רע"א 7509/98 - אורן כהן ואח' נגד הפניקס הישראלי... בע"מ ואח'
*תאונה בה נפגעה ידו של ילד כששיחק בג'יפ כתאונת דרכים(מחוזי נצרת - ע.א. 180/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער 3 קיבל ממעבידו לצרכי עבודתו רכב מסוג ג'יפ. כיוון שהוא עבד בדרך כלל בדרכי עפר ובהרים הותקנה בקדמת הג'יפ כננת לחילוץ עצמי של הג'יפ במקרה שהוא ייתקע במהלך העבודה. הכננת מופעלת ע"י שלט המחובר אליה באמצעות כבל חיצוני. לקצה הכבל מחובר וו שמטרתו לסייע בחילוץ הג'יפ. הכננת מחוברת למצבר הג'יפ וניתן להפעילה גם כאשר מנוע הג'יפ כבוי. באחד הימים הגיע המערער 3 לביתו, החנה את הג'יפ והותיר אותו פתוח. לאחר כשעה שמע צעקות ומשיצא החוצה ראה את ידו של בנו בן ה-6 (המערער 1) תקועה בתוך הכננת. מסתבר כי מערער 1, אחיו הצעיר ממנו ושכן נוסף, שיחקו ברכב. כוונתם היתה לפרוס את כבל הכננת במטרה לחבר אותו לעמוד בחצר כדי לגרור את הג'יפ. המערער 1 החזיק בוו, אחיו החזיק בשלט ומערער 1 יחד עם השכן ניסו למשוך את הכבל ללא הצלחה. אירעה תקלה והכבל מחץ את אצבעותיו של מערער 1. הוגשה לבימ"ש השלום תביעה, בין היתר, נגד המשיבים, בטענה כי האירוע היה בגדר "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. בימ"ש השלום קבע כי אין מדובר בתאונת דרכים, ביהמ"ש המחוזי קבע גם הוא ברוב דעות, אם כי מנימוקים אחרים, כי אין מדובר בתאונת דרכים ואילו שופט המיעוט קבע כי מדובר בתאונת דרכים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תאונת דרכים מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים לאמור "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". ההגדרה כוללת ששה רכיבים: מאורע, נזק גוף, עקב, שימוש, ברכב מנועי, למטרות תחבורה. די בכך שרכיב אחד לא התקיים כדי לשלול את תחולתה של "ההגדרה הבסיסית". בענייננו סבה המחלוקת בין הצדדים על שני רכיבים: "שימוש" ו"למטרות תחבורה". ההגדרה של "שימוש" היא "נסיעה ברכב... דחיפתו או גרירתו... לרבות התדרדרות...". בענייננו, המערערים טוענים, כי השימוש בכננת מהווה "שימוש ברכב מנועי" שכן הוא עולה כדי "דחיפתו או גרירתו". הכננת נועדה לחילוץ עצמי של הג'יפ וחילוץ עצמי מהווה גרירה עצמית של הג'יפ. ממילא, גם תאונות שהתרחשו במהלך פעולות ההכנה לגרירה יסווגו כ"גרירה" וכ"שימוש ברכב מנועי". ואכן, במקרה דנן, למרות שהג'יפ לא היה תקוע ולא היה זקוק לגרירה, עדיין יש לסווג את התאונה שהתרחשה כתוצאה מהשימוש בכננת כגרירה. הגדרת ה"שימוש" אינה קובעת כי "גרירה" תחשב כתאונת דרכים רק כאשר הרכב תקוע. נחיצות הגרירה אינה רלבנטית להגדרה. כך שהתקיים הרכיב של "שימוש ברכב".
ג. האם השימוש שעשו הילדים בכננת הוא ל"מטרות תחבורה". המשיבים טוענים כי השימוש היה למטרת משחק ולא למטרת תחבורה ואין לקבל גישתם זו. נקבע כממצא עובדתי כי "התובע נפגע תוך כדי נסיון לגרור את הרכב בכבל". עולה אם כן כי מטרת השימוש בכננת היתה ל"מטרות תחבורה". העובדה, כי סיבת השימוש ברכב למטרות תחבורה, בנסיבות המקרה, היתה משחק ילדים, אינה מעלה ואינה מורידה. על כן, האירוע הוא "תאונת דרכים" כמשמעותו ב"הגדרה הבסיסית" שבחוק הפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, זועבי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אפרים כהן למערערים - התובעים, עוה"ד עדי מיכלין וסגל לילך למערערים האחרים (הבעלים), עוה"ד יצחק גורי ונורית זקס למשיבות. 27.2.00).
בש"פ 823/00 - מדינת ישראל נגד פלוני ועלא רומי
*שחרור בערובה (גניבות רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר על עצם השחרור נדחה אך התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לבדוק את תנאי השחרור).
א. המשיבים עומדים לדין בשני אישומים נפרדים אך באשמות דומות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, חבלה במזיד ברכב, גניבת רכב, מסחר ברכב גנוב וכניסה לישראל מאזור יו"ש שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש ראיות לכאורה נגד המשיבים אך מנה נסיבות המצדיקות את שחרורם בערבות ובכלל זה הפקדת ערבון בסכום של 10,000 ש"ח להבטחת קיום תנאי השחרור בערובה והתייצבות במשפט וכן מעצר בית. הערר על השחרור נדחה אך התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לבדוק את תנאי השחרור בערובה ומעצר הבית.
ב. באופן עקרוני, מעורבות של אדם בכנופיה העוסקת בגניבת כלי רכב, כשלעצמה, יוצרת סכנה לבטחון הציבור ולכן יש עילת מעצר. היקף התופעה והנזק הרב שהיא גורמת לפרט ולכלל, מוסיפים חומרה לסכנה. החומרה מתחזקת נוכח החשש שאדם המעורב בפעילות של כנופיה העוסקת בגניבת רכב יחזור לפעילות בכנופיה זו והחשש מתחזק כשמדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל. אך הנסיבות המיוחדות של המקרה שיכנעו את ביהמ"ש המחוזי לנהוג עם המשיבים לקולא ולשחררם בתנאים מגבילים ובכך אין להתערב.
ג. מאידך, צודקת המדינה כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה לבדוק אם חלופת המעצר בדרך של מעצר בית ראויה היא. על ביהמ"ש היה לאפשר לפרקליט המדינה לבדוק בפרק זמן סביר את החלופה המוצעת. החלופה של מעצר בית נועדה להבטיח כי הנאשם לא יצא מן הבית ובכך להקטין את המסוכנות שלו ולשם כך הפרקליטות תוכל לבדוק, אם תראה צורך בכך, אם האדם שבביתו אמור הנאשם לשהות במעצר בית, הוא אדם הגון ואמין שאפשר לסמוך עליו כי יפקח על הנאשם שלא יפר את תנאי השחרור. זאת ועוד, מן הראוי לקבל מן האדם, שבביתו אמור הנאשם לשהות במעצר בית, ערבות כספית לא רק כדי להבטיח את התייצבות הנאשם למשפט אלא גם כדי להבטיח כי הנאשם לא יפר את תנאי השחרור ולא יצא מן הבית ואם יצא מן הבית הערב יודיע על כך מיד למשטרה. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לבדוק את כל הנושאים האמורים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' מאיה חדד לעוררת, עוה"ד פרחאת עאטף ונ. אלדבי למשיבים. 2.2.00).
