רע"א 5072/00 - איזי יוגב תעשיות בע"מ ואח' נגד מסגרית האחים אבו בע"מ ואח'
*סירוב ביהמ"ש להעניק צו מניעה זמני(הבקשה נדחתה).
א. המבקשות הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה נגד המשיבים להימנע מלייצר ומלשווק פינות לארגזי משאיות, כפי שתוארו בכתב התביעה, בטענה שמדובר במדגם רשום שבבעלותן, המגן על "עיצוב ייחודי של פינה אוירו-דינמית לארגזי משאיות" (להלן: "הפינה"). במסגרת התביעה ביקשו סעד של צו מניעה זמני. ביהמ"ש דחה את הבקשה. משניתנה ההחלטה ביקשו המבקשות לתת פס"ד בתביעה העיקרית "נוכח התשתית הראייתית שהונחה בדיון בצו המניעה הזמני ועל הסכמתם של הצדדים כפי שהובעה בסיכומיהם". בקשה זו נדחתה בהחלטה כי השופט שידון בתביעה העיקרית יחליט לפי שיקול דעתו אם ליתן פס"ד כבקשת המבקשות. הבקשה לרשות ערעור על שתי ההחלטות נדחתה.
ב. הטעם העיקרי שעל פיו דחה ביהמ"ש את הבקשה לצו מניעה זמני הוא כי המבקשות לא פעלו בנקיון כפיים בכך שלא קיימו את החובה של "גילוי מלא של העובדות הרלבנטיות" וכן העלו "טיעונים כוזבים". התשובה לשאלה האם לעולם דוחים את בקשתו של מי שבא לבקש סעד זמני, וידיו אינן נקיות, או שבא שלא בתום לב - כאשר יסודה של הבקשה בהפרת זכות שבדין - אינה פשוטה ופתרונה אינו קל. כרוכות בה שאלות שונות. אך במקרה הנדון אין צורך לדון בשאלות אלה הואיל ודינה של הבקשה להידחות מארבעה טעמים: המבקשות באו לביהמ"ש שלא בנקיון כפיים ושלא בתום לב. הלכה עתיקת יומין היא שאין פותחים למבקש כזה את שערי ביהמ"ש; הפינה אינה מקורית ממש, אלא פרי התאמה של פינה שפיתחה חברה אמריקאית; הלכה פסוקה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים; ככל הנראה צפוי סיומו של הדיון בתביעה העיקרית בחודשים הקרובים ואולי אף ניתן להקדימו, כך שנזקיהן הנטענים של המבקשות יפחתו.
ג. אשר להחלטה כי השופט שידון בתיק הוא שיתן את ההחלטה הסופית - החלטה זו היא החלטה "מינהלית" גרידא שהעבירה את התיק לשופט אחר לכתיבת פס"ד. בהחלטה זאת - שניתנה, ככל הנראה, בשל סדרי העבודה בבית המשפט המחוזי - אין מקום להתערב וספק אם היה מקום לערער עליה.
(בפני: השופט טירקל. 3.12.00).
ע.פ. 1619/00 - ראמז אלרוזי נגד מדינת ישראל
*המשך דיון בחומרת העונש כאשר המערער נפטר והעונש שמדובר בו הוא קנס שהעזבון יצטרך לשלם(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל עם פטירת המערער).
א. המערער הורשע על יסוד הודאתו בעובדות בעבירות שונות וביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש מאסר, חלקו לריצוי בפועל וחלקו על תנאי, ולתשלום קנס בסך 1500 ש"ח. המערער הגיש ערעור על חומרת העונש. בעוד הערעור תלוי ועומד, נפטר המערער בבית הסוהר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. שאלה היא מה דינו של הערעור. על פי סעיף 236 לחסד"פ אם "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". ואולם על פי תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, רשאי ביהמ"ש - לבקשת בן משפחתו של נאשם שנפטר במהלך הדיון בערעורו - להורות שהדיון בערעור יימשך חרף פטירת הנאשם. הרציונאל העיקרי שביסוד הוראה זו הוא לאפשר לבני משפחתו או לעזבונו של נאשם שנפטר להשיג בערכאת הערעור פס"ד המטהר את המנוח מהרשעתו בדין. ואולם לעתים עשויה להיות הצדקה לתת רשות להמשך הערעור,
גם כשהערעור איננו מופנה נגד ההרשעה אלא נגד חומרת גזר הדין בלבד. כך הוא, למשל, מקום שהמערער משיג על חיובו בקנס או על צו חילוט, שעל פי הדין הופכים עם פטירתו לחיובים של עזבונו. במקרה שלפנינו נגזר על המערער המנוח תשלום קנס. ביהמ"ש המחוזי התיר למנוח לשלם את הקנס בתשלומים לשיעורים. אין נתונים אם עד לפטירתו שילם המנוח חלק כלשהו מהקנס שהוטל עליו. משפחתו של המערער מתגוררת בעזה ובידי הסניגורית לא עלה להתקשר עם המשפחה כדי לברר את רצונה ביחס להגשת בקשה להמשך הדיון בערעור. בנסיבות אלו הסכים ב"כ המדינה שהערעור יתקבל במובן זה שהקנס שטרם שולם עד לפטירת המנוח יתבטל.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד ר. יצחקי למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 28.11.00).
ע.א. 6095/00 - מדינת ישראל נגד סאלח ח'באוי ואח'
*הסעד שיכול בימ"ש לתת בערעור בחירות אינו כולל סעד שלפיו יתחלק המנדט שבמחלוקת בין שתי רשימות. *הכרעה על דרך הפשרה אינה ראוייה בערעור בחירות(מחוזי חיפה - ה.פ. 254/00 - הערעור נדחה).
א. ביום 10.11.98 התקיימו בישוב ג'וליס בחירות למועצה המקומית ולראשות המועצה. המשיב השלישי נבחר לראשות המועצה. רשימת "אמת" זכתה בשני מנדטים, ואילו רשימת "האחווה והשוויון", המשיבה השניה, חסר היה לה קול אחד על מנת שתקבל מנדט אחד, ובמקרה כזה רשימת "אמת" היתה מקבלת רק מנדט אחד. המשיבים 1 ו-2 הגישו בביהמ"ש המחוזי ערעור על תוצאות הבחירות בטענות פסלות שונות. בדיון שהתקיים בפני השופט ברלינר, הסכימו הצדדים, על פי הצעת ביהמ"ש, כי יינתן פס"ד על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לפי הצעה זו, תונהג רוטציה בין המועמדים, כך שבמחצית הראשונה של הקדנציה יכהנו כחברי מועצה שני נציגים של רשימת "אמת", והחל ביום 1.4.00 יכהן רק חבר אחד מטעם רשימה זו ובמקום החבר השני מרשימה זו יכהן המשיב 1 מרשימת "האחווה והשוויון". הוסכם גם, שבהתאם לכך ביום 31.3.00 ישונו תוצאות הבחירות ומרשימת "אמת" יגרע מנדט אחד אשר יינתן לרשימת "האחווה והשוויון", המשיבה השניה. ההסכמה היתה בין כל הצדדים לערעור, כולל נציג המערערת. על יסוד הסכמה זו, ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פס"ד על דרך הפשרה שאימץ את ההסכם.
