ע.פ. 7624/99 - נזרוב רבינו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 961/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בנובמבר 98, סמוך לשעה 40:17 הלכה המתלוננת, ילידת 1980, עולה חדשה, לקניות במרכז המסחרי בשדרות. לפתע הצטרף אליה המערער ואמר לה כי הוא מעוניין להכיר אותה, וכי הוא אינו רוצה "להפסיד בחורה יפה כמוה". המתלוננת סרבה לדבר עם המערער, אך הוא לא הרפה ממנה והוביל אותה למקום נטוש, שם אחז המערער בראשה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה, עד אשר הגיע לפורקנו. גרסתה של המדינה התבססה, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת. בדיקת השמלה שלבשה העלתה כי קיים עליה כתם אשר נחשד ככזה שנגרם מזרעו של המערער, וחשד זה אומת בבדיקה במעבדה של המשטרה. כנגד עדותה של המתלוננת, עמדה עדותו של המערער אשר הכחיש קיומו של מגע מיני. ביהמ"ש נתן אמון בעדותה של המתלוננת, ודחה את גירסתו של המערער. ביהמ"ש נימק את החלטתו בכך שהגירסה בה התגונן המערער בביהמ"ש, לא הוצגה למתלוננת במהלך חקירתה הנגדית, ועל כן לא ניתנה לה האפשרות להגיב עליה. לאור האמור החליט ביהמ"ש להרשיע את המערער במעשים אשר יוחסו לו, וגזר לו שמונה שנות מאסר. הערעור נדחה.
ב. הגירסה בה דבק המערער מתחילתם של ההליכים היתה שלא התקיים בינו למתלוננת מגע כלשהו בעל אופי מיני. דא עקא, שבבדיקת ה ,-.D.N.Aשהתבססה על השוואה בין כתם הזרע שנמצא על בגדיה של המתלוננת לדמו של המערער, נמצא כי שניהם מכילים מאפיינים דומים של הפרופיל הגנטי. אכן, חוות הדעת בעניין זה אינה מנוסחת בדרך של ודאות מוחלטת, אך ברור גם שמידת השכיחות של אותם מאפיינים היא כה נמוכה, עד אשר ניתן להגדיר את תוצאות הבדיקה ככאלה המתקרבים מאד לוודאות מוחלטת. כך או כך, ממצאיה של אותה בדיקה אינם עומדים לבדם, ובנוסף להיותם ראייה עצמאית בעלת משקל מכריע, הם מסייעים לעדותה של המתלוננת, ושוללים לחלוטין את האפשרות שמקורה של אותה תלונה שהוגשה נגד המערער הוא בעלילת שווא שבדתה המתלוננת מלבה.
ג. אשר לעונש - העונש שהושת על המערער אינו חמור. אדרבה, יתכן שהוא נוטה אף לקולא, ומכל מקום הוא דרוש לא רק על מנת לגמול למערער על מעשיו הרעים, אלא בעיקר כדי להרתיע את הרבים.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד רפי ליטן למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 25.1.01).
ע.פ. 2330/97 - אוריאל דניאלס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 316/95 - הערעור נדחה).
א. העורר הואשם ברצח ושוד חלפן כספים מלוד (להלן: המנוח). על פי כתב האישום נפגש המערער מספר פעמים עם המנוח וקבע עמו לבצע עיסקה של המרת 40,000 דולר לשקלים. במועד המוסכם הגיע המערער לפגישה עם החלפן כשהוא מצויד באקדח, וטען בפני המנוח כי חסר לו חלק מהסכום בדולרים ועל כן הציע לנסוע למושב כלשהו שם יקבל המערער, כביכול, את יתרת הדולרים להשלמת העיסקה. בדרכם למושב עצר החלפן בביתו ונטל משם שקית שהכילה כסף מזומן השווה ל-40,000 דולר וכן סכום בדולרים. המערער הסיע את המנוח ברכבו ובמקום כלשהו ירה בו, נטל את כספו והשליך את גופתו ביער בן שמן בסמוך ל"דרך חשמל". במועד סמוך לאותו יום כרת המערער את ראש המנוח והשליכו בחולות פלמחים. המערער הואשם בעבירות של רצח ושל שוד מזויין.
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו כאשר ההרשעה מתבססת על מערך ראיות נסיבתיות שהן: המנוח היה אמור לבצע בבוקר היעלמו עיסקה של המרת מט"ח עם המערער והשניים נפגשו בפועל בבוקרו של יום ונסעו ברכבו של המערער; בחיפושים שנערכו בביתו של המערער נמצאו אקדח, שתי מחסניות וכדורים, חלקם מסוג התחמושת שנמצא בגולגולתו של המנוח; המפגש של המערער והמנוח היה בשעה 15:8 בבוקר והסברו של המערער על תנועותיו משעה זו ואילך לא זכה לאמונו של ביהמ"ש למחרת היעלמו של המנוח החליף המערער את הכיסויים ברכבו אף ששבועיים קודם לכן ביצע פעולה דומה; בתא המעצר בו שהה המערער פעל סוכן משטרה (מדובב). עד לאותה עת לא אותרה גופתו של המנוח ובמהלך השיחות עם המדובב אמר המערער כי גופת המנוח נמצאת ביער בן שמן באזור "דרך החשמל", עובדות שנתגלו בדיעבד כנכונות והמערער דחק במדובב המשטרתי לטלפן למשטרת לוד, להזדהות כמבצעו של הרצח, ולהודיע על המקום בו נמצאת הגופה, על מנת שיפנו לכיוון אחר את החקירה ובדרך זו עשוי לבוא שחרורו של המערער; כשבועיים לפני היעלמו של המנוח הקליט המערער הודעה על קלטת בה הודיע לבני משפחתו על החלטתו לשים קץ לחייו באשר נקלע למצוקה כספית ממנה אין לו מוצא וביקש שאחרים יסייעו למשפחתו שנותרה בלא כלום ומאידך בסמוך לאחר היעלמו של המנוח פרע המערער חובות בסכום כולל של 120 אלף ש"ח. על יסוד ראיות אלה הורשע כאמור המערער בעבירה של רצח ושוד ונדון למאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. ההכרעה בתיק זה התבססה על ראיות נסיבתיות, שמטבען אין בכל אחת מהן לבדה לבסס את הרשעתו של נאשם, ורק משקלן המצטבר של הראיות הוא היוצר את היכולת להכריע את הכף. זה המצב בענייננו. עדותם של העדים שציטטו אמרות שנאמרו ע"י המנוח בשעות או ביום שקדם לרצח הן כמובן עדויות שמיעה. חשיבות מיוחדת נודעת לדברים ששמעה האלמנה מבעלה באותן דקות כשחזר לביתו. אף שמדובר בעדויות שמיעה, הן קבילות מכח החריג הקבוע בסעיף 10 של פקודת הראיות המתיר עדות על אמרה של אדם שנעשה בו מעשה אלימות, והיא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה. מראיות אלה רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להסיק כי עיסקת המט"ח הגדולה לה נערך המנוח ואותה יצא בבוקר האירוע לבצע היתה העיסקה עם המערער.
