תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 15

בג"צ 00+7710/98/8494 ואח' - יצחק זוהר ואח' נגד שר הפנים, שר הדתות ואח'(העתירות נדחו).

*פסילתו לכהונת חבר מועצה דתית של מי שהוגש נגדו אישום בעבירה של סחיטהא. העותר, מכהן כראש המועצה הדתית בנתיבות מאז שנת 90. בעקבות בחירתה של מועצה מקומית חדשה פתח השר לענייני דתות, בשנת 99, בהליכים לחידוש הרכבה של המועצה הדתית. במסגרת זו הודיעה הרבנות המקומית נתיבות, כי מועמדה להרכב המועצה הדתית הוא העותר. זמן מה קודם לכן הוגש נגד העותר כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של סחיטה באיומים. בשל כך הודיע השר לענייני דתות, כי אינו מסכים להכללתו של העותר ברשימת המועמדים לכהונה במועצה הדתית החדשה. הרבנות המקומית נדרשה להציע מועמד אחר מטעמה, אך היא לא עשתה כן. לאור חילוקי הדעות, הועברה ההכרעה במחלוקת, בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים, לוועדת נציגי השרים. ועדה זו החליטה, ברוב דעות, כי אין מקום שהעותר ישמש כחבר במועצה הדתית החדשה.
ב. העתירה נגד ההחלטה הנ"ל סומכת על הוראת סעיף 101(7) לצו המועצות המקומיות המורה כי ייפסל לכהונה "מי שחוייב בדין, בפס"ד סופי, על עבירה שיש בה קלון...". הוראת פסלות זו חלה גם על חבר ומועמד לחברות במועצה דתית. טוענים באי כח העותרים, כי משגילה המחוקק את דעתו להחיל דין פסלות רק על מי שהורשע בפס"ד סופי בעבירה שיש בה קלון, שוב לא היה רשאי השר לפסול את מועמדותו של העותר אך בשל האשמתו בעבירה מן הסוג האמור. העתירה נדחתה.
ג. נכון הדבר כי הגשת כתב אישום - להבדיל מהרשעה בפס"ד סופי - אינה מובילה לפסילתו האוטומטית של חבר או של מועמד לחברות במועצה הדתית. ברם, במסגרת שיקוליו, רשאי היה השר לייחס משקל לעובדה שנגד העותר תלוי ועומד כתב אישום בעבירה כה חמורה. בטענות אחרות שהעלו העותרים אין כל ממש. בהחלטת השר לפסול את מועמדותו של העותר, לא זו בלבד שאין פגם שיצדיק התערבות ביהמ"ש בהחלטתו, אלא שיש בה אף משום מסר ראוי בדבר החיובים המוטלים על רשויות ציבור המופקדות על הצעת ומינוי מועמדים למשרות ציבוריות.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. 15.1.01).

ע.א. 7172+7255/98 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד הירש ארפד ואח'

הכרה בתאונת עבודה עם מלגזה כתאונת דרכים. גובה הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1921/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיב נחבל בתאונה בזמן עבודתו בחברת ימקו (להלן: המשיבה). לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי ניסה המשיב לתקן מיכל חומצה דולף שעמד על בסיס מתכת בגובה של כ-2.5 מ' מעל פני הקרקע. לצורך התיקון ביקש מנהג מלגזה שעבד אצל המשיבה לתפוס את המיכל עם שיני המלגזה בעוד המשיב מגביה בעזרת לום את המיכל מעל המשטח. תוך כדי כך, נתערער שיווי משקלו של המשיב שנפל על הקרקע ונגרם לו שבר מרוסק של עצם העקב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התאונה שאין חולקים שהיא תאונת עבודה - באה בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. (על המקרה חל החוק לפני תיקון מספר 8). השגתה העיקרית של המערערת מכוונת נגד הממצא העובדתי לפיו היתה המלגזה מעורבת בתאונה. עוד טענה כי ביהמ"ש המחוזי השתית את ממצאיו על עדות יחידה של המשיב, שלא היה לה סיוע, בלי שפרט בפסק דינו מה הניע אותו להסתפק בעדות זאת, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות. שני הצדדים ערערו גם על גובה הפיצויים. כל הערעורים נדחו.
ב. כל טענותיה של המערערת לעניין חבותה על פי חוק הפיצויים מתמצית בכך שקיימים הבדלים משמעותיים בין התיאורים שתיאר המשיב את התאונה בכתב התביעה, בטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, בהודעה שמסר לחוקר מטעמה, בחקירתו הראשית בביהמ"ש ובחקירתו הנגדית. לטענתה הצביע המשיב על הקשר בין המלגזה לבין התאונה רק בחקירתו הנגדית ואילו בתיאורים שקדמו לכך נמנע מלהזכירה, או שהזכיר רק את נוכחותה במקום בלי לקשור אותה לתאונה. בפסק דינו דן ביהמ"ש בהבדלים בין הגירסות ובהסבריו של המשיב לפיהם חשש שמא יבולע לנהג המלגזה ובשל כך "השמיט" את חלקה של המלגזה. הסבריו התקבלו על דעתו של ביהמ"ש וזאת, בין היתר, מן הטעם שהתיאורים הראשונים שתיאר המשיב את התאונה ניתנו בזמן שהיה מוסכם על כל בעלי הדין כי התאונה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק. על פי כל אלה קבע ביהמ"ש ש"אין מקום לשלול את מהימנותו של התובע". מסקנה בדבר מהימנות של עד היא בתחום שיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואין מקום להתערב בה.
ג. גם את טענתה של קרנית המושתתת על הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות יש לדחות. ביהמ"ש בחן את פרטי גירסותיו של המשיב ושקל את הסבריו. ביהמ"ש מצא חיזוק "במידת מה" לעדותו בעדות של עובד שהיה נוכח במקום. בכך יצא ידי חובת ההנמקה שלפי הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. על כן יש לדחות את הערעור. כן אין להתערב בשיעורי הפיצויים שנפסקו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד חיים מנדלבאום וגב' רונית חן למערערת, עוה"ד משה גלעד לתובע, עו"ד רם הורביץ למעביד. 10.1.01).

רע"א 3136/00 - סלימאן סלמאן ואח' נגד ג'ורג' שוקייר - רו"ח ואח'

