תקציר סביר כרך נ"ה חוברת 9

בג"צ 113/99 - עדאלה - המרכז... לזכויות המיעוט הערבי נגד השר לענייני דתות ואח'

*עיקרון השוויון בהקצאת כספים להחזקת בתי עלמין וביטול אפלייה של בתי עלמין של המיעוט הערבי(העתירה נתקבלה).

א. העותרת היא עמותה שמטרתה לקדם את זכויות המיעוט הערבי והיא טוענת כי המיעוט הערבי אינו מקבל מן המשרד לענייני דתות, בשנת התקציב 99, כספים לצורך החזקת בתי עלמין, אותם הוא זכאי לקבל, בין היתר, על פי עקרון השוויון. לפיכך טוען העותר כי יש לחייב את משרד הדתות לחלק את הכספים להחזקת בתי העלמין באופן שוויוני. העתירה נתקבלה.
ב. עיקרון השוויון בין התושבים בישראל הוא עקרון שנתקבל בהכרזת המדינה והוא מחייב כל גוף ציבורי במדינה. החובה המוטלת על כל הרשויות להקצות כספים של המדינה באופן שוויוני באה לידי ביטוי בחוק יסודות התקציב. משרד הדתות חייב לנהוג באופן שוויוני כשהוא מקצה כספים לסיפוק צרכי הדת לבני הדתות השונות ומתוך העובדות שהובאו עולה כי קיים חוסר שוויון בהקצבת כספים להחזקת בתי עלמין. על כן יש להורות למשרד הדתות לבטל את האפליה ולנהוג באופן שוויוני בשנת התקציב הנוכחית ובהכנת התקציבים בשנים הבאות.
ג. פסה"ד ניתן ע"י השופט זמיר. הנשיא ברק העיר כי לדעתו השוויון מהווה זכות בעלת מעמד תחוקתי ונכללת בזכות לכבוד כאמור בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. להערה זו החליטו שלא להתייחס השופטים האחרים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. עו"ד חסן ג'בארין לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 18.4.00).

ע.א. 2509/98 - תרצה גיל נגד קופת חולים של ההסתדרות

רשלנות רפואית המתבטאת בהחמרת המחלה עקב אי-ביצוע בדיקות C.Tואיבחון המחלה במועד. חלקה של הרשלנות בנזק שנגרם. *התיישנות בתביעה בעילת נזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 391/90 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, ילידת 47, החלה סובלת בתחילת שנות השבעים מכאבי ראש שהיו מלווים בטשטוש ראייה והקאות. בשנת 74 אובחנה כסובלת מהתקפי מיגרנה ע"י רופאה נוירולוגית (להלן: הרופאה). האבחון הסתמך על ממצאים לא תקינים של בדיקת EEGשנערכה למערערת כשנתיים קודם לכן בהולנד, על העובדה שלמערערת בני משפחה הסובלים אף הם ממיגרנה ועל תלונות המערערת בפני הרופאה. היא נבדקה שוב ע"י הרופאה באוקטובר 80 ונשלחה לבדיקת EEGשממצאיה היו תקינים. לאור ממצאים אלו קבעה הרופאה כי המערערת סובלת ממיגרנה וקבעה לה טיפול תרופתי. ביום 15.3.83 אובחנה המערערת ע"י רופא עיניים כסובלת מעיוורון ובבדיקות התברר שהיא סובלת מגידול בלתי ממאיר בראשה. היא נותחה להסרת הגידול ואיבדה את יכולת עבודתה כאדריכלית פנים. בביהמ"ש המחוזי הצטמצמו טענות הסיכום של המערערת לקיום רשלנות מצד הרופאה, בכך שלא הורתה ביום 10.10.80, לאחר בדיקת המערערת, על עריכת בדיקת סריקה ממוחשבת (CT) של המח ובדיקת עיניים מדוקדקת. על פי הטענה לא היה די בעריכת בדיקת .EEGביהמ"ש המחוזי קבע כי הרופאה לא התרשלה בטיפול במערערת, וכי לא היתה משמעות באיחור בגילוי הגידול וניתוחו מבחינת גודל הנזק שנגרם למערערת פרט לנזק שנגרם לעינה. עוד קבע ביהמ"ש שחלק מהתביעה התיישן בשנת 84. הערעור נתקבל.
ב. על פי עדויות המומחים, הסימפטומים שהיו אצל המערערת היה בהם כדי להצביע על חשד שקיים גידול בראשה וכשיש חשד כזה יש מקום לעריכת בירור נוסף על הבירור הקליני. העובדה שהמערערת נשלחה לבדיקת EEGאין בה כדי לעמוד באופן סביר ומניח
את הדעת על הצורך לברר את החשד האמור. מתוך חומר הראיות עולה בבירור כי בשנת 80 היה ידוע שבדיקת CTהיא בדיקה המתאימה יותר לגילוי גידולים במח מבדיקת .EEGעל כן, אי קיום בדיקת CTשגרמה לאי גילוי הגידול ב-1980 אלא רק ב-1983 מהווה מעשה רשלנות של הרופאה.
ג. הוכח גם שנגרם נזק בשל כך שהניתוח להוצאת הגידול בוצע באיחור של כשנתיים וחצי. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שרק העיוורון היה נמנע אילו בוצע הניתוח ב-1980, ובכל מובן אחר לא נגרם נזק למערערת עקב האיחור באבחון הגידול, אין לקבלה. ביהמ"ש הסתמך, בהגיעו למסקנה זו, על ציטוט מתוך עדותו של מומחה מטעם המערערת, אך הציטוט אינו שלם אלא חלקי ולמעשה אמר המומחה כי אילו היו מנתחים את התובעת ב-1980 במקום בשנת 83 התוצאה הנוירולוגית היתה שונה ואיחור זה עושה הבדל. אכן, גם אם היה מתגלה הגידול ב-1980 והניתוח היה מבוצע אז היה צפוי שיגרם נזק למערערת. האיחור הגביר את הנזק. סביר גם להניח שהתפתחות הגידול הקטינה את סיכויי ההחלמה ממנו, ואובדן סיכויי ההחלמה שנגרם עקב הרשלנות יכול לשמש כנזק בר פיצוי. המצב בו מדובר הוא שחלק מהנזק נגרם מעצם הפגיעה הראשונית, קיום הגידול, וחלק אחר ע"י הרשלנות הרפואית.
ד. כשקיים קושי להחליט מה הוא חלקה של הרשלנות בגרימת הנזק אין מנוס מלקבוע את שיעור התרומה של רשלנות הרופאה ואת גובה הנזק על דרך האומדנה. בענייננו יש להעריך את תרומת הרשלנות בשיעור של שליש מכלל הנזק שנגרם למערערת כתוצאה מן הגידול והניתוח והטיפולים אשר בעקבותיו ואילו שני שליש מעצם הגידול. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע את גובה הנזק ושליש ממנו תשלם המשיבה למערערת.
ה. המשיבה העלתה גם טענת התיישנות. ככל שמדובר בהתרשלות המיוחסת לרופאה בשנת 74 קבע ביהמ"ש כי חלה על כך התיישנות ועל קביעה זו אין ערעור מטעם המערערת. מאידך קבע ביהמ"ש שאין ההתיישנות חלה לגבי חלק התביעה המתייחס להתנהגות הרופאה באוקטובר 1980 ובעניין זה יש לדחות את ערעורה של המשיבה. תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין, המתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה, לפי חוק ההתיישנות, היא 7 שנים. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק". מכאן שבעוולת הרשלנות מתחיל מירוץ ההתיישנות של 7 שנים ביום בו נתגלה הנזק ובלבד שלא חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק. שני תנאים אלה התקיימו בענייננו.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד צבי פשדצקי למערערת, עו"ד ברוך יקותיאלי למשיבה. 3.4.00).

