תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 8

בש"פ 648/00 - איאד עבידו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של תושב השטחים שהואשם בגניבות רכב ושהייה שלא כדין בישראל(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירות פריצה לרכב, גניבת רכב, נסיון להכשלת שוטר במילוי תפקידו ושהייה בישראל שלא כחוק. המדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. המשיבה ביססה את עילת המעצר על חשש הימלטות מהדין בהתחשב בעובדה שהעורר מתגורר בחברון, וכן על מסוכנות, נוכח העבירות המיוחסות לו. הסניגור הסכים כי קיימת עילת מעצר המבוססת על חשש הימלטות מהדין, אך סבור היה כי אין יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור. שופטת בימ"ש השלום סברה כי לא ניתן להורות על חלופת מעצר, באשר לעורר מיוחסת גם עבירה של נסיון להכשיל שוטר במילוי תפקידו, ועל כן אין לתת בו אמון. כמו כן, החלופה שהוצעה אין בה כדי להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט, שהרי מעצר בית בחברון לא ניתן לפיקוח. שופטת ביהמ"ש המחוזי, בערר שהוגש, הביעה את עמדתה העקרונית כי אין מניעה שמעצר בית יהיה בתחומי מדינת ישראל כאשר מדובר בתושב השטחים אשר אינו מחזיק בהיתר שהייה, אך דחתה את הערר בנימוק שהעורר כבר ביצע ניסיון להימלט כאשר נעצר ובנסיבה זו יש כדי להכריע את הכף כנגד שחרורו לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. הסיכון שהעורר לא יתייצב לדין, הוא סיכון המהווה את העילה היחידה המצדיקה שלא להורות על החזקתו במעצר-בית, אך ניתן לקדם פניו של סיכון זה בתנאי שחרור נאותים. העובדה לבדה כי העורר גר באזור שאינו נתון לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל אין בה די כדי להביא למעצרו בנסיבות שבהן היה משתחרר עציר ישראלי, ויש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם. במסגרת בחינה זו, מבקשת באת כח המדינה להביא בחשבון את נסיון הימלטותו של העורר מהדין בעת מעצרו. ברם, מצבו של העורר כיום עת עומד הוא למשפט וזהותו ידועה הוא שונה ממצבו בעת שנתפס, עת בהלה אחזתהו, ועת עמד לו הפיתוי לחמוק מן הדין כאשר זהותו עלומה, ולא מופקדת שום ערובה כנגד שחרורו.

(בפני: השופט זועבי. עו"ד ראובן המבורגר לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 10.2.00).

ע.א. 2563+2664/99 - חשאן סמיר נגד לה נסיונל, חברה לביטוח בע"מ

*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי, הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעת פיצויים. עובר לתאונה שרת במשמר הגבול. כתוצאה מהתאונה הופסק שירותו, ובית המשפט קבע שעקב התאונה נגרע כליל כושר השתכרותו. על יסוד קביעה זו קבע ביהמ"ש, את הפסד השתכרותו של התובע, הפסד פנסיה וראשי נזק נוספים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. נוכח הקביעה בדבר נכות של 90 אחוז, אין ספק שכושר השתכרותו של התובע נפגע קשות. עם זאת, לא ראוי היה לקבוע שעקב התאונה לא נותר לתובע כושר השתכרות כלשהו. בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של התובע לחוקר שנפגש עמו, על פיהם הוא מתכוון לפתוח חנות חשמל בתאריך מאוחר יותר. לפיכך, יש לקחת בחשבון אפשרות שהתובע ישתכר בעתיד. כמו כן צודקת הנתבעת בטענותיה נגד הקביעה בדבר כושר השתכרותו של התובע, לולא התאונה. עובר לתאונה היה שכרו החדשי של התובע 3,590 ש"ח. שערוך מלא של שכר זה ליום פסק הדין, בהתחשב בעליית אינדקס יוקר המחיה בניכוי מס הכנסה בשיעור מתאים, מביא לסכום של כ-5,600 ש"ח ולא 6,400 ש"ח כפי שנפסק. ההפחתה המתבקשת בעניין זה היא בשיעור של כ-225,000 ש"ח. בנוסף
לסכום זה, יש להפחית מסכום הפיצויים סכום כלשהו בגין הסיכוי שהתובע בכל זאת ישתכר השתכרות כלשהי בעתיד ויש להעמיד סכום זה על 25,000 ש"ח.
ג. טענה נוספת של הנתבעת, אשר יש בה ממש, נוגעת לסכום של 100,000 ש"ח אשר נפסק לתובע בגין "תגבור נסיעות". הנכות האורטופדית בשיעור %10 שנקבעה לתובע אינה מצדיקה תשלום כלשהו בפריט זה. עם זאת, נוכח האפשרות שהתובע יזדקק בעתיד לנסיעות לצורך קבלת טיפול רפואי ניתן לפצותו גלובלית בסכום של 50,000 ש"ח.
ד. מאידך יש לקבל את ערעור התובע בעניין הריבית. התובע זכאי לריבית כחוק על סכום הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני מיום התאונה. ריבית כזו לא נפסקה לו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אלבר נחאס למערער, עו"ד צבי רפפורט למשיבה. 20.3.00).

ע.א. 6305+6310/95 - צבי פישבך נגד בזק ומדינת ישראל

חיוב ב"השבת הגזילה" של מי שהורשע בפלילים בהוצאת כסף במרמה. הפרשי הצמדה וריבית מיום "הגזילה"(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי של המדינה נתקבל).

א. תביעתן של בזק ומדינת ישראל כנגד המערער להחזר כספים אשר קיבל יחד עם אחרים בדרכי מרמה וזיוף שיקים, התקבלה. במשפט הפלילי שהתנהל נגד ששת המשיבים הפורמליים, זוכה המערער מן הספק, בעוד שחמשת האחרים נמצאו אשמים. בתביעה האזרחית שהוגשה נגד הששה, בחר המערער שלא למסור עדות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה שותף לגזילה. בזק העמידה את הסכום שתבעה על 2,656,000 ש"ח, כשוויים בתאריך 22.9.92, וזאת, לצורך חסכון בתשלום האגרה. המדינה תבעה סך של 196,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל בתאריך 9.5.85, הוא יום הגזילה.
ב. בקבעו את גובה הנזק הפחית ביהמ"ש המחוזי מן הסכום שתבעה בזק את הכספים ששילמו שותפיו של המערער בשנת 1986 על חשבון כספי הגזילה. כך חייב ביהמ"ש את המערער להשיב למדינה סך של 196,000 ש"ח, והורה על תשלום הפרשי הצמדה וריבית לשני הסכומים הנ"ל, החל ביום 22.9.92. המערער טוען, כי הראיות נגדו לא היו מהימנות. המדינה טוענת כי היא לא צמצמה את תביעתה לסכום הגזילה כשוויו בספטמבר 1992 ותבעה הפרשי הצמדה וריבית על סכום התביעה החל בחודש מאי 1985, ובזק טוענת כי טעה ביהמ"ש המחוזי, בהפחיתו מן הסכום שתבעה כספים ששולמו לה על חשבון הגזילה. ערעוריהם של המערער ובזק נדחו וערעור המדינה נתקבל.
ג. אין ממש בערעורו של המערער. הוא עצמו לא מסר עדות, וחיובו מבוסס על מערכת עדויות שהיתה מהימנה על ביהמ"ש. כך גם יש לדחות את טענתה של בזק. בהעמידה את תביעתה על סכום מסויים, ויתרה בזק על יתרת החוב, וכפי שאין היא רשאית לתבוע את היתרה בתביעה נפרדת, כך גם אינה רשאית לגבות, בנוסף לסכומים ששולמו לה לאחר הגשת התביעה, את מלוא הסכום שתבעה. לעומת זאת, נפלה שגגה טכנית בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, בקביעת מועד ההצמדה של הסכום שנפסק לטובת המדינה. על כן יש לקבל את ערעורה ולקבוע כי חובו של המערער ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגזילה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יונתן אהרונסון למערער, עוה"ד עמיר אלמגור וגב' עירית סלע-בורגין למשיבות. 28.3.00).

