תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 4

ע.א. 2462/97 - הפועלים ליסינג בע"מ נגד טיפול שורש ניהול ושירותים ואח'

התיישנות בהלוואה נושאת ריבית מופרזת. עיסקת "ליסינג" כעיסקת אשראי או עיסקת שכירות(מחוזי י-ם - ת.א. 380/92 - הערעור נדחה).

א. המשיבות עוסקות במתן טיפולי שיניים במרפאות שונות בארץ. בין המערערת לבין המשיבות נחתמו הסכמי ליסינג מימוני שלפיהם התחייבה המערערת לרכוש ציוד רפואי על פי הזמנת והנחיית המשיבה ול"השכיר" את הציוד למשיבה לתקופה של 10 שנים ומנגד התחייבה המשיבה "לשכור" את הציוד ולשלם "דמי שכירות" תקופתיים. הציוד נרכש ו"הושכר" כאמור בהסכמים. משסברה המשיבה כי ההסכמים במהותם הם הסכמי הלוואה וכי שיעור הריבית הגלום בהלוואה זו עולה על שיעור הריבית המכסימלי המותר לפי חוק הריבית, הגישה תביעה לסעד הצהרתי כי פרעה את מלוא חובותיה על פי ההסכמים, לפי שיעור הריבית המכסימלי המותר לפי חוק הריבית, וכן ביקשה החזר סכומים ששילמה מעבר לכך. המערערת התגוננה בטענה כי חלה התיישנות, שכן לדעתה מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההסכם, וכן טענה כי לא מדובר בעיסקת אשראי אלא בעיסקת מכר. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההתיישנות בקבעו כי תחילת תקופת ההתיישנות בהלוואה הוא לא ביום נתינתה אלא ביום התשלום ודין זה חל על תשלום ריבית מופרזת. כן קבע כי התובעת יכולה היתה לייחס את התשלומים שהיא שילמה לקרן ולריבית החוקית וכל מה שנשאר בחוב הוא תשלום הריבית המופרזת ועל כן לא חלה התיישנות. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות של ההסכמים הנדונים מדובר בעיסקת אשראי ולא בעיסקת שכירות. הערעור נדחה.
ב. בפס"ד מקיף דן ביהמ"ש העליון בנושא ההתיישנות בהלוואה הנושאת ריבית מופרזת, השאלה אם מדובר בעיסקת אשראי כאשר נדונה עיסקת ליסינג והגיע למסקנה כי לפי המאפיינים של עיסקה זו, מבלי לקבוע הלכה לגבי כלל עיסקות הליסינג, מדובר בעיסקת אשראי.

(בפני השופטים: אור, טירקל, אילן. החלטה - השופט - אור. עוה"ד פ. רובין ומ. שדה למערערת, עוה"ד י. עשהאל וא. צימרמן למשיבים. 17.2.00).

ע.פ. 1835/98 - אדוארד בקליוקוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, כבן 28, התגורר באחד החדרים בדירה שכורה כשבחדר אחר באותה דירה התגוררה אשה (כבת 26) (להלן: המתלוננת). היחסים בין המערער לבין המתלוננת היו תקינים. באחד הימים, בשעה 7 בבוקר, נכנס המערער אל חדר המתלוננת כשהוא ערום. המתלוננת היתה שקועה בשינה והמערער נשכב עליה והחל בועל אותה. המתלוננת התעוררה, הדפה אותו מעליה והמערער ניסה לפייס אותה. היא סירבה להתפייס, טילפנה לחבר שלה וביקשה שיבוא מיד ואחר הצהרים הגישה למשטרה תלונה על אינוס. המערער הכחיש את דבר התלונה והמשטרה ערכה עימות בינו לבין המתלוננת. ביהמ"ש שמע את עדות המתלוננת, עדות המערער ועדויות נוספות וכן את צילום העימות והגיע למסקנה שהוא נותן אמון בעדויות המתלוננת וחברה על נסיבות המקרה, והרשיע את המערער באינוס. הוא גזר למערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - זו התבססה על האמון שנתן ביהמ"ש בעדויות, ובמיוחד בעדות המתלוננת, ובכך אין להתערב. אכן, היו סתירות בדברי המתלוננת אך אלה סתירות משניות שאינן גובלות באמון שנתן ביהמ"ש בעדותה.
ג. אשר לעונש - המערער טען כי העונש חמור מדי בנסיבות המקרה, במיוחד משום שלא נמצא כי השתמש בכוח, והפסיק את מעשהו מיד לאחר שהמתלוננת הביעה התנגדות למעשה. אכן, אלו שיקולים לקולא ואילו השתמש המערער בכח כדי להמשיך באינוס היה בכך כדי להחמיר את מעשה העבירה, אך ביהמ"ש כבר התחשב בכך כשגזר את העונש. סעיף 345 לחוק העונשין, המגדיר אינוס, וקובע עונש מירבי של 16 שנות מאסר, אינו מבחין בין אינוס אשה "שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכח" לבין אינוס "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה התנגדות...". אינוס אשה תוך כדי שנתה, גם אם אינו מחייב שימוש בכח, הוא אינוס פוגע ומשפיל לא פחות מאינוס בכח. מכל מקום, העונש של 3 שנים וחצי שהוטל על המערער הוא עונש מתון.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. החלטה - השופט זמיר, הוסיף השופט קדמי. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 8.7.99).

רע"א 6106/98 - מדינת ישראל נגד קיבוץ גבולות ואח'

*הגדרת "נכס" לפי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואנגלרד נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).

א. בנובמבר 94 הכריזה הממשלה על תופעות טבע שהתרחשו באותה שנה כעל אסון טבע. במסגרת זו תבעו המשיבים פיצויים בשל נזקי שרב שנגרמו בחנטין שהם חלק מן הצימוח הצעיר שבעצי פרדסיהם. ועדת זכאות דחתה תביעתם, ועדת ערר דחתה את עררם וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים והורה על החזרת העניין לוועדת הזכאות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואנגלרד, בפסק דין מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: חוק פיצוי נפגעי אסון טבע מגדיר שני סוגי "נכס" שנפגעו. הסוג האחד הוא בסעיף 1(1) "גידול חקלאי צומח בטרם נאסף, למעט עצים..." והסוג השני הוא נכס שאינו מנוי בפסקה (1) וכמשמעותו לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. סעיף 3 לחוק קובע כי זכאי לפיצויים בגין פגיעה בנכס לפי פסקה (1) רק אם אותו "נכס" מבוטח מפני נזקי טבע בקרן או אצל מבטח אחר כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח. בענייננו טענו המשיבים כי מדובר בנכס לפי סעיף 1(2) ועל כן לא היה צורך בביטוח ואילו המערערת טענה כי מדובר בנכס לפי סעיף משנה 1(1) ועל כן היה צורך בביטוח ומשלא היה ביטוח אין המשיבים זכאים לפיצויים. הוועדה מינתה מומחה שקבע כי מדובר בנכס לפי סעיף 1(1) ומכיוון שלא היה מבוטח אין המשיבים זכאים לפיצויים.
ג. לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה שהתבססה על חוו"ד ברורה של מומחה. לא היו בידי ביהמ"ש המחוזי כלים לקבוע שנזק זה נגרם לעצים ולא לחנטין שאין הם עצים. לא היתה בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית שבעטייה היה עליו להפוך על פיהן על החלטות הוועדות שקדמו לו.
ד. מכל מקום, כיוון שהמשיבים זכאים לפיצוי אם הנכס היה מבוטח או אם לא ניתן היה לבטחו למרות מאמץ לעשות כן, וביהמ"ש לא קבע ממצאים בעניין הנדון הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע ממצאים בעניין הביטוח אם ניתן היה לבטח ואם לאו.ה. השופט טירקל (דעת מיעוט): הוועדות שדנו בנושא טעו בשאלה שהעמידו לעצמן לבירור ומפירוש נכון של סעיפי החוק עולה שצדק ביהמ"ש המחוזי. אין זה עניין
שבו לא יכול היה ביהמ"ש להתערב בחוות הדעת של המומחה. מדובר בפרשנות ובפרשנות זו רשאי ביהמ"ש לקבל או לא לקבל חוות דעת של מומחה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. עוה"ד לימור פלג ובן קרתי למבקשת, עו"ד לארי גולדשטיין למשיבים. 14.2.00).