ד. כמו כן, גופת המנוח נתגלתה במקום שעליו סיפר המערער למדובב, הוא ידע היכן נמצאת הגופה ושזו לא נקברה, וכן ידע המערער כי המנוח מצא את מותו מפגיעתו של כדור אחד. פרטים מן הסוג הזה יכול לדעת רק מי שהיה מעורב במעשה. בכך חיזוק לדבריו של המערער בפני המדובב. כמו כן, השיפור במצבו הכספי של המערער שהחל ביום היעלמו של המנוח וכן הראיות הנסיבתיות האחרות. אשר לטענת אליבי שהעלה המערער - הראיות שהביא לעניין זה אינן תומכות בטענת האליבי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 28.12.00).
ע.א. 8730/96 - ישראל פריד נגד התעשיה האוירית בישראל בע"מ
*זכויות על פטנט שנרשם ע"י עובד התעשיה האווירית כאשר את הידע רכש במקום העבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער עבד שנים רבות בתעשייה האווירית כפיסיקאי והסכסוך בינו לבין המשיבה הינו לגבי זכויות הבעלות בידע טכנולוגי הקשור למשגר הלוויינים "שביט" והלוויין "אופק". פריד ביקש להכיר בו כממציא הרעיון של "שביט" ו"אופק" והגיש בקשות לרישום פטנטים על שמו בישראל ובמדינות אחרות בעולם. בסוף הצליח לרשום פטנט בארה"ב. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לקבל פס"ד הצהרתי בדבר זכויותיה
הקנייניות בידע, מן הטעם שפריד אינו הממציא ומן הטעם החלופי שמדובר בהמצאת שירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה והצהיר כי בקשות הפטנטים והפטנט הרשום בארה"ב הם קניינה של המשיבה. עם זאת, חייב את המשיבה בתשלום ההוצאות הממשיות שהוציא פריד בקשר לרישום הפטנטים וכן בתשלום נוסף בשל ביטול זמנו. ערעורו של פריד נדחה וערעור נגדי של המשיבה באשר לתשלום שהיא חייבת לשלם לפריד נתקבל בחלקו.
ב. פריד נחשף לידע טכנולוגי רב הקשור בפיתוח למשגר לוויינים במשך עבודתו במשיבה, וידע זה שימש את פריד בכתיבת בקשות הפטנט. באשר לטענת פריד כי המשיבה ויתרה על זכויותיה, בהסתמך על הוראות חוק הפטנטים שלפיהן אם הודיע העובד למעביד על המצאה שהגיע אליה ושהוא מבקש לרשמה כפטנט והמעביד לא השיב תשובה נוגדת תוך 6 חודשים תקום ההמצאה לקניין העובד, ההנחה בהוראת חוק זו היא כי מדובר בעובד שהמציא את ההמצאה. כאשר מתברר - כגון בנסיבות המקרה הנדון - כי העובד לא המציא דבר, אלא השתמש בידע שהגיע לידיו מן המעביד, אין תחולה להוראות הנזכרות.
ג. אשר לערעור הנגדי - המשיבה חוייבה לשלם לפריד את הוצאות רישום הפטנטים. המשיבה לא האמינה כלל כי הרעיון הגלום בפיתוחים האמורים הוא בבחינת המצאה והצלחתו של פריד לרשום פטנט בארה"ב היתה בה משום הפתעה גדולה למשיבה. כמובן אין בהצלחה זו משום הוכחה מכרעת כי הרעיון כשיר לרישום כפטנט ועדיין אפשר כי הרישום מונח על יסודות רעועים מבחינה מהותית. ואולם, אם יהיו יתרונות כלכליים יופקו אלה ע"י המשיבה. כך שבין בעלי הדין נוצר חוסר איזון שיש בו השלכה לרעיון של עשיית עושר ולא במשפט. כך שניתן לפסוק כי אין על המשיבה חובה להשיב את ההוצאות שהוציא פריד מכיסה, אך במידה ותהיינה הכנסות כתוצאה ישירה מרישום הפטנט, יהיה זכאי פריד להשבה של הוצאות שהוציא לרישום הפטנט.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יעקב קלדרון, גב' חנה קלדרון, וגב' רקפת פלד למערער, עוה"ד לוטי ריצ'רד ודניאל לרנר למשיבה. 21.8.00).
ע.א. 732/00 - אסתר רפאלוב נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד ביניים בערעור נגד מימוש משכנתא(בקשה לסעד ביניים נגד מימוש משכון של דירה - הבקשה נדחתה).
א. בגדר הסכם לקבלת הלוואה מהמשיבה 1 (להלן: המגן) מישכן המשיב 3 (להלן: החייב), לטובת המגן, את הזכויות בדירה שנרכשה על ידיו ואשר נרשמו אצל החברה המשכנת (חלמיש) במלואן על שמו. המבקשת, אשתו של החייב, ערבה כלפי המגן להחזר ההלוואה. משלא עמד החייב בהתחייבותו להחזר ההלוואה נקטה המגן בהליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה. על רקע זה עתרה המבקשת למתן פסק דין בו יוצהר כי מחצית מן הזכויות בדירה הינן שלה. ביהמ"ש דחה את תביעת המבקשת, וזו הגישה ערעור על פסה"ד. בקשתה היא להתלות את פועלו של פסה"ד נשוא הערעור, ולעכב את ההליכים למימוש הזכויות בדירה, עד להכרעה בערעור. אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של פס"ד הדוחה תובענה - כנטען על ידי ב"כ של המגן - אלא בבקשה למתן סעד ביניים בערעור. לפיכך ראויה הבקשה להידון לגופה, אף שבפסק הדין נשוא הערעור לא הוענק להמגן סעד בר ביצוע שבידי המבקשת לעתור לעיכוב ביצועו. הבקשה נדחתה.
ב. סיכוייה של המבקשת להביא לביטול קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי רחוקים מלהיות טובים. המבקשת טענה, כי המשך הליכי ההוצל"פ יסב לה נזק בלתי הפיך, בעוד שהיענות לבקשתה אך תעכב את מימוש זכותה של המגן להיפרע מן המשכון. טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא, שבבוא ביהמ"ש לבחון את מאזן הנוחות בהליך מסוג זה, לא די כי ישתכנע שמימוש הבטוחה לאלתר יגרום נזק לחייב, אלא עליו גם להשתכנע, "שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה,
באותה מידה, גם אם יושעה המימוש". הלכה זו חלה גם כשהמבקש לעכב את מימוש הבטוחה אינו החייב אלא ערבו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ח. נאמן-גלאי למבקשת, עו"ד ע. בורבין למשיבים. 14.1.01).
