוא להיות באשפוז.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד דרעי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.8.00).

ע.א. 4255/98 - שופרסל בע"מ נגד אגף המכס והבלו

*חיוב במס בולים בהמרת אגרות חוב למניות(מחוזי ת"א - ה.פ. 422/95 - הערעור נדחה).

א. המערערת הנפיקה אגרות חוב להמרה. להבטחת התחייבויותיה על פי אגרות חוב אלה, וכמצוות חוק ניירות ערך, מינתה המערערת נאמנים למחזיקים בתעודות ההתחייבות לפני ההנפקה. בשטר הנאמנות שיעבדה המערערת את כל נכסיה בשיעבוד צף. השטר הוגש לביול לרשויות המס כשמצורף לו נוסח של אגרת חוב והמערערת שילמה בגין שטר הנאמנות מס בולים בסכום של 117,000 ש"ח. אגרות החוב עצמן לא בויילו שכן
החוק קובע כי אם בוייל שטר הנאמנות הנוגע לאגרות החוב אין אגרות החוב טעונות ביול. לאחר מכן הומרו כל אגרות החוב במניות ובגין כל הקצאת מניות הוצא דו"ח שלפיו שילמה המערערת מס בולים. שיעור המס נקבע על פי הערך הנקוב של אגרות החוב המקוריות, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן.
ב. כעבור כשנתיים פנתה המערערת לרשויות המס בבקשה כי ישיבו לה את מס הבולים ששילמה על דוחו"ת הקצאת המניות, בטענה שהיתה פטורה מתשלום המס בגינם בשל כך שכבר שילמה מס בולים עובר להנפקת אגרות החוב. את טענתה זו סמכה המערערת על הפטור שהיה קבוע אז בחוק מס בולים שלפיו הוענק פטור ממס לדו"ח על הקצאת מניות "אם אגרות החוב היו מבויילות כדין". טענת המערערת הינה כי אגרות החוב היו פטורות מביול באשר שטר הנאמנות בוייל והרי זה כאילו אגרות החוב בויילו וממילא הקצאת המניות פטורה ממס בולים. משנדחתה בקשת המערערת להחזר מס הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי להחזר המס ולחילופין טענה כי המס שנגבה ממנה צריך להיות לפי השווי המקורי של המניה ולא כערכה בצמוד למדד המחירים לצרכן. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה של המערערת על שני חלקיה. הערעור נדחה.
ג. לפי נוסחם של הסעיפים השונים בחוק מס בולים הנוגעים לביול שטר נאמנות, אגרות חוב והקצאת המניות תמורת אגרות החוב, צדק ביהמ"ש דלמטה במסקנתו שהמערערת היתה חייבת במס בולים על הקצאת המניות. אכן, אילו ביילה תחילה המערערת את אגרות החוב היתה פטורה מביול שטר הנאמנות וממילא היתה פטורה גם ממס בולים על הקצאת המניות, שכן מששולם המס על אגרות החוב שוב אין לשלם את המס על הקצאת המניות במקום אגרות החוב. אלא שלמעשה ביילה המערערת תחילה את שטר הנאמנות ומתוך כך היתה פטורה מביול אגרות החוב והמס משולם כפי המעשים שנעשו ולא כפי שיכולים היו להיעשות. אשר לשומת המס - החוק מחייב לשלם אחוז מסויים "מהתמורה או משווי התמורה" שניתנו או שהתחייבו לתת בעד המניות שהוקצו ושווי התמורה שניתנה, בעד המניות שהוקצו, היא כשווי אגרות החוב שהומרו בהן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יגאל דורון למערערת, עו"ד משה גולן למשיבה. 28.8.00).

ע.א. 6786/96 - אורי צפרי נגד הדר חברה לביטוח בע"מ והמוסד לביטוח לאומי

*צירוף צד לערעור (בקשה לצירוף צד - הבקשה נתקבלה).

