תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 7

רע"א 6339/97 - משה ורינה רוקר נגד משה סלומון ואח'

*היקף שיקול הדעת של ביהמ"ש שלא להורות על החזרת המצב לקדמותו כאשר היתה פגיעה ב"זכות הקנין" עקב בניה ברכוש משותף של בית משותף(מחוזי חיפה - ע.א. 4407/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות ששת שופטי ביהמ"ש העליון נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. לבעלי הדין דירות בבית משותף בן ארבע דירות שהוקם בשנות החמישים. בראשית שנות ה-80 התברר כי קיימת אפשרות להגדיל את שטח הבנייה בבית בכ-%40, שהם כ-60 מ"ר. נתקיימו מספר ישיבות של ועד הבית כדי לדון בהרחבת הדירות השונות. המערערים הגישו בשנת 1986 בקשה להיתר בנייה. המשיבים הגישו התנגדות לתכנית והוועדה המקומית החליטה לתת היתר בנייה בכפוף לתנאים אחדים, ביניהם התנאי כי ייבנו למשיבים מחסנים נפרדים במקום השטח שהיה בשימושם במקלט הקיים. המשיבים ערערו על החלטה זו בפני הוועדה המחוזית אשר החליטה ביום 14.5.87 לדחות את הערעור. המשיבים פנו ביום 1.6.87 בתביעה לבימ"ש השלום בחיפה למתן צו מניעה כנגד המערערים. ביום 5.9.89 ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום שבו נדחתה תביעתם של המשיבים בנימוק כי המשיבים נתנו את הסכמתם העקרונית להרחבת הדירה של המערערים. ביום 19.12.89 קיבל ביהמ"ש המחוזי החלטה לפיה יימנעו המערערים מהשלמת הבניה מעבר למה שנעשה עד לאותו היום. ברם, בתקופת הביניים שבה לא היה בתוקף צו מניעה זמני, הצליחו המערערים לבצע את הרחבת הדירה בהתאם לתכנית.
ב. לאחר סיום המערכה הראשונה, פתחו המשיבים במערכה הנוכחית להשבת המצב לקדמותו ע"י הריסת הבנייה. בימ"ש השלום הוציא צו המחייב את המערערים להשיב את המצב לקדמותו ולהרוס כל בנייה שבוצעה על ידם ברכוש המשותף וכן למסור למשיבים את החזקה המשותפת בכל השטח של הרכוש המשותף שנתפס ע"י המערערים. כן חוייבו המערערים לשלם למשיבים פיצויים בשל עוגמת נפש ושלילת ההנאה מן הרכוש המשותף בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והדגיש כי כל פגיעה ברכוש המשותף טעונה הסכמה מוקדמת של האסיפה הכללית של בעלי הדירות, כי היתר בנייה, כשלעצמו, אין בו כדי להכשיר בנייה תוך פגיעה בזכות קניינית של בעלי הדירות האחרות ברכוש המשותף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ג. שופטי ביהמ"ש העליון, כמו הערכאות דלמטה, יצאו מתוך ההנחה כי המערערים הפרו את החוק והשתלטו שלא כדין על הרכוש המשותף שהוא, בחלקו, קניינם של המשיבים. המערערים אינם חולקים על ההלכות המשפטיות של בתי המשפט קמא אך טענתם העיקרית היא כי בשל נסיבות המקרה הנדון על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת בדבר הסעד של הריסת המבנה ולא להורות על הריסתו. למעשה, למרות שמדובר במסיג גבול שהשתלט על רכוש של אחרים ופגע בקניינם, היתה הסכמה של שופטי ביהמ"ש העליון כי לביהמ"ש שיקול דעת שלא לתת צו הריסה גם במקרה דנן. המחלוקת בין השופט אנגלרד בדעת יחיד לבין ששת שופטי הרוב היתה רק מהו מרחב שיקול הדעת של ביהמ"ש כאשר יש פגיעה בקניין במקרקעין והאם במקרה דנן שיקול הדעת של ביהמ"ש מצדיק שלא לתת צו הריסה או שביהמ"ש צריך במקרה דנן להורות על החזרת המצב לקדמותו. שופטי הרוב, בפסקי דין של הנשיא ברק, השופט חשין והשופט טירקל, והערות קצרות של השופטים האחרים הגיעו כאמור למסקנה שהדין עם המשיבים שיש להחזיר את המצב לקדמותו. מנגד סבר השופט אנגלרד שבהתחשב בנסיבות של המקרה דנא אין להורות על החזרת המצב לקדמותו אם כי יש לפצות את המשיבים. שופטי ביהמ"ש העליון התייחסו לעילות שבידי המשיבים לפי פקודת הנזיקין, הסגת גבול לפי פקודת הנזיקין וחוק
המקרקעין, העקרונות של מניעת שימוש לרעה בזכות, "כופים על מידת סדום" לפי המשפט העברי, סמכותו הטבועה של ביהמ"ש להעניק סעדים, חיוב בתום לב ו"בדרך מקובלת". גם דעת הרוב לא היתה אחידה באשר למרחב שיקול הדעת של ביהמ"ש בנושא כגון דא אך שופטי הרוב סברו כי בענייננו אין להשתמש בשיקול דעת כדי למנוע החזרת המצב לקדמותו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. עו"ד הוד למבקשים, עו"ד ברין למשיבים. 23.12.99).

רע"א 1816/97 - מדינת ישראל נגד עירית חיפה

*אגרת פינוי אשפה כ"ארנונה" לצורך פטור הממשלה מתשלומה(מחוזי חיפה - ת.א. 873/94 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה הגישה תביעה כי המדינה תשלם אגרת פינוי אשפה לפי סעיף 27 לחוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון) עבור שנות המס 85 עד 94 בשל שלשה נכסים המוחזקים ע"י שלשה מוסדות ממשלתיים. השאלה היא אם חייבת המדינה בתשלום האגרה האמורה, לאור הוראות הפטור המצויות בסעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (להלן: פקודת הפיטורין) וסעיף 42 לפקודת הפרשנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה פטורה מתשלום ארנונה כללית, לאור הוראת הפטור הכללית בסעיף 42 לפקודת הפרשנות והוראת הפטור המיוחדת בפקודת הפיטורין. ביהמ"ש קבע עם זאת כי אין המדינה פטורה מתשלום אגרת פינוי אשפה, בשיעור של שליש מסכום הארנונה, והטעם לכך כי יש לאפיין את אגרת פינוי האשפה כ"אגרה" ולא כארנונה כללית. בשנת 98 תוקנה פקודת הפיטורין ועניין החיוב של הממשלה בתשלום חלקי של הארנונה מוסדר על פי החוק. המחלוקת היא עד לאותה שנה. הערעור נתקבל.
ב. מקובלת ההבחנה בין "מס", "אגרה" ו"מחיר". בקצה אחד עומד ה"מס" שהוא תשלום המוטל ע"י רשות ציבורית ואין כנגדו תמורה ישירה ושוות ערך, בקצה האחר עומד ה"מחיר" - שהוא תשלום מרצון שיש כנגדו תמורה ישירה ושוות ערך, ובין שני הקצוות מצוייה ה"אגרה" - שהינה תשלום חובה המוטל בכפייה או מרצון ומשולם תמורת מצרך או שירות. סעיף 27(ב) לחוק העזר לעיריה הקובע אגרת פינוי אשפה בשליש מארנונה הכללית מדבר אמנם על תשלום "בעד פינוי אשפה" ועל כן לכאורה מדובר ב"אגרה" המשתלמת בזיקה לשירות מסויים, אולם בדיקת הנושא מעלה כי התשלום לפי סעיף 27(ב) לחוק העזר נועד, הלכה למעשה, לכסות מגוון רחב של שירותים, שהקשר בינם ובין פינוי אשפה אינו ברור וחד. רשימת השירותים שפורטה ע"י העיריה כשירותים שבגינם משולמת אגרת פינוי אשפה, כוללת חלק נכבד מן השירותים, שהעיריה מעניקה לתושביה כנגד תשלום ארנונה כללית. על כן צודקת המדינה בטענתה, כי למעשה יש לראות בחיוב לשלם אגרת פינוי אשפה לפי סעיף 27(ב) עקיפת הפטור מארנונה כללית וחיוב בארנונה כללית שהוכתרה בשם אחר. כשם שפטורה המדינה מן החיוב לשלם ארנונה כללית כך פטורה היא מתשלום לפי סעיף 27(ב) לחוק העזר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' יוכי גנסין למבקשת, עו"ד נחמן ברטוב למשיבה. 27.3.00).

