ע.פ. 1520/97 - חדד מוריס נגד מדינת ישראל
*קבילותן של אמרות שניתנו לחוקרי משטרה ומדובב והצורך לקיים משפט זוטא. *טענה של פגיעה ב"זכות השתיקה". *דחיית טענה של הגנה עצמית באישום של רצח. *דחיית בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח(מחוזי באר שבע - ת.פ. 103/94 - הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער ניהל עסק בחולון שהיה מצוי בסמיכות לדירתם של בני הזוג ענת ושלמה עזרא. על פי כתב האישום, בתחילת שנת 94 התפתחו יחסים אינטימיים בין המערער לענת עזרא. ביולי 94 לפנות בוקר, נסע המערער ברכבו של שלמה עזרא (להלן: המנוח) ובהגיעם לאזור קיבוץ זיקים, הנחית המערער על ראש של המנוח שש מכות עם פטיש, דבר שגרם למותו של המנוח. המערער נעצר חודש לאחר האירוע ובמשך כשבועיים הכחיש כל קשר עם מותו של המנוח. רק כשבועיים לאחר מעצרו ולאחר שניתן לו לפגוש את ענת עזרא, שהיתה עצורה גם היא בחשד לגרימת מותו של בעלה, שינה המערער את גירסתו והודה במעשה שיוחס לו. הודאה מפיו של המערער הוקלטה גם בשיחות שקיים עם סוכן משטרה (מדובב) ששהה בתאו. את אלה ביקשה המדינה להגיש כראיות והסניגור התנגד בטענה כי האמרות אינן כשירות בין אם נגבו כ"הודאות" ובין אם מדובר באמרות שנרשמו במהלך השחזור או בשיחה עם ענת או במהלך שיחות שניהל המערער עם המדובב. ביהמ"ש דחה את כל ההתנגדויות להגשת האמרות מבלי לקיים משפט זוטא בקבעו כי אין מקום למשפט זוטא.
ב. בעדותו בביהמ"ש הגדיר המערער את עצמו כמי שהיה חבר טוב של המנוח, אשתו וילדיהם. הוא הרבה להתארח בביתם, הם נהגו לבלות בצוותא ובכל יום חמישי היו הולכים לקזינו בראשון לציון, וכך גם עשו בלילה בו מצא המנוח את מותו. מהקזינו נסעו המערער והמנוח לכיוון עסקו של המערער, שם לגמו בקבוקי בירה נוספים, ואז התפתחה שיחה על יחסיו של המערער כלפי אשתו. המערער טען בפני בן שיחו, המנוח, כי שמע ממנה שהוא מכה אותה ומתעלל בה מינית ודבריו של המערער עוררו את זעמו של המנוח. לאחר מכן עלה המנוח לביתו, בעוד המערער פונה לישון בחנותו. קרוב לשעה 2 לאחר חצות הופיע המנוח בחנות וסיפר למערער כי חבר שלו טלפן אליו והודיע לו שרכבו תקוע בבת ים. המנוח שהיה מכונאי רכב, שיכנע את המערער להצטרף אליו כדי לסייע לאותו חבר. במהלך אותה נסיעה התחדשה השיחה על היחס האלים שהמנוח מפגין כלפי אשתו והמנוח הצהיר כי יהרוג את אשתו בשובו מן הנסיעה. בהמשך השיחה עצר המנוח בצד הדרך, נטל פטיש וניסה לפגוע במערער. המערער הוסיף בעדותו "תפסתי לו את היד באוויר, הורדתי לו את הפטיש... אז הוא הלך שוב לתא המטען, חזר... ובידו היה מוט ברזל... הוא הרים את הברזל הניף אותו ופגע לי בכתף... אז נתתי לו מכה בפטיש על ראשו... הוא התעלף... איבד את ההכרה... הייתי מבולבל... לא יודע כמה זמן עמדתי לידו... ואז הוא התעורר... ראיתי שהוא מניף את ידו... אז נתתי לו כמה מכות עם הפטיש... בראש". ביהמ"ש המחוזי סבר שאין לקבל את גירסת המערער שהיה לחוץ ומבוהל, אדרבא, ביהמ"ש השתכנע שהמערער פעל בקור רוח, ולראייה הנסיונות שעשה כדי לטשטש ראיות ולהעלימן לאחר המעשה. ביהמ"ש דחה את טענת המערער שפעל מתוך הגנה עצמית וקבע כי לא קדם קינטור למעשה ההמתה, שהמערער הכין עצמו למעשה ושנתקיימה כוונת הקטילה. על כן הרשיע את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ג. צודק הסניגור כי היה מקום לקיים משפט זוטא בשאלת קבילות אמירותיו של המערער. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון לדון בשאלה אם האמרות היו כשירות ואם ניתן היה לקבלן והחליט על כך בחיוב. הסניגור רואה פסול בשימוש בשירותיו של מדובב שכיר שהיה לו עניין להפליל את המערער הואיל ובכך היה מותנה שכרו. אולם, ההלכה הפסוקה לא ראתה פגם בהפעלתם של סוכנים ע"י המשטרה במטרה לדובב חשודים. החלטת
המשטרה להיעזר במדובב הוכרה כהכרח בל יגונה. מתעוררת שאלת המהימנות של המדובב שבדרך כלל הוא מחכה לתמורת מעשהו, אך לשאלה זו נמצא פתרון והוא הקלטת השיחה ולעיתים גם צילומה. כך גם במקרה נשוא ערעור זה כאשר לביהמ"ש הוגשו סלילי ההקלטה.
ד. באשר לטענת הסניגור כי המשטרה פגעה ב"זכות השתיקה" של המערער בכך שאחרי שבועיים שסירב לדבר הפגישה אותו עם ענת עזרא ואז החליט להתוודות - המערער הוא שביקש לפגוש את ענת ולאחר שהחוקר נתן לו את מבוקשו התברר כי מפגש זה היה נקודת מפנה בחקירה. מהקלטת שהוצגה ניתן להבחין שהמערער נקלע לסערת רגשות לנוכח מצבה של ענת, שנותקה מילדיה בעקבות החשד שדבק בה כי היתה מעורבת בגרימת מותו של בעלה. המערער הודה בפני ענת כי רצח את בעלה והדברים נאמרו ע"י המערער כשהחוקר שהה מחוץ לחדר. לא הוכח כי הופעל על המערער לחץ חיצוני כלשהו שמקורו בחוקרים וניתן להניח שהלחץ שפעל על המערער, אם בכלל, היה לחץ פנימי שנבע מתחושתו כי המיט על ראשה של ענת וגם על ראשו שלו אסון כבד. לחץ מסוג זה אינו עילה לפסילתן של אמרות כראיות קבילות.
