ע.א. 6996/98 - יצחק שבשוביץ ואח' נגד אייל תורג'מן ואח'
*הפחתת פיצויים שנפסקו בתאונת דרכים. *דחיית בקשה להביא ראיות נוספות בערעור עקב שינוי בקצבאות הביטוח הלאומי(מחוזי ת"א - ת.א. 258/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב, יליד 1961, חירש-אילם מלידה ובעל רמת משכל נמוכה, נפגע בתאונת דרכים במרץ 93. כתוצאה נחבל המשיב קשה בראשו ושותק בכל גפיו. הוא מרותק לכיסא גלגלים ואין הוא מסוגל ללכת בלא עזרה, אינו שולט על סוגריו והקשר בינו לבין הסביבה נותק כמעט כליל. שיעור נכותו הוערך ב-%100. המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש קבע כי נתקצרה תוחלת חייו. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון, ובגין נזקי ממון ובהם אבדן השתכרות, הוצאות מוגברות לניידות, הוצאות דיור, הוצאות סיעוד והוצאות רכישת תרופות ואביזרים רפואיים. את נזקי העבר פסק ביהמ"ש בתשלום חד פעמי ואת נזקי העתיד בתשלומים עתיים. ערעור המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה.
ב. יש לדחות את טענות המערערים באשר לעניין הפסד אובדן השתכרות וכן את כל טענות המשיבים באשר לשיעורי הפיצויים. בראש נזיקין של סיעוד ועזרה קבע ביהמ"ש כי יש להעניק למשיב טיפול סיעודי בדרך של העסקת עובד זר אך יחד עם זאת השתית את חישוב הפיצויים על ההנחה כי המשיב נזקק, לבד מהעסקת עובד זר, לסיעוד נוסף במשך 6 שעות נוספות בכל יממה. לפיכך פסק פיצוי חודשי בגובה 10,000 ש"ח עבור העסקת מטפל ועוד 4,000 ש"ח עבור סיעוד נוסף ובסה"כ 14,000 ש"ח. על אלה הוסיף ופסק כ- 2,600 ש"ח לחודש לצורך העסקת עובדת במשק הבית של המשיבים במשך 18 שעות בכל שבוע. עבור הוצאות הסיעוד בעבר פסק ביהמ"ש למשיבים סכום של כ-350,000 ש"ח, הכולל פיצוי בגין 6 שעות סיעוד ביום בעלות של 4,000 ש"ח ותוספת 80,000 ש"ח כפיצוי עבור הפסדי השתכרות של המשיבה 3 בשל הטיפול שהעניקה למשיב ועוד כ-31,000 ש"ח העסקת מטפלת מיוחדת במשך תקופה מוגבלת. לדעת המערערים יש בכך משום פיצוי כפול באשר המשיבים 2 ו-3 פוצו בגין שירותי סעד שהעניקו למשיב בנוסף לפיצוי שנפסק בגין העסקת עובדים סעודיים. בעניין זה אין מקום להתערב. הפיצוי בגין הפגיעה בהכנסת המשיבה 3 נקבע על דרך האומדן וביהמ"ש ציין כי הביא בחשבון הערכת הנזק בפריט זה את העובדה שהמשיבים 2 ו-3 פוצו בנפרד.
ג. מאידך יש להתערב בפסיקה לעניין הסיעוד בעתיד. המשיב הוא חירש-אילם מלידה וקודם לתאונה קבע לו המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של %100. אין לקבל את פסיקת ביהמ"ש כי על אף מצבו לא היה המשיב זקוק לעזרה כלשהי מן הזולת. כיוון שכך ראוי היה להפחית מסכום הפיצויים שנפסק למשיב בראש נזק זה בעתיד סכום של 2,000 ש"ח לחודש. כמו כן שיעור הפיצוי הכולל שנפסק בראש נזק זה אינו יכול לעמוד. לא היה מקום לקבוע גם פיצוי בגין העסקת עובד זר, גם עזרה סיעודית של 6 שעות ביום וגם פיצוי נוסף בשל העסקת עובדת במשק הבית במשך 14 שעות שבועיות. יש לקבוע את כלל הוצאות הסיעוד בעתיד על סכום חודשי של 12,000 ש"ח ומסכום זה יש להפחית את הוצאות הסיעוד שלהם היה נזקק המשיב גם לולא התאונה כך שהפיצוי בפריט נזק זה יעמוד על 10,000 ש"ח. מהוצאות הניוד שנפסקו למשיב יש להפחית את גמלת הניידות שיקבל המשיב מהביטוח הלאומי. הוא הדין באשר להוצאות הרפואיות שנפסקו לגבי העתיד, שכן המשיב יקבל הוצאות רפואיות מהביטוח הלאומי ועל כן יש להקטין את הפיצוי בסעיף זה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים ישאו בשכ"ט עו"ד בשיעור של %13 בצירוף מע"מ מתוך סכום הפיצוי החד פעמי בתוספת שווי ההוון של התשלומים העיתיים. המערערים סבורים כי לא היה מקום לפסוק למשיבים שכ"ט עו"ד בשיעור הנגזר ממלוא
שוויים המהוון של התשלומים העיתיים תוך התעלמות מן האפשרות לפיה תחולת החיים של המשיב תהיה קצרה יותר. אכן, מקום בו נפסקים הפיצויים על דרך תשלומים עיתיים, אין בסיס וודאי ומדוייק לחישוב שכה"ט. הבחירה בפסיקת פיצויים עיתיים מלמדת על הקושי בהערכת קיצור תוחלת החיים. קושי זה מצדיק, ככלל, הערכה גלובלית של שכה"ט. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש בענייננו. ניתן להניח כי ביהמ"ש הביא בחשבון פסיקתו את היקף העבודה הרבה שהושקע בניהול התביעה ושכה"ט שנפסק יפחת ממילא לאור תוצאות הערעור.
ה. משנקבע המועד לשימוע פסה"ד בערעור פנו המערערים בבקשה להתיר להם להביא ראיות נוספות הנוגעות לשינויים שחלו בקצבאות המשתלמות לנכים בעקבות הסכם שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין משרד האוצר. על פי אותו הסכם עשוי מעתה נכה המקבל קיצבת ניידות לזכות גם בגימלת שירותים מיוחדים ולפיכך, כך טענה, הם רוצים להגיש ראייה נוספת שעניינה חוות דעת אקטוארית הנוגעת לתשלום קיצבת השירותים המיוחדים. אין להיעתר לבקשה זו. ביהמ"ש שלערעור ירתע מלהידרש לראיות שנוצרו לאחר מתן פסה"ד, בייחוד באותם מקרים שבהם הנתונים שהובאו לפניו אינם יציבים והם עשויים להשתנות בעתיד. בתביעות פיצויים, בעת שנפסקים פיצויים בגין נזק שטרם נתגבש, נסמך החישוב מטבע הדברים על אומדן ועל תחזית. האפשרות כי נתונים מסויימים עשויים להשתנות מובאת בחשבון פסה"ד. על כן, לא כל שינוי בנתונים ששימשו את האומדן מצדיק מתן היתר להבאת ראיות חדשות.
