עש"מ 1730/00 - פלונית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של מורה שהשתמשה בכח הזרוע נגד תלמיד(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערת עבדה כמורה משך 30 שנה בשני בתי ספר במרכז הארץ. בשנת 94 הוגש נגדה כתב אישום בבימ"ש השלום אשר לפיו, בשנת 92, תקפה תלמיד בשני אירועים שונים - באחד מהם נתנה לו מכה בגבו ובעורפו, ובשני בעטה בישבנו והתיזה עליו דבק שפגע בעיניו. בעקבות הסדר טיעון הודתה המערערת בעובדות כתב האישום, ביהמ"ש קיבל את הסדר הטיעון והטיל עליה עונש של 150 שעות עבודה לתועלת הציבור ללא הרשעה. בעקבות פסה"ד הוגשה נגד המערערת תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה וגם כאן הודתה ונמצאה אשמה בעבירות של התנהגות הפוגעת במשמעת המדינה, הפרת הוראות שנקבעו בחוזר המנכ"ל והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו של עובד ציבור. בגזר הדין ציין ביה"ד כי הוא רואה בחומרה את התנהגות המערערת והטיל עליה את ממצאי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה אחת לשנה. ביה"ד הוסיף והפנה את תשומת לב משרד החינוך שאם תאושר בקשת המערערת לצאת לגימלאות הרי חישוב משכורתה בגימלה יהיה לפי משכורתה האחרונה בדרגה המלאה שהיתה לפני מתן פסה"ד. המערערת מבקשת להקל את אמצעי המשמעת בטענה שהיא נכשלה באופן חד פעמי לאור התנהגות פרובוקטיבית של התלמיד וכיוון שהיא מפרנסת יחידה במשפחתה אמצעי המשמעת יכבידו עליה מאוד מבחינה כלכלית. במיוחד היא נפגעת מן ההורדה בדרגה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. עצם השימוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה. בפסיקה באה לידי ביטוי החומרה שמתייחס ביהמ"ש לענישה גופנית של ילדים הן ע"י מורים והן ע"י הורים. התפיסה של היחס הראוי מצד מורה כלפי תלמיד חייבת לבוא לידי ביטוי ברור, לא רק בתחום הדין הפלילי, אלא גם, ואף ביתר שאת, בתחום הדין המשמעתי החל על מורים. בהליך המשמעתי השאלה העיקרית היא אם התפקוד הראוי של מערכת החינוך, ובמיוחד טובת הילדים, מחייב אמצעי משמעת נגד המורה. במקרה קיצוני גם ניתן להעביר מורה מתפקידו. אמצעי המשמעת שנגזרו ע"י ביה"ד נגד המערערת אינם חורגים מן המקובל. אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו ע"י בי"ד למשמעת, אלא אם הם חורגים מן הסביר או יש בהם, בנסיבות המקרה, משום עיוות דין. אין זה המקרה בענייננו.
(בפני: השופט זמיר. המבקשת לעצמה, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 18.5.00).
רע"פ 9140/99 - עמוס רומנו ואח' נגד מדינת ישראל
*החזקת מועדון משחקים שבו משחקים במכונות המשחק "על נקודות" שרוכשים בכסף מהווה עבירה פלילית למרות שאי אפשר לפדות את הנקודות בכסף(מחוזי ת"א - ע.פ. 4107/98 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה).
א. המבקשים הם הבעלים והמפעילים של מועדון משחקים הפועל מזה שנים רבות על פי רשיון עסק. שיטת המשחקים במועדון התנהלה באופן הבא: המקום פתוח לקהל הרחב, ללא דמי כניסה. המבקש לשחק קונה נקודות משחק, המשחק במכונות המשחק מקציב לעצמו את כמות הנקודות שהוא רוצה "להשקיע" במשחק, וזכייתו במשחק - באם הוא זוכה - מתבטאת בכך שהוא מקבל נקודות משחק נוספות. מי שנשארו ברשותו נקודות משחק שלא ניצל, מקבל פתק זיכוי בו יוכל להשתמש בעתיד, אך לא ניתן להמיר את פתק הזיכוי או את נקודות המשחק בכסף. נגד המבקשים הוגשו כתבי אישום בעבירה של החזקה וניהול של מקום למשחקים אסורים בניגוד לסעיף 228 לחוק העונשין. הגדרת המושג "משחק אסור" בחוק הינה "משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה
כסף או בטובת הנאה...". השאלה שנחלקו בה הצדדים הינה אם מדובר כאן ב"משחק שבו עשוי אדם לזכות... בשווה כסף או בטובת הנאה". בימ"ש השלום סבר כי לאור שיטת המשחק בה הזכייה אינה כרוכה בקבלת כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית, אין מדובר במקום בו מתנהלים משחקים אסורים וזיכה את המבקשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי הן לשון החוק והן תכליתו מצביעים על כך שכוונתו לאסור גם את סוג המשחקים נשוא הליך זה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש, בפס"ד מפי השופט זמיר, נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): פרשנות מילולית - טכנית, עשוייה להביא למסקנה כי נקודות המשחק הן בבחינת "שווה כסף" או "טובת הנאה" בידי מקבלם. עם זאת, פירוש מילולי טכני של מושגים אלה, כאשר מנותקים מהתכלית אותה ביקש החוק להגשים, עשוי להחטיא את המטרה. דרך הפרשנות התכליתית מקובלת בשיטתנו. בחינת עיקרי ההסדר בחוק הנוגע למשחקים אסורים מביא למסקנה כי הוא נועד לשלול תופעה חברתית שטמונים בה סיכונים לפרט ולחברה כאחד. מבחינת התכלית של החוק עולה שהמשחקים כאן אינם נכללים בהגדרת "משחקים אסורים" משום שאין בהם יסוד של "שווה כסף" או "טובת הנאה" במשמעות המיוחדת אליה התכוון החוק לצורך הגשמת תכליתו.
ג. השופט זמיר: אין ספק כי לפי לשונו של סעיף 224 נקודות המשחק מקנות טובת הנאה, ודי בטובת הנאה מכל סוג ובכל שיעור, לרבות טובת הנאה שאינה חומרית, ובוודאי שדי גם בטובת הנאה שאינה שוות כסף. אכן, אין די בפירוש הלשוני ויש גם לבדוק את הפירוש התכליתי של החוק, שיש בו, לא פעם, כדי לשנות את המובן הרגיל של לשון החוק כדי להתאים אותו למובן הראוי לפי תכלית החוק. התכלית הברורה של החוק בענייננו היא מניעת נזק שעלול להיגרם ע"י התופעה המוכרת של התמכרות למשחקי מזל. אילו אפשר היה לקבוע כי המשחק במכונות המזכות אדם רק בנקודות משחק, ולא בכסף, אינו עלול לגרום נזק ממשי, ובכלל זה התמכרות, ולכן אינו פוגע בתכלית החוק, היה מקום לחפש דרך ולפרש את לשון סעיף 224 באופן המוציא מקרא מידי פשוטו. אולם לא הובאה כל ראייה עליה יכול היה ביהמ"ש לבסס קביעה שמשחק במכונות אלה אינו כרוך בנזק מסוג הנזק שהחוק נתכוון למנוע.