ה. המערער טען כי פעל מתוך "הגנה עצמית", אך ביהמ"ש לא קיבל את הטענה. זאת עקב המספר הרב של מהלומות הפטיש שהונחתו על ראשו של המנוח. הטענה של הגנה עצמית עומדת רק למי שנתון תחת סכנה ותגובתו סבירה. אין בידינו גירסה על האירועים שהתרחשו זולת גירסת המערער, אך אין זה ברור מאליו שעל ביהמ"ש היה לאמץ גירסה זו, רק משום שלא היה לה תחליף. אם נכונה גירסת המערער בעדותו בביהמ"ש, מדוע נותר להמתין בזירה לאחר שהאיום שנשקף מהמנוח בתחילת האירועים כבר חלף, כתוצאה מאותה מכה ראשונה שהונחתה על ראשו של המנוח. המענה לכך הוא שגירסת המערער כאילו ניסה המנוח לתקוף אותו, היא גירסה אותה בדה. לכך יש להוסיף כי בשיחה שהוקלטה עם ענת אמר לה המערער "את יודעת שאני רצחתי את בעלך... אני רציתי להפסיק את הייסורים שלך, רציתי להפסיק את הייסורים שהיה עושה לך". העולה מכאן כי נתקיימו בעניינו של המערער כל רכיביה של הכוונה תחילה.
ו. אשר לשאלה אם נכון יהיה להחיל על מקרה זה את הוראות סעיף 300א(ב) של חוק העונשין כדי לאפשר הפחתה מהעונש המירבי הקבוע לעבירת רצח - יש להשיב על כך בשלילה. על מנת שמעשה "ההגנה העצמית" של המערער, בהנחה שזה התואר הראוי למהלומה הראשונה שהנחית על ראשו של המנוח, יכנס לגידרו של סעיף 300א, התנאי הוא שהמעשה לא יחרוג אלא "במידה מועטה" מתחום הסבירות ואין לומר כי 6 מהלומות עם פטיש על ראשו של אדם יכולות להיכנס לתחום הגדרה זו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 18.12.00).
בש"פ 8111/00 - ניר דותן נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סמים(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בכך שבשנתיים האחרונות סחר ותיווך בסם מסוג קנאבוס וטבליות .MDMAבימ"ש השלום לא נענה לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש מצא כי המקרה נמנה על אותם חריגים שראוי להסתפק בחלופת מעצרו גם בעבירות סמים. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בציינו כי אין מדובר במי שמעד מעידה חד פעמית, אלא במי שעסק בכך לאורך זמן. על כן, וחרף נסיבותיו האישיות, סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין לנהוג בעורר בדרך שונה מזו שהכתיבה ההלכה הפסוקה. הערר נתקבל.
ב. אכן, לא אחת פסק ביהמ"ש העליון כי תופעת הסמים היא נגע, ומי שנוטל על עצמו את הסיכון לתרום את חלקו להפצת הנגע, טוב שידע כי הוא עלול לשלם על כך בחירותו, גם בטרם הורשע. אך נסיבותיו של העורר שונות. הוא אמנם סיפק סם לחבריו, אך גם ברור כי הוא לא עשה זאת למטרות רווח. מדובר בקבוצה של אנשים שנהגו במשך מספר שנים לעשן סם מסוכן, כשלעיתים עשו זאת לבד, ולעיתים בצוותא. לא הכל ידעו כיצד להגיע למקורות הסם ועל כן נעזרו בעורר, שכאשר הוא נסע לרכוש סם לעצמו, הוא נתבקש לעשות זאת גם עבור האחרים. לנוכח ראיות אלו, נראה כי מסוכנותו של העורר היא לעצמו ולאלה שהסתייעו בו בלבד. ברור שהגדרתו של העורר ע"י בא כוחו, כמי שאינו "סוחר הסמים" הרגיל, היא הגדרה נכונה. במצב זה מותר וצריך היה לבחון אם קיימת חלופת מעצר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' שרון נהרי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 20.11.00).
ע.פ. 5413/97 - דימיטרי זורבליוב נגד מדינת ישראל
*יסודות ההכנה, הכוונה והיעדר קינטור בעבירה של רצח. *הגשת ראייה חדשה בערעור. *דחיית בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 49/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בינואר 96 עלה המערער מרוסיה לישראל ביחד עם אשתו ובתם ועמם עלתה מרינה ניסנקו (להלן: המנוחה) עם בנה בן ה-8. שתי המשפחות שכרו דירה משותפת למגוריהן בראשון לציון וזמן לא רב לאחר מכן התגלעו ביניהן מחלוקות. היחסים בין שתי המשפחות החלו להתדרדר, הפכו לבוטים וסוערים, עד שבאחד הימים נרצחה המנוחה. על פי הנטען בכתב האישום, כשהמערער והמנוחה היו לבדם בדירה פרץ ביניהם ויכוח ובתגובה בעט המערער בבטנה של המנוחה ואחר כך בראשה ולאחר זאת שלף שרוך ממכנסי אימונית שכיבס אותה שעה, כרך אותו סביב צוואה של המנוחה וחנק אותה למוות. בהמשך עטף המערער את הגופה בבד והזעיק את חברו, מיכאל לוין, באמתלא שהוא זקוק לעזרה על מנת להעביר חפצים מהדירה. מיכאל עזר למערער להוריד את ה"חבילה" לחצר ושם הבין כי מדובר בגופה ועל כן סירב להמשיך לסייע למערער. המערער גרר את הגופה לחדר האשפה של הבניין ושם נטש אותה. מיכאל הזעיק את המשטרה שמצאה את הגופה. המדינה ייחסה למערער עבירה של רצח.
ב. במהלך המשפט הודה המערער כי המנוחה מצאה את מותה מידיו, אך לטענתו היא קינטרה אותו לאורך זמן וגם בסמוך לפני המעשה כך שמתקיימת ההגנה של קינטור וניתן להרשיעו בעבירה של הריגה בלבד. לחילופין טען גם אם יורשע בעבירה של רצח צריך להחיל עליו את הוראות סעיף 300א של חוק העונשין המסמיך את ביהמ"ש לגזור עונש מופחת בעבירה של רצח. באשר לאירועים שהובילו למותה של המנוחה טען המערער כי הוא עסק בכיבוס מכנסיים של אימונית כאשר לפתע הופיעה המנוחה והחלה לצעוק עליו ולגדפו במלים בוטות (חזירים, אשתך זונה ודומיהן) והמערער ענה לה ואז לטענתו נהיה לו חושך בעיניים, לא הצליח להתאפק ובעט בבטנה של המנוחה וכשהמשיכה לקלל "כבר לא יכולתי... לשלוט על עצמי... פתאום בידיים ראיתי את מכנסי הטרנינג שהיה בהם כזה חבל... ופתאום היה בידיים שלי... שמתי על הצוואר שלה וחנקתי אותה...".
