תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 10

ע.א. 9281/00 - ועד הורי הילדים בכפר עמית נגד חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר

*דחיית בקשה לפסילה שהסתמכה על התבטאויות השופט והבעת דעה בהליכי ביניים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערערת מס' 12 היא מוסד חינוכי (להלן: המוסד) לנערים ונערות הסובלים ממצוקות שונות. המוסד מנהל את פעילותו במבנים אותם שכר מן המשיבה. לאחר שהסכם השכירות בין הצדדים פקע ביום 31.3.00 הגישה המשיבה תובענה לפינוי המוסד. תביעת הפינוי הסתיימה בפשרה, כי חלק מן המבנים יפונו סמוך לאמצע חודש אוגוסט וכי יתרתם תפונה עד ליום 30.11.00. ביום 27.11.00 הגיש המוסד, בצוותא עם מקצת מהורי הנערים והנערות החוסים בו, בקשה לדחיית מועד הפינוי עד לתום שנת הלימודים, 15.8.01, וביום 29.11.00 הורה ביהמ"ש על דחיית מועד הפינוי עד ליום 20.12.00. ביום 4.12.00 הגישו המערערים בקשה לפסילת השופט. הם מצביעים על העובדה כי במסגרת ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני, החליט ביהמ"ש להפיץ את החלטתו בקרב גורמים שונים שאינם צד להליך, כגון משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה, על מנת שיעמדו על הליקויים החמורים בתפקודו של המוסד, וכן מצביעים המערערים על התבטאויות של ביהמ"ש נגד מנהל המוסד, אשר, לטענתם, מבטאות קביעות נחרצות שאינן בסמכותו של ביהמ"ש. בקשת הפסלות נדחתה והערעור על כך נדחה.
ב. אכן, התבטאויותיו של ביהמ"ש ביחס לאופן ניהול ההליך ע"י המערערים אינן דבר שבשגרה. יתכן אף שמן הראוי היה להימנע מהן בשלב זה של ההליך. אולם, אין בהתבטאויות אלה, לכשעצמן, כדי לבסס עילת פסלות. במסגרת הליך המתנהל בפניו נדרש ביהמ"ש לא פעם לקבוע דעה או לחוות דעה (ולו עמדה או דעה לכאוריות) במסגרת הדיון בסעדים זמניים. התבטאויות ואמירות בהקשר זה אינן מצביעות בהכרח על קיום משוא פנים. גם עובדת הפצת פסה"ד בין גורמים ממשלתיים שונים איננה יוצרת, כשלעצמה, עילת פסלות. ביהמ"ש נדרש לעניין רגיש המשליך על שלומם וטובתם של בני נוער הנזקקים לטיפול תומך. לפיכך, מצא לנכון לעורר את תשומת לבם של הגורמים הרשמיים המופקדים על טובתם של בני נוער אלה - גורמים שאינם בעלי דין פעילים בהליך. בכך אין כדי להצביע על משוא פנים באשר לשלב הנוכחי של המחלוקת בין הצדדים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יואב ביין למערערים. 20.12.00).

דנ"פ 7978/00 - מחמוד בדווי ואח' נגד מדינת ישראל

*הצהרת תובע על כוונה להגיש כתב אישום לעניין "סיום החקירה" המחייבת שחרור נאשם(העתירה נדחתה).

א. בערר של התביעה בעניין הארכת מעצר התייצב קצין משטרה לדיון והגיש הצהרת תובע לאמר: "לאור סעיף 17(ד) לחסד"פ... אני מאשרת כי... יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד המשיבים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר של המדינה וקבע כי לאור סיום החקירה אין עוד עילה להחזקת העותרים במעצר. לעניין תחולת סעיף 17(ד) הנ"ל קבע ביהמ"ש כי הצהרת התובע נוסחה באופן עמום אשר אינו תואם את הוראת הסעיף, הדורשת כי התובע יצהיר על כוונה להגיש כתב אישום. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לביהמ"ש העליון. השופט אור הורה כי הדיון יועבר למותב תלתא. השאלה שנדונה בפסה"ד היא האם לפי הוראת סעיף 17(ד) לחוק נדרשת הצהרה חד משמעית של התובע שיוגש כתב אישום כנגד החשוד, או שניתן להסתפק גם בהצהרה כי לכאורה יש מקום להגיש כתב אישום. ביהמ"ש העליון ציין כי השאלה הפכה לתיאורטית, משעה שהמשיבים שוחררו בינתיים ממעצרם. עם זאת, מכיוון שיש הסתברות סבירה כי גם במקרים דומים אחרים, יהפוך הדיון לתיאורטי
קודם הכרעה משפטית, נכון היה ביהמ"ש להמשיך ולדון בעניין. בסיכומו של דבר נפסק כי אין לקבל את הטענה כי נדרשת הצהרה חד משמעית על הגשת כתב אישום. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אכן, הסוגיה שנדונה בפסה"ד היא סוגיה חדשה וגם ההלכה שנקבעה היא הלכה חדשה. אין חולק גם כי עסקינן בהלכה חשובה, אשר יש בה כדי להשפיע על זכויותיהם של חשודים רבים. אך אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה. נדרש גם כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסה"ד טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים אותם אין ההלכה משקפת". ההלכה שנפסקה במקרה דנן, אינה בגדר אלה או בגדר דומים להם. זאת ועוד: כאשר נדונה השאלה בפני ביהמ"ש העליון, היתה השאלה אך שאלה תיאורטית. אם נדרשים טעמים מיוחדים לדיון ראשון בשאלה תיאורטית, על אחת כמה וכמה נדרשים טעמים מעין אלה, כאשר מתבקש כי יקויים דיון "תיאורטי" שני.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבי כהן לעותרים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 30.11.00).

רע"א 8842/00 - אי. איי. אס. אלקטרוניקס... בע"מ נגד מפעל הפיס ואח'