ע.א. 6726/98 - רן אריאב נגד משה כהן

*פירוש הסכם עפ"י אומד דעת הצדדים(מחוזי י-ם - ת.א. 1154/98 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב היו בעלי מניות בחברה מסוימת. לימים נקלעה החברה לקשיים כספיים. השניים הגיעו להסכם שעיקריו כי המערער ימכור את מניותיו למשיב, כי תומר חתימתו האישית של המערער בחתימתו של המשיב על שטרות לתשלום שכר דירה, כי תומרנה ערבויות אישיות שניתנו ע"י המערער לבנקים משמו של המערער לשמו של המשיב וכי המערער ילווה למשיב סכום כסף כדי לאפשר שחרור שעבוד דירה של המשיב בבנק. המערער השתית את תביעתו כנגד המשיב על הטענה שהמשיב לא קיים
את התחייבותו החוזית להמיר את הערבויות האישיות בחתימת המערער בבנקים לשמו שלו, וכך מצא עצמו המערער בהמשך הדרך חייב מכח ערבויות אלה סכומי כסף משמעותיים ביותר לנושי החברה. המשיב התגונן בטענה עיקרית כי ההסכם, ככל שהוא נוגע להמרת הערבויות האישיות, היה מותנה על פי כוונת הצדדים בהסכמת הבנקים הנוגעים בדבר ומאחר שבפועל הסכמה כזו לא ניתנה, התבטל ההסכם ולא התגבש לכלל חוזה מחייב וממילא אין הפרה מצידו של המשיב. ביהמ"ש קבע כי אכן, הסכמת הבנקים להמרת הערבויות האישיות משם המערער לשם המשיב הינה תנאי מוקדם לביצוע התחייבות המשיב כלפי המערער ועל כן דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי פירש את ההסכם על פי אומד דעתם של הצדדים. התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים נעשית בשני מעגלים: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט ומעגל חיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרה, היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים. ביהמ"ש בחן את אומד דעת הצדדים באמצעות ניתוח הוראות ההסכם לגופן תוך שילובן בעדויות חיצוניות שהבהירו והאירו את מהלכי ההתקשרות והגיונם הכלכלי ובמסקנתו אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. קריסטל למערער, עו"ד ד. קירשנבוים למשיב. 6.4.00).

ע.א. 7613/98 - חיה בקר נגד אבישי אפרתי ואח'

ראיות המצביעות על בעלות משותפת בנכס למרות שהוא רשום ע"ש האשה. יורש אחר יורש עפ"י צוואה. *האופי הקנייני של "חזקת השותפות" בין בני זוג לעניין התיישנות(מחוזי ת"א - ה.פ. 373/99 - הערעור נתקבל).

א. משה וחסיה דוברין נישאו בשנת 1928. בני הזוג היו ערירים. משה דוברין נפטר בשנת 86 וחסיה הלכה לעולמה בשנת 1992. חסיה דוברין היתה אחות אמם של בעלי הדין, שהם אח ואחות. לבני הזוג דוברין היה רכוש ובתוכו חלקים בחלקה המצויה במה שקרוי "הגוש הגדול" בתל-אביב. חלקים אלה רשומים על שמה של חסיה דוברין. באפריל 1985 ערכו בני הזוג דוברין צוואה משותפת, שבה ציווה כל אחד מהם - לאחר מותו - את כל רכושו לבן-הזוג השני, "...ולאחר פטירת שנינו, ינהגו מנהלי העזבון ברכושנו כמפורט להלן: ... שליש מזכויותינו בנכס... בעבר הירקון... אנו מצווים בזאת לאבישי... את יתרת זכויותינו בנכס הנ"ל אנו מצווים לגב' חיה בקר ובעלה הנ"ל". צוואה זו קויימה, לפי בקשת האלמנה, ביום 19.10.86. לאחר פטירת בעלה ערכה האלמנה צוואה בה הורישה לאבישי אפרתי את רב רובו של רכושה (%87), לרבות את החלקה הנזכרת ב"גוש הגדול". צוואה זו קויימה למרות התנגדות המערערת.
ב. ביני לביני, הגישה המערערת בקשה לפסק-דין הצהרתי שהזכויות בחלקה ב"גוש הגדול" היו בבעלות משותפת של בני הזוג דוברין, כך שמצויה בעזבונו של משה דוברין מחצית הזכויות בנכס הנזכר. המשמעות של הצהרה מעין זאת היא כי חיה בקר ובעלה יהיו זכאים לחלק מן הנכס בגוש הגדול, כיורשים אחר יורשת בחלקו של משה דוברין בצוואה המשותפת. המשיב התנגד למתן ההצהרה בשני נימוקים עיקריים: כי לא הוכח שעל הנכס חלה חזקת השיתוף; התיישנות. הטענה היא כי מרוץ ההתיישנות החל במות משה דוברין ביום 26.4.86, ולכן בעת הגשת התובענה ביום 28.2.94, חלפו כבר קרוב לשמונה שנים, כאשר תקופת ההתיישנות הכללית היא שבע שנים.
ג. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר הבעלות הבלעדית של חסיה דוברין על הנכס. בית המשפט גרס כי בהוראה הנזכרת בצוואה המשותפת, לפיה לשני בני הזוג זכויות בנכס, יש משום הודאה מצד חסיה דוברין בקיום בעלות משותפת, יחד עם בעלה, בנכס הנדון. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות. את
החלטתו ביסס על נימוקים אלה: ראשית, זכות בן זוג מכח חזקת שיתוף היא זכות אובליגטורית בלבד ולכן תקופת ההתיישנות היא שבע שנים ולא 15 שנים; שנית, יש לראות את תחילת מרוץ ההתיישנות במועד פטירתו של המנוח משה דוברין ולא במועד פטירתה של המנוחה חסיה דוברין; שלישית, היחס בין בני הזוג בחזקת השיתוף אינו של נאמנות. הערעור נתקבל.
ד. ההוראה המפורשת בצוואה המשותפת, היא בבחינת הודאה מצד בן הזוג, שעל שמו רשום הנכס, בדבר קיום השותפות בנכס, וכן מעידה היא על מודעות מצד בן הזוג השני לזכותו בנכס. לכן, אין מקום לטענה לא של שיהוי ולא של ויתור מצד בן הזוג. יצויין, דרך אגב, כי הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות ויתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן זוג במשך החיים המשותפים.
ה. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין ההתיישנות אין לקבלה. חזקת השיתוף היא בבחינת זכות קניינית, וגם אם יש המסייגים את הגישה הקניינית כלפי צד שלישי, הרי לגבי יורש, המקבל את הנכס ללא תמורה, אין לשלול את האופי הקנייני, במיוחד בסוגיה של התיישנות. יש גם טעם רב בגישה הרואה ביחסי בני הזוג בעניין חזקת השיתוף משום יחס של נאמנות. כמו כן, אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר תחילת מרוץ ההתיישנות מיום מותו של משה דוברין. עד למותה של היורשת חסיה דוברין, לא התגבשה סופית זכותם של היורשים אחר היורשת. נמצא, כי בכל עת חייה של חסיה דוברין לא היה שום ניגוד אינטרסים בינה לבין אלה שיבואו אחריה. לכן, מרוץ ההתיישנות התחיל רק במותה של היורשת חסיה דוברין. נמצא, כי גם בהנחה שחזקת השיתוף יוצרת זכות אובליגטורית בלבד, טרם חלפו שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה השופט אנגלרד. עו"ד אילן בומבן למערערת, עו"ד צבי הניג למשיב. 13.4.00).

