ע.א. 3848/98 - גדעון ליפבסקי נגד עמליה דן
*קבלת ערעור על קיום צוואה באשר ביהמ"ש סירב לאפשר העדת עד הזמה על מצב המנוחה בעת עשיית הצוואה(הערעור נתקבל).
א. אמו של המערער (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 27.10.91 והשאירה אחריה ארבע צוואות: הצוואה הראשונה היא מיום 16.10.84 והאחרונה מיום 30.8.90. שלש הצוואות המאוחרות זהות זו לזו. הצוואה הראשונה היא אחת משתי צוואות הדדיות שערכו המנוחה ובן זוגה ובהן ציווה כל אחד מהם למערער מגרש מסויים והבית שעל המגרש ואת כל הרהיטים והמטלטלין שיהיו בבית. בשלוש הצוואות המאוחרות יותר ציוותה המנוחה כי המגרש יימכר וכי מחצית תמורתו תינתן למערער, בעוד שהמחצית השניה תחולק בין בניה של המשיבה, היא אחותו של המערער. המערער ביקש לקיים את הצוואה משנת 1984. לטענתו, מצבה הנפשי של אמו לא איפשר לה להבין את טיבן של שלוש הצוואות האחרונות שערכה. כן טען המערער כי המשיבה וילדיה השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת שתשנה את צוואתה לטובתם. המשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה משנת 1990 בלבד. בגלגול הראשון של הסכסוך בין הצדדים נשמעו לפני ביהמ"ש המחוזי עדויות מפי עדים שונים, אשר סיפרו איש איש על רמת היכרות כזו או אחרת עם המנוחה, ועל התרשמותם ממצבה הפיזי והמנטלי של המנוחה ועל דברים ששמעו מפיה בנוגע לילדיה. בפסה"ד הראשון אישר ביהמ"ש את הצוואה האחרונה. ערעור המערער לביהמ"ש העליון נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. בדיון המחודש קיבל ביהמ"ש ראיות שונות אשר לטענת המערער איש מבין בעלי הדין לא ביקש לקבלן. מאידך סירב ביהמ"ש להתיר למערער להביא עדות הזמה לעדותו של עו"ד שערך את הצוואה שהעיד כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה. המדובר בעדות הזמה מפיו של רופא אשר טיפל במנוחה סמוך למועד פטירתה, אשר העיד בהליך מקביל המתנהל בין בעלי הדין, כי המנוחה לא היתה צלולה. עוד העיד שלא יתכן שהחתימה על הצוואה היא חתימתה של המנוחה שכן מצבה הבריאותי, בשל מחלת הפרקינסון בה חלתה, היה אז חמור במיוחד. הערעור נתקבל.
ג. די בטענה האחרונה בעניין עדות ההזמה כדי לקבל את הערעור, ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש קמא על מנת לאפשר לבעלי הדין להשלים את ראיותיהם על פי שיקול דעתו. ביהמ"ש קמא שגה בשניים: בכך שהתייחס לחומר ראיות שכלל לא הוגש לו ע"י בעלי הדין, ובכך שלא איפשר למערער להביא את עדות ההזמה שביקש. שגגה זו היא בעלת משמעות מיוחדת במקרה שלפנינו, שבו קבע ביהמ"ש קמא עצמו שלולא קיומו של אחד המסמכים - שכלל לא הוגש לו כראייה - היה קובע לכל היותר כי כפות המאזניים מאויינות. מכאן, שאין לשלול את האפשרות שדי היה בראייה נוספת מצד המערער על מנת להפר את שיווי המשקל בו היו נתונות כפות המאזניים הללו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. בארי למערער, עוה"ד אילן פורת ונעם רם למשיבה. 30.4.00).
בש"פ 9170/00 - מדינת ישראל נגד פליקס בן שמעון מילנר
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של יריות לתוך בתי קפה כדי לרצוח ערבים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב וחברו, החייל דני טיקמן, נפגשו באחד הערבים באוקטובר 2000, ליד קיוסק בשכונת קרית ים בחיפה ובילו בשתיית בירה. סמוך לחצות הסיע המשיב את טיקמן, לבסיסו של טיקמן שעל הר הכרמל. טיקמן נכנס לבסיס וחזר עם רובה -16M ומחסנית טעונה ב-29 כדורים. השניים ירדו לעיר התחתית ובהגיעם לאזור בו מרוכזות, מסעדות אחדות - ובעוד המשיב נוהג במכונית - פתח טיקמן בירי אוטומטי לעבר
אנשים שהיו אותה שעה במסעדות. מן הירי נפגעו שלשה אנשים שישבו במזנון בשם "פנינת העיר", נגרמו גם נזקים לשבעה בתי עסק שונים ולשתי מכוניות חונות. לאחר מכן הסיע המשיב את טיקמן בחזרה לבסיסו, שם הסגיר טיקמן את נשקו והתוודה על מעשיו. לקראת השעה 4 לפנות בוקר, כ-3 שעות וחצי לאחר האירוע, הובא המשיב ע"י אחיו למשטרת זבולון ונעצר. בעת מעצרו טען כי היה ועודנו שיכור, ואינו יודע מה עשה. בשעות הבוקר הובא לבית חולים. הוא סירב למסור דגימת דם לבדיקה. השניים הואשמו בארבע עבירות של ניסיון לרצח ובתשע עבירות של היזק בזדון ולטיקמן יוחסה גם עבירה של נשיאת נשק שלא כדין. בכתב האישום נטען כי טיקמן ביקש להסיעו לרחוב יפו, במטרה "לירות בערבים ולפגוע בהם כנקמה על אירועי הימים האחרונים, שבהם נחטפו ונרצחו חיילים בשטחים" וכי המשיב הסכים להצעתו של טיקמן. המדינה ביקשה מעצרם של השנים עד תום ההליכים, וביהמ"ש נעתר לבקשה לעצור את טיקמן, ואילו את המשיב הורה לשחרר בערובה ובתנאי "מעצר בית מלא". הערר על שחרורו של המשיב נתקבל.
ב. לאורך כל שלבי החקירה דבק המשיב בטענתו, כי בליל האירוע היה שיכור ואיננו זוכר מאומה מכל אשר אירע. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי "אין בחומר הראיות ראייה ישירה לכך ש(המשיב) ידע על כי טיקמן מתכוון לבצע את הירי". ברם, אין כל יסוד לפקפק שהמשיב - שנהג ברכב בעוד טיקמן, שישב לימינו, מבצע את הירי - ראה, שמע והבין היטב את מעשי חברו. הגירסה כי בהיותו שיכור לא ראה המשיב ולא שמע דבר, הינה אבסורד מוחלט. לפני ואחרי האירוע עשה המשיב בנהיגת המכונית דרך ארוכה, במהלכה עבר ללא פגע צירי תנועה מפותלים ומשופעים. מי שהינו שיכור בדרגת "עד דלא ידע" אינו עשוי לעבור ללא פגע צירי תנועה כאלה. לנוכח חומרתם המופלגת של המעשים, לא היה מקום להבחנה בין המשיב לבין טיקמן.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' ד. ביינוול לעוררת, עו"ד ר. חליוה למשיב. 3.1.01).
ע.א. 4682/92 - עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נגד בית טלטש בע"מ ואח'
* ע.א. 4682/92 - הצורך להזמין את האפוטרופוס הכללי לדיון כאשר הדיון נוגע לרכוש של "נפקד". *בטלות פעולות במניות מכח החוק והתקנות בדבר נכסי נפקדים. *כשרות מהלכי דילול מניות והשתלטות על מניות של נפקד. *דחיית טענה של חזקת תקינות לפעולות מנהלי חברה. *דחיית טענה(מחוזי חיפה - ת.א. 1084/86 - הערעור נדחה).