*דחיית ערעור - ולא מחיקתו - מחמת אי התייצבות הצדדים לדיון לאחר שהוגשה בקשה בהסכמה לדחות את הדיון וביהמ"ש לא נעתר לבקשה. *דחיית בקשה לרשות ערעור למרות הסכמת הצד שכנגד למתן רשות ערעור וקבלת הערעור(הבקשה נדחתה).
א. ערעורם של המבקשים נגד פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה היה קבוע לדיון ליום 11.4.00 לפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה. יום לפני כן הוגשה לביהמ"ש המחוזי "בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון בערעור" למועד מאוחר יותר. בנימוקי הבקשה נאמר כי נקבע לפרקליט המשיבים דיון בתיק פלוני בבימ"ש השלום בתל אביב באותו יום. ביום 11.4.00 לא התייצבו בעלי הדין או פרקליטיהם לדיון וביהמ"ש דחה את הערעור. בבקשת הרשות לערער טוען המבקש שבקשת הדחייה הוגשה בהסכמה וביום הגשתה לא עלה בידי הפרקליטים לקבל החלטה עליה. כשנודע דבר מתן פסה"ד לפרקליט המשיבים הוא ביקש בו ביום לתקן את פסה"ד באופן שהערעור ימחק ולא ידחה. גם בקשה זו נדחתה באותו יום על ידי ההרכב. הבקשה לרשות ערעור שהוגשה בהסכמה נדחתה.
ב. בקשת דחייה המוגשת לביהמ"ש, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאת ערעור, מחייבת שיקול ואיזון בין אינטרסים שונים: של המבקש, של המשיב ושל הציבור, ולעניין זה הסכמת בעלי הדין אינה, בהכרח, מועילה. בדחיית דיון למועד אחר יש כדי לשבש את המהלך התקין של עבודת ביהמ"ש והארכת תור המשפטים כשאין אפשרות לשלב ביום הדיונים תיק אחר במקום התיק נשוא בקשת הדחייה. בתי המשפט משתמשים ביד קלה מדי בהיעתרות לבקשות דחייה שהטעם היחיד או העיקרי להגשתן הוא הסכמת בעלי הדין או פרקליטיהם. העובדה שלפרקליט המשיבים נקבע תיק אחר באותו היום בבימ"ש אחר אינה מעלה או מורידה, כיוון ששומה היה עליו להיערך מבעוד מועד להופעה בשני בתי המשפט, ואם אין ביכולתו לעשות כן היה עליו להעביר אחד התיקים לטיפולו של פרקליט אחר. הדברים הם קל וחומר כך כשמדובר בבקשת דחייה שהוגשה ברגע האחרון.ג. הטענה היחידה של המבקשים שיש בה ממש היא, כי עת אף אחד מבעלי הדין לא התייצב לדיון בערעור, על ביהמ"ש למחוק את הערעור ולא לדחותו. לו נמחק הערעור
מלכתחילה, היה המערער רשאי לבקש ביטול ההחלטה לפי תקנה 201. אולם, לא היה למבקשים כל סיכוי שבקשת הביטול תתקבל משום שהם לא הצביעו על כל סיבה קבילה למחדל. לפיכך לא נגרם למבקשים כל עיוות דין כשערעורם נדחה ולא נמחק. מהודעת פרקליט המשיבים משתמעת הסכמה למתן רשות לערער ולקבלת הערעור. אף בעניין זה אין הסכמת בעלי הדין מועילה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד מוניר נבואני למבקשים. 11.1.01).

רע"א 6700/00 - מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ ואח' נגד ראש עירית עכו ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים נקטו בהליכים מנהליים כנגד המבקשת למטרת גבייה חוב ארנונה בסך של למעלה מ-5 מליון ש"ח שבחלקו מתייחס לשנים 1999-1997. בתגובה הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה למתן הצהרה שלפיה הסכם שנכרת בין המבקשת לבין המשיבים לגבי אופן חיוב המבקשת בארנונה עבור השנים 1996-1995 - חל גם לגבי השנים שלאחר מכן, ומקטין את גובה חוב הארנונה שעל המבקשת לשלם עבור השנים 1999-1997. המבקשת עתרה אף להפסקת הליכי גביית החוב שננקטו כנגדה. בהוראת ביהמ"ש המחוזי, במסגרת הליכי ביניים, שילמה המבקשת למשיבה 3,000,000 ש"ח על חשבון חוב הארנונה, והמציאה ערבות ליתרת חוב הארנונה, שתשלומו עוכב ע"י ביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן דחה ביהמ"ש המחוזי את תובענת המבקשת, וקבע כי עליה לשלם למשיבים את יתרת חוב הארנונה (להלן: פסה"ד). המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד וביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. ביני לביני ניתן צו הקפאת הליכים על המבקשת ומונה לה נאמן, בין היתר, לצורך גיבוש הסדר נושים. בעקבות דרישת המשיבים מן המבקשת לשלם את יתרת חוב הארנונה על פי פסה"ד בסך של כ-2,386 מליון ש"ח, הודיע הנאמן למשיבים כי דרישתם תטופל במסגרת ההסדר שיגובש עבור כלל הנושים. המשיבים ביקשו מביהמ"ש המחוזי להורות לנאמן לפרוע את יתרת חוב הארנונה, ובתגובתו טען הנאמן כי אין להיענות לבקשה לנוכח החשש שתשלום סכום ניכר זה ימנע את האפשרות לגבש הסדר בין המבקשת והחברות שבבעלותה לבין נושיהן, ומכיוון שמדובר בהעדפת נושים אסורה. ביהמ"ש המחוזי הורה לנאמן לשלם עוד 1,250 מליון ש"ח על חשבון חוב הארנונה. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ג. ככלל, אין לעכב את ביצועו של פס"ד שעליו הוגש ערעור, אלא אם ביצוע פסה"ד בטרם בירור הערעור יביא לכך שהמערער לא יוכל להגשים את זכויותיו אם יזכה בערעורו. ואולם, במקרה דנא, הגם שלא הוכח כי העברת יתרת חוב הארנונה למשיבים תשלול את אפשרות החזרת הכסף ע"י המשיבים אם תזכה המבקשת בערעורה, הרי שביצוע פסה"ד יוציא ממאגר נכסי החברות שעליהן ניתן צו הקפאת הליכים, סכום שעלול, למצער, להקשות על גיבושה של תכנית לשיקום המבקשת.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מיכל גולדהר למבקשת, עוה"ד אילן שביט, חגי אשלגי ואביחי ורדי למבקשים האחרים, עו"ד יוסף הלחמי למשיבים. 3.1.01).

רע"א 8113/00 - דפנה שפר ואח' נגד תרבות לעם בע"מ ואח'

*היענות לבקשה לעכב עד לערעור החלטה להשבת ספרים שנתפסו ע"י התובעים, עד לשמיעת הערעור(בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשים הינם יורשי זכויות היוצרים של הבלשן המנוח אברהם אבן שושן ז"ל (להלן: המנוח), כולל זכויות היוצרים במילון עברי-עברי (להלן: המילון). מילון
זה הודפס - מאז יצא לראשונה לאור בשנים 1952-1948 - ע"י הוצאת קרית ספר (להלן: ההוצאה לאור), על פי הסכמים עם המנוח. המנוח נפטר בשנת 1984. במהלך שנת 1993 שלחו המבקשים להוצאה לאור הודעה המבטלת את ההסכמים עמה. בעקבות הודעת הביטול התבררו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב תביעות הדדיות של הצדדים. ביום 22.12.98 ניתן לזכות המבקשים ע"י ביהמ"ש המחוזי פסק דין המצהיר על תוקפה של הודעת הביטול שנשלחה ע"י המבקשים. כמו כן נפסקו לטובת המבקשים פיצויים בסכום של עשרה מליון ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים בתקופה שמיום ביטול ההסכמים.
ב. המשיבה עוסקת בהפצת ספרים, ושיווקה במשך שנים רבות את סדרות המילונים של המנוח, אותן רכשה מן ההוצאה לאור. המחלוקת בין המבקשים לבין המשיבה נסבה בעיקרה אודות עותקים של המילון, אותם רכשה המשיבה מן ההוצאה לאור לצורך שיווקם. המבקשים טענו כי בהיותם בעלי זכויות היוצרים במילון, מפרה המשיבה את זכויותיהם ע"י שיווק המילונים. המשיבה טענה כי היא רכשה את המילונים שברשותה בתום לב ובתמורה עוד בטרם ניתן פסה"ד לזכות המבקשים. על רקע מחלוקת זו הגישו המבקשים ביום 19.7.00 כנגד המשיבה תביעה לצו מניעה קבוע ולמתן חשבונות. במקביל עתרו המבקשים למנות את באי כח המבקשים לכונסי נכסים זמניים, לאפשר להם להיכנס לחצרי המשיבה ולתפוס את כל העותקים. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו המבוקש במעמד צד אחד. בהתאם לצו ערכו כונסי הנכסים שמונו ע"י ביהמ"ש "פשיטה" על עיסקה של המשיבה, ונטלו עימם למעלה מאלף סדרות של מילונים. לבקשת המשיבים החליט לאחר מכן ביהמ"ש המחוזי לבטל את הצו הארעי ולהורות על השבת כל שנלקח מן המשיבה בפעולת כונסי הנכסים. על החלטה זו עתרו המבקשים כי תנתן להם רשות לערער. עוד עתרו המבקשים לעיכוב ביצועה של ההחלטה. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ג. במצב הדברים שנוצר, קיים חשש כי אם יושבו העותקים נשוא המחלוקת למשיבה, וישווקו על ידה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ותביעת המבקשים לממש את זכויות הבעלות שלהם בעותקי היצירה תסוכל כליל.