דנ"פ 2192/00 - עו"ד דורון נוי נגד אהרון אמינוף - שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואח'

*דחיית טענת עו"ד שאינו מייצג לקוח כאשר לא הגיש יפו"כ(עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).

א. המשיב 3 (להלן: דאלי), שהוסגר מיוון לישראל, עומד לדין, בבית המשפט המחוזי בנצרת, באשמת סחר בינלאומי בסמים מסוכנים. העותר החל לטפל בעניינו של דאלי סמוך לאחר הסגרתו, ואף ייצגו בהליכי המעצר עד תום ההליכים. דאלי הודיע לבית המשפט באחת הישיבות כי מינה את העותר לייצגו במשפט, אלא שהעותר מצוי בשירות מילואים ולכן אינו יכול להתייצב. העותר שנתבקש להגיב על הודעת דאלי, כתב לבית המשפט כי "נכון לכתיבת שורות אלו הוסדר באופן סופי עניין הייצוג עם הנאשם בכפוף לקביעת תאריכים... אשר טרם נקבעו". מכאן ואילך המשיך העותר לייצג את דאלי, אך משקבע בית המשפט את שמיעת הראיות למועדים שלא נראו לו, הודיע העותר לבית המשפט כי איננו מייצג את דאלי. בית המשפט המחוזי קבע, כי העותר קיבל על עצמו את ייצוגו של דאלי, ושוב אינו רשאי לסגת מייצוגו ללא רשות בית המשפט. העותר ערער לבית המשפט העליון, וטען כי משלא הציג ייפוי-כח בכתב בחתימתו של דאלי, לא היה בית המשפט רשאי לכפות עליו חובות המוטלות על סניגור. בית המשפט העליון (סביר נ"ה 109) דחה את הערעור, בקבעו כי אין משמעות לעובדה, כשהיא לעצמה, כי לא תייקו בתיק ביהמ"ש יפוי כח פורמלי. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בין בעל-דין לבין עורך-דין, המייצגו בבית המשפט, שוררים יחסי שליחות. על פי חוק השליחות, "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח...". גם סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו נדרשת הרשאה מפורשת לתחולת השליחות על הליכים בפני בית המשפט, איננו מחייב את השלוח לתת לעורך דינו הרשאה בכתב דווקא. עיקר טעמה של העתירה (כמו עיקר טעמו של הערעור שקדם לעתירה) הוא בהשגת העותר על צדקת חיובו להמשיך לייצג את דאלי, חרף רצונו להסתלק מן הייצוג. ככלל, הרשאה מטעם השולח, בהיותה פעולה חד-צדדית, אינה מחייבת את השלוח לפעול על-פי ההרשאה וחיובו של השלוח לפעול על-פי ההרשאה מותנה בקיום הסכם, בינו לבין השולח, המחייבו לעשות כן. אך על מינויו של עורך דין כסניגורו של נאשם - בין אם מונה על-ידי הנאשם ובין אם נתמנה לכך בהחלטת ביהמ"ש - חולשים גם דינים נוספים, שיש בהם כדי להגביל ולסייג את חופש הבחירה הנתון להם במערכת יחסיהם הפנימית. שכן, מעת שמונה או נתמנה, שוב אין הסניגור רשאי להסתלק מן הייצוג כרצונו - ואף לא עקב ביטול הרשאתו על-ידי הנאשם - ויכולתו להסתלק מותנית ברשות מפורשת של בית המשפט.

(בפני השופט מצא. עו"ד ששי גז לעותר. 9.4.00).

ע.א. 7506/95 - מיכל ולוי שוורץ נגד בית אולפנא בית אהרון וישראל ואח'

*קיום צוואה(מחוזי י-ם - ת.ע. 195/95 - הערעור נדחה).

א. המנוח זאב שוורץ (להלן: המנוח) נפטר בינואר 93, והוא בן 85 שנים. הוא הותיר אחריו שתי צוואות. האחת נחתמה ביום 21.7.85, ובה הוריש למערערים, בנו ובתו מאשתו השניה, את כל רכושו (להלן: הצוואה הראשונה), והאחרת, נחתמה ביום 21.8.94 בפני נוטריון שערך גם כתב הקדש ובהם הועיד המנוח את מרבית רכושו לטובת המשיבה. המשיבה ביקשה לקיים את הצוואה השנייה, והמערערים ועימם אשתו השלישית של המנוח התנגדו. הם טענו, ראשית, כי המנוח לא יכול היה להבין את טיבה של הצוואה בשעה שנערכה, כאמור בסעיף 26 לחוק הירושה; שנית, המנוח היה נתון בעת שערך את הצוואה, להשפעה בלתי הוגנת מצד אנשי המשיבה. כאמור בסעיף 30(א) לחוק הירושה; שלישית, אנשי המשיבה היו עדים לעשייתה, ונטלו חלק בעריכתה, בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות וקיים את הצוואה השנייה. הערעור נדחה.
ב. לעריכת הצוואה השניה בא המנוח למשרדו של נוטריון, כשהוא מלווה בשניים מאנשי המשיבה. הפגישה עם הנוטריון, אשר לא הכיר את המנוח קודם לכן, נקבעה ותואמה, מבעוד מועד, על ידי אנשי המשיבה. הם שדאגו להזמנת המונית בה נסע המנוח לפגישה וממנה, והם ששילמו את מחיר הנסיעה וגם את שכר הנוטריון. הנוטריון שמע מפי המנוח על דבר רצונו לצוות למשיבה את רכושו. משנותרו לבדם בחדר, שאל הנוטריון את המנוח, כך העיד במשפט, לרצונו ולטעמיו, ואז יעץ לו להוציא את רצונו אל הפועל בדרך של עריכת כתב הקדש וצוואה גם יחד. כתב ההקדש ועותק מן הצוואה השניה, נמסרו לידי רשם ההקדשות. משעשה המנוח את צוואתו, נתנה בידיו המשיבה "כתב התחייבות" בו התחייבה "לאחר 120 שנה, להשתתף בהלוויה, באמירת קדיש, לימוד משניות ואל מלא רחמים, ולשמור... ימי הזכרון... עד ביאת גואל צדק...".
ג. באשר לטענה שהמנוח לא הבין את טיבה של הצוואה מחמת מצב בריאותו - השופט העניק משקל מכריע לעדותו של הנוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה השניה, להבין את טיבה. מעדותו ומן התרשומת שערך עולה כי הוא הקפיד לברר אצל המנוח אם אכן מבטאת הצוואה את רצונו שלו, וחקר אותו בדבר בחירתו
שלא להוריש את מרבית נכסיו לאשתו ולילדיו. בית המשפט העדיף את עדותו הישירה של הנוטריון, על פני עדויות אחרות, ובכללן שתי חוות דעת, נוגדות זו את זו, שנערכו בעניינו של המנוח, בדיעבד, על ידי פסיכיאטרים. ההסבר שסיפק המנוח, על פי עדות הנוטריון, במעמד עריכת הצוואה השניה, לבחירתו להעניק למשיבה את מרבית נכסיו יש בו כדי להציע הגיון ופשר להחלטתו לבטל את הצוואה הראשונה ולהדיר את אלמנתו וילדיו ממרבית רכושו.
ד. אשר לטענה כי הוראות הצוואה נעשו מחמת השפעה בלתי הוגנת - המערערים לא הוכיחו את דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת של אנשי המשיבה על המנוח עת ערך את צוואתו השניה. המנוח היה נתון לטיפולה הבלעדי של האלמנה ולא נתמך בחוליו כלל על ידי אנשי המשיבה; את קשריו עם המשיבה החל לטפח שנים רבות לפני מותו בהיותו במלוא אונו וכושרו. על אף תחלואיו הקפיד המנוח לטפל בעניניו באופן עצמאי. כך שקשריו של המנוח עם אנשי המשיבה לא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
ה. באשר לטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה ע"י אנשי המשיבה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקת בטלות של צוואה המזכה את "מי שערך אותה", את מי ש"היה עד לעשייתה" ואת מי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה". לענין שתי עילות הבטלות הראשונות - מעורבותם של אנשי המשיבה בכל מה שקדם להליך הכנתה הטכנית של הצוואה ולניסוחה המילולי אינה נופלת בגדר עריכת הצוואה. אנשי המשיבה אף לא היו עדים לצוואה במובן הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. המונח "עד", שבסעיף 35, אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה וחתימתה כי אם למי שאישרה בחתימתו. אשר לעילת הפסילה השלישית - השאלה אם נטל הזוכה על פי הצוואה חלק בעריכתה נבחנת על פי הנסיבות. זהו ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי אנשי המשיבה נטלו חלק בעריכת הצוואה. בנסיבות המקרה אין עילה להתערב גם בקביעה זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אמנון בן-דרור וגב' נורית פיש למערערים, עו"ד יובל מרין למשיבים. 30.4.00).