א. בחודש אפריל 36, בעת ביקור שערך המנוח משה עזרא שעיה (להלן: משה) בארץ ישראל, רכש 140 מניות בכורה - מתוך 500 - בחברה המשיבה. יתר מניות הבכורה הוחזקו ע"י ארבעה אנשים: וביניהם שלשה שעזבונותיהם הם משיבים בערעור זה. (להלן: הארבעה). בשנת 71, כ-3 שנים לאחר פטירתו של המנוח משה בעיראק, עלו בנו - המנוח סלים - ובני משפחתו, לישראל ועם בואם ארצה, פתחו במאמץ לאתר את רכושו של משה. בין השאר, פנה סלים גם לאפוטרופוס הכללי, אשר ריכז בשעתו גם את פעילותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בקשר למניות החברה שרכש משה לא נמצא במשרדי האפוטרופוס הכללי - או במשרדי האפוטרופוס לנכסי נפקדים - רישום כלשהו וגם הבדיקה שנערכה בשעתו בהקשר זה במשרדי רשם החברות, לא העלתה דבר. בחודש ינואר 85 פנה חתנו של סלים פעם נוספת למשרדי רשם החברות והפעם אותר רישום המתייחס לבעלות על מניות החברה והתברר כי הבעלות על מניותיו של משה עברה מספר גלגולים שונים: בתאריך 10.2.50 היה המנוח משה רשום כבעליהן של 140 מניות בכורה מתוך 500 מניות הבכורה של החברה; ברשימת בעלי המניות מיום 21.3.51, מופיע המנוח משה כמחזיק של 140 מניות בכורה מתוך 1000 במקום מתוך 500 וזאת בעקבות הגדלת הון המניות, על פי החלטת החברה מיום 18.11.49. 500 מניות הבכורה הנוספות חולקו - על פי החלטת החברה - בין הארבעה. כתוצאה ממהלך זה דולל (קרי: הופחת) חלקו של המנוח משה במניות הבכורה של החברה כדי מחציתו; בתאריך 5.1.53, הועברו מניותיו של משה בדרך של "ליציטציה" (מכירה פומבית) לאחד, שמשון בוטנויזר ז"ל; כ-10 ימים לאחר מכן הועברו מניותיו של משה מהמנוח
בוטנויזר, בחלקים שווים, לארבעה. בדרך זו, השתלטו הארבעה על מניותיו של משה. שנתיים לאחר מכן נמכרו כל מניות החברה למשיבה קופת חולים. לעניין תקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים, נחשב המנוח משה כ"נפקד". על פי הדין, צריך היה לשתף במהלכי הדילול והליציטציה את האפוטרופוס לנכסי נפקדים, דבר שלא נמצאה לו ראיה כלשהי בתיקי האפוטרופוס, לרבות בתיקי האפוטרופוס הכללי.
ב. בשנת 1985, הגיש סלים תביעה ועזבונו המשיך בתביעה. טענתו התמצתה בכך: שמהלכי הדילול, הליציטציה וההשתלטות נעשו שלא כדין, ללא ידיעתו והסכמתו של המנוח משה ומבלי שהאחרון קיבל עבור מניותיו תמורה כלשהי; ושכתוצאה מכך, יש לראות את העברת מניותיו של משה - תחילה למנוח בוטנויזר, ממנו לארבעה ואחר כך לקופת חולים כבטלה מעיקרא. ביהמ"ש לא קיבל טענת התיישנות שהעלו המשיבים וקבע: כי המנוח משה היה מנוע - מסיבות אובייקטיביות - בהיותו בארץ אוייב מלנקוט פעולות להבטחת זכויותיו עד לשנת 1971, היא השנה שבה עלה ארצה המנוח סלים, בנו ויורשו. מאידך קיבל ביהמ"ש טענת שיהוי שהעלו המשיבים, וזאת בהתאם להוראת הסיפא של סעיף 27 לחוק ההתיישנות. לשיטתו, העובדות העומדות בבסיס התביעה - אשר התגלו לתובעים רק בשנת 1985 - היו גלויות ועמדו לרשותו של כל צד מעוניין אצל רשם החברות, באופן שניתן היה להגיע אליהן מיד עם עלייתו של המנוח סלים לארץ בשנת 1971. כך דחה ביהמ"ש את התביעה מחמת שיהוי, אך גם לגופה דחה את התביעה. הטעם המרכזי העומד - הלכה למעשה - בבסיס דחייתה של התובענה לגופה, נעוץ בקביעה הבסיסית הבאה: למנהלי החברה - הארבעה - האחראים לדילול מניותיו של משה ומכירתן בליציטציה, לרבות העברתן לאחר מכן לשליטתם, עומדת "חזקת התקינות" בדבר כשרות פעולותיהם, והמערער לא הרים את נטל הראיה הדרוש להפרכתה של החזקה האמורה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ג. השופט קדמי: סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים קובע, כי במקום שבו מועלית טענת נפקדות והאפוטרופוס אינו צד לדיון, יזמן אותו ביהמ"ש אם מצא שיש לטענה האמורה "רגלים". בענייננו, הועלתה הטענה בדבר היות המנוח משה "נפקד" רק בשלב הסיכומים. ביהמ"ש לא הזמין את האפוטרופוס להצטרף לדיון כבעל דין מן הטעם שהוגשה בשלב מאוחר, שמנע מן המשיבים להתגונן בפניה ובין היתר מנע מהם לטעון, שחוק נכסי נפקדים אינו חל על יהודי. עמדתו האמורה של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. ביהמ"ש המחוזי חייב היה לזמן את האפוטרופוס להצטרף לדיון ולבחון את השאלה המשפטית אם החוק חל בנסיבות העניין. לפיכך צורף האפוטרופוס לדיון בשלב הערעור והוא הודיע כי אין ברשותו מידע או תיעוד בקשר להעברת מניותיו של משה לאחרים ועובדה זו מלמדת כי האפוטרופוס לא היה מעורב בפעולות שנעשו בשעתו במניות אלו. הטענה בדבר קיומה של אפשרות שתיעוד משנת 1953 אבד או אינו ניתן לאיתור, עומדת בסתירה לחזקת התקינות, כאשר נטל סתירה של הטענה על המשיבים, אשר לא עשו דבר בהקשר זה.
ד. באשר לכשרות מהלכי הדילול, הליציטציה וההשתלטות - עמדתו הבסיסית של ביהמ"ש המחוזי, היא כי המערער הוא הנושא בחובת השכנוע שהמהלכים האמורים בוצעו שלא כדין. עמדה זו אין לקבל. הארבעה הם הנושאים בנטל השכנוע, שמהלכים אלה בוצעו כחוק. העברת מניותיו של אדם בהיעדרו לארבעת מנהליה של החברה, ללא כתב העברת מניות וללא שמץ של ראיה בדבר תשלום תמורה עבורן, מהווה - לפחות - פעולה משפטית יוצאת דופן, ובתור שכזו, המנהלים הם החייבים בהוכחה שההעברה לזכותם נעשתה כחוק. בנסיבות מיוחדות הללו, לא עומדת לזכות המשיבים חזקת התקינות. מדובר בהתעשרות עצמית של מנהלי החברה, באמצעות פעולות שעשו כמנהלים לטובת עצמם ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת ליכולתם של המשיבים האמורים ליהנות מן החזקה.
ה. בנסיבות הענין, לא רק שלא עומדת לזכותם של המשיבים חזקת התקינות, אלא שנושאים הם בנטל הוכחת כשרות פעולותיהם, מכח חובת נאמנות שחבו למערער. מקום שבעל מניות נעדר בנסיבות השוללות ממנו, אובייקטיבית, את יכולת העשייה במניותיו או מכוחן, מן הדין לראות את החברה ואת מנהליה כחבים לו חובת נאמנות בכל הקשור לשמירת זכויותיו בחברה. המשיבים לא יצאו ידי חובת ההוכחה שהוטלה עליהם מכח התשתית שהונחה ע"י המערער והתוצאה היא, שמהלכי ההעברה אינם כשרים, אלא לוקים באי חוקיות ובטלים מעיקרם. הטענה כי בשל הזמן שחלף והעדר תיעוד - אין בידם של המשיבים הנ"ל להוכיח את כשרות העברת הבעלות, אינה יכולה לסייע בידם. בנסיבות המיוחדות של המקרה, היה זה מחובתם של המשיבים להבטיח קיום ושימור של תיעוד, המוכיח את כשרות העברתן של מניותיו של משה לרשותם. מכל מקום אין ספק שהמערער יצא ידי חובת ההוכחה לכאורה המוטלת עליו כתובע, בכך שהראה כי לכאורה לוקים מהלכי ההעברה של מניותיו באי חוקיות.
