ע.א. 4192/99 - אבישג אברהם (קטינה) ואח' נגד ש.ר.ב. שירותי רפואה ובריאות בע"מ
* ע.א. 4192/99 - התרשלות רפואית ביילוד תינוקת בניתוח קיסרי לפני המועד הנכון. *קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנכות של התינוקת שנולדה פגה. *תרומת רשלנות של האם שנתנה מועד לא נכון של הווסת האחרון. *בתביעת נזיקין ע"י קטין אין להפחית מהפיצויים בגין "אשר תורם" של (מחוזי י-ם - ת.א. 1686/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת והוריה (המערערים 2 ו-3) הגישו תובענה נגד המשיבה לפצותם עבור נזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב רשלנות רפואית ביילודה של המערערת בניתוח קיסרי אלקטיבי ביום 9.6.92 (להלן: הניתוח). לטענת המערערים התרשל בית החולים בקביעת גיל ההריון ומועד הלידה המשוער ויילד את המערערת כחודש לפני הזמן בעודנה פג. כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי נגרם למערערת שיתוק מוחי בשיעור %100 ממנו היא סובלת עד היום. אין חולקין כי צריך היה ליילד את המערערת בניתוח קיסרי והמחלוקת היא באשר למועד היילוד. במשך תקופת הריונה נמנעה האם מלבקר במרפאת טיפת חלב לבדיקות שגרתיות. רק במאי 92, סמוך ללידת המערערת, ביקרה בטיפת חלב. לפי כרטיס מעקב שנערך בטיפת חלב, על יסוד דברי האם, היה מועד הווסת האחרון ביום 13.9.91 ותאריך הלידה המשוער היה לפי זה ביום 20.6.92. ביום 2.6.92, פנתה האם לבית החולים כדי להירשם ללידה וגם שם נכתב מועד הווסת האחרון 13.9.91 ובאותו מעמד קבעה הרופאה את מועד הניתוח. ביום 8.6.92, יום לפני הניתוח, נבדקה האם בביה"ח והרופאה הבהירה לאם כי הילד נראה לה קטן ושאלה אם המועד שנתנה הוא נכון. האם ענתה שכל הילדים שלה נולדו קטנים. כך שבוצע הניתוח ומהלכו היה תקין. בלידתה היה משקלה של המערערת 1,620 גרם והוברר כי נולדה במצב של פגה. השיתוק המוחי שממנו היא סובלת היא תוצאה של הרחבת חדרי המוח, פגיעה אופיינית לפגים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בית החולים התרשל בכך שלא נערכו בדיקות נוספות, לאחר שהתעורר ספק ביחס למועד הלידה, אך לעניין זה קבע שיש לחלק את האחריות שליש לאם ושני שליש לבית החולים. לאחר שקבע כי היתה התרשלות של בית החולים בדק ביהמ"ש המחוזי אם יש קשר סיבתי בין רשלנות בית החולים לבין השיתוק המוחי, ועל יסוד חוות הדעת הרפואיות שהיו בפניו קבע כי שיתוק המוחין החל עוד לפני הלידה כך שאין קשר סיבתי. המערערת מערערת על הקביעה שאין קשר סיבתי בין הרשלנות לבין שיתוק המוחין וכן על כך שלאם יוחסה תרומת רשלנות של 1/3, ואילו בית החולים מערער על כך שנקבע כי הוא התרשל וכן על כך שלאם יוחסה תרומה לרשלנות של שליש בלבד. ערעור המערערת נתקבל ונקבע שיש קשר סיבתי בין התרשלות בית החולים לבין פגם המוחין ומנגד התקבל גם ערעור בית החולים באשר לשיעור תרומת האשם של האם ונקבע שיש לחלק את הרשלנות מחצית על מחצית.
ג. לעניין רשלנות בית החולים - צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות העניין, כאשר אצל הרופאה שבדקה את האם התעורר ספק באשר למועד הלידה, היה עליה לבצע בדיקות נוספות ולא להסתפק בבדיקה שערכה ובקביעת המועד כפי שצויין ע"י האם.
ד. באשר לקשר הסיבתי שבין הרשלנות לבין הנזק - לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר על יסוד חוות הדעת הרפואיות שהיו בפניו הגיע למסקנה כי פגם המוחין החל עוד לפני הלידה ואין לו קשר לפגות של הילודה. מתוך הראיות וחוות הדעת עולה כי פגם המוחין לא החל להתפתח לפני הלידה אלא כתוצאה מהלידה המוקדמת מדי כפגה ועל כן יש לחייב את בית החולים בפיצוי על נזקיה של המערערת.
ה. אשר לחלוקת האחריות - בעלי הדין ראו את "חלוקת האחריות" כהטלת אשם תורם על האם וכל טענותיהם התמצו בשאלה מה השיעור הראוי של האשם התורם. אכן, מבחינה דיונית לא היה מקום להטיל על האם אשם תורם - אלא במידה שמדובר בנזקים שלה, להבדיל מנזקיה של הילדה. כבר נאמר כי אם גרם אדם נזק לקטין והורהו התרשל
בהשגחה על הקטין, אין מזהים את ההורה עם הילד לעניין הרשלנות התורמת של ההורה, אפילו תבע ההורה כאפוטרופוס של הילד. בהיעדר מסגרת דיונית הולמת גם לא היה מקום לכאורה "לחלק את הרשלנות" בין האם לבין בית החולים. אך כיוון שב"כ בעלי הצדדים קיבלו עליהם כי מבחינה עקרונית רשאי היה ביהמ"ש לחלק את הרשלנות, ילך ביהמ"ש העליון בעקבותיהם רק בעניין חלוקת הרשלנות. נראה כי האם תרמה למהלך הדברים שגרמה ליילודה של המערערת בטרם עת ולתוצאותיו בכך שלא היתה במעקב במהלך הריונה וכן בכך שמסרה "ללא צל צלו של פקפוק" ואף יותר מפעם אחת, מועד שגוי של הווסת האחרון. לפיכך תחולק האחריות בין האם לבין בית החולים בחלקים שווים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' יעל פלג למערערים, עוה"ד אוריאל גניהר, אמיר לב ארי וירון רז למשיבה. 12.10.00).
ע.א. 96+6218/95/4599 - יעקב מג'ר נגד נאווה מג'ר ואח'
*שיתוף נכסים בין בני זוג. *אין ביהמ"ש יכול לפסוק כי גם לבעל שיתוף בנכס האשה כשהוא לא תבע זאת(מחוזי י-ם - מ.א. 815/94 + ת.א. 622/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיבה (להלן: בני הזוג) נישאו בשנת 72 ונולדו להם 4 בנות. המערער, אחיו ואביו (להלן: האב) פעלו בתחומים עסקיים שונים ובכללם שתי מסעדות וקבלנות בנין. על שמותיהם של המערער ושל אחיו רשומים מקרקעין שונים. בשנת 92, אחרי כ-20 שנות נישואין, נתערערו הנישואין. בשנת 94 הגישה המשיבה תביעה להצהיר כי המקרקעין הרשומים ע"ש המערער וכן מטלטלין וזכויות של בני הזוג הם רכוש משותף של בני הזוג וכי היא זכאית למחציתו. ביהמ"ש המחוזי פסק לגבי רוב הנכסים כעתירתה של המשיבה פרט לתביעה על מסעדה מסויימת (להלן: המסעדה). ביהמ"ש קבע שהאשה לא הביאה די הוכחות לעניינה ולכן לגביה דחה את תביעתה. ביהמ"ש הוסיף כי "מובן מאליו כי כל חשבונות בנק, חסכונות, השקעות נכסים וכיוצא באלה הרשומים ע"ש האשה שייכים מחציתם לבעל ועל האשה להעביר לבעל את חלקו בנכסיה אלה". הבעל מערער על הקביעה כי הוא הבעלים של הנכסים שרשומים על שמו למרות טענתו כי אלה נכסים של האב וכי מכל מקום יש לקבוע כי ניתנו לו במתנה ואין חל עליהם חזקת השיתוף בנכסים. האשה מערערת על קביעת ביהמ"ש שהרכוש הרשום על שמה שייך מחציתו לבעל. הבעל מערער גם על סכום המזונות שנפסק. הערעורים של הבעל נדחו ואילו הערעור של האשה ביחס לרישום מחצית מהרכוש הרשום על שמה לשם הבעל נתקבל.
