תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 6

ע.פ. 5922/98 - אהרון סוסן נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת שוד. כבישת גירסה ע"י הנאשם(מחוזי ת"א - ת.פ. 227/97 - הערעור נדחה).

א. בתאריך 21.8.97 בוצע בת"א שוד של איש עסקים, כאשר נכנס למכוניתו עם מזוודה שבה היו 24,000 דולר במזומנים. אל הקרבן ניגשו שני אנשים חבושי קסדות ודרשו ממנו את מזוודת הכסף. משזה סירב לתתה, ירה בו אחד מהם ברגלו, ואז נכנע הקרבן ומסר להם את המזוודה. שני השודדים הסתלקו מן המקום כשהם רכובים על אופנוע. ביום ביצוע השוד, וכבר כמה ימים לפני כן, היה ביתו של אחד הנאשמים בתיק זה, יוסי כהן, נתון תחת תצפית ומעקב של המשטרה בקשר לפרשה אחרת. לפי דיווח התצפיתן המשטרתי נראה המערער נכנס לביתו של יוסי כהן וסמוך לאחר מכן יצאו מן הבית ברווח זמן קצר שני אופנועים. על האחד רכב שחר עילי - שותף אחר לשוד שהורשע - ועל השני רכבו שניים אחרים. כעבור זמן חזר אופנוע אחד לביתו של יוסי כהן כשעליו רכובים שניים ועמם מזוודה כסופה. אנשי המשטרה שעמדו בנקודת התצפית והאזינו לרשת הקשר המשטרתית, שמעו על ביצוע השוד והגיעו למסקנה שאותם רוכבי אופנוע, הם אלה שביצעו את השוד. שוטרים של היחידה המרכזית גויסו להקיף את הבית מסביב והתפרצו פנימה. בבית נתפסו שלושה אנשים: יוסי כהן, שנאבק עם השוטרים כדי למנוע מהם להיכנס לדירה, שכנו שחר עילי והמערער. שני האחרונים נתפסו כאשר ניסו לברוח דרך גג המבנים בחצר. תוך כדי מנוסתם נשמטה מזוודת הכסף מידי אחד מהם, לא ידוע מידי מי מהם. נגד השלושה הוגשו שני כתבי אישום: האחד כנגד יוסי כהן והמערער, והשני כנגד שחר עילי, שכלל אישומים נוספים בגין פרשה אחרת. מאוחר יותר, הגיעו שחר עילי ויוסי כהן להסדר טיעון עם התביעה, לפיו הודו באישומים שיוחסו להם, הורשעו ודינם נגזר. ביהמ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירות של שוד, החזקת נשק ועבירות קשר, הן מכח החזקה התכופה, המתבטאת בתפיסת המערער ליד שלל השוד, בתכוף לאירוע, הן על סמך דבריו של שחר עילי שנאמרו למדובב משטרתי והן על סמך תיעוד התצפיתן המשטרתי. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים ו-7 חדשים מאסר בפועל, הפעיל במצטבר שנתיים מאסר על תנאי וגזר לו גם 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. טענתו העיקרית של המערער מופנית כנגד קבילות האמרות של שחר עילי למדובב המשטרתי, לפיהן הפליל עילי את המערער וקשר אותו לביצוע השוד. ברם, ביהמ"ש קמא בחן את התמלילים, שמע וראה את שחר עילי ואת המדובב המשטרתי ונתן, בצדק, לאמרותיו של שחר עילי בפני המדובב, משקל איתן. הלכה פסוקה היא, שקביעה עובדתית הבנויה על מהימנות והתרשמות ישירה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור. דבריו של שחר למדובב ברורים, מפורשים והגיוניים. אמרותיו של שחר למדובב אינן עומדות בבדידותן, אלא הן עומדות ככלים שלובים עם התשתית הראייתית העולה בתיק זה ומשתלבות עמה בהרמוניה מלאה.
ג. גירסתו של המערער, לפיה נוכחותו בביתו של יוסי היא מקרית, עלתה לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט קמא. המערער לא הסביר מדוע הוא כבש את גירסתו זמן כה רב. כשבפיו של חשוד בפלילים טענות המוכיחות את חפותו כגון טענת אליבי ברורה, ההגיון והשכל הישר מחייבים שטענה זו תועלה על ידי החשוד בהזדמנות הראשונה. אין באמור לעיל משום פגיעה בזכות השתיקה המוענקת לנאשם בפלילים. הנאשם רשאי לבחור בכל קו הגנה שיעלה על רוחו, אלא שבחירה בקו מסויים עלולה להתלוות לסיכונים והשלכות הצומחות מאותו קו בו בחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 9.12.99).

ע"פ 1534/00 - מונדיר בדיר ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית טענת פסלות המבוססת על החלטת שופט לקבל הקלטות שונות ולהחליט על קבילותן בשלב מאוחר יותר(הערעור נדחה).

א. שלושת המערערים הואשמו ב - 44 אישומים. חלק ניכר מן האישומים כולל עבירות על חוק המחשבים ועל חוק הבזק. החשד בעבירות אלו הוביל להאזנות סתר למספר טלפון של המערערים. חלק ניכר מן החומר הראייתי בתיק, הינו ההקלטות והתמלילים של האזנות הסתר שבוצעו. בשלב מסויים, ולאחר שנתקיימו כבר מספר ימי דיונים, ביקש בא כח המשיבה להגיש הקלטה כראיה. ב"כ המערערים התנגד להגשת הראיה, וביקש כי בית המשפט יתן החלטה עקרונית, באשר לקבילותן של כל ההקלטות, בטרם ישמע תוכנן. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי נוכח ההלכה שנקבעה בע"פ 639/79 פד"י לד(3) 561 (להלן: הלכת אפללו), אין לקיים הליך של "משפט זוטא" באשר לקבילות הקלטות והאזנות סתר, אלא ניתן להסתפק בראיות לכאורה לענין הקבילות עוד בשלב פרשת התביעה, וליתן החלטה מלאה באשר לקבילות רק בהכרעת הדין, לאחר שכבר נשמעו הראיות. בעקבות החלטה זו, ביקשו המערערים כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלישב בדין, בטענה כי נוכח האפשרות כי הראיות תהיינה - בסופו של יום - לא קבילות, הרי שקיים חשש ממשי למשוא פנים, שכן היושב בדין ייחשף למסה של חומר ראייתי בלתי קביל ולא יוכל ליתן פסק דינו בהתעלם מחומר זה. בית המשפט דחה את הבקשה בשל היעדרו של חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
ב. אין מקום להעלאת טענת פסלות בשלב זה של ההליך. הנחת היסוד הינה, כי היושב בדין הינו מקצועי, ללא דעה קדומה ומשוא פנם. על כן, גם אם יחשף למידע לא קביל, אין בכך כדי להביא לפסילתו. מטעם זה, בלא ביסוסו של חשש ממשי למשוא פנים, אין לפסול את היושב בדין. זאת ועוד: פסילת שופט בנסיבות אלה מתעלמת ממקצועיותו של השופט. היא אינה מאפשרת בחינה של היקף החומר הבלתי קביל וחשיבותו להכרעת הדין, הן לגופו והן ביחס לראיות אחרות. תתכינה נסיבות בהן היושב בדין כבר נחשף ל"מסה" של ראיות בלתי קבילות, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים. אזי, פתוחה הדרך בפני הטוען לבקש את פסילתו של היושב בדין, אם כבקשה נפרדת (מקום בו ההחלטה על אי קבילות הראיות ניתנה לפני הכרעת הדין ובנפרד ממנה), אם כערעור על פסק הדין (מקום בו ההכרעה על אי קבילות הראיות ניתנה בהכרעת הדין עצמה). אולם, האפשרות כי נסיבות מעין אלו תתקיימנה בדיעבד, איננה יכולה להוות עילת פסלות מלכתחילה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד דורון פורת למשיבה. 9.3.00).