ו. אשר למכירת המניות לקופת חולים וטענת כשרות ההעברה מכח תקנת השוק - ביהמ"ש המחוזי קבע, כי קופת חולים רשאית לחסות בצל ההגנה של "תקנת השוק". עמדתו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. נטל הוכחת ההגנה של "תקנת השוק" מוטל על הטוען להגנה זו. במקרה דנן, הטוענת להגנה היא קופת חולים ועליה להוכיח, כי נתמלאו התנאים שקבע בעניין זה סעיף 38 לפקודת הנזיקין, היינו, שהרכישה נעשתה ב"תום לב" - שהרכישה נעשתה ב"שוק פתוח" מאדם העוסק כרגיל בשוק ההוא בנכסים, או ב"חנות" שבה נמכרים כרגיל נכסים מאותו סוג. במקרה שבפנינו לא התמלא אף אחד משני התנאים האמורים. רכישת המניות לא נעשתה ב"שוק" למכירת מניות ממי שמכירתן היא "עיסוקם הרגיל", או "בחנות" שבה נמכרות כרגיל מניות; אלא - במישרין מבעלי המניות, שמכירה וקניה של מניות אינו עיסוקם הרגיל וכאשר מקום המכירה אינו מהווה "שוק" או "חנות" כמשמעות האמורה.
ז. רכישת המניות גם לא נעשתה ב"תום לב". שכן קופת חולים התעלמה מן האפשרות הממשית, שרכישת מניותיו של משה ע"י הארבעה נעשתה שלא כדין. בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו, מזדקרת "אפשרות ממשית" כאמור, לעיניו של כל מי שמעיף מבט חטוף בדף רישום הבעלות של מניות החברה אצל רשם החברות, וכידוע, רוכש מניות מוחזק כמי שיודע את תכנם של מסמכי החברה.
ח. אשר לבטלות הפעולות במניות מכח התקנות והחוק בדבר נכסי נפקדים - הארבעה היו מודעים לכך שהמנוח משה נמצא בעיראק והוא "נפקד" כמשמעותו בתקנות ובחוק נכסי נפקדים בעת שהשתלטו על מניותיו. ביהמ"ש המחוזי העלה את האפשרות, כי התקנות והחוק אינן חלות על נפקד שהוא יהודי ואולם עיון בלשון התקנות והחוק מלמד כי "דת" אינה נמנית בין מאפייניו של "נפקד" על פי התקנות והחוק וההלכה הפסוקה החילה את הוראות התקנות והחוק גם על "נפקד" יהודי. על כן צריך היה לשתף את האפוטרופוס בפעולות הנדונות ומשלא נעשה כן הרי כל הפעולות בטלות.
ט. אשר לטענת השיהוי - ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לדחות את התובענה, בין היתר גם מטעם של שיהוי, וזאת, בהתאם להוראות סעיף 27 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע שני תנאים לדחיית תובענה מכוחו: האחד - כאשר השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני - שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע. אף אחד משני התנאים האמורים לא התקיים במקרה דנא.
י. השופט מצא: הוראת סעיף 27 לחוק ההתיישנות, הדן בשיהוי, לא נועדה לצמצם את תקופת ההתיישנות בכל מקרה בו מתקיימים שני התנאים לתחולת הסעיף, אלא אך להבהיר, כי מקום בו עשוי נתבע להתגונן בטענת שיהוי, אין בעובדה כי תקופת
ההתיישנות החלה על התביעה טרם חלפה כדי לחסום את טענתו. המקרים בהם נכון היה ביהמ"ש לבחון טענת שיהוי עסקו בתביעות למימוש זכויות אובליגטוריות, להבדיל מתביעות למימוש זכויות קנייניות. זאת, בין אם התביעה היתה לסעד מן היושר ובין אם היתה לסעד מן הדין.
יא. אשר להגנה של "תקנת השוק" - כשמדובר בעיסקת רכישה של מניות בחברה פרטית, מניות אשר אינן נסחרות בציבור, ככלל, אין תחולה לתקנת השוק. עיסקת מניות בחברה פרטית היא עיסקה חוזית קניינית בין שני הנוגעים בדבר במישרין. כאן יחול הכלל הידוע, שאין אדם יכול להקנות יותר זכויות משיש לו. משנקבע כי הארבעה לא רכשו זכויות במניות מתחייבת המסקנה שקופת חולים לא יכלה לרכוש מהם זכות כזאת; וגם ההנחה כי רכשו את המניות בתום לב ובתמורה אינה מועילה להן.
יב. השופטת דורנר (דעת מיעוט): בשעת 71 עלה המערער ארצה, ופעל בסיוע עו"ד בכדי לאתר את רכושו של אביו המנוח, ובכלל זה את מניותיו בחברה, שתעודות המעידות על הבעלות בהן היו בידי המערער. המערער לא ביקש לעיין במסמכים וברישומים המעידים על פעולות דילול והעברת המניות לידי בוטנויזר, הגם שאלו היו מצויים בתיק החברה במשרדי רשם החברות והיו גלויים לכל. כ-3 שנים לאחר מכן, בשנת 1974, נפטר בוטנויזר, שהיה האדם היחיד שיכול היה להעיד אודות נסיבות העברת המניות, שכן עם חלוף השנים נפטרו כל הארבעה. נסיבות אלו מלמדות על שיהוי בהגשת התביעה מעת שעלה המערער ארצה. השתהותו הביאה לכך שבמועד הגשת התביעה לא נותרו בין החיים עדים היכולים להעיד אודות נסיבות העברת המניות.
יג. קופת חולים הסתמכה בתום לב על העיסקה שבוצעה לאחר שהוברר לה כי הארבעה רשומים בפנקסי רשם החברות כבעלי המניות. בהקשר זה יש לדחות את הטענה לפיה אין נתבע יכול להתגונן בטענת שיהוי כנגד תביעה למימוש זכויות קנייניות. הטעמים המצדיקים הכרה בטענת שיהוי המועלית כנגד תביעה למימוש זכות אובליגטורית - בעיקרם עקרון תום הלב - יפים גם לעניין תביעה למימוש זכות קניינית. עם זאת, בעת בחינת ההצדקה להשתהותו של התובע יש לשקול את מהות הזכות הנתבעת, ואף ראוי להתחשב בהבחנה בין זכות קניינית, שלעתים אין נדרשת כל פעולה למימושה, לבין זכות אובליגטורית, שמימושה מצריך נקיטת פעולות אלה ואחרות. במקרה שבפנינו, השתנה מצבם של הנתבעים לרעה, בעיקר לנוכח חלוף הזמן ומות העדים שיכולים היו לסתור את הטענות שהושמעו במסגרת התביעה. במצב זה, הימנעותו של המערער מלהגיש את תביעתו זמן סביר לאחר עלייתו ארצה עולה כדי שיהוי המצדיק את דחיית התביעה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד משה דרורי למערער, עוה"ד ריצ'רד וייס, מיכאל מאיר וצבי הדסי למשיבים. 4.12.00).
