תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 12

בש"פ 8971/00 - אבשלום חזות נגד מדינת ישראל

*הוראה מחדש על מעצר עד תום ההליכים כאשר קרתה תקלה טכנית וביהמ"ש היה צריך להורות על שחרור הנאשם בעבירות אלימות על רקע גזעי(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות התפרעות, פרסום הסתה לגזענות ולמעשי אלימות, ועלבון דת. המדובר בהתפרעויות והפרות סדר קשות במרכז העיר טבריה, בעקבות הצתת קבר יוסף בשכם וחטיפת שלשה חיילי צה"ל בגבול הלבנון. במהלך התרחשות זו הגיע העורר למסגד שבמרכז העיר ופירק אבנים מהם בנוי היה המסגד. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. על החלטה זו לא הוגש ערר. מכאן ואילך התרחשה שורה של תקלות. משפטו של העורר נפתח בפני שופט דן יחיד ורק לאחר מספר ימים, בעקבות הודעת הסניגוריה, עמדה התביעה על הצורך לקיים את המשפט בפני הרכב של שלשה שופטים. העורר הובא מחדש לישיבה בה נתבקש להשיב על כתב האישום, בפני הרכב שלשה. בינתיים חלפו יותר מ-10 ימים מאז הובא לדין, והסניגוריה הציבורית ביקשה להורות על שחרורו של העורר לאור האמור בסעיף 60 לחסד"פ. חלפו מספר ימים נוספים עד לדיון בבקשה וביהמ"ש הורה על שחרורו של העורר בערובה כמצוות סעיף 60 הנ"ל. לאחר מכן פנתה התביעה לביהמ"ש בבקשה להורות מחדש על מעצרו של העורר. הבקשה נדונה בו ביום. באותה עת לא היה נוכח סניגורו של העורר בביהמ"ש, ולפיכך נדחה הדיון למספר ימים, ולאחר שנתקיים, הפעם גם במעמד הסניגור, שב והחליט ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצרו של העורר. הערר נדחה.
ב. אכן, אין להתייחס למעצר בלתי חוקי כאל תקלה טכנית הניתנת לתיקון ע"י מעצרו מחדש של הנאשם ללא בדיקה מחודשת של עניינו תוך התחשבות במעצר הבלתי חוקי. מאידך גיסא, העובדה שנפל פגם בהליכים שנתקיימו בביהמ"ש קמא, בעטיה של התרשלות התביעה, אינו מהווה שיקול מכריע ויחיד בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להורות מחדש על מעצר. ביהמ"ש נדרש הן לשאלת הפגיעה הפסולה בחירותו של העורר והן לשאלת הצורך להורות על מעצרו בשל התנהגותו, והחליט כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי חומרת העבירות והמניע הלאומני והגזעני לביצוען מלמד על מסוכנותו המרובה של העורר. עוד קבע ביהמ"ש כי כאשר לעובדות אלה מצטרפת העובדה כי לעורר עבירות קודמות מרובות, הרי שאין קיימת חלופת מעצר שיהיה בה כדי להסיר את החשש מפני מסוכנותו. בכך אין להתערב.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' רפאלה שפריר לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 14.12.00).

ע.א. 4958/99 - עין גב - קבוצת פועלים... ואח' נגד מקורות חברת מים ומדינת ישראל

*התיישנות חלה גם על תביעה לביטול פס"ד שהושג במרמה(הערעור נדחה).

א. בתקופת הגשמים בראשית שנת 69 הוצפו פעמיים קטעי חוף של ים כנרת וגרמו נזקים לרכוש של שוכנים לחוף. בתביעה שהוגשה בשנת 70 בביהמ"ש המחוזי בנצרת דרשו שורה של ניזוקים פיצויים ממדינת ישראל וממקורות, בשל שתי הצפות של מי הכנרת. עילת התביעה היתה בנזיקין. לטענת השוכנים לחוף (להלן: "הניזוקים") התרשלו הנתבעות בכך שלא שחררו את הכמות המירבית של מים שניתנת להגלשה בסכרי הירדן, ובכך גרמו לנזקי ההצפה. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כי ביהמ"ש יכריע בשאלת האחריות בלבד, וכי קביעת גובה הנזק תימסר לבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה ומקורות אחראיות לנזקים שנגרמו לשוכני החוף בשתי ההצפות. ערעור לביהמ"ש העליון שהוגש על ידי המדינה ומקורות נתקבל בחלקו. נקבע כי אין להטיל אחריות על המדינה ומקורות בשל ההצפה הראשונה, להבדיל מההצפה השניה. קביעה זו הסתמכה, בין היתר, על עדותו של עד בשם סליק. עם סיום הליכים
אלה ניגשו בעלי הדין לבירור גובה הנזק בבוררות שנמשכה שנים אחדות. בפסק דינו קבע הבורר את גובה הנזק. הבורר לא הסתפק בקביעת גובה הפיצויים, אלא נכנס לפני ולפנים של עדות העד סליק וקבע כי עד זה שיקר. לאחר הליכים שונים פנו המערערים בתביעה לבטל את פסה"ד הראשון של ביהמ"ש העליון, שקבע כי המדינה אינה אחריות להצפה הראשונה תוך התבססות על עדותו של העד סליק, שלגביו קבע הבורר כי שיקר. ביהמ"ש דחה את התביעה מחמת התיישנות והערעור נדחה.
ב. בשיטות משפט רבות - אם לא בכולן - נתקבל העקרון הרחב, שלפיו המרמה מבטלת את הכל. עקרון זה תופס גם כלפי פסקי דין שהושגו במרמה, על אף קיומו של העקרון הנוגד, הגלום ברעיון של מעשה בי"ד, ואשר שואף ליציבותן של החלטות שיפוטיות. בשל הצורך לאזן בין שני העקרונות המנוגדים פותחו בשיטות רבות הגבלות מהגבלות שונות לאפשרות ביטול פס"ד. בתחום האזרחי קלטה הפסיקה המקומית את האפשרות לבטל פס"ד בשל מרמה על יסוד ההלכה כפי שנתגבשה במסורת המשפט האנגלי. הלכה זו, כפי שהתגבשה בתחום האזרחי, עצמאית היא, ואין ללמוד עליה מעקרונות המשפט החוזר בתחום הפלילי, כפי שאלה עוצבו בהוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט. כלל זה נכון הוא גם בעניין ההתיישנות, שהיא השאלה המכרעת בערעור שלפנינו.
ג. השאלה היא האם יש תחולה לחוק ההתיישנות על תביעה לביטול פס"ד בשל מרמה. בחוק ההתיישנות, סעיף 7, מצויה הוראה מיוחדת בנושא התרמית והאונאה לאמר: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות להליכים אזרחיים, שאינם נוגעים למקרקעין, היא שבע שנים. נמצא, כי בהנחה שחוק ההתיישנות חל על תביעת הביטול, תקופת ההתיישנות של 7 השנים מתחילה ביום שבו נודעה התרמית. צדק ביהמ"ש המחוזי כי חוק ההתיישנות חל על תביעת ביטול של פס"ד בשל מרמה, וכאן עברו 7 שנים מיום שנודע לתובעים על עדות השקר המיוחסת לעד סליק ועד להגשת התובענה ועל כן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד דרור חוטר ישי למערערים, עוה"ד צבי כהנא, גב' כרמית מנדל וירון בשן למשיבים. 21.12.00).