ע.פ. 6389/97 - מורד מרעב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה שלא צויינה בכתב האישום. *הקלה בעונש בעבירת שוד נהגי מוניות כאשר השותף לעבירה נדון לעונש קל יותר(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בביצוע 3 עבירות של שוד נהגי מוניות ונדון ל-9 שנות מאסר בפועל ובנוסף לכך שתי שנות מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. לגבי האישום הראשון - עם תחילת הדיון התיר ביהמ"ש המחוזי למדינה לתקן את כתב האישום באישום זה ע"י המרת האישום בגניבת רכב בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות אך לא הוגש כתב אישום מתוקן, וטענת פרקליט המערער היא שבשל כך נבצר מביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער בעבירה שבה לא הואשם. ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם מותר לפרש את החלטת ביהמ"ש המחוזי כתיקון שנערך בגוף הפרוטוקול, משום שגם אם היה צורך להגיש כתב אישום מתוקן וזה לא הוגש, צדק ביהמ"ש המחוזי בסוברו שהמדינה והנאשם ניהלו את המשפט במסגרת כתב אישום מתוקן ולא נגרם למערער עיוות דין בגין המחדל האמור. אשר לטענה שלא היו ראיות מספיקות לאישומים - טענה זו יש לדחות.
ג. אשר לעונש - המערער היה בעת ביצוע העבירה כבן 20 שנה, ועברו אינו נקי. תפקודו של המערער בין כותלי בית הכלא תקין, התנהגותו ראויה, והוא עומד להשתתף בקורסים של השתלמות. אין ספק בדבר ששוד של נהגי מוניות הפך לתופעה המחייבת ענישה מחמירה. מנגד אין להתעלם מהעובדה שמדובר בנאשם צעיר, וכי אחד משותפיו לאחד ממעשי השוד נדון בעטייה של עיסקת טיעון לעונש קל לאין ערוך מעונשו של המערער. על כן יועמד המאסר בפועל על 7 שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 30.3.99).
רע"פ 5984/00 - יואב שווירסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תעבורה שעבר נהג כשהבחין בכלב החוצה את הכביש(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נסע בנתיב הימני במהירות המקסימלית המותרת, כשלפתע הבחין בכלב החוצה את הכביש מימין לשמאל. המבקש פנה אינסטקטיבית פניה חדה ימינה, ירד לשוליים והתנגש בעמוד תאורה שנעקר ממקומו ונפל בצד הדרך. כתוצאה מן ההתנגשות נפצע המבקש. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירות של סטייה מקו נסיעה, נהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש, ודן אותו לתשלום קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים ופסילה על תנאי של ששה חודשים למשך שנתיים. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טען כי עמדה לו הגנת הצורך לפי סעיף 34 יא לחוק העונשין. בימ"ש השלום קבע, כי אף שהמבקש פעל אינסטקטיבית, הוא בחר באפשרות שהיא המסוכנת והגרועה ביותר מבין האפשרויות שעמדו בפניו. עוד קבע, כי הירידה לשוליים וההתנגשות בעמוד, יצרו סכנה גדולה המעידה על כך שהמבקש הפעיל שיקול דעת מוטעה ובכך
התרשל. לפיכך נקבע, כי המבקש לא "פעל בדרך היחידה האפשרית כדי להמנע מן הנזק ועל כן אין הגנת הצורך חלה במקרה כזה".
ג. נטל הוכחת רשלנותו של נהג, כמו נטל ההוכחה בדרך כלל במשפטים פליליים ואחרים, רובץ על התביעה. עם זאת, כאשר נהג הנוסע בכביש, יורד לשולים, גורם לתאונה ולנזק לרכוש ולגוף, קמה ראייה לכאורית המצביעה על רשלנותו של הנהג. כאשר נהג טוען - כמו במקרה שלפנינו - כי לא יכול היה למנוע את התאונה המצביעה לכאורה על רשלנותו, עובר אליו נטל ההוכחה, או למצער, נטל הבאת הראיות, להוכיח כי היתה זו "תאונה בלתי נמנעת". טיעונו של הסניגור מתייחס להגנת הצורך. עצם ביצוע פנייה לשוליים ימינה או שמאלה על ידי נהג, לשם מניעת התנגשות בחפץ, בעל חיים או אדם המופיעים במסלול נסיעתו, יכול שתהא רשלנית ויכול ולא תהא כזו. הדבר תלוי בגורמים שונים ובכל נסיבות המקרה, כגון, שדה הראיה; הרגע בו הגיע החפץ בעל החיים או האדם, לכביש; הרגע בו יכול היה הנהג להבחין בהם; המרחק בו היה הרכב מגורם הסכנה בעת שניתן היה להבחין בו; והרגע בו הבחין בו הנהג, לראשונה; אופציות הפעולה השונות שעמדו בפני הנהג וכיוצ"ב. השאלה אם עמד הנהג בנטל שעבר אליו, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית הנוגעת למקרה הפרטני הנדון ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית, על פי המבחנים הנקוטים למתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 25.1.01).
ע.פ. 8583/00 - גדעון לפיד נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש של פסיכולוג בתחום החינוכי שפעל כפסיכולוג קליני ונתן תעודות שסייעו להשתמט משירות צבאי, בשל שיהוי במתן הכרעת הדין(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער, פסיכולוג מומחה בתחום הפסיכולוגיה החינוכית והתעסוקתית, ערך עבור לקוחות שונים תמורת תשלום חוות דעת בהן התיימר לפעול כפסיכולוג קליני. חוות דעת אלה שימשו בידי הלקוחות לתמיכת בקשותיהם לפטור משירות בצה"ל. המערער הורשע בקשר לכך בשורה של עבירות וביהמ"ש המחוזי גזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום קנס. טענתו של הסניגור היא כי מאז פרסום כתבה עיתונאית שהובילה לחקירה הפלילית ועד למתן גזר הדין במשפט, חלפו כ-4 שנים, שבמהלכן סבל המערער מעינוי דין קשה ומתמשך. מאז סיום שלב הראיות והסיכומים ועד למתן הכרעת הדין המרשיעה שוב חלף זמן של יותר משנה תמימה ושיהוי כה ניכר במתן הכרעת הדין פגע בזכותו של המערער לקיומו של הליך תקין ומהיר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו חמור. עם זאת, נראה כי בקביעת העונש לא התחשב ביהמ"ש המחוזי בהתמשכות ההליך שלפניו ובשיהוי הניכר שבו ניתנה הכרעת הדין. האיזון בין חומרת העבירות והצורך להרתיע את הרבים מפני מעשים דומים, לבין ההתחשבות לקולא בהתמשכות ההליך ובעינוי הדין שנגרם למערער, ראוי שיבוא לידי ביטוי לא בהימנעות מהטלת עונש מאסר ממשי אלא בהטלת עונש מאסר לתקופה קצרה מזו המתחייבת. אילו היה מדובר רק בהתמשכות הזמן שממועד חשיפת הפרשה ועד לסיום פרשת הראיות והטענות במשפטו של המערער לא היה מקום להקל בתקופת המאסר. אך יש לייחס משקל להשהיית מתן הכרעת הדין במשפטו של המערער במשך תקופה כה ארוכה, עובדה שלא נמצא לגביה כל הסבר. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד י. חמודות למשיב. 28.12.00).