ע.פ. 8854/00 - חנניה אלמקייס נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופטת עיינה בתיקי משפחה המשקפים את עברו של הנאשם, כאשר השופטת היא שישבה בדין באותם תיקים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים נגד אשתו (להלן: המתלוננת). לאחר שהסתיימו פרשות התביעה וההגנה בתיק, הפעילה השופטת את סמכותה לפי סעיף 167 לחסד"פ, והזמינה מספר תיקי משפחה שנדונו בפניה בביהמ"ש לענייני משפחה, בעניינם של בני הזוג (להלן: תיקי המשפחה). כן הוזמנה להעיד פקידת סעד אשר הגישה תסקיר באחד מתיקים אלה. בדיון ביום 19.6.00, בעקבות דחיית טענה מסויימת של הסניגור, ביקש המערער את פסילתה של השופטת. לטענתו, עיון בתיקים אחרים אשר משקפים את עברו של הנאשם, כמו עיון בגיליון הרשעות - וזאת
בטרם ניתנה הכרעת הדין - מצדיק פסילתו של ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. ראשית, משום שהטעם שבבסיס בקשת הפסלות, הוא בהחלטת ביהמ"ש מיום 16.5.00, וטענת הפסלות נטענה ביום 19.6.00, לאחר שנטענה טענה אחרת, וניתנה החלטה בעניינה, אשר לא היתה לרוחו של ב"כ המערער. לפיכך, לוקה הבקשה בשיהוי. גם לגופו של עניין, קבע ביהמ"ש כי אין בהפעלת הסמכות שבסעיף 167, כדי להצדיק טענת פסלות. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען לשתי עילות פסלות: האחת, עניינה בכך שביהמ"ש הפעיל, לטענתו, את הסמכות שמוקנית לו לפי סעיף 167 לחוק, שלא כדין; השניה, היא כי תוצאת הפעלת הסמכות היא היחשפות ביהמ"ש לחומר הנוגע לעברו של המערער באשר להתנהגותו האלימה כלפי המתלוננת. הטענה הראשונה, כי סמכות ביהמ"ש הופעלה שלא כדין, היא טענה דיונית, שאותה יש לתקוף - על פי סדרי הדין - בדרך של ערעור. לשם בירור הטענה השניה יש לבחון מהו החומר אליו נחשף ביהמ"ש. מדובר בשתי עתירות למתן צו הגנה שהגישה המתלוננת כנגד המערער, תביעת מזונות, והסכם שלום בית והסכם ממון. משלושת התיקים הראשונים, עולות טענות קשות של האשה כי בעלה נוהג כלפיה באלימות קשה ומתמשכת לאורך זמן. נפסק בעבר כי עצם החשיפה לעברו הפלילי של נאשם אין בה כדי להוות עילה לפסילתו של שופט. אך אין צורך, במקרה דנן, להכריע בשאלה האם החומר שהיה ידוע לביהמ"ש מגבש עילה לפסילתו, שכן בקשת הפסלות לוקה בשיהוי של ממש. המערער היה מודע - מתחילת ההליך הפלילי - לכך שהשופטת מכירה את עברו ומודעת למערכת היחסים הבעייתית והאלימה בינו לבין המתלוננת. עם זאת, לא ביקש את פסילת ביהמ"ש, כאשר נקבע כי השופטת אשר דנה בתיקי המשפחה היא שתדון בהליך הפלילי. רק עתה, לאחר שהחליטה השופטת את ההחלטה לפי סעיף 165 לחוק, נטען כי תיחשף לעברו של המערער. טענה זו, אין בה ממש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אחמד אבו עאבד למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 2.1.01).
רע"א 4710/00 - הרצל גושן נגד חבצלת מוסדות תרבות וחינוך...
*סמכותו של בורר לדון, בהסכמת הצדדים, ב"חוקי מגן" בנושאים של דיירות מוגנת וסכסוכי עבודה שאינם יכולים להמסר לבוררות(מחוזי חיפה - בש"א 7304/99 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הועסק אצל המשיבה מאז שנת 1990 כ"אב בית כונן" וכן ניהל מזנון במקום. במסגרת העסקתו הועמדה לרשותו דירת שירות. לימים, ביקשה המשיבה לסיים את התקשרותה עם המבקש ונתגלעה מחלוקת ביחס לפיצוי הכספי המגיע לו. העניין הועבר לבורר אשר נתן את פסקו לאחר שנפגש עם הצדדים, שמע את טיעוניהם וקיבל מהם מסמכים בכתב. הבורר, שעל פי הסכם הבוררות היה פטור מכפיפות לדין המהותי, דיני הראיות, סדרי הדין ומתן נימוקים לפיסקו, קבע, בעיקרם של דברים, כי המבקש פוטר מעבודתו כדין, וכי עליו לפנות את המזנון והדירה בתאריכים נקובים וכי על המשיבה לשלם לו פיצוי, ובכלל זה גם פיצויי פיטורין, בסך של 150,000 ש"ח. כן קבע קנסות בגין איחורים במסירת המזנון והדירה ונקב במועדי תשלום הפיצויים למבקש. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר והשתית בקשתו על שניים: ראשית - הבורר נתמנה שלא כדין משום שהמבקש סבר שמדובר בגישור; שנית - החתימה המתנוססת על הבוררות זוייפה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טיעוניו של המבקש וקבע כי המבקש הוא זה אשר בחר בדרך הבוררות וכי החתימה על שטר הבוררות לא זוייפה.
ב. ביהמ"ש קמא העלה ביוזמתו שני עניינים מקדמיים: האחד - האם נושא הבוררות מצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה ועל כך השיב בשלילה, מן הטעם שלא מדובר במחלוקת ייחודית שעניינה יחסי עובד ומעביד אלא היא עוסקת גם בעניינים נוספים הקשורים בתביעות כספיות של המבקש שאינם נוגעים למסגרת יחסי עובד ומעביד; השני - האם הסכם הבוררות תקף ככל שהוא נוגע לעניינים הקשורים במערכת יחסי
עובד ומעביד, אשר לגביהם נקבעה הלכה כי העובד אינו רשאי לוותר על זכויותיו ולגביהם אין תוקף להסכם בוררות. על עניינים אלה נמנה, למשל, נושא פיצויי פיטורין שהיוה אחד מנושאי המחלוקת כאן. ביהמ"ש קבע כי אף שלענין פיצויי פיטורין היתה עשוייה לעלות שאלה באשר לתוקף הסכם הבוררות, אין בנסיבות הענין מקום לכך משהמבקש עצמו יזם את הליכי הבוררות והוא אשר עמד על כך כי תוקף פיטוריו יעמוד לבחינה, וטענת היעדר סמכות הבורר לעניין זה מעולם לא הועלתה על ידיו בין בפני הבורר ובין בפני בימ"ש קמא עד אשר הועלתה ביוזמת ביהמ"ש עצמו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אשר לממצאים העובדתיים שמעלה המבקש - הלכה פסוקה היא כי בימ"ש שלערעור אינו מתערב דרך כלל בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י ערכאה קמא, אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. ואם כך הדבר במסגרת ערעור, על אחת כמה וכמה כך הוא בבקשת רשות ערעור. בנסיבות שלפנינו אין עילה להתערב בממצאים שנקבעו.
ד. אשר לשאלה המקדמית הנוגעת לסמכות לכרות הסכם בוררות בענין שמקורו ב"חוק מגן" - וכך הוא הסכסוך בין עובד ומעביד ביחס לזכות עובד על פי אחד מ"חוקי המגן" שאינו יכול להימסר להכרעת בורר - העקרון לפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך כלל בעוכריו, שנית, בענייני בוררות תיבחן טענת חוסר סמכות הבורר על רקע השאלה האם השארת הפסק על כנו, חרף היעדר סמכות, עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים. במקרה דנא לא העלה המבקש טענה בדבר היעדר סמכות הבורר בין במהלך הבוררות ובין בבקשתו לביטול פסק הבורר שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, בין באשר לנושא פיצויי הפיטורין ובין באשר לטענת "דייר מוגן", שאינה ניתנת לסמכות בורר. יתר על כן, בנסיבות הענין, ניהול הבוררות בכל מגזרי המחלוקת ומתן פסק הבורר לא הסבו למבקש עיוות דין. עניינו נשקל והוכרע לפרטיו לאחר שטיעוני הצדדים וראיותיהם נפרשו בהרחבה בפני הבורר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 15.1.01).