רע"א 8304/99 - גיורא צ'רקוב נגד חברת השמירה בע"מ

מי שקיבל שיק מזוייף בתמורה ובתום לב פדה אותו, אין לתבוע ממנו השבת הסכום שקיבל בעילה של "גזל". עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ע.א. 3229/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. אחד, יצחק טבוש, (להן: "טבוש") עבד כמנהל חשבונות אצל המשיבה (להלן: "חברת השמירה"). טבוש הכין שיק של חברת השמירה על סכום של כ-140 אלף ש"ח לפקודתו של המבקש (להלן: צ'רקוב). טבוש זייף את חתימתו של מנכ"ל חברת השמירה על גבי השיק של החברה. צ'רקוב הגיש את השיק לגבייה לבנק הפועלים. בנק הפועלים הציג את השיק לפרעון לבנק הנמשך, הבנק הבינלאומי הראשון, אשר שילם את סכום השיק. עם פרעון השיק ע"י הבנק הנמשך, העביר צ'רקוב את רוב רובו של הסכום לידיו של טבוש, באמצעות שיק בנקאי על סך 135,000 ש"ח. סכום זה ביטא את סכום השיק המזויף, בניכוי "עמלה" קטנה בסך של 250 ש"ח בתוספת מע"מ, ובהפחתת סכום נוסף של כ-4,500 ש"ח שמטרתו - לטענת צ'רקוב וטבוש - החזרת הלוואה קודמת. הבנק הנמשך חייב את חשבונה של חברת השמירה בסכום השיק. בעקבות חיוב זה ולאחר גילוי הזיוף, הגישה חברת השמירה תביעה בסדר דין מקוצר נגד צ'רקוב וטבוש בבימ"ש השלום. בכתב התביעה טענה חברת השמירה כי טבוש וצ'רקוב ביצעו יחד את מעשי הזיוף, המרמה והגניבה. טבוש הודה במעשה הזיוף וניתן נגדו פסק דין. בפי צ'רקוב היה הסבר לעיסקת השיק ובימ"ש השלום הגיע למסקנה כי חברת השמירה לא הוכיחה כי צ'רקוב קשור למעשה גזילת השיק. אי לכך דחה בימ"ש השלום את התביעה נגד צ'רקוב.
ב. חברת השמירה ערערה לביהמ"ש המחוזי ובערעור יצאה מן ההנחה כי צ'רקוב לא היה שותף במעשי העוולה שבוצעו ע"י טבוש, וכי אף אפשר שפעל בתום לב. עם זאת, העלתה טענה החדשה כי בעצם קבלת הכסף ע"י צ'רקוב היה משום גזל כמשמעותו בסעיף 52 לפקודת הנזיקין. כידוע, תום הלב אינו משמש הגנה מפני האחריות בנזיקין במסגרת עוולת הגזל, כל עוד לא נתקיימו הנסיבות של תקנת השוק. בערעור העלתה חברת השמירה גם טענה חדשה כי היא זכאית להשבת סכום השיק מצ'רקוב על יסוד העילה של עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של חברת השמירה ככל שהתבססה על העילה של עוולת הגזל. ביהמ"ש ראה את עצמו בסוגיה זו קשור להלכה שנפסקה בנסיבות דומות בפרשת ע.א. 493/63 (פ"ד יח(2) 463 - (להלן: הלכת קול). בפרשה זו דחה ביהמ"ש העליון תביעה בעילה של גזל מצד לקוח בנק שחתימתו זוייפה. ביהמ"ש המחוזי מצא לנכון להסתייג מהלכה מסורתית זו, אך הוא גרס כי בשל עקרון התקדים המחייב אין הוא רשאי לסטות ממנה. עם זאת, בנסיבות המקרה הנדון הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש לקבל את הערעור על יסוד הטענה של עשיית עושר ולא במשפט. הערעור נתקבל.
ג. אין להסכים לגישת ביהמ"ש המחוזי שהסתייג מהלכת "קול אדיר" אם כי פסק לפיה. צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי לחברת השמירה לא עמדה עילה בעוולת גזל נגד צ'רקוב, כאמור בהלכת "קול אדיר", וזאת משום שבנסיבות המקרה המסמך המזויף לא נכנס לגדר "מיטלטלין" במובן סעיף 52 לפקודת הנזיקין. בנוסף לכך, הכספים שהגיעו לידי צ'רקוב מידי הבנק הנמשך, דרך הבנק הגובה, גם הם אינה בבחינת "מיטלטלין" במובן סעיף 52.
ד. אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט, שנתקבלה על דעתו של ביהמ"ש המחוזי - בעניין זה יש לקבל את הערעור. צ'רקוב קיבל את סכום השיק בתמורה ובתום לב. לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, הנפרע-הזוכה רשאי, "לנכות ממה שעליו להשיב את מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע באופן סביר להשגת הזכייה". אין להטיל ספק בכך כי זכייתו של צ'רקוב, שהעביר את הכסף לטבוש, הצטמצמה בפחות מ-300 ש"ח, שהיא סכום העמלה. לגבי סכום העמלה, יהא היקפו אשר יהא, יש לפטור את צ'רקוב מהשבתו, וזאת מכח שיקול הדעת המוענק לביהמ"ש לפי סעיף 2 לחוק. צ'רקוב נתן שירות של גביית שיק וסכום העמלה נראה סביר ואין זה צודק כי יוכרח לוותר על עמלה זו.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יחזקאל לוי למבקש, עו"ד דוד מגריזו למשיבה. 27.12.00).

ע.א. 1358/97 - בנק דיסקונט נגד סעידיאן ניסן ואח'

*פירוש הסכם בין לקוח לבנק לעניין שיעור הריבית כאשר תשלום הלוואה צמודת מדד לא שולם במועד והבנק חייב בסכום את חשבון החח"ד של הלקוח(מחוזי חיפה - ת.א. 398/91 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים היו שותפים בשותפות, ולצורך פעולתה העסקית ניהלה השותפות חשבונות בסניף הבנק בזכרון יעקב. השותפות נטלה מן הבנק הלוואות צמודות מדד (להלן: ההלוואות). בהסכמי ההלוואות נקבע, בין היתר, כי "כל סכום משעורי הקרן או הריבית אשר לא ייפרע במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי... לבנק תהיה הרשות... לחייב כל סכום בכל חשבון של הלווה בסכומים המגיעים ושיגיעו לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה...". הלכה למעשה, לא נשאו המשיבים מעולם בריבית הפיגורים החוקית על הלוואות הואיל וכל אימת שהגיע מועד פרעונו של אחד מן התשלומים, חוייב החשבון החוזר הדביטורי (חח"ד), של המשיבים, בבנק, וזאת, גם בעת שהחשבון היה מצוי ביתרת חובה, והמשיבים חוייבו בריבית בגין משיכות
היתר שנעשו בחשבון לצורך כיסוי ההלוואות. שיעורי ריבית אלה חרגו משיעור ריבית הפיגורים הנגבית, על פי דין, בגין פיגור בתשלומי הלוואות הצמודות למדד. בגין חיובי הריבית האלה תבעו המשיבים בביהמ"ש המחוזי החזר מן הבנק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים. הוא סבר כי פרעונה של הלוואה צמודת מדד, על דרך של משיכת יתר בחשבון החח"ד, אינה אלא עיסקה נוספת שנקשרה בין הבנק לבין הלקוח. עוד קבע השופט כי עיסקה נוספת זו, של נטילת הלוואה שאינה צמודה למדד, אך כפופה לשיעורי הריבית הנוהגים בבנק, להבדיל משיעורי הריבית הנקובים בצו הריבית, יש לה תוקף, אם נתקיימו בה התנאים המצטברים האלה: שהמשיבים הביעו את הסכמתם המלאה לתשלום החזרי ההלוואות באמצעות חיוב חשבון החח"ד על דרך משיכת יתר, וכי הם פעלו כך תוך שהם מודעים להבדל בשיעורי הריבית; שהעיסקה מגלמת בתוכה אינטרס כלכלי של הלקוח, וכי הבנק פועל בעניין זה לטובת הלקוח, לאור חובת הנאמנות וההגינות שבה הוא חב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התנאי הראשון לא התקיים. אמנם - כך קבע - היתה הסכמה בין הצדדים לפרוע את ההלוואה באמצעות חיוב חשבון החח"ד, אולם לא הוכח שהיתה הסכמה מצד המשיבים לשינוי בשיעור הריבית. ביהמ"ש ציין כי לו היתה ניתנת ההסכמה הנדרשת, הרי שהתנאי האחר, בדבר קיומו של אינטרס כלכלי מאחורי העסקה, נתקיים במקרה זה. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי היתה הסכמה לגבי עצם ביצוע התשלום באמצעות חיוב חשבון החח"ד, אך נדרשת הסכמה מפורשת גם לעניין עצם השינוי בשיעור הריבית כתוצאה מהסדר זה. אלא שגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. משנמצא לנו כי המשיבים הסכימו לפרעון ההלוואה דרך חשבון החח"ד, אף אם החשבון יהיה ביתרת חובה, ממילא אתה למד, לפי ההלכה הפסוקה, כי הם הסכימו למשמעות האחת והיחידה העולה מכך, קרי: לקיחת הלוואה נוספת בתנאי חשבון החח"ד. בהסכמה לפרעון ההלוואה בדרך של חיוב חשבון החח"ד, הן כאשר הוא ביתרת זכות והן כאשר הוא ביתרת חובה, מקופלת הסכמה גם בעניין הריבית הנובעת מחיוב החשבון כאשר הוא מצוי ביתרת חובה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יוסף ישורון למערער, עו"ד הכט-ילון למשיבים. 18.12.00).