ג. בנתיחת הגופה שבוצעה ע"י ד"ר לוי מהמכון לרפואה משפטית נקבע כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מתשניק מכני באמצעות הידוק חבל סביב הצוואר. בנוסף לכך נמצאו דימומים תת עוריים בחלקים שונים של הגוף וד"ר לוי קבע כי אלו יכלו להיווצר ממספר מכות כל עוד היתה המנוחה בחיים. לנוכח ממצא זה העריך ד"ר לוי כי מותה של המנוחה לא נגרם מיד לאחר הבעיטות שבעט המערער במנוחה, אלא כחלוף 5 עד 8 דקות. על יסוד כל אלה הסיק ביהמ"ש המחוזי כי המנוחה הוכתה בראשה יותר מפעם אחת; מותה לא נגרם מיד לאחר המכות אלא כחלוף 5 עד 8 דקות; הטענה בדבר ערפול חושים הינה מפוקפקת, הואיל ומחד, זכר המערער את כל אשר התרחש כאשר היה לכאורה ב"ערפול חושים", ומאידך, לא הזכיר את אותו "ערפול" בהודעה במשטרה;
גם אם נקלע המערער לאובדן שליטה שנבע מערפול חושים, עמד לרשותו פרק זמן לא מבוטל שנמשך מספר דקות עד אשר ניגש לחנוק את המנוחה ופרק זמן זה די היה בו כדי לאפשר למערער להתעשת ולהימנע מביצוע עבירת הרצח. באשר ליסוד ה"הכנה" המהווה חלק מ"הכוונה" לפי סעיף 301 לחוק העונשין, קבע ביהמ"ש כי זה התמלא בשליפתו של החוט ממכנסי האימונית. בשאלת קיומו של קינטור קבע ביהמ"ש כי גם אם המערער היה מתוח ונרגז הרי שימוש במלים בוטות אינו אמור להביא אדם לאיבוד שליטה עצמית ואינו ממלא אחר היסוד האובייקטיבי שבקינטור. ביהמ"ש הוסיף כי גם לא היה כאן קינטור סובייקטיבי שכן המערער היה בשליטה עצמית ולא איבד את השליטה באף אחת משלבי האירוע. הערעור נדחה.
ד. בערעור ביקש הסניגור להגיש ראייה נוספת, חוות דעת של מומחה רפואי שנמנה עד לשנת 99 על צוות הרופאים במכון הרפואה המשפטית. המדינה התנגדה להגשת ראייה נוספת הואיל ועל פי השקפתה לא התקיימו התנאים המוקדמים לכך. חרף זאת, ואף שהמערער חטא במחדל של הגשת הראייה בעת הדיון, החליט ביהמ"ש העליון להתיר את הגשת חוות הדעת, לנוכח המשקל הרב שייחס ביהמ"ש המחוזי לממצאיו של ד"ר לוי, הן בשאלת מספר המכות שהונחתו על ראשה של המנוחה, והן לעניין הזמן שחלף מאז הונחתו אותן מכות ועד שנגרם מותה של המנוחה. הצגת חוות דעת נוגדת עשויה להאיר את הגנת המערער באור שונה ולאפשר לביהמ"ש לוודא כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה לא היתה שגוייה. ברם, גם לאחר שהוגשה חוות הדעת של ד"ר בריסקין אין יסוד לשנות מן המסקנות העולות מחוות דעתו של ד"ר לוי. כך שאחד הרכיבים שעמדו במרכז הכרעת הדין בערכאה הראשונה, לעניין השהות של כ-5 עד 10 דקות מעת המכות ועד החניקה לא התערער. להלן עבר ביהמ"ש העליון לדון בשאלת "ערפול החושים" וכן בשאלת הקינטור. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהמערער לא נקלע לערפול חושים שמנע ממנו את שיקול הדעת במעשיו וכן כי לא היה קינטור לא במובן האובייקטיבי ולא במובן הסובייקטיבי שיעמוד למערער בהגנתו.
ה. אשר לבקשה להטיל על המערער עונש מופחת - סעיף 300א(ג) מאפשר הטלת עונש מופחת בעבירה של רצח "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבני משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". תכליתו של סעיף זה מבטא את הצורך לתת מענה למקרה חריג כאשר מעשה ההמתה ארע במצב של דחק קיצוני, וגזירתו של מאסר עולם לנאשם מסוג זה, עלולה לטעת בלב תחושה של אי צדק מסויים. אולם, מן הראוי ליישם הוראה זו של המחוקק בזהירות מרובה ובמקרים נדירים בלבד, בלי לשכוח שאפילו הוכח "קינטור" כמשמעותו בחוק לא היה בכוחו אלא להביא לכך שהעונש המרבי שהממית צפוי לו יעמוד "רק" על 20 שנות מאסר. אין המקרה דנא ראוי להפעיל בו את הסעיף הנ"ל כ"מקרה חריג".
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד קיריל רשקובן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 29.1.01).
רע"פ 9048/00 - סרגיי קלנדרייב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של פציעה בדקירה (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש, עולה חדש שהיה בעת האירוע שנתיים וחצי בישראל, דקר את המתלונן, שניסה לסחוט ממנו כסף באיומים. המתלונן אושפז בבית החולים בשל פציעתו ושוחרר לאחר מספר ימים. לאחר מעשה זה המשיך המתלונן לסחוט כספים באיומים מן המבקש, והלה גם העביר לו כספים. שירות המבחן המליץ שלא לגזור על המבקש עונש מאסר בפועל.
בימ"ש השלום לא קיבל את ההמלצה וגזר למבקש שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי יש להעדיף שיקולי הרתעה על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש. בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, יש להטיל בגין מעשה אלימות, ולא כל שכן כאשר המדובר במעשה שנעשה תוך שימוש בסכין, עונש מאסר בפועל. אלא שיש מקרים מיוחדים, שבהם יש וראוי לנקוט בדרך שיקומית. זהו המקרה של המבקש, אשר כעולה חדש היה נתון במצוקה קשה, כאשר נסחט ע"י המתלונן, אשר סיפר לו כי יש לו מהלכים במשטרה וכי על כן אם יגיש המבקש תלונה למשטרה - לא יועיל לו הדבר. המבקש, בייאושו, השתמש בסכין. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המבקש לוקח אחריות על מעשיו, מתנצל, ומבין כיום, כי היה עליו לנהוג אחרת. עוד מצויינות בתסקיר נסיבותיו האישיות של המבקש, התומך כלכלית בשתי משפחות. לפיכך יבוטל עונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר על המבקש. תחת עונש זה יבצע המבקש שירות לתועלת הציבור למשך 400 שעות. שאר חלקי גזר הדין, לרבות ההימצאות בפיקוח שירות המבחן יישארו בעינם.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. עו"ד גב' סוזי שלו למבקש, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 29.1.01).
ע.פ. 8357/00 - מדינת ישראל נגד חאלד אבו נאב
*החמרה בעונש בעבירות של שוד, פריצות וגניבה. *הצורך להפעיל מאסר על תנאי במצטבר ולא חופף (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסדרה של עבירות התפרצות וגניבת רכוש וכן עבירת שוד תוך שימוש באקדח צעצוע לצורך איום. הוא נדון ל-24 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים בחופף למאסר בפועל. התביעה טוענת כי העבירות אותן ביצע בסידרה, יחד עם אחר, שלא היה שותף לשוד, מצביעות על אורח חיים עברייני אותו אימץ לעצמו המשיב כשהוא עדיין צעיר (כבן 20). המעשים נשוא העבירות חמורים ביותר. החמור ביניהם הוא שוד שבוצע כנגד פועלים זרים רומנים תוך שימוש באקדח צעצוע ושדידת סכומי כסף קטנים שהיו ברשותם. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נסיבות חייו הקשות והסביבה בה גדל המערער יכולות להסביר במידת מה את התנהגותו העבריינית, אבל בוודאי אינן מצדיקות אותה. העונש שהושת קל מדי, מחטיא את מטרות הענישה, אינו מעביר מסר מרתיע למשיב ולשכמותו, מרוקן במידה רבה מתוכן את משמעותו של המאסר על תנאי ואינו מבטא את סלידת החברה המוקיעה מעשים אלה. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 36 חודשים וכן יופעל עונש המאסר על תנאי בן 6 חודשים באופן ש-3 חודשים מתוכם יהיו חופפים ו-3 חודשים מצטברים, כך שבסך הכל ירצה המשיב עונש מאסר בפועל של 39 חודשים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד אלגרינאוי יונס למשיב. 30.1.01).