ו. ככלל, על ביהמ"ש לשום את הנזק אחת ולתמיד והבאת ראיות חדשות על התרחשויות שאירעו לאחר מתן פסה"ד תפגע בצורך להביא קץ להתדיינות. אכן, לכלל הזה עשויים להיות חריגים כששינוי נסיבות קיצוני משמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה. דוגמא לשינוי מסוג זה הוא המקרה, בו מת הניזוק קודם שמיעת הערעור, שעה שחישוב הפיצויים, הושתת על ההנחה שהתובע ימשיך לחיות לאורך תקופת תוחלת החיים הממוצעת. בענייננו, השינויים העשויים להתרחש לכאן או לכאן כבר הובאו בחשבון הפיצויים שנקבעו בפסה"ד של הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אלמגור וסלע-בורבין למערערים, עוה"ד מזור ומייל למשיבים. 28.8.00).
רע"א 2214/00 - קרלו נובילי ... חברה שמושבה באיטליה נגד משה קטן בע"מ
*חובת ההוכחה כי נתמלאו התנאים לאכיפת פסק חוץ(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, חברה רשומה באיטליה, הגישה בקשה לאכוף פס"ד שניתן בביהמ"ש לערעורים בעיר טורינו באיטליה. בבקשת האכיפה ציינה המבקשת כי פסה"ד אינו ניתן לערעור וכי הוא בר ביצוע באיטליה, ניתן לאכיפה בישראל, ואינו סותר את תקנת הציבור. המשיבה התנגדה לבקשת האכיפה ומנהלה הצהיר, בין היתר, כי פסה"ד אינו סופי שכן הוגש עליו ערעור לביהמ"ש העליון באיטליה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מה טיבו של הליך זה - האם מדובר בהליך שעניינו ערעור על פסה"ד או שמא מדובר בהליך שמטרתו ביטול פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי החליט להתלות את המשך הדיון בבקשה עד לקבלת הודעה בדבר גורל ההליך בביהמ"ש העליון באיטליה. בבקשת רשות הערעור טוען ב"כ המבקשת כי יש לראות את ההליך שננקט ע"י המשיבה באיטליה כהליך שאינו שקול כ"ערעור" אלא לכל היותר כבקשה לביטול הפסק, ומכאן שהליך כזה אינו עומד בסתירה לסופיות הפסק כנדרש בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ. ומעבר לכך: הנטל להוכיח את היעדר הסופיות מוטל על המשיבה אשר היא שהעלתה טענה זו, ובכך
היא לא עמדה משהמצהיר מטעמה כלל לא הופיע להיחקר, ולא הובאו ראיות מספיקות באשר לאופיו של ההליך התלוי ועומד באיטליה, נשוא מחלוקת זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. התנאי האמור בסעיף 3(2) לחוק לפיו "הפסק אינו ניתן עוד לערעור" פורש באורח מצמצם שמשמעו "ערעור" במובן הטכני להבדיל מהליך אחר, ובכלל זה - הליך לשינויו או ביטולו של הפסק ע"י ביהמ"ש שנתן אותו. יוצא, איפוא, כי קיומה של אפשרות לשנות או לבטל פס"ד בביהמ"ש שנתן אותו אינה פוגמת בסופיותו לצורך אכיפתו. השאלה היא מה טיב ההליך האמור - האם הוא נושא אופי "ערעורי" או שמא נושא ההליך אופי אחר שאפשר שאין בו כדי לפגוע בסופיותו של הפסק לצורך אכיפתו. מהותו של ההליך שבמחלוקת לא הוברר כל צורכו, לא הוגשו ראיות של מומחים בעניינו, ולא הוכחו עיקרי המשפט הזר בסוגיה שלפנינו. אי לכך ביהמ"ש קמא הותיר, ובצדק, את שאלת מהותו של ההליך בלא קביעה פסקנית.
ג. חובת ההוכחה בדבר קיומם של כל התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על המבקש את אכיפת פסק החוץ, ובין היתר עליו הנטל להוכיח כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. בדרך כלל עשוי המבקש אכיפה לצאת ידי חובת ההוכחה אם צירף תצהיר לאישור העובדות המבקשות לבסס את קיומם של כל התנאים שבסעיף 3 לחוק ואת המסמכים הנדרשים על פי תקנות סדר הדין האזרחי בעניין אכיפת פסקי חוץ. בעשותו כן עובר הנטל המישני להפריך קיומו של תנאי זה או אחר לשכמו של המשיב, באם הוא מתנגד לבקשת האכיפה. אם לא הגיש המשיב תשובה שיש בה משום כפירה בקיומו של תנאי זה או אחר מסעיף 3, לא יורשה להעלות טענת כפירה כזו בדיון. אם העלה כפירה כזו וטען והצהיר כי תנאי כלשהו האמור בסעיף 3 לא נתקיים, חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו כי התנאי אכן התקיים.
ד. בענייננו, המבקשת טענה והצהירה, בין היתר, כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. המשיבה כפרה בכך והגישה באמצעות מנהלה תצהיר בדבר קיום הליך לביקורת הפסק בביהמ"ש העליון באיטליה ותמכה את תצהירה במסמכים נוספים. נכון הוא כי המצהיר מטעם המשיבה לא התייצב לחקירה על התצהיר, אולם משהמשיבה נקטה עמדה של כפירה בקיומו של התנאי בדבר סופיות הפסק, והמבקשת לא חלקה על קיומו של הליך תלוי ועומד בביהמ"ש העליון של איטליה, היה זה מחובתה כמי שיזמה את בקשת האכיפה, להוכיח ולשכנע את ביהמ"ש כי מדובר בהליך שאינו שקול כ"ערעור" ולפיכך אין בו כדי לפגום בסופיות הפסק לצורך אכיפתו בישראל.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 7.9.00).
בש"פ 6489/00 - מדינת ישראל נגד משה זגורי
*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חודשים בעבירת רצח. *השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בעיון חוזר במעצר לעומת השיקולים בהארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים(בקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות שוד בנסיבות מחמירות ורצח תוך ביצוע עבירה והצתה. על פי עובדות האישום, תכננו המשיב ומוריס אלגריסי לשדוד חלפן כספים. במהלך השוד ירה המשיב שלשה כדורים בחלפן והרגו ולאחר מכן העבירו הוא ואלגריסי בסיוע אדם שלישי - אבישי לוי - את הגופה ליער שבגלבוע ושם הציתו את רכבו של החלפן כשגופתו מצויה בו. המשיב נעצר עד תום ההליכים וניתנו מספר הארכות מעצר מעבר ל-9 חודשים. במאי השנה זוכה אבישי לוי מהעבירות שיוחסו לו במשפט נפרד שהתנהל נגדו. בעקבות זיכוי זה הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בטענה כי ממצאי הכרעת
הדין בעניינו של לוי מביאים לכרסום משמעותי בראיות התביעה, עד כדי קריסת האישומים נגדו. ביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב בחלופת מעצר, המדינה עררה על החלטה זו וביהמ"ש העליון קיבל את ערר המדינה והורה על המשך מעצרו של המשיב. החלטה זו ניתנה לאחר בחינת מכלול חומר הראיות ונוכח מסקנה אליה הגיע ביהמ"ש לפיה לא חל כרסום בחומר הראיות. לאחר ההחלטה האמורה נחקר המשיב במהלך 3 ישיבות ובתום הישיבה האחרונה נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים בכתב ונקבע מועד לישיבת סיכומי טענות בעל פה. עתה מבקשת המדינה הארכה נוספת של מעצרו של המשיב ל-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. הסניגור השתית את התנגדותו לבקשת ההארכה על טעם מרכזי אחד והוא - כרסומן של ראיות התביעה נוכח פסה"ד שניתן בעניינו של אבישי לוי. הוא היה ער לעובדה כי אותה סוגיה עצמה ואותן שאלות עצמן עלו כבר לבירור ישיר בהליך הערר שהתנהל בביהמ"ש העליון. אולם, לגישתו, שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש בהליך הארכה כאמור הינו רחב ביותר והוא חופשי לערוך את מכלול האיזונים בין האינטרסים השונים הפועלים בסוגיית המעצר בכללותה. יתר על כן, אין ביהמ"ש הדן בבקשת הארכה כאמור כבול בהפעלת שיקול דעתו להחלטת מותב אחר אשר קבע קודם לכן עמדה בשאלת הארכת המעצר במסגרת הליך של עיון חוזר.