רע"א 2736/98 - BROS HABBOUDואח' נגד INTERNATIONAL NIKEואח'

*סעד זמני בתביעה שעניינה הפרת סימן מסחרי(מחוזי ת"א - 1710/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. למבקשים, חברה הרשומה בעזה ואח', (להלן: היבואנים), מפעל וחנות לממכר נעליים בעזה והם עוסקים גם ביבוא לשטחי הרשות הפלסטינית. הם ייבאו דרך נמל אשדוד כ-3,500 זוגות נעלי התעמלות שיוצרו בסין. כשהגיעו הנעליים לנמל בתחילת חודש נובמבר 97 עוכבו ע"י רשויות המכס מן הטעם שהן חיקוי של נעלי "נייק" ונעלי "פילה" ועלולות להטעות את הציבור. המשיבות הן יצרניות מובילות, בין היתר, במוצרי ההנעלה. נייק נושאת את סימן המסחר "דמות כנף", פילה יש לה סימני מסחר משלה ושני סימני המסחר רשומים בישראל. משנודע למשיבות כי מחסני המכס באשדוד עיכבו נעליים הנחזות להיות נעליים מתוצרתן, הגישו תביעות אזרחיות
לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד היבואנים. במסגרת התביעות הגישו בקשות לאסור את הייבוא של הנעליים ושיווקם וקיבלו סעד זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענת היבואנים כי כתבי בי דין שהוגשו לא הומצאו להם כדין ועל כן לא קמה סמכות לביהמ"ש לדון בתביעה. אין מחלוקת כי כתבי בי דין הומצאו למבקש 2 (מנהל המבקשת) באופן אישי והמצאה למנהל מהווה המצאה כדין. כך שביהמ"ש קנה לו סמכות בינלאומית לדון בתביעות ובבקשות לצווים זמניים מכח העיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי שלפיו יש לבתי המשפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע "הנמצא" בישראל. גם אם יש לביהמ"ש סמכות בינלאומית לדון בתובענות ובבקשות, יכול שיימנע מלעשות כן מן הטעם שהפורום אינו נאות, אך בענייננו ישראל היא הפורום הנאות. המבקשות טוענות כי מירב הזיקות של הסכסוך אינן לישראל שכן הסחורה מיועדת למכירה בשטחי הרשות הפלסטינית. אולם, לאור המציאות המודרנית וההתפתחויות הטכנולוגיות אין מייחסים עוד למבחן של מירב הזיקות את המשקל שהיו מייחסים לו בעבר לעניין טענת הפורום הבלתי נאות. לחברות המשיבות סימני מסחר רשומים בישראל, הנעליים נשוא התביעות מצויות בישראל, המבקשות מנהלות את עסקיהן בישראל באמצעות מפיץ מקומי ובכל אלה יש כדי לדחות את טענתן.
ג. על מי שתובע סעד זמני להראות זכות לכאורה והדברים אמורים גם בסעד זמני שעניינו הפרה של סימני מסחר. בענייננו הראו המשיבות לכאורה זכות כזו. סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר "הפרה" כך: "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך... בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו...". סעיף 46 לפקודה קובע כי "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר...". אין חולקין כי למשיבות סימני מסחר רשומים ואין חולקין שלנעליים שייבאו המבקשות סימנים דומים או זהים לסימני המסחר של המשיבות. השאלה היא אם ייבוא הנעליים כשלעצמו הוא בגדר "שימוש" כאמור בסעיף 1 לפקודה וממילא הפרה בישראל של סימן מסחר רשום בישראל. התשובה לכך בנסיבות העניין דנן היא חיובית. אין מחלוקת שאילו הובא המשלוח לצורך מכירתו בישראל היה הדבר בגדר "שימוש" לפי הפקודה. השאלה היא אם ייבוא סחורות לישראל לצורך מכירתן בשטחי הרשות הפלסטינית כמוהו כייבוא לצורך מכירתן בישראל. גם על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ישראל והרשות הפלסטינית כלולות במעטפת מכס אחת לפי חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (להלן: חוק היישום). המשמעות של מעטפת מכס משותפת אחת - שבתוכה מעבר חופשי של סחורות בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית - היא שייבוא של סחורות לישראל, לצורך מכירה או שיווק, או לצורך מטרה מסחרית אחרת, בשטחי הרשות הפלסטינית, דינו כדין ייבוא סחורות לישראל לצורך זה.
ד. בשולי הדברים יוער שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שנתנה סעד זמני או סירבה לתיתו ובכך טעם נוסף לדחיית הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד גב' שרה פרזנטי וגב' איריס דובקין למבקשים, עוה"ד ליעד וטשטיין, דן עדין וטל בנדל למשיבות. 6.3.00).

בג"צ 1622/00 - יואב יצחק ואח' נגד הנשיא אהרן ברק ואח'

דרישה של מי שאינו צד למשפט ששופט ביהמ"ש העליון יפסול עצמו מלשבת בדין כאשר הוא ידיד של אחד הפרקליטים בתיק. שיהוי(העתירה נדחתה).