ד. המערערים ניהלו את המועדון במשך שנים רבות על פי רשיון עסק לפי חוק רישוי עסקים. חזקה על רשות רישוי שנתנה רשיון זה שסברה כי ארגון וניהול משחקים במכונות כאלה אינם אסורים לפי חוק העונשין. אולם, אם כך, הרשות טעתה בפירוש החוק, וברור שטעות של הרשות אינה יכולה לשנות את החוק או לכבול את ביהמ"ש. עכשיו שביהמ"ש פוסק מה קובע החוק לעניין המשחק במכונות כאלה, חזקה על הרשויות שלא יתנו יותר רשיון עסק למקום משחק המחזיק מכונות כאלה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' רינה לוי למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 4.9.00).
רע"א 1139/99 - כפר מחולה... בע"מ נגד בית שאן חרוד - אגודה שיתופית... בע"מ
*התנאים לאי תחולת סעיף בוררות בתקנון אגודה שיתופית(מחוזי נצרת - המ' 4733/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש (להלן: המושב) הינו חבר במשיבה (להלן: האגודה). השאלה המהותית השנוייה במחלוקת היא האם המושב, הפורש מן האגודה, זכאי לערך הנומינלי או לערך הריאלי של השקעתו המקורית בהון האגודה. האגודה הודיעה למושב כי הוא זכאי לערך ההשקעה
הנומינלי בלבד ואז הגיש המושב תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בנושא הנדון. האגודה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לעכב את ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות בנימוק כי הסכסוך בין בעלי הדין חייב לידון בפני ועדת בוררות ולא בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת האגודה לעכב את ההליכים כדי לאפשר את בירורו של הסכסוך בוועדת בוררות. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בסעיפים 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, סעיף 122 לתקנון האגודה לענייני סכסוכים שיש למסור לבוררות וסעיף 5 לחוק הבוררות. ביהמ"ש, מפי השופט זמיר, הגיע למסקנה כי סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות מסמיך את האגודה לקבוע כי "הסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" יוכרעו בדרך של בוררות. הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" כולל את כל הסכסוכים בין האגודה לבין חבריה, למעט שני סוגים של סכסוכים, המכונים בפסיקה "חוקתיים", להבדיל מ"פנימיים". הסוג הראשון של סכסוכים "חוקתיים", שאין לדון בו בבוררות, נוגע לסכסוכים שמלכתחילה אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, וזאת במסגרת הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. על סוג זה של סכסוכים נמנים המקרים שבהם מתעוררת שאלה של תוקף הוראה מהוראות תקנון האגודה. על הסוג השני של סכסוכים "חוקתיים" נמנים כל הסכסוכים לגביהם קיים טעם מיוחד שיידונו בביהמ"ש, כהוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. טעם מיוחד מעין זה קיים, למשל, במקרים שבהם מתעוררות שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית. הסכסוך הנדון, מעורר שאלות משני הסוגים הנזכרים: הוא נוגע לתוקפן הנומרטיבי של הוראות בתקנון האגודה ומעורר, בנוסף לכך, שאלות בעלות השלכה ציבורית רחבה. מטעם זה אין לעכב את הדיון בביהמ"ש.
ג. השופט טירקל הסכים למסקנת השופט זמיר "מן הטעם שהסכסוך שלפנינו הוא 'חוקתי', במובן זה שלצורך ההכרעה בו יש להכריע בשאלת חוקיותן של הוראות התקנון של המשיבה כשאלה עיקרית... מדובר, איפוא, ב'עניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים', ולפיכך חלה עליו הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות". השופט טירקל לא הסכים לקביעות נוספות של השופט זמיר באשר לעניינים שאינם ניתנים להכלל במסגרת בוררות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, אנגלרד. עוה"ד ינובסקי ורימר למבקש, עו"ד ד. רכס למשיב. 4.9.00).
רע"פ 1875+1890/98 - אורן בנגב מתכות בע"מ ומרדכי סויסה נגד מדינת ישראל
*עבירות מע"מ. *אי עמידה לדין כאשר מדובר ב"זוטי דברים". *הוכחות היסוד הנפשי בעבירות קפידה(מחוזי באר שבע - ע.פ. 7017/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. חברת אורן בנגב (להלן: החברה) ומנהלה סויסה (להלן: המנהל) הועמדו לדין פלילי בגין עבירות לפי חוק מע"מ. אחת האשמות היתה אי הגשת 8 דוחו"ת תקופתיים ואישום אחר התייחס לכך שהחברה החלה בפעילותה לפני שנרשמה כעוסק במע"מ ומסרה ידיעות כוזבות. החברה והמנהל הודו בעובדות כתבי האישום והורשעו. החברה נדונה לתשלום 30,000 ש"ח קנס והמנהל נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20,000 ש"ח. כן הופעל נגדו במצטבר עונש של מאסר על תנאי של 6 חודשים. החברה והמנהל ערערו לביהמ"ש המחוזי ובעת הדיון הותר להם להעלות גם טענות כנגד ההרשעה למרות שהודו בעובדות כתב האישום. הם טענו כי יש לזכותם מההרשעה בגין האיחור ברישום החברה והוצאת חשבוניות טרם הרישום מכח הסייגים לאחריות פלילית בשל טעות בעובדה וזוטי דברים, וכן טענו כי העבירות
האחרות הינן עבירות של אחריות קפידה ובהיעדר מחשבה פלילית או רשלנית אין להטיל בגינן עונש מאסר.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות באשר לטעות בעובדה וזוטי דברים אך קיבל את הטענה כי העבירות של מסירת ידיעה כוזבת ללא הסבר סביר ואי הגשת דוחו"ת תקופתיים הן עבירות של אחריות קפידה, ומכיוון שלא נטען בכתב האישום קיום מחשבה פלילית או רשלנות לא ניתן להטיל בגין הרשעה בעבירות אלה עונש מאסר. אשר לחומרת העונש החליט ביהמ"ש לדון את המנהל ל-9 חודשים מאסר בפועל ול-9 חודשים מאסר על תנאי והמאסר על תנאי של ששה חודשים הופעל באופן שמחצית המאסר מצטברת והמחצית חופפת. הוגשו ערעורים, לאחר קבלת רשות, מטעם המדינה ומטעם המנהל והחברה. הערעורים של המנהל והחברה נדחו ואילו ערעור המדינה באשר להרשעה נתקבל ובאשר לעונש נדחה.
ג. בעת הדיון בערעור הועלתה השאלה אם ניתן להרשיע את המנהל בגין עבירה של אי הגשת דוחו"ת ומסירת ידיעה כוזבת ללא הסבר סביר. זאת משום שחובת הרישום והגשת הדוחו"ת מוטלת על החברה ולא על המנהל. התשובה לכך היא חיובית. נטען עוד כי האיחור ברישום כעוסק נבע מטעות בהבנת חוק מע"מ אך טענה זו לא הוכחה עובדתית. על כל פנים, טעות מסוג זה אינה נופלת לגדר הסייג בפליליות המעשה הקבוע בחוק העונשין משום שזו טעות בהבנת ההוראות בעלות האופי הפלילי שבחוק מע"מ.
ד. אשר לזוטי דברים - נטען כי איחור של יומיים ברישום החברה והוצאת חשבוניות רק יומיים לפני הרישום מהווה עניין קל ערך המבסס סייג לפליליות המעשה על פי חוק העונשין. טענה זו אין לקבל. איחור ברישום משמעותו אי תשלום מס ערך מוסף על עסקאות ומשמעותו ניכוי מס תשומות על פי החשבוניות המוצאות. שני אלה הם גזילה מהקופה הציבורית. ההפסד הציבורי עלול להיות משמעותי מאוד, גם באיחור של יומיים ואף בפחות מכך.