ע.א. 3526+3544/99 - הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד שמעון דנינו(מחוזי ב"ש - ת.א. 2179/98 - הערעור נתקבל).

*שיעור הפיצויים בתאונת דרכים בהפסד כושר השתכרותא. המשיב נפגע במאי 95 בתאונת דרכים, בהיותו בן 33 שנים. נכותו הרפואית עקב התאונה היא בשיעור 49 אחוז. הנכות התפקודית אשר נקבעה למשיב היא בשיעור %37, וזאת בהסתמך על הנכויות בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה. בית המשפט לא קיבל נתון זה של הנכות התפקודית כמדד לקביעת הפסד כושר השתכרותו של המשיב בכל הנוגע ל - 18 החודשים מאז התאונה לגביהם נקבע שהמשיב לא יכול היה לחזור לעבודה והפסד השתכרותו היה מלא. כושר השתכרותו של המשיב נקבע בשיעור 4,800 ש"ח נטו לולא התאונה. לאחר שחזר המשיב לעבודה ועד לפסק הדין, השתכרותו היתה בסך 1,400 ש"ח נטו לחודש עבור עבודה של 4 שנות ליום. בית המשפט קבע שיש לפצות את המשיב בגין תקופה זו בסך 3,400 ש"ח לחודש כהפרש בין כושר השתכרותו לולא התאונה לבין השתכרותו בפועל. לגבי העתיד, קבע בית המשפט שהמשיב יוכל להגדיל במידת מה את מספר שעות עבודתו ובהתאם לכך יהיה הפסד השתכרותו כדי 50 אחוז. הערעור נתקבל.
ב. כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסויים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. אך בענייננו אין לומר שהפסדיו בפועל של המשיב משקפים את שיעור הפסד כושר ההשתכרות שלו. החלטתו של המשיב לעבוד 4 שעות ביום בלבד אינה משקפת החלטה סבירה של אדם במצבו, ואינה ממלאת את חובתו להקטין את נזקו. בהתחשב בכלל הנסיבות, ניתן אולי להצדיק את רצונו של המשיב לחזור למקום העבודה בו עבד קודם התאונה, וכן את רצונו לעבוד בתקופה הראשונה מספר שעות מצומצם, עד "שייכנס" לעבודה. אך אין להצדיק לאורך זמן עבודה חלקית של 4 שעות כשהמשיב מסוגל לעבוד מספר שעות רב יותר. בנסיבות העניין, יש לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד של המשיב כשיעור נכותו.
ג. המשיב ביקש שייפסק לו פיצוי בגין השתתפותו בניהול ואחזקת משק הבית וגידול הילדים. הוא תבע עבור פרט זה סכום של 100,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע, שלא נראה לו שחלה הקטנה בתרומת המשיב לגידול הילדים. עם זאת פסק למשיב סכום של 50,000 ש"ח. גם בעניין זה יש לקבל את הערעור. לא הוכחה מידת מעורבותו של המשיב בעבודות משק הבית. לכך יש להוסיף שבגין אובדן שירותיו בכל הקשור לתיקונים ועבודות אחזקה בבית, נפסק לו סכום נפרד של 25,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אהוד גוט למערערות, עו"ד ליפא ליאור למשיב. 4.4.00).

עש"מ 3088/99 - נרגיזה אלאשוויילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המשמעתי בעבירת שוחד(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערערת, עובדת המדינה משנת 1972, היתה סגנית מנהלת המשק בבית החולים הממשלתי ברזילי באשקלון. בין יתר תפקידיה קיימה פיקוח על עובדות הנקיון בבית החולים. בשנת 1991 היא הועמדה לדין בעבירה של קבלת שוחד מנשים, שביקשו להתקבל לעבודה כעובדות נקיון בבית החולים, משנת 1987 עד שנת 1990. סכום השוחד נע בין 500 דולר עד 1,000 דולר. בית המשפט הרשיע אותה בקבלת שוחד בתשעה מקרים. בגזר הדין, שניתן בשנת 97, עמד ביהמ"ש על חומרת העבירה ומנגד ציין את הנסיבות לקולא וגזר למערערת מאסר בפועל של ששה חודשים, בעבודות שירות, קנס בסך 15,000 ש"ח ומאסר על-תנאי לתקופה של שנה. לאחר ההרשעה הועמדה המערערת לדין משמעתי ובית הדין הרשיעה אותה בעבירה שיש עמה קלון. בבואו לגזור את דינה של המערערת, ציין את השיקולים לקולא, לרבות התמשכות ההליכים ומצבה האישי. מצד שני ציין בית הדין כי המערערת "מושעית משנת 1991 ומאז ועד היום היא קיבלה שכר מבלי לעבוד בשירות המדינה". בסופו של דבר גזר לה בית הדין פיטורין, שלילת הזכות לקבלת גימלאות ופסילה לשרות המדינה לתקופה של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. עבירת השוחד היא חמורה ביותר. יש בה כדי להביא את נוטל השוחד, לסטות מן השורה במילוי תפקידו; היא עלולה להשחית עובדי מדינה נוספים והיא פוגעת במעמד ובתדמית של שירות המדינה בעיני הציבור הרחב. קל וחומר כך כאשר אין מדובר במקרה יחיד של שוחד, אלא בשיטה של קבלת שוחד, במקרים רבים, לאורך תקופה ממושכת. העובדה שהמערערת נטלה שוחד מנשים קשות-יום, שנאלצו לשלם שוחד כדי לזכות בעבודת נקיון ששכרה דל, מוסיפה מימד של חומרה לעבירה.
ג. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערערת עונש קל באופן יחסי, בין היתר בהתחשב בעונש המשמעתי הצפוי למערערת. אך אין בעונש הפלילי הקל שהוטל כדי ללמד על אמצעי
המשמעת הראויים. כבר נפסק לא אחת כי הרשעה בעבירה של שוחד מחייבת בדרך כלל פיטורים משירות המדינה ואמצעי משמעת חמורים אחרים, כדי לבער את הרע משירות המדינה. בית המשפט אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה אם אין בהם חוסר סבירות או עיוות דין.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד צבי לידסקי למערערת, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 16.6.99).