ע.א. 7084/97 - תגל (תעופה) תעשיות גומי בע"מ נגד פקיד שומה חיפה

זקיפת סכום הנובע ממחילת חוב כהכנסה החייבת במס. תחולת חוק התיאומים על סכום שלא דווח כהכנסה(מחוזי חיפה - עמ"ה 94/95 - הערעור נדחה).

א. המערערת, חברת תגל (תעופה) תעשיות גומי בע"מ, קיבלה ביום 31.12.89, מחברת תג"ל בע"מ (להלן: "תגל") הלוואת בעלים בסכום של כ-1.26 מליון ש"ח (להלן: ההלוואה). בתקופה זו החזיקה תגל ביותר מ-%99 ממניות המערערת. ביום 5.6.90 נכרת הסכם (להלן: ההסכם) בין תגל לבין חברת חצב (להלן: חצב). על פי האמור בהסכם, התחייבה חצב לגרום לכך ולערוב לכך, שהמערערת תשיב לתגל סכום השווה ל-500,000 דולר. בתמורה להתחייבותה זו רכשה חצב את כל מניותיה של תגל במערערת - כשהן חופשיות מכל חוב, שיעבוד, עיקול או זכות צד שלישי, "תמורת הסך של דולר אחד". בפועל, שילמה חצב, בעצמה, לתגל, סכום של 931,050 ש"ח (שהיו אז שווי ערך ל-450,000 דולר), וכנגד סכום זה העבירה המערערת לחצב סכום של 800,000 ש"ח, אשר מומן מכספי הלוואה שקיבלה מבנק לאומי. בנוסף לכך, שילמה המערערת עצמה לתגל סכום של 103,450 ש"ח (שהיו אז שווי ערך ל-50,000 דולר). המערערת ביטלה את יתרת הזכות בסך 246,600 ש"ח, שהופיעה בספריה, בכרטיסה של תגל. יתרה זו ביטאה את ההפרש שבין הסכום שנתקבל מתגל לבין הסכום שנפרע. פעולה חשבונית זו בוצעה על ידי חיוב הכרטיס האמור, ומנגד, על ידי זיכוי כרטיס ה"תקבולים על חשבון מניות". סכום זה של 246,600 ש"ח, זקף המשיב בשומה שקבע למערערת,
כהכנסה על שום שראה בו חוב שנמחל, כאמור בהוראת סעיף 3(ב) לפקודת מס הכנסה. גדר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם אכן מחלה תגל למערערת על יתרת ההלוואה בסך 246,600 ש"ח - כסברת המשיב, או שמא המחתה תגל לחצב, במסגרת ההסכם, את הזכות לפרעון מלא של ההלוואה, כטענת המערערת. שאלה אחרת בה חלוקים הצדדים - והיא שאלה חלופית - האם יש להתיר למערערת לתקן את הדוחו"ת שהכינה לצורך התיאום בשל אינפלציה, באופן שיראו בסכום החוב שנמחל משום גידול בהונה העצמי של המערערת, הזכאי להגנה על פי סעיף 7 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה). המערערת סבורה כי הסכום של 246,000 נהנה מהגנת חוק התיאומים. המשיב סבור אחרת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב בשתי השאלות שבמחלוקת, בסברו, כי המשיב הציע פרשנות טבעית וסבירה למסמכים ולרישומים שהובאו בפניו. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ממצאיו בשאלה האם עוסקים אנו במחילת חוב או שמא בהמחאת זכות, על הספרים ועל הדוחו"ת הכספיים שהוצגו לפניו, על לשון ההסכם, על עדויות הצדדים, על פרוטוקולים שנרשמו בשיחות שבין אנשי המשיב לבין נציגי המערערת, ועל הגיונה הכלכלי של העסקה. אין לשנות מקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה מחלה תגל למערערת על יתרת ההלוואה בסך 246,600 ש"ח. ממילא חבה המערערת בגין סכום זה במס.
ג. מתעוררת השאלה, האם זקיפת הסכום של 246,600 ש"ח, כהכנסה חייבת בידי המערערת, בשנת 90, מתירה לה להביא סכום זה בחשבון ההון העצמי הזכאי להגנה על פי חוק התיאומים - התשובה לכך היא שלילית. חוק התיאומים (אשר החליף את חוק המיסוי בתנאי אינפלציה) נועד להסדיר את נושא תיאום ההכנסה במצבים של אינפלציה. נקבע בחוק כי "הסכומים שיש להפחיתם מההכנסה על פי חוק זה לא יעלו על המוצהר לגביהם בדו"ח... לרבות דו"ח שתיקן הנישום ביוזמתו, בטרם החלו הליכי שומה שאינם שומה עצמית, אלא אם כן שוכנע פקיד השומה שנפלה בו טעות והתיר לנישום לתקנו". בענייננו, קבע ביהמ"ש קמא כך: "זקיפת יתרת הזכות בסך 246,600 ש"ח כהכנסה חייבת בידי המערערת אינה מזכה אותה בהבאת סכום זה בחשבון כחלק מההון העצמי הזכאי להגנה מכח פרק ב' לחוק התאומים, שכן יתרה זו לא נכללה בהכנסתה המוצהרת. אינני סבור שבמקרה זה 'נפלה טעות' במובן סעיף 21 לחוק התאומים". גם בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יצחק ריינפלד למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 18.12.00).

עש"מ 7686/00 - אריאן תעיזי נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה ע"י בי"ד משמעתי כאשר פסה"ד אינו מציין את פרטי האישום, המחלוקת העובדתית והראיות(הערעור נתקבל).

א. המערערת, שהיתה מועסקת כמזכירה בבימ"ש השלום בת"א, הועמדה לדין בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בשלשה אישומים: כי התרשלה בתפקידה בחמישה מקרים; כי התנהגה באופן שאינו הולם את תפקידה כעובדת המדינה בקבלת הקהל; כי לא צייתה להוראות הממונים עליה בארבעה מקרים שארעו במועדים שונים. הדיון בתובענה בפני ביה"ד למשמעת נתמשך זמן רב. ביה"ד קיים 14 ישיבות, מיום 16.1.96 ועד יום 5.1.98, פסה"ד ניתן ביום 23.8.98, וגזר הדין ניתן ביום 26.9.00. בין לבין הועלתה נגד המערערת טענה שהיא הפריעה למהלך העבודה והיא הושעתה מעבודתה עד גמר ההליכים תוך שהיא מקבלת את משכורתה. בסופו של דבר זוכתה מאישום אחד, הורשעה בשני אישומים ונגזר לה עונש של פיטורין תוך קבלה גימלה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביה"ד להנמקת פסה"ד שנתן.
ב. ביה"ד למשמעת זיכה את המערערת מהאישום הראשון. לגבי האישומים השני והשלישי פסק ביה"ד כי המערערת אשמה בביצוע העבירות שיוחסו לה. אולם ביה"ד נמנע מלציין את פרטי האישום, את המחלוקת העובדתית ואת הראיות שהובאו, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים בעניינים שהיו שנויים במחלוקת, אלא הסתפק בדברים כלליים. תקנה 47 לתקנות שירות המדינה (סדרי הדין של ביה"ד) קובעת כי "... פסה"ד יכיל הרצאה תמציתית של נושא התובענה, ממצאי ביה"ד לגבי העובדות המהותיות, השאלות המשפטיות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה...". ביה"ד למשמעת לא קיים את החובה שנקבעה בתקנה 47 באשר למתכונת של פס"ד. זהו פגם מהותי, שנודעת לו חומרה במיוחד נוכח גזר הדין החמור: פיטורי המערערת משירות המדינה. לפיכך יוחזר התיק אל ביה"ד על מנת שיכתוב את פסה"ד מחדש, על יסוד הראיות שביה"ד קיבל.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד יונתן גליק למערערת, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 3.1.01).