בש"פ 4794/99 - בשארה אבו חדרה ואח' נגד הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

*החזקת "תפוסים" החשודים שנעברה בהם עבירה עד לגמר המשפט כדי לאפשר את חילוטםא. בינואר 1999 עצר פקח של רשות שמורות הטבע מכונית ובה שמונה נוסעים וכן חמישה רובי ציד ושלוש חוגלות שנורו זמן קצר לפני כן. הפקח תפס את הרובים וכן גם רשיונות הציד שהיו ברשות נוסעי המכונית. המבקשים עתרו לבית משפט השלום בעתירה להחזיר להם את התפוסים. הבקשה נדחתה וכך גם ערעור לביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. המבקשים טוענים שעסקו בציד בהרי הגלבוע, המותרים לציד, ואילו התביעה טוענת, שהציד נעשה מעבר לקו הירוק, שהוא שטח האסור לציד. שאלה זו תוכרע בבית משפט השלום, במשפטם של העוררים. בענייננו, בחוק להגנת חיית הבר ישנו סעיף שמסמיך את ביהמ"ש לחלט כלי ציד שנעברה בו עבירה. התביעה הודיעה שיש כוונה לבקש חילוט כזה. בנסיבות כאלה, התפיסה מותרת, מכיוון שסעיף 32א לפקודת החיפוש אינו מגביל את סמכות התפיסה למוצגים שישמשו ראיה במשפט. התנאי היחיד הוא, שמדובר בחפץ, שנעברה בו עבירה או יש להניח שיעברו בו עבירה. כך, שהתפיסה לא היתה בלתי חוקית.
ג. אם תפסו חפץ, שטוענים שנעברה בו עבירה, ורוצים לבקש את חילוטו, אין צורך להחזיר אותו קודם כדי לבקשו שוב. כל זה אם המשפט מסתיים תוך זמן סביר. אין הצדקה להחזיק חפץ של אדם, שאולי יזוכה בסופו של דבר, במשך תקופה לא סבירה, מתוך רצון לבקש חילוטו אם וכאשר יורשע. משום כך, יש לדחות את הערעור, בכפוף לסייג הבא: אם לא יוגש משפט או יוגש משפט והוא לא יסתיים עד סוף שנת 1999, יהיו המבקשים רשאים לפנות מחדש לבימ"ש השלום, כדי שהתפוס יוחזר להם, ובית המשפט ישקול אז בין היתר מה הסיבה שהדיון לא הסתיים.

(בפני: השופט אילן. עו"ד סארג'י עסאם למבקשים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 4.8.99).

רע"א 4227/99 - ליאורה ברנשטיין ואח' נגד נופרת ברנשטיין ואח'

*תיקון תקנון של קופות גמל לעניין הזוכה בכספי העמית עם פטירתו של העמית(הבקשה נדחתה).

א. באוקטובר 1975 פתח אליעזר ברנשטיין (להלן: "העמית"), בבנק דיסקונט, שני חשבונות בקופות תגמולים. בהוראה שנתן לבנק באוקטובר 75, קבע העמית כי המוטב בקופת תמר יהיה בנו לאון ברנשטיין (להלן גם: "המוטב"). בעת מתן ההוראות על-ידי העמית, לא הסדיר התקנון את השאלה למי ישולמו הכספים שנצברו בקופות-הגמל, במקרה בו נפטר המוטב לפני מותו של העמית. על-פי ההלכה הפסוקה, במקרה כזה יש לשלם את הכספים ליורשי העמית. (ע"א 91/89 פד"י מז(1) 625) (להלן: הלכת שטרווה). התקנון שונה באסיפה הכללית של קופות הגמל שהתקיימה בשנת 1987 ובין היתר נקבע כי אם מת המוטב לפני העמית, יזכו בכספי הקופה יורשיו של המוטב.
ב. המוטב נפטר לפני העמית ובצוואה שהשאיר ציווה את רכושו לאשתו מנישואיו השניים ולילדיו מנישואיו אלה - הם המערערים. העמית נפטר שבע שנים לאחר פטירת המוטב - מבלי לשנות את ההוראות שנתן לקופות-הגמל עם פתיחת החשבונות. אף הוא השאיר אחריו צוואה, בה ציווה את רכושו לילדיו של המוטב מנישואיו הראשונים - הם המשיבים. קופות הגמל פנו בטען בינים לבימ"ש השלום ונפסק כי על-פי התקנון כפי שתוקן, בהיעדר הוראה אחרת, יש לשלם את הכספים שנצברו ליורשיו של המוטב. הערעור שהוגש על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי העמית
לא השתתף באסיפה הכללית בה שונה התקנון, וכי דבר השינוי לא הודע לעמיתים. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש, כי הואיל וסעיף 51(א) לתקנון הכניס שינוי מהותי, הפוגע בזכות העמית לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו, קופת-התגמולים חייבת היתה להודיע לעמיתיה על השינוי, וכל עוד לא ניתנה הודעה, לא חל התיקון על העמית. על-יסוד מסקנתו זו, ולנוכח הלכת שטרווה נקבע כי יורשיו של העמית הם הזכאים לקבל את הכסף שנצבר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. ביהמ"ש המחוזי ביסס מסקנתו על הלכת שטרווה. ספק אם לתיקון תקנון, הקובע הסדר חדש בדבר הנהנים, יש תחולה רטרואקטיבית, אך ודאי שאין לו נפקות, אם לא ניתנה הודעה בכתב על השינוי לכל עמית ועמית, תוך מתן אפשרות לאותו עמית לשנות את ההוראות שנתן לפני התיקון.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אריה צ'רטיק למבקשים, עו"ד יאיר דנגור למשיבים, עו"ד זהר משעולי לקופות הגמל. 13.3.00).

ע.א. 5138/98 - לונה גבאי ואח' נגד נציגות דיירי הבית המשותף

על דחיית בקשה לפס"ד הצהרתי כי פסק בורר אינו בגדר פסק בוררות צריך לקבל רשות ערעור. הארכת מועד להגשת בקשה
לרשות ערעור. *דחיית טענה של לחץ להסכים לבוררות(מחוזי י-ם - ה.פ. 310/97 - הערעור נדחה).