בש"א 1264/00 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד דוד וענונו

*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 4.1.00 ניתן פס"ד אשר לפיו חוייבה המבקשת בתשלום פיצויים עיתיים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב בתאונת דרכים. ביום 1.2.00 הגישה המבקשת בקש לתיקון טעויות סופר. הבקשה דנא להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה ביום 16.2.00, כאשר במועד הגשת הבקשה טרם ניתנה החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר. טוענת המבקשת, כי אם בקשת התיקון שהגישה תתקבל במלואה, קיים סיכוי סביר שלא תגיש ערעור על פסק הדין. מאידך, אם בקשתה לתיקון טעויות סופר תדחה, כי אז תגיש ערעור הן בנושאים שבהם נפלו טעויות סופר, והן בנושאים אחרים הכלולים בפסק הדין. לטענת המבקשת, קיים ספק בשאלה האם הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הקובעת כי מניין ימי הערעור חלה ממועד ההחלטה בבקשת התיקון חלה גם במקרה בו נדחתה בקשת התיקון. לאור העובדה שהמבקשת אינה יכולה לדעת מה יוחלט בבקשת התיקון, הרי שקיים ספק בשאלה אם במקרה בו תדחה בקשת התיקון, תוכל לממש את כוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. הבקשה נתקבלה.
ב. במקרה בו נדחית בקשה לתיקון טעות סופר, מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין נמנה מיום מתן פסק הדין ולא ממועד מתן ההחלטה בבקשת התיקון. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, המשנה את המועד להגשת הערעור, חל רק במקום בו נתקבלה הבקשה לתיקון פסק הדין או ההחלטה האחרת. אשר על כן, בדין נהגה המבקשת משהגישה בקשה להארכת מועד.
ג. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים שיירשמו על מנת להאריכו. ובמקרה דנא, קיים טעם מיוחד כנדרש. ראשית, המבקשת הישה את הבקשה להארכת מועד בטרם חלוף המועד להגשת הערעור; שנית, בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין נועדה לחסוך בפתיחת הליך, שיתכן והיה מתברר כמיותר, שכן אילו היתה מתקבלת הבקשה לתיקון, המבקשת היתה נמנעת מלהגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט. השיקול של הימנעות מנקיטת הליכים מיותרים הוא שיקול ראוי ולכן יש לראות בו טעם להארכת מועד בהצטרפו לעובדה שהבקשה הוגשה לפני שחלף המועד להגשת הערעור.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד משה זינגר למבקשת, עו"ד יצחק שפיבר למשיב. 4.4.00).

ע.א. 2361/99 - גלי שיווק ראשון לציון בע"מ ואח' נגד רחל גורי ואח'

*מחיקת ערעור על הסף כאשר מדובר ב"החלטה אחרת" שצריך היה לבקש רשות ערעור (בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).

במסגרת עבודתה בחנות של הנתבעת, נפלה המשיבה מגלריה בגובה 3 מטר ונפגעה בצורה קשה מאוד. היא נותרה משותקת בפלג גופה התחתון, מרותקת לכסא גלגלים ונקבעה לה נכות בשיעור 100 אחוז. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בשאלת האחריות לתאונה, ונתן פסק דין חלקי בו קבע כי המערערות, בעלת החנות והמבטחת, אחראיות באופן הדדי לתאונה בה נפגעה המבקשת. המערערות הגישו הודעת ערעור על קביעת אחריותן והמשיבה טוענת כי ערעור זה הוגש בניגוד
לתקנות סדר הדין האזרחי. לשיטתה, היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור. הבקשה נתקבלה והערעור נמחק על הסף.
על "החלטה אחרת" ניתן לערער רק לאחר קבלת רשות ערעור. החלטה המסיימת את הדיון "וסוגרת את המשפט" היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון היא "החלטה אחרת". כאשר מדובר ב"פסק-דין חלקי", יש להחיל אותו מבחן. בענייננו, ההחלטה בנוגע להטלת אחריות על המערערים, אין פירושה סיום בירור העניין. שאלת הנזק קשורה מהותית להיקף האחריות ותוכנה ופתרון שאלת האחריות מהווה שלב ראשון בלבד בהליך בפני בית המשפט. כיוון ש"פסק-הדין החלקי" שבפנינו אינו מהווה פסק-דין, במובן זה שההחלטה אינה מעניקה את מלוא הסעד המבוקש, מדובר ב"החלטה אחרת". ערעור על "החלטה אחרת" מחייבת הגשת בקשת רשות ערעור. כיוון שבקשת רשות ערעור לא הוגשה וחלף המועד להגשתה, יש למחוק את הערעור על הסף.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד דוד אור חן למערערת, עו"ד וינברג למשיבים. 9.4.00).

בש"א 7857/98 - זאב כהן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין מחוז תל-אביב

*הסמכות להורות על העברת מקום דיון של ועדת ערר שליד בימ"ש מחוזי לעניין שומת מס שבח (התנגדות להעברת מקום דיון - ההתנגדות נדחתה).

המשיב הוציא לעוררים שומת מס שבח. העוררים השיגו על שומה זו. השגותיהם נדחו. הם הגישו עררים לוועדת הערר בתל-אביב. נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ביקש לקבוע את מקום הדיון בתיק במחוז אחר. כך, שכן שני השופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהם בעלי מינוי שפיטה לפי החוק, פסלו עצמם מלישב בתיקים אלו. טעם הפסילה הוא, שעורר מס' 1 היה חבר במשך שנים רבות (כנציג הציבור) בוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב. עורר מס' 1 מתנגד להעברת הדיון. לטענתו, אין להעביר את הדיון בשל חוסר סמכות לעשות כן. ההתנגדות להעברת מקום הדיון נדחתה.
אכן, אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה העברת מקום הדיון. על פי לשונו, סעיף 78 לחוק בתי המשפט, אינו חל לכאורה בנסיבות המקרה שכן ועדת הערר שלפי החוק איננה "בית משפט". אולם, גם בהיעדרה של הוראה מפורשת בנדון ישנה סמכות להעביר מקום הדיון, וזאת מכח היקש כאמור בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט. אין חולק, כי כל השופטים שמונו לדיון על פי החוק בוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסלו עצמם מלישב בדין עקב היכרות רבת שנים עם עורר מס' 1. בנסיבות אלו, היעדרה של הוראה מפורשת לענין זה בחוק אינה אלא חסר, שהשלמתו על דרך היקש מתבקשת מתכליתו של החוק. על כן, ונוכח הסכמת העוררים 2 ו - 3, וכן האמור בתגובת המשיב, הוחלט כי הדיון בתיקים יועבר לוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד הנריק רוסטוביץ לעורר, עוה"ד אבנר מנוסביץ ויועד רובין לעוררים האחרים שהסכימו להעברת הדיון. 12.4.00).