רע"א 2837/98 - שלום וחנה ארד נגד בזק... בע"מ

*דחיית בקשה להגשת תביעה ייצוגית(מחוזי ת"א - ת.א. 1036/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקשים נמנים על מנויי בזק ובגין איחורים בתשלום חשבון הטלפון חוייבו בתשלום "ריבית פיגורים של החשב הכללי" בתוספת מע"מ. בעקבות חיוב זה הגישו
בקשה להגיש נגד בזק תביעה ייצוגית בעילות מכח חוק הגנת הצרכן ומכח דיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין. לטענתם, לא היתה בזק רשאית לגבות ריבית פיגורים שלא פורסמה ברשומות, כפי שגבתה, בניגוד לנדרש על פי תקנות הבזק, וכן לא היתה בזק רשאית לגבות מע"מ באשר הריבית עצמה כוללת מע"מ ויש בכך יותר מכפל חיוב במע"מ. בזק טוענת כי לא קמה למבקשים עילת תביעה וכי לא התקיימו יתר התנאים לאישורה של תובענתם כייצוגית. כן היא טוענת כי אין ריבית הפיגורים הנגבית על ידה כוללת מע"מ. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לאשר את התובענה כייצוגית בקבעו כי לא קמה לתובעים עילת תביעה מכח חוק הגנת הצרכן, שכן העילות מכח חוק זה קמות רק בשלב הטרום חוזי ופעולות בזק נוגעות לשלב קיום העיסקה. ככל שהבקשה נוגעת לאישור התובענה כייצוגית, בהתאם לתקנה 29, קבע ביהמ"ש כי המבקשים עתרו לקבלת סעד כספי ועל פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לקבל סעד כזה במסגרת תובענה ייצוגית מכח תקנה זו. לפיכך לא ראה ביהמ"ש צורך להידרש לשאלה חוקיות הריבית ולשאלת המע"מ מטעמים שבטענות סף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה שלא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. ראוי לבדוק בענייננו את שאלת התקיימותן של עילות התביעה לגופן. השאלות הטרומיות שבעטיין נדחתה הבקשה על הסף הן שאלות כלליות, כבדות משקל, הראויות אמנם לדיון ולבדיקה, בעוד אשר השאלות העומדות להכרעה בענייננו, הן שאלות ספציפיות הנוגעות להתקיימותן הלכאורית של עילות התביעה הנטענות. על כן יש לבדוק את התקיימותן הלכאורית של העילות הנטענות.
ג. השאלה שעליה יש להשיב היא אם יש בחיוב "ריבית הפיגורים של החשב הכללי" שלא פורסמה ברשומות "דבר העלול להטעות צרכן" כמשמעותו בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. סעיף 2 נוקט בלשון "עלול להטעות". אין צורך להכריע כאן אם יש צורך בהטעייה או די בכך שהדבר עלול להטעות, שכן אין ראייה לכאורית על מצגים מטעים. בחשבונות הטלפון ששלחה בזק ללקוחות בתקופה הרלבנטית, מופיע סכום החיוב בגין הפיגור בתשלום ולצדו הימני "ריבית פיגורים". מעל למילים אלה מסומנת כוכבית המפנה להערה ברורה המציינת מפורשות כי מדובר ב"ריבית פיגורים של החשב הכללי". לא מצויין באותה הערה כי הריבית פורסמה ברשומות. בהצגת דברים זו ע"י בזק אין "דבר העלול להטעות" את צרכניה.
ד. אך גם אילו היה מקום לסבור כי מצגה של בזק היה "עלול להטעות צרכן", ספק אם הנסיבות בהן ההטעייה המיוחסת לבזק היא בשאלת הפרסום ברשומות, יש בהן כדי להוות "עניין מהותי בעיסקה", שרק בשל הטעייה בו יכול ותקום עילת הטעייה על פי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. כיוון שאין הנושא יכול להיכנס לגידרה של תובענה ייצוגית כאמור, אין צורך להידרש לשאלה אם תחולת חוק הגנת הצרכן מוגבלת אך לשלב הטרום חוזי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ה. אף שהמבקשים מייחסים לבזק עשיית דבר העלול להטעות צרכן, נראה כי הטענה האמיתית כלפי בזק העומדת מאחורי עובדות המקרה דנן, היא, גביית ריבית שאינה תואמת באופן מלא את הגדרת "ריבית פיגורים" בתקנה 1 לתקנות הבזק. מכאן, שהגרעין העומד בבסיס טענות המבקשים הוא, תביעת ריבית פיגורים שלא על פי דין. עילה זו יכולה להיכנס לגידרה של תקנה 29 או לעילות האחרות הנטענות שהן עילות מדיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין. באשר לעילת ההטעייה הנטענת במסגרת דיני החוזים - לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ביחס לעילת איסור ההטעייה מכח חוק הגנת הצרכן. גם במסגרת חוק החוזים לא הוכחה לכאורה הטעיה מצד בזק. באשר לעילות של עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה וגזל, הרי בבסיס כולן
מונח יסוד משותף והוא, גביית ריבית שלא כדין. השאלה היא מה ההשלכה של אי פרסום ברשומות מבחינת כשרות פעולת הגבייה של בזק. הפרסום היה צריך להיעשות ע"י החשב הכללי ולא ע"י בזק. הפגם של אי הפרסום ברשומות אינו יורד לשורשו של עניין ולפיכך אין גבייתה של "ריבית הפיגורים של החשב הכללי" שלא פורסמה משום גבייה שלא כדין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף הערה הנשיא ברק. עוה"ד חנינא ברנדס, ירון הורביץ ואביב אונגר למבקשים, עוה"ד רנאטו יאראק וד. סברנסקי למשיבה. 2.3.00).