א. המערערת מנהלת גן ילדים במחסן הסמוך לדירתה. היא התלוננה על רטיבות בתקרת המחסן שהפריעה להפעלת הגן. לטענתה, אחראית היתה המשיבה, נציגות דיירי הבית המשותף, לתיקון הליקוי האמור. הדיירים האחרים, שהיו מיוצגים על-ידי המשיבה, טענו כי המערערים חסמו את הגישה אל הגינה, המהווה חלק מהרכוש המשותף בבניין, וייחדו לעצמם את השימוש בה. את המחלוקת הביאו הצדדים להכרעה לפני "בית הדין לענייני ממונות" הפועל בקרב בני הציבור החרדי, וביקשו כי ביה"ד ישמש כבורר. בית הדין החליט כי הגינה אכן מהווה חלק מהרכוש המשותף וכי המערערים אינם רשאים למנוע מהדיירים האחרים להשתמש בה. עם זאת, התירו הבוררים למערערת לעשות שימוש בגינה לצורכי גן הילדים, בשעות הבוקר של כל יום. הבוררים גם פסקו בנושא חלוקת ההוצאות בין הדיירים לבין עצמם בכל הנוגע לתיקון הרטיבות במחסן. בחלוף שלוש שנים מיום מתן החלטת בית הדין, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי, בבקשה להצהיר כי "המסמך שהוצא על ידי בית הדין לענייני ממונות..., אינו פסק-דין, ואף אינו בגדר פסק-בוררות". לחילופין ביקשו המערערים "להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הבוררות הנ"ל ולבטלו". בית המשפט המחוזי האריך למערערים את המועד ולגוף הדברים מצא כי בהסכם הבוררות כלולה היתה גם שאלת הזכויות בגינה ושאלת השימוש בה, וכי אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין בשאלות אלה ודחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. המערערים לא ביקשו כי תינתן להם רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. בכך שגו המערערים. אכן, הסעד שנתבקש בבית המשפט המחוזי, היה סעד של "פסק-דין הצהרתי", אלא שבפועל ביקשו המערערים את ביטול פסק-הבוררות בשל עילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. העובדה שהכתירו את הסעד המבוקש כסעד של הצהרה אין בה במקרה זה כדי לשנות מסדרי הדין החלים על ברור הנושא. על החלטת בית המשפט המחוזי לא ניתן היה לערער אלא ברשות. משהופנתה תשומת לבם של המערערים לעובדה זו הם ביקשו, "לחילופין", להאריך להם את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור ולדון בה כבערעור עצמו. אין מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה ואין מקום ליתן רשות ערעור בשלב זה.
ג. למעלה מן הדרוש יאמר כי אפילו נכונה טענתם שהופעל עליהם לחץ לקבל על עצמם את מרות הבוררים וכי הלחץ לא נסתיים בעת שחתמו על הסכם הבוררות, הרי שהקושי
הזה פסק זמן רב לפני מועד פנייתם של המערערים לערכאות. משפסקה הכפייה שהמערערים טענו לה, היה עליהם לבקש את ביטול פסק הבוררות ולטעון לבטלות ההסכם שעמד ביסודו. המערערים לא עשו כן. כיוון שכך, לא היה מקום להישמע גם לטענתם זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יעקב דובר למערערים, עו"ד צבי שטרסברג למשיבה. 16.4.00).

ע.א. 763/00 - מגדל כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נגד מזרחי מרים ואח'(ערעור על החלטת שופטת לפסול עצמה - הערעור נתקבל).

*ביטול החלטת שופטת לפסול עצמהא. המשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לפס"ד המצהיר שהיא בעלת הזכויות הבלעדיות בנחלה במושבה מגדל (המערערת), בהתאם להסכם בינה לבין המשיב מס' 5 אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. נקבע קדם משפט והמשיבה באה ללא ייצוג משפטי. לאחר שהועלו טענות משפטיות, נקבע קדם משפט שני על מנת לאפשר למשיבה ייצוג משפטי. בקדם המשפט השני שוב הופיעה המשיבה ללא ייצוג ובקשתה לדחייה נוספת נדחתה. קודם לכן הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב תשובה ולהגשת תביעה שכנגד. בקשה זו התקבלה. כעבור זמן הגישו המשיבה ומשיב 5 (להלן: המשיבים) בקשה לפסילת השופטת. הטענה הראשונה שהעלו היא, שבסכסוכים שונים בין המשיב 5 לבין המערערת היתה מיוצגת המערערת על ידי משרד עורכי דין בטבריה, אשר השופטת נמנתה בעבר על צוותו. טענתם השנייה היתה, כי דחיית הבקשה של התובעת לדחייה נוספת וקבלת בקשת המערערת בקדם המשפט לתיקון כתב הגנה, הן נסיבות שיש בהן להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול משפט. השופטת קבעה, כי אין חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתה השופטת כותבת, שלא היתה לה כל ידיעה על קיום הליכים המתקיימים בין המערערת לבין המשיב 5, ולא היה לה כל קשר עם המשרד זה שלוש שנים. באשר להחלטותיה הדיוניות, כך צויין, הרי שאין הן מבססות חשש ממשי למשוא פנים. אעפ"כ החליטה לפסול עצמה בנימוק של "מראית פני הדין". הערעור נתקבל.
ב. המבחן בעניין פסילת שופטים הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים. הטענות שלפיהן בית המשפט קיבל את בקשתה של המערערת לתיקון כתבי הטענות ולא קיבל בקשה לדחיית הדיון של המשיבה, אינן מבססות חשש ממשי למשוא פנים. החלטות אלו הן דיוניות באופיין ואין בהן בנסיבות העניין עילת פסלות.
ג. אשר לעובדה שהשופטת הועסקה באותו משרד המייצג את המערערת - עצם העובדה, כי שופט עבד במשרד עורכי דין המופיע בפניו במשפט מסוים, אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילתו. יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו אם ישנו חשש ממשי למשוא פנים. בהקשר זה, תיתכן רלוואנטיות לשורה של נסיבות, ובהן משך הזמן שחלף למן עבודתו של השופט כפרקליט במשרד ובין המשפט הנדון; השאלה, אם מתקיימים קשרים בין משרד עורכי הדין ובין השופט, ובמיוחד, אם קיימים עדיין קשרים מסחריים-עסקים-כלכליים בין משרד עורכי הדין ובין השופט; כמו כן, תהא חשיבות לשאלה, אם השופט עסק בתחום הספציפי ובתיק הנדון בפניו, עת היה עורך דין במשרד; חשיבות יכולה להיות גם לגודלו של המשרד, תחומי עיסוקיו וכן לשאלה אם השופט - עת עבד כפרקליט במשרד - היה מבעליו (שותף) או אך שכיר. משמחילים אבחנות אלה על הנסיבות דנא עולה כי אין עילה לפסילתה של השופטת.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים עמשלום למערערת. 9.4.00).

ע.א. 3568/98 - שלופה אליאס ואח' נגד אמרז בע"מ

עצמאות ערבות אוטונומית לעניין דחיית בקשה לרשות להתגונן. ראשית ראייה בכתב לצורך תביעה בסדר דין מקוצר להפעלת
ערבות אוטונומית(הערעור נדחה).