ע.א. 2659/96 - הנרי רוזן נגד בנק המזרחי המאוחד

הוכחת העדפת נושה במרמה לצורך מתן צו כינוס נכסים. תנאי מוקדם למתן צו כינוס נכסים כי יהיה קיים חוב פסוק לטובת הנושה(מחוזי ת"א - פש"ר 178/93 - הערעור נתקבל).

א. ביום 20.3.89 הצהיר המערער (להלן: החייב) כי הוא מעניק במתנה גמורה ובלתי חוזרת מחצית מזכויותיו בדירת מגורים, דהיינו רבע מכלל הזכויות בדירה, לבתו יהודית רוזן. אשתו ערכה מתנה מקבילה, מחלקה שלה בדירה, לטובת בת אחרת של בני הזוג. כעבור מספר שבועות הצהירו הבנות על הסכמתן לקבל את המתנות. בשל סיבות שונות, ביניהן הסדרת מס שבח וקיום משכנתא על הדירה, לא הושלמה הקניית המתנות ברישום במרשם המקרקעין. בתחילת שנת 92 פתח החייב חשבון בבנק המזרחי. חובו בבנק תפח תוך מספר חודשים לסך של 561,804 ש"ח. בחודש נובמבר 92 שלח הבנק לחייב שתי התראות בדרישה לסילוק החוב. כחודש לאחר קבלת ההתראות רשם החייב הערת אזהרה לטובת הבת יהודית על החלק בדירה שהובטח לה במתנה. האם רשמה הערת אזהרה לטובת הבת האחרת. לבנק נודע רישום הערת האזהרה מצד החייב והוא נקט שני הליכים משפטיים. האחד, תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב בסך 561,804 ש"ח, והאחר, בקשה במסגרת פקודת פשיטת הרגל לכינוס נכסי החייב ולהכרזת פשיטת רגל.
ב. בתביעה בסדר דין מקוצר קיבל ביהמ"ש את תביעת הבנק. בהליך השני למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בתאריך 22.2.96 נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין שבו התקבלה הבקשה לצו כינוס נכסים ובהמשך הכריז ביהמ"ש על החייב כפושט רגל. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בנוגע לצו כינוס נכסים מתבסס על שלש הנחות: קיומו של חוב פסוק לטובת הבנק בתביעה בסדר דין מקוצר; אי תשלום החוב; ביצוע מעשה פשיטת רגל במהלך שלשת החודשים שקדמו להגשת הבקשה המתבטא ברישום הערת האזהרה על שם הבת. הערעור נתקבל.
ג. מספר שנים לאחר מתן פסה"ד נשוא הערעור דנא ביטל ביהמ"ש העליון את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בסדר דין מקוצר וקבע כי יש לתת לחייב רשות להתגונן. התוצאה היא כי נפלה הנחתו של ביהמ"ש המחוזי בתיק שלפנינו, כי יש חוב פסוק לטובת הבנק. באשר לנימוק השני שעניינו רישום הערת האזהרה מצד החייב לטובת בתו והאם ניתן לראות בכך משום העברת נכס או שעבודו - מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת, האם רישום הערת אזהרה הוא בבחינת העברה או שעבוד של נכס, המעניק עדיפות לנושה? והאחרת, האם הוכחה העדפת מרמה במקרה הנדון? באשר לשאלה הראשונה - התשובה היא חיובית. יש ברישום הערת האזהרה, בנסיבות המקרה הנדון, משום "שעבוד" הנותן עדיפות לנושה פלוני במובן סעיף 98(א) לפקודה. השאלה הנוספת היא האם יש ברישום הערת האזהרה משום העדפת מרמה. בתי המשפט הקפידו מאד, על הוכחה של העדפת מרמה,
הדרושה במסגרת הוראת סעיף 98(א) לפקודה. האם יש בנסיבות המיוחדות של מקרה זה משום הוכחה נסיבתית לכוונה של החייב להעניק עדיפות לבתו, מקבלת המתנה? התשובה היא חיובית. בנסיבות המקרה הנדון, עצם רישום הערת האזהרה, יש בו משום הוכחה חיצונית על כוונתו הפנימית של החייב.
ד. העולה מן האמור כי צדק ביהמ"ש המחוזי בתוצאה כי יש ברישום הערת אזהרה בנסיבות העניין משום מעשה פשיטת רגל. אלא שגם קיומו של חוב קצוב הוא תנאי מוקדם לצו כינוס נכסים ולהכרות פשיטת רגל. ביהמ"ש המחוזי סמך על החוב הפסוק בתביעה בסדר דין מקוצר. עם ביטול פסה"ד בדבר החוב בערעור, נפל הנדבך שהביא לצו הכינוס ולהכרזתו של החייב פושט רגל. הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע האם יש מקום בנסיבות החדשות לתת צו כינוס נכסים נגד החייב ולהכריזו פושט רגל.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד דורון צברי למערער, עו"ד אהוד ארצי למשיב. 14.12.00).

