תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 24

ע.א. 7442/97 - יפה עמית נגד ציון עמית ואח'

*שיתוף נכסים בין בני זוג כולל בחובו גם שיתוף בחובות פרט לחריגים מסויימים(הערעור נדחה).

א. המערערת והמשיב נישאו בשנת 77 והם מצויים בהליכי גירושין. השניים מתגוררים בבית נשוא המחלוקת שנבנה ע"י המשיב במסגרת עיסוקו כקבלן בניין ורשום על שמו. הבית מחולק ל-3 יחידות דיור. בני הזוג מתגוררים במשותף באחת מן הדירות ומשכירים את שני הדירות האחרות. באוקטובר 91 רשם המשיב בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל התחייבות לרישום משכנתא שאינה מוגבלת בסכום על הבית כולו לטובת המשיב 2, בנק לאומי. כן רשומים 3 עיקולים לטובת המשיבים 3 ו-4 ולטובת המערערת (עיקול שהוטל ע"י ביה"ד הרבני). המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי בידה הבעלות על מחצית הרכוש מכח חזקת השיתוף וכי היא זכאית לרישום מחצית הזכויות בבית המגורים על שמה באופן שימנע הטלת עיקול ושעבוד בשל חובותיו של המשיב. המערערת טענה כי בית המגורים נבנה מכספיהם המשותפים של בני הזוג וכי החובות של המשיב הם חובות אישיים ואין להם קשר למערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת זכאית למחצית מכלל הנכסים של המשיב ובכלל זה בית המגורים. אולם, בדונו בסוגיית השיתוף בחובות דחה ביהמ"ש את טענת המערערת בדבר הפרדה רכושית בתחום העיסקי בין בני הזוג וקבע כי קיימות אינדקציות לכך שהמערערת היתה ערה וקשובה למהלכים העסקיים של הבעל, הביעה דעתה בהם ואף נטלה חלק בעבודה במשרדי העסק. על כן קבע כי המערערת שותפה גם בנטל החובות. הערעור נדחה.
ב. הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה ע"י אחד מבני הזוג, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, ולהוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם יתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בהם. יישומם של עקרונות אלה עשוי בנסיבות המתאימות, להביא לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת שיתוף בחובות בין בני הזוג עדיין תטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסויים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח כי החוב הוא תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג. מן הראיות שהובאו כאן עולה כי בניית בית המגורים של בני הזוג היתה משולבת במכלול עסקיו של המשיב, במסגרת יחידה כלכלית אחת שבה נוהלה פעילות עסקית רגילה ושבגידרה צבר המשיב חובות כלפי המשיבים 4-2. בנסיבות העניין לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח כי איזה מן החובות למשיבים 4-2 נופלים בגדר החריג כפי שצויין לעיל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' חשין, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עובדיה גבאי למערער, עו"ד צבי ראנד לבנק, עוה"ד חיים שטינמץ ורצון אבינעם לנושים האחרים. 20.9.00).

רע"א 2425/99 - עירית נס ציונה ואח' נגד י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח'

*סמכויות ועדות הערר ברשויות מקומיות לדון בחיובים של אגרות והיטלי פיתוח וביוב(מחוזי ת"א - בר"ע 20047/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור הערעור נתקבל).

א. בשלשה מקרים הוגשו בקשות ע"י בעלי קרקע לחייב את העיריות להשיב להם כספים עקב גבייה שלא כדין של אגרות והיטלי פיתוח, היטלי ביוב והנחת צינורות וכיוצא בכך. בכל שלשת המקרים טענו הרשויות המקומיות כי את הבקשות יש להביא בפני ועדות ערר על פי החוקים הנוגעים לנושא ולא לפני ביהמ"ש. בכל שלשת המקרים פסקו בתי משפט השלום כי את העניין צריך להביא לדיון בפני ועדת הערר רק כאשר הוכח כי דרישות התשלום היו כדין, אך משנטען כי דרישות התשלום מלכתחילה לא היו כדין לא קנתה ועדת הערר סמכות והעניין צריך לידון בפני ביהמ"ש הרגיל.
בשלשת המקרים נתבקשה רשות ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי ו-3 בקשות רשות הערעור אוחדו. ביהמ"ש המחוזי החליט כי לא הונחה תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק בבירור אם התקיימו כל התנאים המוקדמים הנדרשים לעניין המצאת דרישות התשלום לחייבים ועל כן אין לדחות על הסף את תביעות התובעים נגד הרשויות המקומיות. אם יניחו הרשויות את התשתית הנדרשת לצורך הוכחת מילוי הדרישות הראשוניות לתשלום ההיטלים, כי אז יידרשו בתי המשפט לשאלה אם במקרה זה אכן נתונה הסמכות העניינית הייחודית לוועדת הערר, או שמא כשמדובר בתביעת השבה (להבדיל מתביעה להפחתת חיוב שנדרש) ומשמעורבת בתביעה טענה של התרשלות - מצוי הנושא גם אז רק בסמכותו של ביהמ"ש. הערעור לאחר מתן רשות נתקבל.
ב. השופטת פרוקצ'יה: מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה. הנטייה היא לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין אם מדובר בטענה הנושאת אופי עובדתי טכני ובין אם היא בעלת אופי כללי עקרוני - בפני גוף הערר. מקובלת הגישה שלפיה טענה כי מקרה מסויים אינו נתפס בגדר סמכות גוף הערר איננה מוציאה מלכתחילה אותו עניין מגדר סמכות גוף הערר, אלא הוא מוסמך וחייב לברר את שאלת הסמכות לגופה, ולהחליט, הוא עצמו, אם נתונה בידיו הסמכות לדון באותו מקרה אם לאו. לגופי הערר בענייננו, נתונה הסמכות לדון ולהחליט בכל השאלות האמורות, ובכלל זה בשאלה אם נשלחו דרישות תשלום כדין, ומה מצב הדברים אם החיוב בתשלום אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים בחוק.
ג. הנשיא ברק: הלכה פסוקה היא כי לוועדת ערר סמכות לדון בשאלת סמכותה שלה. סמכותה של ועדת ערר מותנית, בין השאר, בכך שנשלחה דרישת תשלום, אך אין זה תנאי כי דרישת התשלום תמלא את כל דרישות החוק על כל תגיהן ודקדוקיהן. פגם בדרישת התשלום, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את סמכותה של ועדת הערר ועל הוועדה לקבוע את התוצאות המשפטיות של הפגם שנפל בדרישת התשלום. השאלה היא אם סמכות ועדת הערר היא ייחודית או מקבילה לסמכות ביהמ"ש האזרחי, אך אין צורך להכריע בכך כאן, שכן גם אם הסמכות היא מקבילה, מן הראוי לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי ולהכיר בסמכותה של ועדת הערר. ועדת הערר מוסמכת להורות גם על השבת סכומים ששולמו ביתר ולא רק בשאלת גובה החיוב וכיוצא בכך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד יוסי כץ וגב' אילנה בראל שניר למבקשים, עוה"ד גב' אסתר סלע, גלטקוב, מיכאל רוזן למשיבים השונים. 12.9.00).

בג"צ 508/98 - מת"ב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ ואח' נגד הכנסת ואח'

תיקון בחוק הגברת הצמיחה שיש בו כדי לבטל את זכות הבלעדיות של חברות הכבלים בשידורים רב ערוציים. פגיעה בזכות הקניין והמידתיות של חוק הפוגע בזכות הקנין(העתירה נדחתה).