בש"פ 507/00 - ששון מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה וזיוף)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. על פי כתב האישום שהוגש נגד העורר, נפגשו העורר ושותפו, אחד בשם רפאלוב, עם שוטר סמוי וסיכמו עמו כי יספקו לו דרכון מזויף בעבור 3,500 דולר. בעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד נגד העורר כתב אישום נוסף בו הואשם בשורה של מעשי מרמה, זיוף, גניבה בידי מורשה ועוד. בימ"ש השלום שנתבקש באותו תיק לעצור את העורר עד תום ההליכים התלבט והחליט בסופו של דבר שלא לעצור אותו ובלבד שהמשיב לא ימשיך לעסוק בעיסוקים שעסק עד כה שבהם עבר את העבירות המיוחסות לו. ששה ימים בלבד לאחר השחרור, נעצר העורר בעבירה נשוא בקשה זו. בימ"ש השלום שנתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים בגין העבירה בתיק זה, החליט שלא לעצור את המשיב בעיקר בגין העובדה שרפאלוב שוחרר בערובה בהסכמת המדינה. ביהמ"ש
המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. נקודת המוצא היא, שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה של קשירת קשר לזיוף דרכון, וכנראה גם לביצוע עבירה של ניסיון לזיוף דרכון. אמנם, במקרה רגיל עבירה כזאת, כשהיא לעצמה, אינה מקימה עילת מעצר על פי החוק. אולם, בנסיבות מיוחדות גם עבירות רכוש, ובכלל זה עבירות מרמה וזיוף, עשויות להקים עילת מעצר, אם עברו של הנאשם מוכיח כי הוא עוסק באופן שיטתי בביצוע עבירות כאלה. עם זאת, עדיין חובה היא על ביהמ"ש לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של מעצר בית מושפעת, בין היתר, מן השאלה אם מדובר בסוג של עבירות שניתן לבצע אותן גם במצב של מעצר בית, עבירות של מירמה וזיוף עשויות להיחשב עבירות מסוג זה.
ג. אעפ"כ היה מקום לשקול את האפשרות לשחרר את העורר מן המעצר, אילולא עבר את העבירה המיוחסת לו באישום זה ששה ימים בלבד לאחר שביהמ"ש החליט לשחררו מן המעצר, בו היה נתון בגין כתב אישום המייחס לו שש עבירות של מירמה וזיוף. מעשי העורר יש בהם הפרה של האמון שביהמ"ש נתן בו. בדרך כלל נאשם הנתפס בדבר עבירה, בזמן שהיה משוחרר מן המעצר בו היה נתון בגין עבירה אחרת, לא יהיה מקום לשחרר אותו מן המעצר פעם נוספת, אפילו אם העבירה החדשה, כשהיא לעצמה, היתה מאפשרת להסתפק בחלופת מעצר. אם ביהמ"ש לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שביהמ"ש נתן בהם, והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק משום זילות ביהמ"ש, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות.
ד. הטענה היחידה שיש בה כדי לתמוך בשחרור העורר מן המעצר, היא טענת השוויון. התשובה לטענה זאת כפולה. ראשית, השוויון, אף כי הוא ערך יסוד מן המעלה הראשונה, הרי, כמו לגבי ערכי יסוד אחרים, לא פעם צריך לאזן אותו כנגד ערך אחר, ובכלל זה הערך של בטחון הציבור. כפועל יוצא, יש מקרים בהם האיזון הראוי מוביל למסקנה כי אין הצדקה לחשוף את הציבור לסכנה הנובעת משחרור נאשם מן המעצר, אף אם יש בכך כדי לפגוע בשוויון. שנית, אף אם אין הבדל מהותי בין העורר לבין רפאלוב בכל הנוגע לחלקם בביצוע העבירה ולעבר הפלילי שלהם, עדיין יש הבדל מהותי ביניהם. העורר שוחרר מן המעצר בתיק אחר, הפר את האמון שביהמ"ש נתן בו והוכיח בכך שאין הוא ראוי להשתחרר מן המעצר פעם נוספת.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.2.00).
ע.פ. 5106/99 - סעידי אבו ניג'מה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש (רכישת טרקטור גנוב)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בביצוע עבירה של מסחר ברכב גנוב בכך שרכש תמורת 12,000 ש"ח טרקטור משלשה שגנבו את הטרקטור ביודעו כי הטרקטור גנוב. שלשת המוכרים הועמדו לדין, וביהמ"ש גזר לאחד מהם, שהורשע ב-24 אישומים שעניינם עבירות גניבת רכב, 4 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי; אחר שהורשע ב-11 אישומים של גניבה וסחר נדון ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי; ונאשם שלישי, בן דור, נדון ל-15 חודשי מאסר שמתוכם 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות. כתב האישום נגד המערער הוגש רק כעבור כ-3 שנים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע העבירה וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי. השופטת שהטילה עליו את העונש ציינה בגזר דינה כי היא נוהגת להטיל על גנבי
רכב וקוני רכב גנוב, שאין להם עבר פלילי, תקופה מינימלית של מאסר בפועל, שאורכה נע בין שליש לבין מחצית העונש המירבי. כאשר מדובר בגנב טרקטור "שזו גניבה חריגה וחצופה" יש לדעתה לגזור עונש מאסר בפועל שבין 3 ל-4 שנים. לכן, הוסיפה, אילו היתה צריכה לגזור את דינו של המערער ללא קשר עם מישהו אחר מן המעורבים היתה גוזרת עליו בין 4 ל-5 שנות מאסר שכן מדובר בסחר בטרקטור גנוב. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה.
ב. ב"כ המדינה הסכימה כי הערעור על חומרת העונש יתקבל וכי יוטל על המערער עונש זהה לעונש שהוטל על בן דוד, היינו ששה חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו-9 חודשים מאסר על תנאי. זאת, הן משום עקרון אחידות הענישה והן בשל העיכוב שחל בהגשת כתב האישום נגד המערער. כמו כן במהלך השנים שחלפו לא הסתבך המערער, שעברו היה נקי בעת גזירת הדין, בכל עבירה נוספת. עמדת המדינה ראוייה היא.
ג. ענישת עבריינים אינה עניין מיכני. לא ראוי להטיל גזרי דין לפי תעריפים. בגדר שיקול הדעת הרחב שמוענק לשופטים, כאשר החוק קובע לרוב עונש מירבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיבידואליים העומדים בפניהם. קביעת העונש צריכה להיעשות מתוך התחשבות במכלול מטרות הענישה ועל ביהמ"ש לתת למטרות הענישה השונות משקל יחסי ההולם את נסיבות המקרה המסויים והנאשם המסויים שבפניו, ולאזן ביניהם. כך, בעניין שלפנינו הורשע המערער בביצוע עבירה של מסחר ברכב, שבמקרה אינדיבידואלי עשויה שלא להיכנס לגדר העבירות המהוות מכת מדינה, שאז מחמירים בדין. "מכת מדינה" עניינה רק בגניבת רכבים וסחר בהם המתבצעים ע"י אנשים המתפרנסים דרך קבע מביצוע עבירות אלה. אין זה המצב בענייננו. כאן נגזר דינו של המערער על פי תעריף ענישה שלא היה מקום לקבוע ולפיכך יוקל ענשו של המערער כאמור לעיל.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 2.2.00).