ה. אשר ליסוד הנפשי בעבירות שהורשעו בהם החברה והמנהל והאם האחריות על פי הוראות אלה היא אחריות קפידה - עבירות אלה דורשות מחשבה פלילית - כלומר מודעות לטיב המעשה - ואין לראותן כעבירות של אחריות קפידה. אשר לשאלה אם הוכיחה התביעה הכללית את היסוד הנפשי בעניין שלפנינו - החברה והמנהל הודו בעובדות שני כתבי האישום והורשעו בבימ"ש השלום על פי הודאתם. בחלק מן העובדות של כתב האישום צויין במפורש המצב הנפשי. אין מחלוקת כי לעניין עבירות אלה הוכיחה התביעה הכללית את היסוד הנפשי. אשר לעבירות שבהם ציין כתב האישום רק נתונים על היסוד העובדתי - ההודאה בעובדות כתב האישום כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה.
ו. אשר לעונש - אע"פ שערעור המדינה נתקבל הוחלט שלא להחמיר בענשו של המנהל. זאת בהתחשב בנסיבות העניין ובתקופה הארוכה שעברה מאז ביצוע העבירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' שולמית שיפר למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למדינה. 7.9.00).
בג"צ 890/99 - מיכאל חלמיש נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*תביעת קיצבת זיקנה ע"י מי שהיה תושב הארץ שבעת הגיעו לגיל הקיצבה כבר אינו תושב הארץ. *סמכות השר להתקין תקנות להרחבת מעגל הזכאים לקיצבת זיקנה(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותר, יליד 24, הינו אזרח ישראל אשר במשך שנים רבות עבד בארץ אם בשירות הציבורי ואם במגזר הפרטי ושילם דמי ביטוח לאומי. בהגיעו לגיל 60 עבר להתגורר בארה"ב עם ילדיו ואשתו שעברו לשם לפני כן. בגיל 65 פנה למוסד לביטוח לאומי
בתביעה לקבלת קצבת זקנה ותביעתו נדחתה. הוסבר לעותר כי על תובע קצבה להיות תושב ישראלי בעת התביעה וכיוון שהתגורר באותה עת בארה"ב אינו זכאי לקצבה. תביעתו בביה"ד האזורי לעבודה נדחתה וכן ערעורו לביה"ד הארצי לעבודה. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. באשר לשאלה אם בהיותו תושב חוץ זכאי העותר לקבל קצבת זקנה - התשובה היא שלילית. זכות לקבל קצבת זקנה נתונה רק לתושבי הארץ בעת תביעת הקצבה. לאחרונה קיימות מגמות חדשות בביטוח זקנה ועל פי התיקונים בחוק נוצרו קבוצות שונות של מקבלי קצבת זקנה שאינם כיום תושבי הארץ וזאת אם כשהגישו את התביעה היו תושבי הארץ וכיוצא באלה. אין זה חל על העותר דנא.
ג. העותר ביקש גם להורות לשר להתקין תקנות אשר יכללו תושבי חוץ בנתונים כמו העותר במסגרת קבלת קצבות הזקנה. המדינה טענה כי חוק הביטוח הלאומי אינו מעניק לשר סמכות להתקין את התקנות המתבקשות בעתירה. בעניין זה הדין עם העותר. לשר סמכות להתקין את התקנות המבוקשות אם ימצא לנכון. כיוון שהמוסד הודיע לבג"צ כי נבחנת אפשרות להרחיב את מעגל הזכאים תוך הענקת קצבה למבקשים כדוגמת העותר, ומכיוון שבשונה מעמדת המשיבים, הסמכות להרחיב את מעגל הזכאים אינה טעונה חקיקת חוק וניתן לערוך את ההרחבה על פי קביעת השר, ישקול השר את הנושא ויודיע לעותר בתוך 3 חודשים על החלטתו. אם יחליט שלא להפעיל את סמכותו יוכל העותר לפנות שנית לבג"צ.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ידידיה גורן לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיבים. 17.9.00).
ע.א. 1717/98 - יוסף בלאו נגד אדית פוזש
*זכאותה של "ידועה בציבור" לרשת את בן הזוג שנפטר. *אימתי רואים את בן הזוג שנפטר כמי שהוציא את בת זוגתו מזכותה לרשת אותו(מחוזי חיפה - ת"ע 564/96 - הערעור נדחה).
א. המנוח משה בלאו נפטר בדצמבר 95. בנו היחיד של המנוח ואשתו של המנוח נפטרו לפניו - בשנת 80 ובשנת 83 - ויורשו היחיד הוא המערער, בן אחיו. במשך 10 השנים האחרונות לחייו, חיו המנוח והמשיבה - שהיתה אלמנה גם היא - חיי משפחה במשק בית משותף בלי שהיו נשואים זה לזה. ביולי 88 עשו המנוח והמשיבה הסכם בכתב בו נכלל סעיף (להלן: הוראת המגורים) האומר "הצדדים מצהירים כי מקום מגוריהם יהיה בדירתו של הבעל... האשה לא תשלם כל תמורה עבור מגורתה בדירה... ותהיה רשאית להישאר בדירה... במקרה של מות הבעל כדיירת מוגנת עד סוף ימיה". המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה להצהיר עליה כיורשת של המנוח. המערער הגיש התנגדות וביקש לקבוע שהמשיבה אינה זכאית לרשת את המנוח ויש לה זכות מגורים בדירה בלבד כאמור בהוראת המגורים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות והצהיר שיש לחלק את עזבון המנוח בין המשיבה לבין המערער. הערעור נדחה.
ב. השופט טירקל: סעיף 55 לחוק הירושה קובע "איש ואשה החיים חיי משפחה... אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". הזכות לרשת לפי סעיף 55 מושתתת על שלשה יסודות: בני הזוג חיו חיי משפחה; במשק בית משותף; בשעת מות אחד מהם לא היה בן זוגו נשוי לאדם אחר. הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה נובעת מחזקה שמקימים שלשת היסודות הנזכרים, שאותה ניתן לסתור. הזכות לרשת על פי סעיף 55 גם אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג אשר נפטר. מטרתו של סעיף 55
לא היתה ליצור הסדר מיוחד - העומד בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה - אלא להשוות את מעמדם של בני זוג לא נשואים שנתקיימו בהם היסודות שפורטו בסעיף למעמדם של בני זוג נשואים.
ג. לפי האמור בסעיף 55 זכאי בן הזוג שנשאר בחיים לרשת כאמור רק "כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". אין לקבל את הטענה כי הזכות מתבטלת לא רק מכח הוראה שבצוואה אלא גם מכח הוראה שניתנה בדרך אחרת, בהסכם, במסמך כלשהו, ואף בעל פה, כמו הוראת המגורים בענייננו. ביטול הזכות לרשת ע"י המוריש, במפורש או במשתמע, חייב להיות בצוואה, ולא בדרך אחרת.
ד. "למעלה מן הדרוש", הוסיף השופט, כי אפילו יש לראות את הוראת המגורים כהוראת צוואה, הבאה בגדר "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה" שהשאיר המנוח, הרי שלפי אומד דעתו של המנוח, אין לפרש את הוראת המגורים כאילו התכוון לשלול מן המשיבה את זכותה לרשת אותו לפי סעיף 55. כל הוראות ההסכם מעידות על מערכת יחסים חמה ויחסי אהבה ותלות הדדית בין הצדדים ויש לפרש את הוראת המגורים כהוראה שמטרתה להטיב עם המשיבה ולהוסיף זכות על זכויותיה ולא לגרוע מהם.