ב. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הבעלות בנכסים הרשומים על שם המערער היא שלו ולא של האב וכי הבעלות הועברה לו ולאחיו בתמורה עבור עבודתם בעסקי המשפחה בעבר ובעתיד ולא כמתנה סתם אין להתערב בה. גם טענת המשיבה בערעורה שכנגד שהיה על ביהמ"ש לקבוע שחזקת השיתוף חלה גם על המסעדה יש לדחות. עם זאת יש להתערב בהצהרת ביהמ"ש כי "מובן מאליו" שהמערער זכאי למחצית הנכסים הרשומים על שם האשה. המערער לא תבע את מחצית הנכסים, לא העלה דרישה כזו במהלך המשפט במפורש או במשתמע ולא הובאו ראיות אלו נכסים רשומים על שמה של האשה ולא נדונה השאלה אם יש להחיל עליהם את חזקת השיתוף. על כן יש לקבל את הערעור שכנגד של המשיבה בעניין זה ולבטל חלק זה של פסה"ד. אין בכך כדי למנוע מהמערער מלתבוע בעניין זה. גם את הערעור של הבעל בעניין גובה המזונות יש לדחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אבינועם אשכנזי למערער, עו"ד עו"ד אלי שרז למשיבות. 25.10.00).
ע.פ. 9352/99 - מורד יומטוביאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ותקיפה של בעל באשתו. *מתן אמון בגירסת המתלוננת. *הקלה בעונש כאשר בני הזוג התגרשו לאחר מתן גזה"ד(מחוזי י-ם - ת.פ. 360/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות והערעור על חומרת העונש נתקבל).
א. המערער היה נשוי למתלוננת. הוא הואשם כי במהלך שנות נישואיהם נהג המערער לקיים עם המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה ולהכותה. בנוסף לכך הואשם המערער במעשה תקיפה קונקרטי שביצע במתלוננת כאשר זו שוחחה בטלפון עם אחותה. בספטמבר 98, ערב יום כיפור, הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער לעניין אירוע הטלפון ועל מעשי אונס שונים, וכן ציינה כי אירוע האונס האחרון היה כחודש לפני התלונה. תלונתה של המתלוננת נמצאה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי ועדותו המכחישה של המערער נמצאה בלתי מהימנה. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי שאין להרשיע את המערער ב"מספר עבירות" של אינוס ללא פירוט מינימלי של זמן ונסיבות קונקרטיות. על כן הורשע רק בביצוע מעשה אונס אחד (קונקרטי) הוא האונס האחרון נשוא התלונה וכן במעשה תקיפה נשוא אירוע הטלפון. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה בעניין האירוע הטלפוני נדחה פה אחד והערעור על מעשה האונס נדחה ברוב דעות השופטים חשין וזמיר נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין. הערעור על חומרת העונש נתקבל והועמד על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסת המתלוננת על כל המעשים שעשה בה המערער והסבל שסבלה ממנו. אין יסוד להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש באשר להערכת מהימנות המתלוננת בדרך כלל ואפשר שהמערער אכן ביצע מעשי תקיפה ואינוס במתלוננת במרוצת השנים. אך ביהמ"ש לא הרשיע את המערער בכל המעשים אלא הגביל את ההרשעה למעשה האינוס האחרון והמדינה לא ערערה על כך. השאלה היא אם הובאו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר שהמערער ביצע במתלוננת את האונס האחרון ועל כך התשובה היא שמעשה זה לא הוכח ברמה הנדרשת. המתלוננת הסתבכה בסתירות לגבי המועד שבו אירע האונס האחרון, הסתבכה בשאלה אם בני משפחתה התארחו אצלה באותו מועד ואם היו בחו"ל והתשובות לשאלות אלה היו שונות מהודעה להודעה ומעדות לעדות.
ג. אפשר היה להשלים עם גירסתה אילו היה מדובר באשה פרימיטיבית ומבולבלת, חסרת כישורי תיחבול ותחבולות, שמטבעה מערבבת אירועים ותאריכים זה בזה. דא עקא שרוב הראיות אינו מתיישב עם פרופיל זה של אישיות המתלוננת. פעם אחת, לפחות, לפי תמליל שיחה טלפונית שהוקלטה ע"י המערער, כאשר המערער איים עליה כי יתלונן למשטרה שגנבה ממנו מסמכים, ענתה לו כי תתלונן עליו על אינוס, כאשר מדובר ביחסי מין שקיימו בהסכמה במסגרת המגעים לשלום בית. באיומה אמרה למערער כי תלך למשטרה ותתלונן על אונס והוסיפה כי יש לה "דוגמית" שהחביאה מזרעו. על כן יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מספק באשר להרשעה באינוס זה.
ד. המשנה לנשיא התייחס בפסק דינו למידת התערבות של ערכאת ערעור בממצאי ערכאה ראשונה. הכלל של אי התערבות אינו כלל הרמטי. בימ"ש שלערעור רשאי להתערב בממצאים שבעובדה אף כי המקרים שבהם יעשה כן יהיו נדירים. זה המקרה בענייננו בהתחשב במכלול הראיות, הסתירות והתהיות שבגירסת המתלוננת.
ה. השופט זמיר: הטעמים שהובאו ע"י המשנה לנשיא כדי להטיל ספק בגירסת המתלוננת לגבי אירוע האונס, עמדו גם בפני ביהמ"ש המחוזי, אך הוא הגיע למסקנה כי אין
בהם כדי לערער את אמינות המתלוננת. כיוון שכך שבה ומתעוררת השאלה, מהו היקף התערבות בימ"ש לערעורים בממצאים שבעובדה, ובמיוחד מהימנות של עד, כפי שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. הלכה היא שהביקורת של בימ"ש לערעורים על ממצאים עובדתיים מצומצמת ביותר והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמות הערכאה הדיונית מן העדים. נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעת העובדות של הערכאה הראשונה נחלשת, ולעיתים אף נעלמת, כאשר מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית לא בדרך של התרשמות מהעדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או מסמך או בדרך של בדיקת עדויות במבחן ההגיון. אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה הראשונה כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. בענייננו, הטעמים שהובילו את המשנה לנשיא לזכות את המערער מן האישום בערעור האינוס אין בהם כדי לערער את אמינות המתלוננת עד כדי יצירת ספק סביר לגבי גירסת המתלוננת.