רע"פ 9237/99 - רונן מאיר נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה(הערעור נדחה).
א. ביום 8.6.97 נפסל המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שלשה חודשים. ביום 21.1.98 נרשם למבקש דו"ח תנועה שבמהלכו התברר כי המבקש נוהג בזמן פסילה והוגש נגדו אישום באשמת נהיגה בזמן פסילה. הוא הורשע ודינו נגזר לפסילת רשיון ל-6 חודשים וקנס כספי. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. זוהי בקשת רשות ערעור על פסה"ד. התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות נכונה היא וניתנת בזה רשות ערעור בשאלה אחת בלבד כדי להעמיד הלכה על מכונה בסוגיה העומדת לדיון, שהיא, ממתי מתחילה תקופת פסילה שיפוטית של רשיון נהיגה, כאשר הרשיון פקע בינתיים. בימ"ש השלום לתעבורה לא דן בשאלה זו, ביהמ"ש המחוזי דן גם בשאלה זו. הבקשה לרשות ערעור נדונה איפוא כערעור והערעור נדחה.
ב. המבקש טוען כי בעת שנתפס כבר חלפה תקופת שלשת החודשים מיום פקיעת רשיונו ולפיכך לא נהג באותו מועד בתקופת פסילה. את טענתו מעגן המבקש בתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה הקובעת, כי רשיון שנפסל, פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו. המשיבה דוחה פרשנות זו וטוענת כי התקנה עניינה ברשיון שאבד ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע, ואילו בענייננו רשיונו של המבקש לא אבד אלא רק פקע ולפיכך לא חלה התקנה כלל. יש להבחין בין
עצם הפסילה ע"י ביהמ"ש שנכנסת לתוקפה מיד, לבין אי הבאת תקופה כזו או אחרת בחישוב תקופת הפסילה. המשמעות היחידה העולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו היא יצירת אבחנה בין תוקפה הנורמטיבי של הפסילה לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד ספירת מניינה של תקופת הפסילה. הפסילה נכנסת לתוקף מיד ואילו חישוב תקופתה מתחיל מיום ההמצאה. מי שלא המציא את הרשיון, נוהג במהלך כל התקופה מאז גזר הדין בהיותו בפסילה ורק משימציא את הרשיון, יחל מרוץ תקופת הפסילה שנקבעה ע"י ביהמ"ש. בכל אותם מקרים, כאשר לא מילא הנהג שרשיונו נפסל אחר הוראות החוק ולא עשה את הפעולות הנדרשות ממנו, נמצא הוא בתקופת פסילה. משך תקופת הפסילה שנגזרה עליו, מתחיל להימנות מאותו מועד בו עשה הנאשם את הפעולה שהחוק דורש ממנו לעשותה, לפי המקרה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 15.2.00).
בש"פ 9322/99 - עבד מסארווה נגד מדינת ישראל
*עיון בחומר חקירה ע"י הסניגור והגדרת חומר חקירה(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של ביצוע מעשים מיניים במתלוננת, שעבדה יחד עמו במפעל. בפתיחת המשפט הגיש הסניגור בקשה לאפשר לו לעיין בתיקים הרפואיים של המתלוננת, בתיק לשכת הגיוס ובתיקי בתי הספר בהם למדה בילדותה. בין נימוקי הסניגור היתה הטענה כי המשטרה הודיעה בעת עריכת המעצר של המבקש כי למתלוננת יש "ליקוי נפשי" והמשטרה קיבלה מידיה ויתור על סודיות רפואית. המתלוננת סירבה ליתן לסניגור ויתור על סודיות רפואית. לפיכך ביקש הוא מביהמ"ש שיורה על הגשת חומר לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ. בדיון הוחלט על הגשת חומר מסויים שהיה בידי התביעה והשופט דחה את הבקשה להמצאת תיקי בית הספר וכן את הויתור על סודיות רפואית שהמתלוננת סירבה להעביר. כן דחה את הבקשה לקבל את תיק לשכת הגיוס. השופט קבע כי כל החומר האמור אינו בגדר "חומר חקירה" לעניין סעיף 74 הנ"ל. הערר נדחה.
ב. בפסיקה נקבעו מבחנים כלליים שיסייעו לזהות את ההגדרה של "חומר חקירה" לצורך מסירתו לידי הסניגוריה לפי סעיף 74. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר "חומר חקירה" ויש לתת פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום הינו "חומר חקירה". ככלל, מדובר בחומר רלבנטי שנאסף ע"י המשטרה במהלך חקירה וחומר זה מועבר מהמשטרה לתביעה. העובדה שהחומר כלל אינו בידי גורמי החקירה והתביעה, מצביעה בדרך כלל על כך, שאין מדובר בחומר חקירה. בדרך העניינים הרגילה, כאשר נעשות פעולות חקירה באופן ענייני ובתום לב, החומר אינו בידי גורמי החקירה רק משום שלא נמצא על ידם כרלוונטי לחקירה. הנחה נוספת היא כי אל לה לתביעה להפעיל שיקול דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש לאפשר לו להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על פי שיקול דעתו המקצועי. על פי סעיף 74(ב) לחוק רשאי ב"כ הנאשם לפנות לביהמ"ש כדי שיורה לתובע לאפשר לו לעיין בחומר שהוא לטענתו "חומר חקירה". לעניין זה נקבעה פרוצדורה לפיה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של ביהמ"ש בלבד, כדי שזה יכריע בשאלה אם אכן מדובר בחומר חקירה.
ג. בעניין דנא ביקש העורר מביהמ"ש חומר שלא נתפס ע"י המשטרה ולא היה בחזקתה, ואף אין לה ידיעה על המצוי בו - תיק לשכת הגיוס ותיקי בית הספר שהמתלוננת למדה בו. מדובר בתיקים המוחזקים בידי גורמים שונים, חומר שעל פני הדברים אין לראות את הרלוונטיות שלו לבירור האשמה ולפיכך, גם לא נתפס על ידי המשטרה.
אכן אין לשלול אפשרות כי חומר שכלל לא מצוי בידי המשטרה ולא נתפס על ידה, ייראה לסניגור כרלוונטי להגנה. בנסיבות אלה, המסלול שבו יהיה על הסניגור לצעוד איננו על דרך של בקשה לעיון בחומר חקירה על פי סעיף 74 לחוק. ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 108 לחוק, ולבקש מביהמ"ש כי יצווה על הזמנת עד כדי שיביא את התיק או החומר המצוי בידיו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד צבי לוטן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.2.00).
ע.א. 2606+5168/97 - איילון, חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. חאלד גנאם ואח'(מחוזי חיפה - ת.א. 1208/92 - הערעור נתקבל).