ע.פ. 5383/97 - טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*עבירות לפי חוק ניירות ערך עקב רכישת מניות כדי להשפיע על שערן לפני הנפקה חדשה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1085/95 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערת 1 (להלן: טמפו בירה) היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. במרץ 91 הוחזקו %96 מהון החברה ע"י משפחת בורשטיין הן במישרין והן ע"י חברה פרטית בשם "טמפו פלסטיק" שכל הונה הוחזק בידי משפחת בורשטיין. טמפו פלסטיק עצמה החזיקה ב-%6.5 מהונה של "טמפו בירה" ולכן היתה בעלת עניין בה. המערער השלישי הינו רואה חשבון ובעת הרלבנטית היה חבר הנהלה ב"טמפו בירה" וב"טמפו פלסטיק" וכיהן בהן כחשב וכמנהל כספים והופקד על שורת תפקידים ובהם גיוס הון. במרץ 91 החליטה משפחת בורשטיין לממש חלק מאחזקותיה ב"טמפו בירה" על דרך של הצעת רכש לציבור ע"י תשקיף, בבורסה. לאחר ההחלטה על ביצוע המכירה ע"י תשקיף, החליטה משפחת בורשטיין יחד עם מערער מס' 3 על ביצוע פעולות רכישה של מניות "טמפו בירה" בבורסה באמצעות "טמפו פלסטיק". בתקופה הרלבנטית, במשך כחודש וחצי, רכשו המערערים 2 ו-3 כ-%40 ממניות "טמפו בירה" שהיו בידי הציבור. חלק מן הפקודות לרכישת המניות ניתן ב"לידר", כלומר, טרם פתיחת המסחר. חלק אחר, ניתן במהלך המסחר, כנגד המגמה. לאחר ניהול מו"מ עם חתמים נחתם הסכם חתמות בו נקבע שער מניית "טמפו בירה" להנפקה, על שער של 1,700 נקודות. אין חולק כי בשבוע שקדם להנפקה עצמה, מיום 23.5.91 ועד 29.5.91 פעלו שוב המערערים 2 ו-3 בבורסה ורכשו מניות "טמפו בירה" בשיעור של %21 מן הכמות שהיתה בהחזקת הציבור. ביום 29.5.91 רכשה טמפו פלסטיק %90 מן המחזור במניית "טמפו בירה". ההנפקה הצליחה ונרשמה הזמנת יתר של פי 4.99 מן הכמות המוצעת. "טמפו בירה" קיבלה בעקבות ההנפקה 22 מליון שקל. משפחת בורשטיין קיבלה כנגד המניות שמכרה בהנפקה 27 מליון שקל.
ב. לבימ"ש השלום הוגש כתב אישום בו הואשמו המערערים - תוך הבחנה ביניהם - בעבירות על סעיפים שונים בחוק ניירות ערך. המערערים הואשמו כי מטרת הרכישה האינטנסיבית של מניות "טמפו בירה" על ידם, לפני סיום ההנפקה, היתה השפעה על תנודות השער של המניה. זאת כדי לסייע להצלחת ההנפקה. בימ"ש השלום הרשיע את המערערים במרבית העבירות שיוחסו להם ודחה את טענת ההגנה המרכזית של המערערים כי כל מה שעשו היה בגדריה של פעולת "ייצוב" לגיטימית ולא פעילות האסורה על פי החוק. בגין הרשעתם הוטלו על המערערים העונשים הבאים: מערער 3 נדון למאסר של 8 חודשים בפועל ו-28 חודשים על תנאי וכן תשלום קנס של 500,000 ש"ח, טמפו בירה נקנסה במיליון ש"ח וטמפו פלסטיק נקנסה ב-800,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של טמפו פלסטיק בהרשעה בסעיף אחד, הפחית את הקנס שהושת עליה לכדי 500,000 ש"ח. יתר הערעורים נדחו אך ערעורו של מערער 3 על חומרת העונש נתקבל ועונשו הועמד על 24 חודשי מאסר שמתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות
שירות. כן הושת על המערער קנס כספי של 100,000 ש"ח. מכוחה של רשות ערעור הוגשו הערעורים. המערערים טוענים נגד הרשעתם ונגד חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש שנגזר בערעור על המשיב 3. הערעורים נדחו.
ג. ביהמ"ש העליון קבע בפסק דינו שאין לקבל את טענת המערערים כי פעולותיהם היו בגדר "ייצוב" שער של מנייה העומדת לפני הנפקה שהיא פעולה לגיטימית ואף הכרחית. טענה זו נדחתה כמו טענות אחרות של המערערים הנוגעות לפרשנות סעיף 54 לחוק ניירות ערך לעניין תרמית, לעניין השפעה או הונאה של אדם לרכוש או למכור ניירות ערך וכיוצא בכך. ביהמ"ש דחה גם טענת המערערים שלא ניתן היה להאשימם בשני סעיפי משנה של סעיף 54 משום שמדובר בעבירה אחת שיסודותיה נבלעים בעבירה אחרת ולעניין זה קבע ביהמ"ש כי נוכח השוני ביסודות הסעיפים והתכלית שביסודם, ניתן היה להרשיע את המערערים בעבירה על שני סעיפי המשנה. באשר לעונש קבע ביהמ"ש כי אין הוא חמור מדי ומנגד דחה גם ערעור המדינה על קולת עונשו של המערער 3.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מוטי ארד לטמפו, עו"ד אורי סלונים למערער 3, עוה"ד גב' אתי דויטש וגב' יעל אלמוג למשיבה. 6.3.00).

בג"צ 6698/95 - עאדל ואימאן קעדאן נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*סירוב לאפשר לערבים לרכוש דירה בישוב יהודי הבנוי על אדמות מינהל(העתירה נתקבלה חלקית ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).