*דחיית בקשה לסעד זמני בערעור על תוצאות המכרז כאשר נחתמו חוזים עם הזוכים במכרז והחלו כבר במימושו(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת השתתפה ביחד עם המשיבות 8-2 במכרז של מפעל הפיס לאספקת 60,000 מחשבים למוסדות חינוך, במשך תקופה של כ-5 שנים. הצעתה של המבקשת נפסלה עקב כך שלא עמדה בתנאי סף שנקבעו למכרז. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה לפסילת הליכי המכרז עקב פגמים שלטענתה נפלו בו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למבקשת אין מעמד בתקיפת הליכי המכרז, לנוכח העובדה שהצעתה שלה לא עמדה באחד מתנאי הסף שנקבעו. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש העליון נתקבל ונקבע כי די בכך שאין המבקשת עותרת לזכות במכרז אלא מבקשת להביא לבטלותו, כדי שתוכר זכות עמידתה. הדיון הוחזר אל ביהמ"ש המחוזי להמשך שמיעת התובענה.
ב. ביני לביני, נכרתו חוזים בין מפעל הפיס לבין הזוכות במכרז לצורך אספקת המחשבים, והזוכות אף סיפקו במשך למעלה משנה כ-30,000 מחשבים למוסדות חינוך שונים ברחבי הארץ. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשך מימוש זכיית הזוכות במכרז. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי המבקשת הוכיחה אמנם סיכוי לזכות בתובענתה, אך לא הונחה תשתית עובדתית לטענת המבקשת לפגיעה בטוהר המידות, ולנוכח זאת ניזקה של המבקשת אם תידחה בקשתה למתן צו מניעה זמני אינו יכול לשקול אל מול הנזק לציבור כתוצאה מעיכוב באספקת 30,000 מחשבים למוסדות חינוך הממתינים לקבלתם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. משנכרתו בין מפעל הפיס לבין הזוכות חוזים לאספקת המחשבים, ולא כל שכן משהוחל באספקת המחשבים ממש, הפך מימוש המכרז למעשה עשוי. בנסיבות אלה, וכאשר לא הוכח לכאורה חשש לפגיעה בטוהר המידות אין מקום למתן צו מניעה זמני.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אמנון ירושלמי ואורן שבת למבקשת. 27.12.00).

ע.א. 6790/00 - עירית יהוד - קרית סביונים נגד ג'קמן ג'מה ואח'

*סירוב פסילה והחזרת תיק לאחר קבלת ערעור לשופט שדן בנושא לפני קבלת הערעור(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בבימ"ש השלום בבת ים מתבררת תביעה נזיקית נגד המערערת ונגד שני נתבעים נוספים. בישיבת קדם משפט הציע ביהמ"ש פשרה בעניין אחוזי נכותה של התובעת. הצעת הפשרה התקבלה ע"י התובעת, אולם נדחתה ע"י המערערת שהודיעה על כך לביהמ"ש.
ביהמ"ש זימן את הצדדים לדיון, על מנת לעמוד על פשר סירובה של המערערת. לאחר ששמע את טיעוני המערערת לעניין זה, הפך ביהמ"ש את הצעת הפשרה להחלטה מחייבת. לאחר החלטה זו הגישה המערערת בקשה לפסילת השופט. בבקשתה טוענת המערערת כי קיים חשש ממשי כי ההליך המתנהל בפני השופט נגוע במשוא פנים. ביהמ"ש דחה את טענת הפסלות. על החלטת בימ"ש השלום, שלא לפסול את עצמו הוגש הערעור. ביני לביני הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור על גוף החלטת בימ"ש השלום. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לאותו שופט. הערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך במסקנות אובייקטיביות כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. העובדה כי ביהמ"ש, במהלך הדיון, מביע את עמדתו ביחס להצעת פשרה איננה, לכשעצמה, מלמדת בהכרח על משוא פנים. כך, גם אין בהחלטה להפוך הצעת פשרה כזו להחלטה מחייבת, על אף התנגדותו של מי מן הצדדים, משום ראייה ממשית למשוא פנים.
ג. באשר לטענת המערערת ביחס להשבת התיק למותב שדן בו בתחילה - נפסק לא אחת כי העובדה שעל בימ"ש להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת איננה מחייבת פסילת ביהמ"ש. כך הוא כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים, כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר ע"י ערכאת הערעור אל בימ"ש קמא, בצירוף הנחיות. טענותיה הנוספות של המערערת מוסבות אל גוף ההחלטה. הדרך הראויה לתקיפה כזו היא דרך הערעור (ברשות או בזכות לפי העניין) ולא דרך הפסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רוט למערערת. 17.12.00).

בש"פ 9074/00 - סאבר כיאל נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי ראיות חסויות(עתירה לגילוי ראיות חסויות - העתירה נדחתה בעיקרה).

א. העותר, תושב הכפר ג'דידה, עומד לדין בעבירות שונות שעניינן השתתפות בהתפרעויות בצומת הכניסה לכפר בשני ערבים סמוכים בראשית חודש אוקטובר. התביעה הציגה תעודה בדבר ראיות חסויות, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות. במסגרת החקירה נגבתה אימרה מפי העותר. הסניגור התנגד להגשת האימרה בטענה שהיא הושגה ע"י החוקרים תוך שימוש באמצעים פסולים. בין היתר נטען כי בהיותו במעצר לצורך חקירה הוכנס לתאו סוכן סמוי שהתחזה כמי שנעצר ע"י המשטרה, וכי במהלך שהייתם המשותפת לחץ איש זה על העותר להודות בחקירה במעשים שיוחסו לו. לנוכח טענות הסניגור החליט ביהמ"ש על עריכת משפט זוטא. במסגרת משפט הזוטא ביקש הסניגור לחשוף את זהותו של הסוכן כדי לאפשר לו לחקרו. לנוכח קיומה של תעודת החסיון דחה ביהמ"ש את המשך משפט הזוטא כדי לאפשר לעותר לפנות לביהמ"ש העליון בעתירה לגילוי ראיות חסויות, בהתאם לסעיף 45 לפקודה. בעתירתו ביקש הסניגור לצוות על המדינה לגלות את מכלול הראיות הנמצאות בידיה, אשר גילוין נמנע על פי תעודת החסיון, ובכלל זה כל מידע וראייה הקשורים לשימוש במדובבים, וכן כל מידע או ראייה הקשורים לשיטות ולדרכי הפעולה שנעשה בהן שימוש במסגרת חקירת האירועים. הבקשה נדחתה פרט לעניין חקירת הסוכן הסמוי.
ב. גילויין של שיטות חקירה ודרכי פעולה של החוקרים אינו דרוש, כלל ועיקר, להגנתו של העותר, ונמצא שהבקשה לגילויין דינה להידחות. בבירור השאלה אם העותר מסר את אמרתו בחקירה מרצון טוב וחופשי, או שמא עשה כן (כטענת סניגורו) בהשפעת לחץ שהופעל עליו ע"י הסוכן הסמוי שהוחדר לתאו, אכן עשוייה להיות חשיבות לחקירתו של הסוכן בביהמ"ש. חשיפת זהותו של הסוכן אינה דרושה להגנתו של העותר, ומכאן שהמדינה תצא ידי חובה אם תביא את הסוכן למתן עדות תוך חסיון על זהותו. כן
רשאית היא, אם תמצא לנכון, להסוות את דמותו של הסוכן באופן שלא יהיה ניתן לזהות אותו על פי מראה פניו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד אחמד כיאל לעותר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 18.12.00).