ג. טענת הסניגור מעלה שאלה של מתיחת קו הגבול בין מרחב שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש במסגרת הליך של עיון חוזר וערר בעניין הנוגע למעצר, לבין זה הנתון לביהמ"ש לצוות על הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים. מדובר בשתי מסגרות דיוניות אשר לכל אחת מהן תחום התייחסות מוגדר משלה: העיון החוזר והערר ייעודם העיקרי לבחון מחדש האם בנקודת זמן מאוחרת להחלטת מעצר נגרע תנאי זה או אחר שקיומו נדרש לצורך המשך המעצר. וכך - אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מאז מתן ההחלטה, ניתן לחזור ולבחון סוגיות הנוגעות לעילת מעצר, ראיות לכאורה, וחלופת מעצר. מאידך, השיקול בהארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים שם את הדגש על בחינת ההשלכה שיש להתמשכות המשפט על המשך מעצרו של הנאשם. במסגרת זו נדרש איזון בין ערך ההגנה על זכויות הנאשם מול ההגנה על שלום הציבור וצרכי ניהול המשפט ובמכלול השיקולים נלקחים בחשבון, בין היתר, חומרת העבירה הסיכון לציבור משחרור הנאשם, אופן ניהול המשפט וסיבת התמשכותו, הזמן הנותר לסיום המשפט וכיוצא באלה.
ד. שמירת הקו התוחם בין שתי מסגרות הדיון האמורות מודגש במיוחד כאשר לצד בקשת הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים נתקיים הליך מקביל של עיון חוזר. כזאת אירע בענייננו. ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון בחנו את המשך המעצר במסגרת עיון חוזר וערר. אין מקום כי מותב אחר יחזור ויבחן אותן שאלות עצמן בהליך הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים אשר לא נועד מלכתחילה לבחינתן.
ה. ההליכים בתיק זה אכן נמשכים זמן רב, והעובדה כי לפנינו בקשה להארכה חמישית מעידה על כך. עם זאת, בשיקלול ואיזון האינטרסים המשמשים בעניין זה יש להדגיש, כי המדובר בנאשם המואשם בעבירות חמורות ביותר שבהן רצח, הצתה, ושוד בנסיבות מחמירות. עומדות כנגדו הרשעות קודמות חמורות ובהן אלימות, סמים מסוכנים, בריחה ממשמורת, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו והוא ריצה עונשי מאסר ארוכים. מסוכנותו אינה מוטלת בספק ושחרורו עלול לסכן את בטחון הציבור. כמו כן, אנו מצויים סמוך לסיומו של המשפט. נקבע כבר מועד לסיכומי טענות ויש לקוות כי הכרעת הדין תינתן בהקדם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. חמודות למבקשת, עו"ד א. פלדמן למשיב. 17.9.00).
בג"צ 5933/98 - פורום היוצרים הדוקומנטריים ואח' נגד נשיא המדינה
*ביטול מינוי מליאת רשות השידור מחמת אי קיום התייעצויות כדרישת החוק(העתירה נתקבלה).
א. חוק רשות השידור מורה כי במליאת רשות השידור יכהנו 31 חברים שאותם ממנה נשיא המדינה. החוק קובע כי מתוך ה-31 יהיו 30 אנשי ציבור שהמליצה עליהם הממשלה "לאחר התייעצות" עם הארגונים היציגים של הסופרים, המורים והאומנים בישראל ועם גופים ציבוריים אחרים. נציג אחד יומלץ ע"י הסוכנות. בתום תקופת כהונתה של מליאת רשות השידור המליצה הממשלה בפני הנשיא על 30 מנציגיה, כאשר לטענת העותרים לא קיימה הממשלה את חובת "ההתייעצות" המוטלת עליה. למעשה הומלצו נציגי הממשלה ע"י המפלגות הפוליטיות וכאשר הרשימה היתה מלאה נשלחה הרשימה למוסדות שאיתם צריכה הממשלה להתייעץ ונתבקשה תשובה "תוך 7 ימים" אם לגופים יש הערות או התנגדויות למועמדים. הגופים לא הספיקו להגיב לרשימה והממשלה החליטה על 28 מועמדים והנשיא מינה אותם. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ קבע כי הממשלה לא מילאה את חובת "ההתייעצות" ועל כן החלטתה פגומה. התוצאה מההחלטה הפגומה היא, בענייננו, שיש לבחור מועצה חדשה בתוך 4 חודשים. בג"צ העיר דרך אגב כי לא היה מקום לעשות את הנשיא כמשיב שכן לפי החוק הנשיא חסין בפני כל הליך תביעה משפטית.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, יהודה רסלר וא. לויט למשיבים. 22.8.00).
עש"מ 1928/00 - מדינת ישראל נגד עמוס ברוכין
*קולת העונש המשמעתי בעבירות של מעשים מגונים ע"י עובד משרד הבטחון בחיילות שעבדו במשרד(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב, כבן 51, מכהן כמנהל יחידה במשרד הבטחון. בשנת 97 הורשע המשיב בבימ"ש השלום, עפ"י הודאתו, בביצוע עבירות שעניינן מעשים מגונים כולל חיבוקים ונשיקות ב-4 חיילות שעבדו במשרד הבטחון ועמדו בקשרים עם המשיב. המשיב ביקש מבימ"ש השלום שלא ירשיע אותו, בעיקר בשל התרומה הרבה למערכת הבטחון שתרם במהלך שנים רבות של שירות מסור ומוצלח, אלא יסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור. בימ"ש השלום החליט שאין להימנע מן ההרשעה ועל כן הרשיעו וגזר לו מאסר על תנאי וקנסות. בעקבות ההרשעה הוגשה תובענה נגד המשיב לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד קבע כי המעשים שבהם הורשע המשיב מהווים עבירה שיש עמה קלון. התביעה ביקשה שביה"ד יפטר את המשיב מעבודתו ויפסול אותו משירות המדינה עד שיגיע לגיל 65, שאז יתחיל לקבל את הקיצבה לה הוא זכאי על פי החוק. בשלב זה נתן ביה"ד ביטוי לדברי השבח שהורעפו על המשיב ודברי הערכה על תרומתו לבטחון המדינה והחליט, ברוב דעות, להסתפק באמצעי משמעת של נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך 3 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון עמד בהרחבה על התופעה של הטרדה מינית, ההתייחסות של עוברי העבירה לעבירה זו והצורך לשרש את התופעה מן השירות הציבורי. ביהמ"ש גם התייחס לחומרה שהצבא נוקט כלפי מי שנאשם בהטרדה מינית עד כדי פיטורין מהצבא, וקבע כי גם אם החיילות עובדות במסגרת השירות הצבאי במשרד הבטחון יש להתייחס לעבירה באותה חומרה. ביהמ"ש גם התייחס לנסיבות המחמירות והמקילות שיש להתחשב בהן בכל מקרה של הטרדה מינית. במקרה הנדון התייחס ביהמ"ש לכך שאין מדובר במעידה חד פעמית של הנאשם אלא במעשים שנמשכו במשך 3 שנים ומעורבות בהם 4 חיילות. על כן הגיע למסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהחליט על פיטורי המשיב משירות
המדינה. עם זאת, התביעה ביקשה כי המשיב יפסל לשירות המדינה עד שיגיע לגיל 65 ורק אז יתחיל לקבל את הגימלה המגיעה לו על פי החוק. בנסיבות המקרה פסילת המשיב משירות עד שיגיע לגיל 65 אינה מידתית, ולעניין זה יש לתת ביטוי לשיקולים לקולא. לפיכך הוחלט לפסול את המשיב משירות המדינה לתקופה של 5 שנים מיום שהפיטורין יכנסו לתוקף. ביהמ"ש לא נתבקש ועל כן לא החליט לפגוע בזכויות כספיות המגיעות למשיב על פי דין, לרבות פיצויי פיטורין.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד דן שיינמן למשיב. 22.8.00).