א. המערערים חתמו על כתב ערבות אוטונומית לטובת המשיבה לכל התחייבויותיה של חברה פלונית. בכתב הערבות נאמר בין היתר: "אנו הח"מ ערבים בזאת, ביחד ולחוד, בערבות אוטונומית ובלתי מותנית לכל התחייבויות של [החברה].... ונשלם לאמרז בע"מ מייד עם דרישתה הראשונה ומבלי שיהיה עליה לנמק את דרישתה כל סכום שאמרז בע"מ תדרוש מאיתנו". על יסוד כתב ערבות זה שלחה המשיבה דרישה בכתב לסילוק לאלתר של חוב בסכום קצוב. מאחר שדרישה זו לא נענתה, הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לפרעון החוב. המשיבה צירפה מסמכים אחדים לתביעה: הסכם המסגרת בינה לבין החברה שהמערערים שימשו בה כדירקטורים; כתב הערבות; הצהרה מרואה חשבון של המשיבה, המאשר את סך חובה של החברה. המערערים הגישו בקשה למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר, בנימוק כי כתב התביעה אינו נסמך על ראיות בכתב בכל הנוגע לסכום הנתבע. רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה בציינה כי לכאורה, בהתאם לאמור בכתב הערבות התגבש סכום החוב במכתב הדרישה. מאחר והמבקשים הסכימו בכתב הערבות לשלם למשיבה כל סכום שהמשיבה תדרוש מהם מיד עם דרישתה הראשונה, הרי שניתן לראות בנספח ההתחייבות "ראיה בכתב". לאחר החלטה זו, הגישו המערערים בקשה למתן רשות להתגונן בהסמכתם על שני נימוקים עיקריים: האחד, כי יש להם טענת קיזוז על חלק מן הסכום הנדרש בשל זיכויים שונים, והאחר, כי כתב הערבות ניתן בכפיה. רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה גם את הבקשה למתן רשות להתגונן. בעניין טענת הקיזוז קבעה כי המערערים לא מסרו פרטים ולא הציגו מערכת עובדות שיש בה כדי לבסס את טענת הקיזוז. כן דחתה את הסיבה השניה. הערעור נדחה.
ב. באשר לבקשה למחיקת הכותרת של "סדר דין מקוצר" - נוסח כתב הערבות קבע שעל המערערים לשלם כל סכום שהמשיבה תדרוש, מבלי שיהיה על האחרונה לנמק את דרישתה. כתב הערבות קבע בדרך זו מנגנון לקביעת גובה הסכום ובכך התקיימה הדרישה לראיה שבכתב. באשר להחלטת הרשמת בעניין הבקשה לרשות להתגונן - בכתב הערבות נקבע במפורש כי הערבות היא אוטונומית ובלתי מותנית. כפי שנקבע בפסיקה, יש חשיבות גדולה לשמור על עצמאותה של הערבות האוטונומית, לשם יעילותה המסחרית, כך שלא תהיה תלויה בעיסקת היסוד. אי תלות זו מצמצמת צמצום רב ביותר את אפשרויות ההתגוננות מפני חובת התשלום לפי כתב הערבות האוטונומית.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יוסף בנקל ועמואל גליעקא למערערים, עוה"ד חגי שלו ועדי פיגל למשיבה. 9.4.00).

בש"פ 3574/99 - עוזי עובד נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של תושב השטחים שהואשם בגניבות רכב כאשר ניתן להסתפק בחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי ב-19 אישומים, 11 מהם בגין גניבת רכב ומכירתו מעבר לקו הירוק, ועוד 8 אישומים של נסיון לגנוב את הרכב, פריצתו וגניבת תכולתו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. אין מחלוקת שבפרשיה הנדונה העורר מילא תפקיד של "כינור שני". בתסקיר מעצרים שהוגש יש המלצה על חלופת מעצר בבית הוריו של העורר, ובהשגחתם, וכן הצעה שבמקביל יעמד בפיקוח שירות המבחן במשך חצי שנה. שופטת ביהמ"ש המחוזי לא קיבלה את ההמלצה בנימוק שבחלופת המעצר מהסוג המוצע אי אפשר להבטיח את בטחון הציבור. השופטת סבורה היתה שריבוי המעשים מעיד על עצמו ועל מסוכנותו של העורר. הערר נתקבל.
בסעיף 21(2) (1) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: "החוק"), לא התכוון המחוקק לכך שבית המשפט יבטיח בבטחון מלא, שאפשר להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופת מעצר. זה תמיד עניין של איזון. תמיד יש סיכון מסויים, אבל אם אפשר להבטיח במידה סבירה שהנאשם לא יחזור על מעשה העבירה - צריך לנקוט בדרך של חלופת מעצר. במקרה של איש צעיר שלא הסתבך מעולם בעבר, וכשמדובר בעבירות שהן אמנם רבות, אך הן מרוכזות בתקופת זמן קצרה - צריך להשתדל למצוא דרך להבטיח את מטרת המעצר בחלופת מעצר. לפיכך יש לשחרר את העורר בחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא.

(בפני: השופט אילן. עו"ד זוהר ברזילי לעורר, עו"ד טל ורנר למשיבה. 23.6.99).

בש"א 2108/99 - עזבון המנוח סמואל ואח' נגד אלינא אוריאלי ואח'

*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).

לטענת המבקשת 2, היא ובאי כוחה הסתמכו על מודעות שהתפרסמו בעתונות מטעם מנהל בתי המשפט, בהן נאמר כי במועדים שונים בחודש מרץ 1999 מתקיימת שביתה בכל בתי המשפט ולשכות ההוצל"פ ובשל כך לא הגישה במועד עתירה לדיון נוסף. רק בדיעבד, כשביקשו להגיש את עתירתם מיד בתום השביתה, התברר להם כי שביתות אלו לא התקיימו בבית המשפט העליון. עוד טוענים המבקשים כי המשיבים ידעו על כוונתם לפתוח בהליך זה עוד לפני שהוגש. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, מאפשרת הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בהתקיים טעם מיוחד. ספק אם, בנסיבות העניין, ההסתמכות על הודעות שהתפרסמו בעתונות מטעם מנהל בתי המשפט עולה כדי טעם כזה. אלא שבמקרה דנן עומדת למבקשים טענה נוספת: בתגובה שהוגשה במסגרת הליך הוצאה לפועל בין הצדדים, הודיעו המבקשים כי בכוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף. הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים. אף על פי שדיון נוסף הוא הליך נדיר יותר ואינו ניתן כשיגרה, אין מניעה להחיל עקרון זה גם על הגשת עתירה לדיון נוסף. שיקול נוסף באשר להארכת המועד להגשת הליך הוא סיכויי המבקש לזכות בהליך. שיקול זה יש להביא בחשבון גם לעניין הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. פסה"ד ניתן בדעת רוב, ולכאורה נראה כי יש בו משום חידוש הלכה.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד גב' בלה וולנרמן למבקשים, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למשיבים. 2.3.00).

ע.א. 8204/99 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד משטרת ישראל ואח'

*תיקון הודעת ערעור (בקשה לתיקון הודעת ערעור ולתיקון בקשה לסעד ביניים בערעור - הבקשה נענתה לגבי תיקון הודעת הערעור).

המשיבה (להלן: "המשטרה") פירסמה מכרז למתן שירותי ביטוח שיניים לשוטרים ולבני משפחתם. המבקשת והמשיבה השניה (להלן: "המשיבה") הגישו את הצעותיהן במכרז. לאחר הליכים שונים זכתה המשיבה במכרז והמבקשת הגישה הודעת ערעור ובקשה לסעד ביניים. לאחר מכן ביקשה לתקן את הודעת הערעור ואת הבקשה לסעד ביניים. הבקשה לתיקון הודעת הערעור נתקבלה והבקשה לתיקון הבקשה לסעד ביניים נדחתה. אין מניעה לתיקון הודעת הערעור, נוכח העובדה שהדיון בערעור טרם החל. פני הדברים שונים באשר לשינוי המבוקש בבקשה למתן סעד זמני. במסגרת
השינוי המבוקש מגוללת המבקשת מסכת טענות משפטיות ועובדתיות שלא הועלו על ידה בבית המשפט המחוזי - אף שהעובדות עליהן נסמכות טענות אלו היו ידועות למבקשת באותה עת. לפיכך, אין מקום לעוררן לראשונה במסגרת הליכי ערעור.