א. מדינת ישראל היא בעלת מקרקעין באיזור נחל עירון. בחלקם היא מקימה ישוב עירוני גדול הקרוי חריש. בחלק אחר המצוי מרחק מה מחריש יושבו שתי גבעות סמוכות המהוות יחד את הישוב קציר. על אחת הגבעות, "הגבעה המרכזית", הקימה המדינה שכונת מגורים. היא בנתה את יחידות הדיור ומקצה אותן לציבור הרחב יהודים וערבים כאחד. שטחה של הגבעה השניה, "הגבעה המערבית", הוקצה ע"י המינהל במסגרת "הסכם הרשאה" לפיתוח, לסוכנות היהודית. ההסכם שנערך בשנת 86 הוא ל-7 שנים ומוארך מעת לעת. ההסכם האחרון הוא מספטמבר 93 עד שנת אלפיים. הסוכנות הקימה על הגבעה המערבית יישוב קהילתי כפרי "קציר" והשקיעה בו השקעות ניכרות בתשתית ובמבנים. "קציר" היא אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית שהתאגדה בשנת 81 בסיוע התאחדות האיכרים בישראל. באגודה השיתופית למעלה מ-250 משפחות. הן בנו את ביתן בקציר, תוך ניהול אורח חיים במסגרת קהילתית ושיתופית, על פי הקבוע בתקנות האגודה. בתקנות נקבע בין היתר כי יוכל להתקבל אליה רק אדם ש"סיים שירות חובה לפי חוק שירות בטחון...". הלכה למעשה אין מתקבלים ערבים כחברים באגודה השיתופית. העותרים הם בני זוג ערבים המתגוררים כיום ביישוב ערבי והם פנו לאגודה השיתופית "קציר" בבקשה לרכוש בית או מגרש ביישוב הקהילתי. לטענת העותר נאמר לו כי לא התקבל ליישוב הקהילתי בשל היותו ערבי שכן אדמות היישוב מיועדות ליהודים בלבד. עתירת העותרים לבג"צ נתקבלה חלקית ברוב דעות 4 משופטי ביהמ"ש העליון נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. בג"צ קבע ברוב דעות כי קיימת כאן הפליה. אילו הקצאת זכות במקרקעין להקמת היישוב הקהילתי בקציר היתה נעשית במישרין ע"י המדינה, מוטלת היתה על המדינה החובה לנהוג בשוויון בין כל המבקשים ממנה זכות להקים בית באותו מקום. המדינה אינה יכולה להשתחרר מחובתה החוקית לנהוג בשוויון בהקצאת זכויות במקרקעין, ע"י שימוש בגוף שלישי, בענייננו - הסוכנות, הנוקט מדיניות מפלה. השאלה היא מה הסעד שהעותרים זכאים לו. התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר. אין לשכוח כי המדינה הקצתה את המקרקעין שעליה הוקם היישוב על פי הסכם שנערך בשנת 86. ההסכם נערך
מתוך ידיעה שהסוכנות תשקיע משאבים בפיתוח המקרקעין על פי מסמכי היסוד שלה, כלומר, כדי להקים יישוב יהודי. על יסוד הסכם זה ובהתאם למסמכי היסוד של הסוכנות השקיעה הסוכנות משאבים בהקמת הישוב הקהילתי קציר. לצורך זה אף ערכה הסכם עם האגודה השיתופית קציר. המתיישבים ביישוב רכשו בתים במקום, ועברו להתגורר בו, על יסוד הסתמכות על המצב כפי שהיה קיים בשעתו (היינו כי יגורו שם יהודים בלבד). כל אלו מעוררים בעיות קשות מבחינת הסוכנות, האגודה השיתופית ותושבי היישוב, לא רק מבחינת חברתית, אלא גם מבחינה משפטית. גם בג"צ אינו יכול להתעלם מבעיות אלה.
ג. מתוך רצון לקחת את כל השיקולים המבוקשים בחשבון הוחלט ע"י בג"צ, ברוב דעות, לאמור: המדינה לא היתה רשאית על פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות לצורך הקמת ישוב הקהילתי על בסיס של הפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים; על המדינה לשקול את בקשת העותרים לרכוש לעצמם חלקת מקרקעין בקציר לצורך הקמת ביתם, וזאת על יסוד עקרון השוויון ומתוך התחשבות ושיקולים השייכים לעניין - לרבות השיקולים הנוגעים לסוכנות ולמתיישבים במקום - וכולל הבעיות המשפטיות הכרוכות בעניין זה. על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראוייה אם יש בידה לאפשר לעותרים, להקים לעצמם בית בתחום היישוב הקהילתי קציר.פסק הדין המקיף ניתן ע"י הנשיא ברק.
ד. השופט קדמי בדעת מיעוט הבהיר כי מקובלת עליו הדעה בדבר הצורך בשוויון בהקצאת קרקעות ומקובלת עליו העמדה כי אין לעקוף את יישום ערך השוויון ע"י הקצאת קרקע לסוכנות. עם זאת, העמדה העקרונית אינה חוסמת את הפתח בפני איזון בין ערך השוויון לבין הערכים האחרים וביניהם ערך הבטחון הלאומי. ערך זה מדבר בהבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובנסיבות שבהן יש לכך הצדקה - בהתחשב במיקומו או בתכלית הקמתו של יישוב המוקם על קרקע ממלכתית - בכוחו לכרסם ואף לדחות את ערך השוויון. בראשית דרכה של המדינה, היו היקפו ומימדיו של "פתח האיזון" האמור רחבים יחסית לנוכח המשקל שהיה בשעתו לערכים האחרים - וביניהם ערך הבטחון הלאומי - בנסיבות המיוחדות שהיו קיימות אז. ברם, בינתיים התבססה המדינה והאיזון התחייב בנסיבות נדירות בלבד. על כן ראוי להסתפק במקרה דנן בפסק דין הצהרתי בדבר מעמדו ומשקלו של ערך השוויון בעניינה של הקצאת קרקע ממלכתית תוך הבהרה כי פניו של פסה"ד לעתיד ואין בו כדי לבסס דרישה לעיון חוזר במעשי העבר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין, קדמי, זמיר. עוה"ד נטע זיו ודן יקיר לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן, אילן פורת, ד"ר אמנון גולדנברג, אהרון שריג, מוטי ארד, גד שטילמן ויהודה תורג'מן למשיבים השונים. 8.3.00).

ע.א. 473/00 - עוזי משלי נגד דנה בוקשפן משלי

*סירוב פסילה(הערעור נדחה).

א. הצדדים לערעור הם בני זוג, הורים לשני ילדים קטינים. בני הזוג מנהלים ביניהם הליכים מסועפים בבית המשפט לענייני משפחה. תחילתם בפברואר 1998, ובשלב זה נדונות עדיין בקשות ביניים רבות ושונות שהגישו הצדדים. המשיבה הגישה "בקשה דחופה ביותר" לשינוי הסדרי הראיה בין הקטינים לבין האב. בקשה זו נסמכה, בין היתר, על תסקיר משלים שהגישה הלשכה לשירותי רווחה (להלן: "התסקיר"). למחרת הגשת בקשה זו, במועד שנועד במקורו לקיום תזכורת בין הצדדים, נתן בית המשפט את ההחלטה הבאה: "אני סבורה שיש מקום, לאחר קבלת תגובתו של האב, לשנות בסדרי
הראיה, כאשר על זאת אחליט לאחר שתתקבל כאמור התגובה וזאת בעיקר לאור הסלמה במצבם של הקטינים, משאביהם בוחר לערוך את מלחמותיו עם אמם על גבם". בעקבות זאת, הגיש המערער בקשת פסלות. לשיטתו של המערער הצביעו דברים אלה על כך שבית המשפט גיבש לעצמו דעה מוגמרת, הן באשר למכלול ההליכים והן באשר לבקשה הספציפית, וכי מתן זכות תגובה לא היה אלא למראית עין. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות והערעור נדחה.
ב. בין הצדדים נטוש מאבק חריף, המוצא את ביטויו בריבוי ההליכים, בהתמשכותם, בצעדים החריגים שנוקטים הצדדים ובלשון החריפה שהם נוקטים, בין זה כנגד זה ובין בהתייחס לבית המשפט. אין להוציא מכלל אפשרות את החשש, כי לשונם וסגנונם של הצדדים עלולים להשפיע על מהלך הדיון, על אופיו ועל סגנון ההחלטות הניתנות במסגרתו, אך אין השפעה זו עולה כדי יצירתה של עילת פסלות. זאת ועוד, אך טבעי הוא, כי במהלך כשנתיים בהן באים ויוצאים הצדדים באולמו של בית המשפט, בהן מטיחים איש ברעהו האשמות קשות, בהן שב בית המשפט ונצרך לתסקירים מטעם גורמי הרווחה, ובהן מקבל בית המשפט החלטות ביניים שונות, מגבש בית המשפט דעה כלשהי אודות הצדדים, אמינותם ופועלם, אפילו אין דעה זו עולה כדי דעה מוגמרת. במקרה דנא אמר בית המשפט את דברו בהחלטת ביניים שהתבססה על תסקיר גורמי הרווחה. בתסקיר זה ניתן למצוא אמירות לא מועטות שאינן מחמיאות למערער. אין לראות בכך שבית המשפט מצא לנכון להסתמך עליהן ולהסיק מסקנה לכאורית (הכפופה לשינויים אפשריים בעקבות קבלת עמדת המערער) משום עדות למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רפי שדמי למערער. 7.3.00).