א. עיקר עניינה של העתירה בבקשת העותר, כי השופט אור ייפסל מלדון בערעורו של אליהו הורביץ שהורשע בפלילים וכפועל יוצא מכך גם בערעורם של המשיבים האחרים ובערעור המדינה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בפרשת אישומים שנודעה בכינוי "פרשת פרומדיקו" וזאת בשל קשריו החברתיים של השופט אור עם עוה"ד פנחס רובין,
שבשלב הערעור צורף ע"י הורביץ לצוות הסניגורים שייצגו אותו בדיון לפני הערכאה הראשונה. בנוסף מבקש העותר כי נשיא ביהמ"ש העליון ושר המשפטים יחוייבו להכריז על תקפותם המחייבת של "כללי אתיקה שיפוטית" שפורסמו בשעתו ע"י הנשיא שמגר ושעל האמור בהם, בין היתר, מבסס העותר את עילתו הנטענת לפסילתו של השופט אור מלדון בערעורים. העתירה נדחתה.
ב. הערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בפרשת פרומדיקו (ע.פ. 1182/99 ואח') נדונו במאוחד בפני הרכב השופטים אור, טירקל ואנגלרד. שמיעת הטענות בפני ההרכב נפתחה ביום 30.1.00 וארכה 5 ימים ברציפות. בתום שמיעת הטענות הודיע ביהמ"ש כי הוא דוחה את התיקים לעיון ולמתן פס"ד. שלשה ימים לאחר שנשלמה שמיעת הטענות שיגר העותר מכתב אל נשיא ביהמ"ש העליון, אל השופט אור ולשר המשפטים בו ביקש מהם לפעול להפסקת השתתפותו של השופט אור בהרכב. השופט אור ראה בפניה אליו טענת פסלות והחליט לדחות את טענת העותר כי עליו לפסול עצמו. השופט ציין בהחלטתו כי כל בעלי הדין שנתבקשו להגיב על מכתבי העותר הביעו את אמונם בהרכב השופטים ואיש מהם לא ביקש ואיננו מבקש את פסילתו. כן ציין כי הסניגורים הבהירו שאין כל יסוד לטענת העותר כאילו עו"ד רובין צורף לצוות בשל קשריו האישיים עם השופט. השופט אור הוסיף כי הכלל בפרקטיקה מאז ומתמיד הוא, שהיכרות או יחסי חברות בין שופט לבין פרקליט, להבדיל מיחסי קרבה משפחתית ביניהם, אינם פוסלים שופט מלדון בעניין בו מופיע אותו פרקליט.
ג. בעתירתו משיג העותר על החלטת השופט אור לדחות את טענת הפסלות. שאלה מקדמית היא אם לעותר יש בכלל זכות עמידה בבקשה לפסילת שופט. שאלה מקדמית אחרת היא האם העובדה שהעותר העלה את טענת הפסלות רק לאחר שביהמ"ש סיים את שמיעת הטענות בערעורים, בעוד שכל הצדדים מתנגדים לבקשתו, אין בה כדי להביא לדחיית עתירתו על הסף. בשתי השאלות יש להכריע לחובת העותר.
ד. באשר לזכות העמידה - הזכות להעלות טענת פסלות מוסדרת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט. זכות זו נתונה, לפי הסעיף, למי שהוא "בעל דין". אכן, מכך אין להסיק, שלציבור אין עניין לגיטימי בתקינותם של ההליכים השיפוטיים. אלא שבעיקרון עניינו של הציבור בתקינות ההליכים שלפני הערכאות השיפוטיות מובטח בדרכים אחרות, ובעיקר ע"י עקרון פומביות הדיון. אך גם אילו הנחנו כי עקרונית יש מקום להכרה מסוימת בזכות העמידה של אדם מן הציבור להעלות טענת פסלות, היה מקום להגביל הכרה זו לאותם מקרים חריגים ונדירים, בהם נראה גלוי וברור שלבעלי הדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות, והעניין שיש לציבור שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים. בענייננו אין פרשת הערעורים נמנית עם אותם מקרים נדירים.
ה. אשר לשיהוי בהגשת הבקשה - המבקש לטעון טענת פסלות מצווה להעלות טענתו מיד לאחר שעילת הפסלות נודעה לו. מקום בו מועלית הטענה באיחור, עליו להראות כי גם בשקידה סבירה לא יכול היה לגלות ולדעת את דבר קיומה של עילת הפסלות במועד מוקדם יותר. בענייננו, העלה העותר את טענת הפסלות שלשה ימים לאחר שהרכב השופטים סיים לשמוע את טענות הצדדים ודחה את התיקים לעיון. גם אם נניח, כי העותר חף משיהוי סובייקטיבי, באשר העובדות שעליהן ביסס את טענת הפסלות נודעו לו, כפי שטען בעתירתו, רק "באחרונה", וכי בנסיבות העניין נמנע ממנו מלבררן מבעוד מועד, לא יהיה מנוס מן המסקנה, כי במועד בו הועלתה הטענה לקתה טענתו בשיהוי אובייקטיבי כבד. אפילו הוכר העותר כבעל זכות עמידה הרי קבלת טענתו בנסיבות אלה עלולה היתה להסב נזק כבד לצדדים המתדיינים, ובכללם שלשת המערערים
האחרים שטענת הפסלות כלל אינה נוגעת להם. כך שדין העתירה נגד החלטת השופט אור בטענת הפסלות להידחות על הסף.
ו. אשר לבקשת העותר כי נשיא ביהמ"ש העליון ושר המשפטים יחוייבו לפרסם הצהרה בדבר תקפותם של כללי האתיקה - כללי האתיקה שפורסמו ע"י הנשיא שמגר במאי 93, התבססו על דין וחשבון של ועדה בראשות הנשיא לנדוי ועל הצעות והערות של שופטים רבים. בפתח המבוא לכללי האתיקה מציין הנשיא שמגר כי הכללים משקפים את התפיסות הערכיות המונחות ביסוד מלאכת השפיטה והם ישמשו חומר מנחה ומדריך לכל מי שמצטרף למערכת השיפוט ומבקש ללמוד כלליה. כללי האתיקה לא עוגנו בחקיקה ונועדו להיות "חומר מנחה ומדריך". אין משמעות הדבר שבכל מקרה בו ינהג שופט שלא על פי האמור בכלל מכללי האתיקה, יהיה זה נכון לייחס לו התנהגות שאיננה אתית. בעניין הנדון כאן, אין לפרש כהנחיה לפסילה עצמית "אוטומטית" של השופט כל אימת שיש לו קרבה חברתית לפרקליט. יחסי ידידות וחברות בין שופטים לבין פרקליטים, שלרוב נובעים מרקע אישי משותף או ממעורבות בפעילות מקצועית משותפת בעבר, הם נפוצים ומקובלים. ככלל, אין בקיומם של יחסים כאלה כדי לשלול אפשרות של מיפגש, בין השופט לבין פרקליט כזה באולם המשפטים.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. העותר לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן לשר המשפטים, עוה"ד צבי אגמון ומ. טולצ'ינסקי להורביץ, עו"ד בועז אדלשטיין למשיבים האחרים. 16.3.00).

ע.א. 3902/98 - מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ נגד שלמה ובתיה סטולר ואח'

*ביטול הוצאת חלקים מהרכוש המשותף ע"י קבלן בהסכם כאשר הפירוט בהסכמים אינו מספיק(מחוזי ת"א - ת.א. 725/96 - הערעור נדחה).

א. המשיבים 6-1 רכשו דירות מגורים מהמערערת. על פי הסכמי המכר ובהתאם להיתר הבניה עמדה המערערת להקים בית בן 8 יחידות דיור. בכל הסכמי המכר נכלל סעיף 10 האומר כי "המוכר יהא רשאי לבנות את הבית המשותף באופן שהבית... יכיל דירות מגורים, מחסנים, מרתפים וכיוצא באלה והוא רשאי להכניס שינויים...לפי ראות עיניו... ידוע לקונה והינו מסכים כי הרכוש המשותף לא יכלול את גג הבניין... וכן לא יכלול מקומות חנייה לרכב... כמו כן לא יכללו ברכוש המשותף שטחי קרקע, אשר המוכר רשאי לרשמם כיחידות נפרדות או להצמידן לדירות מסויימות לפי שיקול דעתו הבלעדית...". לאחר שנחתמו החוזים עם המשיבים ולאחר שאלה גרו בבניין, החלה המערערת, באפריל 94, לבצע בשני חללים שהיו מתחת לגינה עבודות בנייה, שכללו פתיחת החללים, עבודות ריצוף, מחיצות והתקנת מונה חשמל. היתר לגבי עבודות אלה ניתן באפריל 95. באותו חודש ביקשה המערערת לרשום את הבניין כבית משותף ולרשום את המחסנים הגדולים שהקימה בחללים האמורים על שמה וכן שלשה מחסנים קטנים ע"ש הדיירים בבניין. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי כי המחסנים הגדולים הם חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה בקבעו כי היות והחללים האמורים לא צויינו במפרטים שצורפו לחוזי המכר של המשיבים, ולא הוצאו במפורש מהרכוש המשותף, יש לראותם כחלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף. ביהמ"ש קבע כי אין בסעיף 10 שבהסכם בכדי לענות על דרישת סעיף 6 לחוק המכר (דירות). הערעור נדחה.
ב. סעיף 6 לחוק המכר (דירות) קובע "המוכר דירה ... בבית המיועד להירשם כבית משותף והתקנון שחל על הבית... מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחסת לאחד מן העניינים המנויים להלן, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו עניין; ואלה העניינים... הוצאת חלק מהרכוש המשותף... מוכר שלא מסר פרטים על עניין מהעניינים... יראו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב
שהוראות התקנון המצוי... יחולו על הבית המשותף". מטרת סעיף זה היא להביא לידיעת קונה דירה בצורה ברורה ומובנת מהן כוונותיו האמיתיות של המוכר (הקבלן) ומהן זכויות הקונה ובכך לסכל הטעיית הקונה ע"י הסתתרות מאחורי ניסוחים מעורפלים באמירות כלליות וגורפות. בענייננו, עיון במפרטים שצורפו לחוזי המכר מעלה כי אין זכר של הוצאת חלקים מהרכוש המשותף. בסעיף 10 לא מתואר מהם "שטחי הקרקע", לא צויין שטחם, לא סומן מיקומם ולא צויין איזה הוא החלק שיש להצמיד ואיזה הוא החלק שיהפוך ליחידות נפרדות. החוזים הסטנדרטים המקובלים בין רוכש דירה לקבלן מכילים, כמעט כדבר שבשיגרה, הוראות דומות לאלה הנמצאות בסעיף 10 האמור. דברים אלה בדיוק רצה המחוקק למנוע בחוקקו את חוק המכר (דירות). על מנת לתת קיום ותוכן להוראות סעיף 6 לחוק המכר, תיאור החלקים המוצאים מהרכוש המשותף צריך להיות מדוייק ומפורט.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד גב' נעה ברזלי למערערת, עו"ד אלברט בן פורת למשיבים. 2.2.00).