ו. אשר למידת העונש - המערער טוען כי הוא אב טוב ומסור לילדיו ועונש המאסר יפגע קשה בפרנסתם. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם משיקולים אלה. כנגד השיקולים לקולא עמדו לעיני ביהמ"ש השיקולים לחומרה והם כי למערער הרשעות קודמות ובכלל זה הרשעה בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה של ממש למתלוננת, באירוע אחד אנס את המתלוננת תוך השפלתה ותוך שימוש באלימות נגדה, ובאירוע אחר תקף את המתלוננת. מצד שני הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובמיוחד מורכבות היחסים בין בני הזוג הצדיקו עונש מתון. כך אמר ביהמ"ש המחוזי ואף התחשב בכך כשגזר את העונש. עם זאת מן הראוי להקל בעונש שנגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי לא רק בגלל מורכבות היחסים שבין בני הזוג, אלא משום שבינתיים, לאחר פסק דינו של ביהמ"ש התגרשו בני הזוג. בנסיבות המקרה, זהו שיקול חשוב. על כן יועמד העונש על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. עו"ד גב' כרמלה חנוך למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 5.10.00).
בש"פ 4455/00 - מדינת ישראל נגד מחמוד בדווי
*הנוסח הנדרש ב"הצהרת תובע" כדי להאריך מעצר לאחר סיום החקירה ועד להגשת כתב אישום. *פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין שהפך תיאורטי כאשר קיימת הסתברות כי ארועים דומים יישנו בעתיד וגם אז עשוי העניין להפוך לתיאורטי לפני ההכרעה השיפוטית(מחוזי ת"א - בש"פ 91389/00 - הערר נתקבל).
א. המשיבים עוכבו לחקירה בעקבות תלונה של אזרח ירדני שעבד אצל המשיבים ולטענתו שדדו אותו וגרמו לו חבלות. לאחר חקירה ראשונית החליט קצין משטרה לעצרם למשך 24 שעות ולמחרת, יום ששי בשבוע, פנתה המשטרה לבימ"ש השלום וביקשה הארכת המעצר ב-8 ימים לשם המשך חקירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה ובערר לביהמ"ש המחוזי הסכים ב"כ המשיבים לעיכוב ביצוע החלטת השחרור עד ליום א'. במהלך השבת הסתיימה החקירה וביום ראשון התייצב קצין משטרה לדיון בביהמ"ש המחוזי כשבידיו הודעת ערר מודפסת על החלטת בימ"ש השלום. לכך צורפה הצהרת תובע, אותה קיבל התובע על יסוד עיון ראשוני שעיינה בחומר החקירה פרקליטה בכירה מפרקליטות המחוז. לפי הצהרת התובע "לאור סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי... אני מאשרת כי לאחר עיון בחומר הראיות... יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד המשיבים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים...".
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הערר על החלטת בימ"ש השלום לשחרר את המשיבים. ביהמ"ש קבע כי לא ניתן להאריך את המעצר חרף חומרת העבירות וחרף נסיונות חלק מהמשיבים להדיח את המתלונן, מהטעם שלאחר סיום החקירה אין עוד עילה להחזקת
המשיבים במעצר. באשר לתחולת סעיף 17(ד) הקובע כי אם נעצר אדם וחקירתו נסתיימה ישוחרר מהמעצר אלא "אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע ביהמ"ש, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר...", קבע ביהמ"ש כי הצהרת התובע מנוסחת באופן עמום אשר אינו תואם את הוראת הסעיף הדורשת הצהרה על הכוונה להגיש כתב אישום. הערר נתקבל.
ג. עמדת ביהמ"ש המחוזי, כי נוסח הצהרת תובע אמור לתאום באופן מילולי את לשון סעיף 17(ד), ולפיכך נדרשת הצהרה חד משמעית של תובע שיוגש כתב אישום נגד החשוד, מקובלת על רוב רובם של השופטים שפסקו בעניין כגון דא הן בבתי המשפט המחוזי והן בבתי משפט השלום. גם לדעת הסניגור יש למלא את הוראות החוק כלשונן ורק הצהרה חד משמעית על הגשת כתב אישום תמלא דרישת סעיף 17(ד). לעומת זאת טוענת המדינה כי אין לפרש את הסעיף באופן דווקני ויש לפרשו על פי תכליתו, לאפשר הותרת חשוד במעצר אם עומדים, כנראה, להגיש נגדו כתב אישום וקיימת עילה לכאורית למעצר עד תום ההליכים במקרה שיוגש כתב אישום כזה. התקופה של המעצר נחוצה לצורך לימוד של חומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה, כדי שניתן יהיה להגיע להחלטה סופית בנוגע להגשת כתב אישום.
ד. בענייננו הפכה השאלה העומדת לדיון לעניין תיאורטי. זאת משום שהמשיבים שוחררו בינתיים ממעצרם. הכלל הרגיל, הוא, שביהמ"ש אינו פוסק בעניינים תיאורטיים, גם אם הפך הדיון לתיאורטי במהלך ההתדיינות. אולם, לכלל זה קיים חריג. זאת, כאשר קיימת הסתברות סבירה כי אירועים דומים יישנו ויחזרו בעתיד ושגם באותם מקרים צפוי שהעניין ייהפך תיאורטי קודם הכרעה משפטית. בשל חשיבות הסוגייה העולה תדירות בבתי משפט והמשפיעה באופן פרקטי, יום יומי, על עבודת תובעים, מן הראוי להכריע בה.
ה. לגופו של עניין הגיע ביהמ"ש שיש לקבל את הפרשנות של התביעה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנתו לאחר שבדק את לשון החוק, מערך החקיקה בשטחי הדין הפליליים, התנגשות בין חוקים העשוייה להתעורר אם יקבלו את הפירוש של הסניגור, וכן ההיסטוריה התחיקתית. כל אלה מצביעים על כך שדי בהצהרה לפיה נראה לכאורה שיש מקום להגיש כתב אישום ואז לביהמ"ש שיקול דעת אם להורות על מעצר או לא. ביהמ"ש הוסיף הערות הקשורות לדרך יישומה של הוראת סעיף 17.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד אבי כהן למשיבים. 22.10.00).
ע.א. 2850/99 - שמעון בן חמו נגד טנא נוגה בע"מ ואח'
*ביטול הסכם הפצה בין יצרן למפיץ שנעשה לזמן בלתי מוגבל וללא זכות ביטול. *זכות הפצה אינה זכות קניינית גם אם בהסכם צויין במפורש כי מדובר בזכות קניינית(מחוזי ת"א - ה.פ. 1140/97 - הערעור נדחה).
א. בין המערער והמשיבה נחתם בינואר 81 הסכם הפצה שבמסגרתו הסכימה המשיבה למנות את המערער כמפיץ בלעדי של מוצרי המשיבות באזור הכולל את יבנה ואשדוד, ולשלם למערער עמלה בשיעור %14 מהתמורה בגין המכירות. כנגד זה התחייב המערער למכור רק את מוצרי המשיבות ולרכוש לקוחות למוצרים. מאוחר יותר תוקן ההסכם ע"י תוספת שלפיה "זכות ההפצה היא קניינו הבלעדי של המפיץ והחברה [המשיבה] מסכימה שזכותו הבלעדית של המפיץ להעביר בלא כל הגבלה את זכות ההפצה לאחר... ובהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של המפיץ". כ-17 שנה לאחר חתימת ההסכם, חש המערער - לטענתו - כי המשיבה מפרה את ההסכם ע"י שהיא מפיצה את מוצריה באמצעות מפיצים נוספים.