ב. משך כל התקופה ניסו אנשי "אחווה ושוויון" לקבל אישור ממשרד הפנים להסכם הרוטציה האמור. המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים השיבם, בשם מנכ"ל משרד הפנים, כי המנכ"ל אינו מאשר הסכמי רוטציה וכי לא קיימים אישורים כאלה. ביום 31.3.00 הודיע המועמד השני ברשימת "אמת", על התפטרותו מחברותו במועצה. ביום 4.4.00 פנה המשיב 1 למשיב 3, בהתבססו על פסה"ד הראשון, וציין כי הוא חבר מועצה. המשיב 3 השיב לו כי הוא עצמו לא היה צד להליך המשפטי נשוא פסה"ד וכי לא ברור לו מכח מה טוען המשיב הראשון כי הוא חבר מועצה. המשיב פנה לביהמ"ש בבקשה להצהיר כי הוא חבר המועצה וביהמ"ש קיבל את העתירה. הערעור נדחה.
ג. במהלך הטיעון חזרה בה המדינה מהערעור, על אף שלא נשתנתה עמדתה שפסה"ד הראשון בטעות יסודו. מטעם זה דין הערעור להידחות. לחזרה מן הערעור הביאה הצטברות של מספר נימוקים: ראשית, פסה"ד הראשון ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א, על דעת ובהסכמת נציג המערערת אשר היה צד לדיון אם כי הסכמתו ניתנה בטעות; שנית, על פסה"ד הראשון לא הוגשה בקשה לרשות ערעור והוא הפך לפס"ד סופי; שלישית, לאור תוצאות פסה"ד הראשון, הושמדו כל פתקי הבחירות. למרות החזרה מהערעור הרי במספר עניינים מתבקשות מספר הערות.
ד. ההערה הראשונה מתייחסת לפסק הדין הראשון. בערעור על תוצאות בחירות לרשות מקומית, רשאי ביהמ"ש "לבטל את הבחירות בכלל או באזור קלפי מסויים ולצוות
על עריכתן שנית". ביהמ"ש אינו מוסמך להושיט סעד על פיו יתחלק המנדט בין שתי רשימות, כך שבחלק מהתקופה עד לבחירות הבאות יינתן המנדט לרשימה א' ובחלק האחר שלו לרשימה ב', כפי שפסק ביהמ"ש בפסה"ד הראשון.
ה. ההערה השניה נוגעת לכך שהתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש בפסק הדין הראשון, סותרת את תכלית חוק הבחירות לקיים בחירות בהן יוכלו הבוחרים להביע את דעתם ולהבטיח שרצון הבוחרים ימצא את ביטויו בתוצאותיהן. חלוקה של מנדט בין רשימות שונות, מסלפת את רצון הבוחר, אפילו שנציגי שתי הרשימות יסכימו לכך.
ו. ההערה השלישית מתייחסת למתן פסה"ד הראשון על דרך הפשרה. פס"ד על דרך הפשרה יכול להינתן רק "בעניין אזרחי", כאמור בסעיף 79א. האם ערעור בחירות הינו "עניין אזרחי", במובן סעיף 79א? אם התשובה לכך חיובית - האם ראוי ליתן פס"ד בעניין בחירות על דרך הפשרה? ביהמ"ש המחוזי ענה על שתי שאלות אלה בחיוב. אין צורך להכריע בשאלה הראשונה. די בכך שאפילו יחשב ערעור בחירות לעניין אזרחי במובן סעיף 79א, הכרעה בו על דרך הפשרה אינה ראויה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עוה"ד אדם פיש וישי שנידור למשיבים 1,2, עו"ד אדגר דכואר למשיב 3. 14.12.00).
רע"א 292/99 - שיכון עובדים בע"מ נגד המנהל המיוחד של טש"ת חברה קבלנית ואח'
*קדימויות בין נושים ותשלומים ע"י מנהל מיוחד של חברה שניתן לגביה צו הקפאת הליכים(הבקשה נדחתה).
א. בשנת 96 התקשרו שיכון עובדים ובנק טפחות בהסכם ליווי פיננסי עם טש"ת חברה לבנין (להלן: טש"ת), לביצוע פרוייקט בנייה בן 114 יחידות דיור. שיכון עובדים ערבה לחובותיה של טש"ת כלפי בנק טפחות. לצורך ביצוע הסכם הליווי הפיננסי פתחה טש"ת חשבון בבנק הפועלים (להלן: חשבון הפרוייקט), והוסכם כי כל התקבולים ממכירת הדירות, לרבות מע"מ, יופקדו בחשבון זה. להבטחת חובות טש"ת כלפי בנק טפחות שועבד, בין היתר, חשבון הפרוייקט לטובת בנק טפחות בשעבוד ספציפי בדרגה ראשונה. הוסכם כי כספי מע"מ בגין התקבולים ממכירת יחידות דיור ישוחררו לטש"ת עפ"י דו"ח תקבולים שיישלח לבנק מדי חודש. בשנת 98 נקלעה טש"ת לקשיים כלכליים וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים וכן מונה נאמן מנהל מיוחד לפי חוק החברות. במהלך הניהול המיוחד נמכרו דירות בפרוייקט והופקדו כספים בחשבון הבנק. המנהל המיוחד צריך היה לשלם מע"מ בגין התקבולים עבור מכירת הדירות. הוא ביקש לשלם את המע"מ מתוך הכספים שהופקדו בחשבון ליווי הפרוייקט, אך שיכון עובדים התנגדה לכך ומנעה את הוצאת הכספים מהחשבון. המנהל המיוחד פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בפניו מתנהל הסדר הנושים, בבקשה לצוות על בנק טפחות לשלם מחשבון ליווי הפרוייקט את התשלום לרשויות המע"מ. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במקרה הנדון חובות המע"מ קודמים לזכויות הנושים המובטחים, מכיוון שהם הכרחיים לשם מימוש הנכסים. ההסדר התחיקתי של שיקום חברות לפי סעיף 233 לפקודת החברות לוקה בחסר ולכן נוצר בפרקטיקה השיפוטית מעין שילוב בין דיני הסדר נושים למטרת שיקום לבין דיני הפירוק. בתחומים רבים דיני הפירוק משמשים מקור להשלמת החסרים בדיני הסדר נושים. גם סוגיית הקדימויות בין הנושים ביחס לחובות שנוצרו במהלך הניהול המיוחד לא זכתה להסדר תחיקתי. מן הראוי כי הפתרון לסוגיית הקדימויות יעוצב אף הוא בהשראת דיני הפירוק, בשינויים המחוייבים. על פי דיני הפירוק, חוב שנוצר לאחר "המועד הקובע" אינו "בר תביעה" בפירוק ואינו כפוף לדיני הקדימה הרגילים החלים על תשלום חובות בפירוק. כלל נוסף הוא שהנושים המובטחים משתתפים בהוצאות הפירוק הנוגעות למימוש נכסי החברה או לשמירה על
שלמותם של נכסים אלה, כאשר צמחה לנושים המבוטחים תועלת כלשהי מהמימוש או מהשמירה על שלמות הנכס. אין ספק שתשלום מיסים נמנה על ההוצאות ההכרחיות של שמירת הנכסים ומימושם ואין מחלוקת כי הוא קודם לזכויותיהם של הנושים המובטחים.
ג. "המועד הקובע" לעניין זה בהסדר נושים הוא המועד בו נתן בימ"ש צו הקפאת הליכים, לפי סעיף 233(א1). חוב המע"מ נשוא הדיון נוצר במהלך הניהול המיוחד, לאחר הצו להקפאת הליכים. מכאן שהחוב נוצר לאחר "המועד הקובע" והוא אינו חוב "בר תביעה" במסגרת הסדר הנושים ואינו כפוף לסדר הקדימויות הרגיל של הסדר הנושים. התוצאה היא, כי לגבי חוב המע"מ שהוא מושא הדיון, חלות הוראות הדין הכלליות בנוגע לתשלום מע"מ. הוראות אלה מחייבות את המוכר לשלם מע"מ והן מטילות סנקציות פליליות ופיסקליות בגין אי תשלום המס.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יאיר גרין וניצן שמואלי למבקשת, עוה"ד גיל הירשמן ודוד פורר למשיבים. 21.12.00).