*אי הכרה בתאונה שאירעה כשהתובע עמד על כף טרקטור וגזם עצים כתאונת דרכיםא. חאלד גנאם (להלן: התובע) נפגע קשות בתאונת עבודה, שעה שעסק בגיזום עצים, כשהוא עומד על כף טרקטור מורמת לגובה של 4 מטרים. במהלך עבודתו, נפגע מפגיעת כבל חשמלי, ונפל מכף הטרקטור. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נתבעו, בין היתר, גבריאל קצרה (להלן: קצרה) אשר ישב בעת המקרה במושב הנהג בטרקטור, וכן חברת הביטוח אשר ביטחה את הטרקטור (להלן: איילון). על פי טענת התובע כלפיהם, היווה האירוע תאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לחילופין, נתבעו בעילה של רשלנות, קצרה, מעבידתו של התובע (להלן: המעבידה) וחברת החשמל, למקרה שיקבע שהתאונה אינה תאונת דרכים. בית המשפט פסק שהתאונה היתה תאונת דרכים וכי היה לה כיסוי ביטוחי, וקבע את אחריות קצרה ואיילון לפצות את התובע עקב התאונה. הערעור של חברת הביטוח איילון נתקבל.
ב. הטענה שתאונה זו היתה תאונת דרכים משעינה עצמה על אחת החזקות המרבות שבהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לאמר: "יראו כתאונת דרכים גם... ארוע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי". המחלוקת היא, אם התאונה נגרמה עקב ניצול הכח המכני של הטרקטור, וביתר דיוק, האם קיים קשר סיבתי-משפטי בין ניצול הכח המכני של הטרקטור לבין התחשמלות התובע, על כל תוצאותיה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבחן בדבר קיום קשר סיבתי במובן זה הוא "מבחן הסיכון", בחן את נסיבות המקרה, והגיע למסקנה שעל פי המבחן האמור הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין ניצול הכח המכני של הטרקטור, אשר הרים את הכף לגובה ארבעה מטרים, לבין התאונה אשר ארעה עקב מכת החשמל שקיבל התובע. למסקנה אחרונה זו אין להסכים. לא ניצול הכח המנועי של הטרקטור הוא ש"גרם", משפטית, לתאונה. כח זה הביא אמנם את התובע למצב בו הוא נמצא על הכף בגובה ארבעה מטרים לצרכי עבודת גיזום. אך הפגיעה בתובע באה מחוט החשמל ולא עקב שימוש הכח המנועי של הטרקטור. מכאן, שאין מדובר בתאונת דרכים. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בתובענה החילופית בעילת רשלנות נגד הנתבעים האחרים.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה בלכמן לאיילון, עוה"ד אלי הכהן ועדווי נסרין לתובע, עו"ד חננאל שרעבי לקצרה, עוה"ד מיכה קפלנסקי ודנה לוי למעבידה, עו"ד שריה בן ציון לחברת החשמל, עו"ד ליפא ליאור לקרנית. 10.1.00).
ע.פ. 5443/98 - מדינת ישראל נגד יוסף מנשרוב
*ביטול חפיפה של ענשי מאסר(ערעור על חפיפת עונשי מאסר - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע על יסוד הודאתו בעבירות של הריגה, החזקת סכין (שתי האשמות) ואיומים. הוא נדון למאסר בפועל של 15 שנה וביהמ"ש הורה על חפיפת עונש המאסר
עם יתרת תקופת המאסר (שלוש שנים) אותו ריצה המשיב בגין שוד מזוין, בשעה שעבר את עבירת ההריגה. המדינה מערערת על חפיפת העונש. לטענתה, כשמדובר בעבריין כבד בעל עבר פלילי שהמשיך לעבור עבירות קשות בהיותו בכלא והשליט בו טרור, יש לתת משקל מיוחד למטרות הענישה, בין היתר: גמול, הרתעת המערער ואסירים אחרים ומניעת השלטת טרור בבית הכלא על כל ההשלכות הקשות שיש לכך. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע כי מי שנדון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר וביהמ"ש לא הורה שיישא את עונשי המאסר בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. הוראת ביהמ"ש כי ענשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שביהמ"ש יורה כן. נהפוך הוא, מטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא ענשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא "ייהנה מהפחתה" של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת.
ג. במקרה דנן קיימים טעמים כבדי משקל לקבוע שהעונשים יהיו מצטברים ולא חופפים. העבירה בוצעה בתוך כתלי הכלא, הקרבן היה אסיר אחר בכלא, העבירה בוצעה על ידי המשיב שהיה נתון במאסר על עבירה חמורה ביותר בה הורשע, שהיא שוד מזוין. עידוד למשיב על ידי הפחתה כלשהי מן המאסר על ידי חפיפתו, מהווה מסר שלילי לא רק למשיב אלא לכל האסירים האחרים ולעבריינים מסוגו. הצטברות המאסר כשלעצמה אינה מעלה את תקופת המאסר כולו בגין שתי העבירות הנפרדות שבוצעו בזמנים שונים, מעבר לעשרים שנה שהוא העונש המירבי על עבירת ההריגה. לפיכך יש לקבוע כי תקופת המאסר של 15 שנה שנגזרה על המשיב תחל מיום סיום תקופת המאסר שנותרה לו לריצוי בגין השוד המזויין.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג - כהן, טירקל, זועבי. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 27.12.99).
רע"פ 6877/98 - דנרוז שיווק טקסטיל... בע"מ נגד זי.זי. גיבור בע"מ
*תפיסת סחורה בעבירות לפי פקודת סימני מסחר(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה קובלנה פלילית נגד המבקשת ואחרים בעבירות לפי פקודת סימני מסחר בטענה כי הנאשמת (המבקשת דנא) ואחרים משתמשים שלא כחוק באריזות שבהן מופצים גרבונים מתוצרת הקובלת (גיבור סברינה) להפצת גרבונים מתוצרת אחרת. עם הגשת הקובלנה נערך חיפוש, עפ"י צו שופט, ע"י המשטרה ונתפסה כמות גדולה של גרבונים באריזותיהם. בקשת המבקשת היא להחזיר לה את הגרבונים בהתחשב בקיומה של מחלוקת אזרחית בין המבקשת לבין המשיבה בדבר זכותה של המבקשת להשתמש באריזות, על אף טענת המשיבה שהאריזות מטעות את הציבור להאמין שהם קונים גרבוני המשיבה וכן הנזק הרב שנגרם למבקשת ע"י תפיסת כמות גדולה של גרבונים שהוכנו להפצה בשוק. ביהמ"ש דלמטה דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הקובלנה שבקשר אליה נתפסו הגרבונים תוקנה והאישום על פיה, שכלל במקורו עבירות של זיוף, צומצם לשימוש באריזות מטעות. הבעלות על זכות השימוש באריזות האמורות - לרבות הטענה בדבר כוחן המטעה - שנוייה במחלוקת וזו תידון במסגרת ההליך שיקויים על פי הקובלנה. לענין הוכחת האשמה, נושא הקובלנה, זקוקה המשיבה למדגם קטן בלבד מן האריזות ה"תפוסות". החזקת כל כמות האריזות ה"תפוסות" כאשר הגרבונים בתוכן, מכוונת להבטיח את חילוטן, אם ביהמ"ש שידון בקובלנה ירשיע את המבקשת ויורה על חילוט כאמור. עם ביטול האישום בעבירה של "זיוף" הסיכוי
לחילוטם של הגרבונים - להבדיל מהאריזות - נראה קטן; ואילו את הנזק שיגרם לקובלת אם תינתן למבקשת ההזדמנות לשווק את ה"תפוסים", ניתן למזער על ידי חיוב המבקשת "להזהיר" את הקונים בסימן נאות על פני האריזות כי תכנן אינה מתוצרת "גיבור סברינה". אם הקובלת תהיה בדעה כי על אף האזהרה נגרם לה נזק היא תוכל לתבוע את נזקה בהליך אזרחי מתאים.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד גילת למערערת, עוה"ד עופר בר און ורוית ברעם למשיבה, עו"ד אריה פטר למדינה. 31.5.99).