(בפני: השופט ריבלין. 4.1.01).

ע.פ. 8391+8402/99+5955/00 - מנשה לוי ואח' נגד מדינת ישראל

כוונת הקטילה הנדרשת בעבירה של נסיון לרצח. קולת העונש בעבירות של תקיפה וחבלה חמורה(מחוזי ת"א - ת.פ. 4134/98 - ערעור המערערים על ההרשעה נתקבל בחלקו וערעור המדינה על קולת העונש נדחה).

א. המערערים לוי ואזולאי הורשעו בשורה של אישומים. לפי האישום הראשון תקפו השניים את המתלונן, בעליה של פיצריה שבה אכלו, וזאת בשל עלבון שהוטח לעברם. אזולאי דקר את המתלונן בסכין וכן נפצעו מן הסכין שניים שניסו להפריד בין המתלונן לבין תוקפיו. לאחר התקיפה, ניפץ אחד מעובדיו של המתלונן את חלונות מכוניתו של לוי. על פי האישום השני - שבשלו הורשעו לוי, אזולאי וגם המערער השלישי ולריה - החליטו השלשה לנקום על ניפוץ שמשות רכבו של לוי. באחד מימי ששי, לפנות ערב, כאשר המתלונן טייל עם בתו בת ה-13 ברחוב בלפור בבת ים, חלפו השלשה לידו כשהם ישובים במכונית שבבעלות אזולאי ונהוגה ע"י לריה. לוי ירה מתוך המכונית חמישה כדורים לעבר המתלונן. הלה נפצע קלות באצבע יד ימינו ובברכיו. מיד לאחר מכן נמלטו השלשה מן המקום, תוך שלריה נוהג ברכב בפראות. בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המערערים גזר ביהמ"ש ללוי 5 שנים מאסר בפועל, לאזולאי גזר 3 שנים וחצי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי ששה חודשים, מחציתו באורח מצטבר, ועל לריה גזר ביהמ"ש 4 שנים מאסר בפועל וכן נגזרו למערערים מאסרים על תנאי. הערעורים של המערערים נתקבלו ביחס להרשעתם בנסיון לרצח וערעור המדינה על קולת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה בנסיון לרצח - את כוונת הקטילה הסיק ביהמ"ש המחוזי מדברי לוי - שסבר כי המתלונן עלב בו - כי יהרוג את המתלונן, מן ההצטיידות בכלים קטלניים, ומן הירי מטווח קרוב של מספר יריות באקדח. דא עקא, נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי אינם מספיקים להסרת הספק הסביר העולה מן העובדה שהפציעות שנגרמו למתלונן היו קלות, ומכך שהשלשה לא המשיכו בירי גם לאחר שהיה ברור כי המתלונן לא נורה למוות. איש לא עצר בעד השלשה מלהמשיך בירי. שכן, אירוע הירי התרחש באזור מסחרי, ביום שישי, בשעה הסמוכה לכניסת השבת, שאז סביר להניח כי האזור התרוקן מאנשים.
ג. אשר לערעור המדינה על קולת העונש - העונשים שנגזרו ע"י ביהמ"ש המחוזי נוטים לקולא, גם לאחר קבלת הערעורים שהגישו השלשה. ברם, אין הם מצדיקים את התערבות ביהמ"ש שלערעור. כידוע, ביהמ"ש הדן בערעור על קולת העונש יקבל את הערעור ויחמיר בעונש רק במקרים שבהם אמות המידה, שעל פיהן נגזר הדין, חרגו באופן מהותי מן הראוי. אין זה המקרה דנא כאשר לכל אחד מהנאשמים נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אורי בר עוז ויוסי זילברברג למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 1.1.01).

בג"צ 2344/98 - מכבי שירותי בריאות ואח' נגד שר האוצר ואח'

*חובת הממשלה לדון לגופן בבקשות לעדכן את עלות סל הבריאות. *חובת הרשות לפעול בנושא מסויים גם אם לפי החוק היא רק "רשאית" לפעול באותו נושא(העתירה נתקבלה בחלקה, ברוב דעות השופטים חשין וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. חוק בריאות ממלכתי קובע את חובת קופות החולים לספק שירותי בריאות לאזרחים, עלות סל שירותי הבריאות, עדכון עלות הסל והשתתפות הממשלה במימון שירותי הבריאות מעבר לתשלומים המתקבלים מהמבוטחים. לפי החוק מתמנה מועצת בריאות המורכבת מ-46 נציגי כלל הסקטורים במדינה, כולל שרים, נציגי משרדים, נציגי קופות חולים וכיוצא באלה. החוק קובע, מלבד עדכון סל שירותי הבריאות בשיעור עליית מדד יוקר הבריאות, גם אפשרות לעדכון ריאלי. לעניין זה קובע החוק כי "שר הבריאות ושר האוצר רשאים, על פי המלצת מועצת הבריאות... לשנות בצו את הרכב מדד יוקר הבריאות, לעדכן את עלות הסל לקופות בשל השינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיה". מסתבר כי מאז נחקק החוק עודכנה עלות סל שירותי הבריאות בשיעור עליית מדד יוקר הבריאות בלבד, אך לא עודכנה העלות המתייחסת לשינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיה - העלייה בשיעור האוכלוסין בישראל, העלות היתירה כתוצאה מהזדקנות האוכלוסיה, והכנסת טכנולוגיה שונה שלא ניתנה לפני כן ושהיא מייקרת את עלות סל הבריאות.
ב. מועצת הבריאות החליטה פה אחד להמליץ בפני הממשלה על עדכון סל הבריאות שתיקח בחשבון אחוזים מסויימים לגבי כל אחד מן השינויים הדמוגרפיים. הממשלה דחתה את ההמלצות בנימוק של העדפות תקציביות וחוסר אפשרות להפריש כספים לסל הבריאות. ביני לביני מונתה ועדה של הכנסת ואף היא החליטה, כהחלטת מועצת הבריאות, על עדכון עלות הסל בהתחשב בשינויים האמורים של הרכב האוכלוסיה. הממשלה דנה גם בהמלצות אלה ודחתה אותן מסיבות תקציביות. העותרות פנו לבג"צ בבקשה שיורה למשיבים לפעול בהתאם להמלצתה של מועצת הבריאות. ברוב דעות החליט בג"צ להיעתר לעתירה בחלקה ולהורות לשר הבריאות ולשר האוצר להידרש להחלטתה של מועצת הבריאות, לדון בה לגופה, לקבוע ממצאים, להסיק מסקנות ורק לאחר כל אלה להחליט ולנמק את החלטתם כיאות. מנגד סבר השופט אנגלרד בדעת מיעוט כי לאחר שהממשלה כבר דנה בנושא והחליטה לדחות את ההמלצות אין עוד מקום להורות לה לדון מחדש בהמלצות.
ג. השופט חשין בפס"ד מקיף התייחס לשיקול דעת המוקנה לרשות בדבר חוק, ולחובה של הרשות לדון בנושא מסויים גם אם לפי החוק רק "רשאית" היא לפעול באותו נושא.
בענייננו סבר השופט חשין כי גם אם נאמר בחוק כי שרי האוצר והבריאות "רשאים" לשנות בצו את הרכב מדד הבריאות על פי המלצת מועצת הבריאות, הרי הם לא יכולים לפטור את ההמלצה בנימוק כוללני של בעיות תקציביות. עליהם לדון לגופם של דברים ולהחליט לאחר שייקחו בחשבון את כל המרכיבים והשיקולים הנוגעים לעניין. השופט אנגלרד, בדעת מיעוט, סבר כי לאחר שהממשלה כבר דנה בנושא והחליטה שלא לקבל את ההמלצות אין עוד מקום להורות לשרים לשוב ולדון בעניין.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עוה"ד אמנון גולדנברג, עזגד שטרן מוטי ארד, דן גיורא, ליפא מאיר ויהודה בן מאיר לעותרים השונים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 18.12.00).