בג"צ 6029/99 - יונתן פולארד נגד ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק

*דרישת יונתן פולארד בעניין פעילות הממשלה לשחרורו והשתתפות בהוצאותיו המשפטיות(העתירה נדחתה).

א. העותר הורשע בארה"ב בריגול למען מדינת ישראל ונדון למאסר עולם. בשנת 97 הגיש העותר עתירה לבג"צ בה ביקש כי המדינה תכיר בו באופן רשמי ופומבי כסוכן ישראלי אך העתירה הוכרעה עוד לפני שבג"צ דן בה. היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה כתב אז אל ב"כ העותר כי המדינה מכירה בכך שיונתן פולארד היה סוכן ישראלי שטופל ע"י מי ששימשו כבעלי תפקידים בכירים ברשות ישראלית מוסמכת ועל כן מכירה המדינה במחוייבותה כלפיו ומוכנה לשאת באחריות המלאה הנובעת מכך. על יסוד מכתב זה ביקש ב"כ העותר לדחות את העתירה וזו נדחתה. בעתירה דנא חוזר ב"כ העותר על טענות מסויימות שכבר העלה והוא מבקש בקשות שונות ובכללן עיון במסמכים שונים, וכן כי ימונה גוף משפטי חיצוני שיטפל בעניין שחרורו מכלאו. עוד העלה בקשה כי בג"צ יורה למדינה לשלם לו הוצאות פרקליטיו וכיוצא באלה בקשות. העתירה נדחתה.
ב. בעתירה דנן חוזר ב"כ העותר על טענות מסויימות שהעלה כבר בעתירה הקודמת וב"כ ראש הממשלה טוען כי דחיית העתירה הקודמת יצרה מעשה בית דין שיש בו כדי למנוע דיון בטענות אלה. אולם, כיוון שהעתירה הקודמת נדחתה בלי שהטענות נדונו לגוף העניין ומבלי שניתנה להם תשובה בפסה"ד, הוחלט להיזקק לטענות שהועלו בעתירה זאת, אחת לאחת.
ג. באשר לטענת העותר כי אין המדינה מטפלת בו כדבעי - בתגובת ראש הממשלה נאמר כי כל ראשי הממשלה בישראל, מאז נעצר העותר, טיפלו בעניינו במגמה לשחררו מן הכלא, ברמות שונות. הנושא הועלה במלוא עוצמתו גם בשיחות הסכם וואי וגם ראש הממשלה הנוכחי פעל באופן אישי בעניינו של העותר. באופן כללי, המדינה סבורה כי יהיה זה יעיל יותר, מבחינתו של העותר, אם הטיפול בעניינו ייעשה, מטעם המדינה, לא בדרך של מאבק פומבי בממשל של ארה"ב, אלא בדרך של מגעים שהצנעה נאה להם ומועילה להם. אשר לבקשה כי בג"צ ימנה גורם שיפוטי בלתי תלוי לפקח על מאמצי ראש הממשלה להשיג את שחרורו - ראש הממשלה הודיע בתגובה כי מינה צוות בראשות סמנכ"ל משרד הבטחון שיפעל מישראל בעניינו של העותר וב"כ העותר יוכל לעמוד בקשר עמו וכן ימונה בשגרירות וושינגטון נציג מיוחד לטיפול בעניינו של העותר. בכך הלך ראש הממשלה כברת דרך למילוי הבקשות שהועלו ע"י ב"כ העותר. הסעד המבוקש ע"י ב"כ העותר מערב את ביהמ"ש במינהל השוטף וחורג מן התפקיד
של ביהמ"ש ומן הסעד שביהמ"ש נוהג לתת בתחום מדיניות החוץ של ישראל. הוא מחייב מגעים עם ממשלת ארה"ב ברמות שונות ובתחום זה שיקול הדעת של הממשלה רחב מאוד ובהתאם לכך הביקורת של בג"צ מצומצמת מאוד. אשר לבקשה כי הממשלה תשלם את הוצאות העותר על הייצוג המשפטי - יש דרך לתבוע שכר טרחה ואין בג"צ מטפל בבקשות כגון אלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד דאב לארי וברוך בן יוסף לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 6.2.00).

בג"צ 4736/98 - מעריב... בע"מ ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*אי התערבות בהחלטת היועהמ"ש שלא להגיש תביעה פלילית נגד בעלים של "ידיעות אחרונות" בעבירה של האזנת סתר(העתירה נדחתה).

א. העותר 2 (עופר נמרודי) הורשע בשעתו בעבירות של האזנת סתר ונדון למאסר בפועל. עתירת העותרים הינה נגד היועץ המשפטי לממשלה על שאין הוא מורה להעמיד לדין את המשיב 4, ארנון מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות", ואת המשיב 5, חיים רוזנברג, מ"ידיעות אחרונות" בעבירות של האזנות סתר, שיבוש הליכי משפט, עבירות מסים וכיוצא באלה. היועץ המשפטי, פרקליטת המדינה, ופרקליטת מחוז תל אביב (המשיבים 3-1) סברו כי אין ראיות מספיקות להעמדה לדין. העותרים ניסו להוכיח בבג"צ כי יש ראיות מספיקות. העתירה נדחתה.
ב. הראיה העיקרית להפללתם של מוזס ורוזנברג בעבירות של האזנות סתר הינה הודעתו של אחד לאופר בה הוא מפליל את רוזנברג ובעקיפין את מוזס בעבירות אלה. המשיבים סברו כי אין היא מספיקה להעמיד לדין את מוזס ורוזנברג. מסתבר כי אנשי "מעריב" שילמו ללאופר סכום של 600,000 דולר כדי שיעיד במשטרה את שהעיד. כיוון שכך אין פלא שב"כ המדינה העמיד סימני שאלה רבים באשר למהימנות המפוקפקת של דברי לאופר. למעשה, המחלוקת בין בעלי הדין היא אם יש בחומר הראיות כדי להצדיק הגשת אישום לביהמ"ש אם לאו. הכלל הוא שבג"צ לא ימהר להתערב בהחלטת היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין. בראש ובראשונה נאמרים הדברים כאשר מדובר בשאלה אם קיימות ראיות מספיקות בידי התביעה. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, וביהמ"ש לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה ביתר ממתחם שיקול הדעת שניתן לה. כך על דרך הכלל וכך בענייננו.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד דן אבי יצחק, זאב שרף ויריב אברמוביץ לעותרים, עוה"ד גב' נאוה בן אור ושי ניצן למדינה, עוה"ד דן שיינמן, גב' נוית נגב וגב' נועה קרם לארנון מוזס, עו"ד דב וייסגלס לחיים רוזנברג. 6.3.00).

בג"צ 2428/99 - מדינת ישראל נגד ע. דוויק שופט בימ"ש מחוזי בתל אביב ואח'(העתירה נתקבלה).