בג"צ 189/99 - חמד עאמר נגד אבשלום אדר ואח'

*רישום ראשון" של מקרקעין(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט זועבי).

א. אביו של העותר נפטר באוגוסט 87. על שם המנוח היתה רשומה חלקת מקרקעין בספרי מס רכוש. בשנת 92 הוגשה בקשה לוועדת הרישום ל"רישום ראשון" של החלקה לפי חוק הקרקעות הירדני ע"ש אדם בשם ראשד. לבקשה צורף מסמך המגלם עיסקת מכר, בה הועברו זכויות המנוח בחלקה לבנו של ראשד. כמו כן הגיש ראשד לוועדה יפוי כח נוטריוני חתום ע"י המנוח והוא מאומת ע"י נוטריון. משהתברר כי יפוי כח זה חתום במועד שלאחר מות המנוח הוגש יפו"כ נוטריוני נוסף שנושא תאריך שונה מהראשון וניתן הסבר שהתאריך הנקוב ביפוי הכח הקודם מתכוון לאותו תאריך שביפוי הכח השני. ועדת הרישום דחתה את הבקשה לרישום, ועדת העררים בדקה את חומר הראיות וביטלה את החלטת ועדת הרישום וקבעה כי המנוח חתם על חוזה מכר להעביר את זכויותיו בחלקה לבנו של ראשד וכי יפוי הכח שניתן לראשד תקף ובאמצעותו ניתן לממש את זכות הבן בחלקה. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט זועבי.
ב. ועדת העררים פעלה לפי סמכותה ואין לומר כי בהעריכה מחדש את חומר הראיות נתפסה לכלל טעות המצדיקה התערבות. על מנת להעביר את החלטות שתי הוועדות תחת שבט הביקורת השיפוטית, יש להיכנס לכל מערכת הראיות וגם אילו ישב בג"צ בדין כערכאת הערעור לא היה מקום שיעשה כך, קל וחומר בדינו בעתירה שהוגשה כבג"צ.ג. פס"ד זה ניתן ע"י השופטת שטרסברג-כהן. הנשיא ברק, בפס"ד נפרד, הסכים עם מסקנתה של השופטת שטרסברג-כהן. מנגד סבר השופט זועבי כי החלטת ועדת העררים אין לקבלה וכי יש להחזיר על כנה את החלטת הוועדה לרישום ראשון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עו"ד שביטה פתחי לעותר, עוה"ד דניאל פרידמן, דרור חורב ובלס למשיבים השונים. 20.2.00).

בג"צ 7134/99 - ח'טיב סלימאן ואח' נגד שר הפנים

*פסילת מינוי ראש מועצה מקומית ע"י המועצה וקיום בחירות כלליות לראשות המועצה(העתירה נדחתה).

א. העותרים הם ראש המועצה המקומית יאנוח ג'ת והמועצה. הבחירות למועצה נערכו בפעם האחרונה במרץ 96 ובהם נבחר סלים שמאע כראש המועצה המקומית (להלן: ראש המועצה הראשון). הלה התפטר באפריל 98, ובאותו יום בחרה המועצה המקומית במזית סעיד לראש המועצה (להלן: ראש המועצה השני). גם זה התפטר מכהונתו באפריל 99 ולאחר ימים אחדים בחרה המועצה המקומית את העותר כראש המועצה השלישי. כל ההתפתחויות היו על פי הסכם רוטציה בין הסיעות במועצה. באוגוסט 99 קבע שר הפנים כי לפי חוק הבחירה הישירה הבחירה של ראש המועצה השני היתה בלתי חוקית וכך גם הבחירה של העותר כראש המועצה השלישי. בעקבות זאת החליט שר הפנים כי ביום 4.1.00
יערכו בחירות מיוחדות לראש המועצה המקומית. נגד החלטה זאת הוגשה העתירה. העתירה נדחתה.
ב. חוק הבחירה הישירה לראשות המועצה קבע, בנוסח המקורי, שאם ראש רשות מקומית מתפטר, תבחר מועצת הרשות ראש רשות מבין חבריה. חוק זה תוקן והתיקון קבע כי בהתפטר ראש רשות ייבחר ראש הרשות החדש בבחירות מיוחדות ובמקרים מסויימים יתקיימו בחירות גם למועצת הרשות המקומית. נקבעו גם הוראות מעבר והשאלה שהתעוררה כאן היתה אם הבחירה של העותר נתפסת ע"י התיקון של החוק החדש והוראות המעבר. בג"צ השיב על כך בחיוב. כמו כן השיב בחיוב לשאלה אם ניתן לבצע את הבחירות לראש המועצה בלבד ולא למועצה המקומית.
ג. בג"צ קבע כי בדרך כלל, אם לא נקבע אחרת, החלטה מינהלית שאינה תקנה בת פועל תחיקתי, נכנסת לתוקף ביום שנתקבלה ולא ביום שפורסמה, גם אם החוק מחייב פרסום ההחלטה ברשומות. במיוחד כך כלפי מי שידע על ההחלטה לפני הפרסום. העותרים טוענים כי התוצאה של קיום בחירות חדשות פוגעת בעותר למפרע, משום שההסכם הקואליציוני שלפיו נבחר העותר נערך לפני שנחקק החוק המתקן. טענה זו יש לדחות. התחולה של החוק המתקן על הבחירה של העותר כראש המועצה השלישי אינה תחולה למפרע, כיוון שהבחירה התקיימה לאחר שהחוק המתקן נחקק. תחולת החוק על הבחירה היא תחולה אקטיבית ולא תחולה רקטרואקטיבית.
ד. טענה אחרת בפי העותרים כי לפי החוק "הבחירות יתקיימו ביום ג' האחרון שלפני תום 60 הימים מן היום שבו נוצרה העילה לעריכתן...". הטענה היא כי לפי פיסקה זו יש לערוך את הבחירות לפני תום 60 הימים מיום התפטרות ראש המועצה המקומית ואילו כאן עברו למעלה מ-6 חודשים. טענה זו אין לקבל. ההוראה העיקרית של החוק בהקשר זה היא החובה לבחור את ראש המועצה המקומית בבחירות ישירות ואילו המועד שנקבע בחוק לקיום הבחירות הוא הוראה משנית. כדי למנוע את התוצאה שההוראה המשנית תגבר על ההוראה העיקרית אפשר לתת פירוש גמיש להוראה בדבר קיום הבחירות לפני תום 60 הימים לאמור שאם לא הסתייע הדבר ולא נערכו הבחירות בתוך 60 הימים ניתן לקיימן במועד סמוך לאחר מכן כפי שיורה השר. במקרה רגיל מועד של 6 חודשים לאחר תום תקופה של 60 ימים אינו מועד "סמוך", אך בנסיבות דנא הברירה היא בין קיום בחירות 6 חודשים לאחר תום תקופה של 60 ימים לבין המשך המצב הקיים בו מכהן ראש רשות מקומית שלא נבחר כדין ויש להעדיף את האפשרות הראשונה.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט זמיר. עו"ד דרור חוטר ישי לעותרים, עו"ד גב' דנה בריקסמן למשיב. 7.2.00).