א. העותרות עוסקות בשידורי טלוויזיה בכבלים. כל אחת מן העותרות קיבלה זכיון לפי הוראות חוק הבזק, והתקנות שהוצאו על פיו. לטענת העותרות, הוקנתה להן בלעדיות בהעברת שידורי טלוויזיה רב ערוציים. על יסוד טענת הבלעדיות באה עתירתן לביטול הוראת סעיף 27 לחוק להגברת הצמיחה והתעסוקה אשר בו בוטלה כליל, תוך הפרת התחייבות מצד המשיבות, הבלעדיות שהיתה מוקנית להן. העתירה נדחתה.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין: עיקרה של המחלוקת בין בעלי הדין, סבה בתחימת היקף הבלעדיות שהוקנתה לעותרות. אולם, דחיית העתירה אינה מצריכה הכרעה בסוגייה זו. שכן אם הדין הוא עם המשיבות כי הבלעדיות שהוקנתה לעותרות מלכתחילה, הוגבלה לבלעדיות בתשתית הכבלים ולא בלעדיות בשידורים רב-ערוציים באופן כללי, והתיקון בהוראת סעיף 27, אינו מפסיק או שולל מהן את הבלעדיות האמורה בתשתיות, אזי
אין יסוד לטענת העותרות כי הופקעה זכותן. ואם הדין עם העותרות, שמלכתחילה נתכוונו המשיבות להעניק להן בלעדיות גם בתחום השידורים הרב ערוציים, גם אז לא קמה לעותרות עילה לביטול הוראת סעיף 27 לחוק המתקן. בין אם נפגעו העותרות בזכויות הקנין שלהן, כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכפיפות לפיסקת ההגבלה הכלולה בסעיף 8 לחוק היסוד, ובין אם לאו, אפשר להשקיף על מערך היחסים שבין העותרות למשיבות כחוזה רשות. על פי הדין המיוחד החל ביחס להתחייבויותיה של הרשות ובשל מעמדה כנאמן הציבור עומדת לרשות האפשרות, על יסוד טעמים של טובת הציבור, להשתחרר מן החוזה ולהביא ע"י כך לסיומו.
ג. השופטים זמיר והגב' דורנר: חוק הבזק, שהקנה לבעל זכיון זכות להפיץ את שידוריו באמצעות רשת כבלים, לא הקנה לבעל הזכיון זכות קניין במשמעות של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם, גם בהנחה כי החוק הקנה לבעל זכיון זכות קניין, וכי סעיף 27 לחוק המתקן פגע בזכות הקניין, עדיין אין בכך כדי לשלול תוקף מסעיף 27, שכן הוא עומד בתנאים של סעיף 8 (פיסקת ההגבלה) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 27, הולם את ערכיה של מדינת ישראל והוא נועד לתכלית ראוייה. השאלה היחידה, בה התמקדו העותרים, היא שאלת המידתיות: האם סעיף 27 אינו פוגע בזכות הקניין של העותרים במידה העולה על הנדרש? התשובה לשאלה זאת שלילית. הטעם לכך הוא שבעל זכיון הסבור שזכויותיו נפגעו בשל מתן רשיון לשידורי לווין, רשאי לבקש פיצוי מן השר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' דורנר. עו"ד צבי אגמון לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבות. 17.7.00).

בש"פ 6781/00 - מדינת ישראל נגד ניסים סויסה

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גניבת נשק(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם כי ביחד עם אחר רכש שני תתי מקלע "עוזי", מידי אחד דורון חרבי, שזמן קצר קודם לכן גנב אותם מבסיס חיל האויר ברמת דוד, וכי לאחר רכישתם הסתיר המשיב את כלי הנשק במקום שאינו ידוע. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה, וכי האישום מקים עילת מעצר. ביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר מעצר, וכן התיר לסניגור להגיש את הצעותיו לחלופת מעצר. בתסקיר המבחן שהוגש נאמר, כי אין לשירות המבחן יכולת להעריך את רמת מסוכנותו של המשיב ואת ההשלכות היכולות להיות לשחרורו. עם זאת צויין בתסקיר, כי למשיב אין הרשעות קודמות, ונראה כי בני משפחתו מסוגלים לפקח עליו אם ישוחרר בחלופת מעצר. ההגנה הציעה "מעצר בית" בבית גיסו (בעל אחותו). המדינה טענה, שכל עוד כלי הנשק לא נתפסו ושותפיו לעבירה של המשיב לא אותרו, אין לשחררו בערובה. ביהמ"ש קבע כי החלופות שהוצעו ע"י הסניגוריה "רחוקות מאוד מלענות על הדרוש" וכי תתקבל רק הצעת חלופה המבטיחה "ניתוק כל אפשרות לקשר ישיר או עקיף, לרבות קשר טלפוני או אחר". כ-10 ימים לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, בגדרה הציע שתי חלופות מעצר אפשריות בבתי בני משפחתו בקריית מלאכי. ביהמ"ש קיבל את הבקשה והורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם "מעצר בית" בבית קרוביו בקריית מלאכי, ניתוק קו הטלפון בבית מארחיו ומסירת הטלפונים הסלולריים שברשותם למשטרה. הערר נתקבל.
ב. בהורותו על שחרורו של המשיב לא ייחס ביהמ"ש את המשקל הנכון לעובדה, הנלמדת מן הראיות לכאורה, כי המשיב מחזיק ברשותו שני תתי מקלע ואינו מוסר אותם לידי
כוחות הבטחון, וכי בנסיבות אלו שחרורו של המשיב מן המעצר טומן סכנה ממשית ומיידית לשלום הציבור. סכנה זו מתעצמת לנוכח העובדה, כי שניים מקרובי משפחתו של המשיב, הנדרשים לחקירה בפרשה, טרם אותרו ע"י המשטרה. ככלל, בנסיבות כאלו אין להסתפק בחלופת מעצר ומקרהו של המשיב איננו יוצא מכלל זה. גם בהנחה שבני משפחתו של המשיב, שבביתם הורשה להתארח, הם אנשים נאמנים שיעשו כמיטב יכולתם בפיקוח על תנועות המשיב, יש יסוד ממשי לחשש שהתנאים בהם יימצא לא ימנעו מן המשיב יצירת קשר עם אחרים. הנחת המוצא, לשחרורו בתנאי חלופה של "מעצר בית" של נאשם שקמה נגדו עילת מעצר היא, שניתן לבטוח בנאשם שיקיים את המגבלה. במשיב, שרכש והסתיר כלי יריה גנובים, ושבחקירתו סירב לגלות את מקום הימצאם, לא ניתן לבטוח שיקיים את תנאי השחרור.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מיכאל קרשן לעוררת, עו"ד ששון בר-עוז למשיב. 26.9.00).