(בפני: הרשם זולטי. עו"ד דורון לוי למבקשת 18.4.00).

דנ"א 636/00 - פיגלה ונאוה בע"מ נגד איילון חברה לביטוח בע"מ

*אי הכרה בתאונה שאירעה כשתובע עמד על כף טרקטור וגזם עצים כתאונת דרכים (העתירה נדחתה).

התובע בביהמ"ש המחוזי הועסק על-ידי העותרת בעבודה של גיזום עצים, שהוזמנה על-ידי חברת החשמל. התובע ביצע את עבודת הגיזום כשהוא עומד על כף של טרקטור שהורמה, בעזרת הכוח המיכני של הטרקטור, לגובה הנדרש. במהלך העבודה, כשהכף היתה בגובה של כארבעה מטרים מן הקרקע, נגע התובע בכבל חשמלי, ספג מכת חשמל, נפל ארצה ונחבל קשה. התובע והוריו תבעו את נזקיהם מנהג הטרקטור, ממבטחת הטרקטור ומקרנית, על-פי חוק הפיצויים, ולחלופין מן העותרת, כמעבידתו של התובע, ומחברת החשמל, בעילה של רשלנות. בית המשפט המחוזי קבע, כי התאונה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, ולנוכח מסקנה זו דחה את התביעה ככל שזו הופנתה נגד העותרת ונגד חברת החשמל. בית המשפט העליון ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי בדבר היות התאונה תאונת דרכים, והחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי לשם בירור התביעה נגד העותרת וחברת החשמל. (סביר נ"ה 39). הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
פסק הדין נשוא העתירה הלך בעקבות הלכת קואסמה, (ע"א 6000/93, פד"י נ' (3) 661). השופט אור, שמפיו ניתן פסק הדין, סבר כי מקרהו של התובע אינו שונה מן המקרה שנדון בפרשת קואסמה, והדין שנפסק בפרשה ההיא יפה גם לעניינו של התובע, שכן "לא ניצול הכוח המנועי של הטרקטור הוא ש'גרם', משפטית, לתאונה... הפגיעה בתובע באה מחוטי החשמל... מכאן, שאין מדובר... בתאונת דרכים". כמו בפרשת קואסמה, גם בעניינו של התובע נגרמה התאונה בהתערבות גורם נוסף, היינו מגעו של התובע בכבלי החשמל, ואף בעניינו של התובע, התאונה עלולה היתה להתרחש באותו האופן, גם אילו היה התובע עולה לגובה הנדרש, לצורך ביצוע עבודת הגיזום, לא על גבי כף הטרקטור כשזו מונעת בעזרת הכוח המיכני של הטרקטור, אלא (למשל) בטיפוס על סולם.

(בפני: השופט מצא. עו"ד משה טפלנסקי לעותרת. 16.4.00)

דנ"א 1963/00 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד אורן כהן ואח'

*תאונה בה נפגעה ידו של ילד ששיחק בג'יפ והפעילו כתאונת דרכים (בקשה לדיון נוסף ברע"א 7509/98 - הבקשה נדחתה).

בערעור נשוא הבקשה (סביר נ"ה 34) הוחלט כי שימוש מסויים ברכב, ע"י ילדים לצרכי משחק, מהווה שימוש "למטרות תחבורה" וכי פציעת אחד הילדים תוך כדי שימוש כאמור מהווה תאונת דרכים. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
פסק הדין שלערעור עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת. מאורע שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי, והמקיים את יתר יסודותיה של ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ייחשב כתאונת דרכים רק אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה". בבירור מטרת השימוש יש לעתים להיזקק לבירור כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש, ובהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה
האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג דבה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע, אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה. זה המצב בענייננו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גורי סובול לעותרת. 16.4.00)

בג"צ 2967/00 - בתיה ארד ואח' נגד כנסת ישראל ואח'

*דחיית עתירה לבטל את החלטת שר הבטחון, בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון, לשחרר עצירים לבנונייםביום 12.4.00 החליט ביהמ"ש העליון בדנ"פ 7048/97 פלונים נגד שר הבטחון, ברוב דעות, כי אין להחזיק את העותרים באותה עתירה במעצר מינהלי מכח סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), (להלן - חוק המעצרים). המשיב 5 (שר הבטחון) הורה כי השחרור יבוצע ביום הדיון (19.4.2000). כנגד זאת הוגשה העתירה על ידי משפחתו של הנווט רון ארד. עמדת העותרים הינה כי נתונה לשר הבטחון הסמכות להורות על המשך החזקתם של העצורים בישראל. ראשית, העצורים הלבנוניים הם "שבויי מלחמה" אשר ניתן להחזיקם מכח הוראת אמנת ג'נבה בדבר הטיפול בשבויי המלחמה; שנית, יש להעמיד את העצורים הלבנוניים לדין פלילי, ואגב כך ינתן לעצרם עד תום ההליכים; שלישית, הכנסת תדון בקרוב בחקיקה אשר תסמיך, בצורה זו או אחרת, להחזיק בישראל אנשים במעמדם של העצורים הלבנוניים. חקיקה זו מן הראוי שתחול גם על העצורים הלבנוניים. בדברי תשובתו ציין ב"כ המדינה כי העצורים הלבנוניים אינם "שבויי מלחמה" כמשמעות דיבור זה באמנת ג'נבה. אין גם להחזיקם במעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדם, שכן מרביתם כבר הורשעו וריצו את עונשם. אשר לעצורים שלא הועמדו לדין, אין בידי המדינה תשתית ראייתית להעמדתם לדין פלילי. לבסוף, הליכי החקיקה טרם החלו. מצב דברים זה - וכל עוד הליכי החקיקה לא הסתיימו - אינו מצמיח כל סמכות מיוחדת המאפשרת המשך החזקתם של העצורים הלבנוניים בישראל. העתירה נדחתה.
על פי המצב המשפטי, אכן, אין סמכות להחזיק בישראל את העצורים הלבנוניים. אין לראות בעצורים שבויי מלחמה. הארגונים אליהם השתייכו העצורים הם ארגוני טרור, הפועלים בניגוד לדיני המלחמה ומנהגיה. אין גם מקום לנקוט כנגד העצורים בהליכים פליליים ואין מקום לעצרם עד תום ההליכים. כמו כן, עצם פתיחתם הקרובה של הליכי חקיקה, אין בהם כדי להסמיך שלילת חירותו של אדם, גם אם החקיקה - לאחר שתתקבל בכנסת - תאפשר שלילת חירות זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שרגא אליעד ואח' לעותרים, עו"ד שי ניצן למדינה, עו"ד צבי ריש לעצורים. 19.4.00).

עש"מ 2014/98 - יאיר מנחם נגד עיריית ירושלים

*שלילת פיצויי פיטורין מעובד שהורשע בעבירות שיש עמן קלון גם אם פוטר לפני כן בשל היעדרות מעבודה (הערעור נדחה).