ע.פ. 5504/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בילדה בת 4 המבוססת על עדות הילדה. *חומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בילדה שטרם מלאו לה ארבע שנים, שרעייתו שימשה לה כמטפלת, כאשר ביקש מהילדה לנשקו באבר מינו וכאשר אף הוא נישקה במקומות מוצנעים בגופה. כן הורשע בביצוע מספר מעשים מגונים חמורים בבתו בת התשע, בעת שהתגפף עמה, תחילה בנוכחות שני קטינים נוספים ולאחר מכן ביחידות. ביהמ"ש גזר למערער שבע
שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בערעורו כנגד ההרשעה באישום הראשון טען הסניגור, כי חוקרת הנוער הדריכה את הילדה, ועל כן עדותה אינה אמינה, ועל כל פנים לא נמצא לעדות הסיוע הנדרש על פי דין. לעניין ההרשעה באישום השני, שהיה מושתת על עדות בתו של המערער, טען הסניגור, כי הבת העלתה את סיפורה שנים לאחר המעשה וכי הדבר פוגע במהימנותה. כן טען נגד חומרת העונש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לעניין האישום הראשון קבע ביהמ"ש המחוזי כי עדותה של הילדה מהימנה, למרות שהודרכה בטרם עדותה ע"י חוקרת הנוער. בנוסף לכך, הילדה הרכה בשנים, שלא הבינה שנעשה בה מעשה מיני וראתה במעשי המערער אקט של חיבה, הציעה לעשות מעשה דומה בסבא שלה. משתהו הוריה מהיכן למדה על מעשים מסוג זה, סיפרה הילדה את אשר עשה לה המערער. התנהגות זו של הילדה מסירה כל חשש, כי בדתה את הסיפור מדמיונה, או כי סיפרה אותו בהשפעת שאלות מדריכות. לדברים אלה נמצא סיוע מהותי נוסף בפרשה השניה, שאף עניינה במעשה מגונה בילדה - בתו של המערער. לעניין זה כבר נפסק, כי עדויות ילדים שהיו קרבנות עבירות מין עשויות לסייע זו לזו, שכן בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית מסוג פדופיליה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. עו"ד יורם רם למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 29.1.01).
ע.פ. 5139/99 - ליאון רובינשטיין נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של גניבת מכוניות וזיוף מסמכי הרישוי שלהן (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות שעניינן קשירת קשר עם אחרים לגנוב מכוניות ולזייף את מסמכי הרישוי שלהן לפרטי זיהוי של רכב מקורי אחר. אחר כך הועברו המכוניות למערער, והוא מכר אותן לקונים תמימים. כן התחזה כבעלים של מגרש, שאותו מכר או ניסה למכור לאחרים, ולאחר שקיבל תשלום על חשבון התמורה, היו נעלמים עקבותיו. הרשעות נוספות היו בעבירות מע"מ ומס הכנסה, כולל במכירת חשבוניות כוזבות ללקוחות שונים, בסכום כולל של יותר מ-13 מליון ש"ח, בתקופה של 3 שנים. ביהמ"ש גזר למערער 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, פיצוי לשלשה מן המתלוננים בסכום כולל של 100,000 ש"ח, קנס של 150,000 ש"ח או מאסר תמורתו למשך שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
עונש המאסר שהיה צריך להגזר על המערער הוא מאסר ממושך, ולו רק כדי להבטיח את הציבור מפני פגיעתו הרעה. עם זאת, ולא בלי התלבטות, הוחלט ללכת לקראת המערער קמעא, הואיל ולא ניתן משקל מספיק לגילו של המערער (יליד שנת 50), אשר שחרורו צפוי להיות בעוד שנים לא מעטות, וזה אינו דבר של מה בכך למי שנמצא בגיל מתקדם. כמו כן למערער אין עבר פלילי וזהו מאסרו הראשון. למאסר, ובמיוחד אם הוא ממושך כמו במקרה הנוכחי, יש השלכות קשות על מי שלא התנסה בו. לכך יש להוסיף כי המערער לא הצליח לשלם את הקנס ונשא בעונש המאסר שנגזר כנגדו. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 8 שנים, בעוד שיתר חלקי גזר הדין ישארו על כנם.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חימי אבי למערער, עו"ד דורון פורת למשיבה. 29.1.01).
בג"צ 4063/99 - יעקב ג'בלי ואח' נגד מועצת עירית ירושלים
*ביטול הקצבות לקייטנות בירושלים כאשר היו העדפות של קייטנות חרדיות (העתירה נתקבלה).
מועצת עירית ירושלים החליטה על סיבסוד קייטנות בסכום של כ-413 אלף ש"ח. העותרים ביקשו כי ההחלטה תבוטל ולחילופין שהסכום הנ"ל "יחולק
לפי קריטריונים שוויוניים לכל הקייטנות בירושלים, בלא הבחנה בין קייטנות לציבור החרדי לבין קייטנות לציבור החילוני, הממלכתי דתי והערבי". בנוסף לכך עתרו העותרים להורות למשיבה לקבוע מחיר אחיד לקייטנות חרדיות ולא חרדיות, ולקיים קייטנות מסוג "קייטנה בסיסית" במחיר זהה לכל ילדי העיר. העתירה נתקבלה.
ההחלטה של מועצת העיריה הבחינה בין קייטנות חרדיות שלהן הוקצב הסכום של 305,000 ש"ח מהסכום האמור, ו-108,000 ש"ח לקייטנות אחרות. ההחלטה האמורה אינה יכולה לעמוד משום שהיא לא התבססה על קריטריונים שוויוניים. חלוקת כספי הציבור צריכה להיעשות לפי קריטריונים ברורים שנקבעו מראש. לעניין קייטנות אלו (שאינן קייטנות עירוניות), יש להביא בחשבון גם תמיכות שהן מקבלות מגופים רשמיים אחרים, כשהתמיכה ניתנת לקייטנות ולא להורים, וכאשר אופן חלוקת כספי התמיכה יהיה מונחה, בשינויים המחוייבים, ע"י אופן חלוקת כספי תמיכה המחולקים ע"י ועדת התמיכות. מנגד, ככל שמדובר בכספים המוקצבים לקייטנות עירוניות, על כספי התמיכה להתחלק בצורה שוויונית, כאשר ייקבע מחיר בסיסי שווה אחיד. על כן דין ההחלטה האמורה להתבטל. כמו כן על העיריה לנסח קריטריונים לחלוקת הכספים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד גב' ענת שקולניקוב לעותרים, עו"ד אליאב אסא למשיבה. 22.8.99).