ע.פ. 3575+4367/99+4366+4360 - אריה דרעי, משה וינברג, אריה וינברג ויום טוב רובין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של קבלת שוחד ומרמה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 305/93 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. ארבעת הערעורים סבים - לרוב ובעיקר - סביב פעילותה של עמותת לב בנים שבמועדים הרלוונטיים ניהלה ישיבה ו"כולל" לאברכים חוזרים בתשובה. המערער אריה וינברג (להלן יכונה גם "הרב וינברג") היה בזמנים הרלוונטיים רבה, מנהלה וראש מוסדותיה של לב-בנים, המערער יום-טוב רובין (להלן: "רובין") שימש, בכל הזמנים הרלוונטיים, כגזבר לב-בנים, והמערער משה וינברג (להלן: "וינברג") - שהוא בנו של הרב וינברג, נמנה עם הפעילים המרכזיים בענייניה ובניהולה המעשי. לקראת סוף שנת 83 הזמין הרב וינברג את דרעי להצטרף ללב בנים, ודרעי השתלב בלב בנים כאברך וכנותן שיעור. עד מהרה התמנה למנהל האדמיניסטרטיבי של לב בנים. במהלך שנת 84 הוקמה תנועת ש"ס, שדרעי נמנה עם פעיליה. בחודש דצמבר 84 נתמנה הרב יצחק פרץ, מראשי סיעת ש"ס בכנסת, לכהונת שר הפנים וסמוך לאחר מינויו מינה הרב פרץ את דרעי כעוזרו האישי. בתפקיד העוזר לשר הפנים כיהן דרעי עד יום 5.11.85, בו נתמנה לתפקיד המזכיר הכללי של תנועת ש"ס. ביום 23.12.88 נתמנה דרעי לתפקיד שר הפנים.
ב. ביום 10.6.90 נפתחה נגד דרעי חקירת משטרה בעניין מה שמכונה "התיק הציבורי", ובעקבות חקירתו נחשפו עובדות שהובילו להרחבת החקירה גם לעניינים נוספים. בעטיים של העניינים הנוספים הוגש לביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד דרעי ושלשת המערערים האחרים, כתב אישום שעיקרו קבלת שוחד ע"י דרעי מהמערערים האחרים, הפרת אמונים, קבלת כספים במרמה וכיוצא באלה אישומים. בהכרעת דינו הרשיע ביהמ"ש המחוזי את דרעי בעבירה של לקיחת שוחד, ב-3 עבירות מרמה והפרת אמונים וכן בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. שלשת המערערים האחרים הורשעו בעבירה של מתן שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירות אחרות. בעקבות הרשעתם גזר ביהמ"ש המחוזי על המערערים את העונשים הבאים: דרעי נדון ל-4 שנות מאסר ולתשלום קנס בסך 250,000 ש"ח; משה וינברג נדון לשתי שנות מאסר, מתוכן שנה אחת בפועל; אריה וינברג נדון לשתי שנות מאסר על תנאי, וכן לקנס בסך 50,000 ש"ח; יום טוב רובין נדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל שירצה בעבודות שירות. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. ערעורו של דרעי נתקבל על הרשעתו בלקיחת שוחד בגין טובות ההנאה שניתנו לו ב"תקופת הביניים", שמאז סיים את תפקידו כעוזר לשר הפנים, ועד להתמנותו למשרת המנכ"ל של משרד הפנים וכן הועמד סכום השוחד מכספי לב בנים על 60,000
דולר במקום 155,000 דולר שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. קבלת ערעורו של דרעי, ביחס לשתי הנקודות הנ"ל מובילה לקבלתם בחלקם, ביחס לאותן שתי נקודות, גם של ערעורי המערערים האחרים. ערעורו של דרעי על הרשעתו בעבירת מרמה והפרת אמונים נתקבל בחלקו. המדינה חלקה על קולת העונש של רובין והוסיפה כי אם לא יוחמר ענשו כי אז מן הדין להפחית גם בעונש של משה וינברג ולהשוותו לעונש שהוטל על רובין. ביהמ"ש העליון החליט שלא להחמיר בענשו של רובין וממילא קיבל את ערעורו של משה וינברג על חומרת העונש והשווה אותו לזה של רובין.
ד. אשר לענשו של דרעי - החומרה הרבה בה לקו עבירותיו, על רקע מעמדו הרם ואורך התקופה שבמהלכה ביצע את עבירותיו, אכן חייבו את הענשתו במאסר ממשי לתקופה לא מבוטלת. גם בהנחה שהמערערים האחרים נחלצו מן הדין בעונשים קלים מאלה שראוי היה לגזור עליהם, אין בכך כדי להוות שיקול בקביעת ענשו של דרעי. לצד הקולא ראה ביהמ"ש המחוזי לייחס משקל לגודל המפלה שספגה הקריירה הציבורית של דרעי, שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. לעובדה זו - שאינה אלא פועל יוצא מעבירותיו החמורות של דרעי - ספק אם היה נכון לייחס משקל. מאידך, בקביעת משך המאסר היה בידי ביהמ"ש לייחס משקל יותר גדול לעובדה שמאז ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין חלפו עברו יותר מ-10 שנים. שיקול נוסף, שאף לו יש לייחס משקל בקביעת ענשו של דרעי, בערעור, הוא תוצאות הדיון בערעורו על הרשעתו בדין. לפיכך יועמד ענשו על 3 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, קדמי. החלטה - השופט מצא. 12.7.00).

ע.א. 3375+3613/99 - אריה אקסלרד ואח' נגד צור שמיר חברה לביטוח ואח'