ע.א. 2010/94 - אלי ופנינה גלבוע נגד בינוי ופיתוח א"י (רמת קדרון) בע"מ ואח'
*העדפת זכותו של מי שרכש זכויות שביושר במקרקעין על פני עיקול מאוחר יותר של הזכויות בגין חוב של המוכר(הערעור נתקבל).
א. המערערים כרתו הסכם עם משפחת זר (משיבים 3,4) שלפיו העבירה משפחת זר למערערים זכויותיהם בנחלה במושב נחלים. לאחר כריתת ההסכם עוקלו הזכויות של משפחת זר בנחלה ע"י המשיבה. מדובר בזכויות מן היושר של המערערים. עד לאחרונה שלטה "הלכת בוקר" (רע"א 178/70, פד"י כ"ה (2) 121), לפיה מעשה עיקול היה עדיף על זכויות שביושר. הלכה זו שונתה ב"הלכת אהרונוב" (ע.א. 189/95 (סביר נ"ד 100) שבה הכיר ביהמ"ש העליון הלכה למעשה בזכויות מן היושר נוסח ישראל. פס"ד ארהונוב ניתן לאחר שביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד זה. לכאורה איפוא בא ענייננו בגידרי הילכת אהרונוב, אלא שב"כ המשיבה טוען כי המסמך המתיימר להעביר זכויות מן המוכרים לקונים לא תפס כלל הואיל ועל-פי תקנון האגודה השיתופית נחלים, חייבים שיתמלאו שני תנאים מוקדמים: קבלת הסכמתו של מינהל מקרקעי ישראל להעברה; הסכמת מושב נחלים, ושני התנאים לא נתקבלו. הערעור נתקבל.
ב. מסתבר כי המינהל מסכים להעברת הזכויות, ובלבד שיקבל תשלומים מסויימים ובכך נתקיים התנאי של קבלת הסכמתו של המינהל. אשר להסכמת האגודה - בסמוך לאחר כריתת ההסכם, החליטה האסיפה הכללית של מושב נחלים לאשר את מועמדותם של המערערים כתושבים במושב נחלים. טוענת המשיבה כי החלטת האסיפה הכללית לא היתה אלא לאשר את מועמדותם של המערערים כתושבים באגודה, ולא הרי מועמדות כהרי חברות. טענה זו אין בה ולא כלום. אין ספק כי מושג המועמדות בהקשר הדברים פירושו הוא הסכמה להיותם של המערערים תושבים בנחלים. לפיכך נתקבל הערעור והוצהר כי זכותם של המערערים עדיפה על זכותה של המשיבה, וצו העיקול שהטילה המשיבה על זכויות משפחת זר בנכס אין לו תוקף.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אמנון גולדנברג וערן ספיר למערערים, עו"ד אהרן בן שחר למשיבה. 17.9.00).
רע"פ 2450/00 - ירון בן עובדיה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש במעשי אלימות כאשר ביהמ"ש החמיר ביותר לעומת הסדר טיעון(בקשת רשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הואשם בעבירה של היזק בזדון ותקיפה. בבימ"ש השלום הודה המבקש בעבירות שבכתב האישום ולבקשתו צורפו 12 תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו, בעבירות של תקיפה, חבלה, היזק בזדון, העלבת עובד ציבור ועבירות של איומים. מעשי האלימות בוצעו בעיקר על רקע עבודתו במגרש חנייה בתקופה שבין שנת 1994 ל-1998. התביעה והסניגוריה הגיעו להסדר טיעון שלפיו הודה המערער בכל התיקים, התביעה טענה לעונש מאסר בפועל של 10 חודשים והסניגור טען לתקופת מאסר קצרה יותר שתרוצה בעבודות שירות. בגזר דינו פרט השופט את הנסיבות לקולא ולחומרה,
אך נוכח הפער בין העונש המוסכם לעונש הראוי דחה את הסדר הטיעון והטיל על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, ועונשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער לאחר שאף הוא נתן דעתו לכל הנימוקים לקולת העונש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין ספק שהעונש שנגזר על המבקש אינו חמור יתר על המידה, בהתחשב בשורת מעשי האלימות שהודה בביצוען. ביהמ"ש היה רשאי להטיל עונש ההולם את חומרת המעשים תוך סטייה מהסדר הטיעון. אולם קשה להתעלם מכך שהסדר הטיעון נעשה לאחר בחינת כל נסיבותיו של העורר, תוך התחשבות בתסקיר שירות המבחן שליווה את המבקש בכל הערכאות ולפיו חל שינוי משמעותי במבקש. לדעת שירות המבחן המבקש מגלה כוונה להנתקות מנטייתו למעשי אלימות. המבקש הוא בן למעלה מ-30 ולא עבר עבירות עד לאותם אירועים וזה מאסרו הראשון. הודייתו בכל המעשים היתה חלק מהתהליך שקיבל על עצמו ואף נשענה על הסדר הטיעון. העונש שנגזר על המבקש סטה במידה משמעותית מההסדר שנקבע. אף שאין מדובר בעונש חמור מדי ביחס לעבירותיו של המבקש, יש לתת ביטוי בגזר הדין לנסיבות לקולא. לפיכך יועמד העונש על 18 חדשים מאסר בפועל ויתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד בנימין נהרי למערער, עו"ד גב' דפנה ביינויל למשיבה. 18.9.00).
ע.פ. 5255/00 - קייס קייס, תלג'ה קייס ושכיב קייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של שידול וסיוע להתאבדות(ערעור על חומרת העונשים - הערעור נדחה).
