רע"א 102/00 - נאוה קוזצ'י נגד בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ
*מימוש משכנתא כשיעבוד קנייני הינו מסלול נפרד מהליכי הוצל"פ לאכיפת החוב על פי פס"ד ואין מניעה לנקוט בשני ההליכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת ובעלה קיבלו הלוואה מהמשיב ולהבטחת פרעונה מישכנו את דירתם. הם פיגרו וניתן נגדם פס"ד לתשלום חוב של 7,000 ש"ח לטובת הבנק. כחודש לאחר ההחלטה, בנובמבר 94, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת ובעלה. במהלך התקופה בה התנהל תיק ההוצל"פ שילמה המבקשת חלק מהחוב. ביוני 97 ניתן צו איחוד תיקים בהוצל"פ בעניינה של המבקשת, אשר הביא לאיחוד חוב הבנק עם חובות בשני תיקים אחרים. חוב הבנק הגיע לכדי %70 מסך כל החובות. המבקשת עמדה בתשלומים שהוטלו עליה בתיק האיחוד וכן בתשלומים השוטפים של החוב לבנק. בינואר 98 פתח הבנק תיק הוצל"פ נגד המבקשת, נשוא ענייננו, בגין יתרת חוב של כ-48,000 ש"ח המשקף את מלוא יתרת החוב הבלתי מסולק המובטח ע"י המשכנתא, בטענה כי המבקשת לא עמדה בתנאי הסכם ההלוואה ולפיכך העמיד את ההלוואה לפרעון מיידי. הבנק הגיש את שטר המשכנתא למימוש. במסגרת תיק המימוש הוציא ראש ההוצל"פ ביולי 98 צו לפינוי המבקשת מדירתה. החלטת הפינוי בוטלה לאחר מכן בהסכמת הצדדים אך תיק המימוש נותר פתוח ופעיל.
ב. באפריל 99 הגישה המבקשת בקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי". לטענתה, היא לא הפרה את תנאי הסכם ההלוואה ולא פיגרה בתשלומים ולכן לבנק לא היתה זכות לפתוח בהליכי מימוש המשכנתא. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה בקבעו כי לא מדובר בטענת "פרעתי" אלא בטענה נגד עצם הזכות לממש את המשכנתא ועניין זה אינו מצוי בגדר סמכותו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בה חזרה המבקשת על טענותיה כי לא פיגרה בתשלומים ולכן לא קמה לבנק הזכות לממש את שטר המשכון. אשר לפיגור משנת 94 - לטענת המבקשת הוסדר פיגור זה במסגרת איחוד התיקים ובדרישות הצו היא עומדת כסידרן. כנגד זאת טען ב"כ הבנק כי תיק המימוש אינו מהווה חלק מתיק האיחוד ולכן ניתן לממש את הבטוחה הקניינית בלא כל קשר לתיק האיחוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. הליכי ההוצל"פ שננקטו לראשונה ע"י הבנק ב-94 לא פגעו, כשלעצמם, בזכותו של הבנק ליזום הליכים מקבילים למימוש המשכנתא. מימוש משכנתא כשעבוד קנייני הינו מסלול נפרד מהליכי ההוצל"פ הרגילים לאכיפת חוב על פי פס"ד ואין נקיטה במסלול אחד מונעת או מייתרת את האחר גם אם אלה נוגעים לאותו חוב עצמו. גם עמידה בהסדר תשלומים במסגרת איחוד תיקים, אינה פוגעת בזכות הנושה המובטח לממש את בטוחתו בגין החוב שבפיגור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 30.10.00).
בג"צ 5625/00 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ראש הממשלה ואח'
*פיטורי מנכ"ל משרד החוץ. *ביטול עתירה כאשר אין לה כבר נפקות אופרטיבית(העתירה נדחתה).
א. ימים ספורים לאחר פרישת חבר הכנסת דוד לוי מכהונת שר החוץ והעברת תיק החוץ לידי ראש הממשלה, בא ראש הממשלה לביקור במשרד החוץ ובפגישתו עם המשיב 4, מנכ"ל משרד החוץ, מר איתן בנצור, העמיד ראש הממשלה את בנצור על כוונתו להביא לסיום את כהונתו בתפקיד מנכ"ל המשרד. למחרת היום פורסם כי ראש הממשלה הציע את כהונת המנכ"ל למשיב 7. העותרת מבקשת להעמיד לביקורת שיפוטית את תקינות ההליך. הטענה היא כי החלטת ראש הממשלה להדיח את בנצור דינה להיבטל הן מפני
שהיא התבססה על שיקולים זרים והן בשל הדרך הבלתי נאותה, בה נקט ראש הממשלה כדי להביא לסיום תפקידו של בנצור, עובד ציבורי ותיק, שלזכותו כ-35 שנות שירות. בנצור נתבקש לקבוע עמדתו ביחס לעתירה והוא מסר גירסתו שלפיה הודיעו ראש הממשלה כי הוא מעביר אותו מכהונתו לאלתר, הודעה זו נמסרה לו במפתיע ומבלי שניתנו לו הזדמנות ויכולת להיערך ולקבוע מתי וכיצד צריך שתסתיים כהונתו. יצויין כי בנצור כיהן בתפקידו על פי חוזה מיוחד שהוארך מפעם לפעם ועמד להסתיים ביום 31.10.00. העתירה נדחתה.
ב. העתירה שוב אינה טעונה הכרעה בעלת נפקות אופרטיבית. גם אם מועד פקיעת החוזה המיוחד כלל לא היה לנגד עיני ראש הממשלה ולא נמנה בגדר השיקולים שעל יסודם החליט להביא לסיומה את כהונתו של בנצור, הרי עובדה היא שהחוזה עומד לפקוע ביום 31.10.00. גם אם מלכתחילה הודיע ראש הממשלה לבנצור על הפסקת כהונתו לאלתר, עובדה היא שבפועל המשיך בנצור במילוי תפקידו ואין איש חולק על זכותו להוסיף ולכהן במשרתו עד למועד סיומו של החוזה המיוחד.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עוה"ד אליעד שרגא וצרויה מידד לעותרת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב, עו"ד דב ויסגלס לבנצור. 16.10.00).
מ"ח 7106/00 - אהרון סוסן נגד מדינת ישראל
*הנסיבות המצדיקות קיום משפט חוזר(הבקשה נדחתה).
א. באוגוסט 97 בשעות הצהרים נשדד עובד חברת כח אדם ונורה ברגלו כשניסה להתנגד. אותו יום נעצרו המבקש ואחרים והועמדו לדין באשמת השוד האמור. המבקש הורשע וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. עתה ביקש המבקש לערוך משפט חוזר. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט קובע כי נשיא ביהמ"ש העליון רשאי להורות על קיום משפט חוזר "אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (1) בימ"ש פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף... (2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט... (3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה... (4) מתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון עיוות דין". הבקשה דנא אינה באה בגידרם של סעיפים 31(א)(1) - (3). המבקש גם אינו מצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דינו לעניין סעיף 31(א)(4). סעיף משנה זה לא נתכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, אלא התיר לביהמ"ש להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש. סעיף 31(א)(4) לא ביקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון סופיות הדיון של פסה"ד, אלא לתת לנשיא כלי נוסף, מעין "סעיף עוללות", המאפשר לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר. טענות המבקש אינן מעוררות כל "חשש של ממש" כי בהרשעתו נגרם עיוות דין.