*הערכאה והמותב שצריך לדון בתביעת נאשם לפיצוי כאשר ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו על ההרשעה וזיכה אותוא. המשיב 2 (להלן: המשיב) הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת רצח וערעורו לביהמ"ש העליון נתקבל, הרשעתו בוטלה והוא זוכה מחמת הספק. בעקבות הזיכוי הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה לתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים מאוצר המדינה על מעצרו. הבקשה הועברה לטיפולו של המשיב 1 כשופט דן יחיד. טענת העותרת היא כי למשיב 1 אין סמכות לדון בבקשה וכי יש להעביר את הדיון בבקשה לידי המותב שהרשיע את המשיב. טענתה נדחתה ע"י משיב 1 וכנגד החלטה זו הוגשה העתירה. העתירה נתקבלה.
ב. אכן, למשיב סמכות לדון בתביעה שכן מבחינת הסמכות הערכאה שדנה בעניין היא הערכאה שצריכה להחליט על תשלום פיצויים ולאו דווקא המותב שדן במשפט. אולם, מבחינת מדיניות תקינה רצוי וראוי כי המותב שדן בהליך הפלילי, הוא שידון גם בשאלת הפיצוי. הדבר מובן מאליו כאשר המותב שדן בהליך הפלילי זיכה את הנאשם, כי אז במעמד הזיכוי או לאחר מכן הוא דן גם בתשלום הפיצויים. זו המדיניות הראוייה גם כאשר המותב הרשיע את הנאשם והערעור נתקבל בערכאת הערעור ולאחר מכן מבקש הנאשם מהערכאה שדנה אותו את הפיצויים. המותב שדן בעניין יודע את הנושא ואם הוא ידון בשאלת הפיצויים לא יתחיל למעשה משפט מחדש. בענייננו, שניים משופטי ההרכב כבר אינם מכהנים כשופטים ועל כן יוחזר התיק לנשיא ביהמ"ש המחוזי שיחליט על צירוף שני שופטים אחרים לשופט שישב בתיק ואלה יחליטו בשאלת הפיצויים.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת, עוה"ד דוד קולקר וגב' עפרה אורנשטיין למשיב השני. 29.2.00).

בג"צ 1477/96 - נמרודטקס בע"מ נגד משרד התעשיה והמסחר ואח'

*חובת הפרסום של הנחיות פנימיות לעניין חשיפת המשק ליבוא(העתירה נדחתה).

א. באפריל 91 קיבלה הממשלה החלטה על ביצוע תהליך הדרגתי ומבוקר של חשיפת המשק ליבוא. על מנת לסייע למפעלי תעשיה מקומיים העלולים להיפגע מההחלטה הנ"ל, הקים המשיב קרן להיערכות לחשיפה. על פי הוראות הקרן מפעל תעשייתי אשר רואה עצמו נפגע מהחשיפה יגיש לקרן תכנית שתתווה דרכים ליצירת יתרון תחרותי של מוצריו והקרן תשקול ותחליט אם להעניק לו סיוע כלכלי. לפי הוראות הקרן המקוריות על המבקשים להגיש את הבקשה לסיוע לפני שהם משקיעים כספים בהתייעלות ואילו יותר מאוחר הוסף סעיף שלפיו ההטבות יהיו גם להשקעות שבוצעו בתקופה שלא עלתה על ששה חודשים לפני מועד הגשת הבקשה. העותרת השקיעה בין השנים 91 עד 94 בהליכי התייעלות סכום כולל של כ-1.7 מליון דולר. היא לא פנתה לקרן בבקשת סיוע משום שלטענתה לא היתה מודעת לדבר קיומה של הקרן ורק במרץ 95 נודע לה באקראי על קיומה של הקרן ופנתה מיד בבקשת סיוע. בקשתה נדחתה ובעתירתה לבג"צ טענה העותרת כי הוראות הקרן לא קיבלו פרסום כנדרש ולפיכך יש להצהיר כי הן בטלות. לטענת המשיבים הוראות הקרן הועברו לשני ארגונים המייצגים את התעשיינים בישראל והם התאחדות התעשיינים והתאחדות המלאכה והתעשיה בישראל שהפיצו מידע זה בין חבריהם. העותרת הינה חברה בהתאחדות המלאכה והתעשיה. העתירה נדחתה.
ב. לטענת העותרת הפצת הוראות הקרן לשני הארגונים בהם חברים התעשיינים בישראל אינה עונה על חובת הפרסום של הנחיות פנימיות, כפי שזו גובשה עד כה בפסיקה. ברם, לא כל הוראה הנחשבת להנחיה פנימית כפופה לחובת הפרסום, ואופן הפרסום כאשר קיימת חובת הפרסום אינו נקבע על פי מבחן קשיח אלא באופן גמיש המתאים עצמו לנסיבות הרלבנטיות להנחיות בהן מדובר. בענייננו, פרסום הוראות הקרן נעשה על דרך העברתן לשני ארגונים המאגדים בתוכם תעשיינים בישראל ואלה פרסמו אותם בין חבריהם. המשיבה היא חברה בהתאחדות בעלי המלאכה שאליה הועבר מידע על הוראות הקרן המקוריות וגוף זה הפיץ את המידע בין חבריו. על כן אין הטענה לגבי היעדר פרסום סביר יכולה לעמוד לעותרת.
ג. לטענת העותרת ההוכחות על הפרסום לכאורה מתייחסות להוראות הקרן המקוריות אך לא על התיקון בדבר מגבלת "ששת החודשים". אף אם יש ממש בטענה זו, אין בה כדי לסייע כלל לעותרת. שהרי אילמלא תיקון זה, לפי ההוראות המקוריות, היה
צריך להגיש את הבקשה לפני שהחלו בכלל בהשקעות ואילו תיקון זה קבע שניתן להגיש את הבקשה תוך 6 חודשים מתחילת ההשקעות. כך שגם אם יוחלט כי התיקון בטל לא תוכל העותרת להיבנות מכך.

(בפני השופטים: א. גולדברג, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. צור וע. מרינברג לעותרת, עו"ד גב' א. מנדל למשיבים. 26.2.98).

בש"פ 1339/00 - עופר נמרודי נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, שיבוש הליכי משפט, הדחה בעדות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ומתן שוחד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה תוך קביעה כי העורר יוכל לבקש דיון חוזר לאחר שיעידו 5 עדי מדינה.
ב. אשר לטענה כי אין ראיות לכאורה מספיקות - בעניין זה יש לדחות את טענת העורר. משנפסק כי יש ראיות לכאורה עולה השאלה אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט כנאמר בסעיף 21(א) לחסד"פ. נסיבות העבירה כפי שעולות מחומר החקירה מלמדות כי העורר ניצל את העוצמה הרבה שהיתה בידיו, בשל עושרו, מעמדו כבעלים של עיתון חשוב ועורכו, וקשריו עם רשויות השלטון, כדי למנוע גילוי של מעשיו הפליליים. מעשי השיבוש וההדחה, שנמשכו גם לאחר הרשעתו בהאזנות סתר ובשיבוש מהלכי משפט, מקימים יסוד לחשש כי העורר נכון אף היום להמשיך במעשיו אלה אם יהיה בכוחו למנוע הרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום דנא. ברם, הרצון לשיבוש אינו מספיק. צריך כי החשש שייעשו מעשי שיבוש יהיה סביר. על התביעה להראות כי גם היום, לאחר שמעשי העורר התגלו ואנשי הרשות אליהם פנה נחקרו וננקטו נגדם הליכים משפטיים, והעורר התפטר מתפקידיו בעיתון "מעריב" ובחברת "הכשרת הישוב" קיים חשש סביר לשיבוש מהליכי משפט על ידיו אם ישוחרר. בעניין זה אין להתייחס על פי אותה אמת מידה לכל 113 עדי התביעה, רובם אנשי משטרה. צודק הסניגור כי התגובה החד משמעית כלפי אנשי הרשות גרמה להתרחקות מופגנת שלהם מכל קשר עם העורר. לעומת זאת לא חל פיחות בעושרו של העורר. בנסיבות אלה על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת 5 עדי המדינה. על המדינה להקדים ככל הניתן בהשמעת 5 העדים האמורים. לאחר תום עדויות ה-5 יהיה העורר רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד דן אבי יצחק, גב' פנינה דבורין ויהושע שטיין לעורר, עוה"ד גב' פנינה גיא וגב' ורד אנוך למשיבה. 21.3.00).

רע"א 8001/98 - קצין התגמולים לפי חוק הנכים נגד משה ז'בטני

*התערבות ביהמ"ש העליון בהחלטות ביהמ"ש המחוזי שעניינן ערעור לפי חוק הנכים(הבקשה נדחתה).