ע.פ. 3168/98 - בצלאל עמרני נגד מדינת ישראל

*המחשבה הפלילית הנדרשת להרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 3099/97 - הערעור נדחה).

א. המנוחה טובה שטטלר, ילידת 1919, התגוררה בדירה בקומה שניה ברחוב איכילוב בפתח תקוה. ביולי 97 סיפר אחד ג'קי אוחנה (להלן: אוחנה) למערער, כי הקשישה מחזיקה בדירתה 100,000 דולרים במזומן. על רקע זה קשרו השניים לפרוץ לדירה ולשדוד את הכסף. לביצוע זממם הגיעו לאחר חצות למקום כשהם מצוידים בכובעים ובגרבי ניילון. המערער טיפס על צינור הביוב למרפסת האחורית של הדירה כשהוא חובש כובע וידיו נתונות בגרבי ניילון וחדר לדירה. אוחנה המתין למערער שיפתח לו את הדלת מבפנים, אך המערער לא מצא את המפתח לדלת הכניסה ואוחנה נשאר בחוץ. המנוחה התעוררה ופרצה בקריאות לעזרה. המערער הורה לה לשתוק ומשזו המשיכה בצעקותיה נטל סדין וכרך אותו מספר פעמים סביב ראשה. גם בשלב זה הוסיפה הקשישה להתנגד ואז נטל את קצוות הסדין, יצר מהם עניבה והידק אותם בחוזקה סביב צווארה של הקשישה. בהמשך הניח את המנוחה על גחונה על הרצפה מתחת למיטתה כשידיה קשורות. לבסוף מצא 5,000 דולרים ונמלט עימם. הפריצה לדירה היתה בערך בשעה 30:2 לאחר חצות. בשעה 00:3 בערך נפטרה הקשישה. נקבע כי מותה נגרם מחנק כתוצאה מהידוק לולאת הסדין סביב הצוואר.
ב. במשפטו כפר המערער באותן עובדות שהיה בהן כדי לבסס הרשעה בעבירת רצח. מרבית הראיות הוגשו בכתב, על פי הסכמת הצדדים, ובכלל אלה קלטות שבהן תועדו שיחותיו של המערער עם מדובב שהוכנס לתאו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של רצח ובקשירת קשר לבצע שוד בקבעו, על פי חוות דעת רופא מומחה, כי מותה של המנוחה נגרם בשל חנק עקב הידוק לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה. עוד קבע ביהמ"ש כי המערער שהה בדירת המנוחה מעל לשעתיים והמנוחה נפטרה בעודו שם. באשר להלך הנפש של המערער, קבע ביהמ"ש כי המערער תכנן מראש להתגבר על התנגדות אפשרית של המנוחה או הפרעה מצידה לביצוע עבירת הרכוש, ולאור זאת הוא גם צפה את התוצאה הקטלנית והיה אדיש לה, ובכך היה כדי לבסס את רכיב ה"מזיד" בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) של חוק העונשין. הערעור נדחה.
ג. המערער התגונן בטענה כי לא קשר את קצוות הסדין סביב הצוואר של המנוחה אלא סביב הראש. ברם, גירסה זו אינה תואמת את הממצאים בזירה וחוות הדעת שנערכה בעקבות נתיחת גופתה של המנוחה. יתירה מזאת, גם למערער היה ברור עוד בעת היותו בדירה כי המנוחה שרוייה במצוקה ואף למעלה מזה. מסקנה זו נובעת מתשובתו של המערער בחקירתו כי בעת ששהה בדירה שמע כל הזמן את גניחותיה של המנוחה, וכאשר חזר לחדר השינה כדי להתיר את ידיה שהיו קשורות, כבר לא שמע את הגניחות. מי שלא צפה ולא התכוון לגרום למותו של קורבנו, המעט שאתה מצפה ממנו כי יעשה, הוא לבדוק אם הקרבן עדיין בחיים. המערער נשאל ע"י התובעת מדוע לא הגיש עזרה לקשישה ועל כך השיב "נכנסתי לא לבצע משחק ילדים אלא לגנוב כסף מה באתי לטפל
בה? אם באתי לטפל בה לא הייתי נכנס לדירה". למדובב סיפר על שיחתו עם שותפו אוחנה לאחר שיצא מהדירה כי אמר לאוחנה "היא הלכה, היא גמרה הזקנה, היא גמרה". לשאלת המדובב כיצד נגרם מותה של המנוחה, השיב המערער "מהסדין, רצחתי אותה עם הסדין". מכאן כי המוות של המנוחה נגרם בחנק ע"י אותה לולאה שכרך המערער סביב צווארה.
ד. המערער הגיע לדירה כשפניו רעולות מחשש שזהותו תיחשף אם הקשישה תתעורר ותבחין בו. מי שחושש כי קרבנו תקיץ משנתה ותזהה אותו, גם מניח כי יצטרך להתגבר על התנגדות אפשרית, שהרי אין זה ברור מאליו כי הקרבן ייתקף באלם, ויתיר לו לגנוב את רכושו באין מפריע. עבירת "רצח" לפי סעיף 300(א)(3) של חוק העונשין, עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת ע"י הנאשם במהלך ביצועה של עבירה אחרת, או במהלך התכנון, או על מנת להקל על ביצועה של העבירה. בתיקון מס' 90א' של חוק העונשין נקבע כי בחיקוק שבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח "זדון" או "מזיד": "יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישא, ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות". סעיף 20(א) הגדיר את המחשבה הפלילית כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה". כל אלה נתקיימו בעניינו של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אייל שמחוני ועובד לוי למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 21.12.00).