ע.א. 4949/97 - מעלה חבר - אגודה שיתופית... בע"מ נגד פקיד שומה ירושלים
*חבותם במס הכנסה של תאגידים בשטחים המוחזקים. *"מוסד ציבורי" לעניין הקלות בתשלומי מס (הערעור נדחה).
צדק ביהמ"ש המחוזי בשאלת חבותם במס של תאגידים בשטחים המוחזקים. צדק גם במסקנתו כי לא הוכח שהמערערת היא "מוסד ציבורי" כמשמעותו בסעיף 9(ג) לפקודת מס הכנסה. אכן המערערת מגישה גם שירותים מוניציפליים ובאחד מ"פניה" היא ממלאת גם פונקציות של ועד מקומי, אולם, יכול וגם "מוסד ציבורי" יעסוק בעניינים שמתחום המשפט הפרטי ובסעיף 9(2) לפקודה מדובר על תאגיד שנכסיו והכנסותיו משמשים להשגת המטרה הציבורית בלבד, בעוד שבתקנון המערערת נקבע גם, בין השאר, כי היא מחלקת רווחים לחבריה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. עו"ד אריה איזק למערערת, עו"ד יהודה לייבלין למשיב. 24.11.99).
בג"צ 2418/97 - אחמד נאגי אבו פארה נגד אלוף עוזי דיין מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש
*החרמת בית ששימש למגורי מחבל ופעילות של חברי חוליית מחבלים (העתירה נדחתה).
ג'מאל אלהור (להלן: המחבל) הוא חבר חולייה בארגון החמאס. שלשה מחברי החוליה, ובכללם המחבל, היו מעורבים בחטיפתו ורציחתו של החייל שרון אדרי ז"ל ובפיגוע באמצעות מטען חבלה בקפה "אפרופו" בתל אביב. כתוצאה מהפיגועים נהרגו 11 אזרחים ישראליים ונפצעו 49. המשיב הורה על החרמת הבית בו התגוררו המחבל ומשפחתו. העותר הוא הבעלים של המבנה (חדר ומטבח). הוא מסר את המבנה לבתו על מנת שתתגורר בו עם בעלה, המחבל, ושני ילדיהם. בבית התקיימו חלק מהמפגשים של חברי החוליה, אשר קדמו לביצוע הפיגועים הקטלניים. העתירה נדחתה.
החומר שהיה לפני המשיב היה די בו כדי לערב את המחבל בעבירות החמורות המיוחסות לו. מטרתו של הריסת מבנה היא הרתעתית ולא עונשית, ומטרתה, כפי שנפסק, "להרתיע מבצעים פוטנציאליים של פיגועים, החייבים להבין כי בפעולותיהם הם פוגעים, במו ידיהם, לא רק בשלום הציבור ובטחונו ולא רק בחפים מפשע אלא גם בשלומם
של הקרובים להם עצמם". הדברים הם כך ביתר שאת כאשר הוכח שהבית נשוא הצו שימש כאתר לפעילות החבלנית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דאוד כאסתרו לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 21.4.97).
בש"פ 9540/00 - אוסמה סעד נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה של אפלייה במעצר עד תום ההליכים בגין עיסקות בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי פרשיות של סחר בסמים. עניינה של אחת הפרשיות בעיסקה בין העורר לבין כמאל פתאלי, שהובא לדין ביחד עם העורר, שבגידרה סיפק כמאל לעורר סם מסוג קנאבוס במשקל העולה על 5.3 ק"ג. עניינה של הפרשיה השנייה בעיסקה בה סיפק העורר הירואין לאחר במשקל של כ-495 גרם. סמוך לאחר שנעצר העורר נתפסה ברשותו גם כמות זעירה של קוקאין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
השופט שהורה על מעצרו של העורר, החליט לשחרר את הנאשם השני (כמאל פתאלי) בחלופת מעצר. הסניגור טוען כי מעצרו של העורר מפלה אותו לרעה ביחס לנאשם השני. בטענה זו אין ממש. לעורר הרשעות קודמות רבות, מהן בעבירות סמים, ומעורבותו בשתי עיסקאות של סחר בסמים בכמויות גדולות, במהלכו של יום אחד, מעידה עליו כי הוא עוסק בסחר בסמים באורח אינטנסיבי. ביחס לנאשם השני הוברר כי עברו נקי ועד לחשיפת חלקו בעיסקה של הספקת קנאבוס, קיים אורח חיים נורמטיבי. על רקע זה, צדק ביהמ"ש המחוזי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר לגביו בחלופת מעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד דוד זילברמן לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 1.1.01).
ע.א. 9473/00 - אשר בן חמו נגד רינה רדנר ואח'
*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט כבר הביע דעתו על חוסר תקפו של הסכם העומד בבסיס התביעה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
שני עניינים שבין המערער למשיבה נדונים בביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה. בשני התיקים עולות שאלות הנוגעות להתחייבויות הצדדים לפי הסכם הגירושין שנערך בין המערער למשיבה - הסכם, אשר קיבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני. במסגרת הדיון בתיקים אלה, התבטאה השופטת כי "הסכם הגירושין הוא שרץ". בתגובה ביקש המערער את פסילת ביהמ"ש. לטענתו, התבטאות השופטת היא חריפה ומצביעה על דעה מוקדמת של ביהמ"ש על ההסכם - שהוא עצמו ליבו של המשפט. השופטת דחתה את הבקשה וקבעה כי התיקים הנדונים אינם עוסקים בתקפו של ההסכם. הערעור נתקבל.
בבסיס תביעותיו של המערער עומד הסכם הגירושין. ביהמ"ש הביע דעתו כי ה"הסכם הוא שרץ". אכן, לשיטתו של ביהמ"ש, אין הוא נדרש להתייחס לעצם תקפותו של הסכם הגירושין. עם זאת, אופן התבטאותו של ביהמ"ש מעורר חשש אובייקטיבי כי יחסו השלילי של ביהמ"ש להסכם, עלול להשפיע על הדרך בה יפרש את ההסכם ועל הדרך בה יורה על אכיפתו. לפיכך, יש בהתבטאותו של ביהמ"ש להעיד על אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים, במובנו האובייקטיבי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבנר אבנרי למערער. 21.1.01).