עש"מ 6470/99 - סיגלית תרשיש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המשמעתי בעבירה של גניבה ע"י עובדת אשנב בדואר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת היא עובדת רשות הדואר כפקידת אשנב-כל במשך 10 שנים. במסגרת תפקידה היתה המערערת אחראית על קופת מזומנים ובולים. ביום 10.6.98 הורשעה המערערת, על פי הודאתה, בעבירות של גניבה ומרמה, בכך שבמספר הזדמנויות שלחה יד בקופת המזומנים והוציאה כסף בסך כולל של 1,500 ש"ח. בימ"ש השלום השית על המערערת עונש של 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנה והתחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח למשך שנתיים. בעקבות הרשעתה בפלילים הוגשה נגד המערערת תובענה לביה"ד למשמעת לעובדי מדינה. על פי הודאתה, הרשיע ביה"ד למשמעת את המערערת והורה על פיטוריה לאלתר בתשלום %95 מפיצוי הפיטורין שצברה ופסילה לשירות ברשות הדואר ובשירות המדינה לתקופה של חמש שנים. הערעור נדחה פרט לקיצור תקופת הפסילה ל-3 שנים.
הפיטורין בדין המשמעתי אין מטרתם לשמש אמצעי ענישה כלפי העובד, הגם שתוצאה זו מהווה לפי טיבה עונש חמור לעובד. מטרת הדין המשמעתי למנוע פגיעה בתפקוד של השירות הציבורי ובאמון הציבור ברשויות. אמון זה מהווה תנאי הכרחי להמשך קיומו של השירות הציבורי. כך גם במקרה שלפנינו, שבו המערערת הורשעה בעבירות שיש עמן קלון. ביה"ד למשמעת היה ער לנסיבותיה האישיות המיוחדות של המערערת והתחשב בהן בקביעת זכאותה למרבית פיצויי הפיטורין. אשר לפסילתה של המערערת משירות המדינה לחמש שנים, לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, תועמד תקופת הפסילה על 3 שנים.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נורית פלג למערערת, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 9.1.00).

עש"מ 7778/00 - פנחס ועקנין נגד נציב שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי בעבירה של גניבה ע"י עובד באשנב בדואר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יליד שנת 44, עבד ברשות הדואר (וקודם במשרד התקשורת) במשך 30 שנים לערך. בשנים האחרונות עבד כפקיד אשנב בסניף דואר בבאר שבע. בשנת 98 הוגש נגדו כתב אישום בבימ"ש השלום בבאר שבע בגין עבירת גניבה. לפי כתב האישום, המערער שלשל לכיסו, בשתי פעמים, סכומי כסף, כל פעם 88 ש"ח, אותם קיבל תמורת ביולן של שתי חבילות דואר. על יסוד הודאתו הורשע המערער, אך בשל היעדר הרשעות קודמות, ולאור המלצת שירות המבחן, נמנע ביהמ"ש מלהרשיעו והסתפק בעונש של 350 שעות שירות לתועלת הציבור. לאחר פסה"ד הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד החליט להרשיע את המערער בעבירות משמעת וגזר לו נזיפה; פיטורים אגב תשלום גמלה מלאה, תוך הורדה בדרגה אחת למשך שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעידתו של המערער אינה בגדר מעידה חד פעמית. כתב האישום שהוגש כנגד המערער בבימ"ש השלום ייחס למערער מעשי גניבה בשני אירועים שונים. ההבדל במספר האירועים המיוחס לנאשם אינו כמותי בלבד. הכמות הופכת לאיכות ויש בה כדי להשפיע על אמצעי המשמעת. צדק גם ביה"ד כאשר ייחס חומרה לעבירה של גניבה על ידי עובד הציבור. זוהי עבירה הפוגעת קשה באמון שהשירות הציבורי נותן בעובדיו ובאמון שהציבור רוחש לעובדי הציבור. משום כך, בדרך כלל, פיטורים הם אמצעי הולם לעבירה
כגון דא. אכן, ביה"ד מביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, אך עליו לתת את עיקר המשקל לאינטרס הציבורי.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד עמוס שיאון למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיב. 5.12.00).

בש"פ 8231/00 - נחמיאס שמעון נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הטרדת המתלוננת והצתה כשאין ראיות לכאורה לעבירת ההצתה. *דחיית טענה שיש לשחרר עצור ממעצר משעברו 30 יום מהמעצר והמשפט לא החל, כאשר הסניגור הסכים לדחיית ההקראה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בהטרדה, חבלה חמורה, איומים והצתה, כלפי המתלוננת שביקשה לנתק קשר בינה לבינו, ונעצר עד תום ההליכים. בפי הסניגור שתי טענות מרכזיות: האחת, אין ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההצתה ובמצב דברים זה גם נציג המשיבה, מוכן להסכים כי ניתן לשקול חלופת מעצר; השניה, נסמכת על סעיף 60 לחסד"פ הקובע "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר... תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר... ואולם רשאי ביהמ"ש לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר... אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו". לטענת הסניגור לא החל משפטו של העורר תוך 30 יום, לביהמ"ש אין שיקול דעת בעניין זה והוראת החוק מחייבת אותו לשחרר את הנאשם כאמור באותו סעיף. הערר נתקבל.
כתב האישום הוגש ב-27.10.00 וההקראה נקבעה ל-20.10.00, אלא שהעורר לא הובא ממקום מעצרו והסניגור הסכים לדחיית מועד ההקראה. השופט הציע לקבוע את הדיון ל-26.10.00, התאריך לא התאים לסניגור ולפיכך נקבע המועד ל-28.11.00 שאז התקיימה ההקראה. אין מחלוקת כי ב-28.11.00 חלפו 30 הימים. אין צורך להדרש לפרשנות סעיף 60 שכן המקרה נופל לגדר הסיפא של סעיף 60. הסניגור אמנם לא היה מודע לנושא 30 הימים כאשר הסכים לדחות את המשפט, אך אין זה מעלה או מוריד. הוא זה שנמנע ממנו לקבל תאריך שנקבע בתוך 30 הימים והוא זה שהסכים לדיון בחלוף 30 יום. מאידך צודק הסניגור כי אין ראיות לכאורה לעבירת ההצתה, ולפיכך, כפי שהסכים גם התובע, יש לשחרר את העורר בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד וולשטיין שי לעורר, עו"ד אילון אינפלד למשיבה. 13.12.00).

בש"פ 6053/00 - פנחס שגיב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר עבד כחשפן במועדון "דאון טאון" בתל אביב. בדצמבר 98 בשעה 3 לפנות בוקר נסעה המתלוננת א.ל. צעירה בת 18, עם אחרים, לביתו של העורר. כשהיו בביתו צרכו כולם סם קנבוס, שסיפק להם העורר. לפי הנטען, עזבו כולם, פרט למתלוננת, את ביתו של העורר, וכשנותרו לבדם, החל העורר לנשקה כנגד רצונה ואחר כך גם אנס אותה. על פי האישום השני, בחודש יולי 2000 פגשה המתלוננת ט.י., אף היא צעירה בת 18, את העורר במועדון. לאחר שהמתלוננת סיפרה לעורר שהיא רוצה לעסוק בדוגמנות הציע לה להתלוות אליו לביתו. משהגיעו לביתו עשה בה העורר נסיון למעשה סדום ומעשה מגונה בכח. כך במקרה נוסף בקטינה. כן הואשם בהחזקת סמים לצריכה עצמית. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
מדובר בשלשה מקרים, והעובדה שהם נפרשים על פני תקופה ממושכת אינה פועלת לטובתו של העורר, אלא דווקא לחובתו. כמו כן, הנסיבות העולות לכאורה מכתב האישום, אשר אין חולק כי יש ראיות לכאורה להוכחתן, מצביעות על כך שהעורר לא חדל ממעשיו, ולא נרתע גם לאחר שנאמר לו במלים מפורשות והובהר לו במעשים,
כי אין נכונות לקיום יחסי המין עמו. על רקע שורת המעשים והתנהגותו של העורר כלפי הצעירות שטמן להן לכאורה מלכודת, נראה כי חלופת מעצר לא תוכל להשיג את מטרות המעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ליאור אפשטיין לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 16.11.00).