א. לילא קייס (להלן: המנוחה) היתה כבת 28 במותה. המנוחה ואחותה, המערערת 2 (להלן: תלג'ה), בנות למשפחה דרוזית מסורתית, התגוררו בבית אביהן ביישוב בית-ג'אן. באותו ישוב התגוררו גם שני אחיהן - המערער 1 (להלן: קייס) והמערער 3 (להלן: שכיב). לאוזני קייס הגיעו שמועות על כך שהמנוחה נפגשת בחשאי עם צעיר מהישוב, והוא ראה בכך פגיעה בכבוד המשפחה, וסיכם עם שכיב כי עליה למות. באחד הימים נפגש קייס עם המנוחה ולאחר שסיפר לה על השמועות, שלדעתו פגעו בכבוד המשפחה, לחץ עליה לשים קץ לחייה. בהוראת קייס שתתה המנוחה תמיסת רעל, אלא שהתמיסה ששתתה המנוחה לא גרמה למותה. כך גם נסיונות נוספים שעשתה לשים קץ לחייה - בתלייה ובקפיצה לתוך באר - לא צלחו. לבסוף מזג קייס רעל קוטל עשבים לכוס ותבע ממנה לשתות את הרעל עד תום. המנוחה נכנעה לקייס ובמעמד אחותה תלג'ה שתתה את כוס הרעל. בערב הגיע קייס לבית האב, ומשמצא כי המנוחה מתייסרת בייסורים קשים אך עדיין בחיים, ניתק את הטלפון על מנת שלא תוכל להזעיק עזרה. לאחר מכן הודיע קייס לשכיב, כי הישקה בכוס רעל את המנוחה. השניים ביקרו למחרת בבית האב, ראו את המנוחה מקיאה ומטושטשת, ולמרות זאת השאירו אותה בגסיסתה בחדרה. במשך יומיים שבהם סבלה המנוחה ייסורים קשים, שהתה עימה תלג'ה אך גם היא לא עשתה דבר. רק ביום השלישי החליטה תלג'ה להזעיק עזרה רפואית ואולם עזרה זו הגיעה באיחור, והמנוחה נפטרה. על פי הסדר טיעון הוגש נגד השלשה כתב אישום בו הואשמו קייס ושכיב בשידול או סיוע להתאבדות, ואילו תלג'ה הואשמה בגרימת מוות ברשלנות. קייס נדון ל-18 שנות מאסר, מתוכן 16 שנים לריצוי בפועל, על שכיב הוטלו 10 שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל, ואילו על תלג'ה נגזרו 4 וחצי שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונשים נדחה.
ב. המקרה שלפנינו חריג הוא בעוצמת אכזריותו. המעשים שבהם הודו והורשעו האחים, ובמיוחד קייס, מתקרבים לעבירת רצח ממש. העונשים שהוטלו על השניים הולמים
איפוא את חומרת מעשיהם. אשר לתלג'ה - היא לא היתה שותפה ללחץ שהופעל על המנוחה, אך היא היתה עדה למעשים שנעשו, ובכוחה היה להציל את אחותה, עימה שהתה לבדה כאשר שכיב וקייס היו מצויים מחוץ לבית-ג'אן. למרות זאת, תלג'ה השאירה את אחותה למות בייסורים קשים, ואילו העזרה שהזעיקה בסמוך למותה היתה חסרת ערך. בנסיבות אלה מוצדק היה להטיל על תלג'ה עונש המתקרב לעונש המירבי הקבוע לעבירת הרשלנות שיוחסה לה, וזאת כאשר תלג'ה היתה מודעת לכך שאחותה עומדת למות. יש לדחות איפוא את ערעור השלשה בכפיפות לשינוי אחד. העונש שהוטל על תלג'ה - 4 וחצי שנות מאסר - עולה על העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה שבה הורשעה, ולפיכך יש לבטל את עונש המאסר המותנה שהוטל עליה.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יוסף קבלאן למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 21.9.00).
ע.פ. 4825/99 - שאדי עבד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של השלכת בקבוקי תבערה על רקע לאומני וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי בחודש דצמבר 1998, קשר עם אחר (אחמד עלי מחמוד), להכין בקבוקי תבערה ולהטיל אותם לעבר יהודים. השניים הגיעו לכניסה הראשית של בית החולים "הדסה" הר הצופים בירושלים, והשליכו לעבר השומר שני בקבוקי תבערה. המערער הורשע בעבירות של ייצור כלי נשק ונשיאתו שלא כדין, וחבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על גירסת שותפו של המערער (להלן: אחמד), שמסר במהלך חקירתו במשטרה כי המערער היה שותפו למעשה הפלילי, ועל גירסה זו חזר גם במשפטו. אולם במשפטו של המערער, טען אחמד כי את המעשה ביצע לבדו, וכי גירסתו במשטרה אינה נכונה והוא בדה אותה מלבו, כדי שישוחרר ממעצרו על מנת שיוכל לקבל טיפול רפואי. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הגירסה שמסר אחמד בחקירתו, וזאת מכח הוראתו של סעיף 10א של פקודת הראיות. ביהמ"ש מצא חיזוק לעדות בראיות המשיבה. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש על המערער 39 חדשי מאסר, וכן 24 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בחקירתו, תיאר אחמד את שותפו למעשה כאחד "שאדי חוסיין עבד, כבן 18 שנה גר בסמיראמיס, עובד עם אביו בשפכטל". הוא הוסיף וסיפר כי את המעשה תכננו הוא ושותפו בעת שהסבו "בבית קפה לביליארד של פואד אלאסמר". פרטי הזיהוי שמסר אחמד במהלך חקירתו, תואמים את אלה של המערער. זה האחרון אישר בחקירתו כי אחמד נמנה על חבריו, ומכך הסתייג במהלך עדותו בביהמ"ש. כמו כן אישר המערער, שבדרך כלל, הוא הולך לאותו "בית קפה של פואד", וכן אישר המערער שהוא עובד עם אביו, ובלשונו, "אני עובד עם אבא שלי בגבס". בפרטים אלה, בתוספת שקריו של המערער בנושא חברותו עם אחמד, יש כדי למלא אחר דרישת החיזוק הקבועה בסעיף 10א(ד) של פקודת הראיות.
ג. באשר לעונש - המערער טען כי הוא נוטה לחומרה, הן משום אורך התקופה והן משום שהוא חמור יותר מזה שהושת על שותפו למעשה, אחמד (3 שנות מאסר). אולם אין מקום להתערב בעונש. לשותפו, אחמד, נגזרו אמנם 3 שנות מאסר בלבד, אך לזכותו עמדה הודאתו בעובדות, וזהו נתון לקולא שהמערער אינו יכול לזקוף לזכותו. כך או כך, אין העונש נוטה לחומרה, גם בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 18.9.00).
רע"א 8595/99 - מלון אורכידאה בע"מ ואח' נגד מרדכי מינוסקין
*דחיית בקשה לרשות ערעור על פסיקת ביהמ"ש בבקשה לבטל פסק בוררות. *את סמכותו של בורר יש לפרש באורח מרחיב(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשת לבין המשיב נכרת הסכם לפיקוח וניהול הנדסי וכספי של פרוייקט הקמה של מלון "אורכידיאה" באילת. לאחר סיום הקמת המלון העלתה המבקשת חשד כלפי המשיב כי נהג שלא כשורה והגישה תביעה נגד המשיב. המשיב הכחיש את טענות המבקשת והגיש תביעה שכנגד בה ביקש לחייב אותה בפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקת לבוררות. הבורר החליט לדחות את תביעת המבקשת וקבע כי טענותיה כלפי המשיב משוללות יסוד. תביעתו הנגדית של המשיב נתקבלה והמבקשת חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 250,000 ש"ח. המבקשת הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול פסק הבורר בטענה כי הבורר חרג מסמכותו בכך שביסס את החלטתו לקבל את תביעת המשיב על אירוע שונה מכפי שפורט בכתב התביעה. האירוע המפורט בתביעה יוחס לשיחה בין העדה גרין למשה נקש, בעל תפקיד בחברה, ונטען כי באותה שיחה הוצא שם רע על המשיב, ואילו הפסק ניתן על יסוד עדותה של העדה גרין לפיה אבי נקש, שהוא אחיו של משה נקש, וגם הוא בעל תפקיד בחברה, הוא זה שהוציא לשון הרע על המשיב וזאת אף כי הוא עצמו לא נתבע אישית בתביעת המשיב. טענה נוספת היתה בפי המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא את ראיותיה וטענותיה ביחס לאירוע האמור שלא נזכר כלל בכתב התביעה וגם במובן זה מתקיימת עילה לביטול הפסק. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה ואת הבקשה לביטול הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ככלל, אין בימ"ש העליון נוטה ליתן רשות ערעור בעניין של בוררות המגיע לפניו בגלגול שלישי לאחר שהוכרע ע"י הבורר ועבר את מבחן הביקורת של ערכאת ביהמ"ש המחוזי, אלא אם כן מדובר בעניין הכרוך בחשיבות ציבורית מיוחדת, או בנושא בעל משמעות כללית החורג מגדר עניינם של הצדדים להתדיינות. מקרה זה אינו נופל בגדר אחד העניינים האמורים ולפיכך די בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.