ב. המערער הגיש תובענה לפס"ד הצהרתי כי הוא המפיץ והסוכן הבלעדי של מוצרי טנא, באזור ההסכם; כי זכות ההפצה והסוכנות היא קניינו הבלעדי והוא רשאי להעבירה לאחר בהתאם לשיקול דעתו. מכח צווי ביניים שהוצאו בהסכמה, ממשיך המערער להפיץ את מוצרי טנא עד היום. בסופו של דבר פסק ביהמ"ש המחוזי כי ניתן להפסיק חוזה הפצה שנעשה לזמן בלתי מוגבל. עוד קבע, כי אף שבמקרה הנדון נקבע מפורשות בהסכם שזכות ההפצה היא קניינו של המערער וכי אין זכות לטנא לבטל את ההסכם, אין באמירה מפורשת זו כדי לשנות את הכלל, לפיו זכות ההפצה אינה זכות קניינית ואין בכוחה לכפות על היצרן להפיץ מוצריו ע"י המפיץ עמו התקשר. ביהמ"ש ציין, כי המערער יכול להגיש תביעה כספית ובמסגרתה רשאי הוא לתבוע פיצוי על נזקיו. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש דן בהרחבה בשאלה מהי זכות קניינית והבהיר כי על פי ההלכה, זכות ההפצה הינה זכות חוזית ולא קניינית וטיב הקשר של המפיץ עם היצרן אינו יוצר זכויות קנייניות אלא זכויות חוזיות המבוססות על יחסי אמון ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיום הקשר או אכיפתו. עוד נפסק כי חוזה הפצה שלא נקבע מועד לסיומו, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה תוך תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה ובין מועד הפסקת החוזה וכי הפסקת הקשר אינה מזכה בפיצויים.
ד. בכל פסקי הדין שניתנו בעבר עניין לנו בהסכמי הפצה בלעדיים, שאינם שונים במהותם מן ההסכם בענייננו, למעט תנייה בדבר שלילת זכות הביטול. לטענת המערער שונה המקרה דנא מן המקרים שנדונו בפסיקה, משום קיומן של 3 תניות שנקבעו בהסכם: הצדדים כינו את זכות ההפצה כ"קניינו הבלעדי של המפיץ"; ניתנה למערער זכות להעביר את זכות ההפצה בלא כל הגבלה ועל פי שיקול דעתו הבלעדי; המשיבה ויתרה על זכותה לבטל את ההסכם.
ה. אין בכוחה של ה"תווית הקניינית" שניתנה לזכות ההפצה בהסכם, כדי לקבוע את מהותה של הזכות. לא הניסוח המילולי וכינוייה של הזכות ע"י הצדדים, מכריעים בשאלת סיווגה של הזכות. אשר לשלילת זכות הביטול - ככלל, אין לפרש הסכמי הפצה, שלא נקבע בהם מועד לסיומם, באופן שיכבול את הצדדים, או מי מהם, לעולמי עד ביחסים החוזיים. שאלה היא, אם תניית ויתור לצמיתות על זכות הביטול - בין מחמת הפרה ובין מטעם אחר - בטלה מחמת שהיא סותרת את תקנת הציבור. התנייה ניתנת ליותר מפרשנות אחת וכל אחד מן הצדדים מבקש לפרשה אחרת. מבין מספר פרשנויות, נעשית הבחירה לפי תכלית החוזה. תכלית זו נלמדת בראש ובראשונה מ"אומד דעת הצדדים". הצדדים לא העידו ולא גילו את כוונתם מעבר לכתוב בהסכם, שכן לא העידו במשפט. משכך, יש לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה. בדיקת טיב ההסכם ומהותו מלמדת, כי על פי תכליתו האובייקטיבית, מטרתה של התנייה היא לשלול מטנא זכות ביטול ההסכם, כל עוד לא מתקיימות נסיבות מיוחדות החותרות תחת אשיות ההסכם.
ו. המערער הגיש המרצה למתן פס"ד הצהרתי כי טנא אינה רשאית להפיץ מוצריה באמצעות מפיץ אחר. אלא שהמהות האמיתית של התביעה היא לאכיפת ההסכם, בעילה הנטענת של הפרת ההסכם ע"י טנא. לא התקיים דיון ענייני בטענות הצדדים בדבר הפרת ההסכם ובדבר נפקות התנייה שעניינה התחייבות טנא שלא לבטל את ההסכם. יש ללבן את כל השאלות העובדתיות הנתונות במחלוקת. ראוי שביהמ"ש שידון בתביעה הכספית לפי הפיצול שהורשה, ידון בכל הסעדים הנובעים מעילת הפרת ההסכם הנטענת, אם תוכח עילה כזו. לפיכך, תורחב הרשות לפיצול סעדים והמערער יוכל לתבוע במסגרת
התביעה הכספית, שתוגש, אם תוגש על ידו, גם את סעד האכיפה עקב הפרת הסכם. כפוף להרחבת הרשות לפיצול סעדים יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ורדי אביחי ניסן למערער, עוה"ד גולן תמר ורוטמן רן למשיבים. 30.10.00).
ע.פ. 4388/00 - דניאל וייץ נגד היועץ המשפטי לממשלה
*התנאים להסגרה בעבירת רצח(ערעור על החלטת הסגרה - הערעור נדחה).
א. בינואר 2000 הגישה ממשלת קנדה בקשה להסגרת המערער בטענה כי היה מעורב בעבירת רצח בדרגה שניה. בביהמ"ש המחוזי נחלקו בעלי הדין ב-3 שאלות: האם הוכח כי בידי הרשויות בקנדה מצויות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין על עבירה כזו בישראל; האם נתקיימו תנאי חוק ההסגרה, היינו כי בקשת ההסגרה נועדה להעמיד את המערער לדין בקנדה; האם התחייבה ממשלת קנדה להעביר את המערער בחזרה לישראל, לשם נשיאת ענשו, אם יוטל עליו עונש מאסר. ביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב על השאלות הנ"ל והורה על הסגרתו של המערער. הערעור נדחה.
ב. אחד התנאים שצריכים להתקיים במי שמבקשים את הסגרתו הוא כי יש "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בעבירה כזו בישראל". אין הכוונה לקיים בעניינו של אדם שהסגרתו מתבקשת, שני משפטים פליליים בשתי מדינות שיבררו זו אחר זו אם יש ממש באישומים. תפקידו של ביהמ"ש בישראל לבדוק אם על פי דיני הראיות המקובלים בישראל יש בידי התביעה ראיות קבילות שיש בהן להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של נאשם. כאן הוצגו בפני ביהמ"ש גירסותיהם של שלשה עדי ראיה שכל אחד מהם העיד כי המערער נמנה על אלה שתקפו את המנוח וגרמו למותו. במסכת זו של ראיות יש כדי לענות על דרישות סעיף 9 של חוק ההסגרה.
ג. באשר לטענה כי ממשלת קנדה לא הבהירה כי היא מבקשת את ההסגרה כדי להעמיד את המערער לדין - כוונת שלטונות קנדה ברורה ואינה מוטלת בספק, לאמור, בידיהם ראיות לכאורה המפלילות את המערער במעורבות ברצח ואם כך הם מבקשים להעמידו לדין, אלא שהדבר נבצר מהם עקב שהייתו של המערער בישראל. מבקשת ההסגרה לא עולה כוונה סותרת או נסתרת.
ד. באשר לטענת הסניגור כי קנדה לא התחייבה אלא רק הביעה הסכמה להעביר את המערער אם ייגזר עליו מאסר - יש בסיס להנחה שדין "הסכמה" ביחסים בין מדינות, כדין "התחייבות", ומותר להניח כי שלטונות קנדה לא ינהגו אחרת.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' ניצנה דרשן-לייטנר למערער, עוה"ד גב' עירית קהאן וגב' טל ורנר-קלינג למשיב. 5.10.00).
ע.א. 380/99 - אברהם קימה נגד פקיד שומה גוש דן
*שומת מס הכנסה. *אי הכרה בהוצאות רכב כאשר הנישום לא רשם את הקילומטרג' כנדרש בתקנות(מחוזי ת"א - עמ"ה 15/97 - הערעור נדחה).