רע"א 5042/00 - מתן י. מערכות... בע"מ נגד משה בס... בע"מ

*הגשת כתב תביעה מתוקן בעקבות הגשת כתב הגנה מתוקן (הבקשה נדחתה).

המשיבה (להלן: בס) הגישה נגד המבקשת (להלן: מתן) וחברה נוספת תביעה שעניינה הפרת חוזה ע"י מתן. זו הגישה כתב הגנה, בו הכחישה את מרבית טענותיה של בס. בהמשך, הגישה מתן בקשה לתיקון כתב ההגנה. ביהמ"ש המחוזי התיר למתן לתקן את כתב ההגנה וכן התיר לבס להגיב לתיקון כתב ההגנה ולהגיש כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן שינתה בס את הסעד המבוקש על ידה. בתגובה לכך טענה מתן, כי אין מדובר בתיקון כתב תביעה, אלא בהגשת תביעה חדשה לחלוטין, וממילא, משנזנחה בקשתה של בס למתן צו מניעה, דין התביעה להידחות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת מתן, מהטעם שלאחר שתיקן אחד מבעלי הדין את כתב הטענות שהגיש, קמה זכות לצד שכנגד לתקן את כתב הטענות שלו, אף בנושאים שאינם נובעים מהתיקון. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
על פי הוראת תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, מקום בו הגיש בעל דין כתב טענות מתוקן, קמה זכות לצד כשנגד לתקן את כתב טענותיו שלו. זכות זו אינה מוגבלת לנקיטת עמדה כנגד הטענה החדשה שהופנתה כלפיו, אלא רשאי הוא להעלות כל טענה חדשה שברצונו להשמיע. עם זאת, יש לאפשר לנתבע להתגונן כנגד הטענות החדשות שהועלו, ע"י מתן רשות לתיקון כתב ההגנה.

(בפני: השופטת דורנר. 13.11.00).

בש"פ 7557/00 - דוד בן יוסף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים והחזקת נשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ושלשה אחרים הואשמו בעבירות של נשיאת נשק ללא רשות והחזקת סמים. האישומים המיוחסים לעורר עניינם בסחר במוקשי נעל רכוש צה"ל. לפי כתב האישום, אדם בשם שלום קרה - כיום עד המדינה במשפט - גנב מוקשים מאיזור הגבול בבקעת הירדן וסיפק אותם לרוכשים, ביניהם העורר. ביהמ"ש האריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
אכן, כטענת הסניגור, אין ראיות ישירות נגד העורר אלא ראיות נסיבתיות בלבד. ואולם, ראיות נסיבתיות נעלות הן בהיבט מסויים על ראיות ישירות, שעד יכול שישקר בעוד אשר ראיות נסיבתיות אינן משקרות. כך שיש ראיות לכאורה. אין מקום לחלופת מעצר. מי שקונה מוקשים נגד אדם, מוכיח עצמו כאדם נעדר מצפון ולב, ומסוכן עד מאוד לבריות. אדם כעורר אין צורך שיעמדו לחובתו הרשעות קודמות. די בעבירה המיוחסת לו כדי שבימ"ש יורה על מעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.10.00).

בש"פ 7317/00 - יהושע בן מיור נגד מדינת ישראל

*תנאי מעצר בית מלא בשחרור בערובה בעבירות מרמה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת תצהיר כוזב, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט וסחיטה באיומים. מדובר ברוב המקרים בפרשיות של הונאה וזיוף, שנעשו במטרה לקבל סחורות מספקים בלי לשלם עבורן וכן בפרשיות מרמה אחרות, שהיקפן הכספי גדול. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה לעצור
את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו בתנאי "מעצר בית מלא", במשך 24 שעות ביממה, בביתה של ערבה שהסכימה לכך. העורר מבקש לשחררו "בתנאים פחות חמורים", שיאפשרו לו לצאת מן הבית בשעות היום על מנת שיוכל לצאת לעבודתו. הערר נדחה. לעורר עבר של 17 הרשעות בעבירות כגון אלה הנדונות כאן. ביהמ"ש המחוזי עשה חסד עם העורר בכך שפטר אותו מכליאה בין כתלי בית המעצר ושחרר אותו בתנאי שישהה בבית פרטי במשך 24 שעות ביממה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. חנא לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 24.10.00).

רע"ב 7151/00 - מוזר עצאירה נגד משטרת ישראל ואח'

*תנאי ערבות ליציאה לחופשה מהכלא (בקשה להקל בתנאי ערבות ליציאה לחופשה מהכלא - הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש מאסר בגין עבירות שונות, ובכללן כניסה לא חוקית לישראל. שרות בתי הסהר הציב בפני המבקש תנאי ערובה שונים כדי לאפשר לו לצאת לחופשה והוא מבקש להקל בתנאי הערובה. הבקשה נדחתה. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש בעתירת אסיר תינתן רק אם היא מגלה "בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית". בנסיבות העניין, שאלת גובה הערבות שעל המבקש להפקיד כתנאי ליציאתו לחופשה, אינה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור.

(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שרון רוטשנקר למשיבים. 22.11.00).