(בפני: השופט אור. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין למשיבה. 11.10.00).
ע.א. 4339/98 - אחמד חמודה נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דחיית תביעה לפיצוי כ"מעבד עונתי" עקב פינוי קרקע של מינהל מקרקעי ישראל. *פקיעת שכירות בין המינהל למחזיק קרקע כאשר המינהל שלח מכתב למחזיק על הפסקת השכירות(מחוזי י-ם - ה.פ. 446/96 - הערעור נדחה).
א. בשנת 57 התקשר המערער לראשונה עם המינהל בחוזה חכירה לשנה המתייחסת לחלקת מקרקעין בה החזיק המערער ואותה עיבד במשך שנים קודם לכן. במהלך השנים שלאחר מכן נחתמו בין המערער והמינהל חוזים שנתיים להחזקת החלקה ע"י המערער והיו
שנים שלא נחתם חוזה. במהלך כל השנים שילם המערער למינהל דמי חכירה ודמי שכירות בין אם היה חוזה בכתב ובין אם לא היה. החוזה האחרון היה עד ליום 31.8.93. ביום 24.6.93 שלח המינהל למערער מכתב בדואר רשום הנושא כותרת "הפסקת חכירה" בו מודיע המינהל למערער כי חוזה השכירות העונתי שבידו יסתיים ביום 31.8.93 ולא יחודש משום שהחלקה דרושה למינהל. המערער לא פינה את החלקה והמשיך לעבדה. בדצמבר 95 שלח המינהל למערער מכתב נוסף בו נדרש לפנות את השטח וגם הפעם לא נענה המערער לדרישה. המינהל הגיש תביעת פינוי לבימ"ש השלום והתביעה נתקבלה. בתום כל ההליכים המשפטיים הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי תביעה לפס"ד המצהיר כי הוא זכאי לפיצוי כ"מעבד עונתי" על פי החלטה 727 של המינהל בגין פינוי החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי המערער אינו עומד בתנאים לקבלת פיצוי כ"מעבד עונתי" כהגדרתו בהחלטה 727, החלטה הדורשת עיבוד ברציפות במשך 15 שנים, לפחות, עד התאריך הקובע. ה"תאריך הקובע" הוא 19.9.94 ולפי קביעת ביהמ"ש למערער כבר לא היתה זכות בחלקה בתאריך הקובע שכן קיבל את המכתב בשנת 93 שלפיו עליו לפנות את החלקה ב-31.8.93. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי די בכך שהחזיק ועיבד את הקרקע במשך 15 שנים גם אם אלה נסתיימו לפני "התאריך הקובע". פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף הקובע בפירוש כי הרצף דרוש "עד לתאריך הקובע" ואין הוא עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסעיף ושל ההסדר כולו שהיא לפצות "מעבד עונתי". אין תכליתו לפצות מי שהיה אי פעם בעבר "מעבד עונתי" והפסיק להיות כזה.
ג. באשר לשאלה אם היתה למערער זכות בחלקה בתאריך הקובע - התשובה היא שלילית. על פי מכתב המינהל למערער פוקעים יחסי השכירות ביום 31.8.93 כך שבתאריך הקובע כבר לא היו לו זכויות. המערער מכחיש את קבלת המכתב וטוען כי הנטל להראות שקיבל את המכתב מוטל על המינהל שלא עמד בנטל זה. לעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כקביעה עובדתית שהמכתב נתקבל ע"י המערער ובקביעה עובדתית אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בפני ביהמ"ש היו ראיות ברורות ומשכנעות המעידות כי המערער אכן קיבל את המכתב הראשון.
ד. משלוח המכתב ע"י המינהל למערער על סיום חוזה השכירות ואי חידושו, יש בו הבעת עמדה נחרצת של המינהל בדבר הפסקת הקשר החוזי בינו לבין המערער. על כן אין לזקוף לחובת המינהל את העובדה שלא נקט בצעדים נגד המערער עד למשלוח המכתב השני כעבור שנים, ואין ללמוד מכך שהמינהל השלים עם המשך החזקתו של המערער בחלקה כי הוא מנוע ומושתק מלטעון להיעדר זכויות של המערער בה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יואב הירש ודן שפריר למערער, עו"ד ציון אילוז למינהל. 29.10.00).
רע"א 4974/00 - מנולייף מנורה חברה ישראלית לביטוח חיים בע"מ נגד עמיר כהן
*מתן פס"ד נגד נתבע כאשר הנתבעים לא הופיעו למשפט למרות שביהמ"ש דחה וחזר ודחה בקשות לדחיית המשפט(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשת שתי תביעות, אחת מהן בסדר דין מקוצר, והדיון בהן אוחד. התיק נקבע לישיבת הוכחות ליום 1.7.99. ביום 24.6.99 הגיש ב"כ המבקשת בקשת דחייה מוסכמת, בשל צינתור שעמד לעבור, והדיון נדחה ליום 21.9.99. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי בישיבת ההוכחות האמורה יישמעו כל עדי התביעה וההגנה וכי ביהמ"ש יקיים את הדיון גם מעבר לשעות הדיון המקובלות. ביום 4.8.99, הגישה עורכת דין ממשרדו של ב"כ המבקשת בקשת דחייה נוספת, הפעם בשל שהייתו הצפוייה
של עד הגנה חיוני בחופשה בחו"ל במועד הישיבה. ביהמ"ש דחה ביום 10.8.99 את הבקשה, תוך שציין כי היענות לבקשה פירושה קביעת ישיבת ההוכחות בחודשים יוני-יולי 2000. לאחר מכן הגיש ב"כ המבקשת בעצמו בקשת דחייה נוספת, ובה פירט את מצבו הבריאותי בעקבות ניתוח מעקפים שעבר, מצב אשר אינו מאפשר לו לנהל את ישיבת ההוכחות המתוכננת. המשיב התנגד לבקשה זו, וביהמ"ש דחה גם אותה. ביום 14.9.99 הגישה המבקשת בקשת רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום מיום 10.8.99, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, ממספר נימוקים: ראשית, די באיחור הרב בהגשת הבקשה על מנת לדחותה; שנית, היעדרו הצפוי של עד מהדיון אינו עילה לדחייה כאשר מועד הדיון נקבע מבעוד מועד. ביהמ"ש המחוזי הוסיף, כי אם נבצר מב"כ המבקשת להתייצב לדיון מסיבות בריאותיות עליו להעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר, לפחות לצורך אותה ישיבה, על מנת שזו לא תידחה.