ע.פ. 4597/00 - דוד עובדיה נגד מדינת ישראל
*היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של תקיפה בכוונה לגרום חבלה חמורה. *הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות(מחוזי באר שבע - ת.פ. 8136/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המתלונן, עו"ד, פתח בהליכי הוצל"פ נגד אמו של המערער בגין חוב שחבה ללקוחו. על רקע זה, הגיע המערער למשרדו של המתלונן בבוקר יום ה-16.11.97, נכנס לחדרו של המתלונן תקף אותו ודקר אותו באולר מספר דקירות, בפלג גופו העליון. לא נגרמו למתלונן חבלות רציניות, ורק אחת מהדקירות, שפגעה באזנו, גרמה לחתך ולדימום. ביהמ"ש קמא הגיע למסקנה כי "משהוכח שהנאשם תקף את המתלונן באמצעות סכין עמו הצטייד מראש, ודקר אותו מספר פעמים, הרי שיש להסיק מכך שהעמיד את המתלונן בפני סכנה ממשית לגרימת חבלה בגופו... בהיעדר הסבר מתקבל על הדעת מצד המערער למעשיו... התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה גם להוכחת סעיף האישום שיוחס לנאשם", היינו, הכוונה המיוחדת "להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה", כנדרש בסעיף 329 לחוק. ביהמ"ש גזר למערער מאסר של 3 שנים בפועל ושנה על תנאי. הערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. נותר ספק באשר למסקנה המשפטית אותה הסיק ביהמ"ש לעניין הוכחת היסוד הנפשי הדרוש על פי סעיף 329(1) לחוק. ביהמ"ש קמא ציין בהכרעת הדין כי מדובר בעבירה אשר ביחס אליה נדרש להוכיח כוונה מיוחדת לגרום לתוצאה של חבלה חמורה, ולדעתו כוונה זו נלמדת מהנסיבות האובייקטיביות של הסכנה אשר בפניה העמיד המערער את המתלונן. בכך החיל למעשה את הלכת הצפיות על פי סעיף 20(ב) לחוק. ספק אם בנסיבות העניין מתקיימת צפיית התוצאה כקרובה לוודאי, ואם ניתן להסיק מהמעשה ומטיב הסכנה את הכוונה לגרימת חבלה חמורה כנדרש על פי סעיף 329(1) לחוק. ודאי הוא שהמערער הגיע למשרדו של המערער בכוונה לחבול בו והוא אכן תקף אותו באגרופים ובמהלך האירועים אף שלף אולר ודקר אותו, אך העבירה אשר הוכח כי המערער ביצע היא פציעה בנסיבות מחמירות תוך שימוש בנשק קר, עבירה על פי סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 334 לחוק. היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו הוא פזיזות כמשמעותה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין ויסוד זה הוכח ללא צל של ספק.
ג. אשר לעונש - גם אילו הורשע המערער מלכתחילה על פי הסעיף שהורשע עתה, ניתן היה לגזור את העונש שהושת עליו. תקיפתו של עו"ד עקב מילוי תפקידו מערערת את סדרי החברה התקינים ויש להעניש על כך בכל חומרת הדין. בכל זאת הוחלט להקל בעונש משום שסעיף העבירה בו הורשע עתה המערער הוא פחות חמור מהרשעתו המקורית,
ובעיקר הנסיבות האישיות המיוחדות והקשות שפורטו בתסקיר שרות המבחן. בשל נסיבות אלה הביע גם ב"כ המדינה הסכמתו להקלה מסויימת בעונש. לפיכך, יועמד המאסר בפועל על שנתיים בלבד.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גיל דחוח למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.12.00).
בש"פ 8706+8322/00 - מדינת ישראל נגד קאיד אל-אמיטל ואח'
*הארכה שניה של מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח. *הסכמת נאשם למעצר עד תום ההליכים(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים ואדם נוסף (עודה) הואשמו בעבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע רצח. מדובר בסכסוך דמים בין משפחות, שהביא לאירוע בו השתתפו המשיבים ואחרים, שירו באדם, שהספיק - לאחר שנורה ובטרם מת מפצעיו - לירות באחד מתוקפיו ולהורגו. שני חשודים אחרים בפרשה נעצרו ושוחררו בחלופת מעצר. נאשם נוסף, עודה, שוחרר אף הוא לחלופת מעצר. בהליך המעצר עד תום ההליכים, הסכימו המשיבים, באמצעות סינגורם דאז, למעצר, תוך שמירת זכותם להגיש בקשה לעיון חוזר "בכל שלב מבלי להראות שינוי נסיבות". משחלפו 9 חודשים למעצר, הגישה המדינה בקשה להארכת המעצר ב-90 ימים וביהמ"ש נענה לבקשה. במקביל, הגיש המשיב פאיז לביהמ"ש המחוזי, בקשה לעיון חוזר במעצרו. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האשמות המיוחסות לפאיז, והותיר את ההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים על כנה. עררו של פאיז על דחיית הבקשה בעיון חוזר נדחה ובקשת המדינה להארכה שניה של המעצר נתקבלה.
ב. אשר לעררו של פאיז - על דחיית הבקשה לעיון חוזר - כאשר קיימת בפי סניגור טענה בדבר היעדר ראיות לכאורה, ראוי שתועלה בבקשה המקורית למעצר עד תום ההליכים. מדובר בחירותו של נאשם שחזקת החפות עדיין עומדת לו והוא עומד בפני מעצר עד תום ההליכים נגדו, בהסכמה, מבלי שנתקיים דיון בבקשת המעצר. רק לאחר שפאיז היה נתון במעצר חודשים ארוכים, עשה הסניגור (שהחליף את קודמו) "שימוש" בזכות שנשמרה על ידו, ביקש עיון חוזר והעלה את הטענה לפיה מלכתחילה לא היו ראיות לכאורה נגד פאיז. הצדדים הבהירו כי נהוג להסכים על מעצר או על הארכתו. בעיקרון, אין למצוא דופי בהסכמת נאשם, באמצעות סניגורו, לבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, ובהיענות ביהמ"ש להסכמה כזו מבלי לפשפש בטיבה של ההסכמה. לא כך, כאשר הסניגור שומר על זכותו להגישה בקשה לעיון חוזר גם ללא שינוי נסיבות. במקרה כזה, ראוי שהתביעה תנקוט עמדה לעניין מתן הסכמתה וראוי שביהמ"ש יבחן אם יש להותיר זכות כזו תלויה ועומדת, עד שיעלה הרצון מלפני הסניגור להשתמש בה. לגופו של עניין קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס העבירות המיוחסות לפאיז, גם אם תשתית זו נסמכת על ראיות נסיבתיות, ועל כן יש לדחות את עררו של פאיז.
ג. באשר לבקשתה של המדינה להארכת המעצר - המשפט איננו מתנהל בקצב משביע רצון ועל ביהמ"ש המחוזי לעשות כל מאמץ כדי לקבוע את שמיעתו ברצף ובהקדם. אולם, נוכח הסכסוך העקוב מדם שהביא למותם של שני אנשים ולנוכח הסיכון הרב הטמון במשיבים (ש"חשבונם" עם יריביהם ככל הנראה אינו סגור עדיין) אין לקחת סיכון ולשחררם מן המעצר, מה עוד שאם יורשעו בעבירות המיוחסות להם, צפוי להם מאסר לתקופה מאוד ממושכת.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 19.12.00).