ע.א. 9046/96 - פרידה בן ברוך ואח' נגד תנובה... בע"מ ומבטחים... בע"מ

*זכות ל"חלוקה בלעדית" של מוצרי תנובה כ"זכות קנין" או סוד מסחרי"(מחוזי ת"א - ת.א. 2867/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערים הם יורשי המנוח מנשה בן ברוך. החל בשנות ה-30 עסק המנוח בשיווק ביצים באזור רמת גן והחל בשנת 46 חילק מוצרים אלה של תנובה בלבד. בין המנוח לבין תנובה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד והגמול העיקרי שקיבל המנוח היה עמלה על כמות הביצים שחילק. בנוסף קיבל תשלום על הוצאות רכב, תוספת ותק ותנאים סוציאליים. החל בשנת 93 תנובה הפרישה גם תשלומים למבטחים לאבטחת פנסיה ותנאים סוציאליים של המנוח. כשנפטר המנוח ביקשו היורשים להמשיך להפעיל את קו החלוקה ותנובה מנעה זאת. כיוון שכך תבעו פיצוי בגין "קניין" של זכות בלעדית לקו החלוקה שנלקח. תובענה אחרת של המערערים עניינה הפנסיה שמקבלת האלמנה ממבטחים.
לטענת המערערים, תנובה הפרישה סכומים נמוכים בהרבה מאלה שמתאימים להכנסה האמיתית של המנוח לצורך רכישת התנאים הסוציאליים ובכך פגעה בשיעור הפנסייה של האלמנה. תנובה טענה שקו החלוקה אינו קניין אלא זכות חוזית שהוקנתה למנוח ושאותה היא רשאית להפסיק בכל עת וכן שהפרישה כספים למבטחים בהתאם להסכם שהיה לה עם כל המחלקים. ביהמ"ש המחוזי קבע שזכות החלוקה אינה נכס שהוא קניין אלא התקשרות בין המנוח לתנובה, קיבל את טענת תנובה שמדובר בהתקשרות אישית כפי שהיא מתקשרת עם מחלקים אחרים בקוי החלוקה, אך יחד עם זאת קבע כי היורשים זכאים לפיצוי בשיעור של 135,000 דולר. אשר לזכויות פנסיה קבע ביהמ"ש המחוזי כי ההפרשות שהופרשו היו על פי הסכם, התאימו להפרשות של כל המחלקים האחרים והמנוח קיבל במשך עשרות שנים תלושי משכורת ולא העלה טענה נגד סכומי ההפרשה. שני הצדדים הגישו ערעורים והערעורים נדחו.
ב. קביעות ביהמ"ש המחוזי בקשר למהות הזכות שהיתה למנוח, שלא מדובר בזכות קניין, הן למעשה קביעות עובדתיות שעל בסיסה נקבע כי לא מדובר בזכות קניינית לעסק. המערערים תוקפים קביעות עובדתיות אלה ובכך אין להתערב. גם בכל הנוגע לעניין מבטחים אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שההפרשות היו על פי הסכם.
ג. המערערים העלו טענה כי לפי חוק העוולות המסחריות, שנתקבל בשנת 99, ושאמנם אינו חל על ענייננו, רשימת לקוחות היא סוד מסחרי וככזה היא מהווה קניין ואם כי אין להחיל את החוק על המקרה דנן הרי ניתן ללמוד מסעיף ההגדרות של החוק הדן ב"גזל מסחרי" שרשימת הלקוחות היא סוד מסחרי וכי לבעלים של סוד מסחרי יש זכות קניינית בסוד כזה. אכן, על פי חוק העוולות המסחריות סוד מסחרי הוא נושא לבעלות ויכול להיות זכות קניינית, ואולם לא בכל מקרה די בכך שבידי אדם רשימת לקוחות מסויימת כדי לקבוע שהחזיק בסוד מסחרי ופועל יוצא מכך שבידו זכות קניינית. במקרה דנן, רשימת הלקוחות איננה דבר הדורש מאמץ מיוחד כדי להשיגו. לפי הגדרת "סוד מסחרי" או "סוד" בחוק עוולות מסחריות "מידע עסקי... שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל ע"י אחרים..." הוא סוד מסחרי. רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה ולא כן המצב בענייננו.
ד. עניין אחר הוא הבלעדיות לחלוקה באזור מסויים שקיבל המנוח ולבלעדיות זו ערך כלכלי. אין זכות זו מגיעה לכדי זכות קניינית אך מגיע ליורשים פיצוי בגין החזרת קו החלוקה. באשר לגובה הפיצוי חולקים שני הצדדים על גובהו אך ביהמ"ש יכול היה לקבוע על יסוד העובדות שהיו בפניו את הסכום שפסק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אילן, העיר הערה הנשיא ברק באשר להיותה של רשימת לקוחות "סוד קנייני". עוה"ד אבנר מנוסביץ וגב' חנה מנוסביץ-פלינר למערערים, עו"ד שי תקן לתנובה, עו"ד גב' חנה ארבל למבטחים. 16.2.00).

בג"צ 6395/98 - אלקושי תרזה נגד קצין התגמולים - משרד הבטחון

*מענק לימודים לתואר שני ליתומי צה"ל(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. אביה של העותרת, ילידת 71, נפל במלחמת יום הכיפורים. כיתומת צה"ל זכאית היא לסיוע ברכישת השכלה גבוהה לפי תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (להלן: התקנות). על פי התקנות הנ"ל ניתן לעותרת סיוע במימון לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה. בסיום לימודיה לתואר ראשון ניסתה פעמיים להתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בלא הצלחה. לפיכך נרשמה בשנת 95 ללימודי "מוסמך לגיל
הרך - תכנית שוורץ" באוניברסיטה העברית בירושלים. המשיב סירב לאשר מימון לימודים על פי התקנות, באשר לפי התקנות ניתן מימון ללימודים עד גמר התואר הראשון. עניינה של העותרת הועבר לטיפולה של ועדת הקרנות והעזבונות במסגרת משרד הבטחון וזו החליטה על מימון שכר הלימוד ל"תכנית שוורץ" וכן הענקת מענק חד פעמי של דמי מחייה בסך של 7,000 ש"ח. בשנת 97, בתום לימודיה ב"תכנית שוורץ", התקבלה העותרת ללימודי מוסמך בפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת חיפה ופנתה למשרד הבטחון בבקשה למימון דמי מחייה ובקשתה נדחתה. ערעורה בעניין זה נדחה אף הוא. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. העותרת זכאית למימון לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, על פי מדיניות הסיוע של המשיב במקצוע זה. העובדה שהעותרת הפסיקה את הלימודים בפסיכולוגיה, עברה ללמוד תואר אחר ולאחר מכן היא רוצה לחזור וללמוד פסיכולוגיה אינה יכולה להיות לה לרועץ. אין יסוד לשלול מהעותרת את הזכות לקבל סיוע ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה, זכות הניתנת לכל יתום צה"ל אחר הלומד פסיכולוגיה ובלבד שלא תיהנה מכפל תשלום. העותרת אינה מבקשת כפל תשלום וכיוון שזכתה בעבר למימון שכר הלימוד לתואר השני זכאית היא לדמי מחייה בלבד, שמהם ינוכה הסך של 7,000 ש"ח ששולמו לה כבר כדמי מחייה כשלמדה לקראת תכנית שוורץ.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. העותרת לעצמה, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 14.2.00).