בש"פ 47/01 - מדינת ישראל נגד חסיין עיאדה
*סירוב לבקשה להארכת מעצר שישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות שוד ותקיפה(בקשה שישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. ביום 29.7.97 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו ולששה אחרים שורת אישומים שעניינם קשירת קשר למעשי גניבה ושוד בנסיבות מחמירות, אגב ביצוע עבירות של כליאת שווא, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, פציעה, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר ויתר הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. לקראת תום תשעת החודשים ביקשה המדינה הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים ובקשתה נתקבלה. לקראת תום תשעים הימים הוגשה בקשה נוספת להארכת המעצר ושוב נתקבלה הבקשה. בתום תשעים הימים, בפעם השלישית, לא ביקשה המדינה הארכת מעצר נוספת והמשיב שוחרר לחלופת מעצר. ביום 10.7.00 הוגשה בקשה לביהמ"ש העליון כי ישוב וישקול את שאלת מעצרו של המשיב באשר הפר את תנאי שחרורו כאשר נעלם מן המקום בו היה אמור לשהות במעצר בית והוכרז כעבריין נמלט. עוד נטען כי כאשר נתקלו בו שוטרים סירב להתלוות אליהם ונמלט. ביום 1.8.00 נעתר ביהמ"ש לבקשה והאריך בפעם הרביעית את המעצר ב-90 יום, ולאחר מכן בפעם החמישית בעוד 90 יום. שוב מבקשת המדינה הארכת מעצר שישית ל-90 יום. הבקשה נדחתה.
ב. משפט זה התארך יתר על המידה. הוא נמשך כבר כ-3 שנים וחצי, מתוכן ישב המשיב כשנה וחצי במעצר בית ואת יתרת הזמן במעצר בבית הסוהר. השיקול של חירות הנאשם עולה עם עבור הזמן לעומת השיקולים המחייבים את מעצרו. בענייננו, משקלו של השיקול הראשון גובר בעת הזאת על כל יתר השיקולים. בתקופת ההארכה החמישית לא נתקיימה אלא ישיבת הוכחות אחת. אף בהנחה כי אף לא אחד מן הגורמים המעורבים בניהול המשפט "אשם" בעיכוב אחרון זה בניהול המשפט, וכי הוא נגרם על ידי נסיבות שאין עליהן שליטה, יש להתחשב בתכליתו של חוק סדר הדין הפלילי, שבאמצעותו חפץ המחוקק להגביל את שלילת חירותו של נאשם בעת ניהול המשפט. נכון, למשיב מיוחסות עבירות חמורות בעלות אופי אלים; נכון שהוא הפר את האמון שנתן בו בית המשפט שעה שהפר את תנאי השחרור; נכון שלמשיב עבר פלילי מכביד. עם זאת, אסור להתעלם מן השיקול כבד המשקל, כי אין "להעניש" נאשם לפני גזירת דינו, וכי אין לגרום על ידי מעצר לעינוי כפול, דהיינו, עינוי בשל שלילת החירות ועינוי דין.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד גב' אפרת ברזילי ומיכאל קרשן למבקשת, עו"ד יורם רם למשיב. 24.1.01).
ע.פ. 4577/98 - אבי דיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רצח ושוד. *כשרות הפעלתו של מדובב בכלא והודאת הנאשם בפני המדובב. *חפיפת עונש בגין עבירת שוד עם העונש של מאסר עולם שהוטל בעבירת רצח שבוצע באותו אירוע(מחוזי ת"א - ת.פ. 3030/97 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
א. המערער הואשם כי יחד עם אחד משה סובל ביצע שוד של חנות תכשיטים ברחוב ביאליק ברמת גן. השניים הגיעו באחד הערבים לחנות התכשיטים, המערער נכנס לחנות, כשברשותו מוט ברזל, הציג בפני בעליה, יצחק יונס ז"ל (להלן: המנוח) שרשרת קרועה, וביקשו לתקנה. בעת שהמנוח נכנס לחדר האחורי כדי לבצע את התיקון, הלך המערער בעקבותיו, ושם הלם בראשו של קרבנו, במוט הברזל לפחות 26 מהלומות, וגרם למותו. המערער נטל מהחנות תכשיטים רבים, אותם מכר תמורת סכום של 90,000 ש"ח, שאת מחציתו מסר לטובול. המדינה האשימה את המערער בעבירות קשר, שוד ורצח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כשהוא מבסס את ההרשעה על שלושה נדבכים עיקריים: אמרות שהוקלטו מפיו של המערער במהלך שיחות שקיים עם סוכן משטרה (מדובב) שפעל בתאו. בשאלת קבילותן של הקלטות כראיות, התנהל משפט זוטא; ראיות חפציות, וביניהן: טבעת של המערער שנמצאה בחנות בה נרצח המנוח ותכשיטים משלל השוד שנמצאו במכוניתו של המערער; גרסאותיהם של אלה, שעל פי הנטען היו מעורבים בפרשה. הראשון שבהם הוא משה טובול, ועדות אחרת היא של מכלוף שושן, אשר על פי גרסת המשיבה, קיבל מידיו של המערער תכשיטים משלל השוד, בתמורה לפרעונו של חוב שהמערער חב לו. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש המחוזי למערער עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ו-10 שנות מאסר, מחציתן מצטברות, בגין עבירות השוד וקשירת הקשר לבצע פשע. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והוחלט כי שני העונשים יהיו חופפים.
ב. באשר להודאה בפני המדובב - אין פגם בהפעלתם של סוכנים ע"י המשטרה, במטרה לדובב חשודים. המציאות מלמדת, כי במקרים רבים נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו, ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות. המציאות מלמדת עוד, שסוכנים בדרך כלל אינם אנשי חוק, ולעיתים קרובות מדובר בעבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לזכות בפטור מהעמדה לדין. אך עניין זה מתייחס למשקל עדותו של המדובב ומהימנותה, ולא לקבילות עדותו. כך או כך, אין עוד צורך לסמוך על דבריו של מדובב בעדותו בביהמ"ש, הואיל ואותן שיחות שהוא מקיים עם חשוד, מתועדות
בהקלטה ולעיתים גם בצילום, כשהשליטה על העזרים הטכניים מצויה בידי המפעיל ולא בידי המדובב. כך קרה גם במקרה נשוא ערעור זה.
ג. הסניגורים טוענים כי החוקרים הפרו את "זכות השתיקה" של המערער, והודייתו היתה תוצאה של חקירה ממושכת ורצופה, ששברה את רוחו. חקירה בתיק מן הסוג הזה היא סבוכה, ומטבעה אינה קלה. המשך חקירתו של חשוד גם לאחר שהכחיש את המיוחס לו, ובעיקר לאחר שנצברו לחובתו ראיות מפלילות, היא מובנת ואין בה פסול. אשר לשאלה אם יש בשיחה עם המדובב משום הודאה בביצוע השוד והרצח - התשובה היא חיובית. בנוסף להודאה קיימת עדותו של השותף משה טובול. הלה הפליל את המערער בהודעתו במשטרה וניסה לחזור בו בעת עדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש העדיף את הגירסה במשטרה על פני העדות בביהמ"ש ובכך אין להתערב. גם את הודעתו במשטרה של העד שושן שקיבל מהמערער תכשיטים שנשדדו העדיף ביהמ"ש על פני עדותו בביהמ"ש וגם בכך אין להתערב.
ד. לא נותר אלא לבחון אם נתקיים במערער גם הרכיב הנפשי של העבירות שיוחסו לו, והתשובה לכך היא חיובית. המערער היה מודע לזהות הקרבן (אדם מבוגר) ולאפשרות שהקרבן יתנגד לגניבת רכושו ואז יהיה צורך להפעיל כח על מנת להתגבר על התנגדות זו, או על מנת לאפשר את הנסיגה. הראייה הטובה ביותר לכך היא אותו מוט ברזל שהמערער הביא עמו לזירה, ועל רקע זה יש להניח לחובת המערער הנחה נוספת, היינו, שהיה ידוע לו מה שלכל אדם מן הישוב ידוע, כי נשקפת סכנה של ממש לחייו של מי שהולמים בראשו באמצעות מוט ברזל, מספר כה רב של מהלומות.