א. המערער היה בעלים של חנות נעליים וביגוד עד ליוני 94 כשסגר את החנות וכן עסק בהפצת עיתונים ברכבו תמורת עמלות. נתגלה הפרש בין הצהרת ההון שהגיש המערער לדצמבר 88 לבין זו שהגיש לדצמבר 95 והפרש הון זה היה בלתי מוסבר. אי לכך הוסיף המשיב להכנסות המערער לשנות המס הנדונות סכום של כ-196,000 ש"ח. על שומה זו ערער המערער בפני ביהמ"ש המחוזי וטען לגבי ששת הרכיבים בשומה שעליהם סמך פקיד השומה ובכללם שווי מלאי הנעליים שנשאר בידי המערער, שווי תכולת הדירה, הוצאות מחייה, הוצאות לימודים, הוצאות נסיעה לחו"ל וכן ניכוי הוצאות
החזקת רכב. באשר לסעיף אחרון זה טען המערער כי חרף אי רישום קילומטראג' של הנסיעות, הנדרש על פי התקנות, יש להתיר לו ניכוי הוצאות אלה בעוד שפקיד השומה לא הכיר בהן. ביהמ"ש המחוזי הפחית 10 אחוז מהוצאות המחייה כפי שנישומו ע"י המשיב, אך בכל היתר דחה את טענות המערער. אשר לניכוי הוצאות רכב קבע ביהמ"ש כי בהיעדר רישום קילומטראג' כנדרש בתקנות אין להתיר את הניכוי. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס לחמשת רכיבי השומה הראשונים כאשר הטענות של המערער הן במישור העובדתי ולפיכך דחה את הבקשה להתערב בממצאים עובדתיים אלה. רק טענתו של המערער כנגד הרכיב של ניכוי הוצאות רכב מצדיקה התייחסות מיוחדת, שכן כאן הועלתה טענה משפטית שיש להתיר את הניכוי גם אם אין רישום קילומטראג'. לבסוף החליט ביהמ"ש העליון לדחות גם את הטענות בסעיף זה. ביהמ"ש קבע כי משלא מילא המערער אחר דרישת הרישום של הקילומטראג' כנדרש בתקנות אין להתיר לו ניכוי של הוצאות רכב. הטעמים לכך הם אלה: ראשית, על פי לשון התקנות מהווה הרישום תנאי מהותי הכרחי להתרת ניכוי ההוצאה; שנית, תכלית התקנות היתה לקבוע חזקה חלוטה לגבי החלק הפרטי בהוצאות הרכב כדי להתיר את ניכוי החלק העסקי בלבד וכדי למנוע התדיינויות משפטיות נרחבות בכל מקרה ומקרה לגבי הפרדה בין החלק הפרטי והחלק העסקי. דרישת הרישום באה לשרת תכלית זו. כמו כן, ויתור על הרישום והתרת ניכוי בדרך אומדן של הוצאות רכב שלא על פי התקנות, יש בהן מתן יתרון לא מוצדק למערער לעומת נישומים אחרים ויש בהן סטייה ברורה מהוראות הדין.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק בורובסקי למערער, עו"ד גב' לילך דיין למשיב. 29.10.00).
מ"ח 8777/99 - תמיר פלינק נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לקיום משפט חוזר כאשר המבקש הורשע בגרימת תאונה בה נפצע ולאחר שנים חזר אליו זכרונו ואז טען כי לא הוא הנהג ברכב וגם חוות דעת מקצועית תומכת בכך(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).
א. באוגוסט 87 לאחר חצות לילה התנגש רכב של קיבוץ הסוללים ברכב שנסע מולו ובו נסעו בני משפחת פחימה. כתוצאה מן התאונה קיפחו את חייהם שלשת הבגירים שנסעו במכוניתה של משפחת פחימה (אב, אם ואבי האב), שני קטינים שנסעו במכונית זו, שלשת יושבי הרכב של קיבוץ הסוללים ונהג רכב נוסף שהתנגש בהם נפצעו. כי המבקש שלשת נוסעי הרכב של המבקש נפצעו קשה בתאונה ובסמוך לאחריה לא ניתן היה לגבות מהם עדות סדורה. בבוקר שלאחר התאונה נשאל המבקש על ידי שוטר מי היה הנהג והשיב: "אני חושב שאני נהגתי". ד"ר דניאלס, רופאה מן המכון לרפואה משפטית, בדקה את פגיעותיהם של שלשת היושבים ברכב וקבעה כי סביר להניח, כי המבקש הוא שנהג ברכב בשעת התאונה וכי נוסע אחר תמיר הנדלר הוא שישב לצידו. עוד קבעה, כי בגופו של הנוסע השלישי, מוטי הנדלר, לא נמצאו נזקים היכולים להעיד על כך שישב במושב הקדמי. בדיקות מעבדה שנערכו ע"י מז"פ העלו כי מקור כתמי הדם שנמצאו בקרבת מושב הנהג יכול להיות במבקש, אך לא בתמיר הנדלר.
ב. כחודש לאחר התאונה נחקר המבקש (באזהרה) בביתו וסיפר: "זכור לי שביום התאונה היתה חתונה בקיבוץ... וקצת אחרי חצות לקחנו רכב מהקיבוץ... אני ישבתי ליד ההגה... ותמיר הנדלר ישב לידי... ויותר אני לא זוכר דבר". המבקש העיד בביהמ"ש וטען כי לאמיתו של דבר אינו זוכר אם נהג במכונית אם לאו וכי: "שני החברים שלי, תמיר ומוטי... הם היו אז במצב קשה בבית החולים. והמשטרה היו באים אליו ושואלים... וכדי שירדו מהם אמרתי שאני נהגתי...". ביהמ"ש לתעבורה קבע, כי עדותו המאוחרת של המבקש היא כוזבת. הודעתו הראשונה נחזית כגירסה הומוגנית
וסבירה. ביהמ"ש הוסיף והשתית את אחריותו של המבקש לתאונה על יסוד חוות הדעת שנתקבלו מן המכון לרפואה משפטית ומן המז"פ, על עדות נהג שעסק בחילוץ נפגעי התאונה וזיהה את המבקש ("בוודאות של %90") כמי שחולץ ממושב הנהג ועל עדות חבר הקיבוץ שראה את המבקש מתדלק את הרכב והעיד כי המקובל הוא כי הנהג הוא המתדלק. המבקש הורשע בגרימת מוות ברשלנות וביהמ"ש גזר עליו ששה חודשי מאסר בפועל (מהם שלשה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על תנאי ושלילת רשיון לתקופה של תשע שנים. הוא ריצה את עונש המאסר זה מכבר.
ג. בבקשה דנא טוען המבקש, כי זכרונו שב אליו והוא נזכר, כי סמוך לקרות התאונה חדל מלנהוג ותמיר הנדלר (שבאותה עת לא היה בעל רשיון נהיגה) הוא שנהג במכונית בעת התאונה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש את חוות דעתו בה הוא מציין כי ממצאי התאונה הובאו בשנית למכון לרפואה משפטית ומנהל המכון, הגיע לכלל מסקנה כי סביר להניח שהמבקש ישב במושב הימני (הקדמי או האחורי) בעת קרות התאונה וכי פציעותיו של תמיר הנדלר מתיישבות עם הקביעה כי הוא זה שנהג במכונית, כאשר לא נחגר בחגורת בטיחות. חרף זאת, התנגד היועץ המשפטי לקיום משפט חוזר מטעמים שונים. הבקשה לקיום משפט חוזר נתקבלה.