רע"א 8060/95 + ע.א. 80/96 - הנהלת בתי המשפט נגד אב-חן אחסנה בע"מ

*ע.א. 80/96 - פירוש הסכם להחזקת טובין מעוקלים ושחרורם(מחוזי חיפה - ת.א. 163+1005/92 - ערעור אב-חן ובקשת רשות ערעור של הנהלת בתי המשפט - הערעור והבקשה נדחו).

א. לקראת סוף 88 נזקקו לשכות ההוצאה לפועל במחוז חיפה למקום איחסון למטלטלין ולכלי רכב מעוקלים. אב-חן הציעה להנהלת בתי המשפט לאחסן את העיקולים במחסניה. הוסכם, כהסדר זמני עד למכרז, בין הנהלת בתי המשפט לבין אב-חן שאב-חן תאחסן את המעוקלים במחסניה. ההסדר הזמני נמשך מספר שנים ובאותה תקופה אוחסנו ע"י המוציאים לפועל הטובין שעוקלו במחסנים של אב-חן ואב-חן גבתה מן הצדדים דמי אחסון. ביוני 92 פרסמה הנהלת בתי המשפט מכרז וכאשר התקשרה הנהלת בתי המשפט עם הגורם שזכה במכרז דרשה אב-חן מהנהלת בתי המשפט לפנות ממחסניה את המעוקלים שעוד נותרו בהם ולשלם לה את דמי אחסונם. הנהלת בתי המשפט טענה כי על פי ההסכם קיבלה אב-חן על עצמה לאחסן את כל אחד מהמעוקלים עד לשחרורו באחת הדרכים המקובלות ולגבות מן הצדדים את דמי האחסון. הצדדים פנו לביהמ"ש וביהמ"ש קבע כי על פי ההסכם בין הצדדים אין המדינה חייבת לשלם לאב-חן עבור האחסון בתקופת ההסכם שכן ההסכם היה כי דמי האחסון ייגבו מידי בעלי הדין. מאידך, מאז תום ההסכם, המדינה חייבת לשלם לאב-חן דמי שכירות ראויים עד ליום שבו פינתה המדינה את המעוקלים ממחסניה. אב-חן הגישה ערעור על הקביעה כי בגין תקופת החוזה אין המדינה חייבת לשלם לה עבור אחזקת המעוקלים ואילו המדינה ביקשה רשות ערעור על ההחלטה העקרונית כי היא חייבת בתשלום עבור דמי האחסון מעת סיום החוזה ועד להוצאת המעוקלים ע"י המדינה. הערעור של אב-חן נדחה וכן נדחתה בקשת המדינה לרשות ערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיפסוק את גובה דמי השכירות הראויים.
ב. באשר לערעורה של אב-חן - ביהמ"ש המחוזי פירש נכונה את ההסכם בין הצדדים והגיע למסקנה הנכונה. ביהמ"ש למד אודות תוכן ההסכם בין הצדדים על פי התנהגותה
של אב-חן לאורך התקופה החוזית וכן התייחס לתכלית האובייקטיבית של ההסכם. אשר לטענת אב-חן שיש לשלם לה פיצויים בשל הפרת חוזה - פיצויים כאלה לא תבעה אב-חן בתביעתה.
ג. אשר לבקשת המדינה לרשות ערעור - טענתה העיקרית של המדינה היא כי ההסכם שערכה הנהלת בתי המשפט עם אב-חן לא היה הסכם לקבלת שירותי שמירה אלא מעין הסכם לתיווך בין הצדדים להליכי הוצל"פ - ובין אב-חן. טיעון זה דינו להידחות. המופקד על שמירת מעוקלים על פי חוק ההוצל"פ הוא המוציא לפועל. מעת שהוא מפעיל סמכותו ומוציא את המטלטלין המעוקלים מרשות החייב או מידי צד ג', עוברים המעוקלים להחזקתו והחובה לאחסנם ולשומרם מוטלת עליו. בידי המוציא לפועל למנות אדם שהסכים לכך להיות נאמן על שמירת המטלטלין אך גם משהחליט למנות גורם חיצוני עדיין זיקתו למעוקלים אינה ניתקת ואחריותו לשלמותם כלפי בעליהם אינה נגרעת. על כן, משנפסק ההסכם בין המדינה לבין אב-חן חובה היתה על המדינה לפנות את המעוקלים ומשלא פינתה אותם עליה לשלם שכר ראוי לאב-חן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד משה גולן למדינה, עו"ד יוסף ישורון לאב-חן. 3.2.00).