המערער נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה נגד המשיבה. לטענת המשיבה היתה התאונה גם תאונת עבודה באשר התרחשה במהלך נסיעה ממקום העבודה לביתו של התובע. המערער טען כי התאונה לא היתה תאונת עבודה כיוון שנסע לחברו ביהוד וכך דיווח גם למוסד לביטוח לאומי. בעקבות זאת קיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי רק קצבת נכות כללית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי התאונה היתה תאונת עבודה ובעקבות תביעה זו ניכה השופט סכום של כ-727,000 ש"ח מסכום הפיצויים, היינו, הסכום של תגמולי נכות עבודה שהמערער זכאי היה לתבוע מאת המוסד לביטוח לאומי ולא רק את סכום קצבת הנכות הכללית שקיבל המערער בפועל. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי הן באשר לסכום הפיצוי והן באשר לקביעה שמדובר בתאונת עבודה. לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי פנה המערער שנית למוסד בתביעה לדמי פגיעה בעבודה אך המוסד דחה את פנייתו הן בשל התיישנות והן בשל כך שלא מדובר בתאונת עבודה. המבקש הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לביה"ד לעבודה והוא מבקש לצרף גם את המוסד כמשיב בערעור זה כדי שפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין תאונת
העבודה תחייב את הצדדים. הבקשה נתקבלה. הרשמת הבהירה כי על פי הפסיקה והנתונים בפרשה דנא יש מקום להיענות לבקשת המבקש. לבקשת המבקש לא התנגדה המשיבה אך המוסד התנגד וכאמור התנגדותו נדחתה.

(בפני: הרשמת אגמון-גונן. עו"ד משה גוטסמן למבקש, עו"ד מ. עבדי למשיבה. 7.8.00).

בג"צ 6772/98 - מחמוד מחמוד נגד שר הבטחון ואח'

*דרישת עציר שהוצא נגדו צו גירוש לגרשו רק לירדן ולא למדינה אחרת (העתירה נדחתה).

העותר, אזרח ירדני, עצור מאז חודש אוקטובר 1997 על ידי שלטונות הבטחון והוא עותר להחזרתו למקום מגוריו שבנפת ג'נין, או לאזור הרשות הפלשתינאית. לטענתו לא קיימת נגדו עילה להמשך החזקתו במעצר. עילת המעצר היא צו גירוש שניתן נגד העותר, כאשר העותר מסרב לעבור לכל מדינה אחרת זולת ירדן או שטחי הרשות הפלשתינאית. הצלב האדום מוכן להתערב על מנת שהעותר יגורש למדינת יעד כלשהי זולת ירדן והרשות הפלשתינאית, אך העותר הודיע שאינו מוכן לכך ולפיכך ממשיך לשהות במעצר. עד כה סירבו שלטונות ירדן לקבל לרשותם את העותר, חרף מגעים בדרג בטחוני בכיר בין שתי המדינות. הערר נדחה.
אכן, מעצרו של העותר נמשך כבר קרוב לשלוש שנים, אך המפתח לשחרורו מסור בידיו שלו: אם אך יאות להיות מגורש למדינה שתסכים לקבלו, אם תימצא, לא תהיה כל מניעה לשחרורו המיידי של העותר. אין לעותר זכות קנויה להיות מגורש דווקא לאזור שבו הוא עשוי לשמש, לדעת הרשויות, כסיכון בטחוני בעל משקל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד מוחמד שאהין לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 2.8.00).

ע.פ. 9155/96 - בן שטרית אברהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מרמה, התחזות כרופא, זיוף וכד' (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הציג עצמו בציבור כרב מוסמך, כפרופסור לרפואה, ככירורג וכגניקולוג, וייעץ לאנשים, תמורת שכר, בענייני בריאות ופריון. האנשים שנדרשו לשירותיו של המערער היו אנשים תמימים שהגורל המר להם, והמערער נטע בליבותיהם אמונה כי יש בכוחו לשנות את גורלם ולרפא אותם מחוליים. המערער איחז עיניהם של מוכי גורל תמימים שהתפתו לפנות אליו בבקשת עזרה, עשה מניפולציה ברגשותיהם ובאמונתם, ולא זו בלבד שלא סייע, אלא - לאחר שנכשל במעשיו - הצמית תקווה בליבם ודירדר אותם לייאוש עמוק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות מרמה, התחזות כרופא, עושק, זיוף וכד' ודן אותו ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין חולק על מצב בריאותו של המערער. הוא נושא מחלות שונות ובהן אפילפסיה, אסטמה ועוד. יחד עם זאת, קשה למצוא נימוק של ממש להקל בענשו. מעשיו של המערער הינם חמורים מכל חמורים, וביהמ"ש לא יעלה את תרומתו לביעור התופעה אם לא יאמר את דברו צלול וברור על דרך הטלת עונש מתאים.