ה. אשר לעונש - המערער טוען נגד הצטברות מחצית העונש שנגזר בעבירת השוד לעונש מאסר בעולם שנגזר בגין עבירת ה"רצח". בענין זה יש לקבל את הערעור. אכן, עבירות ה"שוד" וה"רצח" הן עבירות עצמאיות, אך במקרה הנוכחי מהווה עבירת ה"שוד" את אחד ממרכיביה של עבירת ה"רצח". זאת ועוד, את מעשיו של המערער בתיק זה, יש לראות כמקשה אחת, לאמור, אמנם הוא ביצע שתי עבירות, אך במהלך מסכת אירועים רצופה, אחת. לפיכך ישא המערער בעונשי המאסר שנגזרו לו בחופף.
(בפני השופטים: אור, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יורם חכם למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.1.01).
ע.א. 1842+1869/97 - עירית רמת גן נגד מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ
*גביית תשלומי חובה (אגרות בניה, היטל ביוב, תיעול וכד') בבקשה להיתר בניה במגרש שהיו בו בניינים ישנים שנהרסו לצורך הבניה החדשה(מחוזי ת"א - ת.א. 433/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה (להלן: החברה) רכשה מספר חלקות ברמת גן, עליהן היו מבנים ישנים. היא הרסה את המבנים הישנים, ובנתה בניין מסחרי, שני מגדלי מגורים וחניון (להלן: הפרויקט). החברה נדרשה ע"י העיריה לשלם בגין הפרויקט מספר תשלומי חובה (היטל ביוב, אגרת תיעול, אגרת חיבור למפעל מים, היטל פיתוח מפעל מים ואגרת בניה). היא שילמה תחת מחאה, והגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי פסק את דינו בכל אחת מהסוגיות שהועמדו להכרעתו, תוך שבחלק מהעניינים קיבל את עמדת העיריה, ובחלק אחר את עמדתה של החברה. ערעור העיריה נתקבל בחלקו וערעור החברה נדחה.
ב. היטל ביוב - לבניינים שהיו על החלקות הותקן עוד ב-1957 קו ביוב. בעלי החלקות דאז שילמו דמי השתתפות בהוצאות בנייתו של קו הביוב. בניית הפרוייקט החדש חייבה את העתקתו של קו הביוב. בגין זאת הטילה העיריה חובת תשלום של היטל ביוב על החברה. בפני ביהמ"ש המחוזי העלתה החברה שתי טענות כנגד היטל זה. הטענה האחת הינה, כי לא נמסרה לה דרישת תשלום כנדרש לפי חוק הביוב. הטענה השניה הינה, כי אין היא חייבת לשאת בהיטל הביוב, שכן בעלי המקרקעין הקודמים
כבר שילמו דמי השתתפות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה הראשונה דחה את השניה ופטר את החברה מתשלום. בעניין זה נתקבל ערעור העיריה. אכן, העיריה לא שלחה הודעה בדבר העתקת הביוב לחברה. עם זאת, החברה ידעה על כך, שכן העתקת הביוב באה על פי דרישתה. ההפרה אינה מהותית. לחברה לא נגרם כל נזק. וגם אם היה נגרם לחברה נזק, יתכן והסעד הראוי לא היה ביטול הפעולה של העיריה, אלא הטלת חובת תשלום פיצויים על העיריה לחברה בגין ההוצאות המיותרות בהן נשאה.
ג. נותרת הטענה שתשלום דמי השתתפות בעבר משחרר מתשלום היטל כיום. טענה זו אין לקבל. דמי השתתפות משולמים בגין הוצאות שכבר הוצאו למימון פרויקט ספציפי שהנישום נהנה ממנו... השלב" שעליו שולמו דמי ההשתתפות הוא התקנת קו ביוב על המקרקעין המשרת את המבנים שהיו עליו. ההיטל מוטל על "שלב" חדש, דהיינו, העתקת קו הביוב מהמקרקעין באופן שיוכלו לשרת את המבנים החדשים. בהיטל זה אין משום תשלום כפל.
ד. אגרת תיעול - אגרה זו משתלמת עבור התקנתן של תעלות לניקוז מי גשמים ומים עליונים לתעלות. כנגד דרישה זו העלתה החברה שתי טענות: האחת - כי לא נשלחה לה הודעה כנדרש. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. טענתה השניה של החברה היא כי הבעלים הקודמים כבר שילמו דמי השתתפות בגין עבודות תיעול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על החברה חלה חובת תשלום לפי שטח הבניה הנוסף, חרף תשלום דמי ההשתתפות בעבר, ובכך אין להתערב. מנגד אין לקבל את טענת העיריה כי ההוראה בדבר ניכוי תשלומים בעבר חלה רק כאשר לבנין קיים מתווספת בניה, ולא כאשר המבנה הישן נהרס כולו.
ה. אגרת חיבור למפעל מים - הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, אם יש לחייב באגרה זו גם עבור שטחי המקלטים, מקומות האחסנה והחניה (המקורה) אשר בתוך הבנין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת העיריה וקבע כי יש להכליל גם את שטח מבני העזר בחישוב אגרת החיבור. בכך אין להתערב. הוא הדין באשר להיטל פיתוח מפעלי מים.
ו. אגרת בניה - תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), (להלן - תקנות אגרות בניה) קובעות כי שיעור האגרה לכל ממ"ר עולה ככל ששטח הדירה גדול יותר. החברה טענה כי יש לחלק את השטח של כל דירה בין הדרגות השונות, ויש להטיל את האגרה, תוך פיצול שטחה של כל דירה למדרגות השונות, כאשר האגרה הכוללת היא צירוף סכום האגרות המשתלמות לכל מדרגה ומדרגה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת החברה. בעניין זה יש לקבל את ערעור העיריה. לשון התקנה בעניין אגרת הבניה מצביעה על שיעור אחיד ולא על שיעור פרוגרסיבי. לא נאמר בו כי על Xהמ"ר הראשונים תשולם אגרה פלונית לכל מ"ר וכי ל -Yהמ"ר הנוספים תשולם אגרה אלמונית. זהו הניסוח המתאים למיסוי פרוגרסיבי. תחת זאת נקבע כי שיעור האגרה לדירה ששטחה Xמ"ר הוא פלוני, ואילו האגרה המשתלמת לדירה ששטחה הוא Y(הכולל את X) היא אלמונית. התכלית המונחת ביסוד שיעור האגרה היא ליצור פער ניכר בין רוכשי דירות קטנות לבין מי שרוכש דירות גדולות יותר.
ז. הצמדת תשלומי החובה - חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה), (להלן: חוק היציבות) אסר על העלאת אגרות והיטלים החל ב-1.7.85. ב-1.8.86 בוטל האיסור אשר הוחל על שירותים שנותנת עיריה לפי פקודת העיריות. בחלוף ההקפאה המשיכה העיריה להצמיד את שיעורי האגרות וההיטלים למדד, לפי חוק עזר שקבע כי "סכומי האגרות... יועלו ב-1 לכל חודש (להלן: יום ההעלאה) לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום ההעלאה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום ההעלאה הקודם". בהפעילה הוראה זו, התחשבה העיריה בעליית המדד בתקופת
ההקפאה. החברה טוענת כי היה על העיריה להתעלם מעליית המדד בתקופת ההקפאה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת החברה וקבע כי משבוטלה הקפאת המחירים, ניתן להצמיד את גובה האגרות וההיטלים גם בגין תקופת ההקפאה. הדין עם ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט חשין. עוה"ד ראובן בכר וטל שני למערערת, עו"ד גב' מלכה אנגלסמן למשיבה. 15.11.00).