רע"א 3319/00 - יאיר שור ואח' נגד בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח'[פ"ד נה (2) 817]*כאשר בימ"ש מעביר "עניין" לבימ"ש אחר מחמת חוסר סמכות מקומית, אין להעביר עוד את ה"עניין" לבימ"ש אחר בטענה של חוסר סמכות עניינית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה). המערערים הגישו תובענה לבימ"ש השלום ברחובות. מחמת היעדר סמכות מקומית העביר ביהמ"ש את ה"ענין" לבימ"ש השלום בתל-אביב. שם העלו המערערים לראשונה טענה של היעדר סמכות עניינית,
הואיל ונשואה הוא "חכירה לדורות". הטענה נדחתה וערעור ברשות לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נדחה אף הוא, אף שמלכתחילה אמורה היתה התובענה להיות מוגשת לביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט קובע לאמור: "בית משפט שלום ידון באלה...תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין... אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". סעיף 79 לחוק קובע לאמור: "(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר... (ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". טענתם המרכזית של המערערים היא כי הדיבור "לא ידון בתביעות..." בסעיף 51(א)(3) לחוק שולט באופן חד משמעי על הסוגייה שלפנינו והוא שולל את תחולת סעיף 79(ב) לחוק בנסיבות כפי שנתבררו במקרה הנוכחי. טענה זו אין לקבלה. סעיף 79(ב) לחוק כפוף לאמור בסעיף 79(א), שעניינו - הן סמכות מקומית והן סמכות ענינית, ולכאורה הדיבור "לא יעבירנו עוד" משתרע אף על המקרה שבו הועבר העניין מבימ"ש אחד לבימ"ש אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד ונטענה בביה"מש הנעבר טענת סמכות מסוג אחר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד דוד שור למבקשים, עוה"ד ארז דר לולו וגב' אורית סון למשיבים. 21.1.01).
בש"פ 9229/00 - דב פיכמן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים (הערר נדחה).
נגד העורר ונאשם נוסף (להלן: הרינג), הוגש כתב אישום בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, בידוי ראיות, והתחזות. הרינג הורשע עפ"י עיסקת טיעון ודינו נגזר. לאחר מכן העיד הרינג כעד מדינה במשפטו של העורר, ונחקר חקירה נגדית ע"י סניגוריו דאז של העורר. העורר הגיש בקשה לזמן מחדש את עד המדינה כדי להיחקר חקירה נגדית נוספת, ולצוות על הבנקים בארץ, למסור למבקש מסמכים הנוגעים לעד המדינה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נדחה.
כלל הוא כי על החלטת ביניים במשפט פלילי אין לערער תוך כדי הדיון, אלא במסגרת ערעור על פסה"ד. לכלל זה ישנם חריגים לעניין החלטה בטענה של פסלות שופט; לעניין עיון בחומר חקירה. במקרים נדירים ניתן לתקוף החלטת ביניים שניתנה במשפט פלילי באמצעות עתירה לבג"צ. אולם למעט מקרים חריגים אלה, אם ניתנה החלטה במסגרת הליכים פליליים, ובעל דין סבור שבטעות יסודה, שמורה לו הזכות לכלול טענה זו בערעור על הכרעת הדין, אם יוגש.
(בפני: השופט ריבלין. העורר לעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 8.1.01).
בש"פ 9416/00 - מדינת ישראל נגד רמין חודובחש ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות של סחיטה וקבלת דמי חסות (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
ששת המשיבים עומדים לדין בסידרת עבירות חמורות, רובן ועיקרן עבירות סחיטה באיומים וגביית דמי חסות ממתלוננים שונים. עם הגשת כתבי האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. עם תום 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
המשיבים חברו ל"ארגון פשע", שבמסווה של עמותה רשומה הפועלת לרווחת יוצאי חבר המדינות, עסק בשיטתיות בסחיטת כספים מבתי עסק ומאנשים פרטיים. המשיבים
פעלו כלפי קורבנותיהם באלימות ובאמצעי הפחדה. לחלקם מיוחסות אף עבירות של חטיפה לשם סחיטה. עם אחד השותפים לעבירות כרתה התביעה הסדר טיעון, שבגדרו נדון אותו נאשם לשנת מאסר בפועל ולשנה וחצי מאסר על תנאי. הסניגורים טוענים כי חלקו של אותו נאשם בעבירות לא היה קטן מחלקי המשיבים ומכאן שגם המשיבים רשאים לצפות שאם יורשעו בדין יוטל עליהם עונש זהה או דומה לזה שנגזר על שותפם. ברם, מהסדר הטיעון ומגזר הדין ביחס לנאשם האמור, עולה שעונשו של נאשם זה נגזר תוך התחשבות בחלקו הקטן יחסית בביצוע העבירות ותוך התחשבות בהיותו נכה ב-%100.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. חדד למבקשת, עוה"ד מ. פנציאס, ש. וולשטיין, א. רוז'ה, א. קעטבי וח. דויטש למשיבים. 4.1.01).
בש"פ 9129/00 - יוסי (מאיר) סניור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה, שיבוש מהלכי משפט, גניבה וזיוף (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה, גניבה, התחזות לאחר, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. עבירות אלה מיוחסות לעורר בשל עשרות מעשי מרמה שלפי הנטען בוצעו על ידו, בגדרן של 16 פרשיות שונות, במהלך התקופה שמינואר 99 ועד למעצרו באוגוסט 2000. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
תנאי לכך שביהמ"ש יורה על שחרור נאשם בחלופת מעצר הוא כי ניתן לבטוח בנאשם כי יקיים את תנאי השחרור ולא יפר את המגבלות שתוטלנה עליו. לרוב יידרש הנאשם להראות, כי ניתן לתת בו אמון כי ישמש סוהר לעצמו. העבירות בהן מואשם העורר מתייחסות לשורה ארוכה של מעשי הונאה ומרמה, שבוצעו כלפי בנקים, עורכי דין, רשויות מינהליות ובתי המשפט. במעשיו העיד העורר על עצמו, כי אין עליו כל מורא, אף לא מוראם של הדין וביהמ"ש. ריבוי עבירותיו, התעוזה והתיחכום שנדרשו לביצוען, והשיטתיות בהן בוצעו, מבססים היטב את טענת המדינה כי העורר מסכן את בטחון הציבור, ואף עלול לשבש את מהלכי משפטו, אם ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נמרוד ליפסקר לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.3.1.01).
רע"א 8716/00 - קניון לוד סנטר... בע"מ נגד ג'ואל חזן ואח'
*ביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא חברה העוסקת בניהול ובתחזוקה של מרכז מסחרי. המשיבים הם הבעלים של חנות נעליים במרכז המסחרי. המבקשת תבעה לאסור על המשיבים להציג את מרכולתם בשטח שמחוץ לחנות שבבעלותם. התביעה נדונה בבוררות ובפסק הבוררות שניתן אסר הבורר על המשיבים "להציג מרכולתם מחוץ לשטח חנותם, בשטח הרכוש המשותף". ביהמ"ש המחוזי ביטל את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבורר ביקר במרכז המסחרי בשתי הזדמנויות, בהיעדרם של בעלי הדין, "על מנת להתרשם ולראות אם סבירות הן פעולות הנתבעים", כפי שכתב בפסקו. הבורר לא ערך פרוטוקולים על ביקוריו, לא המציאם לבעלי הדין ולא נתן להם הזדמנות להגיב על התרשמויותיו. זהו פגם חמור המקים עילה לבטל את פסק הבורר. מקום שאין הבורר קשור בסדרי הדין הנוהגים בביהמ"ש, ואין הוא חייב מכח הדין לנהל פרוטוקול, רצוי שיעשה כן. קל וחומר שחייב הוא לערוך פרוטוקול ולתת לבעלי הדין הזדמנות להגיב על ממצאיו והתרשמויותיו כאשר הוסכם בפירוש, כמו שהיה כאן, כי "הבורר יהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות".