בש"פ 7837/00 - מדינת ישראל נגד פאול רוזנצוויג

*הארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה ושוד כספות בבנק המזרחי (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המדינה מייחסת למשיב ולנאשמים נוספים אשמות שונות הקשורות לפריצה לחדר הכספות בסניף של בנק המזרחי בחולון, פריצת 120 כספות וגניבת תכולתן, שכללה כסף מזומן בסכום כולל של מיליוני דולרים, תכשיטים רבים ויקרים וכן ארבעה אקדחים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים ואחרי שתקופת המעצר הוארכה פעמיים, החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב בתנאים ובערובות כספיות של הפקדת 450,000 ש"ח. המדינה מבקשת להאריך את המעצר, בשלישית, לאחר שהמשיב לא הפקיד את סכום הערבות. הסניגור טוען שהמשיב מופלה לרעה לעומת ארבעה מן הנאשמים ששוחררו בערובה, אחרי שהפקידו את הערובות שהושתו עליהם, וזאת משום שידו אינה משגת להפקיד את הסכום במזומן או בערבות בנקאית. עוד טען כי המשיב מילא בעת הפריצה תפקיד של שומר בלבד, ומכל מקום, אין חשש שיימלט מן הדין. הבקשה נתקבלה.
מדובר בגניבת מיליוני דולרים, כאשר, לפי הטענה, קיבל כל אחד מן המעורבים בפרשה כ-350,000 דולר - 400,000 דולר מן השלל, מלבד התכשיטים והאקדחים שלא ידוע כיצד חולקו. מאז נעצרו המשיב וחבריו נמלטו שניים מן המעורבים בפרשה. אחרי שהוחלט לשחרר את המשיב בערובה, הופקדה מטעמו ערבות בנקאית מזוייפת - לטענת המשיב, שלא בידיעתו - ועל פיה שוחרר. אחרי שנתגלה הזיוף הוחזר למעצר. במצב דברים זה אין מקום להפחית את הסכום. אשר לבקשה להארכת המעצר לגופה - יש להיעתר לה, מחמת מסוכנותו של המשיב, ומחמת החשש כפי שעשו שניים מחבריו. אם יעמוד בתנאי השחרור והערובות שהושתו עליו יוכל להשתחרר.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד גב' הדס פורר-גפני וגב' ענת בן זאב למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 23.11.00).

בש"פ 7747/00 - מדינת ישראל נגד עואד אבו כף

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אינוס במשפחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם באינוס במשפחה. המדינה ביקשה הארכת מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיב בערבות ובתנאי "מעצר בית". ביהמ"ש סבר כי התשתית הראייתית בעייתית וכן כי דרגת מסוכנותו של המשיב איננה מחייבת מעצר בפועל ושלילת כל חלופה אחרת. הערר נתקבל.
אכן, קיימים ספקות בחומר הראיות, אולם יש בראיות פוטנציאל מספיק להרשעה, שאולי יימוג במהלך המשפט. בשלב זה יש לקבוע שדי בהן כדי לשמש ראיות לכאורה. אשר לעילת המעצר - מסוכנותו של המשיב עולה מתוך נסיבותיה של העבירה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דוד פורר לעוררת, עו"ד שמואל זילברמן למשיב. 29.10.00).

בש"פ 6232/00 - מחמוד אבו סביתאן ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (הערר נתקבל).

העוררים הואשמו במספר עבירות של סחר בסם מסוכן ונעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה נגד העוררים. הערר נתקבל לגבי שניים מהעוררים ונדחה לגבי אחד מהם. מבלי לנקוט עמדה בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות לעוררים - התשתית הראייתית המתייחסת לעורר 2 ולעורר 3 לוקה בחולשה מסויימת ובחסרונן של בדיקות מסויימות שהיה על המשטרה לנקוט כדי לאמת את זהות החשודים. לא כן הדבר לגבי העורר 1. לפיכך יש לקבל את עררם של העוררים 2 ו-3 ולדחות את עררו של העורר 1.

(בפני: השופט מצא. עו"ד יוסי זילברברג לעוררים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 14.9.00).

רע"א 5891/00 - ש.א.י. מועדונים בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*צו סגירה של עסק שהתנהל ללא רשיון (הבקשה נדחתה).

המבקשת ומנהליה הורשעו ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים על פי הודאתם בעבירה של עיסוק בעסק של דיסקוטק ומכירת משקעות משכרים ללא רשיון. בעקבות ההרשעה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תובענה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רשיון עסק. במסגרת תובענה זו ביקשה המבקשת עיכוב ביצועו של צו הסגירה לפי המשפט הפלילי עד לגמר המשפט. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים נוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפס"ד חלוט בהליך פלילי שלא ניתן עוד לערער עליו, ואין מקום ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם בהנחה כי ביהמ"ש האזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה ליתן רשיון עסק, הרי מקום שהוצאו צווי סגירה לעסק בהליך פלילי חלוט יש בדרך כלל לבצע את הצווים בלא זיקה ותלות בהליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את ביהמ"ש לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 27.12.00).

בש"פ 6911/00 - אשר בוזגלו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס וחטיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של אינוס קטינה, חטיפה לשם עבירת מין ומעשה סדום בקטינה. לפי כתב האישום פנה העורר
לקטינה בת 8 שראה ברחוב, פיתה אותה במרמה לבוא עמו אל תוך מחסן ושם תקף אותה וביצע בה מעשה אינוס ומעשה סדום. בימ"ש קמא מצא כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר, כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר וכי אין לקבל חלופת מעצר ובכלל זה מעצר בית מרוחק, משאין בה כדי להבטיח מפני מסוכנותו של העורר. הערר נדחה. המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנותו הרבה לשלום הציבור. מעשי עבירה המיוחסים לו כלפי ילדה רכה בשנים שכרוכים בהם אלימות ומעשי אינוס מעלים חשש כבד כי אם ישוחרר העורר ממעצרו הוא עלול בדרך זו או אחרת לחזור ולבצע מעשים דומים בכח דחפים הפועלים בו שאינם יודעים ריסון. חלופות מעצר בית במיקום גיאוגרפי כזה או אחר אינן נותנות תשובה מספקת להגנה הנדרשת מפניו של העורר והקרבה או הריחוק הגיאוגרפי של מקום מעצר הבית ממקום האירוע נשוא כתב האישום אינם מעלים או מורידים משהסכנה מפני העורר עשויה להיות אינהרנטית לו בכל מקום בו ישהה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קפלנסקי גלאון לעורר, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 5.10.00).

בש"א 6549/00 - פרץ אברהם ואח' נגד כליפא מאיר ואח'

*סירוב לקבל בקשה לרשות ערעור שהוגשה באיחור (אי קבלת בקשה לרשות ערעור שנתקבלה באיחור).

פס"ד בין הצדדים ניתן ע"י ביהמ"ש במעמד הצדדים ביום 15.6.00 ונמסר בפועל למבקשים ביום 18.6.00. המבקשים אחרו בהגשת בקשה לרשות ערעור ביום אחד בהתחשב במועד הקראת פסה"ד. הם מפנים לתקנה 459 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי החלטה בערעור תהיה בכתב, תחתם בידי ביהמ"ש בעת נתינתה ויירשם בה תאריך נתינתה. לטענתם, כל עוד לא ניתנה ההחלטה בכתב ונחתמה, יש לראותה כאילו טרם ניתנה, ועל כן לא איחרו את המועד. הבקשה נדחתה.
אמנם, מסירת פסה"ד למבקשים במזכירות ביהמ"ש נעשתה רק ביום 18.6.00, אולם בנסיבות המתוארות, כאשר הן הקראת פסה"ד והן חתימתו נעשו במועד המוקדם יותר, אין לייחס משמעות כלשהי לתאריך המאוחר. בנוגע למועדי המצאת פסקי דין נקבע העקרון לפיו יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". לא כל שכן בענייננו, כאשר הן מועד הידיעה והן מועד ההמצאה, או חליפתה במקרה זה - ההקראה - היו שניהם באותו מועד.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד יצחק לאלו למבקשים, עו"ד אהוד ערב למשיבים. 24.10.00).