א. המשיב החל בשירות חובה בצה"ל בשנת 70 ונקבע לו פרופיל רפואי 82 בגין בעיות גב. למשיב מום מלידה בגבו. בתום שירות החובה פנה לשירות קבע בחיל החימוש, ובעת שירותו הצבאי, בינואר 85, היה מעורב בתאונת דרכים כנוסע במכונית צבאית בדרך ליחידתו. המבקש קיבל את תביעת המשיב באשר לפגימה בברכו כתוצאה מן התאונה ודחה את תביעתו ככל שנגעה לנזקים לגב התחתון. המשיב הגיש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים והוועדה דחתה את ערעורו. על החלטת הוועדה ערער המשיב לביהמ"ש
המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורו. ביהמ"ש ציין כי אמנם קיים כלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במסקנות הערכאה הדיונית וכי לפי סעיף 34 לחוק הנכים ניתן לערער על החלטת ועדת ערעור לפני ביהמ"ש המחוזי בנקודה משפטית בלבד. אולם, ביהמ"ש סבר כי הוא יכול להתערב בעניין שלפניו שכן התאונה שבה נחבל המשיב התרחשה בינואר 85 ועדותו של המערער בפני הוועדה נמסרה בדצמבר 97 והוועדה דחתה את ערעורו רק בהתבסס על חוסר האמון בעדותו. לדעת ביהמ"ש היה מקום להסתמך על המסמכים בכתב שנערכו לפני 20 ואף לפני 25 שנה. כשבדק ביהמ"ש מסמכים אלה הגיע למסקנה השונה מזו של ועדת הערעורים וקיבל את תביעת המשיב.
ב. על פי הלכת חניון חיפה (בר"ע 103/82 - פד"י ל"ו(3) 123) אין ביהמ"ש העליון נותן רשות לערעור שני אלא בהתקיים התנאי, שהבקשה מעלה שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה המסויימת. כדי לצאת ידי חובתה של הלכת חניון חיפה, טען קצין התגמולים שביהמ"ש המחוזי בחיפה התעלם מהוראת סעיף 34 לחוק הנכים וכי מדובר בהתעלמות שיטתית שאינה מיוחדת לפסה"ד נשוא בקשה זו. לדעתו, נוהג ביהמ"ש המחוזי בערעורים על החלטות ועדת הערעורים כאילו היו ערעורים רגילים על פסיקת בימ"ש השלום בכך שאינו מסנן את הערעורים שלפניו במסננת השאלה המשפטית שנקבעה בחוק כי אם בוחן לגופן טענות עובדתיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. בעבר הועלתה טענה דומה ע"י קצין התגמולים במסגרת בקשת רשות ערעור והיא נדחתה. ברם, התעלמות גלוייה ומודעת של ביהמ"ש המחוזי מהסייג המצוי בסעיף 34 לחוק הנכים מצדיקה את התערבות ביהמ"ש העליון בערעור שני גם אם מדובר במקרה יחיד. לכן, מן הראוי לשוב ולבחון את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בנסיבות המקרה הנדון. ביהמ"ש היה מודע למגבלה על התערבותו כערכאת ערעור, אך מצא כי נסיבות המקרה הצדיקוה. מדבריו עולה כי הפגם שמצא בפסק דינה של ועדת הערעורים נוגע למשקל הראייתי שהוועדה נתנה לעדותו של המשיב לעומת המסמכים הכתובים. בעבר נקבע כי שאלת מעמדם הנורמטיבי של סוגי ראיות היא אכן שאלה משפטית. גם אם ניתן לחלוק על גישה זו, הרי ביהמ"ש המחוזי ביסס על תפיסה זו את התערבותו במקרה הנדון. התוצאה היא כי הנימוק של קצין התגמולים להתערבות שנועדה, כביכול, "להעמיד את הדין והסדר המינהלי על תיקונם לשם עשיית דין צדק..." אין לו על מה להישען במקרה זה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ירון בשן למבקש, עו"ד אורי רוזן למשיב. 13.3.00).

