ביד"מ 2329/99 - מרים כפיר נגד משה כפיר
*דחיית בקשה להקמת בי"ד מיוחד שידון בנושא סמכות של בי"ד דתי או בימ"ש(בקשה להעביר נושא לדיון בפני בית דין מיוחד - הבקשה נדחתה).
א. ביה"ד הרבני הגדול החליט להעביר שאלה מסויימת, השנוייה במחלוקת בינו לבין ביהמ"ש המחוזי בחיפה, להכרעה של בי"ד מיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. בעלי הדין מסכימים להעברת המחלוקת להכרעת ביה"ד המיוחד. גם היועץ המשפטי לממשלה, מצדד בהקמת בי"ד מיוחד. אולם הסכמה, אפילו מצד לצד, אינה מספיקה להקמת בי"ד מיוחד. צריכה להיות עילה חוקית להקמת ביה"ד. השאלה היא אם המקרה הנדון מעורר שאלה הראויה, לפי החוק, להידון בפני בי"ד מיוחד והתשובה היא שלילית. לפיכך, הבקשה להקמת בי"ד מיוחד נדחתה.
ב. סכסוך הנטוש בין המערערת (להלן: האשה) לבין המשיב (להלן: הבעל). האשה הגישה נגד הבעל תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בנתניה. הבעל כרך בתביעת הגירושין את עניין הרכוש השייך לבני הזוג. במהלך הדיונים בביה"ד הסכימו בני הזוג להעביר את עניין הרכוש להכרעתו של בורר ולצורך זה חתמו שניהם על שטר בוררות. הבורר נתן פסק בוררות, ולאחר מתן הגט החליט ביה"ד האזורי, בהרכב של דן יחיד, לאשר את פסק הבוררות ולתת לו תוקף של פס"ד. האשה פנתה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה לביטול פסק הבוררות. בקשה זאת נענתה בחיוב. ביהמ"ש קבע כי האישור של ביה"ד האזורי לפסק הבוררות חסר תוקף, הן לאור העובדה שנתן אותו דיין אחד ולא שלשה דיינים, והן משום שהסמכות לאשר פסקי בוררות מסורה לפי החוק לביהמ"ש המחוזי ולא לביה"ד הרבני. בעקבות ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי פנה הבעל אל ביה"ד האזורי בבקשה שביה"ד ידון בעצמו בעניין הרכוש. הבקשה נדחתה בנימוק שהחלטת ביהמ"ש המחוזי הינה מוטעית, ולכן אין בכוחה לחייב את ביה"ד. כך הגיע הנושא לביה"ד הגדול שהחליט להעביר את הנושא לבי"ד מיוחד.
ג. כתנאי להקמת ביה"ד נדרש כי בנושא העומד לדיון יתקיימו שלשה תנאים מצטברים: צריכה להתעורר שאלה; השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של מעמד אישי; השאלה צריכה להיות האם אותו עניין (של מעמד אישי) מסור לסמכות הייחודית של בי"ד דתי. השאלה שהועברה ע"י ביה"ד הגדול להכרעת ביה"ד המיוחד מתייחסת, באופן ישיר, למעמדו של בורר שמונה ע"י ביה"ד הרבני. מעמד זה אינו מעמד אישי. נכון הדבר, שמעמד הבורר עשוי להשליך על הסמכות הייחודית של ביה"ד לאשר את פסק הבוררות, אולם זוהי תוצאה אינצידנטלית בלבד של הדיון בשאלת מעמד הבורר, ואין בה כדי להפוך את סמכות האישור של ביה"ד לשאלה העומדת בפני עצמה. סמכות האישור של ביה"ד לא תוכרע על יסוד שיקולים הנעוצים בדין הקובע את הסמכות, אלא על יסוד שיקולים הנעוצים בדין המסדיר את מינוי הבורר. יתירה מכך, הנפקות של ההכרעה בשאלת מעמדו של הבורר אינה מוגבלת רק לסמכות של ביה"ד לאשר את פסק הבוררות, אלא היא מתפרסת גם על עניינים אחרים, שאינם נוגעים לסמכות (כגון, היקף ההתערבות של ביה"ד בפסק הבוררות).
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם שמילה למבקשת, עו"ד צהלה הלוי למשיב. 25.1.01).
ע.א. 3694/99 - דפנה ושמשון ארדמן נגד חברת פרוייקט אורנים בע"מ ואח'
*הכרזה על ביטול חוזה כבלתי צודק כאשר רוכש דירה נשאר חייב סכום פעוט על חשבון הדירה ותביעת הביטול היתה נגועה בחוסר תום לב. *אימתי אין צורך לתת ארכה לביטול חוזה עקב הפרתו(מחוזי ת"א - ת.א. 2355/90 - הערעור נתקבל).
א. בחודש אוגוסט 86 רכשו המערערים מהמשיבה 1, דירה בהרצליה תמורת 110 אלף דולר. בשנת 88 פנו למשיבה בדרישה לתקן ליקויים או לפצותם על נזקיהם. משדרישה זו לא מולאה, הגישו המערערים, בחודש דצמבר 89, תביעה לבימ"ש. בכתב הגנתם, שהוגש ביום 3.2.91, הכחישו המשיבים את טענותיהם של המערערים, והוסיפו וטענו
כי בתאריך 15.1.91, פנתה המשיבה למערערים בכתב, וטענה כי הסכום הכולל ששולם על ידם עומד על סכום של כ- 90 אלף דולר בלבד, במקום הסכום של 110,000 דולר, שהיה אמור להיות משולם עד לתאריך 31.12.86. היום שבו מסרה המשיבה את הדירה למערערים. במכתב זה נתנה המשיבה למערערים ארכה לתשלום יתרת החוב, שאם לא כן יבוטל החוזה עקב הפרתו. עוד נטען בכתב ההגנה כי בתאריך 3.2.91, (הוא היום בו הוגש כתב ההגנה) הודיעה המשיבה למערערים על ביטול החוזה, ומיום מתן הודעת הביטול, החוזה שוב אינו קיים עקב הפרתו ע"י המערערים, ועל כן דין התביעה המתבססת על אותו חוזה, להידחות. על מכתבה של המשיבה מיום 3.2.91, השיבו המערערים ביום 6.2.91, כי דרישותיה הן דמיוניות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים שילמו למשיבה עד לקבלת הדירה סכום של 90,000 דולר, ולאחר כניסתם לדירה, סכום נוסף של 15,000 דולר. לנוכח הממצא לפיו המערערים לא שילמו את מלוא התמורה, והם לא עשו זאת גם לאחר ששוגר להם מכתב הדרישה וההתראה מיום 15.1.91, קבע ביהמ"ש כי החוזה בוטל כדין וממילא אין עוד מקום לדון בתביעות המערערים. הערעור נתקבל.
ג. כאמור, טענו המשיבים בכתב הגנתם כי המערערים לא פרעו את מלוא התמורה, והחוזה בוטל. על כך השיבו המערערים כי מדובר ב"חיובים שלובים", ופרעון יתרת התמורה היה מותנה במילוי ההתחייבויות שנטלה המשיבה על עצמה. את הטענה הזו דחה ביהמ"ש המחוזי, עקב מחדלם של המערערים להגיש כתב תשובה ובדין עשה כן. המערערים בחרו שלא להגיש כתב תשובה, ובמצב זה היו מנועים מלהביא עובדות חדשות על אלו שנטענו בתביעתם. יתירה מזו, הטענות נגד "הודעת הביטול", ראויות היו להידחות גם מן הפן הענייני. אחת מטענות המערערים היתה כי לפי אחד הסעיפים בחוזה היו צריכים לתת להם ארכה של 30 יום למלא את התחייבויותיהם וזו לא ניתנה להם. אכן, בנסיבות אחרות, יכולה היתה הארכה הקצרה שניתנה ע"י המשיבה, לאיין את "הודעת הביטול", אך זה אינו כלל בל יעבור, ולדוגמא, מה טעם שצד הנפגע מההפרה ימתין עד לתום תקופת הארכה שנקבעה בחוזה, אם המפר מקדים ומבהיר בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי הוא אינו מתכוון למלא אחר דרישת בעל דינו. והרי זה בדיוק התרחיש שהיה בתיק זה.