ע.א. 6197/00 - אביגדור פלדמן, עו"ד נגד אהרון אמינוף, שופט

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות אישיות שהוטל על עו"ד (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בנצרת הטיל על המערער הוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח, בשל אי התייצבותו לדיון בהליך פלילי בעניינם של נאשמים אותם ייצג. בהחלטה מאוחרת דחה ביהמ"ש את בקשתו של המבקש לעיון חוזר בהחלטה. המבקש ערער על ההחלטה האחרונה וביקש לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
ערעורו של עו"ד על חיובו בהוצאות אישיות הוא ערעור אזרחי וחלות עליו ההוראות הדיוניות הנוהגות לעניין ערעורים אזרחיים. לפי תקנה 468, אין ביהמ"ש שלערעור מוסמך לדון בבקשת עיכוב בטרם פנה המבקש לערכאה הראשונה וזאת סירבה להיעתר לבקשת העיכוב. יתר על כן, על מבקש העיכוב לציין בפירוש בבקשת העיכוב כי הערכאה הקודמת דחתה את בקשתו ולצרף את המסמכים המעידים על כך. המבקש לא עמד בדרישות אלה ולכן יש לדחות את הבקשה.

(בפני: השופט טירקל. 31.10.00).

בה"נ 9447/00 - נינה אפרוס נגד גרגורי אפרוס ואח'

*דחיית בקשה להטיל עיקול זמני בהליך של בקשה לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין (בקשה למתן הוראות - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה לנשיא ביהמ"ש העליון בקשה לקבוע שיפוט בעניין התרת נישואין. ההליך הופנה נגד בן זוגה המשיב. בגדרו של הליך זה, הוגשה על ידה בקשה נוספת, נגד בעלי דין נוספים, בה התבקש ביהמ"ש העליון, בין היתר, להטיל עיקול זמני, "במעמד צד אחד, על כל הכספים המצויים וזכות לקבלת כספים... המגיעים או שיגיעו למשיב הרשומים ע"ש המשיב לבדו ועל שם המשיב יחד עם (המבקשת)". הבקשה נדחתה. תקנות התרת נישואין אינן מקנות סמכות מפורשת לביהמ"ש העליון או לנשיאו להורות על הטלת עיקול.

(בפני: הרשם אוקון. 31.12.00).

בש"פ 8376/00 - מדינת ישראל נגד אשרף שארף

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

העותר הואשם בחטיפת ילד בן 8 ורציחתו כנקמת דם עקב סכסוך שפרץ בין שתי משפחות בעיר נצרת. על פי טענת התביעה שיכנע המשיב אדם אחר להשתתף עמו בביצוען של העבירות. תמורת המעשה קיבל המשיב ממזמין הרצח 30,000 דולר. כן הואשם כי הדיח את הנאשם השני לחזור בו מהגירסה המפלילה שמסר בחקירתו. המשיב נעצר עד תום ההליכים באשמת רצח והדחה בחקירה ועם תום 9 חדשי מעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
תיק זה מורכב, העדים רבים, ונדמה כי הוא רחוק מסיומו. ביהמ"ש אמנם קיים ישיבות לשמיעתן של ראיות התביעה, אך בכך לא די. יש לעשות הכל כדי שתיק מן הסוג הזה יישמע מיום ליום או לפחות יוקדשו לו מועדי דיון שיאפשרו לסיימו בהקדם. חרף האמור, יש מקום להיעתר לבקשת המדינה, הואיל ומדובר בעבירות שחומרתן מופלגת, וקיים חשש של ממש שאם המשיב ישוחרר, הוא ינסה להשפיע על עדים או להימלט מאימת הדין, שהרי המשיב אינו אזרח ישראל אלא תושב שכם.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ש. קינן למבקשת, עו"ד י. חמודות למשיב. 21.11.00).

בש"פ 8205/00 - יבגני טולוצקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תקיפה וגרימת חבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי דרש מבעל בית קפה לתת לו כסף וכשהלה ביקשו לעזוב את המקום הפילו ארצה, שבר בקבוק זכוכית ובשבריו דקר את הקרבן. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. לטענת הסניגור, מבקש העורר, המכור לסמים, לעבור תהליך גמילה במוסד סגור ושירות המבחן בתסקירו סומך לכאורה ידו על אפשרות כזו. על פי האמור בתסקיר מכור העורר לסמים קשים, התמכרות מתמשכת. הוא מגלה התנהגות אלימה ומתקשה לשלוט על התנהגותו. לעורר עבר פלילי. הוא נמצא בארץ ארבע שנים וכבר הספיק לרצות שתי תקופות מאסר בפועל. תיקים נוספים של אלימות תלויים ועומדים נגדו. אין ספק שלחברה עניין בגמילת אנשים כאלה מן הסם הנורא, אולם שחרורו של העורר ושכמותו ממעצר מסכן את הציבור סיכון של ממש. על ביהמ"ש לשקול לא רק את טובתו של האדם העומד לפניו אלא גם את טובתו של הציבור ולאזן ביניהם. במקרה דנן האיזון מביא להכרעה ברורה של אינטרס הגנת הציבור מפני העורר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יוסי ציטיאט למערער, עו"ד רז ולטר למשיבה. 17.11.00).

בש"פ 8063/00 - לוטפי חיגאז'י נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר העורר מרצה עונש מאסר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל באשר העורר מרצה מאסר בגין עבירת רצח).

העורר נושא בעונש מאסר שנגזר לו בעבירת רצח. עתה הואשם כי באחת החופשות שניתנו לו רצח את אשתו, נמלט לרשות הפלשתינית והוסגר לישראל. המדינה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסניגור התנגד לנוכח העובדה שהעורר מצוי ממילא במאסר ואם יעצר, ימנעו ממנו זכויות של אסיר. על כך השיבה השופטת, שהחליטה לעצור את העורר, כי אין היא רואה סיבה להפלות את העורר על פני אחרים הנעצרים בגין אותן נסיבות עד לתום ההליכים, ואין הם נושאים אותה שעה מאסר. הערר נתקבל. המעשה המיוחס לעורר מקים עילת מעצר, גם כשהוא עומד בפני עצמו, מקל וחומר לנוכח האפשרות שזהו מעשה הרצח השני שמבצע עורר זה. אך גם בנסיבות אלה מצווה ביהמ"ש לבדוק "חלופת מעצר", ומאסר הוא בבחינת "חלופת מעצר" יעילה ביותר. כמובן, קיים חשש של המלטות מאימת הדין, אם תוענק לעורר חופשה, אך את זאת ניתן למנוע בנקל ע"י כך שהעורר ישובץ בקטגורית האסירים שחופשות לא מוענקות להם.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שמואל פלישמן לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 29.11.00).