רע"א 6072/98 - עטרה שדמון ואח' נגד מדינת ישראל

*פירוש תנאים ב"תכנית חסכון בר-מצווה" לענין תשלום ריבית. * התחקות אחר אומד דעת הצדדים. * פירוש חוזה אחיד. * מידת תום לב הנדרשת מהמדינה(מחוזי י-ם - ע.א. 278+280/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בהסתמך על צו לעידוד החסכון (פטור ממס הכנסה) שפורסם בתאריך 4.8.63, הוצעה לציבור "תוכנית חסכון בר-מצווה". סעיף 3 לתכנית קובע "דמי חיסכון" חודשיים מינימליים ומקסימליים וקרן החיסכון המקסימלית (בערכים נומינליים) שיכולים חוסכים לצבור במשך הנמשל 15 שנים מסתכמת בסכום של 27,000 ל"י. על החיסכון (הקרן המאושרת) יתווספו הפרשי הצמדה וכן ריבית מצטברת בשיעורים המשתנים על-פי משך תקופת החיסכון. בסעיף 8 לתכנית נקבע, כי בתום תקופת החיסכון (העשויה להתמשך בין שבע ל - 15 שנים) רשאים החוסכים לרכוש דירה, בין היתר, מבנייה במסגרת משרד השיכון, או למשוך את כספי החסכון. משרד השיכון המשיך לשווק את התוכנית מבלי להכניס בה שינוי כלשהו אף בשנת 1974. זאת, הגם ששיעור האינפלציה השנתית המצטבר בין שנת 1963, שבה היה שיעור האינפלציה השנתית 4.97 אחוזים, לבין שנת 1974, שבה לבדה הגיע שיעור האינפלציה ל - 56.2 אחוזים, הסתכם ב - 273 אחוזים. מחיר דירה ממוצעת באזור המרכז, שבשנת 1963 היה כ - 29,300 ל"י, עלה בשנת 1974 לכ- 150,000 ל"י.
ב. בתאריך 15.12.74 הצטרפו המבקשים 2 ו-3, שהיו אז קטינים, לתוכנית. המבקשים השלימו את תקופת החיסכון בת 15 השנים מבלי לרכוש דירות. כאשר ביקשו למשוך את כספם - שולמו להם בנוסף לקרן, בסכום הנומינלי של 0.67 ש"ח ו - 0.80 ש"ח, בהתאמה, אף הפרשי הצמדה בסך 2,068 ש"ח ו-2,324 ש"ח. כן שולמה להם ריבית, שחושבה על-בסיס הקרן הנומינלית, בסכומים של 0.54 ש"ח ו-0.57 ש"ח בהתאמה. המבקשים תבעו את המדינה לתשלום ריבית על סכום ההפקדה המוצמד בשתי התוכניות. הם טענו, כי יש לחשב את הריבית על סכום החיסכון כשהוא משוערך, כלומר, לאחר הצמדתו למדד המחירים לצרכן. המדינה טענה, כי על-פי לשון התוכנית אין לחשב את הריבית לפי הסכום המוצמד כאמור, אלא על הסכום הנומינלי. בימ"ש השלום קיבל
את התביעה, בקבעו כי ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים מובילה למסקנה, כי יש לתת לתוכנית פירוש המעניק ערך כלכלי לריבית שלה זכאים החוסכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה, וקבע כי מלשון החוזה עולה בבירור כי הריבית המובטחת היא על הקרן בערכה הנומינלי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. התוכנית אינה קובעת כי הריבית תחושב על בסיס הקרן המשוערכת. מנגד, גם לא נקבע בה באופן מפורש, שהיא תחושב על-יסוד הקרן הנומינלית. כאמור, תנאי התוכנית נקבעו בחודש אוגוסט 1963, בעוד שהמבקשים הצטרפו לתוכנית בדצמבר 1974. במהלך תקופה זו חלה ירידה קיצונית בכוח הקנייה של הכסף. פירוש תנאי התוכנית, על-יסוד ההנחה כי הריבית, לרבות הפרמיה, מחושבת על בסיס הקרן הנומינלית, מלמד, כי בשנת 1963 הריבית המובטחת הייתה גבוהה באחוז אחד מקצב האינפלציה. זאת, בנוסף להפרשי הצמדה על סכום החיסכון שניתן היה להמירם בתוספת ריבית של ארבעה אחוזים. החיסכון המינימלי בצירוף ההטבות איפשר צבירת 60 אחוזים ממחיר דירה. לעומת זאת, פירוש אותה תוכנית בשנת 1974, לאור ההנחה כי הריבית והפרמיה יחושבו על-בסיס הקרן הנומינלית, מוביל למסקנה, כי לא ניתן לצבור בתקופת החיסכון סכום בסיסי אשר נדרש לרכישת דירה. יש לתת איפוא לתוכנית פירוש המגשים את תכליתם הכלכלית המשותפת של הצדדים, בהתחשב בשינויים שחלו בקצב האינפלציה.
ד. לכלל פרשני זה, החל על כל חוזה, מצטרפים היבטים נוספים בענייננו. ראשית, התוכנית הינה חוזה אחיד, ויש לפרשו על-סמך הנחה כי הספק, שהוא הצד החזק שבעיסקה, ניסח את תנאיה כך שיתפרשו בדרך שאינה מקפחת את הצרכנים; שנית, הספקית בתוכנית היא המדינה, שעליה מוטלת, גם בפעולותיה בתחום המשפט האזרחי, מידה מוגברת של חובת תום-הלב; שלישית, בשנים שחלפו מאז שנוסחו תנאי התוכנית ועד להצטרפות המבקשים אליה חלו שינויים מרחיקי-לכת בכוח הקנייה של הכסף, אשר השפיעו ישירות על ההיגיון הכלכלי שביסוד התוכנית, והמשליכים, על-כן, על אומד-דעת הצדדים. מטרת המדינה בהציעה את התוכנית, היתה לאפשר לתושבים לצבור סכום כסף המספיק לרכישת 60 אחוזים ממחיר דירה, וזאת על-ידי עידודם לחסוך במשך תקופה ארוכה, בין היתר, באמצעות מתן "הטבות". כאשר הצטרפו המבקשים בתאריך 15.12.74 לתוכנית היה ברור לכל, כי ההטבה הגלומה בתשלום ריבית על הקרן הנומינלית, לרבות על הפרמיה, היא חסרת ערך כלכלי כלשהו, וכי גם אם יגדילו החוסכים את סכום החיסכון החודשי, לא יהיה בכוחם לצבור את הסכום הדרוש לרכישת דירה אם לא ישולמו להם ריבית ופרמיה ריאליות. תוכנית המתיימרת להיות תוכנית חסכון לרכישת דירה, שעל-פניה אינה מאפשרת לצבור את הסכום המינימלי הנדרש לרכישת דירה אף בתוספת משכנתא בשיעור של 40 אחוזים, אינה סבירה והיא אף אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב בכלל, ועם מידת תום הלב הנדרשת מן המדינה בפרט.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, זועבי. החלטה: השופטת דורנר. עוה"ד גב' לאה וינברג, ישראל וינברג ואבי זהר למבקשים, עו"ד ציון אילוז למשיבה 21.2.00).

ע"א 8393/96 - מפעל הפיס ואח' נגד tropxE yoR ehTואח'

*הפרת זכות יוצרים ע"י מפעל הפיס שעשה שימוש בדמות של צ'רלי צ'פלין(מחוזי ת"א - ת.א. 1376/91 - הערעור נדחה)

א. מפעל הפיס פתח בחודש מרץ 1993 במסע פרסום לתכנית הגרלות ה"לוטו". במסגרת מסע הפרסום עשה המערער שימוש בדמות הידועה שגילם השחקן צ'רלי צ'פלין (להלן: "צ'פלין") בסרטיו וזאת בתשדירי פרסומת שהוקרנו בטלויזיה, בכרזות שהוצגו על שלטי חוצות, במודעות בעיתונות ועל פריטים שהופצו בציבור. המשיבות הן חברות זרות שבבעלותן זכויות יוצרים ביצירותיו של צ'פלין. המשיבות הגישו תובענה נגד המערערים בה עתרו לצו מניעה שיאסור עליהם לעשות שימוש בדמותו של צ'פלין
ובקטעים המבוססים על יצירותיו. כן עתרו למתן חשבונות לגבי מסע הפרסום ומכירות ה"לוטו", על מנת שייפסקו להן פיצויים לפי החשבונות בגין הפרת זכויותיהן. ביהמ"ש המחוזי, בפסק דינו החלקי מיום 23.10.96, קבע כי המערערים הפרו את זכויות היוצרים של המשיבות ונתן צו מניעה קבוע כפי שנתבקש. כן נתן צו מתן חשבונות לגבי מסע הפרסום ומכירות ה"לוטו" בתקופת מסע הפרסום, על מנת שבהמשך הדיון בתובענה ייקבע שיעור הפיצויים. את פסק דינו החלקי סמך ביהמ"ש על הקביעות הבאות: המערערים העתיקו בתשדיריהם קטעים מהותיים מן הסרטים; המערערים העתיקו בתשדירים ובמודעות את דמות "הנווד" כפי שגילם אותה צ'פלין בסרטיו; זכויות היוצרים בסרטים, ובכלל זה בדמות הנווד הכלולה בהם, היו בבעלותו של צ'פלין ושל חברות שהיו בבעלותו; זכויותיהן של המשיבות מוגנות בישראל מכח דיני זכות-יוצרים; השימוש שעשו המערערים ביצירותיו של צ'פלין אינו בגדר "טיפול הוגן", המותר לפי חוק זכות-יוצרים, משום שאין לראותו כביקורת, הוא נועד למטרות רווח ואין יסוד לקבוע שנועד לקידום ערכים החשובים לחברה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס לזכויות המשיבות ביצירות והגיע למסקנה כי אלה הועברו למשיבות כדין. כן קבע כי הזכויות מוגנות בישראל. ביהמ"ש דן בהרחבה בהגנת יצירה קולנועית וכן בשאלה אימתי ניתן לראות בשימוש בחלק מיצירה משום "העתקה" של היצירה, בשאלה אם דמות דמיונית כמו "דמות הנווד" מוגנת כיצירה ולבסוף בשאלה אם היו מעשי המערערים בגדר "טיפול הוגן ביצירה". מסקנות ביהמ"ש היתה כי המערערים הפרו את זכויות היוצרים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ארנן גבריאלי ועדי לויט למערערים, עוה"ד שלמה כהן וליעד וטשטיין למשיבות 17.2.00)

רע"א 1711/98 - דוד שפי ואח' נגד עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל ואח'