רע"א 5276/98 - מנחם צבי ואח' נגד לאה (ברט) פרץ
*הגשת כתב ערעור לאחר קבלת רשות ערעור היא עניין טכני בלבד(בקשת המשיבה לביטול החלטה בדבר סיכומים בכתב בטענה שאין "ערעור חוקי" - הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש החליט לאמור "רשות ערעור כמבוקש. התיק יועבר לגישור. בתום הליך הגישור ימסרו לנו המבקשים הודעה. על פי תוכנה נחליט על אופן המשך הטיפול בערעור". ביום 26.10.00 הודיעו הצדדים (בהודעה משותפת) כי הגישור לא צלח וכי "לאור הנ"ל, אין מנוס מהחזרת התיק לביהמ"ש העליון". נוכח הודעה זו הורה ביהמ"ש לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. עתה פונה המשיבה (שהיא המשיבה לבקשת רשות ערעור) בבקשה לביטול ההחלטה על הגשת סיכומים בטענה כי משלא הוגש ערעור במועד אין בפני ביהמ"ש כל ערעור וממילא אין ניתן להורות על הגשת סיכומים במסגרתו. הטענה נדחתה.
ב. מההחלטה על העברת הנושא לגישור עולה, כי ביהמ"ש ניגש, למעשה, לגופו של ערעור ובנסיבות העניין התייתר הצורך בהגשת הודעת ערעור (מה גם שנוכח הסכמת הצדדים לפנות להליכי גישור הושעו ממילא הליכי הערעור). זאת ועוד, כבר הוער בעבר, כי: "הגשתו של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא במידה רבה עניין טכני, שהרי מכח תקנה 416 פטור המערער מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור ואף להגיש עיקרי טיעון; משניתנה רשות לערער בנסיבות אלו משמש כתב הערעור אך כהודעה לבעלי הדין שכנגד שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד הנימוקים שבבקשה. איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו פוגע פחות ב"חסינות" שניתנה לבעלי הדין שכנגד מפני תקיפה של פסה"ד מאשר במקרים אחרים, שהרי ה"מסמך" המרכזי שישמש תשתית לערעור הוא הבקשה לרשות לערער" (בש"א 4609/96 סביר נ"ב 248 - תקליטור סביר). גם השתהותה של המשיבה עומדת בעוכריה. לו רצתה בכך יכלה להעלות את טענותיה מיום שחלפו 30 יום ממועד מתן ההחלטה על הגישור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' אורנה ברנד למבקשים, עו"ד אריה חגאג למשיבה. 17.12.00).
ע.א. 3392/93 - אבולהיג'א איברהים נגד אלון הגליל - מושב עובדים... ואח'
*נגד מי מהצדדים בערכאה הראשונה ניתן להגיש ערעור שכנגד. *חלוקת אחריות בין קבלן ובין מפקח על הבניה כאשר יש ליקויים בבנייה. *ניתן לפסוק בפריט נזק מסויים יותר משנדרש בכתב התביעה כאשר הסכום בכללו אינו עולה על הסכום הנתבע(מחוזי נצרת - ת.א. 68/88 + 777/87 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. המשיבים (להלן: המשתכנים), חברי אלון הגליל - ביקשו להקים בתים בתחום אלון הגליל. המשיבה התקשרה בשם המשתכנים עם המשיבה 26, יעד מושב שיתופי, (להלן: יעד) בחוזה בו התחייבה יעד לספק שירותי ניהול ופיקוח על בניית הבתים. כן התקשרה המשיבה עם המערער (להלן: הקבלן) לבצע "עבודות שלד". בבתים שנבנו נתגלו ליקויים שונים, אשר בגינם תבעו אלון הגליל והמשתכנים את יעד ואת הקבלן. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה, וחוות דעתו של המומחה היוותה בסיס עובדתי להחלטותיו של ביהמ"ש ביחס לאחריות לנזקים ולגובה הפיצוי. על יעד הוטלה אחריות בלעדית לחלק מהנזקים וחיוב משותף עם הקבלן בחלק אחר. גם על הקבלן הוטלה אחריות באופן בלעדי לחלק מהנזקים וחיוב משותף עם יעד בחלק אחר. עיקר חיובו של הקבלן נוגע לנזק שנגרם בגין היווצרותם של סדקים בקירות החיצוניים. ביהמ"ש דחה, לעניין זה, את טענת הקבלן כי מקור הסדקים בהנחייה שקיבל מהמשיבים לסטות מהתכנון המקורי. הטענה נדחתה הן מן הטעם הדיוני, לפיו עלתה כדי שינוי חזית, והן לגופו של עניין - משום שלא הוכח קשר סיבתי בין הסטיות הנטענות לבין הסדקים שנוצרו. כמו כן חוייבו השניים בפיצוי על נזק לא ממוני שנגרם למשיבים ובשכר טרחת עורך דינם (באופן יחסי לסכום הפיצויים הכולל שבו חוייב כל אחד מהם). לנוכח דחייתן של חלק מהתביעות, לא נפסקו הוצאות משפט (למעט שכר טרחת עורך דין) למי מהצדדים. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
ב. טענותיו העיקריות של הקבלן מתייחסות לחלוקת האחריות בינו לבין יעד, אשר לטענתו צריכה היתה לשאת בכל הנזקים שנגרמו מביצוע העבודות. בנוסף טוען הקבלן, כי הסכום שנפסק למשתכנים עקב הסדקים בקירות (6,000 ש"ח) עולה על הסכום שתבעו המשיבים בהקשר זה (2,850 ש"ח). עוד טוען הקבלן, כי ביהמ"ש התעלם מהטענה, כי יתכן שהמשיבים היו יכולים להקטין את נזקם, לו היו פונים תחילה לקבלן בדרישה לביצוע תיקונים.
ג. עיקר הערעור שכנגד מופנה נגד יעד. אולם, יעד לא ערערה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ועל כן אין המערערים שכנגד רשאים להעלות טענות הנוגעות לה. המערערים שכנגד יכולים היו להגיש ערעור עצמאי מטעמם, על כל המשתמע מכך. אולם משבחרו שלא לעשות כן אין הם זכאים לנצל את הגשת ערעורו של הקבלן על מנת להעלות טענות כלפי יעד. הטענות היחידות שנותרו בערעור שכנגד מכוונות כנגד אי פסיקת פיצוי עבור הצורך בפינוי דירות המשתכנים במהלך ביצוע התיקונים וכנגד אי פסיקת הוצאות משפט למשיבים.
ד. יעד טוענת כי מבחינה דיונית, מנוע הקבלן מלתקוף אותה בערעור. בביהמ"ש המחוזי לא ביקש הקבלן כל סעד ביחס אליה, וממילא לא היתה פסיקה הנוגעת ביחסים ביניהם. לפיכך, טוענת יעד, הקבלן אינו רשאי לפתוח חזית חדשה עימה בשלב הערעור. אכן, שאלה היא אם רשאי הקבלן לטעון, בשלב הערעור, כי על יעד לשאת בחיובים שהוטלו עליו, כולם או חלקם. ביהמ"ש רשאי אמנם לחלק את האחריות לדמי נזק בין נתבעים, אפילו לא הוגשה הודעת צד ג' - ובלבד שאחד הנתבעים ביקש זאת, "לפחות בסיום הדיון". בענייננו לא העלה הקבלן את דרישת ההשתתפות בערכאה ראשונה. אי לכך, וככל שערעורו של הקבלן מכוון לעניין דרישת ההשתתפות מיעד יש לדחות את הערעור.