ע.פ. 6274/98 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של תקיפה ואינוס אשה ע"י בעלה. *עדות כבושה בעבירות מין. *עבירה של הדחה בחקירה כשנאשם איים על המתלונן שלא יתלונן במשטרה. *התעללות בקטינים. *חומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 923/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המערער ואשתו, המתלוננת, עלו לישראל בשנת 91. לאחר 3 שנים החל המצב המשפחתי להידרדר, המערער היה מגיע הביתה באיחור, שתה אלכוהול, חשד במתלוננת, ללא בסיס, כי היא בוגדת בו, ונהג לקללה. הוא היה מביא כל מספר ימים סרטים פורנוגרפיים בשעת לילה מאוחרת, צופה בהם, ומאלץ את המתלוננת תוך שימוש בכח לקיים עמו יחסי מין בסלון דוגמת אלו שנכללו בסרטים אלה, במהלך הצפייה, וזאת למרות התנגדותה, ומעבר ליחסי המין אותם קיימו המערער והמתלוננת בהסכמה בחדר השינה. עוד עולה, כי המערער נהג להכות באופן תדיר, בתקופה המתפרשת על פני שש שנים, את בתו מ', הסובלת מפיגור ואת בנו ד'. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של מעשה סדום באשתו, בעבירה של הדחה בחקירה בכך שאיים על אשתו שלא תתלונן במשטרה, בעבירות של תקיפת קטין ובעבירה של התעללות בקטין ונדון ל-11 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט זמיר נגד דעתו החולקת של השופט זועבי שסבר שיש להעמיד את העונש על 7 שנות מאסר.
ב. הנשיא ברק: המערער טוען כי עדותה של המתלוננת היא עדות כבושה, שכן לא התלוננה במשך 3 השנים שבהן, לטענתה, בוצעו המעשים. אין לקבל טענה זו. אכן, עדות כבושה יש בה כדי לעורר ספיקות ולפגוע במשקל העדות. אך דברים אלה נכונים כאשר אין הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות. לא כך בענייננו. כבישת העדות במשך 3 שנים נבעה מסולם העדיפויות של המתלוננת, אשר העמידה את צרכי הילדים מעל צרכיה שלה ומעל לפגיעות שספגה. ניתן גם למצוא טעם לכבישת העדות בפחדה של המתלוננת מפני המערער - בעלה, כפי שהעידה בעדותה בבימ"ש קמא "היה אומר שהוא יהרוג אותי אם אני אספר למשטרה". טוען המערער, כי עדותה של המתלוננת דלה בפרטים, אין בה התייחסות לאירועים ספציפיים, אין בה התייחסות לזמן מסויים ואין בה ביטויי רגש הולמים. יש לדחות טענה זו. עדותה של המתלוננת אינה מתארת אירוע חד פעמי, מיוחד, אשר נחקק בזכרונה. עדותה מתארת שיגרה איומה של רמיסת כבודה מדי ימים אחדים. המערער טוען עוד, כי אין לתת אמון בעדות המתלוננת, שכן בתקופה אליה מתייחסת ההרשעה קיימו הוא ואשתו יחסי מין בהסכמה ואף נולדה להם בת. אין בטענות אלה, כדי לקעקע את עדותה של המתלוננת, לפיה המערער כפה עליה לעיתים קרובות קיום יחסי מין שלא בהסכמתה ושלא כדרכה.
ג. המערער הורשע, כאמור, גם בעבירה של הדחה בחקירה, בכך שאמר למתלוננת, שאם תתלונן במשטרה יהרוג אותה. המערער טוען כי כיון שלא ידע או האמין שחקירה עומדת להתקיים בעניינו, הרי שלא ניתן להרשיעו בעבירה של הדחה בחקירה. דין טענה זו להידחות. הלכה היא שבעבירה של הדחה בחקירה אין צורך בכך שתתקיים חקירה, ודי אם בנסיבות הענין ברור לנאשם, כי תלונה תוביל לפתיחת חקירה. בענייננו, כל אדם בר דעת יודע, כי תלונה במשטרה בדבר עבירות מין ואלימות במשפחה תוביל בוודאות לחקירת משטרה, ועל כן התקיימו התנאים להרשעת המערער בעבירת ההדחה.
ד. אשר לתקיפת הבת - הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי לא הושתתה על עדותה של מ' בפני חוקרת הנוער, אלא על עדותה של המתלוננת כי המערער היה מכה את מ', עדותה של האשה המתלוננת נמצאה מהימנה על ידי ביהמ"ש ואין להתערב בממצאים עובדתיים אלה. אשר לתקיפת הבן - ממסכת העובדות עולה כי המערער נהג להכות את בנו באופן תדיר בידיו ולעיתים בחגורה. בהכרעת הדין קיבל ביהמ"ש קמא את עדותו של הבן אצל חוקרת הנוער כמהימנה, וזאת בהסתמך על חוות דעתה של חוקרת הנוער כי עדותו מהימנה. ביהמ"ש מצא את הסיוע הדרוש לעדותו של הילד, מכח סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), בעדותה של אימו - המתלוננת, תוך שהוא מציין, כי עדותה מהווה לא רק סיוע אלא עדות ישירה בפני עצמה. בכך אין להתערב.
ה. ביהמ"ש קמא הרשיע את המערער בהתעללות בשני ילדיו תוך שהוא קובע כי הוכח שהמערער הכה אותם. המערער טוען כי בכל הנוגע לבתו הרי המכות שהכה אותה נבעו מקשיי ההשתלטות עליה בשל מצבה השכלי, וכן כי לא הוכח שמעשיו גרמו לפגיעה בקטינה. דין טענותיו של המערער להידחות. עבירת התעללות היא עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית. כיון שכך, אין לקבל את טענות המערער כי לא הוכח כי נגרם נזק לילדיו. ניתן להצביע על מספר סממנים שיש בהם כדי להצביע על התעללות במאובחן מתקיפה. בפנינו מעשים של "התעללות גופנית", מקום שמדובר בסדרה ממושכת של מעשים, היינו, במקרים בהם מדובר בהכאה המתמשכת על פני תקופה ארוכה. יתכן כי כל מקרה בפני עצמו אינו עולה כדי התעללות, אך שרשרת המקרים כולה יוצרת דרגת אכזריות והטלת אימה על הקרבן שעולים כדי התעללות, מעין "כמות עושה איכות". ככל שהקרבן יותר חסר ישע כך יקל על ביהמ"ש לראות במעשים כנגדו התעללות. אלמנט נוסף לפיו ניתן לאבחן בין התעללות לתקיפה הוא כאשר ההכאה כוללת השפלה.
ו. (דעת הרוב) אשר לעונש - על המערער הושתו 11 שנות מאסר לריצוי בפועל. המערער מבקש להתחשב בעובדה, כי מדובר במשפחת עולים קשת יום משופעת בבעיות רווחה וחינוך המנסה כמיטב יכולתה להתמודד ולשרוד, כי עברו נקי וכי הוא עובד לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו במשך השנים. עוד טוען המערער, כי על אף שהורשע באינוס אשתו על דרך מעשה סדום, יש להתחשב בנסיבות בהן מדובר, היינו, בזוג נשוי עם חמישה ילדים אשר נהגו לקיים גם יחסי מין בהסכמה בתוך התקופה אליה מתייחסת ההרשעה, וכי גם המעשים נשוא ההרשעה לא נעשו בברוטליות ובאלימות. ברם, המערער הורשע בכך שבמשך שש שנים ביצע בהזדמנויות שונות מעשי סדום באשתו. על מעשה סדום אחד ראוי היה להטיל על המערער מספר ניכר של שנות מאסר. בעניין שלפנינו, עניין לנו בשרשרת של מעשי סדום. די בכך כדי לדחות את ערעורו של המערער. אך בכך לא די. המערער התעלל במשך מספר שנים בילדיו הקטינים, ותקף אותם. גם בגין התנהגות זו, כשלעצמה, מן הראוי היה להשתית עליו עונש כבד. ההצטברות של כל מעשיו הפליליים גם יחד מובילה למסקנה כי העונש הכולל שהוטל עליו בגין כל העבירות בהן הורשע אינו כבד באופן המצדיק את התערבות.
ז. השופט זועבי (דעת מיעוט): על אף שמדובר בעבירות חמורות ביותר, ניתן היה להסתפק בנסיבות העניין בעונש קל מזה שגזר ביהמ"ש המחוזי. בני הזוג נשואים מזה שנים רבות, וחיי נישואיהם ידעו עליות ומורדות. הם קיימו יחסי מין בהסכמה אף בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות, ובמסגרת תקופה זו נולדה להם בתם הקטינה. זאת ועוד, המערער שהינו בן העדה האתיופית, עלה עם אשתו וילדיו בשנת 91. מדובר במשפחה קשת יום, שנתקלת בקשיים תרבותיים וכלכליים סבוכים ביותר, ומטופלת בחמישה ילדים קטינים, ביניהם ילדה הלוקה בפיגור שכלי. נראה כי עונש 7 שנות מאסר בפועל, שהינו עונש חמור ביותר בפני עצמו, הולם יותר את חומרת העבירה ואת נסיבותיו המיוחדות של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, זועבי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' נגה פלג-סידי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 6.3.00).

ע.פ. 1788/00 - חוסני וסאלח חואג'ה נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה. טענה של טעות בזיהוי. *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1041/98 - הערעור נדחה).