המערער נתקבל לעבודה בעיריית ירושלים (להלן - העיריה) בשנת 1981. בשנת 1988 נפתחה נגדו חקירה בחשד של גניבה, מרמה והפרת אמונים ובשנת 1992 הוגש נגדו, בגין החשד האמור, כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים. הוא הושעה מעבודתו בעירייה, אך בית הדין לעבודה החזיר אותו לעבודה. בדצמבר 1996 הודיעה לו העיריה כי בשל היעדרותו מן העבודה היא רואה אותו "כמי שהתפטר מעבודתו בעירייה בנסיבות שאינן מזכות לפיצויי פיטורים". במרץ 1997 ניתנה הכרעת הדין במשפט הפלילי והוא הורשע בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוף מסמך, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים. לאחר פסה"ד המרשיע, הגישה העיריה ביוני
1997 תובענה נגד המערער לבית הדין למשמעת של עובדי העיריה. בית הדין קבע כי העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות שיש עימן קלון. לפיכך, הרשיע אותו בעבירת משמעת. כאשר בא בית הדין לגזור את העונש העלה הסניגור טענה משפטית, לפיה אין בית הדין מוסמך לגזור על המערער עונש של פיטורים ללא פיצויי פיטורים, משום שהעיריה כבר פיטרה את המערער מעבודתו בדצמבר 1996, ואי-אפשר לפטר עובד שכבר פוטר (ואפשר להוסיף: או התפטר) קודם לכן. ביה"ד דחה טענה זו וגזר על המערער פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים ועונשים אחרים. הערעור נדחה.
הטענה שהמערער מעלה בערעור היא אותה טענה שהועלתה גם בבית הדין: שבית הדין לא היה מוסמך לפטר את מי שכבר פוטר. טענה זו יש לדחות. כשם שבית הדין יכול להטיל עונש של פיטורים בלבד, בלי לפגוע בפיצויי הפיטורים, כך הוא יכול גם להטיל עונש של שלילת הפיצויים בלבד, אם הנסיבות מייתרות את הפיטורין.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה שניידשר למערער, עו"ד דני ליבמן למשיבה. 30.7.98).

בג"צ 710/00 - אילנה מלך נגד פרקליטות המדינה

*דחיית עתירה להורות ליועהמ"ש להגיש ערעור על קולת העונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים (העתירה נדחתה).

העותרת הינה קרובת משפחה של המנוחה צופיה גפלא. המנוחה רכבה על אופניה כאשר אדם בשם ליאור שגב, פגע בה ברכבו והרגה. הנאשם הודה באשמה, וטען כי הדבר אירע מפני שנהג כשהוא בגילופין ועייף. בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בהריגה וגזר עליו 20 חודשי מאסר, מהם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי, וכן פסילה ל - 15 שנה. העותרת סבורה כי תקופת המאסר הקצרה שהוטלה על הנאשם אינה משרתת את הצורך להרתיע מנהיגת מכונית במצב של שכרות, אשר עלולה לקפח חיי אדם. לפיכך מבקשת העותרת כי בג"צ יצווה על פרקליטות המדינה להגיש ערעור על גזר הדין. העתירה נדחתה.
כידוע, בג"צ אינו נוטה להתערב בהחלטות היועהמ"ש, בשאלה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום, וכן בשאלה אם להגיש או לא להגיש ערעור על פסק דין, אלא במקרים נדירים ביותר. במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי שקל באופן יסודי את שאלת העונש שראוי להטיל על הנאשם, והציג בגזר הדין באופן מפורט את השיקולים לכאן ולכאן. הוא ציין, מצד אחד את חומרת העבירה בה הורשע הנאשם, ומאידך הנאשם, צעיר ללא עבר פלילי, הודה מיד בעבירה שיוחסה לו ונטל על עצמו את האחריות לתוצאה הטרגית. הנאשם מצוי במצב נפשי קשה, אף לפני הארוע הטרגי, ומצב זה החמיר בעקבות אירוע זה. הוא נתון במצב של סיכון ממשי. מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים נדירים בהם בית המשפט מוכן לבטל החלטה של היועץ המשפטי לממשלה או של פרקליטת המדינה בשל חוסר סבירות קיצוני או עיוות דין מהותי. מעבר לנדרש יש לציין כי ממילא אי אפשר היה להיענות לעתירה כפי שהיא, כיוון שהנוגע בדבר, הוא הנאשם, לא צורף כמשיב לעתירה.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. 4.3.00).

בש"פ 1852/00 - מדינת ישראל נגד נחום דגני.

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הברחת סמים לכלא (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב התגורר בדירה יחד עם בחורה בשם ג'דיר ובחור המכונה "עאדל". ביום מסויים ביקש עאדל מג'דיר - בנוכחות דגני (המשיב) - כי תיסע למחרת היום אל כלא "שאטה" ותמסור סמים לאסיר השוהה שם. ג'דיר לא הסכימה בתחילה, ועל-כך הגיב דגני "לא רוצה לא צריך זה לא בכח". לבסוף נעתרה ג'דיר לבקשה, ולמחרת היום הסיע אותה דגני לכלא שאטה. תוך כדי נסיעה הכניסה ג'דיר לאיבר מינה - בנוכחותו של דגני - שלוש אריזות גליליות
של הירואין. גליל רביעי נותר ברכב. משקל כל ההירואין היה 40 גרם ומעלה. במהלך הנסיעה עצר שוטר את דגני בשל נהיגה במהירות מופרזת, ודגני התחזה בשם אביב יוספי, מסר לשוטר את מספר תעודת הזהות של אותו יוספי, שמכוניתו נפרצה מספר שבועות קודם לכן ותעודותיו נגנבו. לאחר-מכן המשיך דגני בנסיעתו, ומשנכנסה ג'דיר לכלא המתין לה עד לצאתה. ג'דיר נתפסה שם, וכך נעצר דגני, כאשר במהלך המעצר ניסה להסתיר את גליל ההירואין הרביעי שנותר ברכב. ביהמ"ש דחה הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העבירות המיוחסות לדגני מקימות עילת מעצר כהוראת סעיף 21 לחסד"פ. משמתקיימת חזקה על דבר מסוכנותו של דגני, שומה עליו להביא ראיות כי אין הוא מסוכן לציבור. הסניגור טוען כי יש לראות את הסתבכותו של דגני בעבירה נושא הדיון על רקע מקום מגוריו. ברם, לא זו בלבד שלדגני עבר פלילי עשיר, אלא שקשה לקבל כי גבר בגיל 27 שנים יתן ידו לעבירה קשה כעבירה המיוחסת לדגני אך בשל מקום מגוריו. עוד טוען הסניגור, כי דגני לא היה גורם דומיננטי בעיסקה. ברם, חלקו של דגני היה מהותי במידה מספקת, גם אם לא היה גורם דומננטי. לפיכך יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' נעמי גרנות לעוררת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 9.3.00).