שיעור הפיצויים בתאונת דרכים. הפחתה בפיצויים שנפסקו בגין עזרת הזולת, הפסד כושר השתכרות וניידות(מחוזי י-ם - ת.א. 116/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. התובע, יליד 74, נפגע בתאונת דרכים בשנת 92. במשך 10 חודשים היה מאושפז בבתי חולים עד ששוחרר. נכותו כתוצאה מהתאונה היא %100 לצמיתות. נמנע מהתובע להשתכר למחייתו והוא נזקק לעזרים שונים וכן להוצאות מיוחדות הקשורות במצבו. ביהמ"ש מינה כמומחה רפואי בתחום השיקום את פרופ' שאקו שקבע כי התובע זקוק לעזרת הזולת בכל הפעולות החיוניות היום יומיות ונזקק לנוכחות מטפל בביתו במשך כל היממה. הפעילות הממשית בעזרה לתובע נאמדת בכ-5 שעות ביום וביתרת הזמן נדרשת השגחה עליו בלבד ומי שמבצע את ההשגחה יכול לבצע באותו זמן את עבודות הבית. פרופ' שאקו הבהיר כי התובע אינו נזקק בו זמנית לעזרת שני עובדים. ביהמ"ש קבע על סמך חוות דעתו של פרופ' שאקו כי תוחלת חייו של התובע קוצרה ב-%20 ובהתאם לכך יש לחשב את הפסדיו בהנחה שיחיה עד גיל 64. ביהמ"ש קבע את שיעור הפיצויים שעל המשיבים לשלם לתובע. ערעור הנתבעים נתקבל בכל הנוגע לפיצוי בגין עזרת הזולת, הפסד כושר השתכרות וניידות וערעור התובע נתקבל בעניין ניכוי הגמלאות של הביטוח הלאומי.
ב. בפריט של עזרת הזולת קבע ביהמ"ש המחוזי פיצוי של 17,000 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ראוי שהתובע יעסיק עובד זר וכן שיש להשתית את חישוב צרכי הסיוע של התובע על קביעת המומחה הרפואי כי די לתובע בעובד אחד שיסעד אותו. על אף אלה, כשסיכם ביהמ"ש את עמדתו, קבע שנדרשים לתובע שני עובדים: אחד זר שיתגורר עמו, והשני ישראלי שיטפל בו במשך היום. על יסוד עלותם של עובדים כאלה, הצורך במחליפים להם, עלותן של הוצאות נלוות להעסקת עובדים וכן התחשבות בסיכון ש"ייבוא" עובדים זרים ארצה עלול להיפסק, פסק ביהמ"ש פיצוי חדשי של 17,000 ש"ח. בעניין זה יש לקבל את הערעור. צריך לקבוע את עלות הסיוע תוך השמטת עלותו של העובד
הישראלי במשך שעות היום. יש לקבוע בדרך של אומדן כי סכום של 12,000 ש"ח לחודש יהלום את הנסיבות.
ג. באשר לעזרת הזולת בדרך כלל, קבע ביהמ"ש העליון שורה של נתונים שיש להתחשב בהם כאשר באים לקבוע פיצוי בראש נזק זה. ביהמ"ש התייחס למצב שבו התובע נשאר בביתו. יש להתחשב בהערכת הנזק במגמה להחזיר ככל האפשר את המצב לקדמותו, היינו פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו ככל האפשר במצב בו היה לפני התאונה. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. ככלל, העסקת מספר עובדי סיעוד מידי יום באמצעות חברות כח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. אין לשלול העסקה כזו בזמן הסמוך לאחר שהנפגע שב לביתו מבית החולים וטרם הצליח להתארגן להסדרי קבע של סיעוד. בתקופה זו דרוש סידור מיידי אשר יאפשר לנפגע את ההכרחי לו, קודם שיצליח להסדיר סיעוד בתנאים ובעלות סבירים יותר. באשר לשאלה אם להעסיק עובד ישראלי או עובד זר - חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של מי שעלותו נמוכה יותר, העובד הזר, אלא אם יש יתרון ממשי לעובד ישראלי. יתרון כזה דרוש הוכחה.
ד. נראה שבדרך כלל יסופקו צרכי הסיעוד של נפגע קשה הרתוק למיטתו בהתמלא התנאים הבאים: יהיה עובד זר אשר יתגורר עמו ויספק את כל צרכי הסיעוד שלו. עובד זה גם ילווה אותו בניידותו, ובמקרים שנדרש שיהיה לו רשיון נהיגה ניתן לנסות להבטיח את הדבר. יהיה עובד מחליף, ישראלי, לסופי שבוע ובימי היעדרות העובד הזר מן העבודה. בהתחשב בסיכון שבמשך פרקי זמן מסויימים לא יימצא עובד זר, או שתהיה הגבלה על הבאתם של עובדים זרים ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, יש להוסיף לסכום העלות של הסיעוד סכום אשר יבטא סיכון זה. כן יש לקחת בחשבון, שלעובד אשר יתגורר עם הנפגע יש לספק מקום מגורים בבית הנפגע, וכן שעל הנפגע לשאת בעלות צרכי היומיום של העובד, כמו מזון, מים, כביסה וכיוצא באלה.
ה. באשר להפסד כושר השתכרות - בעת התאונה היה התובע כבן 18 שנים. כושר ההשתכרות של קטינים נקבע, ככלל, על פי השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש המחוזי סבר, שבענייננו יש הצדקה לסטייה מהשכר הממוצע במשק שכן התובע היה תלמיד מחונן ובשל כך "הוקפץ" כיתה, מכיתה ח' לכיתה י'. בבחינה פסיכומטרית קיבל ציון 721, הנחשב לציון גבוה. התובע גם התקבל לעתודה האקדמאית ללימודי כלכלה ומינהל עסקים. בבואו לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות של התובע, קבע ביהמ"ש סולם התקדמות צפוי בשכרו של התובע, עד שב-2016 היה מגיע לשילוש השכר במשק. ב"כ הנתבעים העלה נתונים שונים מאישיות התובע לפני התאונה שיש בהם, לדעתו, להביא למסקנה שגם כאן צריך לפסוק לפי השכר הממוצע במשק. נראה כי יש לילך בדרך ביניים. כישוריו המיוחדים של התובע הצדיקו הגדלה בכושר השתכרותו מעבר לממוצע השכר. עם זאת, הנתונים אותם הדגיש ב"כ הנתבעים הצדיקו שלא לצאת מהנחה שהתובע יגיע להשתכרות כדי שילוש השכר הממוצע במשק. יש גם להמנע מלקבוע סולם קידום בכושר ההשתכרות המשתנה מידי ארבע שנים. הדרך ההולמת, בנסיבות המקרה, היא קביעה בדרך אומדן של כושר השתכרות הגבוה מהמקובל, קביעה אשר ניתן לגבותה בהנמקה בדבר כישוריו המיוחדים של התובע. בנסיבות העניין יועמד הפסד כושר ההשתכרות על כפל השכר הממוצע במשק. גם הפיצוי בגין ניידות גבוה מדי ויש להפחיתו.
ו. ביהמ"ש המחוזי הורה על ניכויי התקבולים של המוסד לביטוח לאומי אותם התובע זכאי ועתיד לקבל מהמוסד. במסגרת זו, הורה על ניכוי הגימלאות הבאות: קיצבת נכות כללית, קיצבת ניידות וקיצבת שירותים מיוחדים. ביהמ"ש המחוזי טעה בהורותו
הן על ניכוי קיצבת הניידות והן על ניכוי קיצבת שירותים מיוחדים. התובע זכאי היה לקבל אחת משתי קיצבאות אלה, לפי בחירתו, אך לא את שתיהן. יש, על כן, לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, הכוללים קיצבת נכות כללית וכן את התגמולים בגין קיצבת ניידות או קיצבת שירותים מיוחדים, לפי הגבוה מהשניים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד שלום פסקא למערערים, עו"ד אהוד שטיין למשיבים. 5.9.00).

ע.א. 5533/98 - אגודת ישיבת השרון ובן ציון מובשוביץ נגד שמואל וזהבה סגל ואח'

היווצרות נאמנות מסוג הקדש כאשר ניתנה מתנה למוסד תורני. הפרת תנאי מתנה שבין נותן המתנה במקרקעין לבין מוסד תורני. *הגבלה של העברת מקרקעין בהסכם מתנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1866/94 - הערעור נתקבל).