ב. ביום 21.9.99, במועד בו אמורות היו להישמע עדויות בעלי הדין, התייצב ב"כ המבקשת בבימ"ש השלום, ללא עדי ההגנה וללא עו"ד נוסף. ב"כ המבקשת הצהיר כי נבצר ממנו מטעמים בריאותיים לנהל את הישיבה ולפיכך שב וביקש לדחות את שמיעת הראיות. ב"כ המשיב התנגד לבקשה ומשדחה ביהמ"ש את הבקשה, הודיע ב"כ המבקשת כי אין הוא יכול לייצג את לקוחו בתיק ועזב את האולם. בימ"ש השלום קיים את הדיון בהיעדרו ונתן פס"ד על בסיס החומר שהיה לפניו, בו קיבל את תביעת המשיב. על פס"ד זה הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. זמנו של ביהמ"ש הינו מצרך ציבורי יקר, ואין עורכי הדין רשאים לעשות בו כבשלהם. מצבו הבריאותי של ב"כ המבקשת עמד לנגד עיני שתי הערכאות הקודמות, כמו גם נסיעתו של עד ההגנה לחופשה בברזיל. עמדתו של ביהמ"ש בקשר לדחיית המועד היתה ידועה לב"כ המבקשת מבעוד מועד, והיה סיפק בידו להיערך לאפשרות כי כל בקשותיו החוזרות ונשנות תדחינה. עו"ד אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהופיע באולם הדיונים תוך העמדת ביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת של אי התקיימות הדיון במועד שנקבע. עו"ד הנוהג כך נוטל ביודעין על עצמו ועל לקוחו את הסיכון שביהמ"ש לא ייעתר לבקשתו גם בפעם הזו ויקיים את הדיון במועד שנקבע.
(בפני: השופט אור. עו"ד דוד קולקר למבקשת, עו"ד חנן דורון למשיבה. 11.10.00).
בש"פ 7554/00 - וואיל הירבאוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים על כלי רכב במאורעות במגזר הערבי. *איחור בהוצאת תעודת חסיון למנוע גילוי שמו של שוטר שמסר הודעה על יידוי האבנים ע"י הנאשם. *הצורך בהחשת משפטים של מיידי אבנים כדי שלא יהיו במעצר תקופות ארוכות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בהקשר זה מצביע הוא על כך שהאירוע בו מדובר - יידוי אבנים אל כלי רכב - היה בשעת חשיכה, ועל כן אין לקבל את הודעתו של השוטר המכונה "אופק" כי העורר השתתף ביידוי אבנים . הערר נדחה.
ב. אכן, האירוע היה בשעת חשיכה, ואולם הודעתו של השוטר "אופק" ברורה, ולפיה ראה את העורר כשהוא מחזיק אבנים בידו בנסותו לידותן אל עבר השוטרים, וכי רדף אחרי העורר כשהוא שומר על קשר עין עימו עד שנתפס. אשר לטענה כי אין ראייה שהעורר ידה אבנים אל עבר כלי רכב או אל עבר אנשי המשטרה, והרי לדברי "אופק" עצמו הוא לא ראה את העורר יודה אבנים - העורר היה אחד בחבורה של כ-15 אנשים אשר ידו אבנים אל עבר כלי רכב, ומשנצפה בידי "אופק" כשהוא מחזיק אבנים בידו
בניסיון לידותן, אך סביר היה להסיק, למצער, כי היה בעצה אחת עם האחרים שהיו עימו במעשה יידוי האבנים.
ג. הסניגור מתלונן על כי שמו האמיתי של "אופק" אינו מצוי בתיק החקירה, וגם תעודת חיסיון חסרה מן התיק. על טענה זו השיבה ב"כ המדינה כי תעודת החיסיון מונחת על שולחן השר מאז יום ה-10 באוקטובר, וחזקה כי תיחתם עד שאותו "אופק" יעמוד להעיד בביהמ"ש. תשובתה של המדינה אין לקבלה. תעודת חיסיון מן הדין שתהיה בתיק המשטרה עם הגשתו של כתב אישום לביהמ"ש, ולמצער, מיד בסמוך לאחר מכן. כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 3 באוקטובר; תעודת החיסיון לא נכתבה אלא ביום 10 באוקטובר; והנה היום מצויים אנו ביום 25 באוקטובר - ותעודה אין. אפשר ויש צורך בזיכויו של נאשם מאשמה או בשחרורו של עצור ממעצר, עד שהאחראים ידעו מה אחריות המוטלת עליהם. ואולם, בענייננו המדובר אינו בראייה לגופה - זו מצוייה בתיק המשטרה - אלא בשמו של השוטר בו מדובר, ולעניין זה לא נמצא מה עיוות דין נגרם לעורר אך בשל כך ששמו האמיתי של "אופק" לא נגלה לו עד הנה.
ד. אשר לחלופת מעצר - ביהמ"ש העליון עמד בימים האחרונים, לא פעם ולא פעמיים, על אודות הסיכון הנשקף לציבור, למשתמשים בדרך ולאנשי כוחות הבטחון מיידוי אבנים, ונפסק כי היודה אבן מסוכן לציבור ודינו מעצר עד תום ההליכים. כך הוא על דרך הכלל. זה אף דינו של העורר.
ה. העורר שוהה במעצר מאז יום האירוע, 3.10.00. ההקראה נועדה ליום 25.10.00 ושמיעת המשפט תידחה, איפוא, למועדים שייקבעו. העורר מואשם בעבירה שנמנית עם עבירות, אשר לא כעבירות פליליות אחרות, הינן עבירות שהזמן גרמן. יום יבוא - והארץ תשקוט. עד בוא היום, יש להגן על הציבור בקפידה מפני מעשים כמעשי העורר, ובבוא היום אפשר יהיה להקל עם נאשמים כעורר, המצויים במעצר. ואולם בין כך ובין כך, שומה על בתי המשפט להכריע בדין במהירות יתירה ולגזור עונש. לא יהא זה מן המידה כי נאשמים כעורר ישבו בבתי המעצר שבועות ארוכים - אולי חודשים ארוכים - משל היו נאשמים בעבירות פליליות "מן המניין". לעת ההקראה - או בסמוך לאחר מכן - תגיש פרקליטות המדינה לביהמ"ש המחוזי בקשה לשמיעה דחופה של המשפט. "עם קבלת החלטתו של ביהמ"ש תועבר ההחלטה אלי, לאלתר, ולאחר שאעיין בה אחליט על דבר המשך ההליך".
(בפני: השופט חשין. עו"ד מנסור מנסור לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 25.10.00).
בש"פ 7519/00 - מדינת ישראל נגד אברהם פרץ וצילה זאבי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של חבלה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המתלוננת ובן זוגה מתגוררים בקרוואן על חוף הים בתל אביב. המשיב מתגורר באוהל סמוך לקרוואן והמשיבה היא בת זוגתו. בין הזוגות היתה היכרות קודמת. בעקבות סכסוך בין המשיב לבין המתלוננת איים עליה המשיב בסכין ובאקדח. לפי הנחייתו ובעידודו גם תקפה המשיבה את המתלוננת, וזו נחבלה חבלות של ממש באיזורים שונים של גופה. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי מדובר במעשי בריונות חמורים, ש"בהם מידה של אכזריות", שנעשו בשל סכסוך של מה בכך. לשני המשיבים הרשעות קודמות רבות בעבירות סמים ואלימות. כשנה ומחצה לפני העבירות הנדונות נגזרו על המשיב עונשים של מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי בגין עבירות סמים, תקיפת שוטר והשמדת ראייה. ריצוי המאסר נדחה כדי שיגיש בקשת חנינה, בהסתמך על מצבו הרפואי החמור, והעבירות הנדונות נעברו
בתקופת הדחייה. בערר המשיבים החליט ביהמ"ש המחוזי שיש להעדיף את שיקומם של המשיבים ואת הטיפול בהם - בין היתר, בדרך של שחרור בערובה ובתנאים, תוך פיקוח של שירות המבחן - על פני שיקולים אחרים. הערר נתקבל.