ע.א. 9151/00 - דוגז נכסים והשקעות בע"מ נגד אוריאל להב רו"ח המפרק ועמותת ישיבה תיכונית כפר גנים בפירוק ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו מכירת מקרקעין ע"י מפרק חברה(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. בעקבות מינויו כמפרקה של המשיבה 2 (להלן: העמותה) פירסם המשיב (להלן: המפרק) "הזמנה להציע הצעות" לרכישת נכס מקרקעין של העמותה. המבקשת הציעה לרכוש את הנכס במחיר 1.49 מליון דולר בתוספת מע"מ. המפרק התקשר עימה בחוזה למכירת הנכס. משקיבל המפרק כעבור שבוע פנייה מטעם שני אחרים, שהציעו לרכוש את הנכס במחיר 1.64 מליון דולר, הורה לו ביהמ"ש לערוך התמחרות בין המבקשת לבין המציעים החדשים, ולשתף בכך גם מציעים נוספים ככל שימצא לנכון. המציעים החדשים נסוגו מהצעתם ובהתמחרויות עם מציעים נוספים, לפי הוראת ביהמ"ש, החליט ביהמ"ש לאשר את מכירת הנכס למשיבים 8-3 תמורת 2.05 מליון דולר בתוספת מע"מ. המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש והבקשה היא לעכב את ביצועו של פסה"ד עד לערעור. הבקשה נדחתה.
ב. להצדקת בקשתה העלתה המבקשת שתי טענות: האחת, כי הימנעות מעיכוב הביצוע עלולה להעמידה במצב בלתי הפיך; והשניה, כי ערעורה הוא בעל סיכויים טובים. גם אם נניח שלטענה הראשונה יש יסוד, הרי לא הראתה כי לערעורה יש סיכויים ממשיים. בערעורה טוענת המבקשת, כי לאחר שהמפרק התחייב בחוזה למכור לה את הנכס, שוב לא היה ביהמ"ש רשאי להורות (פעם ועוד פעם) על קיום התמחרות לשם מכירת הנכס למרבה במחיר. לתמיכת עמדה זו הסתמכה המבקשת על פרשת חפציבה (ר"ע 338/83 פד"י מא(3) 449). מכאן, כך טענה, כי יש לה סיכויים טובים לזכות בערעורה. טענה זו יש לדחות. הלכת חפציבה עסקה במכרז למכירת נכס של חברה בפירוק. המפרק בפרשתנו נמנע מעריכת מכרז. ב"הזמנה להציע הצעות" שפורסמה על ידיו צויין במפורש, כי "על הצעה זו לא יחולו דיני המכרזים". בחוזה שנכרת בינו לבין המבקשת הותנה, כי החוזה טעון אישור ביהמ"ש, ומכאן שעצם כריתת החוזה לא הקימה למבקשת זכות חוזית מוגמרת לרכישת הנכס. כל עוד לא אושר החוזה ע"י ביהמ"ש רשאי היה המפרק לנהל מו"מ עם גורמים נוספים ולערוך התמחרות בין המעוניינים.
ג. המחיר שהוצע ע"י המבקשת היה נמוך משווי הנכס על פי הערכת השמאי. בנסיבות אלו, ומשהוברר לביהמ"ש כי קיימת אפשרות מעשית להשיג תמורת הנכס מחיר הגבוה באופן משמעותי מן המחיר שהוצע ע"י המבקשת, אין תימה שנמנע מאישור המכירה למבקשת, והורה על עריכת התמחרות בין המציעים.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. פורת ול. פלג למבקשת, עוה"ד א.נ. ורדי ור. שני שרפסקי למשיבים. 28.1.01).
ע.א. 3737/97 - היכל הקרח בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ
*דחיית טענה כי שיק שהוסב לבנק נמסר על תנאי ותמורת השיק נכשלה(הערעור נדחה).
א. המערערת משכה שיק לפקודת אחד שטיינברג. השיק הוסב למשיב והוא חולל. המשיב פנה להוצל"פ כנגד שטיינברג והמערערת. שטיינברג לא הגיש התנגדות וחוייב בתשלום דמי השיק. המערערת ביקשה וקיבלה רשות להתגונן. היא טענה כי השיק נמסר בתנאי, כי תמורת השיק נכשלה וכי המשיב אינו אוחז כשורה. כן נטען כי שטיינברג פרע את השיק למשיב. בימ"ש השלום דחה את טענותיה של המערערת. נקבע כי מסירת השיק לא הותנה בכל תנאי וכי לא היה כשלון תמורה. כן נקבע כי המשיב נהנה ממעמד של אוחז כשורה. לעניין פרעון השיק קבע בימ"ש השלום כי עם הסבת השטר במסגרת
עיסקת נכיון זוכה חשבונו של שטיינברג אצל המשיב. עם חילול השטר חוייב חשבונו של שטיינברג - חשבון שהיה ביתרת חובה - אצל המשיב. שטיינברג גם הפקיד סכומי כסף מסויימים בחשבונו זה. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיב. ערעור המערערת לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. לא היתה כאן מסירה על תנאי של השיק ולא היה כל כשלון תמורה. נמצא, כי חיובה של המערערת אינו פגום, ועליה לפרוע את השיק למשיב. לעניין זה אין נפקא מינה אם המשיב הוא אוחז (סתם) או אוחז כשורה. בהיעדר טענת הגנה כנגד החיוב די באחיזה (סתם) כדי לחייב את המושך. אשר לטענת הפרעון שהעלתה המערערת - אכן, אם המשיב קיבל את דמי השיק משטיינברג, לכאורה שוב אין הוא יכול להיפרע שנית מהמערערת. אולם, בימ"ש השלום קבע כי חשבונו של שטיינברג אצל המשיב עמד ביתרת חובה. חיוב החשבון במצב דברים זה - בהיעדר הסכם לסתור - אין בו משום פרעון השיק. חיוב חשבונו של שטיינברג אצל המשיב יכול היה להיחשב כפרעון השטר למשיב אילו הוסכם כך ביניהם. הסכם כזה לא הוכח, והוא אינו עולה בקנה אחד עם התנהגותו של שטיינברג, לרבות חוסר הגנתו כנגד תביעת המשיב נגדו. הוא הדין לגבי הטענה, כי הפקדת הסכומים ע"י שטיינברג לאחר חיוב חשבונו אצל המשיב, היוו פרעון השיק. בהיעדר אינדיקציה אחרת, אין לראות בהפקדות אלו משום פרעון השיק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד פישהנדלר נחום למערערת, עו"ד גולן צבי למשיב. 6.4.00).