רע"א 1637/98 - דר' יעקב שוחט נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*תקינותו של "אישור רפואי" המצדיק מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 32.10.93 הגיש המבקש תביעת פיצויים כנגד המשיבה בבית משפט השלום בהרצליה, עקב תאונת דרכים. ביום 3.11.96 הגיש בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום הגסטרואנטרולוגיה והכירורגיה. לבקשה צורפו סיכומי מחלה משני בתי חולים ("השרון" ו"הדסה") וכן "אישור רפואי" של ד"ר דרור. הבקשה נדחתה נוכח התנגדותה של המשיבה, באשר "האישור הרפואי" אינו עונה לדרישות תקנה 2(א) (4) ו-2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) ובהיעדר אישור רפואי לא הונחה אף ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחומי הרפואה בהם נתבקש מינוי מומחים. טעם נוסף לדחיית הבקשה נעוץ באיחור הרב בהגשת הבקשה (למעלה משלוש שנים לאחר הגשת התביעה). בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) קובעת: "לא אושפז הנפגע במוסד רפואי... יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך הטיפול הרפואי בו ושיש בו ראיה לעניין טענותיו". הדעה הרווחת בפרשנות תקנה זו הינה, כי כאשר התובע לא אושפז, אין הוא יכול לצרף אלא מסמך שנערך לצורך "טיפול רפואי" ולא לצורך הבקשה עצמה, ובהיעדר מסמך שיעיד על טיפול רפואי בתחום מסויים אין למנות מומחה באותו תחום. ברור כי המסמך שביקש המבקש לצרף אינו מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי. "האישור הרפואי" מסכם טיפולים רפואיים, אשר אין לרופא אשר נתנו כל נגיעה אליהם, או ידיעה ישירה לגביהם. אעפ"כ אין לאמץ את מסקנתו של בית משפט קמא כי: "לא הונחה... אף ראשית ראייה לקיומה של נכות בתחומים המבוקשים כתוצאה מהתאונה". שכן, ראייה כזו מצויה במסמכים האחרים שהוגשו.
ג. אכן, בעת הדיון בבית משפט השלום "הודתה ב"כ המבקש, כי הקשר שבין התאונה לבין הכיב המדמם שנמצא אצל המבקש מוצא ביטויו רק באישור הרפואי של ד"ר משה דרור", הוא האישור שאינו עונה על התקנות, אולם אין לראות ב"הודאה" זו אלא הסכמה דיונית, אשר נוכח השלכותיה הקשות על גורל התביעה, יש לאפשר לבא כח המבקש לחזור בו ממנה. גם האיחור בהגשת הבקשה, כשהוא עומד לעצמו, אין בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. זאת כשבעת שהוגשה הבקשה טרם הגישה המשיבה כתב הגנה, וסדרי הדין לא נפגעו ולא עוכבו עקב האיחור בהגשת הבקשה.

(בפני: השופט א. גולדברג. 11.5.98).

רע"א 1743/00 - seirtsudnI detadilosnoC etihWנגד evilO fo tnuoMואח'

*הערבות הנדרשת לצורך הוצאת צו זמני בתביעה על הפרת סימני מסחר(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת עוסקת בייצור מוצרי חשמל ובשיווקם במדינות שונות, ביניהן ישראל. בהליך המתקיים בפני ביהמ"ש המחוזי טוענת המבקשת, כי המשיבים מפירים את זכויותיה במספר סימני מסחר רשומים, וזאת על-ידי עיסוק בייצור, שיווק והפצה של מוצרי חשמל, הנושאים כיתוב הדומה עד כדי להטעות לסימני המסחר הרשומים על-שמה. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה דחופה לסעדים זמניים, בה נתבקש, בין היתר, מינויים של באי-כוחה לכונסי נכסים של המוצרים נשוא הבקשה, והסמכתם להיכנס עם עוזריהם לחצריהם של המשיבים, או לכל חצרים אחרים שבשליטתם, לתפוס את המוצרים וכל המסמכים הקשורים בהם, ולהחזיקם במשמורת בטוחה. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המבקשת ובתנאי שתפקיד בקופת ביהמ"ש סך של 15 מליון ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית על סכום זה, כתנאי מוקדם לקבלת הצו. המבקשת הגישה בקשה לעיון מחדש, בגדרה ביקשה להקטין את סכום הערבות שנקבע כתנאי לקבלת הצו. המבקשת סמכה את בקשתה, בין היתר, על סעיפים 18 ו-19 לחוק עוולות מסחריות (להלן: החוק), הקובעים, כי סכום הערבון המוטל על מבקש הצו הזמני לא יעלה על 5,000 ש"ח. כן טענה המבקשת, כי הסכום שנקבע עולה לאין שיעור על כל נזק שעלול להיגרם למשיבים כתוצאה ממתן הצו, ובנוסף, כי קביעת סכום ערבות בשיעור כזה, מאיינת את הכדאיות הכלכלית במלחמתן של החברות בזיופים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי הגבלת הסכום הקבועה בסעיף 19 לחוק מתייחסת לסכום הערבון ואילו על סכום הערבות, הנזכר ברישא סעיף 18 לחוק, לא הוטלה כל הגבלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 18 לחוק קובע שני תנאים מקדמיים למתן צו זמני. התנאי האחד הוא הפקדת סכום ערובה על-פי קביעת ביהמ"ש, והתנאי השני הוא הפקדת "ערבון כאמור בסעיף 19". מכאן שתחימת הסכום בסעיף 19 מתייחסת לסכום הערבון, ואליו בלבד. לעניין סכום הערבות עצמו, אין מקום להתערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הערבות, כשלנגד עיניו עומד השיקול, שלא לפגוע בקניינם של המשיבים מעבר לדרוש, במסגרת צו-זמני, הניתן, מעצם טבעו, שלא על בסיס ראייתי מלא.

(בפני: השופטת דורנר. 28.3.00).

בש"פ 2366/00 - מדינת ישראל נגד ולדימיר רחמימוב

*ראיות לכאורה לצורך מעצר ושחרור בתנאים מגבילים(הערר נתקבל).

א. המשיב ושניים אחרים פגשו במתלונן בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, הציגו עצמם כשוטרים, הורו לו להרים את ידיו, ולפי כתב האישום, גנבו מכיס מכנסיו
מכשיר טלפון מסוג "מירס", ארנק שהכיל 4 כרטיסי טלכרט, 50 ש"ח ושרשרת זהב. שוטרים שהיו במקום הבחינו במעשיהם של השלושה ועצרו אותם. המתלונן מסר לאחד השוטרים הודעה על המעשים שהשלושה עשו בו, ולאחר מכן מסר הודעה במשטרה. כמו כן קיימות הודעות השוטרים אשר ראו את האירוע. המדינה טוענת כי כל אחת משתי קבוצות הראיות יש בה כדי לשמש הוכחה לכאורה כנדרש בחוק, בוודאי כך בהצטרף אלו זו-אל-זו. מנגד טוען הסניגור, כי אין ראיות לכאורה. בימ"ש השלום הורה לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים שלא היה בכוחו לעמוד בהם בקבעו שיש נגדו ראיות לכאורה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין ראיות לכאורה והורה לשחרר את המשיב בלי כל תנאים מגבילים. הערר נתקבל.
ב. הקושי העיקרי שלענייננו מקורו בכך שהמתלונן עזב את הארץ - היה זה פועל רומני אשר חזר לביתו - והדעת נותנת כי לא יופיע ליתן עדות בביהמ"ש. לעניין זה טוענת התביעה כי תחול הוראת סעיף 10 (1) לפקודת הראיות, ולפיה יוכל להעיד בביהמ"ש השוטר ששמע את שסיפר לו המתלונן מיד בסמוך לאחר מעשה. ביהמ"ש המחוזי, בנבדל מבימ"ש השלום, קבע כי לא נתקיימו כל התנאים האמורים בסעיף 10 (1) לפקודת הראיות, אשר-על-כן עדותו של אותו שוטר תהא בבחינת עדות שמיעה שאינה קבילה להעיד על תוכנה, ולא צדק במסקנתו. במתלונן נעשה "מעשה אלימות" ודבריו נמסרו מיד בסמוך לאחר מכן. מכאן שנתקיים, לכאורה, תנאי האלימות הקבוע בסעיף 10 (1) לפקודת הראיות. כך באשר לתיאור על-פה שמסר המתלונן לאחד השוטרים, וכך באשר להודעה בכתב שמסר כחצי שעה לאחר מעשה. ואולם, אין צורך להתעכב אך על דברי המתלונן, שהרי הודעות השוטרים - כל אחת מהן, ובוודאי בהצטברותן זו אל זו - מסבכות את המשיב במעשים המיוחסים לו בכתב-האישום. אכן, ניתן לראות בהודעות המתלונן סיוע והשלמה לדברי השוטרים (ולהיפך). כך שיש ראיות לכאורה. נתקיימה גם במשיב העילה הקבועה בסעיף 21(א) לחוק, ולפיה קיים יסוד סביר לחשש שיסכן את בטחון הציבור. מסתבר כי המשיב השתחרר כשישה חודשים לפני האירוע מעונש מאסר בפועל שריצה בגין עבירות דומות; לחובתו הרשעות קודמות; ותלויים ועומדים נגדו כיום שני עונשים של מאסר על-תנאי נגדו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד יעקב שקלאר למשיב. 28.3.00).