ב. במרשם הפלילי של המשיב רשומות 15 הרשעות, כמחציתן בעבירות אלימות וכמחציתן בעבירות רכוש וסמים; במרשם הפלילי של המשיבה רשומות 4 הרשעות בעבירות סמים וכן בעבירה של תקיפת שוטר. מול אלה עומדת אומללותם של המשיבים, נפגעי סמים שיש לגמול אותם ולשקמם, וכן עומד מצב בריאותו החמור של המשיב, שהוא קטוע רגל וזקוק לטיפולים רפואיים ואף לניתוח. נסיבותיה של העבירה ונסיבותיהם האישיות של המשיבים מעידות עליהם - ובעיקר על המשיב - שאין בכוחם לשלוט בדחפים המניעים אותם. הן גם מעידות על נטייתם לנקוט בדרכי אלימות. כל אלה נובעים, ככל הנראה, מהתמכרותם לסמים ולפיכך יש יסוד לסברה שעד גמילתם מן הסמים הם בחזקת סכנה לסובבים אותם. אין דרך להגן על הציבור מפניהם, אלא ע"י מעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד בנימין נהרי למשיבים. 19.10.00).
בש"פ 7171/00 - מדינת ישראל נגד מוחמד מחמוד חאמד
*ביטול שחרור בערובה של מיידה אבנים על כלי רכב במאורעות במגזר הערבי(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. במהלך התפרעויות בנצרת השתתף המשיב, לפי כתב האישום, בהתקהלות של צעירים אשר זרקו אבנים לעבר שוטרים. המשיב הואשם בעבירות של התקהלות אסורה והתפרעות והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על שחרור המשיב בערובה וביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה. הערר נתקבל.
ב. קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה וממילא הוכחה עילה למעצרו של המשיב. אדם היודה אבנים בשוטרים המבקשים להשליט סדר, מלמד על עצמו כי עלול הוא להוסיף ולסכן בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. השאלה אינה אלא אם ראוי הוא המשיב כי יזכה בחלופת מעצר והתשובה היא שלילית. יידוי אבנים בשוטרים ובמכוניות חולפות הפך חלק מסדר יומנו הלאומי. אבן הפוגעת בראשו של אדם עלול להורגו או להופכו נכה לכל חייו. גם גילו הצעיר של המשיב אין די בו שהרי כפי שנאמר במקום אחר "אבן אשר ידה אותה נער בן 15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר". ידעו הכל כי היודה אבנים בשוטר, במקום של התפרעויות, מסוכן הוא לשלומו של אדם ולשלום הציבור, ובהיותו כך מסוכן, צפוי הוא כי ייעצר להגנה על אותם ערכי יסוד שבלעדיהם אין לקיים חברה ראוייה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עוה"ד אבו אחמד תופיק ואבו אחמד חסן למשיב. 8.10.00).
בש"א 6254/00 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד תיקים כאשר לא מדובר בתובענה בנושא אחד אם כי שתי התובענות מתייחסות לאותה מכונית שנגנבה ונמכרה(הבקשה נדחתה).
א. מכונית שהיתה בבעלותו של מר גיל כסלו נגנבה ממנו, והמבקשת שביטחה מכונית זו שילמה לכסלו את תגמולי הביטוח. לימים נתברר כי מספר הרישוי של המכונית זוייף והיא נמכרה לחברת טרדי מיקס. בנק המזרחי רשם שיעבודים על נכסי טרדי מיקס ובהם המכונית. המכונית נמכרה בשלב כלשהו למר שמואל שטיינברגר (להלן:
"המשיב"), אלא שהבנק טען, כי השיעבוד שלו גובר. בסופו של דבר הוצאה המכונית מידיו של המשיב ונמכרה, בהחלטת בימ"ש, למשה אשוש.
ב. המשיב הגיש תובענה בבימ"ש השלום בחיפה ובה תבע מן הבנק, מכונס הנכסים של טרדי מיקס ומחברת ס.ו.כ.ה. בע"מ (באמצעותה רכש את המכונית, להלן: "סוכה") את השבת הסכומים ששילם ואת נזקיו והוצאותיו. כמו כן ביקש מתן סעד הצהרתי לפיו זכותו במכונית עדיפה על השעבוד של הבנק. המבקשת ביקשה להצטרף כתובעת נוספת להליך בחיפה. בימ"ש השלום דחה בקשה זו, בקבעו, כי עניינה של המבקשת שונה מעניינו של המשיב: אין למבקשת עניין בעיסקה בין המשיב לבין סוכה וטרדי מיקס ואין למשיב עניין בנסיבות בהן הגיעה המכונית לידי טרדי מיקס - שכן כל עניינו הוא ביריבות בינו לבין הבנק. המבקשת הגישה איפוא תובענה בבימ"ש השלום בת"א כנגד הבנק, טרדי מיקס וחברת סוכה. בתובענה זו ביקשה כי יוצהר כי היא הבעלים במכונית. כמו כן הגישה את הבקשה דנא לאיחוד תיקים. היא טוענת כי אם התיקים לא יאוחדו עלול להיווצר מצב בו יינתנו החלטות סותרות בבתי משפט השונים באשר לזכות הבעלות ברכב או בגין הסעדים הכספיים הנובעים מכך. הבקשה נדחתה.ג. עניינה של תקנה 7 לתקנות, לעניין איחוד תיקים, הוא ב"תובענות בנושא אחד". עניינן של שתי התביעות הוא, אכן, במכונית אחת. אלא שהסעדים המבוקשים, כמו גם מקטעי הזמן הנבחנים במסגרת התובענות, הם שונים ונפרדים. הנסיבות בהן יצאה המכונית מחזקתו של מר כסלו (מבוטחה של המבקשת) והגיעה לחזקתה של טרדי מיקס אינן משליכות בהכרח על הנסיבות הנוגעות למערכת היחסים בין המשיב לבנק. המבקשת לא הצביעה על תרחיש במסגרתו יתקבלו הכרעות סותרות המשליכות זו על זו ומכחישות זו את זו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ניסים כ' אדורם למבקשת, עוה"ד גב' מרים זפט וישראל שלו למשיבים. 18.10.00).
ע.א. 2617/00 - מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת עילית ואח'
*עיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי פלילי להפעלת מחצבה, כאשר הבקשה מוגשת בהליך אחר שעניינו עתירה מינהלית לקבלת רשיון(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד פלילי - הבקשה נתקבלה).