ע.פ. 3338/99 - דמיאן פקוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של כניסה ללא רשות לבית קברות להנחת ראש חזיר על קבר. *הרשעה בעבירת הצתה. *הרשעה בעבירה של קשר לחילול מקום קדוש והמרדה הנובעת מקשר להטיל ראש חזיר בהר הבית(מחוזי י-ם - ת.פ. 109/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה פרט לזיכוי מעבירת קשר הנבלעת בביצוע עבירה גופה).
א. המערער הואשם בשלשה אישומים: באישום הראשון הואשם וקשירת קשר לביצוע עוון; כניסה שלא ברשות למקום פולחן או קבורה; התקהלות אסורה. אישום זה מתייחס לכך שהמערער ואחד אביגדור אסקין (להלן: אסקין) סיכמו ביניהם להניח ראש חזיר על קברו של עז-אדין אלקסאם בבית הקברות המוסלמי בנשר. המערער רכש ראש חזיר והניחו על קבר בבית הקברות בסברו כי זה קיברו של עז-אדין אלקסאם. האישום השני מייחס למערער עבירה של הצתה ושל קשירת קשר לביצוע פשע, בכך שיחד עם אסקין תכנן להצית סניף של תנועת דור שלם בירושלים והמערער ביצע את ההצתה כמתוכנן. באישום השלישי הואשם המערער בקשירת קשר לחילול מקום קדוש ובעבירה של המרדה. לפי כתב האישום נפגש המערער עם אדם בשם הרשטיק שהיה עצור בבית כלא ובמהלך הפגישה העלה הרשטיק רעיון להטיל ראש חזיר ובפיו ספר קוראן לרחבת הר הבית בעת התקהלות מאמינים מוסלמים במקום באמצעות משגר ובין השניים סוכם על ביצוע התוכנית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באישומים שיוחסו לו וגזר לו 5 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים וחצי מאסר בפועל והיתרה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל רק לעניין קשירת הקשר בשני האישומים שבהם הורשע המערער בביצוע המעשים עצמם והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. עם פתיחת המשפט העלה הסניגור טענות נגד קבילות הודאות שמסר המערער במהלך חקירתו בפני חוקרי השב"כ והמשטרה. התקיים משפט זוטא ועיקר טענתו של הסניגור היתה כי חקירת המערער ע"י חוקר השב"כ נעשתה שלא כדין, תוך שימוש באמצעים פסולים מצד החוקרים וכשהמערער נתון בתנאי מעצר קשים ביותר. הסניגור גם טען לאי קבילות הודאות המערער במשטרה נוכח העובדה שההודאות נגבו במהלך התקופה בה היה המערער עצור במתקני השב"כ. ביהמ"ש המחוזי החליט בסופו של דבר לקבל את ההודאות. בערעור הודיעה התביעה כי ביחס לאישום הראשון והשני היא אינה
מבקשת עוד להתבסס על הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ והמשטרה וכי התביעה מבקשת לבסס את ההרשעה בשני האישומים הראשונים על התשתית הראייתית שאינה כוללת את הודאות המערער. הסניגור התנגד ל"שינוי חזית" ראייתי זה של התביעה ולטענתו אין לאפשר בשלב הערעור שינוי כה גורף של התשתית הראייתית. באשר לטענה זו - אין מקום לקבוע כלל גורף האוסר על התביעה לחרוג בעת הדיון בערעור מהמסכת הראייתית עליה הסתמכה בערכאה הדיונית, על דרך של "ויתור" על ראייה שהתקבלה ע"י ביהמ"ש קמא או בדרך של שינוי בדגש או במשקל שניתן לראייה פלונית במסגרת המכלול הראייתי. עם זאת אין לומר שהחלטת התביעה בשלב הדיון בערעור לשנות את התשתית הראייתית חסינה מביקורת של ערכאת הערעור. בנסיבות מתאימות, רשאי ביהמ"ש להגביל את התביעה במהלכה זה.
ג. בענייננו, אין ב"ויתור" על הראיות הנזכרות כדי לפגום בקיום הדיון בדיות הראיות בערכאת הערעור. ראשית, הראיות עליהן מסתמכת התביעה בערעור היו כולן בפני ביהמ"ש קמא, והן נזכרות בפסק דינו כחלק מהתשתית הראייתית המהווה בסיס להרשעה. למערער גם ניתנה הזדמנות מלאה להתגונן ביחס לאותן ראיות. אשר לטענה כי משנקבע כי לא היה מקום להסתמך על ההודאות של המערער בפני השב"כ ובמשטרה הרי מדובר בקבלת ראייה שאינה קבילה ועל כן יש לבטל את ההרשעה - לא בכל מקרה של קבלת ראייה פסולה יבוטל פסה"ד המרשיע או יוחזר לדיון מחודש. ביהמ"ש שלערעור יכול לקיים את ההרשעה אם הוא מוצא שיש ראיות כשרות מספיקות לביסוס ההרשעה. בענייננו די בראיות שנותרו בתיק כדי לבסס את אשמת המערער מעבר לספק סביר.
ד. סעיף 172 לחוק העונשין קובע כי: "הנכנס שלא ברשות למקום... קבורה... בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו...דינו - מאסר שלש שנים". בענייננו נתקיימו שני יסודות העובדתיים החלופיים ("הנכנס שלא ברשות למקום קבורה" ו-"נוהג במת שלא בכבוד"), והיסוד הנפשי הנדרש בעבירה. אין לקבל את טענת המערער לפיה פגיעה בקברים של אנשים מסויימים, כגון אנשים שביצעו בחייהם פשעים חמורים, כמו עז-עדין אל קאסאם, מותרת. במסגרת האישום הראשון הורשע המערער גם בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון. מאחר והקשר - גם אם היה - נבלע בעבירה המושלמת ואף אין מענישים בגינו בנפרד מן העונש המוטל בגינה של העבירה העיקרית נשוא הקשר, אין צורך לדון בעבירת הקשר באישום הראשון. מטעם זה יש לזכות את המערער מעבירה של קשירת קשר באישום זה. אשר להרשעה בהצתה - היה די חומר ראייתי להרשעת המערער בעבירה זו.
ה. אשר להרשעה בעבירת הקשר להטיל ראש חזיר בהר הבית - ההרשעה בעבירת הקשר מותנית בהוכחת שני יסודות - ההתקשרות בין שניים או יותר, והיות מטרת ההתקשרות ביצוע פשע או עוון. הסכמה לפעול להשגת המטרה הפסולה "בכל דרך שתזדמן", עשויה להספיק לצורך התקיימות היסוד העובדתי בעבירת הקשר. מבחינת היסוד הנפשי של העבירה - הוא כולל כוונה להתקשר עם הצד השני לקשר, וכוונה כי מטרתו הפסולה של הקשר תוגשם. הראיות שהציגה התביעה מוכיחות קיומו של קשר שנרקם להשלכת ראש חזיר להר הבית. הסניגור טען כי בהיות עבירת הקשר מותנית בקיום שניים או יותר צדדים לקשר, לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה בהיעדר כוונה להתקשר לביצוע פשע או עוון אצל הצד השני לקשר. לטענת הסניגור, בכל הנוגע לאסקין לא הביאה התביעה ראיות כלשהן לביסוס חלקו בקשר, ואילו לגבי הרשטיק נטען כי הוא מלכתחילה לא התכוון לממש את ה"תוכנית" שהגה. טענה זו ככל שהיא מתייחסת לחלקו של אסקין בקשר, נכונה היא. שונים הדברים ביחס להרשטיק. טענותיו של הסניגור בעניין העדר היסוד הנפשי הנדרש לקשר מצד הרשטיק, התבססו על עדותו של הרשטיק בביהמ"ש קמא, לפיה מלכתחילה לא התכוון לבצע את התוכנית, וכי המניע
לגיבושה ולהעלתה בפני המערער, היה הרצון "לשרוף פוליטית" את אסקין ולהפעיל מניפולציה של השב"כ. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל גירסה זו ובכך אין להתערב.
ו. העבירה נשוא הקשר להשליך ראש חזיר בו הואשם המערער היא עבירה על סעיף 2 לחוק השמירה על המקומות הקדושים. טענתו של הסניגור היא כי הר הבית לא הוכרז כ"מקום קדוש" על פי חוק השמירה, ולפיכך אין הפגיעה בו מהווה עבירה על הסעיף האמור. ברם, המחוקק לא קבע כי לצורך החלת ההוראות המהותיות של חוק השמירה מתחייב הליך מוקדם כלשהו של "הכרזה" על מקום כמקום קדוש. את המונח "מקומות קדושים" המופיע בחוק השמירה, יש לפרש על פי כללי הפרשנות הרגילים, בהתאם ללשון החוק ולתכליתו. קדושתו של הר הבית, הינה בגדר נתון עובדתי ידוע וברור.
ז. הסניגור טען כי אין הצדקה להתערבותו של הדין הפלילי בתכניות "רחוקות" ו"תיאורטיות", שטרם הגיעו לשלב תחילת הביצוע. אכן, עבירת הקשר חלה על השלב המקדמי של ביצוע העבירה נשוא הקשר, שלב שככלל אין הדין הפלילי מתערב בו ואינו מעניש בגינו. ההצדקה בהתערבותו ה"חריגה" של הדין הפלילי בשלב המוקדם של קשירת הקשר לביצוע העבירה, בסכנה המיוחדת הנשקפת לאינטרסים של החברה מגיבוש כוונה משותפת לשניים או יותר לביצוע עבירה פלילית. ניתן לבקר את ההצדקה לעבירת הקשר במתכונתה הקיימת במשפט הישראלי. עוקצה של הביקורת נחלש כאשר העבירה נשוא הקשר היא עבירה חמורה, המשקפת סכנה ממשית לאינטרסים חברתיים חשובים. במציאות הקיימת התוכנית נשוא הקשר, משולה לחבית חומר נפץ; תחילתה ידועה היא, וסופה מי ישורנו.
ח. אשר להרשעה בעבירה של המרדה - סעיף 133 לחסד"פ קובע את העבירה של המרדה וסעיף 136(4) לחוק מגדיר המרדה לאמר: "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין". אין ספק כי היה בתכנית המערער והרשטיק, אילו התגשמה, כדי לפגוע ביציבות המשטר ובמבנה הארגוני של השלטון הדמוקרטי. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד רמי בביאן למערער, עוה"ד חובב ארצי וגב' דרורה נחמני-רוט למשיבה. 1.1.01).