בש"פ 6803/99 - פלוני נגד מדינת ישראל

*סירוב המותב היושב בדין לעיין בחומר שמבקש הנאשם כי יוצג בפניו ע"י התביעה (הערר נתקבל בחלקו).

העורר עומד לדין בעבירות של אינוס ומעשה מגונה אשר ביצע במתלוננת. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור ביקש לעיין בשני תיקי משטרה אשר היוו בסיס לשני כתבי אישום שהוגשו בעבר כנגד אחרים אשר ביצעו עבירות מין במתלוננת שהתלוננה נגד העורר. ביהמ"ש עיין בתיקים והחליט כי בתיק אחד אין להרשות עיון, ואשר לתיק השני, קבע כי הרלוונטיות היחידה שלו היא "לצורך תקיפת מהימנותה של המתלוננת על רקע עברה המיני ובקשר הדוק עימו". בעניין זה חלה הוראת סעיף 2א לחוק לתיקון סדר הדין (חקירת עדים), ולפיה לא ירשה ביהמ"ש חקירה בדבר עברו המיני של נפגע בעבירת מין אלא אם כן יראה, מטעמים שיירשמו, כי איסור חקירה עלול לגרום לנאשם עיוות דין, ואין מקום להורות על חשיפת חומר הראיות המבוקש, קודם שביהמ"ש הדן במשפט קבע כי מרשה הוא חקירה בכיוון זה ורשם את טעמיו לדבר. לאחר שהמתלוננת העידה, ביקש הסניגור מן המותב כי יותן לו לעיין בתיק המשטרה השני. המותב סירב לבקשה בסוברו כי לא יהיה זה ראוי וצודק שביהמ"ש יעיין בהודעותיה של המתלוננת ועל ידי כך יחשוף עצמו לחומר משפטי העלול להשפיע על התרשמותו ושיקול דעתו, שכן
שאלת מהימנותה של המתלוננת הינה השאלה העיקרית העומדת לדיון ולהכרעה. הערר נתקבל בחלקו.
סמכותו של שופט ביהמ"ש העליון היא לשבת בערר על החלטה ולא להחליט כערכאה ראשונה בבקשה לגילוי חומר ראיות. משנמצא כי המותב סירב לדון בנושא, אין ברירה אלא כי שופט אחר ידון בבקשה ויכריע בה. יש, איפוא, לאפשר לבא-כח העורר לבקש מאת שופט שאינו משופטי המותב כי יכריע בבקשתו וכדברו של אותו שופט ייעשה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 8.3.00).

בש"פ 371/00 - מדינת ישראל נגד יאיר אוחנה ויקי שלו

*הארכה שלישית של מעצר מעבר ל - 9 חדשים (רצח) (בקשה שלישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

שני המשיבים הואשמו ברציחתו של חיים בן שימול. עם הגשת כתב האישום נעצרו בהסכמת סניגוריהם עד תום הליכי המשפט. מעצרם הוארך לראשונה ביום 22.7.99. הארכת מעצר שניה היתה בתאריך 20.10.99 בהסכמת המשיבים. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרם לתקופה נוספת של 90 ימים לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
המעשים המיוחסים למשיבים חמורים מאין כמותם. בביהמ"ש המחוזי לא התנהלו ההליכים בתיק בצורה סדירה והיו דחיות חוזרות ונשנות של מועדי הדיון, לרוב לבקשת המשיבים או באי כוחם. אחת עשרה בקשות דחיה היו לבקשת המשיב. נראה כי מדובר בסחבת מכוונת החל בבקשות הדחיה הרבות שביקש המשיב 1 וכלה בבקשות הדחיה של המשיב 2, שהסכים להארכה הנוכחית. בסמכות ההארכה לפי סעיף 62 לחוק אין לראות משום היתר למעצר נאשם לכל תקופה שתדרוש המדינה עקב ניהול משפט בצורה בלתי סדירה, או בשל העומס המוטל על מערכת בתי המשפט. הכלל כי אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק חל על כל עבירה ובכלל זה עבירת רצח. הארכת המעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק, ואף מעבר להארכה נוספת של 90 יום, בשל עומס העבודה, אינה פתרון ראוי לאילוצי מערכת בתי המשפט, ואין אילוצים אלה יכולים להצדיק מעצר ופגיעה בחירותו של אדם מעבר לקבוע בחוק. ברם, במקרה דנא, מדובר בעבירות חמורות. אמצעי מעצר בית או שחרור בתנאים אחרים לא יהוו הגנה מספקת מפני מסוכנותו של אדם המעורב במעשה רצח. על כן יש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט זועבי. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד אורי בן נתן למשיבים. 27.1.00).

בש"פ 4918/99 - מדינת ישראל נגד אברהם עמרני

*שחרור בערובה (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הוא חולה אפילפסיה, הזקוק לתרופה מדי יום ביומו. ביום שקדם לתאונה הוא לא נטל את התרופה ביודעין והוא לא ישן כל הלילה. למחרת לקח בהשאלה רכב של חברתו. תוך כדי נהיגה קיבל התקף אפילפסיה, גרם לתאונת דרכים בה נהרג הולך רגל ונפצעה הולכת רגל; נטש את הנפגעים מבלי להגיש עזרה; בהימלטו מן המקום פגש את חברתו בעלת הרכב מסר לה את המפתחות עם הנחיה להודיע למשטרה שהרכב נגנב. כל זאת קרה כשהמשיב פסול מלנהוג. המדינה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה. המדינה מנמקת את הערר בכך שהוכחה מסוכנותו של המשיב, שכן הוא נוהג תוך התעלמות ממחלתו, הידועה לו, ואי אפשר במקרה הזה לבטל או לצמצם את המסוכנות על ידי שלילת הרשיון. כבר הוכח שהוא נוהג גם בזמן פסילה. הערר נדחה.
הטענות של המדינה אינן מופרכות, אבל צריך להביא בחשבון, שכל החלטה בנושא זה היא תוצאה של איזון בין הסיכונים מחד והפגיעה בחירותו של האזרח מאידך. אי אפשר אף פעם להבטיח הרמטית, שהמשוחרר לא יעבור עבירה בעת השחרור. נכון שהעורר כבר היה מעורב בתאונה קודמת שנובעת ממחלת אפילפסיה, ונכון שלדבריו הוא, הוא לא הקפיד על נטילת התרופות עובר לתאונה האחרונה ולכן אין בטחון שדבר כזה לא יקרה לו שנית. גם נכון, שהתאונה קרתה בעת שלילת הרשיון, ולכן עצם שלילת הרשיון לא נותנת בטחון, שהוא לא ינהג. אבל ביהמ"ש לא הסתפק בכל אלה, אלא הטיל מעצר בית מלא עם אחריות של ערב להודיע למשטרה אם תנאי מעצר הבית יופרו. החלטה זו מאזנת בין הסיכונים לציבור לבין הזכויות של המשיב שהוא אדם חולה וזקוק לטיפול, שבוודאי אפשר לתיתו גם בבית המעצר, אבל הוא עדיף בבית.

(בפני: השופט אילן. עו"ד זאק חן לעוררת, עו"ד גב' אורית חיון למשיב. 22.7.99).