ע.פ. 8331/99 - ד"ר יצחק יאטצ'ה נגד מדינת ישראל

*הרשעת רופא בביצוע מעשה מגונה ואינוס חולה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המתלוננת פנתה למערער, רופא בקופת חולים, בשל כאבי-גרון וכאבי-ראש שתקפו אותה. לאחר שהמערער ביצע לה בדיקת גרון ובדיקת לחץ-דם, ביקש אותה לשכב על מיטת הרופא בחדרו, ולהסיר את תחתוניה ומכנסיה. המערער מישש את בטנה התחתונה, לרבות איבר-מינה, ובהמשך החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, בהסבירו כי הוא עושה כן כדי לבדוק את רחמה. בתום הביקור רשם המערער למתלוננת תרופה אנטיביוטית לטיפול בדלקת הגרון. המתלוננת חשדה כי בדיקות אלו לא היו כשרות והגישה תלונה למשטרה. בהדרכת המשטרה, ניהלה המתלוננת עם המערער שיחות טלפוניות שהוקלטו. בבדיקות גניקולוגיות שעברה המתלוננת נמצא כי קרום הבתולין שלה עדיין שלם. בבירור שנערך עם המערער על-ידי הממונים עליו, טען המערער כי בדק את בטנה של המתלוננת משום שהתלוננה על כאבי בטן, אך הכחיש כי ביצע בדיקה גניקולוגית. במשפטו, חזר על הכחשתו בדבר החדרת האצבעות ואף העיד מטעמו רופא מומחה, אשר חיוה דעתו כי אין זה סביר שלאחר החדרת אצבעות יוותר קרום הבתולין שלם. עדותו של המערער ועדות המומחה מטעמו נדחו כבלתי-מהימנות. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא במתלוננת, וכן בעדות מומחי התביעה, שהבהירו כי במקרים רבים נותר קרום בתולין שלם גם לאחר החדרת אצבע או חפץ זר לאיבר-המין. ביהמ"ש הרשיע את המערער בביצוע מעשה מגונה במתלוננת ובאינוסה וגזר לו 20 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הרשעת המערער מעוגנת בעדות המתלוננת, בה נתן ביהמ"ש המחוזי אמון מלא. בפירכות עליהן הצביע הסניגור אין כדי להשפיע על אמון זה. עדות זו אינה עומדת לבדה. המערער מודה במישוש הבטן של המתלוננת, ללא מתן הסבר סביר למעשה זה. הסבריו השקריים לממונים עליו, לפיהם התלוננה גם על כאבי-בטן, אך מחזקים את עדותה. כך שההרשעה היתה כדין. גם בעונש אין עילה להתערבות. אכן, בעניינו של המערער מתקיימות נסיבות לקולא בעלות משקל - עברו נקי וזו לו הסתבכות ראשונה בפלילים; כתוצאה ממעשהו פוטר מעבודתו, וצפוי הוא לעמוד לדין משמעתי; הוא נשוי ואב
לשלושה ילדים. ברם, העבירות שעבר הן חמורות, אף כשהן עומדות לעצמן, וחומרה יתירה יש בהן בשל ביצוען במהלך בדיקה רפואית, תוך ניצול מעמדו כרופא, וניצול האמון שנתנה בו המתלוננת. ביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא.

(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 17.1.00).

בש"פ 4976/99 - איאד חבוס נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד נהג מונית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בשוד נהג מונית תוך איום באקדח. עם הגשת כתב האישום נתבקש בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשה. הערר סובב על שני צירים. האחד הוא התשתית הראייתית, והשני הוא חלופת המעצר שלא נשקלה כראוי. הערר נתקבל.
אשר לתשתית הראייתית - ביהמ"ש לא טעה בקשר לנושא הראיות. עדותו של נהג המונית היא בוודאי ראייה לכאורה. יש גם ראייה על דברים שנאמרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש והמהווים הודאה. אשר לחלופת מעצר - בימ"ש קמא סבור היה, שנסיבותיו של המקרה כשלעצמן מצביעות על מסוכנותו של העורר, במידה כזאת, שלא זו בלבד שיש עילת מעצר, אלא שאין טעם ואין מקום לשקול חלופת מעצר. ברם, על פי הוראת סעיף 21(ב) (1) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), שומה על ביהמ"ש לבדוק את שאלת קיומה של חלופת מעצר לפני שהוא מחליט על מעצר. אין ספק, שסגירתו של אדם מאחורי סורג ובריח היא האמצעי הטוב ביותר להתגונן מפני מסוכנות. מצד שני, מדובר באדם שאינו מודה בעבירה, ועדיין בחזקת חפותו הוא עומד. כדי לאזן בין בטחון הציבור וזכויות הנאשם, קיימת חלופת המעצר, אם היא יכולה להבטיח את שלום הציבור במידה סבירה. מדובר כאן בנאשם שאין לו עבר מכביד וניתן להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט אילן. עו"ד יוסי פרידמן לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 11.8.99).

ע.פ. 4943+7974/99 - עודה ומאג'יד אלפיניש נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש בעבירות שוד (ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של מאג'יד נדחה ושל עודה נתקבל).

מאג'יד הורשע בשני מעשי שוד ועודה במעשה שוד אחד שבו היה מעורב גם מאג'יד. עודה נדון למאסר בפועל של 30 חודשים ולמאסר על-תנאי של 18 חודשים, ואילו מאג'יד נדון למאסר בפועל למשך 4 שנים וחצי ולמאסר על-תנאי למשך 18 חודשים. ערעורו של מאג'יד על חומרת העונש נדחה ושל עודה נתקבל.
אין ספק כי העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים יתר-על-המידה. בעניינו של מאג'יד לא נמצאה כל עילה להתערב בעונש. שונים פני הדברים בעניינו של עודה. כאמור, השתתף עודה בשוד אחד מבין שני מעשי השוד. באותו שוד השתתף אדם נוסף ושמו עבד. תפקידו של עבד היה תפקיד משני. גם עודה מילא תפקיד משני, ובכל-זאת הוטלו עליו 30 חודשים מאסר בעוד אשר על עבד הוטלו 15 חודשי מאסר בלבד. נסיבותיו האישיות של עבד קשות מנסיבותיו של עודה - לעבד שלושה עשר ילדים בעוד אשר לעודה שני ילדים בלבד - ואולם הבדל זה שבין השניים אינו מצדיק הפרש כה גדול בעונש שהוטל על עודה. לפיכך, יועמד עונשו של עודה על 18 חודשים. עונש המאסר על-תנאי יישאר בעינו.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, זועבי. החלטה - השופט חשין. עו"ד יצחק הדר למערערים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.2.00).

בש"פ 4845/99 - סעיד זביידה נגד מדינת ישראל.

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בחלקי רכב גנובים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ואחיו הואשמו בשורה ארוכה של אישומים שהמכנה המשותף בהם הוא סחר בחלקי חילוף גנובים לרכב. בחלק מן המקרים הנאשמים גם מואשמים בכך שהם גנבו את הרכב כדי לפרק אותו ולמכור את חלקיו. במקרים אחרים הם קיבלו להחזקתם כלי רכב ביודעין שהם גנובים, פירקו מהם חלקים ומכרו אותם. מדובר בעשרות רבות של כלי רכב. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. עד כמה שהדבר נוגע לעורר דנן, נעתר ביהמ"ש לבקשת המדינה, והחליט על מעצרו. העורר טוען שאין עילת מעצר ואף אם יש עילת מעצר ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
הטענה בדבר אי-קיומה של עילת מעצר מבוססת על כך שמדובר בעבירות רכוש. כידוע, עבירות רכוש, בתור שכאלה, אינן מקימות חזקת מסוכנות. אבל, גם במקום שהחזקה הזו אינה קיימת, אי-אפשר להמנע מן המסקנה, שהעורר מסוכן לציבור במובן זה, שאדם, שמבצע עבירות מן הסוג הזה וחוזר ומבצע אותן, יש חשש שאם ישוחרר הוא לא יימנע מלחזור עליהן שוב. נשאלת השאלה, אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דן גם באפשרות זו והגיע למסקנה כי אין מקום להשתמש בחלופה. בין היתר, בשל כך, שהיתה פניה לעדים, שכתוצאה ממנה הם חששו להעיד או היו מוכנים להעיד על דבר שאינו אמת. אין סיבה להתערב בהחלטה זו.