ע.פ. 8469/99 - אביגדור אסקין נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של שידול להניח ראש חזיר על קבר. הרשעה בעבירה של שידול להצתה. *החיזוק הנדרש לעדות שותף לדבר עבירה(מחוזי י-ם - ת.פ. 198/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשידול להנחת ראש חזיר כרות על קבר בבית קברות מוסלמי בנשר. על פי כתב האישום הניח אדם בשם פקוביץ' ראש של חזיר על קבר בבית הקברות המוסלמי בנשר כאשר המערער שידל את פקוביץ' לבצע את המעשה האמור וקשר עמו קשר לביצועו. באישום אחר הואשם המערער כי שידל את פקוביץ' להצית את סניף תנועת דור שלם דורש שלום בירושלים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשני אישומים אלה בעבירות של שידול ושל קשירת קשר. מאישומים אחרים שנכללו בכתב האישום זוכה המערער. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. את הרשעת המערער בשני האישומים ביסס ביהמ"ש על הודאותיו של העד פקוביץ' שנמסרו במשטרה, שאותן העדיף על פני חלקים מעדותו במשפט, וכן על הראיות בדבר טיב מערכת היחסים ששררה בין פקוביץ' למערער והראיות הנוספות ששימשו חיזוק להודאותיו של פקוביץ'. הדיון התמקד בעיקרו בשאלת הזיקה שבין התנהגותו של המערער לבין התנהגותו העבריינית של פקוביץ' שהיה המבצע העיקרי של העבירות
ואם עולה התנהגותו של המערער כדי "שידול" כגירסת התביעה. פקוביץ' עצמו הועמד לדין בגין חלקו בפרשת ראש החזיר ובפרשת ההצתה והורשע. באשר למערכת היחסים שבין המערער לפקוביץ' קבע ביהמ"ש המחוזי כי במישור הפעילות הפוליטית והאידיאולוגית, נהגו בין המערער לפקוביץ' "יחסי כפיפות" כאשר המערער היה המנהיג, המוביל והיוזם, בעוד שפקוביץ' היה מי שקיבל עליו את ביצוע המעשים.
ג. פקוביץ' היה עד תביעה במשפטו של המערער ובמהלך עדותו ביקשה התביעה להגיש אמרות שמסר בחקירתו על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. תנאי קבילות של אמרה במסגרת זו, שונים מתנאי קבילות של אמרת נאשם לפי סעיף 12 לפקודה. שאלת קיומה של אזהרה או היעדרה אינה רלבנטית לקבילות אמרותיו של עד מחוץ לכתלי ביהמ"ש. במספר הודעות שמסר במשטרה הודה פקוביץ' בהנחת ראש חזיר על קבר בית הקברות המוסלמי בנשר ובהצתה. הוא טען כי תכנן וביצע את המעשה לבדו ללא מעורבות אדם אחר. רק בהודעות מאוחרות יותר סיפר פקוביץ' כי העלה בפני המערער רעיון להניח ראש החזיר על קברו של עז אדין אלקסאם והמערער הסכים ונתן לו סכום כסף לצורך רכישת ראש חזיר. בעדותו הכחיש פקוביץ' את הגירסה כפי שמסר במשטרה, אך ביהמ"ש קבע כי גירסתו במשפט בלתי אמינה. ביהמ"ש מצא תמיכה להודעתו המשטרתית של פקוביץ', בראיות חיצוניות שונות ובכללן בפתקים שהעביר פקוביץ' למערער באמצעות שוטר שהתחזה ל"ידידותי" והסכים להעביר פתקים מפקוביץ' למערער.
ד. באשר לחיזוק לעדותו של פקוביץ' - הדעה המקובלת בפסיקתנו הינה כי "החיזוק" הנדרש על פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות וסעיף 54א לפקודה, אינו מחייב תוספת ראייתית "מסבכת" דווקא, ודי בתוספת "מאמתת" בלבד. לפי גישה זו, אין הכרח שראיית החיזוק תצביע על מעורבות של הנאשם בביצוע העבירה, אלא שתחזק את אמרת החוץ של העד, אישור פרט רלבנטי לעבירה אשר הנאשם מתכחש לה. בענייננו, די בראיות שפירט ביהמ"ש כדי לענות על דרישת "החיזוק". יש בראיות אלה כדי לתמוך במהימנות גירסת פקוביץ' בהודעתו המשטרתית בכלל, ובמהימנות אותו חלק בגירסתו שיש בו כדי להפליל את המערער בפרט. הראיות מגיעות לכדי "דרגת חיזוק משמעותית" כנדרש עקב הצורך הכפול בחיזוק, הן לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות והן לפי סעיף 54א לפקודה.
ה. אשר לשאלה המשפטית בדבר הרשעת המערער כ"משדל" - סעיף 30 לחוק העונשין קובע כעבירה של שידול את "המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ...". אכן, פקוביץ' טען כי הוא שהעלה את הרעיון להניח ראש חזיר על קברו של עז-אדין אלקסאם. אך הרכיב הנסיבתי בעבירת השידול עשוי להתקיים גם במצבים בהם הרעיון העברייני עלה לראשונה במחשבתו של ה"משודל", אך טרם גובשה אצלו ההחלטה לבצעו. במקרה כאמור, אם ההתנהגות המשדלת היא שהביאה לגיבוש החלטתו הסופית של ה"משודל" לבצע את העבירה, נתקיים היסוד העובדתי הנדרש בעבירת השידול. כזה המצב בענייננו.
ו. לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול, על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה נשוא השידול וכן על המשדל להתכוון להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה יעד השידול. יסודות אלה נתקיימו כאן. מעבר לנדרש יש לציין כי אפשר שהתנהגותו של המערער בעבירת הנחת ראש החזיר חורגת מגדר שידול לדבר עבירה, ועולה כדי השתתפות ישירה כ"מבצע בצוותא". אף לו היינו אומרים כי עיקר "תרומתו" של המערער לביצוע העבירה היה במתן "אישורו" לתוכנית העבריינית ולמימושה, הרי שבנסיבות מיוחדות אפשר ש"הסכמה" לביצוע תהווה "השתתפות בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה". על אחת כמה
וכמה כשחלקו של המערער בעשייה העבריינית בא לידי ביטוי גם במתן הכסף הדרוש לרכישת ראש חזיר, בלקיחת חלק פעיל בתכנון הביצוע, ובקבלת ה"דיווח" לאחר השלמת הביצוע.
ז. הסניגור טען גם כי המעשה שבוצע ע"י פקוביץ' איננו מהווה עבירה לפי סעיף 172 לחוק העונשין, וממילא אין בהתנהגותו של המערער משום "שידול" לביצוע אותה עבירה. דין הטענה להידחות. פקוביץ' עבר עבירה לפי סעיף 172, וכך גם נקבע בעניינו בע.פ. 3338/99 (ראה פס"ד פקוביץ בחוברת זו לעיל). כמו בפסה"ד שם נקבע גם כאן כי נעברה עבירה זו).
ח. אשר להרשעה בשידול בפרשת ההצתה - ממצאיו של ביהמ"ש קמא לגבי חלקו של המערער בפרשת ההצתה, התבססו על הודעתו של פקוביץ' במשטרה וכן על הפתקים שכתב פקוביץ' בכתב ידו למערער, להם נמצאו חיזוקים ראייתים חיצוניים. מסקנותיו של ביהמ"ש קמא התבססו, איפוא, על הערכת מהימנות העדויות שנשמעו בפניו, הן על פי הגיונן הפנימי והן נוכח הנתונים האובייקטיביים הקשורים לאירוע. על פי הכללים הנקוטים בבימ"ש שלערעור אין מקום להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. מאידך יש לבטל את ההרשעה בעבירות של קשירת קשר.
ט. אשר לעונש - העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות כשלעצמן וחומרה מיוחדת נעוצה בנסיבות ביצוען; במציאות הישראלית יש בביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי המביאות להעמקת האיבה בין קבוצות שונות של האוכלוסיה משום ערעור על סדרי המשטר הדמוקרטי; כך כאשר מדובר במעשים המכוונים לפגוע ברגשות האכלוסיה המוסלמית וכך גם כאשר המעשים מכוונים כנגד קבוצה אידאולוגית אחרת, שיש לעבריין יריבות עימה. עבירת ההצתה היא מן העבירות החמורות בספר החוקים וטבוע בה תמיד סיכון לנפש, וכמובן לפגיעה ברכוש. במקרה זה, למרבה המזל, לא נגרמה פגיעה בנפש. אולם החומרה המיוחדת נעוצה במניע האידאולוגי שעמד בבסיס השידול להצתה, להפחיד תנועה חברתית במגמה להשתיק את קולה ולשתק את פעילותה.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.1.01).