ג. גם לגופם של דברים אין בטיעוני המבקשת ממש. הלכה היא כי סמכותו של בורר יש לפרש באורח מרחיב ולקדם בכך את המגמה לקיים את פסק הבוררות ככל הניתן ולצמצם את התערבות ביהמ"ש בהכרעות הבורר. במקרה של ספק יש לפרש את סמכות הבורר בהרחבה. אין ספק כי כוונת המשיב בכתב הטענות שהגיש היתה לבסס את טענתו כי המבקשת באמצעות אורגנים שלה הלעיזו עליו ופגעו בשמו הטוב. כתב הטענות מתייחס לאירועים ספציפיים נטענים, אך כולל בתוכו טענה כללית בדבר הוצאת שם רע ע"י החברה וע"י נושאי תפקידים בה. העדות של הגב' גרין על שיחתה עם אבי נקש מתיישבת עם הטענה כי בעלי תפקידים בחברה הוציאו שם רע על המשיב בשיחות עם אחרים והדברים בוודאי כוללים גם שיחות מן הסוג שעל יסודן נתקבלה הכרעת הבורר. יתר על כן: אין לקבל גם את טענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא ראיות ולטעון טענות בקשר לעדות העדה גרין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 6.9.00).
רע"א 5741/00 - מגאסון... בע"מ נגד ר.פ. הנדסה ... ואח'
*עיקול זמני הוא "הליך שביצועו טרם הושלם" וניתן לבטלו במסגרת הקפאת הליכים לצורך הסדר נושים לפי חוק החברות(הבקשה נדחתה).
א. המשיבות הן קבוצה של חברות העוסקות בתחום קבלנות חשמל (להלן: הקבוצה). הקבוצה נקלעה לקשיים ופנתה לביהמ"ש המחוזי בהצעה להסדר נושים והקפאת הליכים
על פי סעיף 350 לחוק החברות. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה ונתן צו הקפאת הליכים, כאמור בסעיף 350(ב) לחוק, לתקופה של 90 ימים, במהלכם יובאו הסדר הנושים המוצע ותכניות ההבראה לאישור הנושים. בעקבות החלטה זו פנתה הקבוצה, בהסכמת הנאמן, לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול העיקולים שהוטלו על נכסי הקבוצה לטובת המבקשת. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה בקבעו, כי מכח צו הקפאת ההליכים ניתן להסיר את העיקולים הזמניים, מכיוון שהם נכנסים לגדר הגדרת "הליך" כמובנו על פי סעיף 350(ח) לחוק, ואינם נכנסים לגדר החריג הקבוע בסעיף זה, הדן בהליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השאלה הטעונה הכרעה היא אם עיקול זמני הוא "הליך שביצועו הושלם" אשר לפי 350(ח) לחוק החברות אין אפשרות להקפיא. התשובה לכך היא שלילית. תכליתה של ההוראה להקפאת הליכים היא לאפשר לחברה הנקלעת לקשיים להשתקם באמצעות הסדר נושים. ברי, כי הותרת העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסיה של חברה במצב זה על כנם, בדומה להמשך הליכי ההוצל"פ, אינם מתיישבים עם תכלית זו, ועל כן, הפירוש שהציעה המבקשת להוראה, אינו יכול להתקבל. אף מבחינה טכנית, העיקול הזמני, שניתן לראותו כהוצל"פ הקודמת לפסה"ד, אינו בגדר הליך שהסתיים. שכן, כל עוד לא הסתיים הדיון בתובענה שבגידרה הוטל העיקול הזמני, לא ניתן לאשר עיקול זה, וודאי שלא ניתן לגבות כספים על פיו. עם זאת, סעיף 350 נותן לביהמ"ש שיקול דעת לצמצם את צו ההקפאה, ורשאי הוא במקרים ראויים להשאיר עיקולים זמניים על כנם, ואף לאפשר המשך קיומם של הליכים נגד החברה במקרים מסויימים. בנסיבות העניין שלפנינו, לא ראה לנכון ביהמ"ש להשאיר את עיקול המבקשת על כנו, ובעניין זה אין מקום להתערבות.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד פז רביד למבקשת, עו"ד ורדי אביחי ניסן למשיבות. 27.9.00).
בש"פ 6298/00 - מאיר אברג'יל נגד מדינת ישראל
*ביטול פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בשל שיהוי בהגשת הבקשה(ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, נהג של רכב מסחרי, היה מעורב ביום 4.11.99 בגרימת תאונת דרכים בה קופחו חייה של הולכת רגל. ביום אירוע התאונה נפסל העורר ע"י קצין משטרה מלהחזיק ברשיון נהיגה. פסילה זו הגיעה לסיומה בתום 90 ימים, היינו בתאריך 4.2.00. בקשת המאשימה לפסול את העורר לתקופה נוספת, לפני הגשת כתב האישום, נעתרה ע"י ביהמ"ש לתעבורה, אך ביהמ"ש המחוזי ביטל החלטה זו ורשיון הנהיגה הוחזר לעורר. ביום 11.6.00 הוגש נגד העורר, לביהמ"ש לתעבורה, כתב אישום, בשל עבירה של גרימת מוות ברשלנות ועם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה להורות על פסילת רשיונו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט לפסול את העורר לנהיגה כמבוקש, והערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר נתקבל.
ב. על מסוכנותו של נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים ניתן ללמוד הן מעברו של הנהג והן מנסיבות האירוע שבעטיו הועמד לדין. נסיבות אירוע התאונה בענייננו מצביעות על כך כי העורר חטא ברשלנות בדרגה לא מבוטלת. ואולם עברו של העורר בנהיגת כלי רכב איננו מעיד עליו, בעליל, שהוא נהג מסוכן. העורר נוהג כלי רכב מסחרי במסגרת עבודתו. הוא עושה כן מזה קרוב ל-20 שנה. יש לחובתו הרשעות לא מעטות בעבירות תעבורה, אך עד למעורבותו בתאונה נשוא הדיון לא הואשם בגרימתה של תאונה כלשהי.
ג. באמור לעיל בלבד לא היתה עילה מספקת להתערב בהחלטותיהן של ערכאות קמא. עיקר הקושי נעוץ בהשתהות הניכרת של הגשת כתב האישום בלוויית הבקשה לפסול את העורר מנהיגה עד לתום בירור המשפט. מעת סיום הפסילה המינהלית ועד להגשת כתב האישום חלפו כחמישה חודשים שבמהלכם נהג העורר באורח תקין. משמע, שגם אילו היה בסיס להאריך את תוקף פסילתו, לפני תום תקופת הפסילה המינהלית, אין הצדקה לעשות כן חודשים אחדים לאחר תום התקופה.