בש"פ 8026/00 - ישראל חיימוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הצתת צמיגים ויידוי בקבוקי תבערה על מכונית משטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי בשעת לילה יצא ביחד עם אחרים לצומת רחובות ברמלה, ושם הניח צמיגים באמצע הכביש והצית אותם. בהמשך הגיע העורר לצומת נוסף והשליך שני בקבוקי תבערה לעבר מכונית משטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טוען כי העורר זרק את בקבוקי התבערה לעבר הכביש, ולא היתה לו כוונה לפגוע ברכב או באדם. טענה זו אין לקבל. צריך להניח כי מי שמטיל בקבוק תבערה בנסיבות אלה, מודע בהכרח גם לאפשרות שהוא עלול לפגוע בהולך רגל תמים או ברכב מזדמן. הסניגור הוסיף וטען, כי בינתיים חזר השקט לעיר רמלה, ולא נשקפת סכנה שהעורר יחזור לסורו. אולם, המסר שצריך להנחות את הכל הוא, שלא יתכן כי אזרחים יעשו דין לעצמם, לא בימי מתח בטחוני ולא בימי רגיעה מוחלטת. יידוי אבנים והטלתם של בקבוקי תבערה, הם מעשים שסכנתם מופלגת. מי שחטא במעשים מן הסוג הזה, הוכיח כי טמונה בו סכנה לשלום הציבור ובטחונו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שחר מנדלמן לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.11.00).

בש"פ 7939/00 - סמיר אבו סירחאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פריצה וגניבה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי, ביחד עם שלשה אחרים, גנב ממחסן תרופות לבעלי חיים בשווי של כ-60,000 ש"ח. איש שמירה הגיע למחסן עם רכבו ואז נמלטו הפורצים עם רכבם ובמרדף שהחל התהפך הרכב בו נסע העורר והוא נפצע. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
אכן, רוחו של חוק המעצרים מחייבת שהשימוש במעצר ייעשה כחריג ולא כענין שבשיגרה, במיוחד כשמדובר בעבירות רכוש, שאף שכרוך בהן נזק, ראוי כי ביהמ"ש לא יקדים לנאשם מקדמה על חשבון העונש, וישקול זאת רק לאחר שהנאשם יורשע. עם זאת, ריבוי הרשעות בעבר של העורר, ומעורבות במעשים מן הסוג שתוארו בתיק זה, יש בהן כדי להצביע על העורר כמי שאם ימשיך להלך חופשי הוא עלול לחזור לסורו, הואיל ודרכי הענישה שנוסו נגדו בעבר, לא הוכיחו את עצמם כיעילים.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 15.11.00).

בש"פ 7898/00 - צאלח אשרף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לרכב ושהייה לא חוקית בישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ב-9 עבירות של נסיון פריצה לרכב ועבירה של שהייה בלתי חוקית בארץ. בימ"ש השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הערר שהגיש. הערר נדחה.
הנסיון לגניבת כלי הרכב חזר על עצמו מספר פעמים ע"י העורר וחברו. עבירה זו איננה נמנית על העבירות המקימות חזקת מסוכנות. לחברו של העורר עבר עברייני בעבירות מאותו סוג. לעורר עבר נקי. השאלה היחידה היא אם קיימת סכנת התחמקות מהליכי המשפט באופן המצדיק הישארותו במעצר. התשובה היא בחיוב. העורר שהה בארץ באופן בלתי חוקי בעת ביצוע העבירות ולא ניתן להורות על הישארותו בארץ אם ישוחרר בתנאים. לפיכך, יש לצאת מתוך הנחה שעם שחרורו יחזור הוא למקום מגוריו, דבר המעלה בוודאות גבוהה חשש שהוא לא יתייצב למשפט ולא ניתן יהיה למצות איתו את הדין. מיצוי הדין עם עבריינים בכלל ועם עבריינים העוסקים בגניבת כלי רכב בפרט, הוא אינטרס ציבורי מובהק. מי שנכנס לארץ ושוהה בה באופן בלתי חוקי ומנצל את משך שהותו לביצוע עבירות כפי שביצע העורר, נוטל על עצמו סיכון, שאם יתפס ישלם את המחיר המתחייב ממעשיו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לאה צמל לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 7.11.00).

מ"ח 7480/00 - ראובן עמית נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבת רכב שלטענת המבקש מדובר ברכב נטוש (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה, וכן עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, רשיון רכב וביטוח. בהכרעת הדין הרשיע ביהמ"ש את המבקש בכל האישומים, פרט לאישום הנוגע לנהיגה ללא רשיון נהיגה. ביהמ"ש קבע כי המבקש נטל רכב אשר חנה בחניון כ-30 חודשים, והוא נתפס נוהג ברכב הגנוב כאשר ברשותו הכלים ששימשו אותו בפועל להנעת הרכב. ביהמ"ש קבע כי אין לקבל את לקיחתו של הרכב כמימושה של זכות שניתנה לו (למבקש) כביכול, בין במפורש ובין "מכח מציאת חפץ שאין לו בעלים". בהליך האמור היה המערער מיוצג ע"י עו"ד. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי ובו היה מיוצג ע"י הסניגוריה הציבורית. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
המבקש טוען כי שגה בימ"ש השלום אשר הרשיעו בעבירה של גניבת רכב, הגם שעסקינן ברכב נטוש. עוד טוען הוא כי לא זכה לייצוג הוגן בביהמ"ש המחוזי, כיוון שסניגורו הציבורי לא טען כי הרכב היה רכב שהופקר. לגבי טענתו הראשונה של המבקש, כי לא נדונה השאלה המשפטית, האם ניתן לגנוב רכב שננטש, הרי שעסקינן בטענה ערעורית בטיבה. לעניין טענתו לגבי הכשל בייצוגו בביהמ"ש המחוזי, המבקש לא הביא כל ראייה ממנה ניתן ללמוד כי עורך דינו כשל בייצוגו. אכן, ייצוג לקוי יכול שיהווה, בנסיבות מסויימות, עילה לקיומו של משפט חוזר. עם זאת, טענותיו הכלליות של המבקש כי עורך דינו לא טען טענה זו או אחרת או כי הגיע להסכם אשר המבקש אינו שבע רצון ממנו (הגם שסביר להניח כי הסניגור ראה בו כמיטיב עם מרשו) - אין בהם כדי להצביע על כשל בייצוג. בוודאי שהמבקש לא הצביע על ייצוג כה כושל עד שיש בו כדי לעורר "חשש של ממש" כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסי לין למבקש, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין למשיבה. 8.11.00).