א. בהליך פלילי שהוגש נגד המבקשת הועמד במבחן צו הפסקה שיפוטי שניתן נגד המבקשת בבימ"ש השלום בנצרת מכח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה בקשר להפעלת מחצבה. הליך אזרחי הקשור לאותה מחלוקת החל בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בנצרת בבקשת סעד של ביטול החלטות ועדות התכנון באיזור אשר דחו את בקשת המבקשת להיתר לשימוש חורג לצורך הפעלת מחצבה ומתן הוראות לאותן ועדות לאשר מתן היתר כאמור. בפסק דינה של הערכאה הראשונה נדחתה העתירה המינהלית וערעור שהוגש על החלטתה תלוי ועומד עתה בפני ביהמ"ש העליון. עתירת המבקשת היא להורות על עיכוב ביצוע צו ההפסקה השיפוטי עד להכרעה בערעור בעתירה המינהלית. הבקשה נתקבלה.
ב. אף שההליך האזרחי אינו עוסק במישרין בתוקפו של צו ההפסקה, אלא עניינו בבירור זכותה של המבקשת לקבל היתר לשימוש חורג בהפעלת המחצבה, ברור כי נושא הערעור שלוב וכרוך בצו ההפסקה, וכי הפעלתו של צו זה עשוייה להשפיע במישרין על מידת היעילות של הסעד המבוקש בהליך האזרחי. מכאן, שמהבחינה העניינית ניתן לראות בסעד המבוקש בבחינת סעד ביניים הניתן במסגרת ההליך האזרחי גם אם בחינתו הישירה נעשתה בהליך הפלילי שכבר נסתיים.
ג. במאזן כולל של השיקולים נראה כי יש להיענות לבקשת העיכוב עד למתן הכרעה בהליך האזרחי. להפסקת העבודה במחצבה מתלוות משמעויות כלכליות וחברתיות כבדות משקל וזאת לאחר שהופעלה מזה 18 שנה ובכלל זה גם במהלך 3 שנים מאז הוצא צו ההפסקה. מן הצד האחר, סיומו של ההליך האזרחי נראה כבר בפתח לאור לוח הזמנים שנקבע ע"י הרכב ביהמ"ש העליון. כל אלה מטים את הכף לעבר עיכוב נוסף של תחילת תוקפו של צו ההפסקה לתקופה קצרה יחסית עד להכרעה בהליך האזרחי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 8.10.00).
ע.פ. 6990/00 - אילן ז'נו ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר, בעבירות של גניבת רכב, עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המערערים הורשעו ב-3 עבירות של גניבת רכבים וסחר בהם. נגזר עליהם מאסר בפועל של שנתיים וחצי, וכן מאסר על תנאי. הם עותרים לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגישו. השיקולים המצדיקים, לטענתם, את עיכוב תחילת ריצוי מאסרם הם נסיבות ביצוע העבירות, תקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה עליהם, סיכויי הערעור ונסיבותיהם האישיות. הבקשה נתקבלה.
העקרון הוא כי משנגזר על נאשם עונש מאסר יש לרצותו בסמיכות זמן לאחר הטלתו ויש בכך משום תרומה למערכת אכיפת החוק וליצירת תחושה בציבור כי צדק נעשה לא רק בכתובים אלא גם במעשה. עם זאת, בנסיבות דנא חברו יחדיו מספר שיקולים נגדיים אשר בהצטברותם מצדיקים עיכוב ביצוע העונש עד לסיום ההליך בערעור. העבירות בהן הורשעו המערערים אינן עבירות קלות, אולם אין מקומן בין העבירות הכורכות עמן סיכון מיוחד אשר בדרך כלל לא יצדיק שחרור בערובה; ועוד, עונש המאסר שנגזר על המערערים אינו ארוך במיוחד ואם ינוכה ממנו שליש בגין התנהגות טובה הוא יסתכם ב-20 חודשים. יוצא, איפוא, כי תחילת ריצוי עונשם של המערערים באופן מיידי עלולה להביא לתוצאה שבה ההכרעה בערעור תינתן לאחר ריצוי חלק גדול - אם לא החלק הארי - של עונש המאסר. ואשר לעברם של המבקשים: למבקש 1 עבר נקי לחלוטין, למבקש 2 ישנו עבר פלילי הכולל 5 רישומים פליליים בגין עבירות רכוש אולם הוא לא ריצה בגינם עונש מאסר בפועל. יש להוסיף לכך כי במשך המשפט כולו היו המערערים משוחררים ולא נמסר על תקלות שארעו במהלך השחרור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אשר אילן וגב' אורית בן צור למערערים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 5.10.00).
ע.פ. 6471/00 - אבי בן יעיש נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע המשך מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב המשך ריצוי עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המערער נדון ביום 28.8.00 לריצוי עונש מאסר בפועל של 4 שנים בגין עבירות של סחר והחזקה של 450 גרם קוקאין. הוא שוהה במעצר החל ביום 10.11.98 וספירת משך תקופת המאסר מתחילה ממועד זה. לאור עובדה זו, עולה כי המערער כבר ריצה כמחצית מעונש המאסר הכולל שנגזר עליו, ואם תוכר זכותו לניכוי שליש בשל התנהגות טובה הוא צפוי להשתחרר מהכלא בעוד כ-10 חודשים. טוען הסניגור כי בנסיבות האמורות המשך החזקתו במאסר עלול להביא למצב בו פסה"ד בערעור ינתן בסמוך לפני תום מאסרו או אף לאחר מכן, ונמצא כי מטרת הערעור תושם לאל. הבקשה נדחתה.
טיעוני המערער אכן מעלים שאלה כיבדת משקל. מן הצד האחד, שיקולי ההגנה על בטחון הציבור מחייבים את השארתו של המערער במאסר, ומשהורשע בערכאה דלמטה
גברה עוד ביתר שאת ההצדקה להימנע משחרורו. מנגד פועל השיקול כי ראוי שינתן למערער יומו בביהמ"ש לטעון את ערעורו בתנאים בהם לא תסוכלנה מטרות הבקורת הערעורית ע"י קביעת מציאות עובדתית בשטח אשר עשויה לייתר את תוצאות הערעור. בנסיבות עניין זה ניתן לומר כי חרף תקופת המאסר הקצרה יחסית שנותרה למערער לרצות אין מקום לשחרורו. תקופת המאסר המלאה שנותרה עומדת על כשנתיים ימים ואין בטחון או ודאות כי תוכר זכותו של המערער לניכוי שליש ממאסרו והדבר יתברר בהמשך הזמן. עם זאת, יש לעשות את כל שניתן על מנת לדון בערעור בהקדם ככל הניתן.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יורם שפטל והר שפי למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 21.9.00).
ע.א. 2251/00 - מוחמד מלחיס נגד יעקב יורם גובס
*בערעור על פס"ד של רשם קיימת חובה של הפקדת ערבון (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש טוען כי אין לחייבו בהפקדת ערבון בערעור זה, שכן בהתאם לתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות) וסעיף 96 לחוק בתי המשפט (להלן: החוק), אין חובת הפקדת ערבון בערעור על פס"ד או החלטה אחרת של רשם. על כן הוא מבקש לשחררו מהפקדת ערבון על החלטת רשם ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה. מדובר כאן בפס"ד של רשם ולא בהחלטה אחרת, ובפס"ד של רשם אין חלה הוראת הפטור על הפקדת ערבון.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד עומרי ראני למבקש, עו"ד מרדכי סטורני למשיב. 22.10.00).
דנ"פ 5567/00 - אריה דרעי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף בעבירות שוחד ומרמה (העתירה נדחתה).
בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים הורשע העותר בלקיחת שוחד, ב-3 עבירות של מרמה והפרת אמונים ובעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בגזר הדין הושת על העותר עונש מאסר בפועל של 4 שנים וכן קנס של 250,000 ש"ח. העותר ערער לביהמ"ש העליון והערעור נתקבל בחלקו, הן לעניין הרשעתו של העותר במספר אישומים והן באשר לחומרת העונש שנגזר עליו והעונש הועמד על 3 שנים מאסר בפועל בלי להתערב בגובה הקנס. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
העילות הקבועות בדין לקיום דיון נוסף הן אלו האמורות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (להלן: החוק). על פיו, רשאי נשיא ביהמ"ש או שופט אחר שנקבע לשם כך להורות על קיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון או שמפאת חשיבותה וקשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף". בענייננו לא נתקיימו העילות הנ"ל.
(בפני: הנשיא ברק. 23.8.00).
ע.א. 5671/91 - שאבי יעקב נגד לוי ציון ואח'
*כאשר פס"ד אינו ברור ניתן לפנות להוצל"פ ודרך ההוצל"פ לבקש הבהרה אך לא דרך קבלת פסיקתא (בקשה למתן פסיקתא - הבקשה נדחתה).
בתיק זה ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ונקבעו הפיצויים שיש לשלם למערער. לאחר שהתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לאופן חישוב הסכום, פנה המערער לביהמ"ש בבקשה למתן פסיקתא, מתוך הנחה כי בפסיקתא יוכרעו השאלות השנויות במחלוקת. המשיבים טוענים כי האמצעי הנכון במקרה זה הוא פנייה להוצל"פ ובמידת הצורך רשאי ראש ההוצל"פ לפנות לביהמ"ש בבקשה להבהרת פסה"ד, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצל"פ. הבקשה נדחתה.
על פי תקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הפסיקתא כוללת את חלקו האופרטיבי של פסה"ד. אין היא מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסה"ד. במקרים מסויימים עשוייה הפסיקתא לשמש בדיעבד לפרשנות, אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתא. כך בדיעבד, כאשר ניתנה פסיקתא שהיה בה כדי לפרש את פסה"ד. אולם דרך המלך, כאשר פסה"ד אינו ברור בנקודה מסויימת, היא פנייה להוצל"פ, ובמידת הצורך בקשת הבהרה לפי סעיף 12 הנ"ל.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד שמעון כץ למערער, עוה"ד אמיר סילש ודוד קציר למשיבים. 19.9.00).
ע.א. 2124/00 - עזבון יוסף חיננזון ואח' נגד עזבון איתמר טמיר ז"ל ואח'
*היענות לבקשה לתיקון כתב ערעור (בקשה לתיקון כתב ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו הודעת ערעור ביום 19.3.00. ביום 26.6.00, עוד בטרם נערך דיון כלשהו בערעור, הגישו בקשה לתקן את כתב הערעור. הבקשה נתקבלה. הערעור תלוי ועומד בביהמ"ש, והוספת הטענה המתבקשת אינה מרחיבה את היריעה באופן המשנה לרעה את מצב המשיבים. אין הצדקה למנוע את הוספת הנימוק, בשלב זה, שכן לא נגרם כל עיכוב בעבודת בית המשפט, ולא נגרמה הכבדה של ממש למשיבים.
(בפני: הרשם אוקון. 25.9.00).
ע.א. 8048/98 - מעדני נתניה בע"מ ואח' נגד בנק כללי לישראל
*ביטול פס"ד שניתן כאשר מחמת טעות במזכירות לא הוכנסה תגובת הנתבעים לתיק (הערעור נתקבל).
הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ואלה קיבלו רשות להתגונן על תנאי שימלאו תנאים מסויימים תוך זמן קצוב. המערערים עתרו להארכת המועד וביהמ"ש קיבל את בקשתם וקצב להם זמן נוסף למילוי התנאים. גם בתנאים אלה לא עמדו המערערים ובאיחור זמן הם ביקשו שוב מביהמ"ש המחוזי להאריך להם את המועד. בינתיים פנה הבנק המשיב (התובע) אל הרשמת וביקש שינתן פס"ד. הרשמת ביקשה את תגובת המערערים תוך 10 ימים. בשל תקלה במזכירות לא הובאה תגובת המערערים לפניה ולפיכך החליטה הרשמת לתת פס"ד נגד המערערים. המערערים ביקשו לבטל את פסה"ד אך בקשתם נדחתה. הם ערערו לביהמ"ש המחוזי הן על פסה"ד והן על ההחלטה הדוחה את בקשתם לביטול פסה"ד. הערעור בא לפני שופטת ביהמ"ש המחוזי ושם הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה שהשגותיהם של המערערים הן על פסה"ד והן על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול יידונו בערעור לביהמ"ש העליון. הערעור על החלטת הרשמת נתקבל.
תגובת המערערים לבקשת הבנק למתן פס"ד הוגשה באיחור, אולם משנתבקשה תגובת המערערים לבקשה למתן פס"ד וניתן פס"ד מבלי שתגובת המערערים היתה לפני הרשמת היו המערערים רשאים להגיש בקשה לביטול פסה"ד. כמו כן, לאחר שנתברר שתגובת המערערים הוגשה לביהמ"ש המחוזי עוד לפני שהרשמת נתנה את פסה"ד ורק מחמת תקלה לא הובאה לפני הרשמת, שומה היה על הרשמת לבטל את פסה"ד מתוך חובת הצדק ולדון בבקשת המערערים לגופה. לפיכך, יוחזר העניין לרשמת על מנת שתתייחס לבקשת המערערים ותחליט בה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד גב' גאולה זלצמן למערערים, עו"ד גב' רנה שיבולת למשיב. 11.9.00).
רע"א 2869/00 - ציון לוי קבלנים בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*דחיית בקשה לעיכוב הליכי מימוש משכנתא ע"י בנק, כאשר מנגד הוגשה תביעת פיצויים של הלקוח נגד הבנק (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה, בביהמ"ש המחוזי, תובענה כנגד המשיב, לתשלום פיצויים בסכום של 25 מליון ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל הפרת הסכם ליווי פיננסי שנכרת בינה לבין הבנק (להלן: ההסכם). במסגרת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני המורה לבנק להימנע ממימוש נכסיה או ממינוי כונס נכסים לחלקות מקרקעין אשר בבעלותה. חלקות אלה שועבדו לטובת הבנק כבטוחות לכספים שהעניק לה. הבנק, טוען כי לא נכרת בין הצדדים כל הסכם ל"ליווי בנקאי" וכי הזרמת הכספים למבקשת נערכה במסגרת אשראי רגיל שניתן לה. מימוש המקרקעין מתבקש ע"י הבנק, לאחר שהמבקשת לא עמדה, לטענתו, בפרעון ההלוואות שניתנו לה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הבנק. ראשית, כך קבע, אין הסעד הזמני המבוקש בא לשרת את התובענה העיקרית של המבקשת שעניינה סעד של פיצויים. אם תזכה המבקשת בתובענה העיקרית, לא תתקשה לגבות את הסכומים המגיעים לה מן המוסד הבנקאי. גם לגופם של דברים לא מצא ביהמ"ש המחוזי תשתית ראייתית, לכאורית, מספקת לטענה כי הבנק התחייב כלפי המבקשת בהסכם ל"ליווי בנקאי". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על צו מניעה זמני להבטיח בראש ובראשונה את יעילותו של הסעד העיקרי. לא כך הדבר בענייננו. הסעד העיקרי אותו תובעת המבקשת הוא סעד כספי. המשיב הינו מוסד בנקאי, ולא ברור כיצד עיכוב הליכי מימוש השיעבודים ישרתו את הבטחת זכותה של המבקשת לפיצויים אם אכן תזכה בתובענה שהגישה. זאת ועוד, לא בנקל ימהר בימ"ש שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, קל וחומר מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. מסקנותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי מעוגנות, לכאורה, בחומר הראיות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ד. ויסגלס למבקשת, עוה"ד ג. ארדינסט וא. נוי למשיב. 21.9.00).