רע"א 3614/97 - דן אבי יצחק ועופר נמרודי נגד חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח'
*איסור פרסום הליכי משפט או כתבי בי-דין בתביעה על לשון הרע(הבקשה נדחתה ברוב דעות השופטים אור וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעות על לשון הרע בשל פרסומים בעיתונות הכתובה ובשידורי הטלויזיה שלפיהם עו"ד אבי יצחק ועופר נמרודי קשרו קשר שלפיו יפעל עופר נמרודי למינוי עו"ד אבי יצחק למשרת היועץ המשפטי לממשלה ועו"ד אבי יצחק הבטיח להטות חסד לנמרודי, אם ייבחר למשרה, בקשר להליכים התלויים ועומדים נגד נמרודי. המשיבים הגישו כתבי הגנה ובהם נכללו טענות החורגות ממסגרת הפרסומים המקוריים. הטענות הנוספות נוגעות לאי התאמתו של עו"ד אבי יצחק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, והנסיבות שהניעו את נמרודי להגיש את התביעה. המבקשים ביקשו לאסור פרסום ברבים של הליכי ביהמ"ש, לרבות הליכי ביניים וכתבי בי דין וזאת על יסוד סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע. המשיבים התנגדו לאיסור הפרסום וביהמ"ש המחוזי קיבל את גישת המשיבים ודחה את בקשת המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ברוב דעות השופטים אור וגב' שטרסברג-כהן, בפס"ד עיקרי מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. בשני פסקי הדין נדונו בהרחבה שאלות הסמכות של בימ"ש לאיסור הפרסום של הליכי ביהמ"ש או של כתבי בי-דין, האיזון בין פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת לבין ההגנה על שמו הטוב של בעל הדין, האבחנה בין איסור הפרסום כשמדובר באדם פרטי לבין איסור הפרסום כשמדובר באישיות ציבורית, השאלה אם הפרסום שמבקשים את איסורו יש בו כדי להוסיף נזק לשמו הטוב של התובע מעבר לנזק שנגרם לו בפרסום המקורי וכיוצא באלה נושאים. בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות כי בנסיבות המקרה דנן, כאשר מדובר בשניים שניתן לראותם כאישיות ציבורית לעניין זה, אין לאסור את הפרסום. אם הפרסום לא יהיה הוגן כי אז תעמוד בפני התובעים האפשרות להגיש תביעה חדשה בגין הפרסום הנדון.
(בפני השופטים: א. גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. 23.6.98).
ע.פ. 9265/96 - אוקטאי אברמוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה וחומרת העונש.
* הכרזת עד כ"עד עויין"(מחוזי ת"א - ת.פ. 65/96 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער ואשתו - כיום גרושתו - (להלן: המתלוננת) עבדו בפרק הזמן הרלבנטי במפעל לעיבוד בשר. באחד הימים, בעקבות חשד שהתעורר בלב המערער כי המתלוננת מקיימת יחסים אינטימיים עם עובד אחר במפעל, היכה אותה המערער במפעל וכינה אותה "זונה". לאחר מכן פתח המערער במסכת התעללות קשה במתלוננת שנמשכה כשבוע. בפרק זמן זה היכה את המתלוננת, בעט בה, חתך את ידיה, דקר אותה בסכין, כיבה
סיגריות בוערות על גופה, תלה אותה למספר שניות בצווארה ושפך עליה מים רותחים. בשבוע זה מנע המערער מהמתלוננת לצאת מן הבית. רק כעבור שבוע הצליחה המתלוננת לעזוב את הבית ולהגיע לתחנת המשטרה כשהיא חבולה ופצועה בצורה חמורה. המערער לא חלק על עצם קיומן של הפגיעות שנמצאו על גופה של המתלוננת, אך טען כי הוא נושא באחריות לחלק מן הפגיעות ואילו את יתר הפגיעות היא ביצעה בעצמה. במשטרה הודה המערער כי גרם את מרבית החבלות שעליהן התלוננה המתלוננת אך בתשובתו לכתב האישום הכחיש את גירסתו וחזר בו מן ההודאה שמסר במשטרה. העדה העיקרית - למעשה היחידה - היא המתלוננת עצמה. כתב האישום מבוסס על הדברים שמסרה המתלוננת בהודעותיה במשטרה. בהודעות אלה מסרה גם כי המערער תקף גם את שני ילדיהם הקטינים ובכתב האישום יוחסה למערער עבירת תקיפה של הקטינים באישום נפרד שממנו הוא זוכה.
ב. במהלך חקירתה הראשית בבית המשפט סטתה המתלוננת מן הגירסה שמסרה בקשר לתקיפת הילדים וביהמ"ש הכריז עליה - בהקשר זה - כעדה עויינת וקיבל כראייה את ההודעות שמסרה במשטרה. מאידך לא חזרה בה המתלוננת, בחקירה הראשית, מהגירסה שמסרה בקשר למעשי ההתעללות, אך במסגרת החקירה הנגדית "נשברה" וטענה כי היא והמערער יחדיו אחראים לחבלות שנגרמו לה. ביהמ"ש קיבל כראיה את ההודעות שמסרה המתלוננת במהלך חקירתה במשטרה וזאת לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ולאחר שמצא להודעותיה "דבר לחיזוק" הרשיע את המערער בעבירה של "חבלה בכוונה מחמירה" - במקום "חבלה חמורה בנסיבות מחמירות" שיוחסה לו בכתב האישום - וכן "פציעה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא". על יסוד הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער 12 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו כאשר ההרשעה של חבלה בכוונה מחמירה בוטלה והמערער הורשע בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות כפי שיוחסה לו בכתב האישום ובעקבות זאת הוקל העונש והועמד על 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ג. מקום שעד מוכרז כ"עד עוין" בהקשר לפרשה אחת ממספר פרשיות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, מתייחסת ההכרזה לאותה פרשה בלבד. אם בעקבות ההכרזה מוגשות לביהמ"ש הודעות של העד במשטרה, על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות, ההודעות משמשות כראיה רק לעניין הפרשה המסויימת שבקשר אליה הוגשו ויש להתעלם מתוכנן ככל שמדובר בפרשיות אחרות. במקרה דנא זוכה המערער מהפרשה שבקשר אליה הוכרזה המתלוננת כעדה עויינת ולכאורה לא היה ביהמ"ש רשאי להיזקק להודעות אלה כראייה לעניינה של פרשת ההתעללות. ברם, ההודעות האמורות הוגשו ונתקבלו כראיה מכח סעיף 10א גם בהקשר לפרשת ההתעללות במתלוננת. זאת במהלך החקירה הנגדית של המתלוננת כאשר "נשברה" וחזרה בה מן הגירסה שמסרה בהקשר זה בהודעותיה. מקום שעד מוסר בחקירתו הנגדית גירסה שונה מזו שמסר בהודעה במשטרה, רואים אותו כמי "ששינה את טעמו" כאמור בסעיף 10א ואין נפקות לעניין זה לעובדה שהעד שינה את גירסתו בשלב החקירה הנגדית ולא בשלב החקירה הראשית.