ד. באשר לטענת המערערים כי ביטול החוזה הוא בלתי צודק בנסיבות העניין - המועד בו נודע למשיבה על ההפרה היה כבר בשלהי שנת 87. בדצמבר 87 פנתה המשיבה למערערים, בדרישה לשלם "ללא דיחוי נוסף" סכום של כ-25 אלף דולר יתרת חוב, והמערערים השיבו כי הדרישה היא דמיונית. חרף עמדה זו, ישבו המשיבים בחיבוק ידיים עד לחודש ינואר 91. ניתן היה לצפות כי מיד לאחר שנודע להם על ההפרה יודיעו המשיבים למערערים על כוונתם לממש את זכותם לביטול החוזה. אך עובדה היא שהמשיבה לא נהגה כך. אכן, העובדה שהמשיבה לא מימשה את זכותה לבטל את החוזה, זמן סביר לאחר שנודע לה על הפרתו, אינה שוללת את זכות הביטול, והיא רשאית היתה ל"חדשה" על ידי מתן ארכה נוספת, וכך עשתה בשנת 91. אלא שהדרך בה בחרה המשיבה ללכת, מכניסה אותה לתחולתו של סעיף 7(ב) של חוק התרופות, ומכוחו גם לאפשרות שבסופו של דבר החוזה לא יבוטל, מחמת היותו של ביטול כזה "בלתי צודק".
ה. קשה להשתחרר מהמחשבה כי לולא הגישו המערערים את תביעתם, ספק אם המשיבה היתה משגרת את הודעת הביטול. מלכתחילה עמד חובם של המערערים על סכום של 5,000 דולר בלבד, שעם כל חשיבותו, הוא מהווה, בסופו של דבר, אחוז קטן ביותר מהתמורה הכוללת. אכן, עמידה על זכות חוזית, אין בה כדי להוות חוסר תום לב, אך כשאתה מביא בחשבון את השיהוי שנמשך שנים ואת האפשרות המוחשית ששיגור הודעה זו לא נועד אלא כדי לחסום את תביעת המערערים באיבה, נדמה שההכרה בביטול החוזה תהיה
בבחינת תוצאה בלתי צודקת, במיוחד כאשר בפני המשיבה פתוחות דרכים נוספות כדי לגבות את המגיע לה. לפיכך יש להחזיר לביהמ"ש את הדיון בתביעות המערערים.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ע. מימון למערערים, עו"ד נ. רסקין למשיבים. 23.11.00).
ע.פ. 6269/99 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*היסוד הנפשי הנדרש בביצוע עבירה של מעשה מגונה. *חומרת העונש בעבירה של מעשה מגונה ביצאנית(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8004/98 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי שיכנע את המתלוננת, שעסקה בזנות, להתגורר בבית משפחתו ולהגביר את עיסוקה בזנות. בין יתר העבירות, יוחס למערער כי ביצע במתלוננת מעשי אלימות כדי להניעה למסור לידיו את הכספים שקיבלה מעיסוקה בזנות, וכן במעשים אחרים. בגין כל אלה הורשע בעבירות של שידול וסרסרות לזנות, סחיטה, תקיפה ומעשה מגונה. במעשה המגונה הורשע המערער עקב כך שכאשר חשד במתלוננת כי היא "מסתירה ממנו חלק מרווחיה באבר מינה... החדיר את ידו לאבר מינה על מנת לחפש כסף". בגין העבירות בהן הורשע, גזר בימ"ש קמא על המערער מאסר בפועל למשך 5 שנים וכן מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירה של מעשה מגונה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען כי תנאי להרשעתו במעשה מגונה הוא כי יוכח יסוד נפשי של מטרה להשיג גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, ואילו המעשים בגינם הורשע עניינם היה כלכלי-רכושי אשר כוון לחיפוש כספים באבריה האינטימיים של המתלוננת שאולי החביאה שם. טענה זו יש לדחות. מעשה מגונה מוגדר כמעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. באשר ליסוד העובדתי בעבירה, ברי כי מעשיו של המערער בהפשטת המתלוננת מבגדיה ועריכת חיפוש באבריה האינטימיים בעל כורחה עונה למושג "מעשה מגונה" בהקשרו העובדתי. אשר לכוונה - הוכח כי מעשיו של המערער בגופה של המתלוננת לא נועדו לסיפוק יצרי מין, ומבחינת המערער לא כוונו להשגת אחת התכליות של גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. חרף זאת, מכח הילכת הצפיות יש לייחס למערער מודעות בדרגת הסתברות הקרובה לוודאי לכך כי מעשיו יביאו עמם לביזוייה המיני של המתלוננת. מודעות זו בנסיבות הענין שקולה כקיום מטרה בלבו להשיג את התכלית האסורה, ואפילו אם בפועל לא חפץ בכך.
ג. אשר לעונש - העבירות שנעברו ע"י המערער הן קשות וחמורות. הן כורכות עימן ניצול כרוני אלים ובוטה של הזולת תוך פגיעה חמורה וביזוי כבודה של המתלוננת כאדם וכאשה. בעובדה כי המתלוננת עסקה בזנות קודם לפגישתה עם המערער אין כדי לרכך את חומרת מעשיו כלפיה. גם אשה כדוגמתה ראוייה להגנה מלאה על כבודה וצנעת גופה, ועיסוקיה - יהיו אשר יהיו - אינם גורעים כהוא זה מזכותה לשמור על צלם האדם, והחברה מצווה להגן עליה לבל ייהפכו גופה ונפשה הפקר. נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהועלו, מהוות, אכן, שיקול חשוב לעניין היקף הענישה, אולם כבר ניתן להן המשקל הראוי בבימ"ש קמא.
(בפני השופטים: זמיר, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ש. אלדר למערער, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 17.1.01).
ע.פ. 5114/97 - שמואל מיטלמן ואח' נגד מדינת ישראל
*איסור פרסום חומר חסוי שהוגש במשפט פלילי(בקשה להסרת צו איסור פרסום מחומר חסוי במשפט פלילי של סעיד סלימאני - הבקשה נדחתה).
א. המבקש, כתב העתון "מעריב", ועמו כתבים מעתונים אחרים, מבקשים שביהמ"ש יורה לגלות, לצורך פרסום ברבים, ראיות חסויות שהוגשו לביהמ"ש העליון במהלך
ערעורו של סעיד סלימאני (להלן: המערער). מדובר בראיות חסויות, מטעמים של בטחון המדינה, ששר הבטחון הוציא עליהן תעודת חסיון. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי נמנע סלימאני לבקש את גילוי הראיות. אולם, לאחר שהורשע, במהלך הדיון בערעור, ביקש שיגלו לו את הראיות. ביהמ"ש החליט שיש לגלות למערער חלק מן הראיות החסויות. החלטה כזו אינה מחייבת את התביעה לגלות את הראיות, אלא נותנת בידיה ברירה: לגלות את הראיות לנאשם ולהמשיך במשפט, או להשאיר את הראיות חסויות, כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה, אך אז על התביעה לחזור בה מן האישום. במקרה הנדון החליטה התביעה לגלות למערער את הראיות, ועם זאת ביקשה שביהמ"ש יורה, כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה, על גילוי הראיות בדלתיים סגורות ויאסור על פרסום הראיות. ביהמ"ש נעתר לבקשה זו.