ד. המבקש נפגע בתאונת דרכים. זכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר. זכרונו שב אליו, לטענתו, וכעת הוא טוען כי אדם אחר הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכת בחוות דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה אינו חולק על נכונותה. שיבת זכרונו וחוות הדעת מהוות, על פני הדברים, "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני ביהמ"ש בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", כלשון סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. הן מעוררות גם חשש ממשי כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין (כלשון סעיף 31(א)(4) לחוק הנ"ל). אכן, יש טעם רב בטענת היועץ המשפטי לממשלה, כי בין אם נהג המבקש עצמו ברכב ובין אם איפשר לנהג נטול רשיון לעשות כן עדיין רובצת עליו אשמה (בין חוקית ובין מוסרית) בלתי מבוטלת. אולם, גם בעיניו של מתבונן חיצוני (לא כל שכן בעיני המבקש עצמו), קיימת הבחנה של ממש בין הסיטואציות. בנסיבות אלו זכאי המבקש לשוב ולהעלות את טיעוניו, על פי זכרונו ששב אליו ועל פי חוות הדעת שבידו. על כן יש להורות על קיומו של משפט חוזר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מאיר זסלנסקי למבקש, היועהמ"ש אליקים רובינשטיין ועו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 22.10.00).
בש"פ 6620/00 - חאלד עספור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות חבלה ביריות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף הואשמו בקשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה בכך שיזמו לפגוע במתלונן ביריות אקדח. הם נסעו לכיוון ביתו של המתלונן, העורר ירד מן המכונית וירה במתלונן לעבר רגליו 6 כדורים שגרמו לפציעתו ולאשפוזו בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי החליט שאין מקום לשקול חלופת מעצר לנוכח המסוכנות הגדולה של העורר. את החלטתו ביסס בין היתר גם על נתוני עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל עבירות סמים, עבירות רכוש וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בישיבה שקדמה למתן ההחלטה ביקש הסניגור לדחות את הדיון למועד נוסף כדי שיוכל לטעון לחלופת מעצר וב"כ התביעה הסכימה לדחייה אם כי הודיעה שתעמוד על דרישתה למעצר עד תום ההליכים. החלטת המעצר ניתנה בלא שנתקיים דיון כזה. הערר נדחה.
בנסיבות המקרה נבחנה החלופה המבוקשת במסגרת ערכאת הערעור והסניגור טען לה בהרחבה. לאחר שמיעת הטיעונים עולה כי ביהמ"ש לא שגה במסקנתו הסופית שאין להיזקק לחלופת מעצר במקרה זה, ובכלל זה לחלופה במסגרת מוסד גמילה. מסוכנותו הרבה של העורר העולה ממכלול הנסיבות ומעברו הפלילי אינה מאפשרת לתת בו אמון. ההיזקקות לחלופה של מעצר במוסד גמילה מותנית בקיום אמון בסיסי בנאשם כי יכבד את תנאי השחרור ולא יפר את שלום הציבור וכן כי הוא חדור מוטיביציה אמיתית להיגמל מן הסם. לא הונחה כל תשתית שעליה ניתן לבסס אמון כזה בעורר. אין גם לקבל את טענת האפליה שהעלה העורר בינו לבין שותפו לאישום באשר חלקו של העורר במעשה העבירה רב בהרבה מזה של חברו וכן הראיות נגד השותף עולות לגביהן שאלות שונות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 22.9.00).
ע.פ. 6461/00 - אליאס דאלי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כאשר השופט דן במשפטים נפרדים של השותפים לעבירה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם במעורבות בקנוניה רחבת היקף להברחת סמים מדרום אמריקה לאירופה. כנגד המבקש (שהוא אזרח יוון ותושבה) ונגד שותפיו הוגשו כתבי אישום נפרדים. לפי בקשת פרקליטות המדינה, נשמעו עדויות הנוגעות למערער ולשותפיו במשותף. מרבית הנאשמים בתיק הנוסף התקשרו עם המדינה בהסדרי טיעון. ביהמ"ש גזר את עונשם של שניים מהם. אמירות מסויימות בגזר הדין הן העומדות בבסיס בקשת הפסלות. אחת האמירות שעליהן מסתמך המערער היא זו: "אין כל ספק שהנאשמים היו שותפים עיקריים ופעילים יותר מן הנאשמים האחרים. אישוש למסקנה זו ניתן למצוא... בעדותו של עד המדינה... עולה בבירור שחלקם של הנאשמים שלפנינו בפרשה היה גדול מחלקו של כהן". לשיטתו של המערער, מעידים דברים אלה על כך שביהמ"ש גיבש עמדה מוגמרת לגבי מהימנותו של עד המדינה. כך שאין עוד תוחלת לנסיונו של המערער לחקור אותו בחקירה נגדית במסגרת משפטו הוא. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע, כי נוכח הודאתם של השניים לא נצרך לקבוע ממצאי מהימנות באשר לעד המדינה. עם זאת, הואיל ושני הצדדים הסתמכו על דברי עד זה במסגרת הטיעון לעונש התייחס ביהמ"ש גם לדבריו. הערעור נדחה.
משהודו שני הנאשמים בעובדות שבכתב האישום המתוקן, לא נצרך עוד ביהמ"ש להכריע בדבר מהימנות העדויות שהובאו בפניו, לרבות מהימנותו של עד המדינה, העתיד לשוב ולהעיד - וממילא להיחקר בחקירה נגדית במשפטו של המערער. משקלה של ההתייחסות לדבריו בשלב גזירת הדין נראה, איפוא שולי, ואין לראות בכך משום ראייה למשוא פנים שגובש בעניינו של המערער.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' לילך שלג למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 24.9.00).
בג"צ 5493/99 - סיעת האיחוד הלאומי נגד יושב ראש הכנסת ואח'
*אימתי סיעה המתמודדת בבחירות לכנסת היא "סיעה יוצאת" מהכנסת הקודמת או "סיעה חדשה" לעניין מימון מפלגות (העתירה נדחתה).
העותרת הינה רשימה שהוקמה בבחירות לכנסת הנוכחית מ-3 סיעות והן "מולדת, תקומה וחירות", סיעות שפרשו ממפלגותיהן בכנסת ה-14 והקימו סיעות עצמאיות בכנסת היוצאת. הסיעות הוכרו כסיעות מתפלגות להבדילן מסיעות פורשות. המחלוקת התעוררה באשר למימון הסיעה החדשה, סיעת האיחוד הלאומי, במסגרת המימון של הבחירות לכנסת. השאלה היתה אם מדובר ב"סיעה חדשה" שאז המימון הוא לפי חברי הכנסת הנבחרים ללא קשר עם מספר חברי הכנסת שהיו בסיעה בכנסת הקודמת,
או שמדובר בסיעה שכבר היתה מיוצגת ואז לוקחים בחשבון לצורך המימון את מספר חברי הכנסת שמנתה הסיעה בכנסת היוצאת. כאן מנתה הסיעה בכנסת היוצאת 8 חברי כנסת והיא מבקשת להעניק לסיעה מימון לפי סיעה בכנסת היוצאת. העתירה נדחתה. בג"צ קבע, לאחר בדיקת סעיפי החוק השונים כי אכן מדובר בסיעה חדשה ויש להעניק לה את המימון לפי סיעה חדשה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. 28.8.00).
ע.פ. 6466/00 - מקס רודמן נגד מדינת ישראל
*סירוב לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירות מרמה וקיום חשש להימלטות מהדין (ערעור על סירוב לעכב ביצוע עונש מאסר - הערעור נדחה).