א. שני המערערים, חוסני חווג'ה ואחיו סאלח, ואדם נוסף, פייסל שורפי (להלן: פייסל), הגיעו בתאריך 13.11.98, בשעות הערב, למחסן ביפו. חוסני ופייסל, פרצו למחסן, בעוד שסאלח נותר לשמור בחוץ כדי למנוע הפרעה. שלשת המתלוננים, משפחת אבו שנדי, גרים בשכנות לאותו מחסן, וכאשר הבחינו כי מתרחשת שם פעילות חשודה, הם הלכו לכיוון המחסן, ואת פניהם קיבל סאלח שהיה חמוש בסכין, ודרש מהם לעזוב את המקום, אחרת הוא ידקור אותם. בינתיים הצטרפו לסאלח שני חבריו, ובין שתי הקבוצות התפתחה תגרה, שבמהלכה הכה פייסל עם מברג בגבו של אחד המתלוננים ואילו סאלח דקר אותו בידו. בשלב מסוים נמלטו הפורצים מהמקום, ובני משפחת אבו שאנדי רדפו אחריהם והדביקו אותם, ואז כבר היה חוסני חמוש באקדח, והוא החל לירות לעבר יריביו, מתוך כוונה לגרום להם חבלה חמורה. באותו שלב דקר פייסל את המתלוננים ואילו חוסני ירה באקדח ברגלו של אחד מהם וגרם לו חבלה חמורה. חוסני ופייסל הואשמו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, התפרצות וקשירת קשר לבצע פשע, ולחוסני יוחסו שתי עבירות נוספות של החזקת נשק. לסאלח ייחסה המשיבה עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין למטרה לא כשרה, התפרצות, איומים וקשירת קשר לבצע פשע. המערערים התגוננו בטענת אליבי כי שהו בעת התקיפה בכפר נעלין אצל בן דודם.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסתם של המערערים וקבע כי כל השלשה נכחו בזירה. ביהמ"ש החליט להרשיע גם את סאלח, לאחר ביהמ"ש הרשיע את חוסני בעבירה של החזקת נשק, ואת חוסני, פייסל וסאלח בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש נמנע מהרשעת המערערים ופייסל גם בעבירת ה"קשר", לנוכח מימוש מטרתו של ה"קשר", והרשעתם של המערערים בעבירות ה"מוגמרות". בעקבות ההרשעה, גזר ביהמ"ש לחוסני 5 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, לפייסל 4 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, ולסאלח שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המערערים הגישו ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש אך לאחר מכן ביטל סאלח את הערעור על ההרשעה. הערעור נדחה.
ג. באשר לערעורו של חוסני על הרשעתו - השאלה היחידה שמבקש חוסני להעמיד במבחן הביקורת בערעור היא שאלת הזיהוי, הואיל ועל פי השקפתו, נפלו פגמים באותן ראיות זיהוי עליהן ביסס ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה. ואכן, הליך הזיהוי בתיק זה עורר תהיות לא מעטות. אעפ"כ רשאי היה בימ"ש קמא להתייחס לזיהוי כאל ראייה אמינה. בנוסף לכך, מתחילתם של ההליכים קשר חוסני את גורלו לגורל אחיו, סאלח. שניהם טענו כי בעת האירוע הם שהו בכפר נעלין, אצל בן דודם; והרי עתה, לאחר
שסאלח החליט להסתלק מהערעור על הרשעתו, והוא אינו חולק עוד על זיהויו כמי שהשתתף בתקיפה, ממילא גם ברור כי לא היה בכפר נעלין באותו יום. מכאן המסקנה המתבקשת, כי טענת האליבי שמכוחה התגונן סאלח היתה בדויה, ואין מנוס ממסקנה דומה גם ביחס לחוסני.
ד. אשר לעונש - המערערים חטאו בעבירות חמורות אשר היו מלוות בשימוש בנשק קר וחם, ונראה שרק בדרך נס לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר. ביהמ"ש המחוזי איבחן בין המערערים בהתאם לחלקם בפרשה, ובצדק ראה חומרה מיוחדת בשימוש שעשה חוסני באקדח. מערער זה, על אף גילו הצעיר (יליד שנת 76), הספיק לצבור מספר לא מבוטל של הרשעות, בגינן נשא בענשי מאסר. לא זו בלבד שלא למד את הלקח הנדרש, אלא שעבריינותו עלתה מדרגה, והוא אינו מהסס לעשות שימוש בנשק כדי להשיג את יעדו. גם לחובתו של סאלח נרשמו הרשעות קודמות, בעבירות רכוש ועל פי פקודת הסמים המסוכנים. אכן, חלקו בפרשה הנוכחית קטן מזה של חבריו, אך עניין זה היה גם לנגד עיניה של הערכאה הראשונה, אשר נתנה לו ביטוי בהחלטתה להסתפק בעונש מתון מזה שהושת על שני שותפיו.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אהוד בן יהודה למערערים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 1.1.01).

ע.א. 7942/99 - עזבון המנוח אבני ציון ז"ל ואח' נגד ביטוח ישיר א.ד.אי. לביטוח בע"מ ואח'

גובה הפיצויים בתאונת דרכים. רביזיה בקביעת גיל הפרישה מעבודה על 65 שנים(מחוזי י-ם - ת.א. 1514/96 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת השניה (להלן: המערערת) הנה אלמנתו של המנוח צבי אבני ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר כתוצאה מתאונת דרכים בשנת 95. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצויים כתלויה במנוח, על פי שיטת הידות ובהסתמך על מספר נתונים אותם קבע ביהמ"ש. על שלשה מנתונים אלה נסב הערעור. הנתון האחד הוא, שכושר השתכרותו של המנוח לולא נפטר בתאונה היה בסך 8,808 ש"ח נטו לחודש; הנתון השני - שלולא התאונה, היה צפוי שהמנוח יפרוש מעבודה בגיל 65 שנים, והנתון השלישי שכושר השתכרותה הצפוי של המערערת הוא בסך 1,500 ש"ח לחודש. הערעור נתקבל בשני הנתונים הראשונים.
ב. למנוח, יליד 56, היתה השכלה חלקית במחשבים והוא עבד במקצוע המחשבים. מספר חודשים לפני התאונה החל לעבוד בחברת "דנשר" (להלן: החברה). על פי חוזה העסקתו של המנוח, (להלן: החוזה), משכורתו הבסיסית עמדה על 8,200 ש"ח וכן היה זכאי למשכורת 13 אשר ערכה הכספי החודשי הוא כ-685 ש"ח. את הסכום הכולל של כ-8,880 ש"ח שיערך ביהמ"ש ליום פסה"ד והגיע לסכום של כ-11,750 ש"ח ולאחר ניכוי מס בשיעור %25 נקבעה הכנסתו החודשית נטו של המנוח בסכום של כ-8,800 ש"ח. בקביעת כושר ההשתכרות כאמור, התעלם ביהמ"ש מכך שעל פי החוזה זכאי המערער לקרן השתלמות החל מתום 6 חודשי עבודה, וכן לביטוח מנהלים, לכל המאוחר, החל מתום 10 חודשי העבודה הראשונים. בנוסף, קיבל המערער השתתפות באחזקת רכב בסך 800 ש"ח וכן תשלום עבור טסט וביטוח של הרכב על פי קבלות שימציא. להטבות אלה לא ניתן כל ביטוי כספי בפסק הדין. בנוסף, יש לקחת בחשבון שגובה השתכרותו של המנוח כמפורט לעיל היה עם תחילת עבודתו, כחצי שנה לפני התאונה, ויש להניח שבהמשך עבודתו היה זוכה להתקדמות כלשהי. בנסיבות אלה, יש להעמיד, בדרך אומדן, את כושר ההשתכרות של המנוח על 10,000 ש"ח נטו לחודש.
ג. אשר לקביעת גיל 65 כגיל הפרישה מעבודה - מזה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, על פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65 שנים. באין ראיות אחרות, ייקבע גיל זה כגיל בו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת
תלויים) יפרוש מעבודתו לולא התאונה. בצידה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, על פיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות, על פיהן צפוי היה שהתובע המסויים היה פורש מעבודה בגיל נמוך או גבוה מגיל 65 שנים. במקרים רבים הכירו בתי המשפט בגיל פרישה גבוה יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים. עו"ד או רו"ח אינו מניח את עטו ונועל את משרדו בהגיעו לגיל 65 שנים. הניסיון מלמד, שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גיל פרישה של 65 שנים, ולא גבוה יותר, אינו משקף עוד את המציאות. גיל פרישה זה נקבע בעבר על יסוד שני שיקולים: האחד, שגיל הפרישה מעבודה בהסכמי עבודה רבים הוא גיל 65 שנים; והשני, העובדה שבגיל זה זוכים הפורשים מעבודה לגימלת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. אין זו קביעה המעוגנת במצב האמיתי בשוק העבודה.
ד. זה מכבר הגיעה העת לריביזיה בנושא גיל הפרישה. עם זאת, במקרה דנא אין צורך להכריע בנושא זה, שכן הוכחו נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות סטייה מגיל פרישה של 65 שנים. עיסוקו של המנוח אצל מעבידתו היה באחזקת מחשב. על פי עדותו של מנהל החברה אין בעבודה בה עבד המנוח חיוב של העובדים בחברה לפרוש לפנסיה בגיל 65 שנים. בפני ביהמ"ש העידו שני עדים אשר עוסקים בעבודה זו גם בשנות השבעים של חייהם. קביעה של גיל 70 שנים כגיל פרישה, תחת גיל פרישה של 65 שנים, תהלום יותר את נסיבות המקרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד עמיקם חרל"פ למערערים, עו"ד אהוד שטיין למשיבים. 18.1.01).