רע"א 1765+3581/00 - י. מושקוביץ... בע"מ נגד תשורה בע"מ ובנק הפועלים
*מימוש ערבות בנקאית בלתי תלויה(הבקשות נדחו).
א. בין המבקשת לבין המשיבה נחתם הסכם לפיו תבנה האחרונה, עבור הראשונה, יחידות דיור במסגרת מיזם בנייה בו עסקה הראשונה. לבקשת המשיבה, המציא בנק הפועלים (להלן: הבנק), ערבות בנקאית לטובת המבקשת, בסך של מליון ש"ח, לשם הבטחת ביצוע התחייבויות המשיבה. בכתב הערבות התחייב הבנק לשלם למבקשת את סכום הערבות - "לפי דרישתכם הראשונה בכתב... מבלי להטיל עליכם חובה להוכיח את דרישתכם ומבלי שתהיו חייבים לדרוש את התשלום תחילה מאת הנערב". בעקבות קשיים אליהם נקלעה המשיבה, מונה לה מנהל מיוחד ולאחר מכן, אושר הסדר נושים לגביה. המשיבה המשיכה בביצוע המיזם תחת פיקוחו של המנהל המיוחד. בהמשך הודיעה המבקשת למשיבה כי בכוונתה לדרוש את חילוט כספי הערבות הבנקאית מאחר, ולטענתה, לא עמדה המשיבה בהתחייבויותיה על פי ההסכם. לבקשת המשיבה הורה ביהמ"ש המחוזי לעכב את חילוט הערבות. ביהמ"ש היה ער לעובדה כי בערבות בלתי מותנית עסקינן, אך סבור היה כי התקיים, בנסיבות המקרה, חריג "הנסיבות המיוחדות" המצדיק מתן סעד זמני המעכב את חילוט כספי הערבות, וזאת "עד לאחר בירור הסכומים המגיעים למבקשת". ביהמ"ש המחוזי בחן את הסכומים המגיעים לפי ההסכמים ומסקנתו היתה כי יש לדחות את דרישת המבקשת למימוש הערבות. הבקשות לרשות ערעור נדחו ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. את מסקנתו בדבר התקיימותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות ממימוש הערבות השתית ביהמ"ש המחוזי על שני טעמים עיקריים: העובדה כי המשיבה מצוייה בפירוק מיוחד, והטענה שהשמיעה המשיבה כי המבקשת חבה לה סכומים ניכרים בגין עבודות נוספות שביצעה עבורה. אלא שבאלה לא די כדי למנוע מימוש הערבות. כלל הוא כי ערבות בנקאית אוטונומית תהא עצמאית ומנותקת מעיסקת היסוד וכי האפשרות לחלטה תהא פועל יוצא של התנאים הנקובים בכתב הערבות עצמו. אכן, שני חריגים לעקרון העצמאות - אלו הם חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות. אולם תחולתם מוגבלת לאותם "מקרים נדירים, שבהם התנהגות הנערב היתה חמורה במיוחד". כאן עניין לנו בשאלת תחולתו של חריג הנסיבות המיוחדות. ככלל, אין די במחלוקת חוזית, כשלעצמה, כדי להצדיק סטייה מעקרון העצמאות. ברגיל, על מנת לבוא בגדרי החריג, ידרש החייב להצביע על התנהגות חמורה או שרירותית מצד הנערב בבואו לדרוש את חילוט הערבות, או התנהגות המונעת בעליל משיקולים זרים, הפעלת לחץ או נקמנות. בנסיבות ענייננו לא היה מקום ליתן צו המעכב את חילוט הערבויות.
ג. עם זאת, בפועל לא נדרשו הצדדים היום לשאלה נוספת והיא שאלת סמכותו של ביהמ"ש להאריך בהיעדר הסכמה את תוקף הערבות מעבר למועד פקיעתה, בלא להורות על חילוטה. תוקפה של הערבות הבנקאית שניתנה עמד לפוג ביום 12.3.00. תוקף זה הוארך מכח החלטת ביהמ"ש המחוזי עד ליום 15.5.00, וזאת, "בתנאי כי המבקשת תמציא פירוט דרישותיה למנהל המיוחד עד לאותו מועד". ביום 15.5.00, הורה ביהמ"ש המחוזי על הארכת תוקף הערבות, אך קצב את סכום הערבות לסך של 20,000 ש"ח.
לא ניתן להורות לבנק בשלב זה לחדש את מתן הערבות הבנקאית לאחר שתוקפה כבר פג. מטבע הדברים אין במסקנה מעשית זו כדי לפגוע בכוחו של כל צד למצות את מלוא זכויותיו על פי דין.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יואב סתיו למבקשת, עוה"ד גיל הירשמן וגב' ניצה למשיבים. 18.1.01).
ע.פ. 3626/99 - עופר אלימלך נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים בקטין כאשר הקטין "כבש" את תלונתו במשך כשנה וחומרת העונש(מחוזי נצרת - 318/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי בחודש אפריל 96 הוביל ילד שהיה אותה עת בן 12 שנים למקלט וציווה עליו, באיומים, לפשוט את בגדיו. אחר כך עשה בילד מעשה סדום ומעשים מגונים. בסוף איים על הילד שיהרוג אותו אם יגלה את מה שעשה בו. על פי גירסת המשיבה, כבש הילד עקב כך את תלונתו זמן רב. במהלך המשפט התברר כי בין הקטין למערער קיימת היכרות מוקדמת והקטין העיד שאף חיבב את המערער עד אשר ארע המקרה הנוכחי. הוא טען כי לא התלונן משום שפחד מהמערער, אך באחד הימים ניסה המערער להובילו למקלט פעם נוספת, והפעם התנגד לכך ולאחר אירוע זה גילה את דבר המקרה נשוא כתב האישום. המערער טען כי הקטין טפל עליו עלילת שווא, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער, העדיף את עדותו של הקטין והרשיע את המערער בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש גזר למערער 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן חייבו לשלם לקטין פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדותו של הקטין אכן היתה כבושה במשך כשנה, אך מצב זה אינו חריג. בנסיבות אלו מצווה ביהמ"ש לבחון את הסברו של העד לכבישת עדותו על פי שני מבחנים: מדוע אצר את תלונתו בלבו זמן כה רב, וכן מדוע בחר לפתוח את סגור ליבו דווקא עתה. מקום שהסברו של העד משכנע את ביהמ"ש לתת בו אמון, שוב אין משקל לגורם הזמן שחלף. בענייננו, המתלונן הינו קטין, המקרה אותו חווה הותיר עליו את רישומו, דא עקא שהוא לא היה יכול לחשוף את סודו מפחדו מהמערער, ומחשש המלווה קטינים בדרך כלל, שגרסתם לא תזכה לאמונם של מבוגרים. כך או כך, עדותו של הקטין לא עמדה לבדה, והיא נתמכה בעדותם של אחרים וביניהם חוקרת הילדים, ואביו של הקטין אשר העיד על השינויים שחלו בהתנהגות הילד מאז המועד שבו נעשו בו המעשים המגונים. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב במעשיו של המערער ובעובדה שכבר הורשע בעבר בתחום זה של עבירות ונדון למאסר על תנאי בלבד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אסף בוחבוט למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 18.1.01).
בג"צ 113/99 - סיעת מר"צ במועצת עיריית חיפה ואח' נגד המועצה הדתית חיפה
*כינוס מועצה דתית חדשה ע"י היו"ר היוצא של המועצה הדתית הקודמת (העתירה נתקבלה).