ה. לעניין הסדקים בקירות טוען הקבלן כי אחריותה הכוללת של יעד לתכנון ולפיקוח וסמכויותיה הרחבות להכתיב את דרכי העבודה די בהן על מנת לפטור את הקבלן מכל אחריות לנזקים השונים, שביהמ"ש קמא חייב בהם את הקבלן לבדו או את הקבלן ואת יעד באופן סולידרי. אכן, מעמדו המיוחד של בעל המקצוע המפקח על ביצוען של עבודות בניה עשוי להטיל עליו חובות מיוחדות. דברים אלה נכונים ביתר שאת כשמדובר במי שמרכז את הפיקוח על הפרויקט כולו, המבוצע ע"י מספר רב של קבלני משנה. אולם משמעות הדבר אינה מתן פטור גורף לקבלן המבצע או הטלת אחריות בלעדית (מוחלטת או מוגברת) על המפקח. אין להתערב בממצא שקבע ביהמ"ש המחוזי, לפיו נובעים הסדקים בקירות באופן בלעדי ממעשיו וממחדליו של הקבלן. אין גם מקום להתערב בממצא, לפיו לא ניתן היה לגלות פגמים אלה באמצעות פיקוח הדוק וסביר טרם מסירת המבנים.
ו. אשר לטענת הקבלן כי הסכום שנפסק בגין הסדקים בקירות עולה על הסכום הנקוב, תחת ראש נזק זה, בכתב התביעה - בעניין זה נפסק כבר כי ביהמ"ש אינו "מקפיד עם בעל דין בעניין ניסוח כתב התביעה, כשהעובדות הרלוונטיות התבררו די הצורך, והתיקון מתייחס רק... לשינוי בפרטי סכומי הפיצויים, שאינו מגדיל את סכום התביעה". בענייננו, הסכום הכולל שנפסק לזכות המשיבים נופל במידה משמעותית מן הסכום שנתבע על ידם. באשר לפסיקת ההוצאות - זו מסורה, בראש ובראשונה, לבימ"ש של ערכאה ראשונה, ובימ"ש שלערעור יתערב בו רק אם נפלה בפסיקת ההוצאות שגגה של ממש. שגגה כאמור לא נתגלתה בענייננו, בו זכו המשיבים אך במקצת תביעותיהם. לפיכך אין עילה להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שהסתפק - נוכח דחיית חלק ניכר מהתביעות - בפסיקת שכר טרחת עורך דין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ארנון אפרים למערערים, עוה"ד מאיר זנטי, מרואן מויס ואורי מזור למשיבים. 25.12.00).
רע"א 3588/00 - אלפונסו מכלוף נגד אברהם סעדיה
*קבלת ערעור על סירוב לבקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות להתגונן בטענת זיוף חתימה על שיק על סכום גבוה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב פתח בהליכי הוצל"פ כנגד המבקש, ובגידרם הגיש שיק, שביצועו נתבקש עד לסך של כ-1,5 מליון ש"ח (להלן: השיק). חמישה ימים לאחר שחלף המועד להגשת התנגדות לביצוע השיק, הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת המועד להגשת התנגדות כאמור ואליה צירף את כתב התנגדותו. טענת המבקש היתה, כי מצבו האישי הקשה והיותו טרוד בעיסקו ובהחזר חובות מנעו ממנו את האפשרות להגיש במועד בקשת התנגדות לביצוע השיק. עוד טען המבקש, כי ראוי להיענות לבקשתו להארכת המועד וזאת לנוכח טענתו כי השיק זויף, לנוכח הסכום הניכר הנקוב בשיק, ואף לנוכח הארכת המועד הקצרה המתבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להארכת המועד, בציינו כי אין טעם מיוחד המצדיק היענות לבקשתו, וכי ממילא המבקש לא הביא הסבר, בהקשר לטענת זיוף השיק, באשר לנסיבות שבהן הגיע השיק לידי המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, נסיבות אישיות דוגמת אלו שהציג המבקש אינן עולות כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד על פי תקנות סדרי הדין. ואולם, בנסיבות המקרה דנא - שבהן מדובר בשיק שהוצא על סכום ניכר וכאשר המבקש טוען כי השיק זויף - האיזון בין זכויות הצדדים מחייב להאריך את המועד להגשת התנגדות לביצוע השיק, וזאת על מנת לאפשר בירור לגוף העניין של זכויות הצדדים על פיו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יואל רביב למבקש, עו"ד אריה צ'צ'יק למשיב. 5.12.00).
רע"א 4367/00 - פנינה רוזנווסר ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה להכיר בתביעה כ"תביעה ייצוגית" (הבקשה נדחתה).
המבקשים, חוכרי מקרקעין מן המשיב, הגישו תביעה להחזר דמי היתר עבור תוספות בנייה, שניגבו ע"י המשיב - לטענת המבקשים - שלא כדין, עד לסכום של כ-230 אלף ש"ח. המבקשים הגישו לביהמ"ש בקשה לאישור תביעתם כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי הטעם העיקרי המצדיק הכרה בתובענה כייצוגית הוא בתובענות שמשמעותן הכספית לתובעים בודדים היא זניחה והן אינן מספקות תמריץ לתובעים לעמוד על זכויותיהם. טעם זה אינו חל על תביעת המבקשים, לנוכח סכומי התביעה הניכרים שכל אחד מן המבקשים תובע, וממילא אינו מצדיק את הפגיעה בזכותו של הפרט שלא להיכבל להכרעה שיפוטית שלא בחר בה, אם תאושר התובענה כייצוגית. עוד נקבע, כי סיכויי תביעת המבקשים אינם גבוהים במיוחד. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בעניינם של המבקשים מתעוררות שאלות כגון מניעות ושיהוי, שאינן מתעוררות לגבי תובעים פוטנציאליים אחרים. לבסוף נקבע, כי ממילא אם יינתן פסק דין לטובת המבקשים, המשיב - כרשות מינהלית - יהא מחוייב להשוות את מעמדם של חוכרים אחרים לזה של המבקשים, ולהחזיר אף להם דמי היתר שגבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מקום להעניק לתביעת המבקשים מעמד של תובענה ייצוגית, וזאת לנוכח סכום התביעה הגבוה יחסית ומתמרץ תובעים פוטנציאליים לעמוד לבד על זכויותיהם; לנוכח המאפיינים המבדילים את תביעת המבקשים מעניינם של תובעים אחרים; ולנוכח החשש כי המבקשים לא יזכו בתביעתם. בנסיבות אלו, וכאשר המשיב מצהיר, כי בכוונתו להחיל את פסה"ד שיינתן בתביעת המבקשים על כל תובע אחר במצבם של המבקשים - אין מקום למתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד שלמה רוזנווסר וגב' ענת קאופמן למבקשים, עו"ד גב' יעל מימון למשיב. 10.12.00).
ע.א. 6197/00 - אביגדור פלדמן, עו"ד נגד אהרון אמינוף, שופט
*דחיית בקשה להפחתת סכום ערבון בשיעור של 20,000 ש"ח כשהערעור הוא על חיוב של 10,000 ש"ח (בקשה להפחתת סכום ערבון - הבקשה נדחתה).
המערער חוייב בתשלום 10,000 ש"ח הוצאות אישיות. הוא הגיש ערעור על חיובו ונדרש להפקיד ערבון בסכום של 20,000 ש"ח. בקשתו היא להפחית את סכום הערבון, בטענה שהסכום אינו עומד בפרופורציה לסכום ההוצאות נושא הערעור, העומד על 10,000 ש"ח. ב"כ המדינה מתנגדת לבקשה. בין היתר טוענת היא כי מדובר בערעור סרק שסיכוייו להתקבל קלושים, וכי המערער טרם שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו, על אף שבקשתו לעיכוב ביצוע נדחתה. הבקשה נדחתה.