ב. ביום בו ניתן פסה"ד בערעור הוגשה לביהמ"ש הבקשה להתרת הפרסום של הראיות החסויות כולן או חלקן. הטענה היתה כי גילוי הראיות למערער הביא ל"שינוי דרמטי בהשתלשלות התיק". עד שלא הוסר החסיון מהראיות, התביעה עמדה על כך שהמערער אשם בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה במספר מקרים רב, ולכן התביעה תמכה בעונש של 30 שנות מאסר בפועל, ואילו לאחר שהחסיון הוסר והראיות נמסרו למערער, הסכימה התביעה להמרת ההרשעה בהרשעה של גרימת מוות ברשלנות ואף להקלה ניכרת בעונשו של המערער (10 שנות מאסר בפועל). תפנית חדה כל כך בעמדה של התביעה, הסביר המבקש, מעוררת שאלה בקרב הציבור, וזכותו של הציבור היא לקבל תשובה מוסמכת. הבקשה נדחתה.
ג. לדעת המבקש ראוי כי ביהמ"ש ישקול אם הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה, כתוצאה מן הפרסום, גוברת על אינטרסים אחרים, התומכים בהתרת הפרסום. ברם, סעיף 44 לפקודת הראיות מחייב לגלות כל ראיה חסויה לנאשם במשפט פלילי. אין הוראת חוק דומה לגבי גילוי של ראיה חסויה לצורך פרסום ברבים. אכן, זכות הציבור לדעת, כאשר מדובר במידע המצוי בידי רשות ציבורית, ובמיוחד כאשר מדובר בתפקוד של רשות ציבורית, היא זכות בעלת חשיבות רבה. אך כמו כל זכות ואינטרס, אף היא יחסית ומוגבלת. במקרה הנדון, זכות הציבור לדעת אינה גוברת על הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה.
ד. פרקליטות המדינה לא היתה מוכנה לגלות את הראיות בשל הפגיעה הצפויה (כלשונה, "נזק בלתי הפיך") ביכולת של שירות הבטחון הכללי לאסוף מידע ולסכל פיגועים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם. כאשר ביהמ"ש מעדיף את שיקול הצדק לנאשם על פני השיקול של בטחון המדינה, הוא מייחס משקל לכך, שהתביעה רשאית לחזור בה מן האישום, ובדרך זאת להשאיר את הראיות חסויות. לעומת זאת, עכשיו, צו לחשיפת הראיות לא היה מאפשר להשאיר את הראיות חסויות ולמנוע את הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט זמיר. שמואל מיטלמן למבקשים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.1.01).
ע.א. 4825+4826/97 - זית ועדנה גהל נגד שמואל דקלו וגלובס... בע"מ
*אין חסיון נגד פרסום הסכם פשרה שהוגש לביהמ"ש העליון בדיון בין נישום לבין פקיד שומא. *דחיית בקשת הנישום להוציא מתוך תיק ביהמ"ש את הסכם פשרה שהוגש(בקשת המבקש להוציא מתיק ביהמ"ש הסכם שערך עם פקיד השומה ובקשת המשיבים להתיר לפרסם את תוכן ההסכם - בקשת המשיבים נתקבלה).
א. המבקשים-המערערים (להלן: גהל) ופקיד השומה ערערו לבימ"ש העליון על פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בעניין שומות הכנסה שקבע פקיד השומה לגהל. בגידרם של ערעורים אלו, שהדיון בהם התנהל בדלתיים פתוחות, הגיעו גהל ופקיד השומה להסכם פשרה, שאותו העלו על הכתב (להלן: הסכם הפשרה), וביקשו שינתן לו תוקף של פס"ד. בהמלצת ביהמ"ש חזרו בהם הצדדים מבקשה זו, ואף מחקו את ערעוריהם. משנודע דבר מחיקת הערעורים, הגישו העתון גלובס ועיתונאי בקשה לקבל לעיונם
את הסכם הפשרה. מנגד, הגישו גהל בקשה למשיכת הסכם הפשרה מתיק ביהמ"ש. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין שומות ההכנסה לא פורסם בתחילה, על פי החלטה של ביהמ"ש המחוזי, אשר התבססה על סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), הקובע כי ערעור על שומת הכנסה בפני ביהמ"ש המחוזי יישמע בדלתיים סגורות, אם לא הורה ביהמ"ש אחרת. ערעורם של העיתונאי נתן ליפסון ושל הוצאת עתון הארץ על החלטה זו (להלן: ע.א. ליפסון) נתקבל וביהמ"ש הורה על פרסום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בנימוק ש"אין פוגעים בעקרון פומביות הדיון... אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על פי החלטת ביהמ"ש מכח עילות מפורשות שנקבעו בחוק...". טענתם של גהל בעניין בקשתם למשוך את הסכם הפשרה מתיק ביהמ"ש היתה, כי ההסכם נהנה מחסיון מכוחו של סעיף 154(ג) לפקודה. הבקשה למשוך את הסכם הפשרה מהתיק נדחתה והבקשה להורות על מסירת המסמך לעתונאים נתקבלה.
ב. הזכות לעיין במסמכי ביהמ"ש, ואף הזכות לפרסם את תוכנם, נגזרות מסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את עקרון פומביות הדיון, ומן הכלל החל על כל רשות ציבורית הממלאת תפקיד על פי דין, ולפיו, בהיעדר הוראה חקוקה הקובעת אחרת, מסמכים שברשותה צריכים להיות גלויים ופתוחים. עם זאת, הזכות לעיין במסמכי ביהמ"ש ולפרסם את תוכנם אינה מוחלטת, והיא כפופה להגבלות תחיקתיות שונות המשקפות את האיזון שבין עקרון פומביות הדיון לבין אינטרסים אחרים. יש לפרש תחיקה מגבילה זו בצמצום, וזאת לנוכח מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון.
ג. בקשת גהל לאפשר להם למשוך מתיק ביהמ"ש את הסכם הפשרה אינה יכולה להתקבל. הוצאת ההסכם מן התיק תפגע בזכותו של הציבור לקבל מידע באשר לתוכנו של מסמך המצוי בתיק ביהמ"ש ואשר הדיון בו נערך בדלתיים פתוחות. יש לדחות אף את טענתם של גהל, שלפיה אין לפרסם את הסכם הפשרה לנוכח החסיון שבסעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה. סעיף 154(ג) לפקודה קובע את הכלל, שלפיו ההליך בערעור לפי הסעיף ינוהל בביהמ"ש המחוזי - אך לא בביהמ"ש העליון - בדלתיים סגורות. בהתאם להוראה זו נוהל ההליך בערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדלתיים פתוחות, ובמסגרתו אף לא הוגשה כל בקשה לסגירת הדלתיים. יוצא, כי החיסיון המוטל מכח סעיף 154(ג) לפקודה כלל אינו חל על הסכם הפשרה, שהוגש בגדרי הליך שנוהל בדלתיים פתוחות.
ד. גם סעיפים 231-232 לפקודת מס הכנסה אינם חלים כאן. סעיפים אלה מקנים חיסיון למסמך או לידיעה שהגיעו אל ממלא תפקיד רשמי לפי הפקודה. תכליתו של חסיון זה לאפשר לנישומים לפרוש בפני רשויות המס מידע הנוגע לעסקיהם ולהכנסותיהם, מבלי לחשוש כי מידע זה יחשוף לעין כל את סודותיהם המסחריים. ואולם החסיון האמור חל רק לגבי מסמכים שהגיעו לידי מי שחובת הסודיות מוטלת עליהם. אין החסיון חל על המידע כשלעצמו, ולא כל שכן אין הוא חל במקום שבו בחרו הנישומים לחשוף את המידע. משהוגש הסכם הפשרה על דעתם לביהמ"ש, ויתרו הם בכך על החסיון. יש לדחות אף את טענתם של גהל, שלפיה ציפייתם המוטעית לחסיון, בין אם מכוחו של סעיף 154(ג) לפקודה ובין אם מכח פרק י"ב לפקודה, מקנה להם, כשלעצמה, אפשרות להטיל מחדש על הסכם הפשרה את החסיון שעליו ויתרו. אין להרחיב על דרך פרשנות את החסיון, כך שיחול אף על מידע שנתגלה בשגגה, כאשר הרחבה מעין זו אינה מתחייבת מלשון החוק. למעלה מן הדרוש יצויין, כי מעיון בהסכם הפשרה עולה, כי אין גהל מגלים בגידרו מאומה אודות עיסקם והכנסותיהם. בנסיבות אלו, חשיפת תוכנו של הסכם הפשרה ממילא אף אינה פוגעת בתכלית שלשמה הוטל החסיון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יואב בן דרור לגהל, עוה"ד גב' יעל ורבה-זלינגר לפקיד שומא, יורם מושקט ואוריון אשכולי למשיבים. 7.2.00).