בג"צ 98+3267/97/715 - אמנון רובינשטיין ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית בקשה להשעות בפעם הרביעית את פסה"ד של בג"צ בעניין גיוס בני הישיבות(הבקשה של המשיבים נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש ואנגלרד נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. זו בקשה רביעית להארכת מועד ההשעיה של ההצהרה בדבר בטלותו של הסדר דחיית השירות של תלמידי הישיבות ש"תורתם אומנותם". ההארכה המבוקשת היא בשלשה חודשים נוספים עד ליום 8.3.01. הבקשה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש ואנגלרד נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. פסה"ד בעתירות הנדונות קבע כי ההסדר שעל פיו דוחה שר הביטחון את שירותם של תלמידי הישיבות ש"תורתם אומנותם" אינו כדין. בג"צ קבע כי הסמכות לקבוע הסדר בעניין זה מצוייה בידי הכנסת. עם זאת הורה בג"צ כי ההחלטה לא תכנס מיד לתוקפה ונקבעה תקופה השעיה של שנה. מאז הוארכה שלש פעמים תקופת ההשעיה ועתה שוב נתבקשה דחייה בהתחשב במצב החדש שנוצר ובבעיות הפוליטיות שהתעוררו. בדיון להארכה ביקשו מספר חברי כנסת חרדים להצטרף כצד לעתירה. ביהמ"ש העליון ברוב
דעות דחה את בקשת ההשעיה ואת הבקשה לצירוף חברי הכנסת החרדים כמשיבים. ההחלטה ניתנה מפי הנשיא ברק והצטרפו אליה שופטי ההרכב פרט לשופט טירקל. גם השופט חשין סבר כי יש מקום להיעתר לבקשת חברי הכנסת החרדים ולצרפם כמשיבים נוספים לעתירה וכן כי יש לקיים דיון בשאלת ההשעיה, אך כיוון שדעתו לא נשמעה הרי "כדעת הרוב כן יהי". לעומת זאת סבר השופט טירקל כי משמבקשת פרקליטות המדינה להביא בחשבון השיקולים את הקשיים שהתעוררו ואת הליכי החקיקה של הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת בעניין הנדון, אין בג"צ רשאי להתעלם מהבקשה. גם נימוק נוסף בדבר בחינת הערכות הצבא למקרה שההסדר הקיים יפסיק לחול יש לקחת בחשבון ועל כן לדעתו יש להיעתר לבקשת ההשעיה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. עוה"ד רענן הר זהב, ליאור כץ ויהודה רסלר לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 19.12.00).

ע.א. 3978/99 - אוליצקי כריה... בע"מ ואח' נגד מנורה איזו אהרון בע"מ ואח'

*דרך הפרשנות של סעיפים בחוזים (הערעור נדחה).

בביהמ"ש המחוזי התבררו שתי תביעות. האחת של המערערים נגד המשיבה ואחת של המשיבה נגד המערערים. התביעות התבססו על סדרת חוזים שנערכו בין חברות שונות וביהמ"ש המחוזי התייחס לפרשנות של סעיפים שונים בחוזים והגיע למסקנה שיש לקבל את תביעת מנורה ולדחות את תביעת המערערים. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון התייחס גם הוא לסעיפי החוזים השונים והגיע למסקנה שצדק ביהמ"ש המחוזי בהכרעתו. ביהמ"ש העליון ציין כי הסוגייה העיקרית בערעור היא שאלת פרשנותו של סעיף מסויים להסכם וכידוע הדרך להכריע בשאלה זו היא ע"י ניסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כפי שהדבר משתמע מתוך החוזה, ובמידה שאינו משתמע ממנו, גם מתוך הנסיבות, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים. התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים נעשית תוך התחשבות במבנה החוזה, תוכנו, הקשר בין הוראותיו ובעיקר הגיון העיסקה ותכליתה, מנקודת ראותם הסובייקטיבית של הצדדים. על יסוד זה צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים זליכוב למערערים, עוה"ד אליעזר ברק, ושלמה זאב ורטהיים למשיבים. 30.1.01).

בש"פ 408/01 - משה עטיה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים על רכב שגרם למותו של אחד ממיידי האבנים (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בקשירת קשר עם אחד אלון זרגרי לזרוק אבנים לעבר כלי רכב הנהוגים ע"י ערבים בצומת הסמוך לכניסה ליישוב עלי. לקשר זה הצטרף אלכסיי גרבש. השלשה הכינו ערימה של אבנים ובסמוך לשעה 30:5 לפנות בוקר יידו השלשה אבנים לעבר מכוניות. פגיעת אבן באחת המכוניות גרמה לנהג לסטות ממסלול נסיעתו והוא התהפך בשולי הדרך. כתוצאה מכך פגע הרכב באלון אשר נהרג במקום, וכן נפצע הנהג באורח אנוש. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים. עררו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה ע"י העורר, וכי מתקיימת עילת מעצר. ביהמ"ש אף קבע, כי למרות שלעורר אין עבר פלילי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר הגיש לביהמ"ש בקשה לעיון חוזר בנימוק שיש רגיעה באלימות ובכמות מיידי האבנים, לפחות מצד המגזר היהודי. בקשתו נדחתה ובערר נטען, בין היתר, כי בזיכויו מחמת הספק של שותפו של העורר לביצוע העבירה יש כדי להשליך על חולשת הראיות נגד העורר. הערר נדחה.
שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה ע"י העורר, נדונה כבר בעררו הקודם של העורר ונקבע כי "די בחומר שלפנינו כדי להוות ראיה לכאורה להשתתפותו של העורר בכל האירוע". מאז החלטה זו לא חל כרסום ממשי בחומר הראיות. כמו כן לא חל שינוי ממשי במצב הבטחוני במדינה ולא חלף החשש לתגובות אלימות מצד יהודים כלפי ערבים.