תקנה 10 לתקנות המועצות הדתיות (ניהול), מחייב ראש מועצה דתית יוצאת לכנס את המועצה הדתית הנכנסת לישיבתה הראשונה לא יאוחר מחודש ימים מיום פרסום ההודעה ברשומות על מינויה. לפיכך חובה היתה על ראש המועצה הדתית היוצאת בחיפה לכנס את המועצה הדתית לישיבתה הראשונה תוך חודש מיום 23.11.98. הוא לא עשה כך משום שהיה חולה. ביום 24.12.98 כתב ב"כ העותרים אל השר לענייני דתות והפנה את תשומת לבו לתקנה 10 שלפיה אם המועצה לא כונסה תוך חודש, משום שנבצר מראש המועצה היוצאת לכנסה במועד, "תכונס המועצה לישיבתה
הראשונה ע"י מי שהשר מינה לכך". השר לא השיב כלל למכתב והמועצה הדתית לא כונסה. כאשר ראש המועצה היוצאת הבריא, הוא הוציא זימון לישיבה של המועצה הדתית ליום 6.1.99 ואז הודיע לו השר כי כיוון שעברו כבר 30 יום מאז הפרסום ברשומות, פגה סמכותו לכנס את המועצה. "לפיכך" כתב השר, "אני מורה לך לבטל את כינוס המועצה היוצאת שזומנה שלא כדין". כיוון שכך בוטלה הישיבה. השר לא הוציא זימון מצדו ועד כה לא זומנה ישיבה של המועצה הדתית הנכנסת. העתירה נתקבלה.
הפירוש שהשר נתן לתקנה 10, לפיו ראש המועצה היוצאת מאבד את הסמכות לכנס את המועצה בתום חודש מיום הפרסום, אינו נכון. המועד של חודש נקבע כדי להבטיח כינוס מהיר של המועצה, וכן כדי לאפשר, בתום החודש, פעולה של השר לכינוס המועצה בהקדם. אך המועד שנקבע בתקנות אינו שולל את הסמכות של ראש המועצה היוצאת. לפיכך ניתן צו המורה לראש המועצה הדתית היוצאת לזמן ישיבת המועצה הדתית הנכנסת. (בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עוה"ד ויקטור וינברגר, אורי רגב וגב' שרון טל לעותרים, עוה"ד תומר מוסקוביץ ויהודה שפר למשיבים. 11.1.99).
בש"פ 276/01 - מואיד ארשיד נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי "מעצר בית" (הערר נדחה).
העורר הואשם בשני אישומים של תקיפה ועבירת איומים, בכך שתקף את חברתו ואיים עליה את כי יחסל אותה ויפגע בה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום החליט לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת שני האישומים המיוחסים למשיב. כן צויין בהחלטה כי בין העורר למתלוננת יש סכסוכים קשים, כי העורר נוהג לתקוף אותה פיזית ולאיים עליה ועל כן הוא מסוכן לבטחונה ויש עילה למעצרו. עם זאת, לאור העובדה שמקום מגוריו של העורר מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננות ניתן להסתפק בחלופה של "מעצר בית", מלא בבית הוריו בכפר דבוריה. נאסר על העורר ליצור קשר כלשהו עם המתלוננות. העורר הפר את תנאי השחרור ולפי הנטען יצר קשר עם המתלוננת והגיע לביתה בעפולה. בגין הפרת תנאי השחרור הוגש כנגד העורר כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית. בד בבד הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
ככלל, הפרת תנאי "מעצר הבית" גוררת אחריה מעצר עד לתום ההליכים. הגם שניתן להצביע על מקרים שבהם, למרות הפרת תנאי שחרור בחלופת מעצר, נתן ביהמ"ש לנאשם הזדמנות נוספת והסתפק בחלופת מעצר, הרי היה זה משום שההפרה לא היתה מהותית. בנסיבות המקרה הנדון, הפרת תנאי השחרור מהותית ביותר ויש בה משום התעלמות בוטה מהוראת ביהמ"ש. בכך הפר העורר את האמון שניתן בו ודינו להיעצר עד לתום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ראפי מסאלחה לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 18.1.01).
בש"פ 112/01 - הלאל ג'אבר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת קלצ'ניקוב ומחסנית שבתוכה תחמושת, בביתו שבג'לג'וליה, אותם קיבל מגיסו (הנאשם 2). בימ"ש השלום קבע כי ישנה תשתית ראייתית לכאורה לביצוע העבירה, וכי קיימת חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה. ביהמ"ש קבע, כי בנסיבות העניין אין להסתפק בחלופת מעצר כיוון שהעורר לא הצביע על נסיבות כבדות משקל המצדיקות את שחרורו, כנדרש בעבירות של החזקת נשק למטרות פליליות, וכי אין בחלופת המעצר כדי להפיג את החשש מפני מסוכנותו. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר לביהמ"ש העליון נתקבל.
אין ספק, כי לפי התשתית הראייתית לכאורה, חלקו של העורר במעשי העבירה היה קטן משל הנאשם השני. כמו כן, גילו הצעיר והעובדה כי אין לו עבר פלילי, מצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר בתנאים שיבטיחו את השגת מטרת המעצר. על כן, התיק יוחזר לבימ"ש השלום אשר יבחן את חלופת המעצר לאחר קבלת תסקיר מעצר מידי שירות המבחן.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד צבי ואתורי למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.1.01).
בג"צ 5167/00 ואח' - פרופ' הלל וייס, עו"ד ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*סמכותה של הממשלה, לאחר התפטרות ראש הממשלה, לנהל מגעים מדיניים עם הרשות הפלשתינית (העתירות נדחו ברוב דעות נגד דעתו).
ראש הממשלה התפטר. הוא והשרים של הממשלה היוצאת ממשיכים במילוי תפקידם עד שייכנסו לכהונתם ראש הממשלה והשרים של הממשלה החדשה. במסגרת זו מנהלת הממשלה היוצאת מו"מ להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, מתוך שאיפה לחתום על הסכם בטרם הבחירות. מהו היקף סמכותה ומהו רוחב שיקול דעתה של הממשלה היוצאת? הרשאית היא לנהל את המו"מ המדיני ולחתום על ההסכם? מהו היקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה של הממשלה היוצאת? אלו הם עיקרי הבעיות שהתעוררו בעתירות אלה. העתירות נדחו ברוב דעות, בפס"ד עיקרי של הנשיא ברק והוספת פסקי דין קצרים ע"י המשנה לנשיא ש. לוין והשופט זמיר, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
דעת הרוב היתה כי אין מקום לבג"צ להתערב בפעולות המדיניות של הממשלה בנושא זה. אין החוק מגביל ממשלה שהתפטרה מלהמשיך ולכהן כאילו לא התפטרה, אלא שיש הגבלות מינהליות במתחם הסבירות ושיקול הדעת במסגרת הביקורת השיפוטית. בענייננו אין מקום להתערבות בג"צ. דעת המיעוט היתה שעל בג"צ להורות לממשלה לא להגיע להסכמות מדיניות בשלב המעבר שבין ההתפטרות והבחירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, זמיר, טירקל ואנגרלד. עוה"ד חיים משגב, הווארד גריף, יורם שפטל, עקיבא נוף, שמואל לביא, רן שליש, ערן צור ויעקב אליאס לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל ושמעון שטרית למשיבים. 25.1.01).
ע.פ. 6351/99 - אייל אבו טריף נגד מדינת ישראל
*מינוי סניגור ציבורי לנאשם
במספר תיקים, בהם מופיע אותו סניגור, הוגשו ערעורים והסניגור נדרש להגיש עיקרי טיעון. הוא לא הגיש את עיקרי הטיעון במועד ובירור הערעור משתהה. המערערים עצמם מבקשים להחיש את שמיעת הערעור אך הדבר לא ניתן מחמת מחדליו של הסניגור. התעוררה השאלה אם ניתן למנות סניגור ציבורי לנאשם למרות שהוא מיוצג ע"י סניגור. הרשם השיב על כך בחיוב.
הרשם הוסיף כי ההחלטה תועבר למערערים עצמם והם יחליטו אם הם מסכימים לייצוג סניגור ציבורי או שהם מעדיפים כי הסניגור שמינו ימשיך לייצגם ואז שמיעת הערעור תתעכב.
(בפני: הרשם אוקון. 24.1.00).