ע.פ. 6636/00 - שמעון מואטי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כשנטען שביהמ"ש קיבל עדות שעשוייה להתברר כעדות שאינה קבילה וכך נחשף לראייה פסולה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער עבד בחברות מסויימות. בשנת 1998 הגישו חברות אלו תלונה למשטרה כנגדו, בטענה כי במהלך עבודתו גנב מהן כספים. הוגש כתב אישום נגד המערער. בכתב האישום צויינה הגב' אביבה גולדמן (מבעלי החברות - שלא נחקרה במשטרה) כעדה. עובר לשמיעת עדותה של הגב' גולדמן הביע הסניגור את התנגדותו למתן עדות זו, משום שהעדה לא מסרה הודעה במשטרה. על כך השיב השופט כי "משקל העדות ישקל ויקבע במועדו". בפתח חקירתה הנגדית של הגב' גולדמן, שב הסניגור והודיע כי הוא שולל את קבילותה של עדות זו. לאחר מתן הודעה זו חקר הסניגור את העדה באריכות. בסיום החקירה ביקש הסניגור כי העדות כולה תוכרז כבלתי קבילה ותוכנה ייפסל. ביהמ"ש דחה בקשה זו בקבעו שוב כי "משקל העדות יקבע בשלב המתאים". נוכח מתן החלטה זו ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יפסול עצמו הואיל ונחשף לראייה פסולה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי טענתו של המערער היא טענה משפטית שעניינה קבילות ראיות - ולא טענת פסלות. הערעור נדחה.
באשר לטענה בדבר קבילותה של העדות - למערער נתונה הזכות לערער, בבוא המועד. אשר לטענת הפסלות - גם בהנחה שבסופו של דבר ייקבע שהעדות אינה קבילה ועל כן נחשף ביהמ"ש לראייה פסולה, אין הצדקה לפסילתו של השופט הדן בעניין. המחוקק צפה את האפשרות כי במהלך שמיעתו של הליך פלילי יתקבלו ראיות שאינן קבילות - ונמנע מלקבוע, כי התרחשותה של תופעה זו תביא, מניה וביה, לפסילתו של ההליך
או לפסילתו של השופט היושב בדין. מטעם זה נקבעו בסעיף 56 לפקודת הראיות תנאים לפסילתו של פס"ד שניתן ע"י מותב שנחשף לראייה בלתי קבילה - ולא נקבעה הוראת פסלות גורפת. גם בתי המשפט שנדרשו לסוגייה שבו וקבעו, כי "חזקה על שופט מקצועי שישכיל להתעלם כליל ממידע הכלול במסמך, שבסופו של דבר לא נתקבל על ידיו כראיה כלל".
(בפני: השופט אור. עו"ד י. כלוף לעורר, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 15.10.00).
בג"צ 3073/99 - התנועה למען איכות השלטון ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*ביטול מינוי המועצה לרשות השניה בשל פגמים בהתייעצות עם הגופים שהחוק מחייב להתייעץ (העתירה נתקבלה).
עניינה של העתירה במינוי המועצה של הרשות השניה. החוק קובע כי הממשלה תמנה את מועצת הרשות השניה "לפי המלצת השר ולאחר שהתייעץ עם ארגונים של סופרים, מורים ואמנים, המוסדות להשכלה גבוהה..." ואח'. בענייננו התייעץ השר עם הגופים שהחוק מחייב אותו, אך בסופו של דבר המליץ רק על שלשה מבין המועמדים שעליהם המליצו גופי הייעוץ, ואילו 12 המועמדים האחרים למועצת הרשות שהממשלה המליצה עליהם היו כאלה שגופי הייעוץ השונים כלל לא ידעו עליהם, לא שמעו עליהם וממילא לא חיוו דעתם לגביהם. טענת העותרים היתה כי הממשלה לא קיימה את חובת ההתייעצות המוטלת עליה. העתירה נתקבלה. בג"צ קבע כי אכן לא מילאה הממשלה את החובה המוטלת עליה בעניין הייעוץ ועל כן יש לבחור מחדש את המועצה בתוך 4 חודשים.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ברק כלב, דן מאיר שלוש ודן אלון לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, יאיר עשהאל ויהודה רסלר למשיבים. 22.8.00).
בש"פ 6548/00 - מדינת ישראל נגד מוחמד אבו צעלוק
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של סחר בסמים. לפי כתב האישום, מאז תחילת 1994 ועד יולי 1999 היה המשיב בעליה של תחנה לממכר הרואין וקוקאין. המשיב ואדם נוסף הפעילו את התחנה וסיפקו את הסמים ללקוחות. מדובר במחזור מכירות יומי המגיע כדי מכירת 1,000 מנות סם תמורת כ-100,000 ש"ח. ביום 14.3.00 נעצר המשיב בהסכמתו עד תום ההליכים נגדו. המשפט התנהל כסדרו אלא שהיה צורך לעכב את המשכו מאחר שמספר עדי תביעה, נאשמים באותה פרשה ומשפטם הופרד, והיה צורך לסיים את משפטם קודם להעדתם בהליך זה. בין לבין נסתיים משפטם וכיום זומנו עוד 3 ישיבות הוכחות במועדים קרובים. משעברה תקופה של 9 חודשים מאז המעצר נתבקשה הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר. נסיבות העבירות הן עצמן מצביעות על מסוכנותו של המשיב ושחרורו עלול בלא ספק לסכן את שלום הציבור. כמו כן, התארכות המשפט אינה פרי סחבת או ניהול איטי של ההליך אלא תוצאה מאילוצים אובייקטיביים הנעוצים בצורך להמתין לסיום משפטם של מספר עדי תביעה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 19.9.00).
ע.פ. 6518/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירת הריגה בדקירות סכין תוך קטטה (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש, קטין יליד 1983, הורשע בעבירת הריגה בדקירות סכין תוך כדי קטטה. בית המשפט גזר למבקש מאסר בפועל
של 7 שנים ומאסר על תנאי. הבקשה היא לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לערעור. הבקשה נדחתה.