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אלישע חנינוביץ למבקשת, עו"ד נחמן גולדברג למשיבים. 25.1.01).
ע.פ. 1939/99 - אבי אבו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה תוך קטטה במועדון לילה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, צעיר כבן 18, הורשע בהריגתו של חייל כבן 19, במהלך קטטה שהתרחשה במועדון לילה בדימונה. על המערער נגזרו 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המערער ואחד מחבריו הטרידו את חברתו של המנוח, ולאחר מכן תקפו את המנוח. במהלך התקיפה אחז המערער בבקבוק בירה, ולאחר ששבר אותו, נעץ אותו פעמיים בגופו של המנוח. אחת מן הנעיצות, שפגעה בלבו, היתה קטלנית. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בערעור נגד ההרשעה טענה הסניגורית כי לא ניתן היה לסמוך על העדויות המפלילות שמסרו עדים לאירוע. ברם, אין מקום לסטות מן הכלל, על פיו ערכאת ערעור לא תהפוך ממצאים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה. אשר לעונש - אכן, המערער הוא אדם צעיר, אשר קודם להריגת המנוח היה עברו נקי. מנגד, התנהגותו הבריונית של המערער, שנעץ בקבוק שבור בלבו של החייל הצעיר שבא לבלות עם חברתו במועדון, וגרם למותו, חמורה ביותר. שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהא, אינו השיקול היחיד בענישה. על העונש לשקף את חומרת הפשע ואף להתחשב בהרתעת הרבים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.10.00).
רע"א 7939/99 - מעוז הדר נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*ביטול חיוב בהוצאות משפט עקב דחיית דיון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לדחיית דיון כשבוע ימים לפני המועד הקבע לדיון. את הבקשה הגישה בסמוך לאחר שרופאים שהוזמנו לחקירה למועד הדיון הודיעוה שמנימוקים שלהם לא יוכלו להתייצב לחקירה. ביהמ"ש נעתר לבקשה לדחיית הדיון, אך חייב את המבקשת (התובעת) לשלם הוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. הנימוק היה, כי הבקשה לדחייה הוגשה רק שבוע לפי מועד הדיון בנסיבות שבהן, לדעת ביהמ"ש, "היה אפשרי להימנע מבזבוז זמנו של ביהמ"ש". בקשה לרשות ערעור על החיוב בהוצאות נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הנסיבות היו שרק שבוע לפני מועד הדיון הודע לב"כ התובעת ע"י הרופאים שהם לא יתייצבו להעיד, ומיד לאחר מכן הוגשה הבקשה. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס לתובעת בזבוז זמן של ביהמ"ש. המשיבים לא התנגדו לבקשה. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי נשוא הבקשה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ע. חרל"פ למבקשת, עוה"ד ג. ראובינוף וגב' נעמי זמרת למשיבים. 28.1.01).
ע.פ. 6041/99 - אושרי כהן וכפיר גארט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת אינוס (ערעור על חומרת העונש הערעור נדחה).
המערערים הורשעו, על יסוד הודאתם, באינוסה של המתלוננת בזה אחר זה, תוך שימוש בכח. על פי כתב האישום הסכימה המתלוננת, צעירה ילידת 79, לבלות יחד עם המערערים ואף לישון בחדרו של המערער 1 בבית החייל. את המערער 1 הכירה המתלוננת היטב במשך שנים, ואת חברו, המערער 2, הכירה במשך תקופה מסויימת. במהלך בילוי זה שתו השלשה משקאות משכרים, ולפי עדותה של המתלוננת היא אף הושקתה בכח. כאשר בהשפעת האלכוהול לא יכלה להתגונן,
בעלו אותה השניים תוך שימוש בכח. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערערים שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
האינוס בוצע בנסיבות חמורות במיוחד, תוך ניצול האמון שנתנה הנערה הצעירה במערערים. ביהמ"ש המחוזי צדק בהתייחסו לעדות המתלוננת - שלפיה הושקתה במשקאות חריפים בכח - כאל נסיבה מחמירה, הגם שעובדה זו לא נזכרה בכתב האישום המתוקן, אך לא הוכחשה ע"י המערערים במסגרת שלב הטיעון לעונש. עבירות המין הולכות ומתרבות בחברתנו. תופעה זו, בהצטרפה לאלימות כלפי נשים בכלל, מחייבת הטלת עונשים קשים. העונש שהוטל על המערערים אינו חמור מדי, גם בהתחשב בנסיבותיהם האישיות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' אסתר בר ציון למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 1.1.01).
ע.פ. 4505/99 - שלמה ערג'י נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
כשלשה חודשים לאחר גירושיו, ניסה המערער לתקוף את גרושתו. הוא עוכב לחקירה, שבסיומה שוחרר בערובה ובתנאי שיימנע מיצירת קשר כלשהו עם גרושתו. סמוך לאחר שחרורו מיהר המערער לבית גרושתו, חדר לדירתה מבעד לחלון, פנה לעבר המטבח והצטייד בסכין. משניסתה בתו לעכב בעדו, הדף אותה מעליו, סטר לה ואיים עליה בסכין. שכן שהזדמן לדירה, וניסה לאחוז בידו של המערער, הוכה ונהדף גם הוא. לבסוף פנה המערער לעבר גרושתו ונעץ את הסכין בבטנה. בסיוע בתה והשכן הצליחה להיחלץ מפני פגיעה נוספת. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בשתי עבירות תקיפה, בהפרת הוראה חוקית ובניסיון לברוח ממשמורת חוקית. ביהמ"ש גזר את דינו לשמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אלמלא גברו על המערער ומנעו ממנו לדקור את גרושתו פעם נוספת, קשה לדעת כיצד היה העניין מסתיים. המערער מהווה סכנה מוחשית לשלומה של גרושתו, המוסיפה לחיות בחרדה מפניו. על רקע כלל הנסיבות הללו, העונש שנגזר עליו - אף שאיננו קל - רחוק מלהיות חמור במידה שתצדיק ההתערבות בו.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיב. 25.1.01).
רע"א 2707/99 - בני כמאל ג'בור תווך והשקעות בע"מ נגד עו"ד אורי גודלדקורן ואח'
*בבקשה לרשות ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ יש לקיים דיון בע"פ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בקשת רשות לערער על החלטה של ראש ההוצל"פ עדיין מוגשת על דרך המרצה ויש לקיים בה דיון בעל פה. על כן יש להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי, על מנת שיקיים דיון על יסוד טיעון בעל פה של בעלי הדין.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. 31.5.99).
ע.פ. 2308/00 - מדינת ישראל נגד ג'עפר סלימאן
*החמרה בעונש בעבירה של סחר בסם קנאבוס (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בקניית 3 ק"ג של סם קנאבוס וכן כ-400 כדורי אקסטאזי. הסמים נמכרו לעשרות אנשים ובכללם קטינים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן והשית על המשיב 4 שנות מאסר, מהן
שנה ומחצה בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס של 15,000 ש"ח ותקופת מבחן. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שהושת על המשיב מופרז לקולא גם אם עברו של המשיב נקי. בעת האחרונה רבו עבירות של הדחת קטינים לסמים, ואין מנוס בעבירות מהסוג הנדון אלא להעדיף שיקולי הרתעה ראויים על פני הנסיבות האישיות. בהתחשב בקנס שהושת על המשיב, ובעובדה שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב על 4 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 25.5.00).