(בפני: השופט אילן. עוה"ד משה מרוז וגל פרידמן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 18.8.99).

בש"פ 4789/99 - מדינת ישראל נגד פלוני

*הארכת מעצר של קטין מעבר ל - 9 חדשים בעבירה של רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הוא קטין והוגש נגדו כתב אישום, המייחס לו עבירה של רצח יחד עם שותף לעבירה שהוא בגיר. הוא נעצר עד תום ההליכים ובתום 9 חדשים מהגשת כתב האישום נתבקשה הארכת מעצרו. הבקשה נתקבלה.
היו קבועים 14 מועדים לשמיעת המשפט ובסופו של דבר התקיים דיון ממשי ב-3 ישיבות בלבד. כל היתר נדחו, בעיקר על פי בקשת המשיב. בהתחשב עם הדחיות הרבות שנבעו מבקשות הסניגוריה מחד, והעובדה שפרשת התביעה כבר הסתיימה מאידך, יש להיעתר לבקשה. לא יתכן שבית משפט קובע מספר ניכר כזה של ישיבות על מנת לקיים את המשפט במסגרת הזמן הקבוע בחוק, והמטרה הזאת תסוכל על ידי בקשות דחייה אין ספור של הסניגוריה. יש מקרים של רצח בהם ניתן לאמר שבאותן נסיבות החשוד או הנאשם ברצח היה מסוכן רק לאותו קרבן בנסיבות הידועות לביהמ"ש. אין זה המקרה. יש למשיב, אף על פי שהוא קטין, גליון הרשעות קודמות בעבירות שונות, כולל אלימות, גליון שלא היה "מבייש" גם עבריין בגיר.

(בפני: השופט אילן. עו"ד עודד שחם למבקשת, עו"ד אורי בן-נון למשיב. 22.7.99).

בש"פ 3360/99 - מדינת ישראל נגד יעקב בן שלוש

*הארכת מעצר שמינית בעבירת רצח (בקשה שמינית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיב הואשם ברצח ונעצר עד תום ההליכים. הדיונים בתיק התמשכו, בחלקם בגלל העומס המוטל על בית המשפט המחוזי בחיפה, בחלקם בגלל דחייה שהסניגוריה ביקשה בשלב מסויים על מנת לאתר עד הגנה, ובסופו של דבר הוגשו סיכומי התביעה בחודש מרץ 1999. ב-11 לאפריל השנה הוארך המעצר על ידי השופט אור ב-60 יום נוספים. בסיום החלטתו
מציין השופט, שיש להניח שהארכה תספיק כדי שההליכים נגד המשיב יסתיימו בפסק דין. תוחלת זו נכזבה, ועדיין אין ביהמ"ש המחוזי מוכן לקבוע מועד למתן פסה"ד. הבקשה להארכת מעצר נוספת נדחתה.
מתן הארכות חוזרות ונשנות למעצרו של נאשם הופכת את החוק לפלסתר. המחוקק לקח בחשבון, שגם נאשמים המואשמים ברצח, יתכן שיהיו משוחררים בערובה. אמנם, במקרה של המשיב, שיש לו שורה ארוכה של הרשעות קודמות, חלקן בעבירות של אלימות, סביר לעצור אותו על יסוד חזקת המסוכנות הנובעת מעצם העבירה שבה הואשם. אולם, גם במקרה כזה יש שיעור למספר ההארכות. אם נאמר, שהארכת המעצר תינתן בלי שיעור, אין טעם בכל ההליך הזה. אם משפטו של נאשם ברצח הסתיים במרץ ועדיין לא ניתן פסק דין, ובית המפשט גם אינו יכול להעריך מתי יינתן, לא ראוי להחזיקו עוד במעצר אם ניתן להבטיח את הופעתו לצורך הכרעת הדין בדרך אחרת. לפיכך ישוחרר בערבות ובתנאים של מעצר בית.

(בפני: השופט אילן. עו"ד עודד שחם למבקשת, עו"ד דוד זילברמן למשיב. 27.5.99).

בש"פ 2191/00 - מדינת ישראל נגד מונדיר בדיר

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות של חדירה למערכות מחשבים וביצוע הונאה בכרטיסי אשראי (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים - לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ושני אחיו הצעירים - שלושתם עוורים - הואשמו ב - 44 אישומים, מהם 30 אישומים מיוחסים למשיב לבדו. לפי הנטען בכתב האישום, המקיף שמונים ושבעה עמודים ואליו מצורפת רשימה של כמאתיים עדי תביעה, עלה בידי הנאשמים לחדור למערכות תקשורת ומחשבים של גופים שונים, שיבושן, שימוש בקווי התקשורת של אותם גופים, הונאה בכרטיסי אשראי באמצעות שימוש בקווי תקשורת והתחזות. למעשי עבירה אלה נלוו גם עבירות של סחיטה ואיומים, התחזות, ופגיעה בפרטיות של קורבנותיהם. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים ימים. ב"כ המדינה עמד על מסוכנותו של המשיב, העולה מאופיין של העבירות וממספרן הרב, מן התחכום שבהן, מן המקרים הרבים של חדירה למרכזיות ולקווים, מן הפגיעה בפרטיות של קורבנותיו וכן מפרשה של הגשת מסמך מזוייף לביהמ"ש בענין פקדון לצורך שחרורו של אדם ממעצר. עוד הצביע על כך שלמשיב קשרים עסקיים מסועפים בחו"ל ויכולת כלכלית של ממש וכי הוזהר בעבר ואעפ"כ המשיך במעשיו. מכאן החשש לשיבוש הליכי משפט ולהמלטות מן המעצר. כנגדו טען הסניגור כי העבירות שבהן מדובר הן עבירות מרמה וחדירה למחשב, שאופיין כלכלי בעיקרו, כי מדובר במעשים שרובם בני שלוש ארבע שנים שאין בהם סיכון לציבור. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
כישוריו הנדירים של המשיב ויכולתו הבלתי מצוייה בתחום התקשורת, עושים אותו למוקד של סכנה לציבור וליחידי הציבור. תיפקודם התקין של מוסדות ציבוריים ופרטיים ושל שירותים חיוניים לציבור מושתת, במידה רבה, על תקינות פעולתם של אמצעי המחשוב והתקשורת. את הפגיעה באלה יש למנוע. אכן, הנימוק כי שהייתו של המשיב בין כתלי הכלא קשה עליו מאוד בשל עוורונו, הוא כבד משקל, אולם במקרה שלפנינו אין הוא יכול לעמוד כנגד השיקול של המסוכנות. אפילו ישוחרר המשיב בתנאים של "מעצר בית מלא", כפי ששוחרר אחיו, ואף בתנאים נוספים, אי אשפר יהיה למנוע ממנו לחזור ולעשות מעשי עבירה, כמו אלה שעשה.