(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד חיים כהן וגב' ענת מור לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 30.1.01).

בש"פ 390/01 - מדינת ישראל נגד יובל טמיר

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

על פי כתב אישום שהוגש נגד המשיב, הבחין אביו של המשיב מחלון דירתו כי מספר קטינים, ובהם המתלונן, נשענים על רכבו אשר חנה בסמוך. אביו של המשיב ביקש ממנו שירד עימו לחניה כדי להרחיק את הקטינים. המשיב הצטייד בסכין מטבח וירד בעקבות אביו. בין הקטינים למשיב ואביו התפתחה קטטה, ובמהלכה שלף המשיב את הסכין ודקר את המתלונן. כתוצאה מכך נגרם למתלונן חור בחדר הימני של הלב, אשר הצריך את ניתוחו ואישפוזו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, ולאחר קבלת תסקיר המעצר, הורה ביהמ"ש על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למשיב שתבחן את מסוכנותו ואת אפשרות הטיפול בו. לבסוף דחה ביהמ"ש את הבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי "העבירה המיוחסת למשיב, שנמצאה לה תשתית ראייתית, מקימה לכאורה, חזקת מסוכנות...", אך קיבל את דעתו של שירות המבחן בדבר טיפול מקצועי במסגרת מעצר בית מלא. הערר נתקבל.
יהא הרקע למעשה אשר יהא. דקירת קטין בסכין בלב בשל עניין של מה בכך מצביעה על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור. כפסע היה בין פציעתו לגרימת מותו של המתלונן. נכונותו של המשיב להשתמש בדקירת סכין בנסיבות המקרה הנדון מהווה סכנה גדולה לבטחון הציבור. התנאים שקבע ביהמ"ש המחוזי לשחרורו של המשיב, אין בהם כדי להפיג את החשש מפגיעה בבטחון הציבור.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' דפנה ברלינר לעוררת, עו"ד שמואל פלישמן למשיב. 22.1.01).

בש"פ 255/01 - אדוארד ללצ'וק נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה (ערר על סירוב להקל בתנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של כליאת שווא ומעשה סדום בקטינה בנסיבות של אינוס. לפי כתב האישום נפגשו העורר וחברו עם שתי קטינות, המתלוננת וחברתה, והוזמנו למסיבת יום הולדת. בשעת לילה מאוחרת, הלכו הארבעה למלון והזמינו אוכל ושתיה. לבסוף הוביל העורר את הקטינה לחדר שהזמין במלון ונעל את הדלת. הוא הורה לקטינה לפשוט את בגדיה ומשסרבה נשכב מעליה והפשיטה. הקטינה ניסתה להתנגד, בכתה וצעקה והעורר סטר לה, לבסוף עשה בה מעשה סדום בנסיבות של אינוס. ביהמ"ש הורה על שחרור העורר בערובה ובתנאי מעצר בית מלא. לאחר שלשה חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביקש ביטול חלקי של מעצר הבית, כדי שיוכל לצאת לעבודה, תחת פיקוח מלא של מעבידו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
אכן, "מעצר בית" מוחלט, המתמשך על פני זמן ארוך, מקשה על הנאשם ועל בני משפחתו, אך בנסיבות המקרה אין אפשרות להסתפק ב"מעצר בית" חלקי. העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר. עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות, אשר לא נסתרה ע"י העורר. מטרות "מעצר הבית" המוחלט להבטיח את הקטינה ואת הציבור בכללותו מפני
מסוכנותו של העורר ולהבטיח כי לא ייעשה ניסיון לשבש את הליכי המשפט. מטרות אלה לא ניתן להשיג באמצעות "מעצר בית" חלקי, תוך שחרורו של העורר למקום עבודתו.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד לירן פרידלנד לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 31.1.01).

בש"פ 127/01 - מוחמד אבו קטיש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התקהלות אסורה וקריאות מתלהמות למתפללים ע"י שומר הווקף בהר הבית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר שימש כשומר ווקף מוסלמי בהר הבית. הוא הואשם כי השתתף בהתקהלות אסורה, במהלכה פנה העורר במערכת הכריזה אל המתפללים בשטח הר הבית וקרא בערבית קריאות מתלהמות. נטען כי כתוצאה מקריאותיו החלו המוני מתפללים ליידות אבנים לעבר כוחות הבטחון ולעבר הכותל המערבי. כן הואשם כי גרם להתקהלות אסורה ליד שער השלשלת שעל הר הבית, שם התקיימה אותה שעה תפילת יהודים (במבנה ה"מחכמה"). נטען כי העורר לא ציית להוראות השוטרים ותקף שוטר שהיה מוצב באיזור. ביהמ"ש קיבל את עמדת המדינה כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנותו לציבור ומחייבים מעצרו עד תום ההליכים. זאת במיוחד על רקע המאורעות האלימים הפוקדים לאחרונה את המדינה. ערר שהגיש העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה וכן הערר לביהמ"ש העליון.
בערר טען הסניגור כי כל העבירות שהעורר ביצע לכאורה בוצעו כחלק ממילוי תפקידו כשומר ווקף, ולכן אם יורחק העורר ממקום עבודתו לא יהיה בו משום סכנה לציבור. התובע הביע את התנגדותו לשחרור העורר לחלופת מעצר מן הטעם שלאור מעשי העורר, הכוללים תקיפה של שוטרים, אין מקום לתת בו את האמון הנדרש לחלופת מעצר. ואכן, בשל אופי העבירות המצביע על מסוכנותו של העורר, במיוחד בשל כך כי המעשים המיוחסים לו מראים כי אין עליו מורא החוק ומורא שלוחיו, לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר.

(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד ג'מאל אבו טועמא ועאסי עבאס לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 16.1.01).

רע"פ 3829/99 - שחר כהן נגד מדינת ישראל

*סמכות לבי"ד צבאי להטיל עונש מאסר עולם בעבירה של רצח למרות שאינו חייב לגזור מאסר עולם
(הבקשה נדחתה).

המבקש, חייל בצה"ל בדרגת סמ"ר, הורשע בבי"ד צבאי מחוזי ברצח חברו ליחידה ונגזר עליו של מאסר עולם והורדה לדרגת טוראי. בערעורו לביה"ד הצבאי לערעורים טען המבקש, כי ביה"ד הצבאי המחוזי לא היה מוסמך לגזור עליו עונש של מאסר עולם. זאת, משום ששילוב סעיף 41 לחוק העונשין, הקובע עונש מאסר של 20 שנה בגין עבירה שדינה עונש של מאסר עולם שאינו חובה, עם סעיף 25(א) לחוק השיפוט הצבאי, הפוטר בי"ד צבאי מן החובה להטיל עונש של מאסר עולם על מי שנתחייב בביצוע עבירת רצח - מוליך למסקנה כי עונש המאסר המירבי שבי"ד צבאי מוסמך להטיל בגין עבירת רצח הוא עונש של 20 שנות מאסר. ביה"ד הצבאי לערעורים דחה טענה זו ואישר את העונש שהוטל על המבקש בביה"ד הצבאי המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן שיקול דעת לביהמ"ש לפסוק עונש קל ממאסר עולם חובה בעבירת רצח, אינו משנה את העונש הקבוע בגין ביצוע עבירה של רצח, שהוא עונש של מאסר עולם חובה. כך נפסק בפס"ד שהתייחס לסמכות בימ"ש להטיל עונש של מאסר עולם על קטין, כאשר סעיף 25(ב) לחוק הנוער מעניק שיקול דעת באשר לעונשו, אף כאשר העונש הקבוע בגין העבירה הוא עונש חובה. כך גם נדחתה הטענה כי עונש החובה בגין עבירת רצח בוטל בסעיף 300א לחוק העונשין, המאפשר במצבים מסויימים להטיל עונש קל מעונש של מאסר עולם.