האינטרס הציבורי מורה כי ראוי שהמבקש יחל בביצוע מיידי של עונש המאסר ואינטרס זה גובר על שיקולים אחרים הנסוגים מפניו. העבירה בה הורשע המבקש היא חמורה והעונש שהושת עליו נגזר לאחר שניתן משקל לעובדת קטינותו ולצורכי שיקומו. לנתונים בדבר חומרת העבירה מתלווה שיקול מכריע הקשור במסוכנותו של המבקש לציבור העולה מהתנהגותו בעת האחרונה. במהלך המשפט שהה המבקש מרבית התקופה במעון נעול "גל-עם" ולאחרונה חלה הדרדרות קשה בהתנהגותו שהגיעה כדי שימוש באלימות הגובלת בחשד לפלילים. כמו כן הוגש נגדו בעת האחרונה אישום בגין שימוש בסמים מסוג גראס. חרף גילו הצעיר, למבקש רישום פלילי קודם בגין עבירות התפרצות, היזק בזדון, גניבה ותקיפה משנת 1997. במכלול הנסיבות, עומדת מסוכנותו של המבקש, כפי שהקצינה בתקופה האחרונה, כשיקול מכריע כנגד עיכוב ביצועו של עונש המאסר שהוטל עליו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גוסטבו גרפונקל למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 13.9.00).
בש"פ 6375/00 - יומטוב צליח ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הצתה והיזק כאשר הראיות אינן די חזקות וכאשר הועלתה טענת אפלייה לעומת נאשם אחר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שני העוררים עומדים לדין באשמה של הצתה והיזק בזדון, בשל חלקם בהצתת בית כנסת קונסרווטיבי בירושלים. בכתב האישום נטען כי במוצאי שבת, 24.6.00, קשרו העוררים ביחד עם אדם שלישי, משה ירחי, להצית את בית הכנסת. שני העוררים ביצעו את מעשה ההצתה בפועל, בעוד ירחי ניצב בקרבת מקום. האשמתם של העוררים מבוססת, בעיקרו של דבר, על התוודותו בחקירה של ירחי. הלה הועמד לדין בכתב אישום נפרד, על מנת שיוכל להעיד במשפטם של העוררים. עם הגשת כתבי האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרם של העוררים ושל ירחי עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בכל הנוגע למעצרם של העוררים, בעוד שאת ירחי הורה לשחרר בערובה ובתנאים מגבילים. בנמקו הבחנה זו עמד ביהמ"ש על עברם הפלילי המכביד של העוררים ועל היותם יוזמי ההצתה ומבצעיה, וכן על החשש שאם ישוחררו עלולים הם לפגוע בירחי או להדיחו בעדות. ביחס לירחי צויין, כי לאור שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה וחלקו הפאסיווי בביצוע העבירות, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
בחומר החקירה יש ראיות לכאורה לביסוס אשמתם של העוררים. עם זאת נראה, כי החומר איננו בעוצמה המצדיקה את מעצרם עד לתום בירור המשפט. ירחי מסר גירסאות שבחלקן אינן מתיישבות זו עם זו, ובהיותו העד העיקרי מטעם התביעה יש לדבר משמעות. יתר על כן: בעוד שלפי גירסת ירחי לא נכנס בעצמו לתחומי בית הכנסת, הרי שלפי גירסת עד ראייה יצאו משטח בית הכנסת לאחר ההצתה שלשת בחורים ונמלטו מהמקום. התיאור של הבחורים שנמסר ע"י העד איננו הולם את מראם ואת גיליהם של העוררים. על כל פנים ברור שאם גירסת ירחי היא נכונה, כי אז מתחייב מגירסת עד הראייה כי גם ירחי עצמו השתתף בפועל במעשה. בנסיבות אלו עומדת לעוררים גם טענת אפלייה. לפיכך ישוחררו העוררים בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. עטרי לעוררים, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 14.9.00).
רע"פ 1253/00 - חסיבה סבג נגד מדינת ישראל
*לצורך מתן צו הריסה ללא הרשעה אין נפקות לשאלה אימתי הוקם המבנה שכן הצו אינו עונש (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בקשה, מכח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, למתן צו הריסה ללא הרשעה למבנה שהקימה המבקשת (להלן: המבנה). הבקשה הוגשה על יסוד הטענה, כי המבנה הוקם ללא היתר בנייה, בשטח שהוגדר בשנת 1941 כשטח ציבורי, ויועד להוות דרך ציבורית. ביהמ"ש קבע כעובדה, כי המבנה נבנה ללא היתר בנייה, וציין, כי אין משמעות מעשית לשאלת מועד הקמתו של המבנה, לאור העובדה שהן חוק התכנון, והן פקודת בנין ערים, 1936, אשר קדמה לחוק התכנון, כוללים בתוכם הוראה המתנה בניית מבנה כגון דא בקבלת היתר בנייה. ביהמ"ש ציין, כי קיימים אמנם שיקולים כנגד מתן צו הריסה, ובעיקר העובדה שהמבנה מהווה מקור פרנסה למבקשת ולמשפחתה, אך שיקולים אלה אינם גוברים על האינטרס הציבורי המשמעותי שבהריסת המבנה. על כן הורה על הריסת המבנה. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת לא הצביעה על שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, החורגת מגדר נסיבות המקרה הספציפי, ואשר מצדיקה מתן רשות לערעור שני. טענת המבקשת, לפיה אין בעניינה תחולה לסעיף 212 לחוק התכנון, באשר המבנה הוקם לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון, אין בה ממש. צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון אינו עונש, תכליתו היא שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור. כל עוד עומד המבנה על תילו ללא היתר, עוברת המבקשת על הוראות חוק התכנון, ולמועד המדויק של הקמת המבנה אין, על כן, חשיבות של ממש. הדרך בה ראוי לפעול במקרה שבו נבנה מבנה ללא היתר ובמועד בלתי ידוע, היא הגשת בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כפי שאכן עשתה המשיבה.
(בפני: השופטת דורנר. 15.8.00).
עש"מ 4503/00 - חביב אמין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המשמעתי של מורה שסטר ובעט בתלמיד (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
המערער עובד, זה 22 שנה, כמורה בבית ספר בצפון הארץ. בשנת 1998 הוגש נגדו כתב אישום בבימ"ש השלום בגין תקיפה, באשר הוא סטר ובעט באחד מתלמידיו. במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 80 שעות של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. על יסוד פסה"ד של בימ"ש השלום, הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד מצא את המערער אשם, על פי הודאתו, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה, וגזר לו עונש של נזיפה; הפקעת מחצית משכורת אחת ב-6 תשלומים שווים ורצופים; הורדה בדרגה אחת לתקופה של שלשה חודשים. המערער מבקש להקל את אמצעי המשמעת שהוטלו ע"י ביה"ד למשמעת. לטענתו, ביה"ד לא התחשב די הצורך בנסיבות המקרה, והחמיר בענשו מעבר לנדרש. הערעור נדחה. התכלית העיקרית של הדין המשמעתי היא הגנה על התדמית הראויה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. בהתאם לתכלית זו קובע ביה"ד את אמצעי המשמעת ההולם את העבירה. תפקידו של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרט גבוה של התנהגות, במיוחד כלפי התלמידים. השימוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה שאינו הולם את הנורמות הראויות. אמצעי המשמעת שננקטו ע"י ביה"ד למשמעת נגד המערער אינם חורגים מהמקובל במקרים כאלה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מ. זטאם חסן למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 11.9.00).