ע.פ. 5961/99 - אייל מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש. *הגשת חומר במשפט שמתוכו עולה כי זו "עבירה חוזרת" של הנאשם(מחוזי חיפה - ת.פ. 119/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, הגר בגבעת אולגה, פגש בשעות אחר הצהרים של אחד מימי ינואר 98, בחדרה, קטינה (להלן: המתלוננת), והציע לה להצטרף אליו לאכול, ומשזו הסכימה ועלתה לרכבו, הוא הסיעה לביתו, בהסכמתה. בביתו עישן המערער סם קנבוס, ולאחר שסיים לעשן אנס את הקטינה. המתלוננת הגיעה לביתה בשעות הערב, ולא גילתה דבר על הקורות אותה, והביטוי היחיד למצוקה שאליה נקלעה, היה בכי קצר שבכתה בפני אמה ביום המחרת. בשעות הערב של יום המחרת, גילתה המתלוננת לחברתה את הקורות אותה, וזו הזעיקה עובדת סוציאלית והוגשה תלונה למשטרה. כאשר נחקר המערער לראשונה, הוא הכחיש שהכיר את המתלוננת, וכן שאנס אותה או ששיחק עמה מה שכונה "משחקי מין". בחקירה נוספת, לאחר מספר שעות, שינה את גירסתו ואישר כי פגש את המתלוננת אשר הסכימה לנסוע עמו, ולטענתו שיכנע את המתלוננת לפשוט את בגדיה התחתונים, והם החלו ב"משחקי מין". בימ"ש קמא, האמין למתלוננת ודחה את גירסת המערער, הרשיע אותו בעבירות אינוס ובאיום בנשק קר, וגזר לו שש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הפעיל מאסר על תנאי של שנה במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאי הערכאה הראשונה. אף שזה אינו כלל בל יעבור, ויתכנו חריגים, במיוחד כאשר הממצאים מתבססים על הגיון ונסיון החיים, אין המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים שבהם התערבותה של ערכאת הערעור נדרשת. נראה שנקודת המפתח להבנת האירועים בערעור זה, היא אישיותה המיוחדת של המתלוננת. היא נמנית על קהילת היהודים יוצאי אתיופיה, שגדלה בבית מסורתי, וחונכה בפנימייה דתית, אך נתקלה גם בפן האחר של החברה הישראלית, זה המתבטא במפגש בין שני המינים, בבילויים משותפים במקומות בידור וכיוצא בזה. הדרך לא אצה למתלוננת לפנות למשטרה, ורק טבעי היה שכך יקרה לנוכח סערת הרגשות אליה נקלעה, והחשש
שהעולם האחר אליו היא שייכת, זה המסורתי, השמרן, עלול להגיב על האירועים בדרך קשה, ולהפנות אליה אצבע מאשימה על אף שהחטא לא רבץ לפתחה.
ג. אכן, בפני ביהמ"ש קמא באו ראיות שכללו מידע שטוב היה לו המאשימה היתה נמנעת מלהביאו. הוזכר כי העבירה הנוכחית של המערער היא "עבירה חוזרת", והמערער הוגדר כ"בדוקאי", אך בסופו של דבר לכל אלה לא היתה השפעה על הכרעת הדין.
ד. אשר לעונש - העונש אינו קל אך כך גם המעשה עליו נותן המערער את הדין. זאת ועוד, למערער עבר פלילי עשיר, הכולל גם עבירות אלימות, והוא נשא בעונשי מאסר שונים, אך בכל אלה לא היה כדי להרתיעו, כמו גם המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, והיותו אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירה הנוכחית. בנסיבות אלה אין מקום להקלה בעונש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד סודרי קובי למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.1.01).
רע"א 8747/00 - יהושע שלוש נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*חידוש הליכי תביעה, לפי בקשת הנתבע, לאחר שבוטלו הליכי "פשיטת רגל" נגד הנתבע(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשנת 90 הגיש המשיב תביעה כספית כנגד חברה מסויימת (להלן: החברה) וכנגד המבקש, אשר חתם על ערבות לחובות החברה. בתאריך 24.10.96, ובהסכמת הצדדים, נדחה הדיון בתביעה ללא מועד, מכח תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, זאת, כיוון שכנגד החברה ניתן צו פירוק וכנגד המבקש - צו פשיטת רגל. לאחר שבתאריך 15.11.98 בוטלו הליכי פשיטת הרגל נגדו, הגיש המבקש בתאריך 6.3.00 בקשה לחידוש הליכי התביעה, וטען, כי רק באופן זה יוכל הוא להתגונן מפני הליכי מימוש המשכנתא של דירת מגוריו, בהם נוקט כלפיו המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו, כי טענת המבקש אינה יכולה להוות עילה לחידוש ההליכים בתביעה, וכי המבקש אינו יכול לכפות על המשיב להמשיך או לחדש הליכים משפטיים שאין לו חפץ בהם. ביהמ"ש הוסיף, כי המבקש יוכל, אם ירצה, להגיש תביעה כנגד המשיב. מנגד טוען המבקש כי אין באפשרותו להגיש עתה תביעה כנגד המשיב, בשל התיישנות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המשיב לא הגיש בקשה להפסקת הדיון לפי תקנה 154(א) לתקנות לאחר שבוטלו הליכי פשיטת הרגל כנגד המבקש, אף שיכול היה לעשות כן. משלא הגיש המבקש בקשה להפסקת הדיון, נותר המשפט תלוי ועומד, ואף לו הוגשה בקשה כזו, הרי שהפסקת הדיון נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. משדחה ביהמ"ש את הדיון דחייה ללא מועד, רשאי היה המבקש לבקש את החזרת המשפט לרשימת המשפטים התלויים ועומדים מכח תקנה 153 לתקנות, וכך אמנם עשה. בנסיבות אלה, אין לומר כי המבקש כפה על המשיב את המשך ההליך, ולא היה, על כן, מקום לדחות את הבקשה לחידוש הדיון.
(בפני: השופטת דורנר. 23.1.01).
בש"פ 9308/00 - אבי קליינר נגד מדינת ישראל
*ביהמ"ש אינו רשאי להטיל חלופת מעצר כאשר אין ראיות לכאורה התומכות באישום(ערר על תנאי מעצר בית ושחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביצוע עבירה של רצח. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה להורות על מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש סירב לבקשה באשר אין בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעורר ואין סיכוי סביר כי יורשע בה. לדעת ביהמ"ש קיים סיכוי ממשי לכך שטענת ההגנה העצמית שהעלה העורר תתקבל. עוד מצא ביהמ"ש המחוזי, כי אין לייחס מסוכנות לעורר. כיוון שכך החליט ביהמ"ש להסתפק ב"חלופת מעצר", היינו, שהעורר ימצא ב"מעצר בית" בבית עד תום משפטו. העורר טוען כי
בשל המסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי, לא היה מקום להתנות את שחרורו במעצר בית. הערעור נתקבל.
ב. התביעה טוענת כי שגה ביהמ"ש בקבעו שאין סיכוי להרשעת העורר, ואולם טענות אלה אין התביעה יכולה להעלות עתה, משלא ערערה על מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי באותם עניינים עצמם. לאור ההנחות שעמדו ביסוד החלטת ביהמ"ש המחוזי, אין מסקנתו יכולה לעמוד. ביהמ"ש אינו רשאי להטיל חלופת מעצר אלא אם קיימת עילת מעצר ואין עילת מעצר אלא אם יש ראיות לכאורה התומכות באישום. אכן, ביהמ"ש רשאי לצוות על נאשם לתת ערובה אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו. ניתן להתנות את השחרור בערובה, בתנאים מגבילים, ובהם גם איסור יציאה ממקום מגורים - הכל כדי להבטיח התייצבות במשפט או כדי למנוע שיבוש הליכי משפט. מטרות אלה הובטחו בתנאי השחרור האחרים שקבע ביהמ"ש ואין צורך במקרה זה בקביעת התנאי המגביל של איסור יציאה ממקום המגורים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ירון ברזילאי לעורר, עו"ד ברלינר למשיבה. 14.1.01).