על"ע 2696/99 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד הרולד כץ, עו"ד

*קולת העונש בעבירות של עריכת חוזים להתקשרות לא חוקית, למרמה ושוחד (ערעור על זיכוי בפרטי אישום ועל קולת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

לבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א הוגשה קובלנה נגד המשיב ובה 13 פרטי אישום המתייחסים לפעולות המשיב עבור רמי דותן, קצין בכיר בחיל האויר, שהורשע ונדון לתקופת מאסר ממושכת. בית הדין המחוזי זיכה את המשיב בחלק מן האישומים ובסופו של דבר נותרה הרשעה ב - 6 אישומים. בכל הפרשות ערך המשיב חוזים בין חברות שהן ספקיות של חיל האויר לבין חברות, בחלקן חברות קש שהקים רמי דותן, כאשר מטרת החוזים היא העברת כספים, שלא כדין, לרמי דותן, במסווה של תשלום לחברות האמורות. הוא נדון על כל אלו לעונש של עשר שנות השעייה על תנאי מלשכת עורכי הדין. המערער ערער לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין וביה"ד דחה את ערעור הקובל על קולת עונשו של המשיב. הערעור הוא לגבי זיכוי המשיב בחלק מהעבירות ועל קולת העונש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
למעשה, האישומים שבהם הורשע המשיב הם אישומים שמצדיקים הוצאתו של עו"ד מן הלשכה. מדובר בששה אישומים של עריכת חוזים בידיעה שמדובר בהתקשרות לא חוקית, בין אם המשיב ידע שמדובר בשוחד ובין אם הוא רק חשד שזה שוחד או אולי קבלת כספים במרמה. בחלק מן האישומים גם מדובר בפעולה תוך ניגוד אינטרסים, שכן למשיב היה ענין בחלק מן החברות שאתן נערכו החוזים בלי לגלות זאת. בהתחשב עם גילו הגבוה של המשיב, הוצאה מן הלשכה ל-10 שנים כמוה כהוצאה מן הלשכה לצמיתות. משום כך יוחמר עונשו של המשיב במובן זה שהעונש המותנה יהפוך לעונש בפועל, אך המשיב לא יוצא מהלשכה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד מאיר אסטרייכר למשיב. 19.12.99).

ע.פ. 8214+8937/99 - חנוך עצמון ואביגדור עוקשי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש מעבר להסדר טיעון בעבירות של גניבות רכב (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).

המערערים הודו, על-יסוד עיסקת טיעון בביצוע עבירה של מסחר ברכב גנוב. עצמון אף הודה בביצוע עבירות של קבלת רכב גנוב ושינוי זהותו. כתב-האישום נגד השניים הוגש באיחור רב, כעבור כשלוש שנים מביצוע העבירה בשל השתהות התביעה. בתוך כך, סיים עצמון לרצות עונש מאסר בשל עבירה שעבר לאחר שביצע את העבירות הנדונות, נגמל משימוש בסמים, והחל בהליכי שיקום. אף עוקשי החל לרצות עונש מאסר בשל עבירה אחרת, שאף היא בוצעה
לאחר שבוצעו העבירות הנדונות. בשל נסיבות אלה, נערך הסדר הטיעון. המדינה ביקשה לגזור על עצמון תשעה חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על-תנאי, וכן לחייבו בפיצוי המתלוננת בסך 30,000 ש"ח. על עוקשי ביקשה המדינה לגזור תשעה חודשי מאסר בפועל, מתוכם שישה חודשים במצטבר למאסר, שאותו הוא כבר מרצה בשל עבירה אחרת. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי העונשים עליהם הוסכם בגדר הסדר הטיעון חורגים באופן קיצוני מן העונשים המקובלים לעבירות שאותן ביצעו המערערים, וגזר על עצמון - בו ראה את העבריין העיקרי - 36 חודשי מאסר בפועל, וכן חייב אותו בתשלום פיצויים בסך 30,000 ש"ח למתלוננת, כמוצע בהסדר הטיעון. על עוקשי נגזרו 18 חודשי מאסר במצטבר לעונש המאסר שאותו הוא מרצה בגין עבירה אחרת, ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. השניים מערערים על חומרת עונשיהם. אף המדינה סבורה, כי היה מקום לאשר את הסדר הטיעון, שכן השיקולים שביסודו היו סבירים. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
ביהמ"ש המחוזי סבר, במיוחד לאור עברם הפלילי של המערערים, כי העונשים שהוסכם עליהם בהסדר הטיעון חורגים לקולא במידה משמעותית. בכך צדק. עם זאת, ביהמ"ש לא נתן כל משקל לשיקולים שביסוד הסדר הטיעון כאשר הטיל על עצמון עונש חמור פי ארבעה מן העונש המוסכם בגדר הסדר הטיעון, ועל עוקשי עונש כפול מן העונש שהוצע. בכך קיימת עילה להתערבות במידה מסוימת בעונש. לפיכך יועמד עונשו של עצמון על 30 חדשי מאסר, מתוכם 18 חדשים לריצוי בפועל ועונשו של עוקשי יועמד על 21 חדשי מאסר, מתוכם 9 חדשים לריצוי בפועל, במצטבר לעונש שאותו הוא מרצה עתה, והיתרה על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אלי כהן, צפריר אורן, גב' מיכל עורקבי וגב' רחל יצחקי למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 17.1.00).

ע.פ. 595/00 - עו"ד דורון נוי נגד השופט אהרון אמינוף ומדינת ישראל

*דחיית טענה של סניגור כי אינו מייצג את הנאשם (הערעור נדחה).

בביהמ"ש המחוזי בנצרת מתנהלים הליכים פליליים נגד אחד אליאס דאלי המואשם בסחר בינלאומי בסמים. המערער, העובד במשרדו של עו"ד ששי גז, החל מטפל בעניינו של דאלי בחודשים אוקטובר ונובמבר 99 עם הסגרתו של דאלי מיוון לישראל. אכן, אותה עת לא נתמנה להיות סניגורו של דאלי אך ידע במה מדובר, התמצא בעניינו של דאלי ככל הנדרש וייצג אותו בהליכי מעצרו עד תום ההליכים. עו"ד נוי טיפל בעניינו של דאלי במספר ישיבות של ביהמ"ש, אך משנקבע התיק להוכחות ונדחתה בקשה לדחות את הדיון טען המערער כי אין הוא מייצג את דאלי. ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד הנתונים שבתיק זה, והודעתו של המערער לפני כן בעת שייצג את דאלי, כי המערער מייצג את דאלי. הערעור נדחה. על פי נסיבות המקרה אין ספק קל כי עו"ד נוי, וכמותו משרד עו"ד גז, היו והינם סניגוריו דה-פקטו של דאלי, ואין משמעות לעובדה, כשהיא לעצמה, כי לא תייקו בתיק ביהמ"ש יפוי כח פורמלי.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. המערער ועו"ד גז למערער, עוה"ד גב' שלוה לוין ושילה ענבר למדינה. 7.3.00).

ע.פ. 7008/98 - מדינת ישראל נגד מחמוד עומר ואח'

*חלופת מעצר עד לערעור (הבקשה נדחתה).

ארבעת המשיבים הורשעו על פי הודאתם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירה של היזק בחומר נפיץ. במשך ניהול המשפט המשיבים היו במעצר בן 75 ימים. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינם ל-240 שעות עבודות שירות כל אחד. המדינה הגישה
ערעור על קולת העונש. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לדחות את ביצוע העונש עד לדיון בערעור וכן נתבקש להשאיר את המשיבים במעצר. השופט דחה את השחרור ב-72 שעות, אולם, למשך תקופת הדחייה, נקט בדרך של חלופת מעצר, והוא מעצר הבית יחד עם ערובה שקבע. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש ובקשתה היא שחלופת המעצר תמשיך להתקיים עד לסיום הדיון בערעור. הבקשה נדחתה. אם המשיבים בין כך ובין כך לא עצורים, כפי שהיו, אלא נמצאים בביתם, התועלת שבהחזקתם במעצר בית אינה שקולה לנזק שנגרם מכך שהם אינם יכולים לעבוד וללמוד. אם סומכים עליהם עד כדי כך שהם יכולים לשבת בביתם, נראה שהם יכולים גם ללכת לעבודה וללימודים.