ע.פ. 807/99 - מדינת ישראל נגד חיים עזיזיאן

*הרשעה בעבירה העולה מהעובדות שהוכחו תוך זיכוי מעבירה אחרת שבכתב האישום. *הסגת גבול. *הרשעה בגניבה גם כאשר מדובר ב"זוטי דברים". *זיכוי מעבירה של קשר להיזק והצתה ע"י המון מתפרע(מחוזי י-ם - ת.פ. 354/98 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו נדחה ברוב דעות).
א. באחד הלילות התפרץ המון אדם לשתי דירות בשכונת מאה שערים בירושלים שבהן התגוררו נוצרים. ההמון ניתץ ושבר את כל המצוי בדירות, את מרבית תכולת הדירות השליך מבעד לחלונות והעלה אותה באש. המשיב הועמד לדין בעבירות של קשירת קשר לעשות פשע, התפרצות, היזק בזדון, הצתה וגניבה. הטענה העובדתית היתה כי אנשים רבים, ובכללם המשיב, קשרו קשר להתפרץ לשתי הדירות ולהורסן כדי להביא להסתלקות הנוצרים מהמקום. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מהעבירה של קשירת קשר בקבלו את גירסתו כי נקלע למקום האירוע באקראי בעת טיול לילה תמים והוא לא הכיר איש מן ההמון שפרץ לדירות. מעבירת הפריצה זוכה המשיב לאחר שהמדינה חזרה בה
מאישום זה בסיכומיה, אך המדינה הזכירה בסיכומים כי נעברה עבירה של הסגת גבול פלילית וביהמ"ש לא התייחס לנושא זה בהכרעת הדין. המשיב זוכה גם מעבירת ההצתה וההיזק בזדון באשר לדעת ביהמ"ש לא היה שותף למעשים אלו ומרבית הנזק כבר נגרם כאשר הופיע במקום. המשיב זוכה גם מעבירת הגניבה אעפ"י שלפי הודאתו הוא הוציא מספר פריטים מהדירה ומסרם למחרת לרכזת הבטחון שבישוב בו הוא גר. הנימוק לזיכוי בעבירה זו היה שמדובר ב"זוטי דברים". הערעור נתקבל פה אחד באשר לזיכוי מעבירות של הסגת גבול וגניבה ונדחה ברוב דעות השופטים אילן והמשנה לנשיא ש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר באשר לזיכויו של המשיב מהעבירה של הצתה והיזק בזדון.
ב. השופט אילן: באשר לעבירה של הסגת גבול - כל אחד מההמונים שנכנסו אותו לילה לדירה, ואפילו היה זה מתוך סקרנות גרידא, עבר את העבירה כי היה ברור לו שהביקור הזה אינו לרצון לבעלי הדירה. אילו נתבקש ביהמ"ש להרשיע את הנאשם בעבירה זאת לא היה כל קושי להיעתר לבקשה כי יסודותיה של עבירה זו כלולים בעבירות הפריצה. ביהמ"ש המחוזי לא נתבקש במפורש להרשיע את המשיב בעבירה זו וזאת אולי הסיבה שבגללה לא דן כלל בנושא זה. הסמכות של ביהמ"ש להרשיע אדם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה עולה מחומר הראיות אעפ"י שלא הואשם בה, לא הוגבלה למקרים שהתביעה ביקשה זאת. על כן יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהרשיע את המשיב בעבירה של הסגת גבול פלילית.
ג. אשר לזיכוי המשיב מעבירה של גניבה - אין מחלוקת שהמשיב נטל מתוך הדירה ערכה של כלי איפור ומסרם למחרת למפעילה שלו במשמר האזרחי שפנתה למשטרה. ביהמ"ש המחוזי, בזכותו את המשיב מעבירה זו, כותב כי הנאשם לא התכוון להשאיר כלי איפור בידיו ובפועל לא מסרם למישהי מחברותיו כמתנה אלא לממונה עליו במשמר האזרחי. ערכם של כלי האיפור המשומשים שנלקחו ע"י הנאשם נמוך ביותר וניתן לראות בהם זוטי דברים. בעניין זה יש לקבל את הערעור. בין אם הזיכוי הוא בגלל מסירת החפצים לרשות ובין אם זה בגלל ערכם הכספי הנמוך - הרעיון למסור את החפץ למפקדת במשמר האזרחי נולד רק 24 שעות לאחר נטילתם. העבירה הושלמה בעת הנטילה ואם אז לא היתה כוונה להחזירם לבעלים שוב אין זה חשוב מבחינת הכרעת הדין מה עשה המשיב לאחר שהושלמה הגניבה. באשר לערכם הנמוך של החפצים - ביהמ"ש המחוזי שראה את החפצים קבע שערכם אפסי אך בכל אופן אינם חסרי ערך לגמרי שכן המשיב ראה לנכון "להצילם" כפי שטען. סעיף 34יז לחוק העונשין קובע "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". השיקולים הצריכים להנחות את ביהמ"ש כשהוא מזכה בהתאם לסייג לפי סעיף זה הם שונים והערך האפסי של החפץ הגנוב הוא אחד השיקולים. אם אותו חפץ ניטל מתוך דירת הבעלים בנסיבות כפי שהיו כאן, גם אם מדובר ברכוש בעל ערך אפסי, לא יוכל הנוטל ליהנות מהגנתו של הסעיף הנ"ל. על כן יש לקבל את הערעור גם בעניין זה ולהרשיע את המשיב בעבירת גניבה.
ד. (דעת הרוב): אשר לזיכוי מעבירות היזק בזדון והצתה - הכרעת הדין יוצאת מכלל הנחה שמרבית הנזק לדירות כבר נגרם לפני שהמשיב הגיע למקום ורוב הדברים כבר היו שרופים. המשיב נכנס לדירה וביהמ"ש קבע כי נכנס מתוך "סקרנות טיפשית". ביהמ"ש זיכה את המשיב משום שלא השתתף פיזית בגרימת הנזק או זריקת חפצים לאש, ולדעת ב"כ המדינה האירוע כולו מאופיין בזה שמעשי ההרס מבוצעים ע"י אנשים הזרים זה לזה ואיש אינו יודע את האידיאולוגיה של חברו, אך כולם שואפים עידוד מעצם נוכחות ההמון המסכים עם המעשים וזה הופך כל אחד מההמון ל"מבצע בצוותא".
בעניין זה יש לדחות את הערעור. אין אנו יודעים אם שאר האנשים שהיו במקום לא הכירו זה את זה ולא קשרו קשר לביצוע המעשה. ביהמ"ש המחוזי האמין למשיב שנקלע למקום כשהוא היה בעיצומו. אין צורך להכריע בשאלה אם כל פרט שהצטרף להמון בשלב כלשהו כ"כשותף ספונטני" הוא מבצע בצוותא, שכן גם "שותף ספונטני" צריך להיות שותף גם למחשבה הפלילית ולא רק למעשה כדי שישא באחריות. כיוון שביהמ"ש האמין למשיב שלא היה שותף לכוונת ההמון ונקלע לזירת האירוע באקראי אין להתערב בזיכוי.
ה. אין גם לראות את המשיב, שנכנס לדירה מתוך "סקרנות טיפשית", כפי שקבע ביהמ"ש, כמסייע. אכן, ב"עבירת המונים" כפי שהיתה במקרה הזה, נוכחותו של כל אחד מן ההמון מסייעת בידי אלו שמבצעים את העבירות בפועל. אולם ביהמ"ש קיבל כעובדה שהמשיב שהה רק 10 דקות במקום ואין לומר במידת הוודאות הדרושה כי אדם השוהה בנסיבות כאלו בין קהל המתפרעים מספר דקות, מודע לכך שנוכחותו מסייעת לפורעים בדרך כלשהי.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): זירת העבירה לא היתה מקום ציבורי שגם בני אדם תמימים עשויים להיקלע אליו, ואף להתעכב בו מתוך סקרנות. הכניסה לזירת העבירה כשלעצמה דרשה ביצוע עבירה של הסגת גבול. לאחר שהמשיב עשה מעשה של הסגת גבול למשך זמן קצר ויצא מן הדירה חזר לזירת העבירה בשנית, וביצע עבירה נוספת של הסגת גבול והפעם שהה בדירה כ-10 דקות. בזמן זה הסתובב המשיב בין חדרי הדירה שעה שההתפרעות נמשכה. הוא הבחין באנשים הבוזזים ואף הסביר כי שעה שהגיע לדירה רוב החפצים נלקחו ממנה. חלקו של המשיב לא היה פסיבי. הוא התבטא בביצוע מעשים פליליים תחת מטריית ההתפרעות ומעשים אלו היוו חלק מן המכלול הפלילי שבוצע ע"י ההמון. על כן יש להרשיע את המשיב גם בעבירה של היזק בזדון והצתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אילן. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד יאיר גולן למשיב. 8.12.99).

ע.פ. 6366+5589/98+6883 - ביסאן סולטאן ואפרים תוהמי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח וזיכוי מהרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 83/96 - ערעורים וערעור נגדי - ערעורים של המערערים נדחו וערעור המדינה נגד זיכוי חלקי של תוהמי נתקבל).