רע"א 8019/00 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד עארף שבלי
*פירוש הסכם בין בעלי הדין על מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. הוא הגיש בקשה לקביעת דרגת נכותו לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בטרם התייצב בפני הוועדה, הגיש תביעה בבימ"ש השלום (להלן: התובענה הראשונה), לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. לאחר הגשת התובענה הראשונה, נחתם בין בעלי הדין הסכם, לפיו ימונה מומחה בתחום האורטופדי שיקבע את נכותו הרפואית של המשיב עקב התאונה (להלן: ההסכם). נקבעה זהות המומחה, ונקבע כי חוות דעתו תחייב את הצדדים "גם במסגרת הליכים" בביהמ"ש, וכן נקבע כי דין חוות הדעת כדין חוות דעת שהוגשה בידי מומחה אשר מונה על פי תקנה 7 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים). המשיב נבדק ע"י המומחה, והלה קבע כי למשיב נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של %5. בטרם התבררה התובענה, ביקש המשיב, בהיעדר המבקשת, למחקה. ביהמ"ש החליט למחוק את התובענה כמבוקש. הרקע למחיקת התובענה ע"י המשיב הוא החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: הוועדה הרפואית) שניתנה במסגרת תביעת המשיב לתשלום גימלת נכות מעבודה, להעמיד את נכותו הרפואית הכוללת הצמיתה על %55, כשנכות זו כוללת %20 נכות בתחום האורטופדי.
ב. מספר חודשים לאחר מחיקת התובענה הגיש המשיב תובענה חדשה, לביהמ"ש המחוזי, (להלן: התובענה השניה). במסגרת תובענה זו נחלקו בעלי הדין בשאלה אם קביעת הוועדה הרפואית היא קביעה על פי דין המחייבת לצורך התובענה, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: החוק), או שאינה מחייבת נוכח ההסכם בדבר מינוי המומחה במסגרת התובענה הראשונה, וכי קביעת המומחה מחייבת גם לעניין התובענה השניה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי במקרים בהם טרם הסתיימה התובענה שבמסגרתה נקבעה הנכות הרפואית על ידי מומחה, או שתובענה כזו הסתיימה בפס"ד שלא לגופו של עניין - הרי שחוות דעתו של המומחה אינה מחייבת בתובענה האחרת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בין בעלי הדין הושגה הסכמה, בתובענה הראשונה, בדבר מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי אשר חוות דעתו תחייב את בעלי הדין. עיון בנוסח ההסכם שבין בעלי הדין, מלמד שאמנם נזכר בו מספר התיק בתובענה הראשונה, אך לא נזכר בו שכוח ההסכמה יפה רק במסגרת תובענה זו. גם לא היה כל היגיון להגביל את חוות דעתו של המומחה רק למסגרת התובענה התלויה ועומדת, אם היו בעלי הדין צופים שהסכסוך ביניהם יסתיים במסגרת הליך אחר והצדדים בוודאי לא התכוונו לכך. כך עולה מנוסח ההסכם ביניהם, וכך מתבקש גם מהגיונם של דברים.
(בפני: השופט אור. עו"ד ע. שגיא למבקשת, עו"ד מדיאן קאסם למשיב. 9.1.01).
ע.א. 2643/99 - קרן חברה להשקעות בע"מ נגד בנק מרכנתיל דיסקונט ואח'
*מעשה פשיטת רגל" המהווה עילה למתן צו כינוס נכסים והכרזה על פשיטת רגל(הערעור נתקבל).
א. המשיב 1 (להלן: הבנק) הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי להכריז על משיב 2 (להלן: החייב) כפושט רגל וליתן צו כינוס על נכסיו. העילה לבקשה כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל, בכך ששיעבד את זכויותיו בדירה ברמת גן (להלן: הדירה) לטובת המערערת, כבטחון להלוואה שקיבל ממנה. על פי טענת הבנק, שעבוד זה מהווה העברה במרמה שיש לראותה כבטלה על פי דיני פשיטת הרגל וכעילה לפתיחת הליכי פשיטת רגל ומתן
צו כינוס. החייב התנגד לבקשת פשיטת הרגל ובדיון התייצבה המערערת והעלתה את טענותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי פס"ד קודם נקבעה חבותו הכספית של החייב כלפי הבנק והיקפה של חבות זו (להלן: פסק הדין). החייב אינו יכול לשלם את חובו על פי פסה"ד ודי בכך על מנת לפתוח בהליכי פשיטת רגל ולהיענות לבקשה למתן צו לכינוס נכסים. עוד נקבע, כי טענת הבנק בדבר בטלות השעבוד על הדירה עקב העברה במרמה תיבדק לגופה ע"י הנאמן בפשיטת הרגל, ולא נקבעו ממצאים כלשהם בעניין זה במסגרת ההחלטה. על פי ההחלטה, המערערת, אף שהגישה בקשה פורמלית להצטרף לדיון, הינה חסרת מעמד בהליך זה וטענותיה נשמעו לפנים משורת הדין. ביהמ"ש קמא הוציא צו לכינוס נכסי החייב על יסוד הטעם כי החייב איננו יכול לשלם את סכום פסה"ד ועילה זו היא היחידה העומדת בבסיסו של הצו. הערעור נתקבל.
ב. בקשתה של המערערת להצטרף כצד, דינה להיענות. עילת הבקשה במקורה נסמכת על טענה של העדפה במרמה של המערערת על ידי החייב ובנסיבות אלה המערערת הינה צד מעוניין בהליך, וראוי היה לצרפה כדי שההכרעה שתתקבל תחייב גם אותה. נכון הוא כי בבקשה לצו כינוס נכסים בפשיטת רגל אין חובה להזמין את כל הנושים לדיון, כפי שהדבר מתחייב בדיון בבקשת פשיטת הרגל עצמה, אולם אין בכך כדי לשלול את הצורך בצירוף נושה על פי בקשתו, לצורך ספציפי, במסגרת בקשה למתן צו כינוס נכסים.
ג. לגופם של דברים - לא היה יסוד למתן צו הכינוס. עילת הבקשה לפשיטת רגל נסמכה על קיום מעשה פשיטת רגל בידי החייב, הכרוך בשעבוד הדירה בנסיבות המהוות העדפה במרמה של נכס כלפי הנושים. הבנק לא התבסס בבקשתו על עילה אחרת מבין העילות המוכרות של "מעשה פשיטת רגל", ולכן מן הראוי היה כי ביהמ"ש קמא יכריע האם נתקיימו התנאים המבססים את טענת ההעדפה במרמה. בימ"ש קמא לא קבע ממצאים בשאלה זו והותיר את בירורה לנאמן בהמשך הדרך. מכאן, שהעילה עליה נסמכה הבקשה לא הוכחה, נכון לשלב זה.