א. בדצמבר 1957 נחתם הסכם בין בני הזוג סגל ואביה של הגב' סגל, מר אשכנזי, לבין המערערת 1 (להלן: הישיבה). על פי ההסכם התחייבו המשיבים להעביר במתנה גמורה וללא תמורה חלקת מקרקעין בהרצליה, שהיתה רשומה ע"ש בני הזוג סגל, לידי הישיבה. המתנה ניתנה לזכר בני משפחת אשכנזי שניספו בשואה. בהסכם הוטלו על הישיבה מספר התחייבויות: שלא למכור את המגרש; לטעת על חלקו מטעים שפירותיהם יהיו קודש להחזקת הישיבה; לשייר במגרש שטח אשר ייבנה עליו מבנה תורני כמצבה לזכר הנספים. לאחר כריתת ההסכם נטעה הישיבה מטעים בחלקה אולם מבנה הנצחה כמתחייב לא נבנה. בתאריך לא ידוע הוחכרה החלקה לראש הישיבה מובשוביץ (המערער 2) לתקופה של 99 שנים. החכירה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 61 הקים מובשוביץ מכספו הפרטי מבנה על גבי הקרקע לצורך מגוריו.
ב. בשנת 82 פנו המשיבים בהמרצה לביהמ"ש להצהיר כי ההסכם בטל עקב הפרתו היסודית ע"י הישיבה וכן להצהיר כי התנהגות מחפירה של הישיבה מקנה לבני הזוג סגל זכות לחזור בהם ממתנתם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בציינו כי בהסכם שבין הצדדים אין זכר לקשירת עיסקת המתנה עם מילוי ההתחייבויות. בני הזוג סגל נתנו מתנה לישיבה וכחלק מהסכם המתנה הוטלו חיובים על מקבלי המתנה. אילו ביקשו להכפיף את חוזה המתנה יכלו לכתוב את הדבר בהסכם עצמו. על פס"ד זה לא הוגש ערעור. בשנת 85, עקב שינוי אופי הסביבה ואוכלוסייתה, העתיקה הישיבה את מיקומה לבאר יעקב. ביוני 93 נחתמה עיסקת קומבינציה, בין אדרות נכסים ובין הישיבה, לפיה מכרה הישיבה את זכויות הבעלות שלה בחלקה לאדרות נכסים בכפוף לזכות החכירה שבידי מובשוביץ, ומובשוביץ מכר את זכות החכירה שבידו לאדרות נכסים. באוגוסט 93 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין משכנתא לטובת בנק הפועלים במקרקעין הנדונים להבטחת כספים שגייסה אדרות נכסים. כשבועיים לאחר מכן רשמו המשיבים הערת אזהרה על המקרקעין שעניינה "הימנעות מעשיית עסקה" וזאת על יסוד ההסכם משנת 57 בו הוגבלה עבירותם של המקרקעין.
ג. בנובמבר 94 הגישו אדרות נכסים, הישיבה ומובשוביץ המרצה כי ביהמ"ש יורה על מחיקת הערת האזהרה שרשמו המשיבים. המבקשים טענו כי הגבלת עבירותה של הקרקע בהסכם נוגדת את תקנת הציבור; כי התחייבות הישיבה בדבר אי עבירות הקרקע פקעה זה מכבר מפאת משך הזמן שעבר ממועד נתינתה; כי בני הזוג סגל ויתרו על זכותם לדרוש את קיום החיובים; רישום הערת האזהרה נוגד את חובת תום הלב של בני הזוג סגל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנסיבות בהן ניתנה המתנה לישיבה יצרו הקדש ומכיוון שכך לא היתה הישיבה יכולה למכור את הנכסים ועל כן דחה את הבקשה לבטל את הערת האזהרה. ביהמ"ש בחן בנוסף לכך את מעמדן של זכות בני הזוג סגל לרישום הערת
אזהרה ושל זכות אדרות הנכסים במקרקעין כזכויות נוגדות וציין כי בידי אדרות נכסים התחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין בלבד, כי ההתחייבות של הישיבה שלא להעביר את המקרקעין היא בבחינת עיסקה במקרקעין וכי ההתחייבות שקדמה בזמן עדיפה. הערעור נתקבל אך מחיקת הערת האזהרה נדחתה עד שבני הזוג סגל יוכלו לבקש מביהמ"ש להכריז על המתנה כהקדש.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא הבהיר די הצורך את היסודות המשפטיים עליהם אפשר להשתית את המסקנה של קיום הקדש. עם זאת, נראה כי אכן נוצרה נאמנות מסוג הקדש. נראה בעליל כי על פי ההגדרה האמורה בסעיף 2(1) לפקודת ההקדשות, לפנינו רכוש המוחזק בנאמנות למען מטרות צדקה, כהגדרת מושג אחרון זה בפקודה. אכן, הסכם "ההקדש" לא נערך בהתאם לדרישות המנויות בסעיף 3(1) לפקודה. כך הדרישה לאישור נוטריוני של ההסכם לא נתמלאה. קיימת אפשרות לריפוי הפגם על פי הפקודה וזאת על ידי הכרזת ביהמ"ש בדבר קיום הקדש. לכאורה, אפשר היה להסתפק בהוראת חוק הנאמנות המסמיכה את ביהמ"ש להצהיר כאן ועכשיו על קיום ההקדש, מבלי שיהיה צורך לבחון את השאלה של יחס הרציפות בין פקודת ההקדשות לבין חוק הנאמנות. דא עקא, אחת מטענות המערערים היא כי אין תחולה לסעיף הוראת 17 לחוק בעניין נאמנות, מאחר שבעת הזאת אין הנכס משמש עוד בפועל הקדש, משום שהישיבה עברה מן המקום בשנת 85.
ה. מסקנת ביהמ"ש בדבר קיום הקדש אינה סותרת את ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש המחוזי כי אין להיעתר לבקשת בני הזוג סגל לבטל את המתנה. הסכם המתנה הוא הדרך שבה הועברה הבעלות לידי הישיבה, שהיא הנאמן של ההקדש. קיומה של מתנה תקפה, עשוייה אף להיות תנאי הכרחי לקיומו של הקדש נאמנות. אולם ביהמ"ש לא נתן לבו לפגם של כתב הקדש שלא נחתם בפני נוטריון. הריפוי אפשרי ע"י הכרזה מיוחדת של ביהמ"ש. היוזמה לפנייה לביהמ"ש באה מצד המערערים, שביקשו לבטל את הערת האזהרה, ובנסיבות אלה לא היה ביהמ"ש מוסמך לקבוע מיוזמתו כי לפניו הקדש. אם בני הזוג סגל יפנו לביהמ"ש בבקשה להצהיר על קיום הקדש וביהמ"ש ייעתר להם הרי כל יתר הבעיות ימצאו פתרונן במסגרת הוראות חוק הנאמנות.
ו. המסקנה כי בשלב זה אין לפנינו הקדש, מעוררת שוב את שאלת מעמדה של הערת האזהרה שנרשמה. על פי הגישה הרווחת בשיטות משפט רבות, אין תוקף לקביעה בהסכם כי למקבל נכס לא תהיה היכולת להעביר את הנכס בכל דרך שהיא וללא הגבלת זמן. סביר להניח כי גם על פי המשפט הישראלי תיחשב הגבלה כזאת כנוגדת את תקנת הציבור וכבטלה. כך שההתחייבות להימנע מלמכור את החלקה אינה תקפה ולא היתה קיימת אפשרות לרשום לגביה הערת אזהרה. לפיכך דין ההערה להימחק. עם זאת, מאחר שיש לאפשר לבני הזוג סגל לפעול לשם הכרזה על קיום הקדש, לא תמחק הערת האזהרה אלא בתום 90 יום מיום מתן פס"ד זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יוסף גרנות ואילת הר נוף למערערים, עו"ד ארי וקסלר לסגל, עוה"ד אברהם וינרוט וישי שריד לאדרות נכסים. 11.9.00).

ע.פ. 115+161/00 - אריק (מוריס) טייב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס של מטופלת ע"י פיזיוטרפיסט שטיפל בה. *"עצימת עיניים" וטענת טעות הנטענת בעבירת אינוס ע"י נאשם שטעה לחשוב כי האשה הסכימה ליחסי מין(מחוזי י-ם - ת.פ. 218/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה וערעור המדינה נתקבל).
א. המתלוננת, בת 25, הגיעה לישראל מאוסטרליה באפריל 99. בעקבות נקיעת קרסול הופנתה לטיפול פיסיותרפי אצל המערער. לאחר מספר טיפולים בקרסול, כאשר הגיעה
להמשך הטיפול נשאלה ע"י המערער אם היא סובלת מכאבים בצוואר או בגב והשיבה בחיוב. במצוות הנאשם היא הסירה את החולצה ונשכבה על בטנה ובהמשך הוריד לה המערער את חזייתה וכן הוריד מעט את חצאיתה. תוך כדי טיפולים עשה הנאשם במתלוננת מעשה מגונה וכן שלח ידיו לאיבר המין שלה. בגין אלה הואשם המערער בביצוע מעשי אינוס ומעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להרשיע את המערער באינוס ובביצוע מעשה סדום שכן בשלב האחרון של המעשה ספק אם היה מודע לכך שהמתלוננת מתנגדת למעשיו. אמנם המערער עצמו לא טען טענה כזו, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי הדבר עולה מהעדויות, ולכן הוא צריך להתייחס גם לאפשרות כזו. על כן החליט ביהמ"ש להרשיעו בביצוע מעשה מגונה בהסכמה שהושג במרמה וגזר לו שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המערער מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על הזיכוי מעבירת האינוס ומעשה הסדום ועל קולת העונש. ערעור המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. המערער, היה מודע לכוחו לגרום הנאה פיזית למטופלותיו באמצעות עיסוי ובכוחו "לשחק" בגופן, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. על כן אינו יכול להישמע בטענה כי תגובת האשה גרמה לו לחשוב כי היתה מצידה הסכמה חופשית. בקבעו כך התייחס ביהמ"ש העליון ליחסי הגומלין בין "עצימת עיניים" לבין הגנה של טעות. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי הנאשם עצם את עיניו לגבי היעדר הסכמה של המתלוננת ולכן הגנת הטעות לא יכולה לעמוד לו. למעלה מן הצורך, הוסיף ביהמ"ש כי לפי סעיף 34 לחוק העונשין "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שלא נתקיים בהם סייג לאחריות פלילית". נמצא כי על הנאשם נטל הבאת הראיות לקיום סייג לאחריות פלילית כולל טעות. גירסת הנאשם היתה שהמתלוננת יזמה את האקט המיני, ולא העלה כלל את הטענה כי טעה ודימה לעצמו שהמתלוננת נתנה את הסכמתה. כך שלא הביא כל ראייה לטענת הטעות.
ג. להלן בחן ביהמ"ש העליון את השאלה אימתי מתקיימים היסודות לעבירת האינוס לעניין שימוש בכח או בכפייה והגיע למסקנה כי נתמלאו כאן התנאים להרשעה בעבירת אינוס. שופטי הרוב, השופטים טירקל ואנגלרד, בהחלטה מפי השופט אנגלרד, סברו כי יש להשתית את ההרשעה בעבירת האינוס על הוראת סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין ועבירה של עשיית מעשה סדום כהוראת סעיף 347 בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין. לדעת שופט היחיד, השופט חשין, יש להרשיע את המערער בעבירות אינוס ובמעשה סדום לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.
ד. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון במידת העונש.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 27.7.00).