הסכום השנוי במחלוקת נושא הערעור מהווה, אמנם, שיקול משמעותי בקביעת סכום הערבון, אולם אין הוא שיקול יחיד. עצם ניהול הדיון בביהמ"ש מצריך עבודה הכרוכה בהוצאות, ועלותם של ההליכים אינה תלויה בהכרח בגובה הסכום הנדון. בנסיבות העניין, ובהתחשב בסכומים שביהמ"ש נוהג לפסוק בערעורים אזרחיים, סכום הערבון שנדרש מן המערער, שהוא מן הנמוכים המקובלים בערעורים אזרחיים, הוא סביר ואיננו מופרז.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 13.12.00).
ע.פ. 7484/00 - ביטון יוסי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט כשהנימוק היה כי השופט דן בעבר את הנאשם ומכיר את הרשעותיו הקודמות (הערעור נדחה).
במסגרת דיון של בימ"ש השלום בבאר שבע בתיק פלילי נגד המערער, התבקש השופט לפסול עצמו מלשבת בדינו של המערער, מאחר שהוא שפט את המערער ומכיר את הרשעותיו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
הלכה היא, שאין לפסול שופט מלשבת בדינו של נאשם רק משום שדן בעבר את הנאשם. השופט הוא שופט מקצועי, וחזקה עליו שידע להתעלם ממידע כאמור. הלכה זו ראויה היא, ואין מקום לסטות ממנה. בדיון הועלתה ע"י המערער טענה נוספת, לגביה הגיש תצהיר. על פי טענה זו, במסגרת הישיבה בה התבקש ביהמ"ש לפסול עצמו אמר השופט, כי המערער טוען בכל תיק שאחרים הם שהתקיפו אותו ולא הוא שהתקיף, ובסופו של דבר ההליכים נגדו מסתיימים בעיסקת טיעון. לתובע אשר התבקש למסור את תגובתו לטענה, לא זכור כי נאמרו דברים מסוג זה ע"י השופט. גם השופט, שנתבקש להגיב, אינו זוכר אמירה כזו.
(בפני: השופט אור. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.12.00).
רע"פ 7491/00 - שלום ברזילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של ריבוי נישואין כשנטען כי "הטקס הדתי" שנערך היה פגום (הבקשה נדחתה).
המבקש, רב על פי הסמכתו, הורשע בבימ"ש השלום בריבוי נישואין, עבירה לפי סעיף 176 לחוק העונשין. ביהמ"ש מצא, כי ביום 28.9.95, בנוכחות מוזמנים רבים, נשא המבקש, בעת שהיה נשוי לאחת, אישה אחרת, ע"י כך שהכניסה תחת חופה, ענד לאצבעה טבעת וקידשה כדת משה וישראל. מקביעות עובדתיות אלה הסיק ביהמ"ש כי המבקש נשא אישה שנייה בנישואין תקפים על פי דין תורה, הוא הדין הדתי לפיהם נערכו, ועל כן אשם הוא בעבירת ריבוי נישואין. בין מתן הכרעת הדין למתן גזר הדין, ועל פי המלצת ביהמ"ש, נתן המבקש לאשתו הראשונה גט סופי. בהתחשב בנתון זה, נגזרו למבקש ששה חודשים מאסר שיבוצעו בעבודות שירות וכן קנס בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, בציינו, כי אף אם בנישואין נשוא כתב האישום לא נתקיימו כל הדרישות הפורמליות שיש לקיים בעת עריכת נישואין על פי דין תורה, די ברכיבים שהוכחו בפני בימ"ש השלום בכדי לקיים את היסוד העובדתי בסעיף 176 לחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא הצביע על שאלה משפטית חשובה, שיש בה כדי להצדיק עריכת דיון שלישי בענייננו, ולא על עיוות דין שנגרם לו. מעבר לנחוץ ניתן לומר כי לאור האמור בסעיף 178 לחוק, אין הכרח, כי הנישואין השניים יהיו תקפים לכל דבר ועניין, ודי בכך, שהטקס שנערך איפשר למבקש להתחזות, כלפי האשה השנייה וכלפי מכריו, כנשוי מכח טקס זה.
(בפני: השופטת דורנר. 3.12.00).
ע.א. 4364/98 - עדיאל דדוש ואח' נגד חברת נ.ב. שיווק אלבומים בע"מ ואח'
*דחיית תביעה לפיצויים בגין פגיעה תוך משחק במשחק הקרוי "פוגים". *החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (הערעור נדחה).
המערער, קטין, נפגע בעינו כתוצאה ממשחק הקרוי "פוגים" כשדיסקית מחומר פלסטי קשיח, קלת משקל, אותה השליך תוך כדי משחק, נשברה וחלק ממנה פגע בעינו של הקטין. הוא הגיש תביעה נגד המשיבים שאותה השתית על רשלנות לפי פקודת הנזיקין ועל חוק האחריות למוצרים פגומים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
בנסיבות העניין אין מקום להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" על פי פקודת הנזיקין, באשר לא נתקיימו לפחות שנים משלשת תנאיו. החפץ לא היה בשליטת המשיבים בעת האירוע, ועצם העובדה שנשברה הדיסקית אינה מצביעה יותר על קיום רשלנות מאשר על היעדרה. באשר לחוק האחריות למוצרים פגומים - היות והמשיבים מסרו למערערים פרטים שעל פיהם יכלו הם לאתר את שם יצרן המשחק הנדון ואת המען המלא של מקום עסקו, הרי שהמשיבים, שהם המשווקים - ספקים של המשחק, פטורים מאחריות על פי סעיף 2(ג) לחוק. על פי נסיבות המקרה, לא קמה החזקה שבסעיף 3(ב) לחוק. לפיכך, הנטל נותר על כתפי המערערים להוכיח כי המשיבים התרשלו, והם לא עמדו בו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. עוה"ד משה קפלנסקי ורז שפילר למערערים, עו"ד רם הורביץ למשיבים. 29.11.00).
ע.פ. 5938+6167/96 - יהודה אסייג נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על קולת העונש בעבירה של סיוע לרצח (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סיוע לרצח ונדון ל-10 שנים מאסר. הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
הרצח שבוצע היה רצח מתועב ואכזרי של חייל ללא עילה וללא מניע של ממש. הוא בוצע ע"י אחר שרצח את המנוח, בדם קר ובאכזריות כשאסייג מסייע בידו. האחר הורשע על פי הודאתו ונדון למאסר עולם. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים הרלבנטיים וגזר את הדין בהתחשב הן בחלקו של אסייג ברצח, הן בהיבט הציבורי של הרתעה והן בהיבט האישי, כמפורט בדוחו"ת שירות המבחן. מדוחו"ת אלה עולה מצב נפשי ופסיכולוגי קשה של אסייג, נכה צה"ל, על רקע פציעת ראש ממנה הוא סובל. אף שביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכל השיקולים הראויים, הרי הוא שם דגש יתר על הנסיבות האישיות אל מול חומרת העבירה, חומרת מעורבותו של אסייג וההיבט הציבורי. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש נוטה למצות את הדין בערעור יועמד העונש על 12 שנות מאסר במקום 10 שנים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 25.12.00).
בש"פ 9278/00 - צבי ירקוני ודוד שלומקוביץ נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (הרואין) כשהראיות לכאורה חלשות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שני העוררים, יחד עם אחר, הואשמו בעבירה של אחזקת הרואין שלא לצריכה עצמית. הסם נתפס בדירה בה היו מצויים
השלשה, כשהוא מחולק ל-24 מנות. עם הגשת כתב האישום נתבקש בימ"ש השלום להורות על מעצרם של הנאשמים כולם עד סוף משפטם, והדיון בעניינם של העוררים הופרד מן הדיון בעניינו של הנאשם 1. בימ"ש השלום לא נעתר לבקשת המדינה משבא לכלל מסקנה שהתשתית הראייתית העומדת לחובת העוררים בשלב זה הינה תשתית "דקה" וכי בכל מקרה נטלו העוררים אך חלק שולי בביצוע העבירה. כיוון שכך הורה על שחרורם בערובה ובתנאי מעצר בית. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערר לאחר שהביא בחשבון את עברם הפלילי המכביד של שני העוררים, ולאחר שחלק על מסקנות בימ"ש השלום בדבר משקלו של הבסיס הראייתי העומד לחובת העוררים. הערר נתקבל.