ד. בנוסף לכך - ביהמ"ש השתית את מתן צו הכינוס על הקביעה כי החייב אינו יכול לשלם את סכום פסה"ד שניתן נגדו. מעבר לעובדה כי עילה זו לא היוותה חלק מתשתית בקשת הבנק לצו כינוס, הרי אי תשלום סכום פס"ד שניתן כנגד החייב אינו מהווה, כשלעצמו, "מעשה פשיטת רגל", ובכגון דא גם קביעה כי החייב אינו יכול לפרוע את סכום פסה"ד אינה מספקת. כדי להכניס עניין זה למסגרת אחת העילות המוכרות למתן צו כינוס, היה על הבנק להראות כי נשלחה לחייב התראת פשיטת רגל וכי החייב לא מילא אחריה, או לחילופין, היה צורך להוכיח קיומה של חלופה אחרת ל"מעשה פשיטת רגל", שיש בה כדי לבסס את דרישת החוק המוצבת כתנאי למתן הצו. לפיכך, בהסכמת הצדדים, הוחלט להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיברר ויקבע אם הוכחה העילה המקורית למתן צו כינוס כפי שפורטה לראשונה בבקשת הבנק והנשענת על טענת מתן שעבוד תוך העדפה במרמה.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קרן גיל שאול למערער, עו"ד נריה הכהן למשיבים. 17.1.01).
ע.פ. 3055/98 - ולרי בבייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. באחד הימים נפגשה קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים עם חברה. בעודם מהלכים ברחוב עצר לידם רכב בו היו שניים, המערער ויפתח גברילוב (להלן: יפתח). המתלוננת וחברה עלו למכונית והקטינה הוסעה לפרדס ושם אנסו אותה המערער ויפתח, וביצעו בה מעשה סדום. המשיבה ייחסה למערער ויפתח עבירות של חטיפה לשם עבירת מין,
מעשה סדום ואינוס. המתלוננת עזבה את הארץ, וכך נאלצה המדינה להסתפק בעדותם של חברה, אמה של המתלוננת ועדותה של השוטרת שרשמה את אמרת הקטינה והתרשמה מתגובותיה הראשוניות. כמו כן הסתמך ביהמ"ש על חוות דעת של מז"פ שנערכה בעקבות מציאתם של שאריות זרע על בגדיה של המתלוננת וברכב, בעלי פרופיל גנטי זהה לשל המערער. העמדה שהציג המערער היתה הכחשה מוחלטת של המעשה אשר יוחס לו, ומי שמתגונן בחזית כה רחבה, די אם ימצא כי מסר גירסה כוזבת באחת השאלות המהותיות של הדיון כדי למוטט את גירסתו כליל. מציאתם של תאי זרע בעלי פרופיל גנטי דומה לזו של המערער, די היה בה כדי לבסס חשד כבד כלפי המערער, והיה בכך כדי לערער מן היסוד את הטענה כי לא קיים יחסי מין עם הקטינה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. במהלך הערעור חלה תפנית בגירסת המערער והפעם טען שאמנם היו יחסי מין בינו לבין המתלוננת, אך אלה היו בהסכמה. ההגיון מחייב כי מי שבידו טענת הגנה מן הסוג הזה ימהר להציג אותה בפני החוקרים על מנת שניתן יהיה לאמתה, ולפחות היה מצווה לעשות זאת בעת הדיון בביהמ"ש. הגנתו של המערער לקתה גם בכך שבחר שלא להעיד להגנתו. טענתו היום היא שהינו פסול דין, מפגר ולוקה במחלה נפשית, שמנעה ממנו אפשרות לעקוב אחר ההליכים המשפטיים ולהבינם. טענה זו יש לדחות על יסוד חוות הדעת שהוגשו. כך שלא היה פגם בהחלטה על הרשעתו של המערער. אשר לעונש - העונש שנגזר אכן קשה וכואב, אך כך גם המעשים בהם חטא המערער. בחינתו של העונש לנוכח רמת הענישה הנהוגה אין בה כדי להוביל למסקנה כי הוא חורג לחומרא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ו. מזרחי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 28.12.00).
בג"צ 606/01 ואח' - ח"כ מוחמד ברקה ואח' נגד ועדת הבחירות
*דחיית עתירה למנות במסגרת הקולות הכשרים בבחירות לכנסת גם "פתק לבן". *שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ(העתירות נדחו).
א. ארבע עתירות הוגשו בעניין דרישת העותרים כי ועדת הבחירות לכנסת ה-16 תאפשר הצבעה ב"פתק לבן" (או צהוב), באופן שהצבעה כזו תימנה בכלל הקולות הכשרים. כן מתבקשת ועדת הבחירות לספק פתקים מודפסים להצבעה "נגד" מועמד. חלקן הגדול של הטענות נדון ונדחה בבג"צ 3895/96 (פד"י נ(3) 45 - להלן: פרשת טל) שנדון בפני הרכב של חמישה שופטים. חלקן האחר של הטענות הן חדשות, והן לא נדונו כלל בעבר. בעיקר כך הטענה לפיה פסילת פתקים ריקים פוגעת בעקרון השוויון הקבוע הן בהוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, והן בהוראת סעיף 3(ב) לחוק יסוד: הממשלה. העתירות הוגשו סמוך לבחירות ונתבקשה בדחיפות עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בתגובתו, עמד היועץ המשפטי לממשלה על הטענות לגופן, ודחה אותן. הוא העלה טענת שיהוי, וציין כי קבלתן של העתירות תשנה מן היסוד את כללי הבחירות באופן שיפגע בעריכתן של הבחירות בצורה תקינה כפי שהוכנו מזה זמן ע"י ועדת הבחירות המרכזית. העתירות נדחו.
ב. העתירות מעוררות במלוא חריפותן את שאלת השיהוי. השיהוי הוא אובייקטיבי וסובייקטיבי גם יחד. השיהוי הוא סובייקטיבי שכן לא היה כל יסוד להשתהות הארוכה בהגשת העתירות עד למועד סמוך כל כך לבחירות. למעלה מארבע שנים עברו מאז ההחלטה בפרשת טל ודבר לא נעשה. למעלה מ-60 יום עברו מאז החליטה הכנסת על בחירות מיוחדות לראש הממשלה, ודבר לא נעשה. זאת ועוד, השיהוי הוא גם אובייקטיבי שכן יש יסוד לחשש שלא ניתן לקיים הליך בחירות תקין אם ישונו כיום כללי המשחק. שיקול מרכזי במדיניות בחירות הינו הצורך לקיים כללי משחק עקביים, ולא לשנותם מספר ימים לפני עריכת הבחירות. עריכת בחירות היא משימה קשה ומורכבת. היא
מחייבת התארגנות מראש. היא מחייבת הנחיות ברורות ופשוטות לאלפי אזרחים הפועלים ביום הבחירות בניהול הבחירות. היא מחייבת שינון והדרכה. את כל אלה אין להגשים אם יהא שינוי בהלכה חמישה ימים לפני עריכת הבחירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד נידאל סלימאן, מועין חורי, אבירם יצחק ויוסי שוורץ לעותרים, עוה"ד גב' טליה ששון, אמנון לורך, איתן הברמן וישראל מימון למשיבים. 31.1.01).
בש"פ 291/01 - ראובן רביאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. על פי כתב האישום שוחח העורר עם סוכן משטרתי שפעל כ"מתווך", אמר ל"מתווך" שהוא נוסע לאילת להביא בחורות שהוברחו ממצרים לישראל לעבודה בזנות, ו"המתווך" סיפר שיש לו שותף שמעוניין לרכוש בחורה שתעבוד בזנות. לאחר יומיים נקבעה פגישה אליה הגיעו העורר והנאשם הנוסף למקום המפגש, כשעימם בחורה. "המתווך" הגיע למפגש יחד עם שוטר סמוי. הנאשמים ניהלו עם "המתווך" והשוטר מו"מ על מכירת הבחורה לעבודה בזנות, סוכם על המחיר והעיסקה הושלמה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. הסניגור טען, כי העבירה שבסעיף 203א כלל אינה חלה במקרה שבו האדם אשר לגביו מתבצעת עיסקת המכירה מסכים לכל אשר נעשה בו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה, מן הטעם שהעבירה שבסעיף 203א, אינה מייחסת כל רלבנטיות לשאלה, אם האדם הנמכר מסכים למכירה אם לאו. ביהמ"ש הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה.