ע.א. 8835/99 - אינטרדקו חברת המסחר לתעשיות בע"מ נגד dtL srehtorB rezluSואח'

פירוש תנייה לשיפוט זר כתנייה ייחודית או מקבילה. הצורך לכבד תנייה מוסכמת לשיפוט ייחודי(מחוזי ת"א - ת.א. 1060/99 - הערעור נדחה).

א. המערערת שימשה סוכנת של החברות המשיבות, המשתייכות לקונצרן שמקום מושבו בשוויץ, על פי הסכם שנחתם בין המערערת לבין המשיבה בשנת 75 (להלן: הסכם הסוכנות). בעקבות סיום הסכם הסוכנות בין הצדדים, תבעה המערערת מן המשיבות דמי עמלה שהגיעו לה, לטענתה. התובענה הוגשה בביהמ"ש המחוזי בת"א. המשיבות הגישו בקשה לעיכוב הליכים בטענה של קיום תניית שיפוט ייחודית בהסכם הסוכנות, לפיה בימ"ש בשוויץ, הוא המוסמך לדון בתביעתה של המערערת. המערערת טענה כי תניית השיפוט בהסכם, הינה מקבילה ולא ייחודית. ביהמ"ש קיבל את השקפת המערערת שתניית השיפוט הינה מקבילה, וכי אין היא שוללת את סמכותו של ביהמ"ש בישראל. יחד עם זאת קבע, כי על ביהמ"ש לכבד תנייה מוסכמת, ומי שמבקש לסטות ממנה, עליו הראיה. הוא הוסיף כי המערערת לא טענה ולא הצביעה על שיקול יוצא דופן, שיש בו כדי להצדיק אי כיבוד ההתחייבות החוזית שנטלה על עצמה, להתדיין עם המשיבות בשוויץ. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. תנייה לשיפוט זר יכולה שתהיה "ייחודית", ויכולה שתהיה "מקבילה". מקום שלשון התנייה אינה ברורה, נוטה ביהמ"ש להיעזר בתכלית ההוראה ובמגמתה, תוך התחקות אחר כוונת הצדדים להסכם. ביהמ"ש קבע בענייננו כי תניית השיפוט הקבועה בהסכם הסוכנות, הינה תניית שיפוט מקבילה, אך חרף זאת חייב את המערערת לעמוד בחיובה החוזי, ולהתדיין בשוויץ ולא בישראל. דין הערעור להידחות, ולאו דווקא מהטעמים של בימ"ש קמא, אלא משום שעל פי פירוש תניית השיפוט, עולה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית לביהמ"ש בשוויץ. אכן, בתניית השיפוט לא הוספו המלים "בלבד" או "רק" או דומיהן, אך ניתן להבחין כי היא כוללת את אותו "נוסח פעיל", ברור ומפורש, שבצד החלתו של הדין השוויצרי גם קובעת שכל הסכסוכים הנובעים
מההסכם, ייושבו בשוויץ. בתנייה אין שלילה מפורשת של סמכות ביהמ"ש בישראל, אך אין צורך בשלילה מפורשת שכזו, מקום שלשון התניה החלטית ואינה מותירה מקום לספקות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יהודה גולדברג למערער, עו"ד גב' אפרת ירון למשיבות. 11.1.01).

בש"א 8967/00 + ע.א. 7910/00 - מדינת ישראל נגד לאה ויסמן ואח'

*ע.א. 7910/00 - מחיקת ערעור עקב הגשתו באיחור של יום אחד בשל טעות משרדית (בקשת המשיבים למחיקת ערעור עקב איחור בהגשתו ביום אחד - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים נתן פס"ד ביום 12.9.00 בהיעדר בעלי הדין. פסה"ד הומצא למערערת ביום 17.9.00 והמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 1.11.00. המערערת הגישה את הערעור ביום 2.11.00. המשיבים הגישו ביום 11.12.00 בקשה למחוק את הערעור. המערערת הגישה, ביום 7.12.00, בקשה למתן ארכה. היא הצביעה בבקשתה על שורה שלמה של תקלות טכניות וביקשה כי תנתן לה ארכה, הואיל ומדובר בטעות אנוש שמקורה בתקלה משרדית. המערערת סברה כי ראוי לשקול, על רקע זה, את האיחור הקצר אל מול חשיבותן של השאלות העומדות על הפרק. המשיבים ביקשו לא להאריך את המועד ולמחוק את הערעור. בקשתם נתקבלה.
לפי הפסיקה טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. ואולם, כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לכאורה שרשרת הטעויות, ביחס לפס"ד שהומצא בדואר, יכולה היתה להוביל להכרה בטעות כטעות אופרטיבית. אלא שבמקרה זה המשיבים פנו, באופן מיוחד, למערערת וביקשו לדעת אם בכוונתה להגיש ערעור, ונענו כי החלטה סופית תתקבל רק ביום 2.11.00, שהינו, לסברתה של המדינה היום האחרון להגשת הערעור. בתגובה נאמר ע"י ב"כ המשיבים לפרקליטות כי לפי בדיקה שנערכה על ידם עם מזכירות ביהמ"ש המחוזי המועד האחרון להגשת הערעור ע"י המדינה הינו 1.11.00. המערערת בחרה לדחות את התשובה עד "לרגע האחרון". לו טרחה המשיבה להודיע כי בדעתה להגיש ערעור, היה הערעור מתקבל ללא קושי, אף באיחור, נוכח הודעתה. אך המערערת לא נהגה כך.

(בפני: הרשם בעז אוקון. עו"ד גב' מרים דונין למבקשים. 7.1.01).

בש"פ 8965/00 - מדינת ישראל נגד מחמוד אגברייה ואח'

*ביטול שחרור בערובה של נאשמים בהתפרעות בכבישים ותקיפת נהגים יהודים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

על פי הנטען בכתב האישום, נחסמה צומת כבישים בגליל בידי כ-30 מתפרעים, ובהם המשיבים כולם. המתפרעים בדקו כל כלי רכב שהגיע למקום. אם התברר כי הנהג הוא יהודי אחת דתו היתה ליידוי אבנים. אחרים הורשו להמשיך בדרכם לשלום. באחד המקרים הוצא נהג יהודי מרכבו כשהמשיבים צועקים לעברו: "יהודי, יהודי". הוא הועלה לאוטובוס שהזדמן, והוסע מהמקום. בשלב זה ניפצו המשיבים את שמשות הרכב ובזזו מתוכו את מכשיר הרדיו ואת חפציו האישיים של הנהג. משסיימו מלאכתם הציתו את המכונית ושרפו אותה כליל. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש מצא כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתם של המשיבים כולם, וכי נסיבות העבירות מקימות, כשלעצמן, עילת מעצר, ומעידות על מסוכנותם. יחד עם זאת, סבור היה ביהמ"ש, כי ניתן להצביע על חלופת מעצר מתאימה בעניינם של כל המשיבים, ושיחררם בתנאי שישהו בביתם או בבית קרובי משפחה. הערר נתקבל.
מעשי המשיבים חמורים מאין כמותם. אין מדובר רק בנטילת חלק בהתפרעות של מחאה שגלשה לכלל מעשי אלימות חמורים. הבחירה לפגוע בבני אדם רק לאחר בירור דתם
ובהתאם ל"בדיקה" זו, מלמדת על חומרת הדברים. המבצע פשע מתוך שנאה מעיד במקרים רבים על מסוכנותו לאחרים. העובדה שידויי האבנים ומעשה ההצתה לא הסתיימו באבדן חיי אדם כי אם בהרס רכוש, אין בה כדי להפחית מן הסכנה. קיים חשש ממשי כי המשיבים יחזרו על מעשיהם, משתיקלע לידם הזדמנות חדשה, והחלופות שהוצעו על ידם למעצר אין בהן ולא כלום.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יריב אבן חיים לעוררת, עוה"ד גמיל דקוואר, אני סריאד, זחאלקה רסמי, אגברייה מופד ואגברייה בדר למשיבים. 10.12.00).