העוררים חוזרים וטוענים כי עדויות השוטרים שהשקיפו על המתרחש בדירה מבעד לחרך דק בדלת הכניסה אינן ברורות, ואין בהן כדי לשלול את העדות הברורה של נאשם 1, שעל פיה הסם שהוחזק היה בבעלותו שלא בידיעת העוררים ושלא בהסכמתם. הם גם מצרפים היום, בהסכמת התביעה, תצלומים הבאים ללמד על הקושי לחזות במתרחש בדירה ממקום עומדם של השוטרים. ואכן, נראה כי "עובי" הראיות הלכאוריות כאן כרוחב החרך שנפתח בדלת, מבעדה השקיפו השוטרים אל תוך הדירה, ואלה ייבחנו לגופם במשפט עצמו. בשלב זה ראוי להמיר את המעצר בחלופה אחרת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נגה שביט לעוררים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 26.12.00).
בש"פ 9531/00 - צביקה יפרח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, המתלונן ואדם שלישי (ישראל) נסעו יחד במכוניתו של המתלונן. בין המתלונן לבין העורר פרצה מריבה ולאחר דין ודברים דקר העורר את המתלונן בסכין קומנדו וגרם לו חבלה חמורה. העורר וישראל נמלטו מן המקום במכוניתו של המתלונן כשהם מותירים מאחוריהם את המתלונן מתבוסס בדמו. מאז יום המקרה שרוי המתלונן במצב של חוסר הכרה ונזקק להנשמה מלאכותית. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
אשמתו של העורר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה מעוגנת בתשתית ראייתית מוצקה. אין לקבל את טענת הסניגור כי שחרורו בערובה של ישראל מחייב לשחרר בערובה גם את העורר. ישראל הואשם בכתב אישום נפרד בסיוע לאחר מעשה ובשיבוש מהלכי החקירה. אין כל בסיס להשוואה בין חלקו של העורר במעשים לבין חלקו של ישראל. העורר הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים. עברו הפלילי, וחומרת עבירתו הנוכחית, מובילים למסקנה שבהיותו חופשי ממעצר עלול הוא לסכן את בטחון הציבור. בנסיבות העניין, כשהמתלונן עודנו מוטל חסר הכרה ובלתי מסוגל למסור עדות בחקירה, שחרורו של העורר ממעצר עלול גם לסכן את שלומו של המתלונן.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 1.1.01).
בש"פ 9367/00 - מדינת ישראל נגד רדא ג'בארין
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של חסימת כבישים ופגיעה בנהגים יהודים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי יחד עם אחרים חסם צומת כבישים, באמצעות עמודי תאורה, אבנים וצמיגים בוערים. על פי הוראותיהם, נבדקו כלי הרכב שהגיעו למקום. הנהגים שישבו בכלי הרכב נעצרו וכאשר המתפרעים סברו כי הנהג הוא יהודי, יידו בו אבנים ואילו האחרים הורשו להמשיך בדרכם. המתלונן, יעקב בן חמו, הגיע אל הצומת במהלך ההתפרעות, ובעקבותיו נסע אוטובוס. כשזוהה כיהודי, הוצא מרכבו והועלה אל האוטובוס ורכבו הוצת. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה וערר המדינה נתקבל.
התנהגותו של המשיב כאן חמורה יותר מזו של המתפרעים האחרים, שביהמ"ש העליון הורה על מעצרם, שכן הוא שימש כמנהיג להם בין השאר בשל גילו המבוגר. גילו של המשיב, שהוא כבן 50 שנה, מלמדת גם כי חלופת המעצר שביהמ"ש המחוזי בחר בה אינה ראויה, מה גם שמדובר בשחרורו לבית בתו במקום המצוי במוקד התפרעויות. (בפני: השופט ריבלין. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד אגבריה מוחמד למשיב. 22.12.00).
בש"פ 9101/00 - מדינת ישראל נגד פלוני
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מין כאשר הטעמים שעמדו ביסוד המעצר עד תום ההליכים כבר אינם תקפים (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירות מין, שביצע הוא עצמו ושבוצעו על דעתו גם ע"י אדם נוסף, כלפי בתו הקטינה של המשיב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ועם חלוף 9 חדשים מהמעצר מבקשת המדינה הארכת מעצרו של המשיב ב - 90 יום. הבקשה נדחתה.
ככלל, אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לתקופת המעצר הסטאטוטורית, אלא בהתקיים טעמים מיוחדים המחייבים את המשך המעצר. מקרהו של המשיב איננו נכנס למסגרת החריגים, ומן הדין לנהוג בו על פי הכלל. הטעמים שהצדיקו את מעצרו מלכתחילה שוב אינם תקפים (כגון החשש שינסה להשפיע על עדי התביעה), או אינם תקפים באותה העוצמה (כמו החשש שיפגע בבתו, שזה מכבר הוצאה מבית המשפחה והועברה למשמורתה של משפחה אומנת). ב"כ המדינה טענה, כי אם ישוחרר עלול המשיב להימלט מן הארץ, ואולם על חשש זה ניתן להתגבר באמצעים פחות חמורים מהארכת המעצר. אחייניתו של המשיב מוכנה לערוב לשחרורו של המשיב, לארח אותו בביתה בתנאי מעצר בית מלא, לפקח על קיום תנאי השחרור ולדווח למשטרה אם המשיב ינסה להפירם. הצעה זו ניתן לקבל.
(בפני השופט מצא. עו"ד גב' יעל פרסמן למבקשת, עו"ד יעקב שקלאר למשיב. 21.12.00).
בש"פ 9079/00 - מדינת ישראל נגד אלי נחום
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח גם אם יתברר שמדובר בעבירה של הריגה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי הוא ואנשים נוספים הגיעו במכונית לקירבת קיוסק בראשון לציון, שלידו ישב המנוח. המשיב יצא מן המכונית כשהוא חמוש בסכין, הזמין את המשיב לבוא עימו לגן הנמצא בצמוד לקיוסק ולאחר שיחה קצרה ביניהם שלף את הסכין שהיתה ברשותו, דקר את המנוח שלש פעמים ברגליו וחזר למכונית שהסתלקה מן המקום. אחת הדקירות פגעה בכלי דם חיוני בירכו של המנוח וכעבור זמן קצר, במהלך הובלתו באמבולנס ממקום האירוע, נפטר המנוח כתוצאה מהלם ובשל איבוד דם. בכתב האישום נטען כי המשיב גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חדשים מהגשת כתב האישום מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
בירור משפטו של המשיב טרם החל. התביעה זוקפת זאת לחובת המשיב, שמאז העמדתו לדין ועד כה מונו לו חמישה סניגורים, שכל אחד מהם בתורו פוטר ע"י המשיב או נאלץ להתפטר עקב אי שיתוף פעולה מצידו. עיקר טענתו של הסניגור היא כי התיאור העובדתי המובא בכתב האישום איננו מגלה, ולו גם לכאורה, שלמשיב היתה כוונה להמית את המנוח. ככלל, במסגרת דיון בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 הנ"ל,
אין ביהמ"ש נדרש לשאלת קיומן של ראיות לכאורה. ברם, גם אם אין ראיה מספקת לכך שהמשיב התכוון להמית את המנוח, יש בוודאי ראיות לכך שהתכוון להסב לו חבלה חמורה. נסיבות ביצוע המעשה מבססות את קיומו של יסוד סביר לחשש, כי אם ישוחרר מהמעצר עלול המשיב לסכן את בטחון הציבור. תימוכין להערכה הזאת מצויים בהרשעותיו הקודמות המרובות של המשיב, בכללן הרשעות בעבירות אלימות.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. קרשן למבקשת, עו"ד ג. מאור למשיב. 17.12.00).