ב. סעיף 203א לחוק העונשין אינו מזכיר כלל את שאלת ההסכמה של האדם "הנמכר", ומכאן שהסכמה אינה משמשת הגנה כלשהי. הסעיף הנ"ל, תכליתו להילחם בתופעה הבלתי נסבלת של מכירת בני אדם, גם אם האובייקט אינו מתנגד למכירה. החומרה היא בעצם מכירתו של אדם, עבירה שיש לבערה מתוכנו. יתירה מזו, ספק רב אם הבחורה היתה מודעת לתנאי "העיסקה" אך, כאמור, אין לכך חשיבות כלשהי. על פי חומר החקירה יש ראיות לכאורה לכך שהעורר נטל חלק אקטיבי ב"עיסקת המכירה" וכי לא מדובר במעידה חד פעמית כפי שהוא טוען. העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר. עילה זו נעוצה בחשש כי ימשיך לעסוק בסחר בבני אדם, כפי שהתבטא בפני השוטר הסמוי. כן קיים יסוד סביר לחשש כי העורר ינסה להימלט מאימת הדין.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד חיים משגב וגב' סוזי עוז-סיני לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.1.01).
רע"א 7914/00 - מנורה חברה לביטוח נגד דניאלה בורובסקי
*דחיית טענה שלבי"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה שעניינה אי גילוי פרטים במו"מ על חוזה ביטוח כשמדובר בביטוח סוציאלי וחברות בקופת גמל (הבקשה נדחתה).
המשיבה ומעבידה כרתו עם המבקשת חוזה לביטוח חיי המשיבה, שבגידרו משלמים הם למבקשת סכום חודשי קבוע, אשר על פי תנאי חוזה הביטוח מופנה בחלקו לקרן חסכון הנצברת לזכות המשיבה ובחלקו לתשלום עבור מרכיב ביטוח חיים. כשנתיים לאחר שנכרת חוזה הביטוח, הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תביעה כנגד המבקשת להחזר סכומי כסף ששולמו למבקשת במסגרת חוזה הביטוח, בטענה שהמבקשת נמנעה מלגלות לה - במסגרת המו"מ ביניהן לקראת כריתת חוזה הביטוח - כי ניתן לרכוש מן המבקשת במחיר מופחת כיסוי ביטוחי זהה לזה שנרכש עבור המשיבה. המבקשת
הגישה מצידה בקשה למחיקת תביעת המשיבה על הסף. טענת המבקשת היתה, כי לביהמ"ש המחוזי אין סמכות לדון בתביעה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 24(א)(3) לחוק ביה"ד לעבודה, הקובע כי "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון... [ב] תובענות של חברים... נגד קופות גמל... הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעבידים לקופות, לפי העניין...". לטענת המבקשת, חוזה הביטוח בין המשיבה ומעבידה לבין המבקשת הוא במהותו ביטוח סוציאלי המהווה חלק מתנאי עבודתה של המשיבה אצל מעבידה, ועל כן תביעת המשיבה אינה יכולה להישמע בביהמ"ש המחוזי. בקשת המחיקה על הסף נדחתה, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע, כי הגם שהמשיבה "חברה" מכח חוזה הביטוח שכרתה עם המבקשת במסגרת ביטוחית שהיא בבחינת "קופת גמל" כמובנה בחוק, הרי שתביעתה של המשיבה כנגד המבקשת אינה "נובעת מחברותה" בקופת הגמל, אינה נוגעת ליחסי עבודה, אלא להתנהגות המבקשת במסגרת המו"מ לקראת כריתת חוזה, ועל כן אין הצדקה כי תידון בביה"ד לעבודה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. התנהגות המבקשת בשלב הטרום חוזי מקימה למשיבה עילת תביעה כנגד המבקשת, שבירורה תהיה על פי אמות המידה הנדרשות מכל מבטח אחר, אף אם אינו "קופת גמל" כהגדרתה בחוק, ואף אם אינו מציע חוזה לביטוח חיים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד בועז בן צור, ישראל וולנרמן וגב' הדס ליס למבקשת. 19.12.00).
בש"פ 414/01 - אברהם אלקובי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בתקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר כאשר ביהמ"ש מוצא תשתית ראייתית להרשעה בעבירה השונה מזו שצויינה בכתב האישום (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה לאחר שהתקשר לבית גרושתו (להלן: המתלוננת), לה היה נשוי כעשרים שנה ואשר מתגוררת עם שלושת ילדיהם המשותפים, גידף אותה, איים עליה, והודיע כי בכוונתו להגיע לביתה. בבית שהו המתלוננת ובתם בת הארבע. המתלוננת דרשה שלא יבוא לביתה, אך לאחר כ-10 דקות הגיע העורר לדירה, נעל את דלת הכניסה, צעק על המתלוננת כי הוא חושד שהיא מתרועעת עם אחר, דחף אותה על הקיר במטבח, דרש ממנה את פרטי "הגבר האחר" תוך חצי שעה ולא הסכים לעזוב את ביתה. בעקבות מעשיו ואיומיו רצה המתלוננת לעבר מרפסת הבית, שגובהה כארבעה מטרים, וקפצה ממנה אל רחבה שבחזית הבניין. כתוצאה מן הנפילה נגרמו למתלוננת שברים בגב ובעקבים, והיא נותחה ואושפזה לטיפול שיקומי. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה "חד משמעיות" על איומים וצעקות שגרמו למתלוננת לפחד מפני העורר, והביאו אותה לקפוץ מן החלון. ביהמ"ש קבע כי די בתשתית זו למעצרו של העורר עד תום ההליכים והוסיף כי "כשם שמוסמך ביהמ"ש לעשות שימוש במהלך הדיון בפניו בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי... ולהרשיע בסעיף אחר מהמיוחס (לעורר), כך מוסמך הוא לשם כך להיזקק לראיות לכאורה שמוצא כבר בשלב המעצר כראיות מבוססות ומספיקות, להוכחת עבירה אחרת...". עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה וגם הערר לביהמ"ש העליון נדחה.
צדקו הערכאות דלמטה בהנחתם, כי נתונה לבימ"ש הסמכות לעצור נאשם עד תום ההליכים כאשר ביהמ"ש מוצא תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו בעבירה השונה מזו המצויינת בכתב האישום, אך עולה מן העובדות המצויות בו. סמכות זו, התואמת את סמכותו של ביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירה שונה מכח הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, אינה נוגדת את תכליתו של החוק שהיא, בין היתר, להגן על בטחון הציבור מפני הנאשם. מסקנה זו מייתרת את הדיון בשאלה, האם קיימת תשתית ראייתית לכאורה לקיומה של מחשבה פלילית מצד העורר הדרושה לביצוע העבירה של חבלה חמורה. יש גם רגליים לסברה כי התנהגותו האלימה והמאיימת של העורר כלפי המתלוננת, יציאתה למרפסת וקפיצתה התכופה ממנה, יש בהן כדי ליצור הנחה עובדתית לכאורה כי העורר
היה מודע למעשיו ולאפשרות גרימת התוצאות, וכן כי היה במעשיו לפחות משום קלות דעת. אך כאמור, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו. באשר למסוכנותו של העורר, הרי עברו הפלילי הוא מכביד ויש בו הרשעות קודמות בהתנהגות אלימה ובאיומים כלפי המתלוננת.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גל פרידמן לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 30.1.01).
בש"פ 7927+7936/00 - מדינת ישראל נגד יוסף שלבי ואח'
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של התפרעות ויידוי אבנים על כלי רכב (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל לגבי 5 משיבים ונדחה לגבי אחד שהוא קטין).