(בפני: השופט אילן. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עוה"ד נאשד אבו ריא ואחמד נזאל למשיבים. 8.11.98).

בש"א 507/99 (ע.א. 7341/98) - רשות הנמלים נגד המגן ... בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת ערעור (בקשת המשיבה למחיקת ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיב השני (להלן: התובע) נפגע בתאונת עבודה, בעת שעבד בשירות המערערת, (רשות הנמלים), ועסק בקשירת מטען למנוף. הוא תבע את רשות הנמלים ואת המשיבה כמבטחת המנוף. תביעתו התבססה על פקודת הנזיקין, ולחילופין על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביום 6.10.97 נתן ביהמ"ש המחוזי "פסק דין חלקי" ובו קבע, כי התאונה אינה תאונת דרכים. לפיכך דחה את התביעה נגד "המגן". ביום 1.11.98 נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין לפשרה אליה הגיעו התובע ורשות הנמלים באשר לסכום הפיצוי אותו יקבל התובע. בסעיף 1 להסכם הפשרה נכתב כי הוא נעשה "מבלי לגרוע מזכותה של רשות הנמלים לערער על פסה"ד ועל החלטת הביניים, לפיה נקבע כי התאונה אינה תאונת דרכים". ביום 22.11.98 הגישה רשות הנמלים ערעור על פסה"ד האמור. הערעור מתייחס רק לפסה"ד החלקי מיום 6.10.97 בו הופטרה "המגן" מחבותה. המשיבים לערעור הם התובע ו"המגן". המשיבה ביקשה למחוק או לדחות על הסף את הערעור, ככל שהוא מופנה נגדה, בטענה כי פסה"ד החלקי מיום 6.10.97 היווה פסק דין סופי בכל הנוגע אליה, ומשום כך, חלף זה מכבר המועד להגשתו. רשות הנמלים טוענת מנגד כי פסה"ד החלקי היה "החלטת ביניים" בכל הנוגע לה, ולפיכך יש להתיר לה לערער על החלטת ביניים זו במסגרת ערעורה על פסה"ד. רשות הנמלים מצביעה, לעניין זה, על התוצאה הקשה העלולה להיווצר, לשיטתה, אם אכן תימחק תביעתה נגד "המגן", אך היא תזכה בערעורה כנגד התובע, ואז ייקבע, כי התאונה היא תאונת דרכים. אלא שפסה"ד לא יחול על "המגן" והתובע יצא קרח מכאן ומכאן. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
אפילו נאמר, כי צמחה לרשות הנמלים, בעת מתן פסה"ד החלקי, זכות ערעור פורמלית על פסה"ד החלקי, הרי זכותה המהותית, שהצמיחה את הערעור, הבשילה רק עם מתן פסה"ד הסופי. משום כך, אין לראות את רשות הנמלים כמי שהגישה את ערעורה באיחור ואין לראות את "המגן" כמי שהסתמכה כדין על העובדה שרשות הנמלים לא הגישה ערעור עובר למועד זה.

(בפני: הרשם זולטי. עו"ד יצחק שפרבר לרשות הנמלים, עו"ד ע. שגיא ל"המגן", עו"ד חיים קינן לתובע. 23.3.00).

ע.א. 6796/97 - ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נגד IMPORTS EAST BERG

*אכיפת פסק חוץ (הערעור נדחה).

ביוני 99 ניתן בביהמ"ש של ניו ג'רזי בארה"ב פס"ד במעמד צד אחד, אשר חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של כ-1,2 מליון דולר. עקב הסכסוך
בין השתיים ביקשה תחילה המשיבה לקיים הליך בוררות בהתאם לחוזה שבין שתי החברות, אך משלא עלה בידיה לקבל את הסכמת המערערת לבוררות, פנתה לבית המשפט בניו ג'רזי. בימ"ש זה נתן תחילה הוראה למערערת לחתום על שטרי הבוררות, נתן צו נוסף בעניין זה ולבסוף הגישה המערערת לביהמ"ש כתב הגנה אך לא התייצבה לישיבת ההוכחות. ביהמ"ש, לאחר ששמע את עדויות המשיבה והמוצגים שהוצגו לפניו, נתן פס"ד במעמד צד אחד שבו חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של כ-1,2 מליון דולר. פסה"ד ניתן ביוני 96. בפברואר 97 עתרה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בישראל לאכוף את פסק החוץ וביהמ"ש נתן צו כמבוקש. לטענת המערערת שגה ביהמ"ש משהחליט לאכוף את פסה"ד כאשר הטענה המרכזית היא כי המשיבה לא עמדה בתנאים לאכיפה שנקבעו בחוק אכיפת פסקי חוץ. הערעור נדחה.
לאחר שבדק את נסיבות המקרה, את סעיפי החוק בדבר אכיפת פסק חוץ ואת הממצאים הנוגעים להליכים שבין הצדדים, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי בדין הורה ביהמ"ש על אכיפת הפסק. ביהמ"ש בחן גם טענה של היעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש וגם טענה זו דחה. כן בחן את הטענה בדבר חוסר מומחיות של המשפטן שהעיד על המצב המשפטי בארה"ב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד דן חי ועמיחי הרשושנים למערערת, עו"ד אבנר גבאי למשיבה. 7.3.00).

ע.פ. 2042/99 - עמאר עוואד נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של מחלת נפש באישום בעבירה של הדחת קטינים לסמים וחומרת העונש ל (הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של החזקה ושימוש בסמים, הדחת קטינים לסמים ומעשה מגונה. ביהמ"ש גזר עליו שש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל ושלוש שנים על תנאי. בהכרעת הדין דחה בית המשפט את טענת המערער כי הוא פטור מלשאת באחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת. בית המשפט סמך את החלטתו על חוות דעת של מומחים רפואיים שהוצגו במשפט. המערער טוען כנגד משקל הראיות שעמדו ביסוד הכרעת הדין והוא משיג על הקביעה כי הוא מסוגל לעמוד לדין. לעניין העונש שנגזר עליו, סבור המערער כי הוא מופרז לחומרה. הערעור נדחה.
בביהמ"ש המחוזי הוצגו ארבע חוות דעת רפואיות על מצבו של המערער. קיומה של מחלת נפש ותוצאותיה הן עניין למומחה רפואי, אולם בית המשפט הוא שקובע את המשקל שיש ליתן לחוות הדעת של המומחה והוא אשר מיישם את המבחנים המשפטיים לקיומו של הסייג לאחריות הפלילית. המערער נבדק בבית חולים של משרד הבריאות על ידי פסיכיאטר שנתמנה על ידי בית המשפט. זה קבע כי המערער ידע להבדיל בין טוב לרע וכי במצבו הנפשי הנוכחי הוא מסוגל לעמוד לדין. במצבי לחץ, כך ציין, מתקשה המערער לשלוט בדחפיו והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות אלימה. לקביעה זו אין נפקות לעניין העבירות בהן הורשע המערער ומכל מקום אין בה כדי ללמד בשום פנים על היעדר כל שליטה של המערער במעשיו. הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו מבוססת היטב בעדויות שהשופט נתן בהן אמון. בנסיבות אלה אין עילה להתערב בממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון העונש את הטעמים שהמערער סבור שראוי היה שישמשו לקולא, והקל בעונשו גם בהשוואה לנאשמים אחרים שהיו מעורבים באותן פרשות.