ע.א. 7033+7070/98 - יעקב אסטפאן שופאני נגד לור ג'רייס אבו עוקסה

*דחיית בקשה להפחית מהפיצוי המוסכם בהפרת הסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 1048/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בעלי הדין, תושבי הכפר מעיליא, הקימו עסק משותף לגידול חזירים, בבניין שבבעלותו של אחר. המשיב שכר את הבניין בפברואר 92 למשך 60 חודשים (להלן: הסכם השכירות). כשנה לאחר הקמת השותפות החליטו בעלי הדין לפרקה ולשם כך חתמו ביוני 93 על הסכם (להלן: הסכם הפירוק) לפיו מכר המשיב את חלקו בעסק למערערת. הוסכם כי על המערערת לפנות את המושכר ולהחזירו למשיב, לא יאוחר מיוני 94. ההסכם כלל תנייה של פיצויים מוסכמים של 100 דולר בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר. המערערת לא פינתה את המושכר במועד והמשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי. המערערת טענה להגנתה טענות שונות שנדחו כולן ע"י ביהמ"ש המחוזי ובטענות אלה
לא התערב ביהמ"ש העליון שכן בעיקרן הן השגות על ממצאים עובדתיים. אחת הטענות של המערערת היתה כי הפיצוי המוסכם אינו סביר והוא בבחינת "פיצוי עונשין", בין היתר, לנוכח העובדה שדמי השכירות השנתיים עבור המושכר שמשלם המשיב הם 800 דולר בלבד. על כן, סבורה המערערת, ראוי היה להפחית את הפיצוי באופן משמעותי. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והערעור נדחה.
ב. העיקרון הוא כי תנייה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת, באשר היא מהווה ביטוי לרצון הצדדים ואת רצונם זה יש לכבד. אכן, לביהמ"ש מסורה סמכות להפחית את הפיצוי כשהוא מגיע למסקנה שהפיצוי נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש... כתוצאה מסתברת של ההפרה". מי שעותר להפעלת סמכות זו, עליו חובת ההוכחה שראוי ונכון לנהוג כך. הפחתת פיצויים נעשית רק במקרים חריגים בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. טיעונה של המערערת בסוגיית הפיצוי המוסכם, תוך השוואת הפיצוי ודמי השכירות שמשלמת המשיבה, מתעלם מטענת המשיבה שעל פי הסכם הפירוק התכוון המשיב לקבל את המושכר לחזקתו, לשם ניהול עסק משלו לגידול חזירים. כך שלמערערת היה נהיר בעת כריתת הסכם הפירוק, כי המשיב עתיד להפיק רווח מאותו מושכר לאחר שיקבלו לחזקתו, והתרופה למצב שהמשיב לא יוכל להפיק את הרווח הצפוי, נמצאת ב"פיצוי המוסכם".

(בפני השופטים: חשין, זמיר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד סאלח עבדאללה למערער, עו"ד אדיב מח'ול למשיבה. 30.10.00).

בש"פ 6732/00 - מדינת ישראל נגד מונדיר בדיר

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של חדירה למרכזיות ומחשבים ומשיכת כספים במרמה וסחיטה ואיומים (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב מואשם כי בעשרות מקרים - ברובם המכריע לבדו, ובמקצתם בשיתוף אחד משני אחיו העומדים לדין ביחד עמו - ביצע עבירות של חדירה למרכזיות ולמחשבים של גופים שונים וביצע בהם פעולות שהעלו לו רווחים כספיים וטובות הנאה נוספות. חלק מן החדירות היו מלוות בסחיטה באיומים, בהתחזות לאחר ובפגיעה בפרטיותם של הקרבנות. המשיב נעצר עד תום ההליכים ומעצרו הוארך פעמיים מעבר ל-9 חודשים. הטעם העיקרי להחלטות המעצר היה, כי המשיב הוא בעל כישורים נדירים בתחום התקשורת ובעל יכולת בלתי רגילה לחדור למערכות ממוחשבות, לתעתע בהן בדרכים שונות ומגוונות ולהפיק טובות הנאה משמעותיות. קיים יסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר ממעצרו ישתמש המשיב לרעה בכישוריו לשיבוש פעולתן של מערכות ממוחשבות, עליהן מושתתים שירותים החיוניים לציבור. הבקשה להארכה שלישית של המעצר נתקבלה.
התביעה כבר סיימה את הבאת ראיותיה במשפטם של המשיב ושני אחיו. ביום 21.6.00 דחה ביהמ"ש את טענת הסניגור, כי "אין להשיב על האשמה". בסוף ספטמבר החלה פרשת ההגנה וביום 3.10.00 הועיד ביהמ"ש 10 ישיבות נוספות (שתיים מהן בנובמבר ו-8 האחרות בדצמבר) לשמיעת המשך פרשת ההגנה. לנוכח היקפו ומורכבותו של כתב האישום נראה כי ביהמ"ש עושה כמיטב יכולתו לסיומו של המשפט בהקדם האפשרי.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד ד. פורת וא. ריניצקי למבקשת, עוה"ד א. פלדמן וא. יריב למשיב. 10.10.00).

רע"א 6673/00 - עדית סוכנות לביטוח בע"מ ובית המונית... בע"מ נגד בני לב

*דחיית בקשה לצו מניעה זמני נגד סוכן ביטוח שלא יבטח בעלי מוניות שטיפל בביטוח מכוניותיהם במסגרת עבודתו עם חברת ביטוח פלונית (הבקשה נדחתה).