ע.א. 3355/97 - בית-און ישי ואח' נגד יוסף קמינסקי בע"מ

*דחיית בקשה לפסיקתא כאשר זו אינה תואמת את פסק הדין (בקשה למתן פסיקתה - הבקשה נדחתה).

המבקשים, הכונסים הזמניים של חברת מחסני קירור, ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה חוייבו ליטול חלק בתשלום שכרו של משרד רואי חשבון שמונה לחברה. בערעורם נתבקש בית המשפט העליון "לקבל את הערעור... להורות כי אין הכונסים הזמניים צריכים לשאת בחלק כלשהו משכרו של הרו"ח הנוסף..." ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע לאמור "אנו מקבלים את הערעור ומבטלים כליל את חיוב השכר של המערערים בשכרו של רואה החשבון הנוסף".
המבקשים הגישו בקשה לקבלת פסיקתא שלפיה "ישלמו המשיבים למבקשים סך של ....", אשר שולמו על ידם למשיבים כהוצאות רואה החשבון. הבקשה נדחתה.
המבקשים לא ביקשו מבית המשפט העליון כל סעד שעניינו השבה. אין תימה בכך, שכן, גם על פי טענותיהם, שילמו את שכרו של רואה החשבון הנוסף רק לאחר הגשת הערעור. הם לא תיקנו את ערעורם בעקבות התשלום האמור ולא העלו נושא זה בסיכומיהם. משמעות הבקשה דנא היא, למעשה, העלאת סוגייה חדשה לדיון, סוגייה שההכרעה בה כרוכה בבירור עובדתי. לא לכך נועד מנגנון הפסיקתה שהוא מנגנון טכני גרידא הטפל לפסק הדין שניתן.

(בפני: הרשם זולטי. עו"ד ישי בית און למבקשים. 4.4.00).

בש"פ 2943/00 - אנואר אל משאלי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של החזקת נשק ויריות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום בגין עבירות של נשיאת נשק בלא רשות ונסיון לחבלה בכוונה מחמירה. האישום מתייחס לקטטה שפרצה בין שתי חמולות. למקום הגיע כח של משטרה, וכשנכנסו השוטרים לשכונה על מנת להפריד בין הניצים, נורו לכיוון בו היו מצויים יריות ממספר כלי נשק. כתוצאה מן הירי נפצעו שני שוטרים. העורר, שהיה מצוי בקרבת ביתו, נשא אקדח, וירה בו. גם הנאשם האחר נשא אקדח בידו. כתב האישום מייחס להם את הכוונה לפגוע שלא כדין בשוטרים. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
השימוש בנשק, אפילו נועד הוא לצרכי הרתעת בני משפחה יריבה, בהם חשד העורר, לטענתו, כי הם עומדים לתקוף את בני ביתו, הוא מעשה עבירה חמור. לפיכך, קמה עילת מעצר בענין זה. אלא שבנסיבות האישיות של העורר, לאור המלצת שירות המבחן, ובהתחשב בטיבה של החלופה למעצר שהוצעה לבית המשפט, ראוי היה לאמץ חלופה זו. מן התסקירים שהוגשו עולה כי העורר, כיום בן 20 שנים, מתגורר עם בני משפחתו ועובד לפרנסתו. גם בני המשפחה האחרים מתפקדים במסגרת הנורמות הראויות. לעורר אין כל מעורבות בפלילים, ושירות המבחן העריך כי המשך מעצרו וחשיפתו לעולם הפשע בעת שהוא מצוי במעצר עלולים להביא לרגרסיה באורח חייו, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שזה לו המעצר הראשון. חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר כוללת את התנאי של הימצאות בביתו של אחד מנכבדי הכפר עראבה שבצפון. שירות המבחן נתן דעתו גם לחלופה המוצעת, ומצא שהיא ראויה. ואכן, נראה כי בנסיבות המיוחדות שנתקיימו כאן, ולאור נסיבותיו האישיות של העורר, ראוי לבחור בחלופה זו למעצר.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 21.4.00).

בש"פ 2890/00 - פרהוד סעדאללה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד מועד מסויים שאז יבדוק בימ"ש השלום מחדש את נושא המעצר וניתן להסתפק בחלופת מעצר (הערר נתקבל).

המתלונן, קצין משטרה שהיה בדרכו לביתו, הבחין בחבורת צעירים המתגודדים ברחוב לרגל חג הקורבן. האחד החזיק זיקוק בידיו. המתלונן עצר את רכבו, והתפתח דו שיח בינו לבינם. בשלב זה התקבצו סביבו עשרות צעירים, התנפלו על המתלונן והחלו להכותו. העורר, ואחר המואשם עימו, תקפו את המתלונן במכות ידיים ובבעיטות והחזיקו בו, ובאותו זמן התוקפים הנוספים היכו את המתלונן ודקרו אותו בסכין בעכוזו וברגלו. החבלות שהוסבו למתלונן לא נגרמו לו, לכאורה,
בידי העורר והנאשם האחר. כתב האישום שהוגש נגד העורר והנאשם האחר מייחס להם פציעה בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של השניים עד תום משפטם. בית משפט השלום קבע כי קמה עילה למעצרים אך בחר בחלופה למעצר, בין השאר, משום שהשניים צעירים בגילם, אין להם עבר פלילי, ואין ראיות הקושרות אותם באופן ישיר למעשה הדקירה. התביעה ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט קיבל את הערר "בחלקו" והורה על מעצרו של העורר עד ליום 13.7.2000. קודם למועד זה, כך קבע, ידון בית משפט השלום, אם יתבקש לכך, "בהארכת המעצר או על קביעת תחליפי מעצר לפי הנסיבות והתפתחות שמיעת הראיות בתיק העיקרי". בכך ראה בית המשפט המחוזי הגשמה של הוראות החוק להסתפק ב"תנאי מעצר שפגיעתם בחרותו של נאשם פחותה". הערר נתקבל.
אין פגם בהחלטת בית משפט השלום שלא ראה להבחין בעניין המסוכנות בין עניינו של העורר לבין עניינם של האחרים. בימ"ש השלום שוכנע כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו של העורר פחותה, וכי ראוי לבחור בחלופה כזו בשל נסיבותיו האישיות של העורר, גילו ועברו הנקי. בצורך הזה הכיר גם ביהמ"ש המחוזי בעניינו של העורר, והכיר ביהמ"ש המחוזי (בהרכב אחר) בעניינו של הנאשם האחר. החלטה זו של בימ"ש השלום יש להותיר בעינה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מ. כרמל לעורר, עו"ד י. חמודות למשיבה. 21.4.00).