באוקטובר 2000 אירעו התפרעויות בצמתים שונים בצפון הארץ שבהם נרגמו מכוניות באבנים. במקרה אחד הובאו 4 נאשמים לדין וביהמ"ש הורה על שחרורם בערובה ובשני הובאו שנים לדין וגם כאן הורה ביהמ"ש - בהרכב אחר - על שחרורם בערובה. השופטים ציינו כי חלה רגיעה במצב ועל כן ניתן כבר להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל לגבי 5 משיבים ונדחה לגבי אחד שהוא קטין.
המשיבים, מרביתם אנשים חיוביים, נשאבו לתוך הסופה שחלפה בישראל בשבועות האחרונים, ובדרכה זרעה הרס, חורבן וקרבנות בנפש. אך מאבק צודק בעיניהם של המשיבים, שביחס לחלקם ניתן לומר גם שפעלו משום משובת נעורים, אינה יכולה להצדיק פגיעה בנתיב תחבורה. אבן עלולה לקטול, וגם קטלה בפועל חייהם של אנשים תמימים, בלב לבה של מדינת ישראל. דוחו"ת משטרה שהוגשו מצביעים על כך שהפעילות האלימה נמשכת, אף שממדיה קטנו באופן משמעותי מזו שהורגלנו אליה מאז תחילת אוקטובר 2000. על כן, עדיין מי שמשתמש בזכות המחאה וההפגנה כדי לתת פורקן לאלימות, צריך גם לדעת כי הוא עתיד לשלם על כך בשלילת חירותו לפחות עד אשר יסתיימו הליכים המשפטיים בעניינו. עם זאת, רוחו של חוק המעצרים הינה כי השימוש במעצר הינו החריג ולא הכלל. ואם כך הוא המצב בדרך כלל, מקל וחומר שכך יש לנהוג בכל הנוגע לקטינים. בענייננו ישנם שני קטינים. האחד היה יוזם התפרעויות ולגביו יש לקבל את ערר המדינה כמו גם בעניין המשיבים המבוגרים, ואילו לגבי אחד הקטינים יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט א. לוי. 7.11.00).
בג"צ 8233/99 - ספיר בן צוק נגד שר התחבורה ואח'
*פירוש תקנה בתקנות כלי שיט (העתירה נדחתה).
העותר עוסק בשיט והוא בעל תעודת משיט. לאחרונה, לאחר שעמד בבחינות, הונפקה לו (באוגוסט 1998) תעודת משיט חדשה. בתעודה צויין, בין היתר, כי הוא הוסמך להשיט סוגים שונים של כלי שיט, ובהם "ספינה". בתעודה הוגדרה ספינה כ"כלי שיט מ-7 מ' עד 24 מ'". העותר הלין על כך כי על פי ההגדרה של "ספינה" בתעודה שקיבל אין הוא רשאי להשיט כלי שיט שמשקלו פחות מ-100 טון, יהא אורכו אשר יהא. בתקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים), הוגדרה "ספינה" "כלי שיט... אשר תפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון או שאורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ-7 מטרים, למעט סירה ואופנוע ים". לטענת העותר, כלי שיט שתפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון הוא "ספינה" יהא אורכו המרבי אשר יהא. המשיבים מסכימים כי ההגדרה הקובעת לדיבור "ספינה" היא זו המופיעה בסעיף 1 לתקנות כלי השיט הקטנים. לטענתם בהגדרה זו נפלה טעות סופר. במקום המילה "או" צריכה לבוא "ו" החיבור, ותנאי הגודל ותנאי התפוסה הם תנאים מצטברים. העתירה נדחתה.
וו החיבור ("ו") בלשון העברית באה לחבר. הדיבור "או" בלשון העברית בא להפריד. כך הוא הדבר בדרך כלל. תופעה דומה קיימת בשפה האנגלית בביטויים "ro" ו- "dna". לאור תכונה זו של הלשון העברית, ניתן לומר כי השימוש בדיבור "או" יוצר דו
משמעות לשונית. במצב דברים זה יש לבחור באותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של החיקוק. התכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי החל על "ספינה" כהגדרתה בתקנות כלי השיט הקטנים, הוא לקבוע הסדרי פיקוח ובטיחות על כלי שיט שמתקיימים בו במצטבר שני התנאים הבאים: משקלו אינו עולה על 100 טון; אורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ-7 מטרים.
(בפני השופטים: ברק, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יהלום דן לעותר, עו"ד רוטשינקר שרון למשיבים. 6.3.00).
בש"פ 7913/99 - מדינת ישראל נגד אדורם הר שפי ואבי בן יעיש
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 12 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עצורים מזה שנה לערך, בגין חשד לעבירות סמים. כיוון שמשפטם טרם נסתיים מבקשת המדינה כי מעצרם יוארך, זו הפעם השניה, בתשעים ימים. הסניגור טוען כי המשפט מתארך ועוד יקח זמן רב עד לסיומו ולכן אין מקום להאריך את המעצר. מנגד טוען ב"כ התביעה כי מדובר במקרה חמור של סחר בכמויות גדולות של קוקאין ועל כן מסוכן לשחרר את המשיבים ממעצר. כמו כן הדגיש כי המשפט מתנהל ביעילות, אלא שמחמת מורכבות המעשים והצורך להעיד עדים מקולומביה מתעכב המשפט. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
עבירות של יבוא סמים וסחר בסמים הן מן החמורות והמסוכנות שבעבירות. מבחינת המסוכנות הן עשויות להיות אף גרועות מעבירה של רצח, שכן יש מקרים, גם אם נדירים, בהם אדם נאשם בעבירה של רצח, אך נסיבות העבירה אינן מבססות סכנה של רצח נוסף, ואילו אדם הנאשם בעבירה של יבוא סמים או סחר בסמים חזקה עליו, על פי מהות העבירה, שימשיך בביצוע עבירות מסוג זה, אם רק יוכל. לכן, העובדה שבמקרים בודדים החליט ביהמ"ש לשחרר מן המעצר אדם שנאשם ברצח, אין בה כדי ללמד שראוי לשחרר גם אדם הנאשם ביבוא סמים או סחר בסמים. במיוחד כך כאשר הנאשם כבר הורשע בעבר בעבירות כאלה. הטענה העיקרית של הסניגוריה היא התמשכות המשפט. אך המשפט מתמשך מפני שהוא מורכב: יש בו עדים רבים, בהם עדים מחוץ לארץ. החקירות של עדים אלה מתמשכות זמן רב. כך הדבר לעיתים קרובות בעבירות בהן הנאשמים צפויים לעונשים כבדים אם יורשעו. אין לבוא בטענה על כך, לא כלפי הנאשם ולא כלפי עורך הדין. אך, מן הצד השני, אין זה ראוי או מוצדק שהתמשכות המשפט בנסיבות כאלה תוביל, כשהיא לעצמה, לשחרור הנאשם מן המעצר, על אף המסוכנות שלו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עוה"ד יורם שפטל וגב' יואלה הר שפי למשיבים. 12.11.99).
בש"פ 391/01 - מדינת ישראל נגד עמרם בן יצחק שושן
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב וארבעה אחרים הואשמו במעורבות בעסקאות סמים. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב ויתר הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי המשיב ויתר הנאשמים, אך גם כאשר עומדות הראיות במבחן של ראיות לכאורה, יש להן דרגות שונות של עוצמה והמקרה הנדון, ביחס למשיבה נוטה לכיוון הרף הנמוך יותר של הראיות לכאורה. כמו כן למשיב אמנם עבר פלילי, כולל החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, אך מדובר בהרשעות קלות ערך שעליהן לא נדון המשיב למאסר. לפיכך הורה על שחרור המשיב בערובה בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
כנגד המשיב יש תשתית ראייתית מבוססת לכאורה, ולכן אין מקום להסתמך על חולשתן, כביכול, של הראיות כנימוק לשחרורו של המשיב. למשיב מיוחסת עבירה חמורה של סחר ב-1,000 כדורי סם מסוכן. כך שקמה נגדו חזקת מסוכנות. המשיב לא הרים את הנטל הנדרש להפריך את חזקת המסוכנות. זאת ועוד, כאשר מדובר בסחר בסמים אין במעצר בית המוצע, כולל במעצר בית מלא, כדי להבטיח כי הסחר לא יימשך.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד מיכאל קרשן לעוררת, עו"ד זאיד פלאח למשיב. 23.1.01).