בש"פ 9250/00 - מדינת ישראל נגד מונדיר בדיר
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה מסועפות ורבות (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב, יחד עם שני אחיו, שלשתם עיוורים, הובא לדין בגין ביצוע שורה ארוכה של עבירות שעניינן שימוש במתקני בזק, בתחבולה וללא היתר, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות, חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה, גניבה, סחיטה באיומים, הטרדה, האזנת סתר שלא כדין, התחזות כעובד ציבור, פגיעה במזיד בפרטיות, מסירת ידיעות כוזבות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, השמעת איומים וקשירת קשר לביצוע פשע. פעילותם של המשיב ושל אחיו החלה, לפי כתב האישום, עוד בשנת 95, והיא חדלה רק לאחר שעלה בידי המשטרה לרדת לסוד פעולתם של הנאשמים. נציג המדינה טען כי הכנסותיו של המשיב מפעילותו העניפה הגיעו לסכומים של בין 10,000 ל-22,000 דולר בכל יום. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום משפטו. עד עתה הוארך המעצר 3 פעמים ועתה מבקשת המדינה הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
הסכנה הכרוכה בשחרורו של המשיב מוסיפה להתקיים גם היום. פעולתו העבריינית השיטתית של המשיב נמשכה, לכאורה, גם לאחר שהוזהר ע"י המשטרה בשלב מוקדם יותר של פעילותו. התעוזה והתחכום שבמעשיו מעידים אף הם על מסוכנותו. דרך פעולתו מלמדת כי אין להפיג את החשש הכרוך בשחרורו גם בקביעת חלופת מעצר, המגבילה את תנועותיו. גם חשש של התחמקות מן הדין מתקיים בעניינו של המשיב. בין היתר, מייחס כתב האישום למשיב נטילת חלק בהגשת מסמך מזויף לביהמ"ש כדי להביא לשחרורו של אדם שנחשד בביצוע מעשים דומים. העובדה שחלק מן הדחיות של הדיון במשפט היו פועל יוצא של נימוקים התלויים בסניגוריה צריכה אף היא להיות מובאת בחשבון ההחלטה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דורון פורת למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 20.12.00).
רע"א 4249/00 - עווידה טניה ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה רפואי נוסף בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעה לפיצויים. בתיק מונו מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש בתחומים אורטופדיה, א.א.ג., כירורגיה-פלסטית ונוירולוגיה. המבקשים טענו, כי יש למנות מומחה רפואי נוסף, בתחום הגניקולוגיה, וזאת לאור חוות דעת שקיבלו, לפיה בעקבות פגיעות בעצמות האגן של המבקשת, היא תוכל ללדת בעתיד בניתוח קיסרי בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו, שההכרח ללדת בניתוח קיסרי בעתיד אינו מהווה נכות וכי הצורך בניתוחים בעתיד יבוא לידי ביטוי בחישוב סכום הפיצויים הכללי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מחוות הדעת שהציגו המבקשים עולה, כי המבקשת תזדקק לניתוח קיסרי בכל לידה ולידה בעתיד. פגיעה זו מהווה תשתית ראייתית מספקת למינוי מומחה, אשר יקבע האם כתוצאה מהפגיעה נותרה למבקשת נכות בתחום הגניקולוגיה.
(בפני: השופטת דורנר. 6.11.00).
בג"צ 3615/98 - גנאדי נימושין ואח' נגד משרד הפנים
*סירוב להעניק אשרת עולה לאזרח רוסי הטוען שהוא יהודי (העתירה נדחתה).
העותרים, ילידי רוסיה, פנו בשנת 97 לקונסול ישראל ברוסיה בבקשה לקבל אשרות עולה. העותר סמך בקשתו על זכותו לעלות לישראל כבנו של יהודי לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות. העותר הציג בפני הקונסול תעודת לידה משוחזרת שלו. כמו כן, הציג תעודת פטירה משוחזרת של אדם בשם זרחוביץ בן הלאום היהודי, אשר נפטר בשנת 80. לטענת העותר, זרחוביץ היה אביו. הקונסול הנפיק אשרות עולה לעותרים על סמך המסמכים שהוגשו לו. העותרים הגיעו ארצה וקיבלו תעודות עולה וסיוע כספי. כאשר פנו למשרד הפנים בבקשה להנפיק להם תעודות זהות, העלתה פקידת מינהל האוכלוסין ספקות בנוגע לתעודת הלידה המשוחזרת שהציג העותר. הפקידה פנתה ללשכת הקשר לבדיקת עניינו של העותר. בתגובה לפנייתה, המליצה קונסולרית בלשכת הקשר לבטל את אשרות העולה שהוענקו לעותרים. העתירה נדחתה.
כל רשות הפועלת במסגרת סמכותה חייבת להפעיל את שיקול דעתה בסבירות. במסגרת זו עליה ליתן לראיות אשר בפניה משקל ראוי וסביר. במידה שהרשות נתנה לראיה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, אפשר שבימ"ש יתערב כדי לפסול החלטה המתבססת על אותה ראיה. בנסיבות הענין, לאחר שהמשיב שקל את הראיות השונות שעמדו בפניו, הוא החליט כי לא די בהן כדי להעניק לעותרים מעמד בישראל. הוא גם הגיע למסקנה, כי יש מקום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל. ההכרעה בעתירה זו היא בשאלה, האם במקרה דנן הונחה בפני המשיב תשתית ראייתית המצדיקה את מסקנתו כי אשרות העולה שהוענקו לעותרים הושגו על סמך ידיעות כוזבות. התשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: אור, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד ינון אופק לעותרים, עו"ד גב' חני אופק למשיבה. 28.11.00).
ע.א. 2613/00 - יעקב אסא נגד שר הבריאות
*התליית רשיון רופא שהואשם בקבלת שוחד מחולים
(ערעור על החלטה להתלות רשיון רופא - הערעור נדחה).
שר הבריאות החליט להתלות את רשיונו של המערער, רופא כירורג, לתקופה של שנה. הרקע להחלטה הוא הרשעתו של המערער בעבירה של קבלת שוחד. נסיבות המקרה היו כאלה, שבחולה אשר היתה בטיפול המערער בוצעה בדיקת ביופסיה ונתגלה אצלה גידול סרטני. בהודיעו על כך לחולה ולבעלה, הבהיר להם המערער שיש לבצע ניתוח מיידי לכריתת הגידול, ושהוא יבצע אישית את הניתוח בתנאי שיקבל 1,000 ש"ח במזומן ובתנאי נוסף שהחולה ובעלה לא יפנו לייעוץ נוסף. אם יפנו לייעוץ כזה, לא יוכלו עוד לחזור לטיפולו. במצוקתם, הסכימו השניים לתנאיו של המערער. הערעור על התליית הרשיון נדחה. מעשהו של המערער חמור הוא. בצדק ציין שר הבריאות שקשה לעבור לסדר היום על מקרה כה חמור של שוחד, בפרט שבמעשיו של המערער הוא ניצל את התלות של המטופלת בו בשעת מצוקה קשה בה היתה נתונה. בנסיבות חמורות אלה, גם אם יש ליתן משקל לנסיבות אישיות של המערער, ההתליה לתקופה של שנה אחת אינה מצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. עו"ד יריב אביאם למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 17.9.00).