*רכישת זכויות הגנת הדייר ע"י בני משפחה שגרו עם הדייר שנפטר. * האם אשה היא דיירת מקורית בדירה כאשר בעלה שחתם על חוזה השכירות נפטר. * עקרון "השליחות" בין בני זוג(מחוזי חיפה - ע.א. 4298/97 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת בייניש נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. המערערים הם בעליה של דירה בת שלושה חדרים בחיפה. הדירה הושכרה בשנת 1947 על ידי אמם של המערערים למנוח אבא שדז'ינסקי ז"ל. המנוח נכנס לדירה עם אשתו, שושנה (להלן: "המנוחה"), ועם בתו, המשיבה מס' 2 (להלן: "הבת"). המנוחה לא חתמה על חוזה השכירות ואף לא נרשמה בו. בשנת 1964 נישאה הבת ועזבה את דירת הוריה. המנוח הלך לעולמו בשנת 1988. המנוחה המשיכה להתגורר בדירה. בשנת 1991 חזרה הבת, יחד עם בעלה, להתגורר בדירה, במטרה לטפל ולסעוד את אמה בחוליה. בתקופה בה התגוררו הבת ובעלה בדירה, לא היתה להם דירת מגורים אחרת. האם הלכה לעולמה ביום 12.5.95. לפני כן, באוקטובר 91', פנו בעלי הבית, המערערים, למשיבים ודרשו את פינויים של הבת ושל בעלה מן הדירה. למרות דרישת הפינוי המשיכו המערערים לקבל שכר-דירה מן המשיבים, עד לחודש אפריל 1994. המערערים הגישו תביעה בבימ"ש השלום, בה ביקשו את פינויים של המשיבים מן הדירה ודרשו תשלום דמי שכירות ראויים.
ב. חוק הגנת הדייר, מבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים בדירה: דיירים מוגנים בעלי זכות מקורית ודיירים מוגנים בעלי זכות הנגזרת מן הזכות המקורית. דיירים נגזרים הם האנשים ההופכים לדיירים מוגנים מכח סעיפים 26-20 לחוק הגנת הדייר. הדיירים המקוריים הם בעיקרון השוכרים החוזיים לאחר תום תקופת השכירות החוזית. ההבדל בין שני סוגי הדיירים נוגע למקרה שבו הדייר נפטר או חדל להחזיק במושכר. אם הדייר שנפטר או חדל להחזיק הוא בבחינת דייר מקורי, יחולו על הדיירות
המוגנת הוראות סעיפים 26-20 לחוק הגנת הדייר; אם, לעומת זאת, הוא היה דייר נגזר, הרי ההסדר החל על הדיירות המוגנת קבוע בהוראות סעיף 27 לחוק. השאלה הראשונה היא מה מעמדה של המנוחה בדירה עם מות בעלה. האם היא בבחינת דייר מקורי או דייר נגזר? אם המנוחה נחשבה דייר מקורי, הרי בתה הופכת עם מות המנוחה לדייר נגזר על פי הוראות סעיף 20 (ב) לחוק; אם, לעומת זאת, המנוחה עצמה הייתה בבחינת דייר נגזר - וזאת מכח הוראת סעיף 20 (ב) לחוק - הרי מעמדה של הבת ייקבע על פי הוראות סעיף 27 (1) לחוק, החמורות יותר, ואז השאלה היא מהם התנאים לזכות דיירות מוגנת במסגרת סעיף 27 (1) לחוק. בעקבות פסיקותיו של ביהמ"ש העליון, גרסו הערכאות דלמטה כי הוראת סעיף 27 (1) לחוק דורשת מצד הבת, המבקשת לחסות בצל הדיירות המוגנת, את מילוי התנאים הבאים: היא התגוררה בבית הוריה עם אביה המנוח לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו; בעת פטירת המנוח לא היתה לבת דירה אחרת למגוריה; היא המשיכה להתגורר בדירה מאז פטירת אביה המנוח ועד לפטירת אמה המנוחה; בעת פטירת אמה המנוחה לא היתה לבת דירה אחרת למגוריה.
ג. על פי הפרשנות שהשתרשה בפסיקה רבת השנים, הבת אינה עומדת בשלוש מבין ארבע הדרישות הנזכרות לעיל: היא לא התגוררה בעת פטירת אביה המנוח בדירה, באותה עת הייתה לה דירה אחרת למגורים, והיא לא המשיכה להתגורר בדירה בכל תקופת הביניים בין פטירת המנוח ועד לפטירת המנוחה. לכן, על פי הפרשנות המקובלת, צדק בימ"ש השלום כי אין הבת יכולה לזכות בדיירות מוגנת על יסוד סעיף 27 (1) לחוק. נותרת השאלה אם אין לראות במנוחה עצמה דייר מקורי, כך שתהא זכאית לדיירות מוגנת נגזרת "ראשונה", וזאת מכח סעיף 20 (ב) לחוק. תשובה חיובית לשאלה זו ניתנה ע"י ביהמ"ש דלמטה. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת בייניש נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ד. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): מעמדה של בת זוג בקשר החוזי הראשוני, אין לקבעו אך ורק על פי החותם הרשמי על חוזה השכירות. כאשר בני זוג נכנסים לדירה בצוותא חדא, יש לראות את בן הזוג החותם על החוזה כשלוחה של בת זוגו. כך היה הנוהג החברתי המסורתי, שעדיין שלט בשנות ה-40 של המאה הזאת, עת המנוח ואשתו נכנסו לדירה. הרעיון כי בנסיבות אלה בת הזוג מתגוררת בדירה כבת-רשות גרידא מכח זכויותיו של בעלה, אינו מתיישב עוד עם עקרון השוויון בין המינים. עקרון זה מצא ביטוי מובהק בהלכת שיתוף הנכסים, שפותחה בפסיקה רבת שנים והנוגעת במיוחד לדירת המגורים. עם זאת, אין צורך להזקק להלכה אחרונה זו כדי לבסס את זכותה של האשה בדיירות מקורית כלפי בעל הבית. עדיף לבסס את מעמדה של בת הזוג כלפי בעל הבית, בסוגייה שלפנינו, על רעיון השליחות. מכח עקרון השליחות, חוזה השכירות שנכרת עם בעל הבית מזכה ומחייב את שניהם. בכך שונה רעיון השליחות באופן יסודי מרעיון "הזדהות החזקות", כי לפי האחרון נותר הדייר הרשמי המחוייב היחידי כלפי בעל הבית.
ה. הרעיון הנוגד שרק בן הזוג החותם על חוזה השכירות הוא דייר מקורי, גורם, במקרה של פטירה, להבחנה שרירותית בזכאותם של ילדיהם או קרוביהם של בני הזוג: אם נפטר תחילה בן הזוג שאינו חתום על חוזה השכירות, הרי עם פטירתו של בן הזוג הנותר, הקרובים יזכו להגנה על פי סעיף 20. אם לעומת זאת - כפי שקרה במקרה שלפנינו - בן הזוג החתום על החוזה מסתלק תחילה לבית עולמו - הרי זכותם של הילדים והקרובים מקופחת בשל דרישות סעיף 27 (1) לחוק.
ו. הנשיא ברק: עקרונית, אפשר לשקול את הגישה לפיה בני זוג, אשר מתקיים בהם שיתוף נכסים, משמשים שלוחים זה לזה בכל הנוגע לפעולות משפטיות שהן טבעיות
ומקובלות בחיי השיתוף. שליחות זו אינה נגזרת מהדין אלא נובעת מהתנהגותם של בני הזוג לפי חוק השליחות. עם זאת, אין צורך להכריע בענין זה - שהוא כשלעצמו סבוך, שכן אין לו תחולה בפרשה שלפנינו. זאת משני טעמים: ראשית, לא הובאו כל ראיות בענין תחולתה של הלכת השיתוף על בני הזוג בפרשה שלפנינו; שנית, בכל הנוגע למעמדו של בן הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטטוטורי בסעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר. מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, אך אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת, במשיכת קולמוס שיפוטית. לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו יורחב באופן כה משמעותי היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר. על פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית - בעלי הבתים והדיירים גם יחד - כי "דור הילדים" יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד נ. פלד למבקשים. עוה"ד יוסף כרמל מילר למשיבים. 7.2.00)