ד. אשר לטענה כי לא הוכחה "כליאה" כמשמעותה בחוק העונשין לצורך הרשעת המערער בכליאת שווא - בהודעות במשטרה מסרה המתלוננת כי המערער נעל את דלת דירתם והחזיק את המפתח ברשותו במשך שבוע ההתעללות. ביום כליאתה האחרון הבחינה המתלוננת כי המערער ישן, ניצלה את ההזדמנות, יצאה את הדירה, נעלה את הדלת ומיהרה למשטרה. על כן בדין הורשע המערער בכליאת המתלוננת. העובדה שהילדים יצאו ונכנסו במשך השבוע מן הבית אינה משנה את העובדה שהמערער מנע מהמתלוננת לצאת מן הדירה
ולעניין העבירה שבסעיף 377 לחוק העונשין די ב"מניעת" היציאה, בנסיבות שעליהן מסרה המתלוננת, כדי להביא את המערער בגידרו של "כולא" שלא כדין.
ה. כאמור, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שדינה 20 שנות מאסר במקום בעבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שיוחסה לו בכתב האישום שדינה 14 שנות מאסר. צודק הסניגור שביהמ"ש היה מנוע מלעשות כן משום שלא ניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן בפני האשמה החמורה ביותר. העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום מסתפקת בקיומה של "מחשבה פלילית" ברמה של "פזיזות" ואילו העבירה שבה הורשע דורשת קיומה של "מחשבה פלילית" ברמה של "כוונה". המערער לא "הוזהר" במהלך הדיון מפני סיכון של הרשעה בעבירה חמורה יותר וממילא אין לומר שהיה ער לסיכון זה וקידם את פניו הלכה למעשה. על כן יש להמיר את ההרשעה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
ו. הסניגור טוען כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להרשיע את המערער גם בגרימת חבלה וגם בפציעה בנסיבות מחמירות כאשר בבסיס השתיים עומדת אותה התנהגות. טענה זו אין לקבל. מדובר בסדרת מעשים שנעשו בנקודות זמן שונות במהלך שבוע התעללות ואף שנעשו במסגרת מסכת התעללות מתמשכת אחת, רשאי היה ביהמ"ש להתייחס בנפרד למעשי ההתעללות שגרמו ל"חבלה" ול"פציעה". דקירת המתלוננת מהווה פציעה בנסיבות מחמירות ואילו חבלה שנגרמה לה בפניה בשל פגיעת קומקום שהטיל כלפיה המערער מהווה גרם חבלה בנסיבות מחמירות.
ז. אשר לעונש - העונש שנגזר על המערער חמור אך ההתעללות העומדת בבסיס ההרשעה חמורה אף היא. חומרה זו מן הדין שתבוא לכלל ביטוי חד וברור ברמת העונש. עם זאת, לנוכח החזרת ההרשעה לעבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהתחשב בכך שהחבלות והפציעות שגרם המערער למתלוננת אינן בעלות השלכות קבע, יש מקום לקיצור תקופת המאסר. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 10 שנים והמאסר על תנאי על שנתיים.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד גב' פלמור - הרץ למשיבה. 21.6.99).
ע.פ. 4596/98 - נטלי באקו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של תקיפת ילד ע"י אמו ועבירה של "התעללות בקטין"(מחוזי ת"א - ת.פ. 511/95 - הערעור נדחה פה אחד בחלקו וברוב דעות בחלקו השני).
א. על פי כתב האישום שהוגש נגד המערערת היא היכתה בהזדמנויות שונות, במהלך השנים 95-94, את שני ילדיה. בנוסף הואשמה כי היכתה את בתה באמצעות שואב אבק ואת בנה באגרוף ושברה אחת משיניו. נוכח מעשים אלה הועמדה לדין בגין התעללות בקטין וכן בגין תקיפת קטין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של תקיפה וכן בעבירה של התעללות בקטין והורה על העמדתה בביקורת שירות מבחן למשך 18 חודשים. כן נדונה לשנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בשני פסקי דין מקיפים, בהם נדונו בהרחבה הנושאים הנוגעים ל"חינוך" של ילדים ע"י הוריהם, דן ביהמ"ש העליון בשאלה מה היא המידה הסבירה של הפעלת כח פיזי של הורים כלפי ילדיהם וכן אימתי ניתן לראות בהתנהגות של ההורים כלפי הילדים התנהגות של "התעללות". ביהמ"ש העליון, ברוב דעות השופטים גב' בייניש והנשיא ברק, בפס"ד מפי השופטת בייניש, קבעו שבמקרה הנדון היה מקום להרשיע את המערערת הן בעבירה של תקיפה והן בעבירה של התעללות. מנגד סבר השופט אנגלרד
כי אכן היה מקום להרשיע את המערערת בעבירה של תקיפת הקטין אך לא בעבירה של התעללות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד א. שנצר למערערת, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 25.1.00).
בש"פ 7323/98 - מדינת ישראל נגד ברוך רג'ואן
*חילוט ערבות שניתנה להבטחת הופעתו של נאשם במשפטו(ערר על אי חילוט ערבות שניתנה לשחרור נאשם שברח לחו"ל - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, שוחרר בערובה וביהמ"ש נעתר לבקשתו והתיר לו לצאת מן הארץ בתנאי שיפקיד ערבויות מסויימות. המשיב לא שב ארצה והמדינה ביקשה את חילוט הערבות. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בהסתמכו על סעיף 51 לחוק המעצרים הקובע לאמור "שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא בפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט ערבות...". ביהמ"ש סבר כי בדיון לפי סעיף זה "המשוחרר חייב להיות בפני השופט הדן בבקשת החילוט" כפי שנאמר בסעיף האמור, היינו, "שהובא לפניו בשל הפרת התנאי". ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה וקבע אף הוא כי המשוחרר חייב להיות בפני השופט הדן בבקשת החילוט. הערעור נתקבל.