בין המבקשות, סוכנויות ביטוח המתמחות בביטוח מוניות, לבין המשיב, סוכן ביטוח המתמחה בביטוח מוניות, הוסכם, כי המשיב יפנה לקוחות למבקשות תמורת קבלת עמלות. בתאריך 27.7.00 הודיעה המבקשת השניה למשיב על הפסקת הפעילות על פי ההסכם. לאחר הפסקת התקשרותן עם המשיב, פנו המבקשות לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו מניעה, לפיו ייאסר על המשיב לפנות ללקוחות אותם הפנה למבקשות, וזאת עד לתום שלשה חודשים ממועד פקיעת הפוליסה של לקוחות אלה. כן ביקשו צו מניעה ארעי, עד למתן החלטה בתיק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה ארעי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צו המניעה הזמני לו עותרות המבקשות, מגביל באופן ניכר את חופש העיסוק של המשיב, בכך שנמנעת ממנו גישה למספר גדול של לקוחות השייכים לשוק מוגבל בגדלו - ביטוח נהגי מוניות - כשמדובר בלקוחות עימם עבד בעבר, וביסס עמם קשר עיסקי. סוד מסחרי השייך למבקשות עשוי להיות אינטרס מוגן, המצדיק הטלת הגבלות מסויימות על המשיב. המבקשות טוענות כי רשימת הלקוחות שבידיהן, ותנאי ההתקשרות עם לקוחות אלה, הינם סודות מסחריים השייכים להן. כעולה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, לא הונחה בשלב זה תשתית ראייתית המוכיחה, ולו לכאורה, כי על פי ההסכמה שבין המבקשות למשיב, הלקוחות אותם הפנה המשיב למבקשות ייחשבו ללקוחות המבקשות, כך שרשימת הלקוחות ותנאי הפוליסה המוצעים להם יהיו סוד מסחרי השייך למבקשות. מעבר לכך, הסעד הארעי לו עותרות המבקשות זהה לסעד הסופי, שכן סביר להניח שתקופת ההגבלה תחלוף בטרם יינתן פס"ד בתובענה. בנסיבות אלה יש לנקוט משנה זהירות, ולהקפיד כי שלא תגרם פגיעה חמורה יתר על המידה באינטרסים של המשיב.

(בפני: השופטת דורנר. 31.10.00).

רע"א 6687/97 - דיאנה סול נגד לוגיק בע"מ ואח'

*בקשת חייב שראש ההוצל"פ יורה על בדיקת אופן הזנת הנתונים במחשב כדי לברר אם נפלו טעויות בחישובי יתרת החוב (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת היא הזוכה בתיק הוצל"פ והמשיבים הם החייבים בתיק האמור. ביום 14.6.94 התקיים דיון בפני ראש ההוצל"פ בבקשת המשיבים להקטנת החוב. במסגרת הדיון הועלתה ע"י המבקשת בקשה לבדוק את אופן הזנת הנתונים במחשב ההוצל"פ מאחר שלדעתה נפלו טעויות אשר גרמו לכך שהסכום שהופיע בתאריך המדובר אינו הסכום האמיתי אשר נותר לתשלום ע"י המשיבים (להלן: הבקשה). ראש ההוצל"פ דחה את בקשת המשיבים להקטנת החוב ולא נדרש לבקשת המבקשת מאחר שלא הוגשה על ידה בקשה נפרדת להגדלת סכום החוב. על החלטה זו הוגשה ע"י המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי ראש ההוצל"פ נתן החלטתו במסגרת דיונית של בקשה להקטנת חוב ועל כן אי התייחסות לבקשת המבקשת היתה ההחלטה הנכונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משהועלתה על ידי המבקשת בקשה בפני ראש ההוצל"פ כאמור לעיל, ובפרט שהבקשה הועלתה במסגרת דיון בשאלת יתרת החוב למבקשת, היה מקום להחליט בה. זאת, אף על פי שבקשת המבקשת היתה במהלך הדיון ולא הוגשה כבקשה נפרדת. על כן נתקבל הערעור והתיק הוחזר לראש ההוצאה לפועל, על מנת שייבחנו אופן הזנת הנתונים בתיק ההוצאה לפועל הנדון ויתרת החוב הנכונה, אם קיימת, בתיק זה.

(בפני: השופט אור. עו"ד נ. בירם למבקשת. 29.10.00).

בג"צ 8942/99 - שמעון אזרן - יו"ר איגוד הימאים ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*חוקיות התקנות הקובעות את סדרי הציוות של ימאים ישראלים באניות סוחר ישראליות (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה בציוות ימאים ישראלים באניות סוחר ישראליות. בינואר 99 החליטה הממשלה להוסיף ולצמצם את חובת הציוות בימאים ישראלים ל-4-8 אנשי צוות באניות סוחר ישראליות כפי שיוסכם בין משרדי התחבורה והאוצר. כן נקבע בהחלטה סכום תמיכה שנתי שיינתן ע"י הממשלה לענף הספנות, בכפוף להפחתת חובת הציוות ולצעדי התייעלות. העותרים תוקפים את ההחלטה ואת התקנות. לטענתם, אין אלה מקיימות את דרישת הציוות של אניות ישראליות בצוות ישראלי במידה הראוייה. הן גם סותרות את מטרת ודרישת סעיף 30 לחוק הספנות (ימאים), הקובע כי "בכלי שיט ישרתו, ככל האפשר, אנשי צוות ישראליים בלבד". בתגובה מטעם המדינה נפרשה הבעייתיות הרבה שבהעסקת מספר רב של ימאים ישראליים על אניות, בעקבות התחרות הגדולה בה נתונה הספנות הישראלית מצד מדינות אחרות. העתירה נדחתה.
התקנות במתכונתן כיום משקפות, כטענת המדינה, איזון בין התנאים שיאפשרו לחברות הספנות הישראליות להתחרות בענף הספנות העולמי, לבין הרצון לשמור על מינימום של תשתית ימאית ישראלית. התקנות זכו להסכמת איגודי הימאים. ניתן, על כן, לומר, שפעולות הממשלה ושר התחבורה עונות על דרישות סעיף 30 לחוק. גם טענה אחרת של העותרים בדבר אפליית ימאים דרוגיים לעומת ימאים בעלי דרגות קצונה דינה להידחות. ההצדקה בעניין זה מוסברת בחשיבות שצוות ימאים ישראליים על האניה יהיה בעל דרגת קצונה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד שמואל סעדיה לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן ואלכסנדר קיסרי למשיבים. 3.10.00).

בש"פ 6864/00 - סאלח בלאלו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ותקיפה של הנאשם כלפי בת זוגתו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים שנעברו, על פי הנטען, כלפי בת זוגו במשך תקופה של מספר חודשים מאז תחילת שנת 2000. בעקבות אירועים אלה ברחה המתלוננת מהבית וניתקה קשר עם העורר. הוא ניסה לשכנעה לחזור לביתם ומשסרבה איים עליה כי יגרום לה נזק גופני כבד. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בעררו מבקש העורר לשקול חלופת מעצר ולהורות לצורך כך על הגשת תסקיר מעצר. הערר נדחה.
אופי מעשי האלימות האיומים ועבירות האינוס המיוחסים לעורר משקפים מציאות חיים רוויית מעשי כפייה ושימוש בכח המאפיינים את יחסי בני הזוג. מאחר שהקשר ביניהם לא נותק, קיים סיכון של ממש כי אם ישוחרר העורר הוא עלול לחזור ולסכן את שלומה של המתלוננת גם אם ישהה במעצר בית בנפרד ממנה. נסיונה של המתלוננת לחזור בה מגירסתה המפלילה את העורר כבר בדיון במעצרו עד תום ההליכים, מעוררת חשד כי היא הובלה לעשות כן שלא מרצונה ונדרשה לכך ע"י העורר. לכל אלה מצטרפת העובדה כי לעורר גליון הרשעות עשיר בעבירות חמורות וביניהן סמים, עבירות רכוש, שוד מזויין ועבירות אלימות והוא ריצה בעבר עונשי מאסר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'לג'ולי איהאב למבקש, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 5.10.00).