ע.א. 6663+7075/93 - יוסף וטובה צאיג נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ ואח'

*אחוזי קרקע שרשות מקומית רשאית להפקיע. * פיצויים בגין שינוי תב"ע שפגע בערך המקרקעין (מחוזי ת"א - ת.א. 1344/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם) חלקות מקרקעין בראשון לציון אוחדו, פוצלו, עברו תכניות בנין עיר שפגעו בהן, עברו הפקעות והעברות מרצון ללא תמורה לעיריה ובסופו של דבר הגיעה לביהמ"ש מחלוקת באשר לאחוז שהעיריה היתה רשאית להפקיע מחלקות מסויימות, גובה הפיצוי בגין ההפקעות ובגין "התכנית הפוגעת" שבשינוי התב"ע. ביהמ"ש המחוזי פסק את הפיצוי על יסוד קביעות בנושאים האמורים וערעוריהם של שני הצדדים נתקבלו בחלקם.
ביהמ"ש העליון קבע כי במסגרת 40 האחוזים שהעיריה רשאית להפקיע מחלקות מקרקעין יש להביא בחשבון גם שטחים שהועברו לעיריה ללא תמורה בהסכמה כדי להמנע מהפקעה. עוד קבע ביהמ"ש את דרך חישוב האחוזים שניתן עוד להפקיע כאשר מחלקה הופקעו חלקים ואח"כ פוצלה החלקה לחלקות בת. ביהמ"ש קבע גם את המועד ממנו מתחיל החיוב בשינוי תב"ע ובהפקעה לצורך הצמדה וריבית. כן דן בדרכי חישוב הפיצוי בשינוי תב"ע כשהשינוי פוגע בערך המקרקעין וכן עלה נושא שכ"ט עו"ד בתביעה.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, טירקל. החלטה - השופט זמיר. עו"ד משה י. קמר למערערים, עו"ד עופר שפיר לעיריה, עו"ד גב' עשירה ראובני לוועדה המחוזית. 2.12.99)

בג"צ 2074/95 - אגודת טכנאי השיניים בישראל ואח' נגד מנכ"ל משרד הבריאות

*רשיון לניהול מרפאות שיניים באמצעות תאגידים (העתירה נתקבלה בחלקה).

העותרים מבקשים כי המשיב יתן רשיונות לניהול מרפאות שיניים באמצעות תאגידים שהוקמו לצורך זה ע"י טכנאי השיניים. המשיב אינו מוכן לתת רשיון למרפאת תאגיד אלא אם מתקיימים בו תנאים שקבע והעותרים טוענים כי חלק מתנאים אלה אינם חוקיים. העתירה נתקבלה בחלקה. לאחר שבג"צ בחן את בקשת העותרים, התייחס לחוק יסוד: חופש העיסוק והאיזון שבין חוק זה לבין המטרות שמבקשים המשיבים להשיג ובכללם בריאות הציבור, מניעת ניגוד עניינים בין טכנאי
השיניים לבין תפקידם כבעלי תאגיד למרפאת שיניים, הגיע למסקנה כי אין מניעה להעניק לטכנאי שיניים אפשרות להקים תאגיד לריפוי שיניים ואולם התנאים שהציבו המשיבים מקובלים הם פרט לתנאי אחד בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד אליהו שטרן לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל ודורון דינאי למשיבים השונים. 22.6.99).

ע.א. 3105+4132/93 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ... .B.Gואח'

*פסילת סעיפים בחוזים אחידים (ערעור על החלטה של ביה"ד לחוזים אחידים - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיבות 1 ו-2 הגישו לביה"ד לחוזים אחידים בקשה לאשר שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד שהוא מתקשר עם מבקשי זכאות לפנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה. היועץ המשפטי לממשלה, שהוא משיב בבקשות לאישור חוזים אחידים, התנגד למספר סעיפים בחוזים, חלק מהם ביטל ביה"ד ובחלק קיבל את עמדת המשיבים ולא ביטל. הערעור נתקבל בחלקו ונדחה בחלקו. ביהמ"ש בחן את הסעיפים שהיועץ המשפטי ביקש שלא לאשר וכאמור הגיע למסקנה שבחלק מהם אין מקום לבטלם, פרט לסעיף אחד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד א. מאיר למערער, עו"ד א. סגל למשיבות. 29.6.98).

בש"פ 9285/99 - אימן כנאנה נ. מדינת ישראל

*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (הערר נדחה).

בין המתלונן לבין העורר, פרצה תגרה, שתחילתה בתנועה מגונה וקללה שהשמיע העורר לעבר המתלונן, שעה שחלף על פניו כשכל אחד מהם נוהג ברכבו. המתלונן חסם את רכבו של העורר, ירד מרכבו, ניגש אל העורר, והיכה אותו בפניו. עתה יצא העורר ממכוניתו, ומשסובב המתלונן את גבו אל העורר, דקר את המתלונן בגבו. אל המקום הגיע כח משטרתי, העורר נמלט מן המקום, ולאחר מרדף נעצר על ידי הכח המשטרתי. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה. ביהמ"ש העליון קיבל את עררו של העורר והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקבוע חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע , כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים, כשהתנאי העיקרי הוא, שישהה במעצר בית בכפר מוקיבלה בשעות הלילה, ובשעות היום לא יצא מתחום הכפר. ביום 16.11.99, במהלך ביקור שוטרי סיור בביתו של הערב, נמסר לשוטרים מפי הערב, כי העורר עזב את הבית ביום 18.10.99, ומאז לא חזר לשם. בעקבות זאת ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. הערר נדחה.
העורר לא הכחיש כי הפר את תנאי השחרור, אך טען כי בעקבות המעצר הנוכחי הבין את משמעות ההפרה, הפיק לקחים, וכי מכיוון שמדובר במעידה ראשונה, ראוי להעניק לו הזדמנות נוספת טרם יוחזר למעצר. ברם, ההפרה שהפר העורר את תנאי השחרור, אינה הפרה קלה שבוצעה באופן מקרי וחד פעמי, אלא הפרה מכוונת שנמשכה מעל חודש ימים, וזאת לא רק תוך יציאה מהמקום בו אמור היה העורר לשהות במעצר בית, אלא גם במעבר למקום שלגביו נאסרה כניסתו באופן מפורש. העורר אף הופיע בדיונים שהתקיימו בבית המשפט בתקופה זו, כאשר ביקש עיון חוזר בתנאי מעצרו, ולא ציין כלל את העובדה כי הוא יצא ממקום מעצרו ביום 18.10.99. מעשיו והתנהגותו של העורר מלמדים שאינו ראוי עוד לאמונו של בית המשפט, אמון שעליו מבוססת האפשרות לשחרור בתנאי חלופה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ר. מסאלחה לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה 16.1.00).