ע.פ. 678+2586/00 - מדינת ישראל נגד מחמוד שיבלי ואח'
*קולת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך שפרץ בין המשיבים למתלוננים נדקר אחד המתלוננים ונשאר משותק עד היום בחלק מגופו. לאחר שנשמעו כל עדי התביעה הגיעו הצדדים לעיסקת טיעון שלפיה, בוטל סעיף האישום של נסיון לרצח ונותר רק אישום של חבלה חמורה. ביהמ"ש גזר למשיבים עונשים שבין 4 ל-8 שנים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלונן. הערעור על קולת העונש נדחה.
הסניגורים טענו כי במהלך הדיון, ולאחר שסיימה התביעה להביא את ראיותיה, התבטא ביהמ"ש בדרך שאותה הבינו המשיבים, כי אם יודו יזכו להקלה בעונשם. על כן גם אם יימצא כי גזר הדין נוטה לקולא, לא נכון יהיה להתערב בו, כי המשיבים הסתמכו על דבריו של ביהמ"ש כאשר החליטו לעשות תפנית בעמדתם ביחס לעובדות שיוחסו להם. ב"כ התביעה אישרה כי דברים כנטען נשמעו בבית המשפט. ואכן, יתכן והמשיבים, כולם או מקצתם, הסתמכו על אותן אמרות של ביהמ"ש, ויתכן שלולא דבריו היו המשיבים ממשיכים בהליך הפלילי כהלכתו. כמו כן, גם אם העבירות שביצעו המשיבים מופלגות בחומרתן, הרי מדובר באנשים צעירים, שכליאתם הממושכת עלולה לגרום להם להפנים התנהגות עבריינית, עד ששוב לא תהיה להם תקנה. כך או כך, אין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם אשר זכה להקלה בענשו בערכאה הדיונית, ומחמירים בעונש רק אם נראה הדבר הכרחי.
(בפני השופטים: ברק, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למערערת, עוה"ד אריה ליכט, ג. קרזבום, מ. מויס, מ. חלאילה למשיבים. 29.1.01).
בג"צ 8286/00 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*תפיסת בתים באיזור חברון בשל פעולות איבה מותרות עפ"י תקנות האג (העתירה נדחתה).
העותרת טוענת נגד החוקיות של פעולות מסויימות שננקטו לאחרונה ע"י מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש. על יסוד הטענות היא מבקשת, בין היתר, לבטל תפיסת שלשה בתי ספר באזור חברון ע"י הצבא. המשיב הודיע לביהמ"ש כי בתי ספר אלה נתפסו לצרכים צבאיים, ואחד מהם משמש כמאחז צבאי, וזאת בתגובה לירי שבוצע לעבר הישוב הישראלי ולעבר חיילים באיזורים שונים בעיר חברון. כדבריו, "כתוצאה מכך התעורר צורך צבאי, חיוני ודחוף, בהצבת כח צבאי בנקודה אשר תשלוט בתצפית ובאש על המקומות מהם מתבצע הירי לכיוון הישוב הישראלי והחיילים בחברון". העתירה נדחתה.
העותרת טוענת כי הצורך הצבאי אינו מצדיק, על פי המשפט הבינלאומי, את תפיסתם של בתי ספר. על כך עונה המשיב כי המשפט הבינלאומי מתיר תפיסה כזאת כאשר הדבר נדרש עקב מעשי איבה בשטח כבוש. הוא מסתמך על תקנות האג המתירות לכח כובש לתפוס או להרוס רכוש אוייב כאשר אלה נדרשות באופן מוחלט על פי צרכי הלחימה. במקרה הנדון קיימות בשלב זה פעולות איבה באזור חברון, המתבטאות גם בירי לעבר
אזרחים וחיילים. במצב זה תפיסת בתי הספר, על יסוד שיקולים של המפקד הצבאי, אינה נוגדת את המשפט הבינלאומי.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' נטע עמר לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיב. 13.12.00).
רע"ב 8575/00 - מדינת ישראל נגד מוניר פתחי סעיד
*ביטול שחרור מוקדם של אסיר שעליו החליט בימ"ש מחוזי בניגוד לעמדת ועדת השחרורים (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרור מוקדם של אסיר - הערעור נתקבל).
המשיב תושב ואזרח ישראל מרצה עונש מאסר של 13 שנים לאחר שהורשע בשנת 1990 בשורה של עבירות בטחוניות חמורות, ובהן מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעות לאויב, וריגול חמור. במהלך תקופת מאסרו הגיש המשיב מספר בקשות לוועדת השחרורים לשחרור מוקדם ובקשותיו נדחו מן הטעמים העיקריים כי לא הביע חרטה על מעשיו וכי מסוכנותו נותרה בעינה. ב-27.7.00 קיימה הוועדה דיון חוזר בבקשת המשיב והחליטה שוב לדחות את בקשתו משלא השתכנעה כי חל שינוי של ממש במידת מסוכנותו לבטחון הציבור. על החלטה זו הוגשה עתירה לביהמ"ש המחוזי בנצרת אשר החליט לבטל את החלטת הוועדה מן הטעם שלא הוכחה מסוכנותו של המשיב לציבור. הערעור נתקבל.
החלטת הוועדה כי שחרורו המוקדם של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו הושתתה על בסיס ראייתי, אשר ממנו ניתן היה להסיק כי לא חל שינוי של ממש בהתייחסותו של המשיב למעשים בגינם הורשע, וכי השקפותיו נותרו כשהיו. ראיות אלה הונחו בפני ועדת השחרורים בבקשות חוזרות ונשנות להקדמת השחרור והוא הדין בהליך זה, ובינתיים נוספו להן ראיות נוספות העשויות להוות חיזוק נוסף למסקנת הוועדה בדבר קיום סיכון בטחוני הנשקף מהמשיב. לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ועדת השחרורים, לפי אמות המידה שהוצבו ע"י ביהמ"ש העליון לעניין התערבות בהחלטות הוועדה.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ע. הלמן למבקשת, המשיב לעצמו. 25.12.00).
בג"צ 6924+7282/00 - חיים שטנגר, עו"ד נגד אהוד ברק ראש ממשלת ישראל ואח'*מינוי שרים במקום אלה שהתפטרו בלי לקבל את אישור הכנסת
[פ"ד נה (2) 485] (העתירות נדחו). שרים התפטרו מהממשלה. ראש הממשלה מילא את מקומם של מספר שרים שהתפטרו, וכן מינה ממלאי מקום לשרים אחרים שהתפטרו. בחלוף שלשה חודשים מינה ראש הממשלה את עצמו ואת ממלאי המקום למלא, דרך קבע, את תפקידי השרים שהתפטרו. למינויים אלה לא נתבקש וממילא לא נתקבל, אישור הכנסת. האם המינויים הם כדין? זו השאלה שהוצגה בעתירות אלה. העתירות נדחו.
הנשיא ברק, בפס"ד מקיף על סמכויות ראש הממשלה בנושאים הנדונים, לפי חוק יסוד הממשלה הגיע למסקנה שהמינויים נעשו כחוק. אליו הצטרפה בפס"ד נוסף השופטת דורנר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עוה"ד חיים שטנגר ואריאל ליבנה לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 8.1.01).