בג"צ 2348/00 - סיעת המפד"ל נגד שר החינוך ואח'

*התנגדות להענקת פרס ישראל לשולמית אלוני (העתירה נדחתה).

עניינה של עתירה זו, החלטת ועדת השופטים לפרס ישראל, בתחום מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, להעניק את פרס ישראל לגב' שולמית אלוני (להלן: המשיבה). לטענת העותרת, בשל מעשיה, התבטאויותיה וכתביה של המשיבה, אין היא ראוייה לקבלת הפרס. בעתירה מובאת שורה ארוכה של דוגמאות להתבטאויות כאלה, כלפי גופים ואישים שונים. את עתירתה להחזרת הדיון לוועדה מבססת העותרת על ההנחה העובדתית, שהתבטאויות אלה לא היו לנגד עיני הוועדה והשר כשהחליטו על הענקת הפרס למשיבה. היא גם מסתמכת על בג"צ 2205/97, שם נדון נושא הענקת פרס ישראל בתחום העיתונאות הכתובה לעיתונאי שמואל שניצר. באותו מקרה, הוחלט על ידי בג"צ על החזרת הנושא לדיון חוזר אל ועדת הפרס. העתירה נדחתה.
העובדות ב"בג"צ שניצר" היו שונות, ועל כן אין להקיש מההחלטה שם לענייננו. נסיבות המקרה שם היו, שהובא לידיעת בית המשפט שהן הוועדה שהחליטה על ההמלצה והן שר החינוך שאישרה, לא היו מודעים לעובדה שבית הדין לערעורים בענייני אתיקה של מועצת העיתונות בישראל החליט, זמן לא רב קודם לכן, על כך שמר שניצר עבר עבירת אתיקה חמורה והורשע בה. שונים פני הדברים בענייננו. אין כל יסוד לקבוע שוועדת הפרס לא היתה ערה להתבטאויות המשיבה, או כי לא היתה בפניה התשתית העובדתית הדרושה לצרך קבלת החלטתה.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיף הסתייגות השופט טירקל. עו"ד פנחס מעוז לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 23.4.00).

ע.פ. 2309/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות של מעשי סדום שבוצעו ע"י קטין בן 16 והוא נדון עליהם בהיותו בן 19 (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

כשהוא בן 19, הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי בכך שבהיותו כבן 16 עשה מעשה סדום, ארבע פעמים בילד כבן 9. משבא ביהמ"ש
לגזור את עונשו של המערער, היו דעות השופטים חלוקות ועפ"י החוק, צירף ביהמ"ש את הדעה המחמירה יותר לדעה המקלה הקרובה אליה, וכך נגזר על המערער עונש מאסר בן ארבע שנים, מהן שלוש שנים מאסר לריצוי בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שהמעשים אשר עשה המערער בילד הקטן חמורים עד מאד. אותו ילד יישא עימו צלקות בנפשו שנים רבות אולי עד אחרית ימיו. יתר-על-כן, אותו קטין זקוק לטיפול פסיכולוגי ואין ספק כי רק טיפול מעמיק יוכל לסייע לו להבריא את נפשו הפצועה. מן הצד האחר - המערער היה כבן 16 שנים בעת שביצע את מעשה הסדום בילד הקטן, והיום הוא כבן 19. מסתבר, כי התלונה על העבירות לא הוגשה למשטרה אלא כעבור כשנה לאחר המעשים, ומאז עברו כשנתיים נוספות עד שהתביעה והמערער הגיעו לכלל עיסקת טיעון. לעניין גזירת העונש אין להתעלם מכך שביהמ"ש מתבקש לגזור את עונשו של המערער כשלוש שנים לאחר מעשה. לא בלי היסוסים, הוחלט להעמיד את המאסר על 30 חודשים שמתוכם 15 חדשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד נחמן בטיטו למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 13.4.00).

בש"פ 6878/98 - מדינת ישראל נגד אילן בראמי

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של יריות בכוונה לפגוע (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

עקב סכסוך כספי בין המשיב ובין המתלוננים, הוצתה מכוניתו של המשיב ע"י המתלוננים. בתגובה לכך, ובעידודו ובהנחייתו של אחיו, הוא הנאשם השני בכתב האישום, הצטייד המשיב באקדח כדי לירות במתלוננים. ניסיונו הראשון של המשיב כשל עקב מעצור בנשק ובניסיון נוסף כעבור כשבוע ירה המשיב 4 יריות לעבר המתלוננים ולא הצליח לפגוע בהם. תחילה החליט ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים בקבעו שקיימת עילת מעצר וכי המשיב מסוכן לציבור. כעבור כחודש וחצי הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בציינו כי שמיעת ההוכחות נדחתה וכן כי נעשתה "סולחה" דבר המקטין את החשש לפגיעה במעורבים בפרשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בתנאים ובמעצר בית מלא. ביהמ"ש סבר כי בקיומה של הסולחה יש כדי להשפיע או להוות אחד מן השיקולים בקביעת מסוכנותו של המבקש. הערר נתקבל.
למשיב עבר פלילי בעבירות של אלימות וסחיטה באיומים ובעת הביצוע של העבירות היה תלוי ועומד נגדו כתב אישום בשל עבירת איומים. כמו כן, כלי הנשק בהם עשה המשיב שימוש לא נתפסו עד היום. בנסיבות אלה אין מדובר בסכנה הצפויה רק למתלוננים אם ישוחרר המשיב, שאתם נעשתה סולחה, אלא לציבור בכלל.

(בפני: השופט א. גולדברג. עו"ד גב' תמר בורשטיין לעוררת, עו"ד בן יהודה למשיב. 21.11.97).

בש"פ 3020/00 - שקד מאיר נגד מדינת ישראל

*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות סמים ושוחרר בתנאים ובכללם "מעצר בית". בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי אם יפר העורר תנאי כלשהו, הוא ייעצר עד תום ההליכים. לאחר כעשרה חודשים, נתפס העורר על ידי אנשי משטרה, במרחק של כ-250 מטר מביתו. המדינה הגישה בקשה למעצרו וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
הכלל הוא כי הפרת תנאי "מעצר הבית" גוררת בעקבותיה מעצר עד תום ההליכים. אמנם, היו מקרים בהם קבע ביהמ"ש כי למרות ההפרה לא יוחזר הנאשם למעצר, אך הדבר תלוי בטיב העבירה, נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם. העורר לפנינו הפר את תנאי "מעצר הבית" ונתפס מחוץ לביתו, בנסיבות החשודות כעיסוק
בסמים כאשר מיוחסת לו עבירה של סחר בסמים. כן יש משקל לעברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות סמים. העורר אף ריצה עונשי מאסר בעבר, ושני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו. ביהמ"ש הלך לקראת העורר ושיחרר אותו למעצר בית, למרות שככלל אין משחררים לחלופת מעצר נאשם בסחר בסמים, והעורר הפר את האמון שנתן בו ביהמ"ש, אמון עליו מושתת השחרור ל"מעצר הבית".

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד עופר אלמלם לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 2.5.00).