ה. המשנה לנשיא ש. לוין: השאלה מה פרשנות הדיבור "צוואה" בסעיף 55 לחוק הירושה מעוררת קושי. האם מדובר במסמך או בצוואה בעל פה שנתמלאו בהם כל התנאים המנויים בפרק השלישי של חוק הירושה או אולי די בפחות מכך. בנסיבות המקרה שלפנינו השאלה היא מה היה הדין אילו כתב המנוח בהסכם במפורש שזכותה של המשיבה להישאר בדירה עד סוף ימיה אך לא לקבל חלק כלשהו בבעלות בדירה. אך ניתן להשאיר את פרשנות הדיבור "צוואה" בסעיף 55 בצריך עיון, שכן דין הערעור להידחות על יסוד האמור "למעלה מן הדרוש" בפסק דינו של השופט טירקל ומטעם זה הוא מסכים לדחיית הערעור. להערה זו הצטרף השופט זועבי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. עו"ד דב אטשטיין למערער, עו"ד יעקב הלר למשיבה. 7.9.00).
בג"צ 5580/98 - אליהו סופר נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*ביטולה של תקנה מחמת אי סבירות. *אי סבירותה של תקנה המונעת מנכה "מענק נכות" אם הגיש ערעור על דרגת הנכות(העתירה נתקבלה).
א. העותר נפגע בתאונת עבודה ופנה לוועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כדי לקבוע את דרגת נכותו לצורך קבלת גימלת נכות מעבודה. הוועדה קבעה לו דרגת נכות צמיתה של כ-%19 והמוסד לביטוח לאומי שילם לו מענק לפי דרגת נכות זו. העותר הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית וזו הודיעה לו כי לא תוכל לדון בעררו עד אשר יחזיר את המענק הכספי שקיבל בגין הנכות שנקבעה לו. דרישה זו באה מכח תקנה 27(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) כנוסחה אז. בעקבות דרישתה של ועדת הערר הגיש העותר את העתירה בה טען לבטלותה של התקנה מחמת היותה לוקה באי סבירות קיצונית. בתגובה הודיע המוסד שהוא מוכן שוועדת הערר תדון בעררו של העותר בלא שיחזיר את סכום המענק שקיבל. במהלך שמיעת העתירה בדקו המשיבים את תקינות התקנה וזו תוקנה והוספה תקנה המשנה את התקנה הקודמת וקובעת כי המענק לנכי עבודה ישולם תוך 30 יום ובתנאי שעד לאותו מועד לא יוגש ערעור ואם הוגש ערעור כל עוד לא ניתנה החלטת הוועדה לערעורים. בינתיים הסתיים הטיפול בענייננו של העותר. אעפ"כ החליט בג"צ לבדוק את תקינותה של התקנה החדשה. העתירה נתקבלה והוחלט כי יש לבטל את התקנה מחמת אי סבירות.
ב. בג"צ קבע כי על פי סמכותו מוסמך היה השר להתקין תקנה הנוגעת למועדי התשלום ותנאי התשלום, ואולם את התקנה הנדונה יש לפסול מחמת היותה לקוייה באי סבירות המצדיקה פסילתה. בהקשר זה התייחס בג"צ לשאלה אימתי יפסול תקנה מחמת אי סבירות ומהי מידת אי הסבירות הנדרשת לצורך קביעת פסלותה של התקנה. בענייננו, ההחלטה המזכה את הנכה במענק היא ההחלטה הקובעת את נכותו. נכות זו נקבעת ע"י ועדה הרפואית. משנקבעה הנכות קמה לנכה זכות לקבל מענק אם נכותו פחותה מ-%20. התקנה הנדונה קובעת תנאי "עיכוב ביצוע" ההחלטה המזכה את הנכה במענק. היא קובעת את המצבים בהם יהיה עיכוב הביצוע ולא ניתן שיקול דעת לגוף כלשהו להימנע מ"עיכוב ביצוע". הסדר שונה חל בעיכוב ביצוע החלטות שיפוטיות. במקרה של החלטה שיפוטית הכלל הוא שיש לבצע מיד את פסה"ד אך לביהמ"ש ניתנת סמכות לעכב את ביצוע פסה"ד. אין כל סיבה מדוע לא יהיה הדין הנוהג בתשלום לפי חוק הביטוח הלאומי במקרה כגון דא דומה למקרה של פס"ד בערכאה שיפוטית.
ג. נוסף לפגיעה בזכותו של נכה לקבלת המענק עם קביעת דרגת נכותו, נגרמת לו פגיעה נוספת והיא הפגיעה בזכות הערעור, אם כי פגיעה זו אינה ישירה. נכים המבקשים לערור על החלטות הוועדה הרפואית עלולים להימנע מלעשות כן, בשל העיכוב הרב בקבלת המענק שהם זקוקים לו לצורך מחייתם. אמנם זכות הערעור אינה נשללת, אך פגיעה הבאה בדרך זו, במיוחד כאשר מדובר באנשים קשיי יום שנקבעה נכותם המזכה אותם במענק, היא פגיעה משמעותית בזכות הערעור. לאור כל האמור יש לקבוע כי התקנה לוקה באי סבירות המביאה לבטלותה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף הנשיא ברק. עו"ד נמרוד עובדיה לעותר, עוה"ד גב' אורית קורן וגב' עירית אלטשולר למשיבים. 7.9.00).
ע.א. 6422/98 - מ.ע. שרביט חברה להשקעות ומסחר בע"מ נגד היפר תמר בע"מ ואח'
*פירוש הסכם. *מי שפעל על פי סעיף בהסכם הקובע את דרך ביטול ההסכם למרות שלמעשה הופר ההסכם אינו יכול לתבוע פיצויים לפי סעיף בהסכם הדן בהפרת ההסכם(הערעור נדחה).
א. בין המערערת לבין המשיבה נחתם הסכם שלפיו השכירה המערערת למשיבה סופרמרקט בישוב אורנית למשך תקופה של 60 חודשים. המשיבה לא עמדה בהסכם התשלומים לאחר שנקלעה לקשיים וחרף הפרתו של החוזה לא עשתה המערערת שימוש בזכותה לבטלו, אלא שלחה למשיבה דרישה לתשלום חובותיה עד ליום 30.4.93, והבהירה שאם לא תעשה כן יהווה הדבר הפרה יסודית. לאחר מכן, ביוני 93, פנו למערערת שניים והתעניינו באפשרות לשכור את הסופרמרקט ומנהל המערערת השיב שהוא כבול בהסכם שכירות עם המשיבה. לאחר מספר פגישות בין כל הצדדים הגיעו בעלי הדין להסכמה, ביחד עם השניים שביקשו לשכור את הסופרמרקט, כי המשיבה תפנה את המושכר ותעבירו לידיהם של השניים והוסכם על הסדרי תשלומים ועל החזרת תשלומים שהמערערת חבה למשיבה. משנסתיימו הליכים אלה פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי ותבעה פיצויים מן המשיבה בגין ראשי נזק שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אכן הפרה את ההסכם, אך דחה את התביעה של המערערת לתשלום הפרש דמי השכירות בין מה שהוסכם עם המשיבה לבין מה שהוסכם עם השוכרים החדשים, בקבעו כי ביטול ההסכם בדרך של הסכמה הדדית כפי שנעשה, בא בגדר מנגנון הביטול הקבוע בסעיף בהסכם, אשר איננו משייר למערערת זכות תביעה בגין נזקיה מהפרת החוזה. הערעור נדחה.