ב. פרשנות סעיף 51 לפי פשט לשונו, לאמור, כי דיון בבקשת החילוט לעולם לא יתקיים בהיעדרו של המשוחרר בערובה - תגרום לתוצאה אבסורדית ולסיכול תכליתה של הערובה, במקרים שבהם נעלם המשוחרר בערובה ולא ניתן להביאו בפני ביהמ"ש. בנסיבות בהן פרשנות לשון החוק כפשוטה מביאה לתוצאה בלתי הגיונית, נוקט ביהמ"ש בדרך של פרשנות תכליתית. כך יש לנהוג בפירוש סעיף 51 לחוק המעצרים כדי למנוע תוצאה אבסורדית שמי שנמלט אי אפשר יהיה לחלט את הערובה שבאה למנוע את הימלטותו מן הדין. ניתן לפרש את המילים "שהובא בפניו" בדרך הפרשנות התכליתית, כאילו בסעיף נכתב "למעט מי שנמלט ואי אפשר להביאו בפני ביהמ"ש" ועל כן יתקיים הדיון בהיעדרו. ניתן גם לראות באי חזרתו של המשוחרר בערובה לארץ משום ויתור על זכותו להתייצב לדיון ולפיכך ניתן לקיים את הדיון בהיעדרו.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט טירקל, הוסיפו השופטים קדמי ואריאל. עו"ד אריה פטר לעוררת, עו"ד אהרון רוזה למשיב. 17.8.99).
ע.א. 2313+2371/98 - שר המסחר והתעשיה ואח' נגד מינקול בע"מ ואח'
*הטלת היטל בטחה על יבוא שקדים(הערעור נתקבל).
א. לשר המסחר והתעשיה (להלן: השר) נתונה הסמכות, על פי חוק היטלי סחר, להגן על הייצור המקומי מפני יבוא מתחרה, באמצעות הטלת היטל בטחה. השר עשה שימוש בסמכות זו כדי להגן על הייצור המקומי של שקדים מפני יבוא מתחרה מארצות הברית. היטל כזה הוטל כבר לפני שנים ומפעם לפעם שונתה צורת ההיטל. באשר לדרך שבה נקבע כיום ההיטל פנו המשיבים (היבואנים) לביהמ"ש המחוזי וטענו כי הצו האחרון חסר תוקף שכן בהליך קבלתו נפלו פגמים, ובין היתר, כי בפני השר לא היתה תשתית עובדתית מספקת לשם הוצאת הצווים וכן כי השר פעל לפי נתונים שאסף משרד החקלאות ולא לפי נתונים שאסף משרדו. הערעור נתקבל.
ב. נקודת המוצא היא שהצו, כמו כל החלטה מינהלית, נהנה מחזקת החוקיות וכל הטוען אחרת עליו הראיה. לגוף העניין, ביהמ"ש הקפיד יתר על המידה עם השר הן בדבר איסוף נתונים והן בדבר שקילת השיקולים השייכים לעניין. בבדיקת חוקיות
הצו אין ביהמ"ש שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של השר. בענייננו, עובדה חשובה היא כי הצו בעניין היטל השקדים לא היה הראשון, שהיה בו כביכול חידוש מפתיע. היטל מעין זה היה קיים זה מספר שנים והצורך בשינויו נבע מכך שחלו שינויים דרסטיים במחירי השקדים והצו לא השיג את מטרתו. הצו נדון בוועדת הכספים של הכנסת ואושר ע"י הוועדה וכאשר חקיקת משנה זוכה לאישור ועדה מוועדות-הכנסת ביהמ"ש ינהג במשנה זהירות לפני שיפסול אותה. אין פגם בכך שהשר הסתמך בשיקוליו על הנתונים שנאספו ע"י משרד החקלאות ובמיוחד החישוב של עלות הייצור המקומי. אין גם פגם שהשר התחשב בפגיעה האפשרית בהסכמי הסחר עם ארה"ב. המסקנה היא שלא היה יסוד לפסול את חוקיות הצו.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' מיקי חשין לשר, עוה"ד ל. אביגדורי, שאול פלד ושירי רפאלי למשיבים. 27.2.00).
רע"פ 6034/99 - לימור ושמעון כהן נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים(הערעור נדחה).
*חישוב מועדים לצורך ביצוע צו הריסה מינהליא. ערעור זה מעורר שאלה של חישוב מועדים לצורך הביצוע של צו הריסה מינהלי לפי סעיף 38א' לחוק התכנון והבנייה. הסעיף מחייב הגשת תצהיר חתום על ידי מהנדס הוועדה המקומית המציין כי הבניין הוקם ללא היתר או שהוא חורג מן ההיתר, כי לא נסתיימה הקמת הבניין או שנסתיימה לא יותר מ-60 ימים לפני יום הגשת התצהיר, כי ביום הגשת התצהיר אין הבניין מאוכלס או שמאוכלס תקופה שאינה עולה על 30 ימים. כן נקבע כי לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, וכי לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו 30 ימים מיום הגשת התצהיר של המהנדס. השאלה העיקרית בערעור זה הינה כיצד מחשבים את הזמן בו ניתן לבצע צו הריסה מינהלי כאשר מדובר בתקופה של 30 הימים "מיום הגשת התצהיר". שאלה אחרת הינה מהי "התייעצות" עם היועץ המשפטי. ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע כי יום הגשת התצהיר הוא היום שבו המהנדס חותם על התצהיר ובענייננו עברו למעלה מ-30 יום מעת שהמהנדס חתם על התצהיר ועד שהגישו המערערים את הבקשה לביטול הצו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המועד מתחיל מיום הגשת התצהיר ליו"ר הועדה המקומית ועל כן אין מקום לביטול הצו. הערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בעניין הפירוש שיש לתת ל"יום הגשת התצהיר". כך שיש למנות אותו מיום שהוגש התצהיר ליו"ר הוועדה המקומית. אולם מכאן אין נובע כי בכל מקרה ניתן לבטל צו הריסה מינהלי תוך 30 ימים מיום שהתצהיר הוגש ליו"ר הוועדה. יש חשיבות לשאלה מתי התצהיר הוגש. אם הוגש באיחור יהיה בכך כדי לקצר את התקופה לביצוע הצו או אף למנוע את הוצאת הצו. צריך שבכל מקרה יבוצע הצו תוך תקופה של 90 ימים מיום שנסתיימה הקמת הבניין ואם הבניין אוכלס - תוך תקופה של 60 ימים מיום אכלוס הבניין. כך עולה מסעיפי החוק.
ג. אשר לשאלה אם די בחוות דעת של היועץ המשפטי כדי לקיים את חובת ההתייעצות - עניין זה תלוי בנסיבות כל עניין ועניין. ייתכנו הבדלים בין מקרה למקרה. במקרה פשוט, אם היועץ המשפטי סבור כי אין בעייה משפטית ואין מניעה משפטית להוצאת צו הריסה, די שהוא אומר זאת במכתב, בקיצור ובפשטות, בהסתמך על התצהיר החתום בידי מהנדס. לעומת זאת, במקרה מורכב ובעייתי, ייתכן שיהיה צורך לפי
בקשת היועץ המשפטי או לפי בקשת יו"ר הועדה המקומית לקיים התייעצות מורכבת יותר. ביהמ"ש לעניינים מקומיים שאליו יוחזר התיק יכריע בטענה זו של המערערים.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גד ויסקינד למערערים, עו"ד אלי מלכה למשיב. 14.2.00).