בש"פ 7103/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יידוי אבנים על כלי רכב במאורעות במגזר הערבי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, התפרעות וחבלה במזיד, בכך שחבר לשלשה אחרים, והתמקם עימהם בגבעה הצופה אל צומת אום אל פאחם ומשם השליכו העורר ושותפיו אבנים אל רכב וגרמו לניפוצה של השמשה הקדמית. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגורים טוענים כי אין הוכחות לכאורה לאשמה. על פי חומר הראיות, אכן, אין ראייה כי דווקא אבן שהשליך העורר היא האבן שפגעה במכונית וניפצה את שמשתה הקדמית. ואולם, על פי חומר הראיות, פעלו כל הארבעה בצוותא חדא, ומכאן שכל אחד מן הארבעה היה שותף לדבר העבירה. אין ספק כי המעשה המיוחס לעורר מקים חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש כי יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. באי כוחו של העורר טוענים, כי חזקה זו ניתנת לסתירה ולהפרכה, ומטעמים אלה: ראשית, העורר הוא קטין בן פחות מ-15; שנית, אין לו עבר פלילי; ושלישית, סובל הוא ממחלות שונות ונדרש הוא לטיפול רפואי יומיומי. טענות אלה אין לקבל. אבן היא כלי נשק קר, אך גם כלי נשק קר - כלי מסוכן הוא עד למאוד. כך באשר לגילו של העורר. אשר לכך שאין לו לעורר עבר פלילי, גם עובדה זו אין בה ולא כלום, ביודענו מה הניע אותו לעשות את מעשהו. טוענים הסניגורים כי מתפרעי אום-אל-פאחם אשר הובאו לפני ביהמ"ש בחדרה - בהם חמישה מבוגרים וקטין - כולם שוחררו לחלופת מעצר ואין להפלות את דינו של העורר מדינם. ברם, משהוכח כי העורר מסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, שוב אין בהחלטות אחרות כדי להעלות או להוריד.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד תאופיק ג'בארין ובדר אגברייה לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 10.10.00).

בש"פ 6050/00 - צאלח שכאר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של רצח. על פי הנטען בכתב האישום, שרר בין העורר לבין המנוח סכסוך ממושך. ביום האירוע נסע העורר ברכבו, כשהבחין במנוח. העורר עצר את רכבו ליד המנוח, יצא מן הרכב והשניים החלו להתקוטט. בשלב מסויים נטל העורר מן המכונית סכין מטבח, ודקר את המנוח מספר דקירות שגרמו למותו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, ובהתחשב בעבירה בה מואשם העורר, קמה חזקת מסוכנות נגדו. הסניגור טען, כי חזקה זו נשללת בנסיבות העניין בשל גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי וניתן להסתפק בחלופת למעצר. טענה זו אין לקבל. כבר נאמר בפסיקה לא פעם, כי רק בנסיבות יוצאות דופן יצליח נאשם ברצח לסתור את חזקת המסוכנות, שכן "אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה". הנסיבות כאן רחוקות מאוד מלהצדיק סטייה מעקרון זה. על פי חומר הראיות הלכאורי, האירוע החל ללא כל פרובוקציה מצדו של המנוח; העורר הבחין בו בצד הכביש, עצר את מכוניתו והשניים החלו להתעמת. ואף אם תאמר, כפי שטען הסניגור, שאין תשתית להוכחת כוונת קטילה מצד העורר - הרי שהאופן בו בוצעה לכאורה הדקירה הקטלנית, מעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אשר חן לעורר, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 4.9.00).

בש"פ 7182/00 - עדנאן אבו מהאדי נגד מדינת ישראל

*הפחתה בסכום ההפקדה במזומנים שנקבע כתנאי לשחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר עומד לדין לפני בימ"ש השלום בבאר שבע ב-16 אישומים של גניבות רכב. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש החליט שהעורר ישהה ב"מעצר בית" מלא בבית הוריו, יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, ימציא כתב ערבות של אביו על סך 20,000 ש"ח ויהיה בפיקוח שירות המבחן למשך ששה חודשים. בערר של המדינה החליט ביהמ"ש המחוזי להחמיר בתנאי השחרור מן המעצר: נקבע כי העורר יפקיד 70,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, להבטחת קיום תנאי השחרור; כי יחתום על ערבות עצמית על סך 100,000 ש"ח; וכי ערבות האב תהא על סך של 250,000 ש"ח. הערר על סכום ההפקדה במזומן נתקבל.
למעשה היה מקום להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, אך אין ערר של המדינה על ההחלטה שלא לעצור את העורר. משהוחלט על שחרורו, לא יהיה זה נכון ולא יהיה זה ראוי להשית עליו תנאי שחרור אשר אין ביכולתו לעמוד בהם. תנאי השחרור חייבים להיות כאלה, שאפשר יכבידו על המשוחרר, אך אסור להם שימנעו את השחרור. ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי יש ביכולתו של האב לממן את ההפקדה במזומן, בהיותו בעל עסק הובלה ולו ארבע משאיות. אכן, ביהמ"ש לא נכנס לעומק עיסוקיו של האב, אך אין לומר כי קביעתו באשר ליכולתו של האב, קביעה תלושה מן המציאות היא. יחד עם זאת, ולא בלי היסוסים, הוחלט כי תחת 70,000 ש"ח במזומן שהושת עליו להפקיד בקופת ביהמ"ש (מזומן או ערבות בנקאית), יהא עליו להפקיד סך של 50,000 ש"ח.

(בפני: השופט חשין. עו"ד שמעון תורג'מן למבקש, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 12.10.00).

בג"צ 6597/00 - מרקעי תקשורת בע"מ נגד עירית תל אביב יפו ואח'

*דחיית בקשה לצו ביניים שעניינו למנוע הסרת שלטי רחוב שהוצבו ללא רשיון (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).

העותרת הינה חברה העוסקת בתחום התקשורת והפרסום, אשר הרחיבה פעולתה גם לתחום שלטי חוצות. בסביבות חודש מאי 2000 היא הציבה בעיר תל אביב 40 שלטי פרסומת בגודל ענק במקומות ובאופנים שנבחרו על ידה, וזאת בלא שהיו בידיה היתרים כדין. לטענתה, ההליכים אותם יזמה לקבלת היתרים נתקלו בהתייחסות פסולה מצד הרשות המוסמכת שנילוו לה פגמים שונים, ובסופם של דברים בקשותיה להיתרים נדחו מנימוקים שאינם עומדים במבחן החוק והתקינות המינהלית. על רקע טיעונים אלה מבקשת העותרת לבטל החלטות הרשות המוסמכת הדוחות בקשותיה לרשיון הצבת שלטים, ולחלופין להורות לרשות לקיים דיון מחודש בבקשותיה עד למתן סעדים אלה בעתירה גופה, מתבקש סעד ביניים לשימור המצב הקיים, שמשמעו הותרת השלטים על מקומם. הבקשה נדחתה.
הצבת השלטים ע"י העותרת הצבת שלטים בלא קבלת רשיון כמוה כעשיית דין עצמית שאין להתירה בשום שלב, גם אם למבקש ההיתר טענות כבדות משקל כנגד פעולתה של הרשות בעניינו. בפני גורם כזה פתוחים כל העת דלתות ביהמ"ש לבקש את תרופתו כלפי הרשות ולהעמיד למבחן את שיקוליה והתנהגותה. לאור דברים אלה, אין מקום למתן צו ביניים אשר משמעותו הכשרה, ולו זמנית, של המשך הצבתם של שלטי חוצות שלהקמתם לא ניתן היתר כחוק.