ב. הוראות החוזה נבחנות לאור נסיבות ההסכמה המשותפת שהביאו לסיומו. סעיף מסויים בהסכם קבע כי הפרת תנאיו ע"י המשיבה תקים למערערת את הזכות לבטלו ולתבוע סעדים בגין נזקיה. אף שיכלה לעשות כן, על יסוד הפרת תנאי ההסכם ע"י המשיבה, לא נקטה המערערת באמצעים המוקנים לה ובחרה משיקוליה היא להביא לידי סיום את החוזה ותקופת השכירות בהסכמה הדדית. כיוון שכך חולש על נסיבות העניין סעיף בחוזה שאינו מקים למערערת את הזכות לתבוע את נזקיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אשר שרביט למערערת, עו"ד יוחנן להב למשיבים. 5.9.00).
ע.פ. 3052/00 - חאלד לואבנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ב"סחר בסמים". *הרשעה בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. *תקלה דיונית כאשר תעודת חסיון הוצאה באיחור והחומר לא נמסר לסניגוריה לפני שהוצאה התעודה(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער נתפס במכונית שהיו בה שני חברים נוספים כשבמכונית סם קנביס במשקל של כ-8 ק"ג. המערער קיבל על עצמו בראשית הדברים כי הסם הוא שלו וכי רכש אותו בבאר שבע. טענתו היתה כי הסם נועד לשימוש עצמי, שכן, לדבריו, הוא משתמש ב-100 גרם קנביס ליום וה-8 ק"ג נועדו ליצירת מלאי למספר חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו כטענת בדים והרשיע את המערער בעבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי וכן בעבירה של סחר בסם מסוכן. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה וקנס כספי. כן הפעיל מאסר על תנאי של 4 חודשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט לעניין ההרשעה בעבירה של סחר בסמים.
ב. טענת התביעה היתה כי בקנותו את הסם עשה המערער "עסקה אחרת" כאמור בסעיף 13 לפקודת הסמים. ואולם קשה לתאר קנייה זו כ"סחר בסם" כפי שהורשע המערער. בנסיבות כגון דא, נהוג להאשים בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי, כפי שהמערער הואשם והורשע, ואין זה נהוג להוסיף לעבירה זו עבירה נוספת של סחר בסם מסוכן. משהעיר ביהמ"ש הערה זו לב"כ המדינה הסכים הלה כי בנסיבות העניין יש לראות את עבירת הסחר כעבירה הנבלעת בעבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי.
ג. הסניגור טען כי יש לזכות את המערער "מן הצדק" באשר לא נמסרו לו ראיות שהיו בתיק החקירה. מדובר בחומר מודיעיני שנאסף בתיקי המשטרה שהמדינה אמרה לקבל עליו חסיון. אלא שבקבלת החסיון חלו תקלות בשרשרת עד שהסניגורים טוענים כי אין להוציא מכלל אפשרות כי דברים שנעשו - שלא בתום לב נעשו. כתב האישום הוגש ביום 19.9.99 ומאותו יום היו הסניגורים אמורים לעיין בחומר הראיות. עקב תקלה שבפרקליטות פנתה זו אל המשטרה רק ביום 17.11.99 בבקשה "דחופה" להוצאת תעודת חסיון. המשטרה השהתה את הטיפול כחודשיים עד ליום 20.1.00 והשר לבטחון פנים חתם על תעודת החסיון רק ביום 22.2.00. רק ביום 1.3.00 הגיעה תעודת החסיון למטה הארצי וזו נשלחה אל באי כח המערער רק ביום 27.6.00. זו תקלה שניתן היה למנעה. לאחר שביהמ"ש העליון עמד על כל התקלות האמורות ביקש לעיין בחומר הראיות שהוטל עליו חסיון ולאחר עיון בחומר הראיות החליט כי לא היה בו כדי להיות לעזר, ולו כהוא זה, להגנת המערער. לא נגרם למערער כל עיוות דין שהוא באי גילויו של החומר במועד שקבע המחוקק. כיוון שכך אין להורות על זיכויו של המערער "מן הצדק". אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד עומרי ראיד ועוזי בכר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 14.9.00).
דנ"פ 3371/98 - מוריס אזואלוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת הריגה של שני אנשים במעמד אחד. *אימתי ניתן לקיים דיון נוסף(דיון נוסף בחומרת העונש - ברוב דעות הוחלט לקבל את העתירה ולהקל בעונשו של המבקש).
א. העותר ואשתו היו נשואים שנים רבות. הם קשרו קשרי ידידות עם שכניהם וכ-9 שנים לפני האירוע הגיעו לידי העותר שמועות על קיום קשר רומנטי בין אשתו לבין השכן. הוא שאל את אשתו על כך וזו הכחישה את הדבר. חשדותיו של העותר הלכו וגברו וכמחצית השנה לפני האירוע בוששה האשה לחזור לביתה ובחצות הלילה מצא אותה העותר אצל השכן. העותר ביקש מאשתו שתחדול לבקר אצל השכן אך זו סירבה. כשעמד העותר על כך הגיבה אשתו בבקשת גט והעותר ראה בכך אות כי הרכילות היא אמת. העותר עזב את הבית ועבר להתגורר אצל אמו. אשתו הגישה תביעת גירושין והיחסים בין השניים התדרדרו.
ב. ביום האירוע בא העותר אל ביתו בשעה 10 בלילה ואשתו לא היתה בבית. סמוך לחצות הלילה עבר ליד בית השכן וראה את אשתו יושבת במכוניתו של השכן. פרץ ויכוח בין העותר לבין השכן, והעותר איים שיהרוג את השכן. לאחר זמן הלך העותר לדרכו. השכן התניע את מכוניתו ונסע, יחד עם אשת העותר, חלף על פני העותר כ-50 מטר ואז עצר וחזר לאחור, ונעצר ליד העותר. השכן תפס את האשה, חיבק אותה נשק לה על פיה ואמר לעותר "הנה זה אמת אתה יכול לקפוץ". על פי תיאור ביהמ"ש המחוזי "עיני (העותר) חשכו" הוא שלף אקדח שהיה עמו בהיתר וירה מספר כדורים לתוך הרכב. הם פגעו בשכן ובאשתו של העותר וגרמו למותם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את העותר ברצח של השניים ובהתחשב בכך שהמנוחים נורו בו במעמד קבע שאין מקום לגזור את דינו של העותר לשני מאסרי עולם ועל כן גזר על העותר שני מאסרי עולם חופפים. ערעורו של העותר לביהמ"ש העליון נתקבל, הוא זוכה מאשמת הרצח והורשע בהריגה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בעונש. ביהמ"ש המחוזי התייחס לחומרת המעשה של קטילת שני אנשים והבהיר כי למרות שבסיבוב הראשון גזר שני מאסרי עולם חופפים, הרי כשהורשע העותר בהריגה לגבי שני המנוחים גזר לעותר תקופה של 15 שנים בגין כל אחד ממעשי ההריגה, אך הוסיף וקבע כי 10 שנים יהיו מצטברות ו-5 שנים חופפות כך שעל העותר לרצות 25 שנות מאסר.
ג. העותר שב וערער על פסה"ד והפעם נשמע ערעורו בפני 3 שופטים אחרים והם החליטו לדחות את הערעור. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי כשהתייחס שוב לעובדות לא חרג ממסגרת העובדות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש בערעור גם קבע שמדובר בשני מעשי הריגה נפרדים אף כי בוצעו ברצף ועל כן הצדיקו גזירת עונשים מצטברים באופן מלא או חלקי. על כן דחה את הערעור. העתירה לדיון נוסף נתקבלה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים מצא, טירקל וגב' דורנר, נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופטים קדמי וגב' שטרסברג-כהן והוחלט להטיל על העותר עונש של 15 שנים מאסר בלבד.