א. תוהמי ומשפחתו מתגוררים במושב ארגמן שבבקעת הירדן ומקיימים שם משק חקלאי. סולטאן ביסאן (המכונה מישל - להלן: מישל) מתגורר עם משפחתו בישוב ג'ת שבגליל ובתקופה הרלבנטית שימש כשומר במושב ארגמן ויש לו בית מגורים בארגמן. המנוחה נוואל רובחי (להלן: המנוחה), צעירה בדואית גרושה כבת 28, התגוררה עם משפחתה סמוך למושב ארגמן. המנוחה הועסקה בעבודה במושב. בין תוהמי לבין המנוחה התפתח קשר רומנטי, ותוהמי אף העלה רעיון לשאת את המנוחה כאשה שניה. לאחר מספר חודשים ביקש תוהמי לנתק את הקשר הרומנטי עם המנוחה אך זו נאחזה בו בכל כוחה ואיימה להרוס את חייו והוא נכנע לה. באחד הימים, לפני פסח, סמוך לחצות הגיעה המנוחה לבית תוהמי כשהיא מוכה קשות ולדבריה הוכתה ע"י אביה וביקשה לסייע לה לברוח ממשפחתה, שאם לא כן תהרוס אותו ותגלה את הכל לבני משפחתה ותחשוף את תוהמי למעשי נקם. בשלב זה התקשר תוהמי עם מישל וביקש ממנו לבוא מיד ולקחת את המנוחה לרשותו כדי שהוריה לא ימצאו אותה אצלו. מישל אכן בא ונטל את המנוחה אליו. לאחר שהמנוחה היתה אצל מישל תקופה של כחודש היא נרצחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מישל ירה במנוחה למוות והרשיע אותו ברצח ואילו באשר לתוהמי קבע כי המתתה של המנוחה נעשתה ע"י מישל לבדו בעקבות "קשר" שנקשר בין השניים להמיתה וכי פרט לקשירת הקשר אין בחומר הראיות כדי לקבוע במידת הוודאות הדרושה בפלילים
שתוהמי עשה מעשה המביאו בגדר "מבצע בצוותא" או בגדר "משדל". על כן הרשיע ביהמ"ש את תוהמי בעבירה של קשירת קשר להמית את המנוחה. הערעור של מישל נדחה ושל המדינה נתקבל והוחלט להרשיע גם את תוהמי ברצח.
ב. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי באשר להרשעתו של מישל באחריות להמתתה של המנוחה. מישל נטל את המנוחה, לדבריו, "לטיול" מחוץ למושב כדי לשוחח איתה, ואולם כדי לשוחח אתה לא היה צורך להסיעה מחוץ למושב ולא היה צורך בנטילת רובה צייד כשהוא טעון ומוכן לירי, רובה שבו בוצע הרצח. יש לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי למקום יצאו רק מישל והמנוחה וכי תוהמי לא יצא יחד איתם. אך גם אילו היתה מתקבלת גירסתו של מישל שתוהמי היה נוכח בזירת הרצח וכי תוהמי ירה, הרי מישל אחראי ישירות לרצח לצידו של תוהמי כ"מבצע בצוותא". לשיטתו של מישל, הוא הסיע את תוהמי ואת המנוחה למקום הרצח, הרצח בוצע בנוכחותו ברובהו - שהיה מוכן לירי - על רקע הסכמה מוקדמת שההמתה היא הפתרון היחיד ובהיעדר הסבר סביר הפוטר את מישל מאחריות לירי, אין מנוס מן המסקנה שמישל אחראי לרצח כ"מבצע בצוותא" לצידו של תוהמי, וזאת גם לפי גירסתו של מישל שתוהמי היה נוכח במקום ושתוהמי ירה.
ג. באשר להרשעתו של תוהמי - הלה מסר דברים שונים לקצין משטרה שחקר אותו (להלן: אלמוג) לאחר שהועלתה אפשרות ע"י אלמוג כי תוהמי ישמש כעד מדינה. הסניגור התנגד להגשת הדברים כ"הודיית חוץ", משום שדברים אלו נמסרו על רקע הצעתו של אלמוג לבחון את האפשרות להעניק לו מעמד של "עד מדינה". ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדותו של הסניגור משום שהלכה למעשה החלטתו של תוהמי למסור את גירסתו לאלמוג לא הושפעה כלל מן ההצעה האמורה אלא על יסוד בחירתו "החופשית ומרצון" במטרה לנקות עצמו מן החשד שיוחס לו. עמדה זו של ביהמ"ש אין לקבלה. הדברים שמסר תוהמי לאלמוג, נמסרו על ידו על רקע דבריו של אלמוג בדבר אפשרות שיהיה לעד מדינה. אכן, אלמוג לא הציג בפני תוהמי "הצעה" ישירה להיות לעד מדינה, אלא אפשרןת כזו, ברם, על אף "אמצעי הזהירות" שבהם נקט אלמוג כדי שלא להיתפס כ"מפתה" וכ"מבטיח הבטחות" מתחייבת מן הדברים שהחליפו ביניהם הוא ותוהמי המסקנה כי באוויר "ריחפה" לפחות "הצעה" לשמש עד מדינה. על כן הדברים שאמר תוהמי לאלמוג אין לקבלם כראיה.
ד. במהלך השיחות בין תוהמי לאלמוג, בין חקירה לחקירה, הוכנס מדובב לתאו של תוהמי ותוהמי אמר דברים שונים למדובב שגם הם הוגשו כראיה במסגרת "הודיית חוץ". טוען הסניגור כי גם דברים אלה יש לפסול בעקבות פסילת הדברים שנאמרו לאלמוג וזאת משום שדברים אלה נאמרו כהמשך לדברים שנאמרו בחקירה ע"י אלמוג. טענה זו אין לקבל.
ה. מן הדברים שאמר תוהמי למדובב, עולה כי הוא היה שותף להחלטה להמית את המנוחה. מישל היה זקוק ל"אישורו" של תוהמי להמתה, כתנאי מוקדם לביצוע ההמתה. מישל התנהג כ"פקודו של תוהמי". בדבריו בפני המדובב מודה תוהמי בצורה מפורשת וחד משמעית כי עמדתו של מישל שאין מנוס מהמתת המנוחה לא רק שהיתה מקובלת עליו אלא שהוא אימץ אותה ובכך הפך אותה להחלטתם המשותפת. בדברים שאמר תוהמי למדובב יש כדי לבסס את הרשעתו באחריות להמתתה של המנוחה כ"מבצע בצוותא", או , למצער, כ"משדל". לנוכח מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין תוהמי, מישל והמנוחה, שקול מתן ה"הסכמה" ל"השתתפות" בביצוע ההמתה אגב עשיית מעשה לביצועה,
כאמור בהגדרתו של "מבצע בצוותא" בחוק העונשין. להודייה של תוהמי בפני המדובב היו מספיק ראיות תומכות המאפשרות להרשיע על יסוד ההודייה.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חנן רובינשטיין למישל, עו"ד אבינועם אדי לתוהמי, עו"ד גב' אפרת ברזילי למדינה. 13.10.99).

דנ"פ 2974/99 - ויליאם אוחנה נ. מדינת ישראל

*גרימת מוות והפקרה לאחר תאונה (העתירה נדחתה).

העותר הסיע חניכים של כפר הנוער בבית חג"י שליד חברון ממקום עבודתם לכפר הנוער. אחד הנערים עלה לנסיעה עם קרש באורך מטר וחצי. כאשר חלפה המכונית ליד שני עוברי אורח ערביים שצעדו לצד הכביש, הניף הנער את הקרש והיכה בעורפו של אחד משני הולכי הרגל. האיש נפגע אנושות, נפל על הארץ ומת. העותר, למרות שראה את המנוח נופל, המשיך בנסיעתו לבית חג"י כשהוא מלווה בקריאות הנערים במכונית "סע, סע". העותר הואשם בגרימת מוות ברשלנות ובהפקרה לאחר פגיעה, ובית המשפט המחוזי זיכה את העותר. המדינה ערערה לבית משפט העליון על זיכויו של העותר בעבירת ההפקרה, וערעורה נתקבל. העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשאלה האם המונח "תאונה" בסעיף 64 א' לפקודת התעבורה, לענין הפקרה לאחר תאונה, כולל בחובו מעשה זדוני. לטענת העותר, חשיבותה, חידושה וקשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצריכים לקיים בה דיון נוסף. העתירה נדחתה.
השאלה הפרשנית שעמדה בפני ביהמ"ש והחידוש בה אינם כאלה שמצדיקים קיומו של דיון נוסף. ביהמ"ש פירש את סעיף 64 א (ב) לפקודת התעבורה עפ"י תכליתו - בהתאם לתכלית עבירת ההפקרה. פרשנות זו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. זאת ועוד, תוצאת פסק הדין הינה התפתחות טבעית של החקיקה והפסיקה בישראל בנוגע לחובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. מדיניות המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, היא להרחיב את חובתו החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כשלהי. מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה. פסק הדין נשוא העתירה הינו שלב נוסף וטבעי בהתפתחויות האמורות.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אמיר ציון ועמית בר לעותר, עו"ד חובב ארצי למדינה. 20.1.00).

ע.פ. 5331/98 - גיורה אדינייב נגד מדינת ישראל

*החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בהרשעה באינוס (הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

המערער הורשע באינוס ובמעשה סדום כאשר ההרשעה מבוססת על עדותה של המתלוננת, צעירה כבת 20. צעירה זו, על פי העדויות, כבר נאנסה פעמיים לפני כן והיתה שרויה בפחד מתמיד מפני אינוס. היא נפגשה עם המערער, ביקרה בדירתו, ולטענתה אנס אותה. מסתבר מהעדויות כי למתלוננת יש בעיות נפשיות מסויימות. הערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי המעיט בחשיבות שייחס למצבה הנפשי של המתלוננת ומן הדין שהתיק יוחזר אליו כדי שיתייחס לעניין זה, יקיים בירור מעמיק ויעריך את מצב בריאות הנפש של המתלוננת ואת גירסתה על רקע תוצאות הבירור. גם החיזוק שביהמ"ש מצא לעדות המתלוננת אינו מספיק, אך יש בחומר הראיות חיזוקים שביהמ"ש לא התייחס אליהם וכשיוחזר אליו התיק יתייחס ביהמ"ש גם לחיזוקים אלה. כמו כן, יש יסוד לחשש שמביע הסניגור, כי הפרקליט שייצג את המערער בביהמ"ש המחוזי לא ניהל את הסניגוריה כדבעי.