ד. ערכאות קמא היו ערות לעובדה שהמאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום הרבה מעבר למידה הראויה. לעניין זה סמכו על החלטת השופט חשין בבש"פ 2653/99 (תקדין עליון 99 (2) 64), שם נאמר, כי "השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב אישום יכול שיהיה לו משקל מסויים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים". ברם "אני... סבור" שלהשתהות בסיום החקירה ובהגשת כתב אישום נודעת משמעות רבה בבחינת השאלה אם ראוי לשוב וליטול מידיו של נהג את רשיונו. ככלל מוטל על התביעה, אם מתכוונת היא לבקש הארכת תקופת הפסילה, להזדרז ולהגיש את כתב האישום בלוויית הבקשה לפני תום תקופת הפסילה המינהלית. כדי שביהמ"ש ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי, מוטל על התביעה לשכנע את ביהמ"ש הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת, והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים.
ה. פסילת רשיון במסגרת גזר דין מוטלת על נהג כעונש על העבירה בה הורשע, בעוד שפסילתו לפני הרשעה מיועדת להבטיח את שלום הציבור מפני מסוכנותו. כאשר אין ביהמ"ש משתכנע שהנהג מסכן בנהיגתו את שלום הציבור, אין עילה מוצדקת לפסלו מלהחזיק ברשיון הנהיגה שלו. כך בדרך כלל, קל וחומר במקרה כדוגמת המקרה דנא בו מבקשים ליטול מנהג את רשיון הנהיגה שלו חודשים אחדים לאחר שרשיון הנהיגה הוחזר לו ושבמהלכם המשיך לנהוג מבלי שנזקפו לחובתו עבירות נוספות כלשהן.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. ז'ורבסקי לעורר, עו"ד י. בן חיים למשיבה. 14.9.00).
ע.א. 3263/00 - מסיעי אריה שאשא בע"מ נגד עיריית חולון ואח'
*החזרת הודעת ערעור למערערת בשל אריכות ההודעה ופירוט היתר שבה (בקשת המשיבים להורות על תיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה והודעת הערעור הוחזרה למערערת).
המשיבים בתיק זה הגישו בקשה להורות על תיקון הודעת ערעור שהגישה המערערת. טענת המשיבים היא כי הודעת הערעור חורגת מהוראות התקנות בכך שהיא ארוכה ומשתרעת על פני 21 עמודים, וכוללת "דיון וכחני על כל שבריר מסקנה שהסיק מהם ביהמ"ש קמא", וכן צורפו לכתב הערעור נספחים ומוצגים שלא כדין. עוד טוענים המשיבים כי כתב ערעור זה יוצר חוסר שוויון דיוני הפוגע במשיבים, כיון שהמסגרת הניתנת למשיבים להשמעת טענותיהם - הסיכומים בכתב - מוגבלת ומצומצמת יותר בהיקפה. המשיבים מסתמכים על תקנה 414 לתקנות סדר הדין הקובעת כי "כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים, שלא על דרך הויכוח או הסיפור...". הבקשה נתקבלה.
הגשת הערעור באופן שהוגש חוטאת לא רק בסטייה מהוראות התקנות, כי אם בפגיעה בעיקרון של מתן זכות הוגנת לכל בעל דין להישמע. שכן, בדרך כלל נשמעים הערעורים על דרך של הגשת סיכומי טענות בכתב. ביהמ"ש נוהג להגביל את היקף הסיכומים בכתב שבעלי הדין רשאים להגיש. יוצא, איפוא, כי הגשת הודעת ערעור מפורטת, שכמוה כסיכומים, עוקפת, למעשה, את הגבלת היקף הסיכומים ומרוקנת אותה מתוכן.
הוחלט להחזיר את הודעת הערעור למערערים, אשר יהיו רשאים לתקנה ולהגישה כנדרש בתקנות.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 17.9.00).
עש"מ 4288/00 - אבישי בר אושר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המשמעתי בעבירה של השתתפות בגוף מפלגתי בוחר בניגוד לחוק ולהוראות הנציבות (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
המערער מועסק במשרד התיירות בתפקיד מנהל ענף כלכלה. הוא הועמד לדין משמעתי לאחר שהצביע בבחירות שנערכו במרכז הליכוד למועמדים לכנסת ה-15. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערער בעבירות על סעיפים בחוק שירות המדינה והפרת הודעת נציב שירות המדינה האוסרים על עובד מדינה, בדרגות מסויימות, להשתתף בבחירות הנערכות ע"י "גופים בוחרים" לתפקידים של חברי כנסת, ראש ממשלה ואח'. המערער טען כי בהיותו עובד חדש בשירות המדינה, הוא לא ידע כי האיסור להצביע ב"גוף בוחר" חל עליו. הוא הוסיף כי לו היה יודע את דבר האיסור, היה נמנע מהצבעה. ביה"ד למשמעת השית על המערער עונש של נזיפה. הערעור נדחה.
מדובר בעבירה רצינית אשר בוצעה על אף איסור מפורש הקבוע בחוק ועל אף אזהרת הנציבות עובר לבחירות. אי ידיעת החוק אינה פוטרת את המערער מאחריותו למעשה. בנסיבות אלה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, שאינם חורגים באופן מהותי מאמצעי המשמעת שביה"ד הטיל במקרים דומים אחרים, הינם סבירים. נראה כי ביה"ד שם כנגד עיניו את השיקולים לקולא, לרבות הודאת המערער וחרטתו, שכן הטיל עליו אמצעי משמעת פחותים בחומרתם מאלו שדרשה התביעה. ביהמ"ש אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת המוטלים ע"י ביה"ד למשמעת, אלא אם יש בהם טעות מהותית או עיוות דין מבחינה אחרת.
(בפני: השופט זמיר. המערער לעצמו, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 11.9.00).
בש"פ 6051/00 - אילן מור-חי (מזרחי) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס קטינה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא יו"ר ועד בית כנסת בבת ים, ואף לימד ילדים שיעורי תהילים. המתלוננת, שבעת התרחשות חלק מן האירועים המיוחסים לעורר טרם מלאו לה 14 שנים, היתה תלמידה של העורר, וכן ניקתה את בית הכנסת תמורת תשלום שהיתה מקבלת מן העורר. על פי כתב אישום שהוגש נגד העורר, החל בסתיו 1997 ועד נובמבר 1998, במספר מועדים, נהג לחבק את המתלוננת, לנשקה ולגעת באיבריה האינטימיים, ולקראת סוף אותה תקופה ולאחריה ביצע במתלוננת מעשי אונס ומעשי סדום. נוסף על אלה, מיוחסת לעורר עבירה של איומים על המתלוננת. בית המשפט הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי העורר מסוכן לציבור וכן איים על המתלוננת וקיים חשש לשיבוש הליכי משפט. הערר נדחה.
טענתו של הסניגור כאילו עתה, לאחר סיום פרשת התביעה, לא נשקפת עוד סכנה מן העורר, או כי למצער, שניתן להפיג סכנה זו באמצעות חלופת מעצר, אין לקבלה. אפשר, כי עתה סכנת שיבוש ההליכים פחתה, אולם סכנת הפגיעה במתלוננת לא פחתה. עילת המסוכנות נועדה להבטיח מפני חשש לפגיעה בבטחון הציבור, ו"חשש זה משתרע אף על פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקורבן העבירה כתוצאה משחרור העברין". בנסיבות העניין, כאשר מדובר ביחסי מרות והיררכיה שבין מורה ואיש דת לתלמידה, ביחסים בין אדם בעל מעמד בקהיליה לבין נערה צעירה, "רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות
דופן ניתן להסתפק בהטלת מגבלות בחלופת מעצר על המואשמים בהן". עניינו של העורר אינו בגדר של אותן נסיבות מיוחדות.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ירון דוד לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.9.00).