בש"פ 6663/00 - מדינת ישראל נגד עופר נמרודי
*הארכת מעצר מוגבלת מעבר ל-9 חודשים בעבירות קשר לרצח ושוחד(בקשה להארכת מעצר ב-90 יום מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. ביום 26.12.99 הואשם המשיב בשמונה פרשיות חמורות, בהן ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, מתן שוחד והטרדת עדים בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש העליון נקבע כי המעצר יוארך עד לאחר שמיעת 5 עדי מדינה, ושופטת ביהמ"ש העליון הורתה כי עדי המדינה יהיו העדים הראשונים במשפט. מפאת תקלות שונות לא נסתיימה שמיעת עדי המדינה עד תום 9 חדשי המעצר. עתה מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה בחלקה והוחלט להאריך את המעצר ב-60 יום בלבד.
ב. בסמכותו להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים ראוי לביהמ"ש לעשות שימוש רק במקרים שבהם כובד השיקולים המחייבים מעצר מכריע בבירור את הכף לחובת הנאשם. סיום שמיעתם של משפטים מורכבים בתוך 9 חודשים מהווה משימה קשה וסבוכה. משפטו של המשיב הוא, ללא ספק, משפט מורכב. אלא שעוד בפתח ההליך הגביל ביהמ"ש העליון את הצורך במעצרו לתקופה שתידרש לשמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה. הנחתו היתה, כי את שמיעת עדויות אלו יעלה בידי ביהמ"ש לסיים לפני תום תקופת המעצר הסטאטוטורית. דא עקא, שההליך התארך יותר מן הצפוי, והגם שהאחריות לכך אינה מוטלת על התביעה בלבד, הרי רובה ועיקרה של האחריות לכך על התביעה. התארכותו הבלתי מוצדקת של המשפט מהווה שיקול נכבד להצדקת השחרור. אלא ששיקול זה אינו ניצב לבדו. שיקול נוסף כרוך בהשפעה האפשרית שיכולה להיות לשחרורו של המשיב על גורל משפטו.
ג. המעשים שבעטיים עומד המשיב לדין, לפי מהותם ונסיבות ביצועם, הם חמורים ביותר, והחשש שהמשיב עלול ומסוגל לפעול, בדרכים שונות, למימוש מטרות פסולות כהדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט, נלמד מן המעשים גופם. על כן, בשלב זה אין לאפשר למשיב להשתחרר ממעצרו. עם זאת, יש להאריך את המעצר ב-60 ימים בלבד. ההגבלה אינה משום שניתן לצפות ששמיעת עדי המדינה תוכל להסתיים בתוך תקופת ההארכה הנוכחית. אלא שאת הצידוק בהארכה נוספת של המעצר יהיה נכון לבחון, בין היתר, גם לאור קורות מהלכו של המשפט מכאן ואילך. אם גם בהמשכו של הבירור
תיתקל גביית עדויותיהם של עדי המדינה בקשיים, שהתביעה תימצא אחראית לגרימתם, כי אז, לא מן הנמנע תתחייב המסקנה, כי המשקל היחסי של הגורמים המכתיבים את האיזון הראוי, בין הצידוק להמשך המעצר לבין זכותו של המשיב שלא להיעצר עוד, נשתנה בינתיים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד פ. גיא למבקשת, עוה"ד דן אבי יצחק ופ. דבורין למשיב. 5.10.00).
ע.פ. 00+4209/99/1642 - מחמוד ג'ברין נגד מדינת ישראל
*חילוט רכב שנעברה בו עבירת סמים(מחוזי חיפה - ת.פ. 354/98 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט לוי).
א. באוקטובר 98 מכר המערער סמים לסוכן משטרה. במסגרת מכירה זו הסיע המערער את סוכן המשטרה במכונית למקום כלשהו וממקום מסתור הוציא שקית ובה כ-200 גרם הרואין. בכתב האישום עתרה המשיבה לחלט לטובת "הקרן" שהוקמה לפי פקודת הסמים המסוכנים, את המכונית בה נהג המערער וזאת מכח סעיף 36א ו-31(6) של פקודת הסמים, שכן המכונית שימשה לביצוע העבירה. הושג הסדר טיעון שלפיו הודה המערער בעובדות כתב האישום והורשע בעבירה של סחר בסמים. ביהמ"ש גזר לו 44 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 10 חודשים במצטבר. על פי הסדר הטיעון נדחה הדיון בעניין חילוט המכונית למועד מאוחר יותר. במאי 99 הודיע ב"כ דאז של המערער כי המערער מבקש שלא להביאו לישיבות האמורות להתקיים בעניין חילוט הרכב מאחר והרכב אינו רשום על שמו ואינו שלו, אלא שייך למשפחת סעיד אגברייה. בעת הדיון בסוגיית חילוט הרכב הציגה ההגנה גירסה שהרכב שייך לאגברייה. אכן, כך נטען, אגברייה מכר את הרכב למערער שלשה שבועות לפני שנעצר, אך המערער שילם חלק קטן מתמורת הרכב ומכיוון שלא השלים את היתרה והוסכם כי יחזיר את הרכב לאגברייה אלא שבינתיים נעצר. ביהמ"ש לא נתן אמון בגירסה זו וקבע כי הרכב נמכר למערער חודשים מספר לפני שנתפס והרכב שייך למערער. על כן החליט ביהמ"ש להורות על חילוט הרכב.
ב. בינתיים החליף המערער את פרקליטו ובערעור טען ב"כ טענה שלא הועלתה בערכאה הקודמת. לפי הטענה לא נתן ביהמ"ש דעתו לסייג הקבוע בסעיף 36ג(ב) של פקודת הסמים הקובע כי ביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש לפי הסעיפים השונים שבפקודת הסמים "אלא אם כן הוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים סביר". הערעור על חומרת העונש נדחה פה אחד והערעור על חילוט המכונית נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט א. לוי.
ג. השופט א. לוי (דעת מיעוט): גם לאחר ששוכנע ביהמ"ש שהמערער הינו סוחר סמים ושהרכב שייך לו, עדיין מצווה הוא לתת את הדעת על הוראת סעיף 36(ג)(ב) הנ"ל ומבלי שעשה זאת מלאכתו לא תהיה שלמה. אכן, בענייננו טען המערער שהרכב שחולט אינו שייך לו, כך שנופלת כמו מאליה האפשרות שחילוט הרכב עלול לפגוע במשפחתו של המערער. אך ממצאו של ביהמ"ש היה כי הרכב הוא רכושו של המערער, ואז אין ביהמ"ש פטור מלבחון את אותן סוגיות בהן עוסק סעיף 36ג(ב) של הפקודה. כיוון שביהמ"ש לא עסק בסוגיה זו יש להחזיר אליו את התיק לדיון בשאלה אם למשפחת המערער יהיו אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים סביר אם יחולט הרכב.