ד. בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין צויין כי בגזרו את הדין בסיבוב השני סטה ביהמ"ש המחוזי מקביעת העובדות כפי שראה אותם ביהמ"ש העליון לעניין קינטור ומצבו הנפשי של העותר בעת שביצע את הרצח, וחזר וציין את הנסיבות המחמירות כפי שביהמ"ש המחוזי ראה אותם בסיבוב הראשון. בכך חלק המשנה לנשיא ש. לוין על ההרכב שדחה את הערעור על חומרת העונש באשר סבר כי ביהמ"ש המחוזי בגזרו את העונש לקח בחשבון את קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש העליון. המשנה לנשיא ש. לוין הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין יש להעמיד את העונש על 15 שנות מאסר
בלבד. המשנה לנשיא ציין לעניין העונש כי אין ספק שהעובדה שמדובר בהריגתו של יותר מאדם אחד הוא גורם מחמיר. עם זאת, מדובר במעשה אחד שבעטיו נהרגו שני בני אדם ובגין מעשה זה יש לפסוק עונש אחד שיבטא את חומרת התוצאה הקטלנית.ה. השופטת דורנר, שהצטרפה לפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין, ציינה כי מדובר כאן ברצף התנהגותי שנבע מקינטור וגרם למות מספר אנשים. בנסיבות אלה מדובר במעשה פלילי אחד שבגינו יש לגזור על המבצע עונש אחד בלבד. בכך נבדלת המתה בהשפעת קינטור מרצח ב"כוונה תחילה" כלומר בדם קר. מצב נפשי של רוצח הפועל בקור רוח ותוך שליטה עצמית עשוי להצביע על התייחסות נפרדת לכל אחד מקורבנותיו. לדעתה, לנוכח קטילתם של שני אנשים ומדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בעבירות אלימות במשפחה, היתה דנה את המערער לתקופת מאסר הקרובה לעונש המירבי ששל 20 שנה, אך משסובר המשנה לנשיא כי יש לגזור 15 שנות מאסר היא מצטרפת לדעתו.
ו. השופט קדמי: העתירה לקיום דיון נוסף חורגת מן ההלכה הפסוקה שלפיה, חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה ערעור נוסף על פס"ד של ביהמ"ש העליון. כמו כן אין לומר שביהמ"ש המחוזי בגזרו את הדין טעה בעניין קביעת העובדות וחרג מהמסכת העובדתית כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בקבלו את הערעור על ההרשעה ברצח. גם לגופו של עניין, לאמור לעניין מידת העונש, אין הצדקה לשנות מן העמדה שהוצגה בסיבוב הקודם בערעור על חומרת העונש. למסקנה זו הצטרפה, בפס"ד קצר, השופטת שטרסברג-כהן, ובפס"ד קצר נוסף הצטרף אל שופטי המיעוט הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. עו"ד אריה ליכט למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 18.9.00).
ע.א. 7261/97 - אילנה ושלמה שרבני ואח' נגד חברת האחים שבירו בע"מ ואח'
*התיישנות בתביעה בגין ליקויי בניה. *גובה הוצאות המשפט. *תביעה לרישום דירה בפנקס המקרקעין כתביעה "במקרקעין" לצורך התיישנות. *תיקון פס"ד במעמד צד אחד בעניין הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 406/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערים 5-1 (להלן: המערערים) ואחת גב' אסלן (להלן: גב' אסלן) רכשו דירות בבניין שבנתה המשיבה. גב' אסלן רכשה את דירתה מרוכשת אחרת שאף היא רכשה אותה מן המשיבה. בניית הבניין הושלמה בשנת 85 והחזקה בדירות נמסרה למערערים ולקודמתה של גב' אסלן במועדים שונים בשנים 87-85. לגב' אסלן נמסרה החזקה בדירתה בשנת 91. בשנת 89 הגישו המערערים 5-3 יחד עם רוכשים אחרים תביעה על סכום של 250,000 ש"ח עבור ליקויים בבניין ובדירות, ליקויים שאינם קונסטרוקטיביים, כגון ליקויים בציפוי ובאטימה של קירות, אטימה לקוייה של פתחים, צנרת וכיוצא באלה. כמו כן תבעו פיצוי עבור ירידת ערכן של הדירות (להלן: התביעה הראשונה). תביעה זו הוגשה אחרי שהמהנדס יפה ערך בפברואר 87 לבקשת הרוכשים חוות דעת שבה פורטו הליקויים שעל פיהם הוגשה התביעה הראשונה. המערערים 1 ו-2 לא הצטרפו לתובעים בתביעה הראשונה וכללו בתביעה דנא גם את התביעות שתבעו הרוכשים האחרים בתביעה הראשונה.
ב. בתביעה השניה שהוגשה באפריל 96 תבעו המערערים וגב' אסלן (להלן: התובעים) סכום של למעלה מ-3 מליון ש"ח עבור הוצאות תיקונים של "ליקויים קונסטרוקטיביים" בבניין, בכך ש"לא הובטח מפני רעידות אדמה וכוחות אופקיים אחרים" וכן בשל כך ש"תקרות הבניין וקורותיו דקות מדי". כתב התביעה נסמך על חוות דעת של המהנדס אייזנברג מדצמבר 93. בכתב ההגנה טענה המשיבה, בין היתר, שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. כן טענה שיש לסלקה על הסף מטעמים נוספים.
ג. בכתב התביעה השניה נאמר כי "בסמוך לפני הגשת כתב תביעה זה התברר לתובעים כי הבניין סובל ליקויים קשים, עליהם לא ידעו קודם לכן". משמעות הטענה היא כי רק בתחילת שנת 96 נודע הדבר לתובעים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטענה אינה נכונה וכי ברור כי לפחות בשנת 93 ידעו התובעים על העובדות המהוות את עילת התובענה. ביהמ"ש הוסיף כי היה על התובעים לציין בכתב התביעה את היום שבו נולדה עילת התביעה לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, ומשנמצא כי המועד שציינו התובעים לא היה נכון, עיין ביהמ"ש בראיות שהובאו בפניו כדי לקבוע את המועד הנכון ובסופה של בדיקה קבע כי הוכח שעילת התביעה נולדה בין השנים 85 ל-86 ולא לאחר מכן. על כן דחה את התביעה מחמת התיישנות. את תביעות המערערים 1,2 בנושאים שהיו בסיס לתביעה הראשונה דחה ביהמ"ש גם היא מחמת התיישנות. אשר לתביעת אסלן קבע ביהמ"ש כי סכום תביעתה, בסך 100,000 ש"ח, אינה בסמכות ביהמ"ש המחוזי ולכן העביר את התביעה לבימ"ש השלום.
ד. בשולי פסה"ד פסק ביהמ"ש כי "התובעים ישאו בהוצאות קבוצת משיבים - 3 בסך 3,000 ש"ח + מע"מ ובהוצאות המשיבים 4,5 בהוצאות בסך 3,000 ש"ח + מע"מ". המשיבים 3-1 ביקשו לתקן את פסה"ד באופן שהתובעים יחוייבו בתשלום הוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד של 3,000 ש"ח + מע"מ, שבפסה"ד נפסק כהוצאות, וזאת כדי לזכות גם בתשלום אגרת ביהמ"ש בסכום של למעלה מ-31,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע כי אכן מדובר בטעות סופר וכי 3,000 ש"ח + מע"מ הוא שכה"ט ופרט לכך חייבים התובעים גם בהוצאות. ערעור המערערים נדחה פרט לעניין ההוראה על רישום דירותיהם בלשכת רישום הקרקעות שכן הם תבעו זאת בתביעה וביהמ"ש המחוזי לא התייחס לכך וכן בעניין תיקון פסה"ד ואילו ערעור המשיבים בעניין הוצאות המשפט נתקבל.