בש"פ 799/00 - מדינת ישראל נגד עופר שושן ושלמה סוסן

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל - 9 חדשים (סחר בינלאומי בסמים) (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

שני המשיבים הועמדו לדין, יחד עם שמונה נאשמים אחרים, בעבירות של סחר בינלאומי בסמים במאות ק"ג של קוקאין. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים ומעצרם כבר הוארך 3 פעמים מעבר ל-9 חודשים. זאת למרות שהמשפט מתנהל בקצב משביע רצון, באשר מדובר בקרוב ל-300 עדים, מן הארץ וממדינות חוץ. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
המדינה מעלה את החשש של הימלטות המשיבים מן הדין בהתחשב בעונש הצפוי להם. אך גם ללא חשש ממשי להימלטות מן הדין די בשיקול המסוכנות כדי להצדיק את הארכת המעצר. אכן, הכלל הרחב הוא שמשפט פלילי, בו הנאשם במעצר, צריך להסתיים תוך תשעה חודשים. אך המחוקק איפשר לשופט של ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר של נאשם מעבר לתשעה חודשים, לתקופה של שלשה חודשים כל פעם, והמחוקק לא הגביל את מספר הפעמים. משמע, המחוקק היה מודע לכך שייתכנו מקרים בהם אפשר וראוי יהיה להאריך את המעצר שלוש פעמים, או ארבע פעמים, או אף יותר, הכל לפי הנסיבות, ובעיקר לפי עוצמת המסוכנות של הנאשם. במקרה שלפנינו, המשפט מתנהל בקצב ראוי. הוא מתמשך זמן רב בגלל המורכבות המיוחדת שלו. כיום נראה כבר סופו של המשפט באופק. הנאשמים, להוציא שני המשיבים, הודו בעבירות המיוחסות להם. לא נותר לביהמ"ש אלא להתמקד במשפטם של שני המשיבים. לצורך זה נקבעו עוד כ-40 ישיבות להוכחות. לפיכך, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובמדיניות הנוהגת במקרים מסוג זה, יש להיענות לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרם של המשיבים.

(בפני: השופט זמיר. עוה"ד חובב ארצי, שילה ענבר ושלווה לוין למבקשת, עו"ד יורם חכם למשיבים. 9.2.00).

בש"א 9127/99 - שהאין קובטי אדמון נגד משרד הרישוי ואח'

*דחיית בקשה לאיחוד תובענות (בקשה לאיחוד תובענות לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי - הבקשה נדחתה).

המבקש רכש בתחילת שנת 1999 רכב מיצובישי כאשר העברת הבעלות נעשתה בסניף הדואר ברמלה באמצעות יפוי כח. כשביקש המבקש למכור את רכבו, התברר לו כי הרכב גנוב, מספר השילדה מזוייף ומספר המנוע אינו תואם את מספר המנוע הרשום ברשיון הרכב. כשהתקשר לבעלים הקודם ששמו הופיע על גבי רשיון הרכב (המשיב 2) הבהיר לו הלה כי רכבו מעולם לא עזב את חזקתו וכי הוא מצוי ברשותו גם עתה. התברר כי ישנם שני כלי רכב הנושאים אותה לוחית זיהוי וכי נעשה שימוש ביפוי כח מזוייף על שם המשיב 2. נתברר עתה למשיב 2 כי אינו יכול לבצע כל פעולה ברכבו, שכן המבקש רשום עתה כבעלים של הרכב הנושא את מספר לוחית הזיהוי של הרכב שבבעלות המשיב 2. המבקש פנה לבימ"ש השלום ברמלה בבקשה לפס"ד הצהרתי כי הרכב שנושא את מספרו של זה שבבעלותו הינו בבעלותו של המבקש (להלן: הרכב הראשון). המשיב 2 פנה לבימ"ש השלום בחיפה למתן פס"ד הצהרתי לפיו הרכב הנושא אותו מספר מצוי בבעלותו (הרכב השני) וכן ביקש הוראה למשרד הרישוי לשנות את הרישום בהתאם לכך. בבימ"ש השלום בחיפה צורף המבקש כמשיב. המבקש מבקש לאחד את שתי התובענות והמשיבים מתנגדים לכך. הבקשה נדחתה.
אין בעובדה כי נעשה שימוש בזהותו של המשיב 2 בעת מכירת הרכב למבקש כדי לחייב את איחוד הדיון בשתי התובענות. ההמרצות שהוגשו לבתי המשפט השונים מעלה כי
פסקי הדין ההצהרתיים המתבקשים מתייחסים לכלי רכב שונים. כמו כן, הסעדים המתבקשים בבתי המשפט הם שונים. על כן יש לדחות את הבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ש. פסקא למבקש, עו"ד גב' לימור פלד למשרד הרישוי, עו"ד עדו אמיר למשיב 2, עו"ד ע. גילוני לחברת הביטוח. 26.1.00).

דנג"צ 5404/99 - רמי דותן נגד התנועה לאיכות השלטון ואח'

*ביטול ההחלטה של הוועדה הצבאית להפחית שליש מתקופת מאסרו של רמי דותן (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).

בבג"צ 3959/99 קיבל ביהמ"ש העליון את עתירת המשיבה והורה על ביטול החלטת הוועדה הצבאית לעיון בעונש (להלן: הוועדה הצבאית) להפחית שליש מתקופת מאסרו בפועל של העותר. טענות העותר מכוונות נגד שתיים מקביעות ביהמ"ש העליון: האחת - כי שיקולי הוועדה הצבאית שונים מאלו של ועדת שחרורים אזרחית וכוללים גם שיקולי המורל בצבא, אמון חייל בחייל וחייל במפקד וכיוצא באלה; והשניה - כי עוונו של העותר כבד מעונשו וכי היה על הוועדה הצבאית להביא במכלול שיקוליה עובדה זו ולהימנע מקיצור ענשו. לטענת העותר מקימות קביעות אלה עילה לקיום דיון נוסף. המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. הם אינם שוללים את הטענה כי ההלכה שנפסקה לעניין סמכות הוועדה הצבאית היא הלכה חדשה ואף חשובה, אך חשיבותה וחידושה של ההלכה, כשלעצמם, אינם מקנים, מניה וביה, עילה לקיום דיון נוסף. העתירה לקיום דיון נוסף נדחתה.
אין חולק כי הקביעה שעל ועדה צבאית לשקול גם "שיקולים צבאיים" באה בגדרה של הלכה חדשה, אך ביהמ"ש העליון פסק לא פעם, כי שיקולי הרשויות הצבאיות בכל הנוגע לאכיפת החוק, למעצר, להעמדה לדין, לביטול כתבי אישום וכיוצא באלה, שונים ואפשר אף רחבים מן השיקולים ששוקלת הרשות האזרחית במשימות דומות שכן אמורים לשקול גם את "אינטרס הצבא". מכל מקום, חידוש בפס"ד כשלעצמו אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דניאל פרידמן לעותר, עוה"ד אליעד שרגא, ברק כלב ועוזי פוגלמן למשיבים. 31.1.00).

ע.פ. 55/97 - יחיאל גולן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פציעה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במשך שבע שנים שררו יחסי אהבה בין המערער והמתלוננת עד אשר המתלוננת החליטה לסיים את מערכת היחסים הזאת. המערער לא השלים עם כך וכאשר לא הצליח לשכנע אותה בטוב, החלה מערכת של איומים שכללו איום ברצח תוך שימוש בסכין, וכשהמערער נעצר בשל כך ושוחרר בערבות בתנאי שלא ייצור קשר עם המתלוננת הפר תנאי זה ואף תקף את המתלוננת, איים עליה ודרש ממנה לחזור בה מתלונתה במשטרה. בסופו של דבר הופיע בביתה כשהוא חמוש בבת מקלע עוזי שנשא שלא כחוק, ירה לעבר המתלוננת ולמרבה המזל נפצעה פציעה קלה בלבד. ביהמ"ש גזר למערער עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי צדק כאשר לא ייחס משקל רב מדי לעובדה שהתוצאה היתה פציעה קלה וייחס משקל לעצם ההתנהגות אלימה שהלכה וחזרה על עצמה עד שהסתיימה בירי. העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת המעשים שביצע.