ע.פ. 6485+6683/00 - ויקטור צמח נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה כאשר שני תיקים מתנהלים בפני אותו שופט (שני ערעורים על החלטות בימ"ש השלום שלא לפסול את עצמו שניתנו בשני תיקים פליליים - הערעורים נדחו).

כנגד המערער מתנהלים שני הליכים פליליים שונים בפני שופט אחד בבימ"ש השלום בת"א. לטענתו, יש לפסול את השופט מלשבת באחד משני התיקים. זאת, מאחר שעצם העובדה שאותו שופט דן בו בזמן בשני תיקים שונים בהם המערער הוא הנאשם, עלולה להביא למצבים בהם עניינו של המערער כנאשם עלול להיפגע. טענתו השניה של המערער היא, כי ביהמ"ש נוהג "איפה ואיפה" בין הצדדים ומעדיף את עמדת התביעה בהחלטות ביניים שנתן. הערעורים נדחו.
התנהלות שני משפטים שונים בפני אותו שופט אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות. חזקה ששופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק האחר. כך ההלכה במצב דומה, בו העובדה ששופט שיושב בדין ישב בדינו של נאשם בעבר, היא, כשלעצמה אינה עילה לפסילתו של שופט. גם הטענה השניה דינה להידחות. מעיון בהחלטות בימ"ש השלום עולה, כי הן ניתנו באופן ענייני ואין יסוד לטענות בדבר איפה ואיפה שכאילו נוהג ביהמ"ש. למערער שמורה הזכות, אם יורשע ויגיש ערעור, לערער במסגרת זו גם על החלטות הביניים.

(בפני: השופט אור. המערער לעצמו, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.11.00).

בג"צ 8710/00 - רבקה טייטלבוים ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי וביה"ד הארצי לעבודה

*דחיית בקשה להגיש תביעה ייצוגית בביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה על הסף).

העותרות הגישו תובענה לביה"ד האיזורי לעבודה לתיקון אופן חישוב דמי לידה המשולמים לעובדות עצמאיות. הן ביקשו להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית. ביה"ד דחה את בקשתן לנקוט בדרך של תובענה ייצוגית ממספר טעמים: החשוב והעיקרי הוא כי המוסד לביטוח לאומי "התחייב לפני ביה"ד שאם יזכו התובעות בתביעתן, הוא ינהג בשוויוניות עם שאר היולדות העשויות ליהנות מההלכה שתצא מלפני בי"ד זה". עוד הוסיף ביה"ד ואמר, כי אין לאפשר דיון בדרך זו כדבר שבשיגרה ויש להקפיד כי זכותם של כל התובעים את הסעד להיות מיוצגים, תמומש מטעמים עניינים, ולא לשם הפעלת לחץ דיוני על בעל דין שכנגד. ביה"ד הארצי דחה את בקשת רשות הערעור. העתירה נדחתה.
מתן רשות להגשת תובענה ייצוגית, נתונה לשיקול דעת ביה"ד, כך גם בקשת רשות ערעור. מכאן שמדובר בשתי החלטות שכל אחת מהן היא החלטה שבשיקול דעת. זוהי משוכה ראשונה אותה לא עברו העותרות באשר לא שיכנעו שיש מקום להתערב בשיקול הדעת של בתי הדין לעבודה. מעבר לכך, לא קמה עילה להתערבות בג"צ בהחלטת ביה"ד הארצי, לפי המבחנים הנקוטים בידיו להתערבות כזו. כבר נאמר לא אחת, כי בג"צ אינו יושב כבימ"ש לערעורים על פסקי דין של ביה"ד לעבודה וכי הביקורת השיפוטית
על פסקי דין אלה מצומצמת ביותר. התערבות כזו תבוא רק אם נתגלתה טעות משפטית מהותית ואם הצדק מחייב התערבותו של בג"צ לאור נסיבותיו של העניין. אלה לא התקיימו בענייננו, בעיקר לנוכח ההתחייבות שניתנה ע"י המוסד לביטוח לאומי שהיא התחייבות ראויה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. 3.12.00).

בש"א 8582/00 - אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב והמגן חברה לביטוח נגד אדיר ונציה ואח'

*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים (בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).

המבקשות נתבעות מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ב-11 תובענות שונות, בבתי משפט השלום בפתח תקוה, כפר סבא, הרצליה, תל אביב וירושלים. המשיבים 11-1 הם התובעים בתובענות, וכולם ניזוקו בעת שרכבו על אופנועים שנשכרו מאת חברת חילוצית (המשיבה 14). המבקשות טוענות כי בכל התובענות מתעוררת שאלה מקדמית זהה, שעניינה תוקף הכיסוי הביטוחי של האופנועים השכורים. לטענתן, חברת חילוצית ביטחה את האופנועים כאופנועים רגילים בלא ששילמה את תוספת הפרמיה המתחייבת בביטוח אופנועים להשכרה. לפיכך, לטענתן, אין האופנועים מבוטחים כלל. בשל השאלה המשפטית המשותפת, עותרות המבקשות על העברת התובענות לבימ"ש אחד ועל איחודן, ומציעות כי ביהמ"ש שיוסמך יהיה בימ"ש השלום בתל אביב. המשיבים מסכימים לאיחוד הדיון בתובענות, ומציעים כי ביהמ"ש המוסמך יהיה בימ"ש השלום בפתח תקוה, בו כבר אוחדו 3 מהתובענות ונקבע בהן מועד קרוב לקדם משפט. גם המשיבה 12 (קרנית), הנתבעת אף היא במרבית התובענות מסכימה לבקשת האיחוד. הבקשה נתקבלה והוחלט להעביר את כל התביעות לביהמ"ש בפתח תקוה.
הנסיבות שהובאו מצדיקות היעתרות לבקשה ומה גם שהצדדים הרלבנטיים לבקשה מסכימים לה. באשר לביהמ"ש שאליו יועבר הדיון - בענייננו כבר נקבע, כאמור, מועד קרוב לקדם משפט בבימ"ש השלום בפתח תקוה, בעוד שהמבקשות לא נימקו כלל את בחירתן בביהמ"ש בתל אביב דווקא. לפיכך יועברו לבימ"ש השלום בפתח תקוה כל התובענות.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד חזי כהן למבקשות. 21.12.00).

ע.א. 8404/99 - חברת מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נגד גיל קוקוי ו-18 אח'

*דחיית טענה של חברה קבלנית נגד חיובה בתשלום פיצויים על ליקויי בנייה כשהיא מבקשת לתקן בעצמה את הליקויים
(הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת, חברה קבלנית, לפצות את המשיבים, אשר רכשו דירות שנבנו על ידה. הפיצויים נקבעו בגין ליקויים בבניה, כפי שאלה הוערכו, בעיקרם, ע"י מומחה אשר התמנה ע"י ביהמ"ש. הערעור נדחה.
אין לקבל את עמדת המערערת, על פיה עמדה לה בנסיבות המקרה הזכות לתקן את הליקויים בעצמה, תחת חיובה בתשלום פיצויים. בנסיבות המקרה המיוחדות, ולאחר שנסיונות לתקן את הליקויים בעבר לא הביאו לתוצאה המקווה, רשאים היו המשיבים להתנגד לתיקון הפגמים ע"י המערערת.