ה. לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות - "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות יכול שתחילתה של התקופה תדחה כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" ואז תתחיל תקופת ההתיישנות "ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לפי תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי צריך כתב התביעה להכיל את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה...". התובעים היו צריכים לטעון כי עניין הליקויים הקונסטרוקטיביים נעלם מהם עד שנודע להם במועד שממנו ועד להגשת התביעה טרם חלפו 7 שנים; כי הדבר נעלם מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם; וכי אף בזהירות סבירה לא יכלו לגלות את הליקויים לפני הזמן שבו נודעו להם. אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה היה עליהם להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה שבו נטענו טענות ההתיישנות. בכתב התשובה היה עליהם לטעון את העובדות המבססות את הסייגים להתיישנות לפי סעיף 8. גם סעיף 89 לפקודת הנזיקין אין בו כדי לעזור למערערים. הנזק אירע לכל המאוחר במועד סיום הבניה בשנת 85. אפילו לא נתגלה הנזק ביום שאירע ואפילו טרם חלפו 7 שנים מן היום שבו נתגלה הנזק, הרי משלא הוגשה התובענה "תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק", התיישנה התובענה.
ו. מאידך, צודקים המערערים בתביעתם לרשום את הבניין כבית משותף ולרשום את דירותיהם על שמותיהם. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לבקשה זו וכנראה סבר כי גם תביעה זו התיישנה. אולם, תובענה לביצוע בעין של התחייבות קבלן לרשום מקרקעין ע"ש הרוכש, היא תובענה "במקרקעין" ותובענה כזאת מתיישנת רק אחרי 15 שנה ואם מדובר במקרקעין מוסדרים - אחרי 25 שנה. בעת הגשת תביעת המערערים בעניין הרישום טרם חלפה תקופת ההתיישנות לעניין זה.
ז. באשר לתביעתה של גב' אסלן - ביהמ"ש המחוזי העביר את התביעה לבימ"ש השלום באשר לפי סכומה אין היא בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. גב' אסלן לא ערערה. המערערים גם לא צירפו אותה כמשיבה. הואיל וערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור ורק כלפי המערער עצמו, לא היו המשיבים רשאים לצרפה כמשיבה בערעורם שכנגד כפי שעשו. מכאן שדינו של הערעור שכנגד להידחות, ככל שעניינו תקיפת פסה"ד בעניינה של גב' אסלן.
ח. באשר להוצאות - במעמד צד אחד תיקן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו בעניין ההרצאות וקבע כי הסכום של 3,000 ש"ח שפסק הוא שכ"ט עו"ד ובנוסף לכך על התובעים לשאת גם בהוצאות הנתבעים, אגרה בסכום של למעלה מ-30 אלף ש"ח. בעניין זה יש לקבל את ערעור המערערים. כאשר פוסק ביהמ"ש מה שפוסק כ"הוצאות" הוא מביע בכך, לכאורה, את כוונתו לפסוק יחד את שכ"ט עוה"ד ואת תוצאות המשפט, שאם לא כן היה פוסק אותם בנפרד. נראה, איפוא, שלא היתה כאן טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט שהיא בעיקרה "השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת" ולפיכך לא היה ביהמ"ש רשאי לתקן את החלטתו בעניין זה. כך שהתוצאה היא שדין החלטת התיקון להתבטל.
ט. המשיבים משיגים גם על כך שהסכום שנפסק להם כשכר טרחת עו"ד נמוך מדי וכי היה על ביהמ"ש לפסוק להם סכום גבוה יותר. ביהמ"ש שלערעור בד"כ, אינו מתערב בפסיקת הוצאות אלא לעיתים רחוקות, בנסיבות מסויימות, ובכלל זה עקב פגם בשיקול הדעת. זה המצב בענייננו. מן הראוי היה לחייב את המערערים לשלם לכל אחת מקבוצות המשיבים שכ"ט עו"ד של 10,000 ש"ח בצירוף האגרה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד משה גוטסמן למערערים, עוה"ד גבריאל טימיאנקר ויגאל יהלומי למשיבים, עו"ד גב' רונית קדם פור למשיב 6. 7.9.00).
ע.א. 6369/98 - רות גרינברג נגד אל ומרים גרינברג
*השלמת מתנה במקרקעין. *ויתור על זכות של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבות לתת מתנה(מחוזי י-ם - ת.א. 1466/96 - הערעור נדחה).
א. המשיבים הם בעל ואשה והמערערת היא אלמנת אחיו המנוח של המשיב (להלן: המנוח) שנפטר בשנת 91. בספטמבר 73 נרכשה דירה שנרשמה ע"ש המנוחה אידית רוטשילד, אמה של המערערת. בשנת 78 הועברו הזכויות בדירה ללא תמורה מהאם לבתה המערערת. באפריל 79 חתמו המשיבים, המערערת ובעלה המנוח, על הסכם (להלן: ההסכם) שלפיו הזכויות בדירה חולקו ל-4 חלקים שווים, והוסכם כי המערערת תעביר 3/4 מזכויותיה בדירה ע"ש שלשת השותפים האחרים על פי דרישת 2 מן המועברים. בעלה של המערערת נפטר, כאמור, בשנת 91, לפני שהועברו הזכויות בדירה ע"ש יתר השותפים. עוד לפני שנפטרה, בדצמבר 73, חתמה הגב' רוטשילד על יפו"כ נוטריוני לפיו היא ממנה את המערערת, את בעלה של המערערת, את אחיו אל ואשתו מרים כבאי כוחה. המשיבים הגישו תובענה למתן צו לאכיפת ההסכם. טענת המשיבים היתה כי המשיב שילם לאחיו סכום של 20,000 דולר לצורך רכישת הדירה וכי הדירה נרכשה ע"י כל השותפים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא שולמה תמורה ע"י המשיבים ובפנינו עיסקת מתנה. לדעתו, בהסכם המרובע התחייבה המערערת לתת במתנה 1/4 מהדירה לכל אחד מן המשיבים. עוד קבע ביהמ"ש כי מתוך ההסכם המרובע וכן ראיות אחרות עולה ויתור המערערת על זכותה לחזור בה מן ההתחייבות לתת מתנה. לסיכום קבע ביהמ"ש כי כל אחד מהמשיבים הוא בעל 1/4 מהזכויות בדירה. הערעור נדחה.
ב. במקרה הרגיל עוברת מתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו. כשמדובר במתנה במקרקעין חלות הוראות חוק המקרקעין. פעולתה של הקניית
מקרקעין במתנה שלא נסתיימה ברישום, אינה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין. את ההסכם המרובע יש לראות כמסמך המזכה את המשיבים במתנה. מסמך זה עונה על דרישת סעיף 6 לחוק המתנה. ברם, אין הדיון בטענה זו מעלה או מוריד, שכן אין לנו עניין בעיסקת מתנה מושלמת אלא בהתחייבות לתת מתנה. המערערת אף טענה כי היה כאן תנאי מתלה שלפיו על המשיבים לדרוש את ההעברה, היינו את קיום המתנה. אין לראות בדרישת המשיבים לקיום התחייבויותיה של המערערת תנאי מתלה, ומכל מקום ודאי שיש לראות בהתנהגות המשיבים בעת הגשת התביעה ולפניה, כמי שדרשו קיום ההתחייבות כלפיהם.