ד. השופט מצא: המערער נכח בדיון על חילוט הרכב, לפי הוראת ביהמ"ש, אך המחלוקת בדבר צדקת הבקשה לחילוט המכונית לא היתה בין המדינה לבינו, אלא בין המדינה לבין האחים אגברייה. הם טענו שהרכב שייך להם. משדחה ביהמ"ש את גירסת האחים אגברייה וציווה לחלט את המכונית, קמה להם זכות להגיש ערעור אזרחי על הצו אך איש מהם לא השתמש בזכות זו. המערער טוען כי גם משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה
שהמכונית היא בבעלותו, לא היה הוא רשאי לצוות על החילוט כל עוד לא בדק ונוכח שלבני משפחתו יהיו אמצעי מחייה סבירים. דחיית טענתו של המערער בדבר אמצעי המחייה של משפחתו מתחייבת, כפועל יוצא, מן העמדה שנקט בעת הדיון בבקשת החילוט. משהצהיר כי אין לו עניין בבקשת החילוט משום שהמכונית אינה שלו, ממילא הודה כי חילוטה של המכונית אינו עלול לגרוע מאמצעי המחייה שלו ושל בני משפחתו הגרים עמו.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד א. ליכט למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 11.1.01).
ע.פ. 9590/00 - רפאל עזאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים והקלה בעונש בהתחשב בנסיבות האישיות של הנהג(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער נהג ברכב ונרדם, סטה למדרכה ושם גרם למותה של הולכת רגל. הוא הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב נסיעה, נהיגה שלא במלוא החושים והפקרה אחרי פגיעה מאחר ועזב את המקום לאחר התאונה ולא הזעיק עזרה. הוא נדון ל-34 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה למשך 15 שנה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אשר לעבירות של סטייה מנתיב נסיעה ונהיגה שלא במלוא החושים - אלה נבלעות עובדתית ומעשית בעבירת גרימת המוות ברשלנות, שהרי באלה - בין השאר - התבטאה רשלנותו של המערער. אשר לעבירת הרשלנות - קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, לפיהן המערער נרדם תוך כדי נהיגתו, מעוגנות היטב בחומר הראיות והמסקנה שהוסקה מהן היא המסקנה המתבקשת. אשר להפקרה - עבירת ההפקרה נעברה, אם כי - כטענת הסניגור - בנסיבות העניין, אין המעשים נמצאים ברף הגבוה והחמור של עבירה זו. לפיכך, אם כי ראוי להעניש את המערער גם בגין עבירה זו, אין למצות את הדין עמו. על כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה הן לעניין עבירת הרשלנות והן לעניין ההפקרה לאחר מכן.
ג. אשר לעונש - עונש של 34 חדשי מאסר אינו עונש קל, במיוחד כאשר מדובר באדם נורמטיבי שהיה בעת התאונה כבן 52, נהג למעלה מ-30 שנים, עברו בעבירות תנועה איננו מכביד לאור שנות הנהיגה הרבות שבמהלכן - כ-15 שנה עד לתאונה - עבד כמורה לנהיגה. בהתחשב בנסיבות ולאור משך תקופת פסילתו של המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה והמאסר על תנאי שהוטל עליו, יש לקצר את תקופת מאסרו בפועל, באופן שהוא יועמד על 24 חודשים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אורון אילון למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 30.1.01).
רע"פ 9236/00 - אגודת הסטודנטים החדשה ואח' נגד מדינת ישראל
*המועד שנקצב להמשך הפעלת מועדון שרשיונו פג עד שימצא מקום אחר להפעלת המועדון (הבקשה נדחתה).
ביום 23.4.98 הוגש כתב אישום נגד המבקשים בביהמ"ש לעניינים מקומיים בגין הפעלת מועדון הסטודנטים הסמוך לאוניברסיטת תל אביב לאחר שתקפו של הרשיון להפעלת המקום פג עוד בשלהי שנת 97. ביהמ"ש הרשיע את המבקשים והשית על כל אחד מהם קנס כספי בסך 100 ש"ח, הורה על הפסקת הפעילות במועדון אלא אם ינתן לכך רשיון, ועיכב הוראה זו למשך שנתיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והורה על העלאת שיעור הקנס הכספי שהוטל על המבקשים וכן קבע כי צו הסגירה יהא מעוכב לתקופה של 12 חודשים בלבד מיום פסה"ד שניתן בביהמ"ש לעניינים מקומיים. בבקשתם טוענים המבקשים כי נותרה להם תקופה קצרה של כשלשה חודשים
לפעול לשם השגת רשיון לעסק או לשם מציאת אתר חלופי לקיומו של מועדון הסטודנטים. לטענת המבקשים פגע ביהמ"ש המחוזי באינטרס ההסתמכות שקם להם נוכח החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים, שעל יסודה פעלו במשך התקופה, על מנת למצוא פתרון ראוי לקיומו של מועדון הסטודנטים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקפו של הרשיון להפעלת העסק פג כבר ב-31.12.97. החל מאותו מועד היה על המבקשים לפעול לשם הוצאת רשיון עסק חדש או להפסיק את פעילות המועדון, אך הם המשיכו להפעיל את המועדון בלא רשיון תקף. בנסיבות אלה אין המבקשים יכולים להשמע בטענה שנפגע אינטרס ההסתמכות שלהם.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן למבקשים, עו"ד גב' אתי לוי למשיבה. 16.1.01).
בש"פ 9578/00 - מדינת ישראל נגד אילן אוטמזגין
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מין ושיבוש הליכי משפט (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
ביום 6.4.00 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו כ-30 פרשיות שעניינן ביצוע עבירות מין (בכללן עבירות אינוס) ועבירות של קבלת דבר במרמה, כלפי 33 מתלוננות שונות. בנוסף, יוחסה למשיב עבירה של שיבוש הליכי המשפט. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. פרשת ההוכחות במשפטו של המשיב טרם החלה וזאת בשל כך שהמותב, שלפניו אמור היה להישמע המשפט, התפרק. רק לאחרונה באה הבעייה על פתרונה: שמיעת הראיות נקבעה בפני מותב חדש, אשר הועיד לכך ארבעה עשר ימי דיון מלאים. בינתיים מלאו תשעה חודשים להגשת כתב האישום והמדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים. הבקשה נתקבלה.
על פי הנטען בכתב האישום ניצל המשיב לרעה את תמימותן של בחורות צעירות, בחלקן קטינות, כשהציג עצמו בפניהן בכזב כצלם אופנה, סוכן דוגמניות, ובטענות שווא פיתה אותן להיזקק לשירותיו לצורך עריכת אלבום תמונות. רוב המתלוננות שוכנעו ע"י המשיב להצטלם בתנוחות נועזות, בעירום מלא או חלקי, ולעתים תוך שימוש באביזרי מין שונים. במהלך הצילומים ביצע המשיב במתלוננות מעשים מיניים, בכללם מעשי אינוס ומעשי סדום, מהם במרמה ומהם בכוח. הוא חשוד גם שבעת היותו במעצר לצורך חקירה ניסה ליצור קשר, באמצעות אמו, עם מספר מתלוננות במטרה לברר עמן פרטים הקשורים בחקירה. חומרת העבירות, לפי מהותן ונסיבות ביצוען במהלכן של ארבע שנים רצופות, מבססות היטב את טענת המדינה כי המשיב, אם ישוחרר ממעצרו, עלול לסכן את ביטחונן ושלומן של נשים צעירות ונערות. לנוכח נסיונו לשבש את מהלכי המשפט, מתקיים גם יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ממעצר ימשיך גם בנסיונות מן הסוג הזה. על כן יוארך המעצר כמבוקש.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד ניר רהט למשיב. 4.1.01).