המערער, בן 63, אזרח ותושב דרום אפריקה, הורשע בעבירות מרמה שלפיהן הצליח באמצעות מצגי שווא לקבל מהרשות המוסמכת אישור לקבלת סכום כולל של 27 מליון ש"ח עבור חברה שבבעלותו, ובפועל קיבל לידיו בדרכי מרמה סכום של כ-1.8 מליון דולר עד לשלב גילוי מעשי המרמה. כמו כן, חברה בבעלות המערער קיבלה פטור ממכרז לרכישת קרקע בשטח 4.6 דונם בירושלים במחיר נמוך ממחיר השוק, והוא מכר אותה לצד שלישי בלא להחזירה למינהל. המערער נדון ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי, והושת עליו קנס בגובה הסכום שנתקבל על ידו בפועל או 3 שנות מאסר תמורתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לעכב את ביצוע ענשו. הוא נימק את החלטתו בכך כי מדובר בעבירות חמורות המצדיקות מאסר מיידי לצורך הרתעה אפקטיבית של הציבור בפני ביצוע עבירות "צווארון לבן". לכך מצטרף גם החשש מפני הימלטות המערער מאימת הדין, בשים לב לכך שהוא תושב חוץ ומרכז חייו אינו בישראל. הסניגור טוען כי יש להתחשב בעובדה כי מדובר בעבירת צווארון לבן שאינה טומנת בחובה סכנה לציבור ואין חשש כי תישנה אם המערער ישוחרר. החשש מהימלטותו לא הוכח, ולמעט העובדה שמדובר באזרח ותושב זר לא ניתן ביסוס אף ברמז לניסיון כלשהו של המערער להימלט. הבקשה נדחתה.
מצד אחד עומד השיקול של האינטרס הציבורי המשתקף בחשיבות האכיפה המיידית של המאסר. יחד עם זאת, מוקנה לביהמ"ש שיקול דעת לאזן כנגד האינטרס הציבורי מיגוון שיקולים אחרים כדיי להבטיח שמימוש האינטרס הציבורי לא יפגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. באשר לכך נשקלים חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב סיכויי הערעור והצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במשפט; ונסיבות אישיות המיוחדות לו. בענייננו, מול האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של עונש המאסר, אין עומדים אינטרסים רבי משקל שיש בהם כדי להוות משקל שכנגד המצדיק את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. העבירות בהן הורשע המערער הן קשות וחמורות. נילווית לכך העובדה כי על המערער הוטל עונש מאסר ארוך, ומכאן, שאין חשש כי עד ההכרעה בערעור ימוצה החלק הארי של תקופת המאסר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מ. מנדל וס. רוננה למערער, עו"ד נועם עוזיאל למשיבה. 22.9.00).
בש"פ 6292/00 - מנשה חורי נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף כשחלה טעות בעניין חישוב ימי הפגרה (בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש עתירה לדיון נוסף על פס"ד פלילי ומזכירות ביהמ"ש סירבה לקבל את העתירה, שכן חלף פרק הזמן, בן 15 הימים, שנקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף. בעקבות זאת הגיש
המבקש בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. המבקש הסביר כי היה בדעה שימי הפגרה לא באים במניין. המבקש הוסיף וציין כי זו היתה גם עמדת המשיבה, כאשר התקשר אל פרקליטה, לאחר עבור המועד, ונאמר לו כי ימי הפגרה לא באים בחשבון. המשיבה מתנגדת למתן ארכה וסומכת את עמדתה על שורה של פסקי דין בהם נקבע כי "יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 ימים מיום מתן פסה"ד וכי כל ימיה של פגרת ביהמ"ש באים במנין הימים". המשיבה סבורה שאין להבחין, לעניין זה, בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
אכן, הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. כלל זה חל גם על בקשות שביסודן פסק דין בהליך פלילי. אך טעותו של המבקש בעניין המועדים, מצדיקה מתן ארכה במקרה זה. אמנם, טעות של המבקש אינה עילה מספקת להארכת מועד, אך עקרון זה, החוזר ונשנה בהחלטות ביהמ"ש, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. היו גם מקרים בהם הוכרה טעות של עוה"ד כטעם מיוחד. אם זהו המצב בהליך האזרחי, ודאי יש להחילו בהליך הפלילי. האופרטיביות של הטעות גוברת כאשר מתחוור שגם בעל הדין האחר, היה שרוי באותה טעות, אף אם טעותו לא גרמה לטעותו של מבקש הארכה. הגישה הקפדנית ביחס להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף ניזונה מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים. כאן המשיבה ידעה כי בדעת העותר להגיש בקשה לדיון נוסף. ניתן לומר כי כל טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה של בעל הדין האחר, ואין היא מקפלת בחובה פגיעה אחרת באינטרס הציבור (למשל, בשמירת משטר דיוני מתקבל על הדעת) - תיחשב לטעות אופרטיבית, לצורך בקשות ארכה בסוג זה של מקרים.
(בפני: הרשם אוקון. 25.9.00).
ע.פ. 6250/97 - שמואל מליחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המנוח אילן כהן עתיד היה להעיד בתיק פלילי, בו יוחסו למערער עבירות שבוצעו בשנת 1994, ושעניינן תקיפה וביצוע מעשים מגונים בגופה של אשה. לפני שמיעת הראיות נפרצה דירתו של המנוח ונגנב ממנה רכוש. החשד נפל על המערער, וזה אכן טען בפני המנוח כי הוא יכול להחזיר את הרכוש או חלקו, ובלבד שהמנוח יימנע מלהעיד נגדו. לצורך זה נקבע מפגש, שבמהלכו, כך לגירסת התביעה, תקף המערער את אילן ודקר אותו 27 פעמים בסכין, ולבסוף גם חנק אותו. הגנת המערער התבססה על הטענה שהוא אינו מבצעו של הרצח, אף כי היה עד לו, אך אינו רוצה לחשוף את זהות המבצע, משום שהוא חושש לחייו. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, מאחר ולא נתן בה אמון, ובעקבות כך הרשיע את המערער בעבירת רצח. הערעור נדחה.
שלשה ימים לאחר שהמנוח נעלם מסר המערער בחקירתו תאור מפורט מלווה בתרשים של המקום בו מונחת הגופה. שוטרים שיצאו לאותו מקום, אכן מצאו את הגופה שם. בין העלמותו של המנוח לבין מעצר המערער התוודה המערער בפני חבריו כי רצח את המנוחה. לכך הצטרפה שורה של גרסאות שונות של המערער ועל יסוד כל אלה נקבע שהמערער רצח את המנוח. לעובדות הנ"ל מצטרפת העובדה שלמערער היה מניע לבצע את הרצח.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' תרצה קינן-שחם למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.9.00).
בש"פ 5862/00 - מדינת ישראל נגד מחמד חסיין
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברציחתה של אחותו בדקירות סכין. הוא נעצר עד תום ההליכים ועם תום תשעת חדשי המעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים. טענות הסניגור התמקדו בדרך ניהול המשפט במהלך תשעת החדשים שחלפו. לטענתו, סמוך לפתיחת המשפט הודיע לתביעה כי מותה של המנוחה נגרם בעקבות קבלת טיפול רשלני בבית החולים ברמאללה שבו טופלה לאחר שנדקרה, ולפיכך אין קשר סיבתי בין הדקירות לבין המוות. בעקבות טענה זו זימנה התביעה את הרופאים שטיפלו במנוחה, אך התברר כי אחד הרופאים שזומן לא היה זה שחתם על המסמך הרפואי המצוי בחומר החקירה, ולפיכך התבקשה דחייה של הדיון. דחייה נוספת התבקשה וניתנה כיוון שלא עלה בידי התביעה לקבל את תיקה הרפואי של המנוחה. לטענת הסניגור, התביעה לא פעלה לזירוז ההליכים ולניהול יעיל של המשפט, שהתנהל בעצלתיים. מנגד הצביעה ב"כ המדינה על הקשיים שבהם נתקלה הפרקליטות בעת שניסתה להגיע אל הרופאים ואל המסמכים הרפואיים שבבית החולים ברמאללה, וזאת נוכח מערכת היחסים הסבוכה שבין הרשות הפלשתינאית לבין שלטונות ישראל. הבקשה נתקבלה.