ג. המערערת טוענת עוד כי מעולם לא ויתרה בכתב על זכותה לחזור בה מן המתנה ואולם במסגרתו של ההסכם המרובע ויתרה המערערת במשתמע על זכותה לחזור בה מנתינת המתנה. הפסיקה קבעה כי הויתור על זכות החזרה אינו צריך להיות מפורש ודי בכך שיעלה הוא מן הכתב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. אכן, הויתור על זכות החזרה הינו סייג לכלל שבהתחייבות לתת מתנה מוענקת לנותן זכות לחזור בה ממנה, ועל כן יש לתת לסייג זה פירוש מצומצם. ואולם במקרה דנן מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר הויתור בדין יסודה ויש לראות במערערת, בנסיבות העניין, כמי שוויתרה על זכותה לחזור בה מהתחייבותה לתת את המתנה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, זועבי. החלטה - השופט זועבי, הוסיף הנשיא ברק. עו"ד י. רבינוביץ למערערת, עו"ד ת. רובין למשיבים. 12.9.00).
בש"פ 6169/00 - מדינת ישראל נגד זורי גורלשוילי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אלימות של בעל כלפי אשתו (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי לאחר שאשתו העלימה את דרכונו, דרך את אקדחו הטעון והצמידו לרקתה כשהוא אומר לה שירצח אותה אם לא תמסור לו את הדרכון. כשהאקדח בתוך שקית בידו יצא המשיב עם אשתו למקום בו לפי הטענה השליכה את דרכונו ובדרך איים עליה בשנית בנוסח דומה. האשה הצליחה להימלט ופנתה למשטרה. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בציינו כי "אם הצמדת אקדח טעון לראשו של אדם אינה מעידה על סיכון אינני יודע סיכון מהו". עררו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל לאחר שהוגשו תסקירי מעצר של שירות המבחן, בהם נאמר שמדובר באדם המקיים אורח חיים נורמטיבי, אשר בתנאים של חלופה מתאימה למעצר מחוץ למקום מגוריו ניתן יהיה לשחררו ולהחזירו למסגרת עבודתו כאזרח עובד צה"ל תוך הרחקתו מביתו. הערר נתקבל.
מהודעתה של המתלוננת במשטרה עולה שאין זו הפעם הראשונה בה היתה נתונה לאלימות ולאיומים מצד בעלה, אך היא נמנעה מלפנות למשטרה עד למעשה נשוא האישום בו ראתה סכנה ממשית לחייה. הצמדת אקדח טעון לרקתה של אשה על רקע סכסוך מתמשך בין בני הזוג, מעידה על כך כי גם אם המשיב מקיים לכאורה מסגרת חיים נורמטיבית, הרי בכל הנוגע ליחסיו עם אשתו הוא אדם חסר מעצורים. טיבו ועוצמתו של האיום באקדח טעון מלמדים כי נשקפת מן המשיב סכנה ממשית לחייה של המתלוננת. אין לומר שיש במרחק הגיאוגרפי שבין באר-שבע לאשקלון, שם הוא אמור להיות עפ"י תנאי השחרור, כדי להבטיח שהמשיב לא ישוב ויסכן את חייה של המתלוננת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד מיכה גבאי למשיב. 31.8.00).
בג"צ 4224/00 - ארגון עובדי התעשיה האוירית בישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*סמכות הרשויות לקבוע מדיניות כלכלית שעניינה תשלומים שהם "מעין סובסידיה" לעובדי הרשות לאמצעי לחימה (רפא"ל) (העתירה נדחתה).
הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) פעלה במשך שנים כיחידת סמך ממשלתית במסגרת משרד הביטחון. בשנת 1994 החליטה הממשלה לשנות את מעמדה של רפא"ל לחברה ממשלתית. המשיבים גיבשו הסדר, שעיקרו בהוצאתם לקיצבה של עובדי הרשות וקליטתם מחדש כעובדי התאגיד. על-פי הסדר זה, שזכה לכינוי מודל "סגירה-פתיחה", יקבלו העובדים הפורשים גימלה מקופת המדינה וכן יקבלו שכר מקופת התאגיד החדש. כמתחייב מקבלת הגימלה, השכר שישולם להם יהיה נמוך יותר משכרם כעובדי הרשות לפני התיאגוד. העותרים הם נציגיהם של עובדי התעשייה האוירית בישראל ואלתא. לטענתם, הסדר ה"סגירה-פתיחה" עליו הוסכם בין רשויות השלטון לבין רפא"ל ועובדיה, מהווה למעשה סובסידיה הניתנת בתנאים מפלים ובלתי הוגנים, באופן שבסופו של דבר עלול לפגוע בעובדי העותרים. העתירה נדחתה.
החלטת המשיבים בנושא הסדר ה"סגירה-פתיחה", כמו בנושא התיאגוד גופו, מהווה ביטוי למדיניות כלכלית שהמשיבים היו בעלי סמכות מלאה לגבשה ולשנותה לפי שיקול דעתם. ככלל, אין בג"צ מתערב בהחלטות הממשלה וגופיה בנושאים הקשורים לקביעת המדיניות בתחומי הכלכלה, התעסוקה וכל כיוצא בזה. זאת ועוד: העותרים לא הראו כי יש להם זכות עמידה בנושא העתירה. טענתם כי ההסדר מהווה סובסידיה שתפגע בסיכויי העותרים להתחרות ברפא"ל בתנאים הוגנים אינה מעניינם של העותרים. התעשייה האוירית ואלתא, שעל פי הנטען הן הצפויות להפגע מההסדר האמור, לא הצטרפו לעתירה.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד פ. רדאי וי. מישייקר לעותרים, עוה"ד נ. אלשטיין, א. שמר ח. מלצר וד. פדר למשיבים. 4.9.00).
בש"פ 6098/00 - עוז חוטה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה ואיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים ותקיפה. על פי הנטען הגיעו העוררים למוסך שבבעלות המתלונן, אשר לטענת העוררים חייב לעורר 2 סכום של 32,000 ש"ח. העורר 2 פנה למתלונן ודרש כסף. המתלונן השיב, כי אין לו כסף, ואז יצא העורר 1 מן המכונית, תפס בחולצתו של המתלונן ואיים עליו, כי אם לא יחזיר את הכסף שהוא חב לעורר 2, ירצח את אשתו ואת ילדיו. מיד אחר כך נסעו העוררים מן המקום. המדינה ביקשה מעצר העוררים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
מתקיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר, הנעוצה במסוכנותם. העבירות בהן הואשמו העוררים אמנם אינן מן העבירות המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, אך מסוכנותם של העוררים נלמדת מנסיבות ביצועה של העבירה הקונקרטית המיוחסת להם. טיב האיום המיוחס לעוררים - איום ברצח בני משפחתו של המתלונן, השימוש בו לצורך "פתרון" סכסוך קיים בינם לבין המתלונן, וכן העובדה כי לעוררים הרשעות קודמות, מקימים יסוד סביר לחשש שהעוררים יסכנו את בטחונו של המתלונן. בנסיבות העניין ועל רקע עברם הפלילי המכביד של העוררים, גם לא ניתן להפיג את החשש ממסוכנותם באמצעות חלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. 5.9.00).