בש"פ 7477/00 - שחר אהרון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של קשר ליידוי אבנים על מכוניות ערביות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בקשירת קשר ליידות אבנים על מכוניות ערביות. משלא הגיעו מכוניות ערביות נזרקו אבנים לעבר שומר באתר בנייה סמוך. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי העורר לא יידה אבנים וחלקו בפרשה היה לצפות במכוניות הנוסעות ולהבחין בין מכוניות של יהודים לבין מכוניות של ערבים. עוד טען כי מטעם זה וכן בשל הרגיעה שהשתררה ראוי להסתפק בחלופה של "מעצר בית" בישיבת ההסדר "מעלה אפרים", הנמצאת במקום מבודד, בהשגחת ראש הישיבה. הערר נדחה.
מתוך הודעתו של העורר במשטרה עולה שהיה יוזם ומתכנן של מעשי יידוי האבנים. אכן, מדובר, בצעיר כבן 19 שנים, ללא הרשעות קודמות, תלמיד ישיבת הסדר. כמו כן יש, אולי, מקום להשערה כי חלה רגיעה כלשהי בערינו וברחובותינו. בהחלטות שניתנו לאחרונה הובעה הדעה כי "בזמנים שבהם לוחשות עדיין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש... יש לאחוז במידת הזהירות היתירה". יתכן שהגיעה השעה לחזור לשקול שוב את האיזון הראוי בין השיקולים. לעניינו של העורר יש לשקול את העובדה שעד שמשפטו יתקיים ישהה במעצר תקופה של כשלשה חודשים. גם החלופה למעצר שהוצעה היא, לכאורה, חלופה שיש בה כדי להניח את הדעת. אעפ"כ, אחרי בחינתם של כל אלה, המסקנה, המושתתת בעיקר על תפקידו של העורר בפרשה, היא שאין מנוס מהמשך מעצרו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יעקב קמר לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 10.11.00).

בש"פ 7937/00 - מדינת ישראל נגד אחמד בן חאלד מחאמיד

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של יידוי אבנים על אוטובוס (הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי יחד עם אחרים יידה אבנים לעבר אוטובוס ורכב משטרתי שנסע בעקבותיו, באזור צומת אום אל פאחם. מהרכב המשטרתי יצאו שוטרים, ואלה דרשו מהמשיב לעצור, והתפתח מרדף, שבמהלכו הלם המשיב בפניו של אחד השוטרים. המדינה עתרה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש קבע שבידי העוררת ראיות לכאורה, להוכיח את הנטען בכתב האישום. ביהמ"ש הורה לשחרר את המשיב בערבות. הערר נתקבל.
הנמקתו של בימ"ש קמא, המושתתת על רגיעה יחסית המסתמנת בין חלקי האוכלוסייה השונים, אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת. "רוחות המלחמה" עדיין מנשבות בארץ והאפשרות להתלקחות חדשה שרירה וקיימת. אך לא בכך בלבד מתמצה העניין, הואיל ויידוי אבנים על רכב נוסע, גם בימים בהם שוררת רגיעה מוחלטת, היא עבירה שסכנתה רבה, מאחר והמעשה עלול להסתיים לא רק בגרימת נזק לרכוש או בהפרעה לתחבורה, אלא גם בקיפוח חיי אדם. את הסכנה הזו צריך לקדם באמצעי הגנה, גם אם אלה כרוכים בשלילת חירותו של אדם, ובמיוחד ראוי לנהוג כך ביחס למי שסכנתם אינה עוד רק פוטנציאלית, אלא מוכחת. המשיב נהג באלימות יוצאת דופן, ביידוי האבנים לעבר רכבים נוסעים וגם במהלך תקיפתו של שוטר, ועל כן לא היה מקום להורות על שחרורו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד מיכאל קרשן לעוררת, עו"ד אניס ריאד למשיב. 9.11.00).

דנ"פ 6890/00 - מנשה חורי נגד מדינת ישראל

*דחיית טענת התיישנות בעבירות מין (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביצוע עבירות אינוס ועבירות מין נוספות בקטין בן משפחה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת כתב האישום מחמת התיישנות. הוא קבע כי סעיף 254 לחוק העונשין שקבע עבירות שונות בהן שונו מועדי ההתיישנות אינו
חל על ענייננו ועל כן עברה תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעור המדינה וקבע כי לגבי עבירות מסויימות שבהן הואשם המבקש לא חלה התיישנות. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, בפסה"ד נשוא העתירה נדונה לראשונה תחולתו של סעיף 354 לחוק העונשין ונקבעה הלכה חדשה לעניין זה. אולם בכך אין די. כפי שנפסק "לצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא נדרש כי אלו יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסה"ד טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה" וכו'. תנאים אלה לא התקיימו בפסה"ד נשוא העתירה. פרשנותו של ביהמ"ש העליון מעוגנת היטב בתכלית הסעיף.

(בפני: השופט אור. עוה"ד ששי גז ואלי כהן למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.11.00).

ע.א. 4911/00 - הסופרת קורינה נגד נציגות הבית... ע"י הגב' כוכבה כהן

*סירוב פסילה בטענה שהשופט יעץ לצד השני למנות עו"ד (ערעור סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת היא חייבת בתיק הוצל"פ. לטענתה, במסגרת חקירת יכולת שנערכה לה, פנה ראש ההוצל"פ אל הזוכים ויעץ להם לפנות לעו"ד על מנת שזה יתחיל בהליך של כינוס נכסי המערערת ומכירת דירתה. בעקבות זאת הגישה המערערת בקשה לראש ההוצל"פ כי יפסול עצמו. בבקשתה, מציינת המערערת כי בדבריו האמורים העניק ראש ההוצל"פ ייעוץ משפטי לטובת הזוכים, ויש בכך פגיעה בזכותה למשפט ללא משוא פנים. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה והערעור נדחה. ביהמ"ש רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים. אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך.

(בפני: הנשיא ברק. 11.10.00).

ע.פ. 1320/00 - יורם פרג'ון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).

המערער נהג ברכב בשעת תאורה, כשהוא שתוי. רכבו של המערער הורד מן הכביש בעבר בגלל תאונה והוא לא קיבל מחדש רישוי לרכבו ובעת התאונה נהג ללא רישוי רכב וללא ביטוח. אותה עת חנו בשולים זה מול זה שני כלי רכב כשנהג אחד מכלי הרכב עמד להתניע את רכבו בעזרת כבלים מחוברים לרכב האחר, כשהוא עומד בתוך השולים. המערער פגע בכלי הרכב החונים וגרם למותו של אחד הנהגים. המערער המשיך בנסיעתו ובסופו של דבר התנגש בעץ ונפצע בעצמו. לא היו סימני בלימה כלשהם בכביש. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל וכן פסל אותו מנהיגה לצמיתות. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל לעניין הפסילה מנהיגה.
באשר להרשעה - הסניגור ניסה לשוות לערעור אופי משפטי אבל לאמיתו של דבר זהו ערעור עובדתי מובהק ואין עילה להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - נסיבות המקרה חמורות עד למאוד. התנהגותו של המערער היא פזיזה ביותר וחסרת אחריות, הן בזלזולו בחוק שהתבטאה בנהיגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח גם אם אלה לא היו בין הגורמים לתאונה והן בשכרותו שהיתה הגורם המכריע לאסון הטראגי. כל אלה אינם מצדיקים התערבות בעונש המאסר שהושת על המערער. עם זאת, בהתחשב בגילו ובמשלח ידו של המערער ראוי לקצר את תקופת פסילת הרשיון ל-15 שנה מיום שחרורו מהמאסר.