איתור והבאה של ראיות המצויות בתחום הרשות הפלשתינאית מטיל נטל מורכב על התביעה. עניין זה בוודאי תרם בחלקו לקשיים אובייקטיביים בהבאת הראיות במועדים שנקבעו. אכן, צודק הסניגור בטענתו כי ראוי היה שהתביעה תעשה מאמץ רב יותר לזרז את הטיפול בכל הנוגע לחומר הרפואי הנדרש למשפטו של המשיב. אעפ"כ יש להיעתר לבקשה משום שבנסיבות העניין, אין חלופה שתשיג את מטרת המעצר. המשיב הודה בכך שדקר את אחותו דקירות בחזה, ומכתב האישום עולה כי מדובר בחמש דקירות עמוקות ביותר. הדקירות האמורות מעידות כי המשיב הוא אדם אלים ומסוכן ביותר. כמו כן, קיים חשש ממשי להתחמקות מהליכי שפיטה. בנסיבות אלה לא ניתן להסתפק בחלופה למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד חיים משגב למשיב. 2.8.00).
ע"פ 2129+2365/00 - מדינת ישראל נגד אחמד עלי ומחמד חליל
*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערעור וערעור נגדי של חליל על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המתלוננים הגיעו לביתו של המערער אחמד בעכו בעקבות סכסוך משפחתי, כדי לברר את עניין הסכסוך. הם לא היו מזויינים בנשק חם או קר. שני הנאשמים ירדו לחצר הבית כשהם מזויינים בדוקרן ובסכינים. עקב כך החליטו המתלוננים לעזוב את המקום. בשלב זה תקפו שני הנאשמים את המתלוננים. חליל דקר את אחד המתלוננים בדוקרן ארבע פעמים ואת המתלונן השני שתי פעמים. ביהמ"ש המחוזי גזר על אחמד מאסר בפועל של 18 חדשים ומאסר על תנאי של 10 חדשים ועל חליל מאסר בפועל של 28 חודשים ומאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש שהוטל על שני הנאשמים. הנאשם 2 מערער על חומרת העונש שהוטל עליו. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
העבירה בה הורשעו המערערים הינה חמורה. אך מקרה הוא שהנזק למתלוננים לא היה חמור יותר והם החלימו מפצעיהם. מן הראוי לנהל מלחמת חורמה בשימוש הנפוץ בסכין כדרך ליישוב סכסוכים, ואין לביהמ"ש דרך לנהל מלחמה זאת אלא באמצעות עונשים חמורים. אכן, בני המשפחה הנצים השלימו ואף ערכו סולחה ביניהם. אך השיקול העיקרי של ענישה במקרים מעין אלה הוא השמירה על שלום הציבור והרתעה מפני ביצוע עבירות מסוג זה. העונש שביהמ"ש המחוזי הטיל על שני הנאשמים אין
בו, בנסיבות המקרה, כדי לשרת מטרה זאת די הצורך. לפיכך העונש של המערער 1, שיש לו עבר פלילי הכולל עבירות של תקיפה, יועמד על מאסר של ארבע שנים, מהן שלוש שנים מאסר בפועל, והעונש של מערער 2, שיש לו עבר פלילי יותר חמור, שעבר את העבירה דנא זמן קצר לאחר ששוחרר מן המאסר בגין שוד מזויין, והוא זה שדקר את שני המתלוננים, יועמד על חמש שנים, מהן שלוש שנים וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, אנגלרד. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד חנא בולוס למשיבים. 6.7.00).
בש"פ 6797/00 - מדינת ישראל נגד שלמה בן עמרם ביטון
*ביטול שחרור בערובה בעבירת סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת 48 גרם קוקאין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו נדחה בשעתו כשביהמ"ש העליון הבהיר שמעצר בית בבית המשיב אינו יכול להוות חלופת מעצר. ביהמ"ש הוסיף כי אם יציע הסניגור חלופה המתגברת על המשוכה של היעדר האפשרות לבטוח בעורר - כי אז הוא יוכל להביאה לדיון מחודש במסגרת בקשה לעיון חוזר. מייד לאחר מכן פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר, והציע חלופת מעצר בבית קרוב משפחה בפקיעין החדשה והוסיף לכך ערבויות כספיות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי חלופה זו מפיגה את החשש למסוכנותו של המשיב בשים לב לכך שימצא מחוץ לעיר מגוריו ירושלים. הוא הורה, איפוא, על שחרור המשיב בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
עבירות סמים שלא לצריכה עצמית, ביחוד כאשר מדובר בסמים קשים ובכמויות ניכרות, יוצרות חזקת מסוכנות מובנית המקשה על מציאת חלופת מעצר נאותה אשר תשרת כראוי את מטרת המעצר שנועדה להגן על הציבור. עבירות סחר בסמים עשויות להתבצע באמצעות קווי תקשורת גם מתוך הבית פנימה ולכן נדרשת מידת אמון רבה בנאשם כי לא יחזור לבצע עבירות סמים באם יותר שחרורו לחלופת מעצר. חלופת מעצר בית בבית בני משפחה של המשיב איננו מהווה חלופה שונה באורח משמעותי מזו שהוצעה קודם לכן בבית המשיב עצמו, מה גם שמדובר במשפחה של אנשים עובדים אשר אמצעי הפיקוח הנתונים בידם מוגבלים מעצם טיבם. גם הריחוק הגיאוגרפי ממקום מגוריו הקבוע של המשיב אינו גורם בעל משמעות של ממש וזאת נוכח זמינות אמצעי התקשורת להמשך ביצוע העבירות. על כן יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד דורון נוי למשיב. 4.9.00).
בה"נ 6857/00 - יוליה רוטה נגד מרק נצבטייב והיועץ המשפטי לממשלה
*בקשה לקביעת הערכאה השיפוטית לפי חוק התרת נישואין אינה טעונה אגרה (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נתקבלה במובן זה שנקבע שאין צורך באגרה).
המבקשת היא אזרחית ישראל ותושבת בה. היא נישאה למשיב באוקראינה בנישואין אזרחיים בשלהי שנת 96. בני הזוג עלו לישראל בשנת 97. לפי הטענה, בני הזוג הם חסרי דת. המשיב עזב את הארץ והמבקשת חפצה להתגרש ממנו. בהיות בני הזוג חסרי דת נשלט עניינם ע"י חוק התרת נישואין. לפי חוק זה ענייני התרת נישואין יהיו בשיפוטו של ביהמ"ש לענייני משפחה או של בי"ד דתי כפי שיקבע נשיא ביהמ"ש העליון. לשם כך על המבקש לפנות לנשיא ביהמ"ש העליון. על פנייה זו נתבקשה המבקשת לשלם אגרה. היא הגישה בקשה לפטור אותה מאגרה בשל חוסר אמצעים אך הרשם קבע כי אין צורך בפטור שכן אין חובה לתשלום אגרה על בקשה לפי חוק התרת נישואין.
(בפני: הרשם אוקון. 19.10.00).