רע"ב 256/00 - שמעון מסיקה נגד ועדת השחרורים
*הפקעת רשיון של אסיר שעבר עבירה בתוך תקופת הרשיון (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון בשעתו ל-30 חודשים מאסר בפועל, תקופת המאסר קוצרה לשנתיים ולאחר שריצה 2/3 שוחרר ברשיון. במהלך תקופת הרשיון עבר עבירה, הורשע והוטל עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס. בגין ההרשעה הפקיעה ועדת השחרורים את רשיונו של המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתו של המבקש נגד ועדת השחרורים ובקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש אינו מתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. גדר וסוג השיקולים אותה נדרשת ועדת השחרורים לשקול בבואה לשלול רשיונו של אסיר, נדונה והוכרעה ע"י ביהמ"ש העליון ואין מקום לדון בכך מחדש. כך שמהיבט זה אין הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. אך גם לגופו של דבר אין פגם בהחלטת ועדת השחרורים. שחרור ברשיון איננו זכות קנויה של נאשם שהורשע בדינו. הוא ניתן כעידוד וכהוקרה ובתנאים, ביניהם, בתנאי שהאסיר לא יבצע עבירה בתקופת הרשיון. בענייננו, ביצע המבקש עבירה כעבור שלשה חודשים מעת ששוחרר ברשיון ואם כי לא היתה זו עבירה חמורה במיוחד, הרי היתה זו עבירה מאותו סוג של ההרשעות הקודמות של המבקש, 15 במספר. לפיכך בדין הוחלט על ביטול הרשיון.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 7.2.00).
דנ"פ 5035/99 - בנימין דורפמן ורון וינבאום נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף בעבירות מרמה (העתירה נדחתה).
העותרים הורשעו בעבירות מירמה במטרה להתחמק מתשלום מע"מ, במסגרת מסכת הונאה שבעזרתה גבו כ- 1.7 מיליון ש"ח מע"מ ושילשלו את הכסף לכיסם, במקום להעבירו לשלטונות המע"מ. לעותרים נגזרו ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ש"ח. ערעורם לביהמ"ש העליון נדחה ועתה הם עותרים לדיון נוסף באשר לחומרת העונש. את טענותיהם מכוונים העותרים לשניים: לסירובו של ביהמ"ש להתחשב בהתארכות ההליכים כשיקול לקולא, נוכח תרומתם של העותרים להתמשכות ההליכים; לסירובו של ביהמ"ש להתחשב במחצית העונש שנכלל בעיסקת הטיעון (אשר לה לא נענו העותרים) כ"חסם עליון" לעונש שניתן היה לגזור על העותרים. העתירה נדחתה.
טענות העותרים אינן מעוררות עילה מן העילות המנויות בחוק המצדיקות דיון נוסף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העותרים הם שגרמו לחלק נכבד מן העיכובים בניהול ההליך. כך שאין זו נסיבה מקלה. גם טענתם השניה של העותרים אינה מקימה עילה לקיומו של דיון נוסף. הטענה, כי נאשם קונה לעצמו חזקה בעונש שהוצע לו במסגרת הצעה לעיסקת טיעון אותה דחה, שוללת כל משמעות ממוסד עיסקת הטיעון. אכן, הסכמים יש לקיים, אולם משבחרו העותרים לחזור בהם מעיסקת הטיעון, לה הסכימו בתחילה, וגילו כי עשו מיקח טעות, אין להם להלין אלא על עצמם. מכל מקום, הלכה חשובה, חדשה או קשה ודאי לא נקבעה לענין זה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם שפטל לעותר, עו"ד גב' רבקה לוי - גולדברג למשיבה. 23.1.00).
בש"פ 8123/99 - רשאד אלשוא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה ע"י בן זוגה) (הערר נדחה).
העורר הוא בן זוגה של המתלוננת. הם גרים יחד, לסירוגין, במשך שש שנים, בביתה של המתלוננת. העורר הואשם כי תקף את אחד מילדי המתלוננת, קילל אותו ואיים שירצח אותו. מאוחר יותר באותו יום זרק אבן לעבר הבית ושבר את אחד התריסים. כן נטען כי במספר הזדמנויות במהלך השנים 1997, 1998, גרם העורר כוויות באמצעות סכין מלובנת לאחד מילדי המתלוננת ולמתלוננת עצמה, הכה את ילדי המתלוננת ואת המתלוננת ואף איים עליה. שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ואף המתלוננת עצמה תמכה בעמדה זו. בימ"ש השלום החליט לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית קרוב משפחה. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי ועררה נתקבל. בית המשפט התייחס לנכונותה של המתלוננת שהעורר ישוחרר למעצר בית, בציינו כי מתלוננות בעבירות אלימות מעין אלה נוטות לשנות דעתן מפעם לפעם. כן התייחס בית המשפט לחומרת המעשים המיוחסים לעורר, המלמדים על אלימות בלתי מרוסנת ובלתי נשלטת, ולעובדה כי העורר איים על המתלוננת וילדיה גם בנוכחותה של עובדת סוציאלית. הערר נדחה.
לבקשת הסניגור ובהסכמת ב"כ המשיבה נערכה במסגרת הדיון בערר בדיקה פסיכיאטרית לעורר, על מנת לבדוק אם הוא שולט במעשיו, והאם יכול ביהמ"ש לתת בו אמון כי ימלא אחר תנאי חלופת המעצר. בעקבות הבדיקה ניתנה חוות הדעת, ובה נקבע כי קיימת בעורר מסוכנות כלפי המתלוננת וילדיה, כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הדרוש וכי קיים סיכון שאם יווצר קשר בין העורר למתלוננת ומשפחתה, יפגע בהם העורר. הקשר בין המתלוננת לעורר התחזק לאחרונה, ובנסיבות אלה החשש לשלומם ולביטחונם של המתלוננת ובני משפחתה אך עולה. כמו כן, העורר כבר הורשע בעבר בשל תקיפתה של המתלוננת, וביהמ"ש גזר עליו עונש מאסר על תנאי, שהוא בר הפעלה אם יורשע העורר. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד אורי קינן וקטי צווטקוב לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 27.12.99).
בש"פ 822/99 - עודד שכטר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש ביקש לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי וניתנה החלטה המרשה למבקש לערער על חלק מפסה"ד. בבקשת רשות הערעור ביקש המבקש כי ביהמ"ש ידון בבקשתו כבערעור עצמו, אך ניתנה החלטה שלפיה על המבקש להגיש כתב ערעור. הוא איחר ב-3 שבועות בהגשת כתב הערעור וזו בקשתו להארכת מועד. הבקשה נתקבלה.
סעיף 201 לחסד"פ קובע כי ביהמ"ש רשאי להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות הקצובות בחוק. החוק נותן בידי ביהמ"ש שיקול דעת להארכת המועד אך שותק לעניין הטעמים המצדיקים היענות לבקשה כזו, בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעות כי ביהמ"ש רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. עם זאת אין מקום להיענות לבקשות הללו כדבר שבשיגרה. קיימים שיקולים שונים אימתי להיענות לבקשה להארכת מועד ובמקרה שלפנינו, כשמדובר בתקופה של כ-3 שבועות של איחור, כאשר כפי הנראה חל שיבוש בהבנת ההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון שלפיה צריך להגיש הודעת ערעור מן הראוי להאריך את המועד.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד ישראל בלום למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 3.1.00).