בג"צ 5563/00 - ציון רובבשי נגד מדינת ישראל
*ביטול רשיון להתהלך חפשי (העתירה נדחתה).
העותר, שהיה משוחרר ברשיון, הורשע ע"י בימ"ש השלום בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה והיזק בזדון. בעקבות הרשעה זו הפקיעה ועדת השחרורים את רשיונו של העותר. הוועדה דחתה את בקשת העותר להמתין עם החלטתה עד למתן פס"ד בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי. עם זאת, קבעה ועדת השחרורים שאם יזוכה העותר בביהמ"ש המחוזי, ישתנו הנסיבות של הפקעת הרשיון ותהיה זו עילה לביטולה. כעת ניתן פסה"ד בערעור והעותר זוכה מן ההרשעה ב-3 העבירות הנזכרות, אך ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו, על פי הנסיבות שהוכחו בבימ"ש השלום, בעבירה של החזקת רכוש גנוב. העותר טוען כי בשל זיכויו בעבירות בהן הורשע בבימ"ש השלום, אין עוד תוקף לביטול רשיונו ויש לשחררו מן המעצר באופן מיידי. העתירה נדחתה.
העותר לא זוכה לחלוטין, אלא הורשע בעבירה של החזקת רכוש גנוב ובגינה הוטל עליו עונש מאסר שאת תקופתו כבר ריצה. אין ספק, כי זיכויו החלקי של העותר מהווה שינוי נסיבות שמן הראוי כי תינתן הדעת עליו. אולם, מלאכה זו מוטלת על ועדת השחרורים ואין זה עניינו של בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, גב' בייניש, אנגלרד. 4.8.00).
ע.א. 8505/00 - ומקו בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*סירוב פסילה כאשר השופט אינו מקבל את גירסת המבקש באשר לדברים שנאמרו על ידו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בהליכים המתנהלים בין הצדדים ביקש המערער השלישי (להלן: המערער) כי השופט יפסול עצמו בשל התבטאויות שונות שלו. הבקשה הועלתה זמן רב לאחר האירוע והשופט דחה את הבקשה בקבעו כי אין הוא זוכר שאמר את הדברים המיוחסים לו וכן הבקשה הוגשה באיחור. הערעור נדחה.
ביהמ"ש קבע בהחלטתו, כי אינו זוכר שאמר את הדברים המיוחסים לו, וכי תוכנם אינו מתיישב עם דרך עבודתו. הלכה היא שבמידה וביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של מבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש. המערער לא עמד בנטל זה. די בכך כדי לדחות את הערעור. זאת ועוד: המערער השתהה בהגשת נבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ברק רון למערערים. 14.1.01).
רע"א 9186/00 - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד דגנית יצחק
*מינוי מומחה רפואי נוסף ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה נגד המבקשת תובענה לתשלום פיצויים על נזקיה בתאונת דרכים. במסגרת תובענה זו מונה ע"י ביהמ"ש מומחה רפואי בתחום האורטופדי.
המומחה המציא לביהמ"ש את חוות דעתו ונחקר עליה. כעבור זמן החליט ביהמ"ש על מינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום האורטופדי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בתום חקירתו של המומחה התרשם בית המשפט שכדי להגיע לחקר האמת ראוי למנות מומחה רפואי נוסף. אכן, אין זה ראוי כי מינוי של מומחה נוסף ייעשה דרך שיגרה, אך ביהמ"ש שקל שוב ושוב בעניין ומשהגיע למסקנה כי הדבר ראוי, אין להתערב בשיקול דעתו. כשנראה לביהמ"ש שיתכן ויתקשה להשתית את פסק דינו על חוות דעתו של המומחה שמינה, פתוחה בפניו הדרך למנות מומחה אחר, אם במקום המומחה הרפואי אשר מונה ואם בנוסף לו.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. גדות למבקשת. 14.1.01).
בש"פ 8102/00 - מדינת ישראל נגד כיאל סאבר
*ביטול שחרור בערובה בהתפרעות ותקיפת יהודי בצומת כפר ג'דידה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב השתתף בהתפרעויות שהתרחשו בצומת כפר ג'דידה. פניהם של מרבית המשתתפים היו רעולות. בשלב מסויים הגיע למקום רכב, שנהגו נאלץ לעצור והוא יצא מהמכונית על מנת להידבר עם המתפרעים. הם שאלו אותו לדתו, ומשהשיב שהוא יהודי, הלם אחד הנוכחים באבן בראשו. בשלב זה החלו המשיב ואחרים ליידות אבנים לעבר המתלונן ורכבו, אליו נמלט. כתוצאה מכך נחבל המתלונן בגופו, ורכבו ניזוק. עם הגשת כתב אישום נגד המשיב ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה. ביהמ"ש סבר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר הואיל והתרשם שהרוחות בארץ נרגעו. הערר נתקבל.
האירועים שהתרחשו מאז תחילת חודש אוקטובר 2000 אינם מן הסוג שניתן להתייחס אליהם בנימה סלחנית, רק משום שנדמה כי הסערה שככה קמעא. אין זה גם נכון להעמיד במרכז הדיון את עניינו של הנאשם הניצב בפני ביהמ"ש, ואת חוסר הנוחיות הכרוך במעצר, מבלי לתת משקל ראוי לאינטרס הציבורי שיצא נפגע. סכנתו של מי שמתיימר לפעול מנימוקים אידיאולוגיים, אינה נופלת, ובדרך כלל גם עולה, על מי שפועל ממניעים פליליים. במקרים בהם נוהג אדם באלימות כה קשה, כפי שעשה המשיב במקרה הנוכחי, הדרך להגיב על כך היא גם בשלילת חירותו, עד אשר יתברר עניינו בפני ביהמ"ש המוסמך.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד בת אור כהנוביץ למבקשת, עו"ד כיאל אחמד למשיב. 9.11.00).
ע.פ. 136/01 - מוחמד אבו סייף נגד מדינת ישראל
*סירוב לעכב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (ערעור על סירוב לעכב ביצוע עונש מאסר - הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בביצוע עבירות אלימות כלפי אשתו. ביום 25.12.00 גזר ביהמ"ש על העורר 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביום 28.12.00 הגיש המערער בקשה לביהמ"ש המחוזי לעכב את ריצוי העונש עד למתן החלטה בערעורו על חומרת העונש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש הוגש הערעור. הערעור נדחה.
המערער הורשע בביצוע סדרה של מעשי אלימות קשים כלפי אשתו שנעשו באכזריות רבה. העורר החל כבר לרצות את עונשו. לעובדה זו יש חשיבות מיוחדת. למעשה, לא מדובר בשלב זה בדחייה של תחילת המאסר אלא בהפסקת המאסר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יונתן וינגרטן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 21.1.01).