ע.א. 2616/98 - הרשות המוסמכת על פי חוק נכי המלחמה בנאצים נגד בוריס וסטל
*ביטול החלטה של שופט משופטי הרכב "לפרש" פס"ד שניתן ע"י ההרכב (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תביעה להכרה בו כנכה לפי חוק נכי המלחמה בנאצים. הרשות המוסמכת הכירה אך בחלק מתביעתו, ועל כך הגיש המשיב ערר. ועדת הערר החליטה לקבל את עררו של המשיב בחלקו, ולדחותו בחלקו האחר. על החלטה זו הוגשו לביהמ"ש המחוזי ערעורו של המשיב וערעורה של הרשות המוסמכת. ביהמ"ש המחוזי החליט "לבטל את החלטת ועדת העררים, ולהכיר במלוא נכותו של המשיב". כחצי שנה לאחר מתן פסה"ד, הגיש המשיב "בקשה לקביעת דיון נוסף" בפסק הדין ובה עתר לביהמ"ש כי יתן החלטה נוספת ולפיה תוכר לא אך נכותו בגין פזילה אלא גם נכותו בגין קוצר ראייה. לאמור: לטענת המשיב, יש "לפרש" את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כפס"ד שקיבל את ערעורו בעניין קוצר הראייה. בקשה זו באה לפני יו"ר ההרכב, השופט אבן ארי, ובהחלטתו קבע כי בפסה"ד נתכוונו שופטי הרוב להכיר לא אך בפזילתו של המשיב כנכות מזכה בתגמולים, אלא בקוצר הראייה אף הוא. החלטה זו - חתם עליה השופט אבן ארי בלבד, וכמסתבר לא ראו אותה שני החברים האחרים למותב השלושה. הערעור נתקבל.
החלטתו של השופט אבן ארי דינה ביטול, ומשני טעמים אלה: אחד, ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך כלל "לפרש" את פסק דינו. משנסתיים הדיון בערעור, סיים ביהמ"ש את מלאכתו. שניים, אם כך באשר לביהמ"ש במושבו, לא כל שכן שהשופט אבן ארי, הוא לבדו, לא היה מוסמך "לפרש" את פסה"ד. לגופו של עניין: פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אכן לוקה באי בהירות. החלטתו של ביהמ"ש בנושא הפזילה תישאר על מכונה. אשר לקוצר הראייה של המשיב - ביהמ"ש המחוזי יחזור ויפסוק בנושא זה לאחר שמיעת טיעונים מפי באי כח בעלי הדין.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין. עו"ד ירון בשן למערערת, המשיב לעצמו. 4.9.00).
רע"א 4845/00 - מרדכי אפללו נגד קצין התגמולים, משרד הבטחון
*פטור מהפקדת ערבון בערעור נכה צה"ל (הבקשה נתקבלה).
המבקש שירת בצה"ל שירות סדיר ונקבעה לו נכות עקב פגיעה בברך. לאחר ששוחרר חזר והתגייס לשירות קבע וחלה הרעה במצבו. תביעתו לפי חוק הנכים, בגין החמרה, נדחתה, וביהמ"ש קבע כי חלה החמרה בשיעור של 33 אחוז עקב השירות. המבקש הגיש ערעור וביקש פטור מהפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה.
המשיב לא חלק אלא על הטעמים של הבקשה. מעיון בפסק הדין עולה כי שאלת הקשר הסיבתי היא שעמדה במוקד הדיון. לגבי שאלה זו נפסק לא פעם, כי "שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט המסורה להכרעתו הסופית של ביהמ"ש, אשר נעזר לשם כך בחוות דעת המומחים המונחות לפניו". לא זו בלבד - הסיטואציה שמעורר המבקש, כאשר אליבא דמשיב עצמו לא סבל החייל מפגימה זו בתחילת שירותו, מעוררת על פניה שאלות שהמענה עליהן עשוי להשליך על ציבור רחב. המסקנה היא כי נתקיימו התנאים למתן פטור מערבון.
(בפני: הרשם זולטי. עו"ד אורי רוזן למבקש, עו"ד ירון בשן למשיב. 3.9.00).
בש"פ 6036/00 - יוסף פורת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן מסחר בנשק. באחד המקרים קנה ומכר אקדח עם 500 כדורים ובשני מקרים קנה וניסה למכור רובי קלצ'ניקוב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
העבירות של סחר בנשק מן הסוג המיוחס לעורר הן עבירות חמורות ביותר. בשורה ארוכה של החלטות נקבע כי בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק, כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בביטחון המדינה או בבטחון הציבור או כאשר הנשק "נאגר" לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ואך במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. עניינו של העורר אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים, באשר לא עלה בידו להפריך את חזקת המסוכנות אשר התנהגותו הקימה. כמות כלי הנשק שהעורר השיג, נגישותו למקורות הנשק והנכונות שגילה להיעתר לבקשת אחד הרוכשים להשיג כל נשק שהוא מעוניין בו, מלמדים על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד רוני כהן לעורר, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 4.9.00).
בג"צ 2259/99 - יצחק דוידסקו נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לשינוי סדרי תחבורה בנתיבים שנועדו לתחבורה ציבורית (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לשנות את סדרי התחבורה הנוהגים בשדרות ההסתדרות בחיפה, שלדעתו הם פוגעים בציבור הנוסעים ואין בהם הגיון. לפי סדרים אלה הוקצה בשדרות ההסתדרות אחד משלושת הנתיבים לכל כיוון לפעול כנתיב תחבורה ציבורית כל ימי השבוע להוציא ימי שבת וחג. העותר טוען כי ראוי להקצות נתיב מיוחד לתחבורה ציבורית בשעות העומס בתנועה, שהן כשלוש שעות בבוקר, ואולי גם בשעות עומס אחר-הצהריים, כשלוש שעות, ואילו ביתר השעות לפתוח נתיב זה לתנועה של כל כלי הרכב, פרטיים כציבוריים. הוא פנה בהצעה זאת לגורמים רבים בעיריית חיפה ובמשרד התחבורה ומשלא נענה פנה אל בג"צ, כעותר ציבורי, לקבוע כי ההחלטה של המשיבים בלתי-סבירה, ולכן היא בטלה. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו רשות מוסמכת בעניין זה, ואף אין לו הכלים הנדרשים כדי לקבוע מהי המדיניות הראוייה וכיצד לבצע אותה. כל תפקידו וסמכותו של ביהמ"ש הם לברר אם לא נפל פגם משפטי בהחלטה של הרשות המוסמכת. במקרה זה אין בפי העותר טענה של פגם, אלא טענה של חוסר סבירות. אכן, בג"צ מוסמך לבטל החלטה מינהלית הלוקה בפגם של חוסר סבירות, אך לצורך זה אין די בחילוקי דעות לגיטימיים בין הרשות המסמכת לבין העותר, אלא צריך שחוסר הסבירות יהיה ברור ומוחלט או שיהיה זה חוסר סבירות קיצוני. במקרה זה, אין יסוד לומר כי החלטת הרשות המוסמכת לוקה בחוסר סבירות באופן ובמידה שיצדיקו את התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. העותר לעצמו, עו"ד גב' שרה ברזילי למשיבים. 20.9.00).