בש"פ 2167/00 - תאופיק קמחאוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען, ארעה התנגשות בין רכב שבו נהג העורר לבין רכב שבו נהג המתלונן, שבעקבותיה יצאו השניים מכלי הרכב והיכו זה את זה. במהלך הקטטה שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
בראיות שבידי התביעה יש כדי להניח תשתית ראיתית לכאורית מספקת להוכחת האשמות ואך למותר להרבות בדברים על מסוכנותו של מי שעושה מעשים כאלה. שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר למעצר בית בציינו כי לא קיימת מצדו מסוכנות למקרי אלימות ואולם סברתו של שירות המבחן לא היה לה על מה שתסמוך. החומרה שבמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 30.3.00).

בג"צ 1994/00 - עבד אלסלאם שבלי נגד שר הפנים ואח'

*החלטת שר הפנים לדחות בחירות למועצה מקומית כדי לאפשר עדכון פנקס הבוחרים לאחר שהוחלט לשלב כפר נוסף למועצה המקומית האמורה (העתירה נדחתה).

העותר, תושב המועצה המקומית כפר שיבלי, עותר לבטל את החלטתו של שר הפנים לדחות את מועד הבחירות למועצה המקומית כפר שיבלי מיום 11.4.00 ליום 19.9.00. טענת העותר היא, כי החלטה זו ניתנה שלא בסמכות, ומכל מקום - ההחלטה בלתי סבירה היא. הבחירות האחרונות למועצה המקומית שיבלי היו ביום 30.7.1995. עפ"י סמכותו הורה שר הפנים, ביום 4.3.1999, כי מועד הבחירות הבא למועצת הרשות המקומית יהיה ביום 11.4.00. ביני לביני, המליצה ועדה שהוקמה לשם כך, לשלב את היישוב אום אל-ע'אנם במועצה המקומית שיבלי, וביום 15.3.00 החליט שר הפנים לקבל את ההמלצה. שר הפנים סבר כי יש לדחות את מועד הבחירות, מן הטעם שעד ליום הבחירות המיועד לא נמצאה אפשרות חוקית להשלים את פנקס הבוחרים לשילובם של תושבי אום אל-ע'אנם לכפר שיבלי. תוצאה אפשרית מאי-יכולת זו היתה מניעת תושבי אום אל-ע'אנם מלהצביע למועצה המקומית. העתירה נדחתה.
אין לומר כי שר הפנים חרג מסמכותו או כי החלטתו נגועה בחוסר סבירות. סעיף 5(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) מסמיך את שר הפנים לדחות מועד בחירות אם "היו נסיבות מיוחדות, אשר לדעת השר, מצדיקות דחייתן...", והטעם שנתן השר לדחיית הבחירות - מתן זכות בחירה מלאה לתושבי אום אל-ע'אנם - נראות סיבות ראויות ונכונות. כך באשר לסמכותו של השר וכך באשר לסבירות החלטתו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ריחאן נג'אר וראפי מסאלחה לעותר, עוה"ד גב' דנה בריסקמן ועאסם ח'טיב למשיבים. 30.3.00).

רע"א 210/00 - טל שלומוביץ ו - 197 אח' נגד שיכון עובדים בע"מ

*ביטול החלטה לקיים דיון מאוחד בתביעה מקורית ותביעה שכנגד שהוגשה באיחור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במסגרת פרוייקט בניה של המשיבה, חתם כל אחד מן המבקשים על הסכם לרכישת דירה מן המשיבה (להלן: ההסכם). במהלך שנת 1994, הגישו המבקשים תביעה כספית נגד המשיבה (להלן: התביעה העיקרית). המבקשים טענו, כי הוראות ההסכם, על-פיהן רשאית המשיבה לדחות את מועד מסירת החזקה בדירה עקב אי-קבלת היתרי-בניה, מהוות תנאי מקפח בחוזה אחיד. ארבע שנים לאחר הגשת התביעה העיקרית, במהלך שנת 1998, ולאחר שההליכים המקדמיים בתביעה העיקרית באו לסיומם, הגישה המשיבה תביעה שכנגד (ועימה בקשה להארכת המועד להגשת כתב תביעה שכנגד), שעניינה הוצאות פיתוח. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד תתבררנה במאוחד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, רשאי נתבע להגיש תביעה שכנגד, ולשם כך, די בזהות בעלי-הדין. במצב דברים זה, יאוחד בדרך-כלל הדיון בשתי התביעות, וביהמ"ש יתן "פסק-דין סופי הן על התביעה העיקרית והן על התביעה שכנגד", כאמור בתקנה 52 לתקנות. עם-זאת, הנתבע בתביעה שכנגד יכול לבקש הפרדת הדיון, או אף מחיקת התביעה שכנגד, אם סבור אותו נתבע כי "... אין זה מן הראוי לפסוק בה על דרך תביעה שכנגד, אלא בתובענה נפרדת...". אחד המקרים, בהם ראוי להפריד את הדיון בתביעה שכנגד, הוא, כאשר יגרום האיחוד לסרבול ההליכים ולעיכוב בירור התביעה העיקרית יתר-על-המידה. בענייננו, יש אמנם טעם בבקשת המשיבה לאחד את הדיון, לאור העובדה שבשתי התביעות מדובר באותם בעלי-דין ובאותו הסכם. ברם, המשיבה לא הגישה את התביעה שכנגד אלא ארבע שנים לאחר הגשת התביעה העיקרית, והתביעות מצויות בשלבים דיוניים שונים. בנסיבות אלה, לא יהיה זה הוגן לאחד את הדיון, באשר איחוד הדיון יעכב ויאריך ללא צורך את בירור התביעה העיקרית.

(בפני: השופטת דורנר. 4.4.00).

ע.א. 5179/91 - אלבין טרנק ניו יורק ארה"ב נגד אלביט מחשבים בע"מ

*ביטול הסכם למכירת חברה שפיתחה כליה מלאכותית כאשר התברר שהפיתוח מפר פטנט רשום בניגוד למה שהוצהר בהסכם (הערעור נתקבל).

המשיבה מכרה למערערת 3 את מניותיה בחברה המחזיקה בבעלות על פיתוח כליה מלאכותית ממוחשבת. בהסכם הצהירה המשיבה כי הפיתוח אינו מפר כל פטנט קיים. המערערים טוענים כי התברר להם שהפיתוח מפר פטנט השייך ליצרן מתחרה ופטנט זה נרשם בארה"ב שלשה חודשים בערך לפני חתימת ההסכם. מכאן מסיקים המערערים כי המשיבה הפרה את ההסכם וכי הפרה זו העמידה בידיהם זכות לבטל אותו הסכם והסכמים מאוחרים המבוססים על ההסכם הראשון. ביהמ"ש המחוזי החליט לברר תחילה את השאלה אם הפיתוח מפר את הפטנט. הוסכם בין הצדדים כי השאלה תידון לפי הדין האמריקני. לצורך כך הגישו הצדדים חוות דעת של שלשה מומחים לדיני פטנטים במשפט האמריקני. ביהמ"ש המחוזי, בפסק דין חלקי, הכריע בשאלה לטובת המשיבה וקבע כי הפיתוח אינו מפר את הפטנט. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון בחן אף הוא את התביעות הרשומות ברישום הפטנט ולעומתו את החידושים שבפיתוח של המשיבה והגיע למסקנה כי לפי הדין האמריקני, יש בפיתוח הפרה מילולית של הפטנט. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לבירור התובענה שבפניו על יסוד תוצאה זו ובמסגרת זו ידון ביהמ"ש בטענת המשיבה בשאלת תוקף הפטנט.