ע.פ. 7563/96 - מדינת ישראל נגד אל עוודרה צאברי
*החמרה בעונש בעבירות של גניבת רכב ומסחר ברכב גנוב (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בגניבת שני כלי רכב ומסחר ברכב גנוב, התפרצות וגניבה מתוך מרפאה ובעבירה של תקיפת שוטר. הוא נדון ל-16 חדשים מאסר בפועל, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. כן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי כשהם חופפים האחד את השני, ומתוכם 10 חדשים יצטברו לעונש החדש כך שיהיה על המשיב לרצות עונש של 26 חדשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נוכח חומרת העבירות, בעיקר אלה של גניבות רכב למטרות מסחר אשר הפכו למכת מדינה, נוכח העובדה שאת חלק מהעבירות ביצע המשיבה כשהיה משוחרר ממעצר, ועל רקע הרשעותיו הקודמות של המשיב, הכוללות עבירות רבות של גניבות כלי רכב ועבירות של אלימות נגד שוטרים - העונש שנגזר קל ומצדיק התערבות. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב בעבירות האחרונות על 32 חדשי מאסר כך שירצה 42 חדשי מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד עמית שאול למשיב. 21.8.97).
ע.פ. 8679+8721/96 - עזרי חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה והחמרה בעונש (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש).
המערער הוא אחיה של אילנה מגורי שהיתה אשת המנוח. הוא אדם חיובי, ללא עבר פלילי, בעל אורח חיים נורמטיבי. המנוח היה אדם שלילי, עבריין ובעל אופי נוקשה שהתעלל במשך זמן רב באשתו, הכה אותה ואנסה עד שעזבה את ביתה ועברה להתגורר בבית הוריה, שם נמצא גם המערער. כשהמנוח הופיע בבית ההורים מצוייד בסכין והוא שיכור ומאיים על תושבי הבית, נטל המערער רובה -16M, ולאחר שהמערער איים עליו ירה במנוח שני צרורות כדורים והמיתו. המערער טען טענה של הגנה עצמית, אך השופט דחה טענה זו משום שלא נתן אמון בגירסתו. הוא גם מצא חיזוק לחוסר המהימנות האמורה בדברים שהמערער אמר לחוקר הצבאי. על יסוד האמור הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה ודן אותו ל-6 שנות מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר הרשעת המערער מעוגנת היטב בחומר הראיות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר למידת העונש - חרף הנסיבות הקשות שבהן היתה נתונה אחותו של המנוח עקב ההתעללות החמורה בה, ברור שהמתת המנוח ע"י המערער ביריה לא היתה אמצעי נאות ל"הסדיר" את הבעייה הקשה שנוצרה. יש לתת משקל מכריע לעקרון קדושת החיים על פני השיקולים שהמערער שקל, כשהוא לא הניח ולא יכול היה להניח שקיים איום ממשי על חייו או על גופו מצד המנוח. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המערער על שש שנים מאסר לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, טירקל. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד ש. גז למשיב. 15.9.97).
ע.א. 4024/95 - פגי לזר נגד מדינת ישראל
*התיישנות בתביעה לפי חוק פיצוי מפוני סיני (הערעור נדחה).
המערער שעזב את אופירה בשנת 1981, לאחר מגורים של 5 שנים בה, הגיש את תביעתו לוועדת הזכאות בינואר 94, לקבלת פיצויים במסגרת חוק פיצוי מפוני סיני. תביעתו נדחתה ע"י ועדת הזכאות מחמת התיישנות ועררו על החלטה זו נדחה ע"י ועדת הערר מאותו נימוק. המערער טוען כי בענייננו אין תחולה לחוק ההתיישנות. הערעור נדחה.
בחוק פיצוי מפוני סיני, אין הוראה בדבר התיישנות ולטענת ב"כ המערער, חוק ההתיישנות אינו חל משום שוועדת הזכאות איננה בבחינת "בית משפט" במובן סעיף 1 לחוק ההתיישנות. אין יסוד לטענה זו. ועדת הזכאות, שעל החלטתה אפשר להגיש
ערר בפני ועדת הערר ועל החלטתה של זו האחרונה ערעור לביהמ"ש העליון, היא "רשות שיפוטית" וההליכים המתנהלים לפני הגופים הנזכרים הם תובענה במובן חוק ההתיישנות.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יצחק אבירם למערער, עו"ד יהושע באום למשיבה. 5.1.98).
ע.פ. 3758/98 - מדינת ישראל נגד פליקס קופרמן ואח'
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה ושוד של נהג מונית (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים שכרו מונית ובדרך הם תקפו את הנהג באכזריות, במכות בראשו ובעיניו. כמו כן הם גנבו את כספו שהיה במונית בסכום של 660 ש"ח. למשיבים רישומים פליליים קודמים. ביהמ"ש הרשיע את המשיבים בשוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה וגזר להם 23 חדשי מאסר בפועל ועוד 12 חדשי מאסר על תנאי וכן חייבם בתשלום פיצוי למתלונן. הערעור על קולת העונש נתקבל.
גם בהתחשב בשיקולים האישיים של המשיבים, העונש שהושת עליהם קל עד כדי הצדקת התערבות בו. אין מנוס אלא לתת משקל ממשי לשיקולי ההרתעה וחומרת העבירה. רק משום שאין ממצים בדרגת הערעור את העונש בערעור על קולת העונש יועמד העונש על 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, אנגלרד. עו"ד חן למערערת, עו"ד אסכנדר זאהי למשיבים. 10.12.98).
ע.פ. 9157/96 ואח' - פאבל דוידוב ואח' נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של שוד קשישים (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
במרץ 96 הגיעו שלשת המערערים לדירתם של המתלוננים, בעל ואשה ילידי שנת 21, על יסוד מידע מוקדם שהמתלוננים מחזיקים בדירה סכום כסף גדול. השלשה הצטיידו בסכינים, מסכות מאולתרות וחבל, כדי לקשור בו את המתלוננים. לאחר שאחד השודדים קרא בשמו של המתלונן, וזה פתח לו את הדלת, נכנסו השלשה לדירה, תקפו את המתלוננים, ואחד השודדים הצמיד סכין לפניו של המתלונן. באותו זמן היכה שודד אחר את המתלוננת ואיים שיעוור את עיניה בסכין. תוך כדי מעשי האלימות כפתו השודדים את המתלוננים ודחפו לתוך פיותיהם נייר טואלט. כתוצאה ממעשי האלימות האמורים נגרמו למתלונן שטפי דם בפניו. גם למתלוננת נגרמו חבלות בחלקי גוף שונים. שניים מן הנאשמים נדונו לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואחר שנשפט ע"י שופט אחר נדון לשמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הנאשמים מערערים על חומרת העונש והמדינה על קולת העונש. ערעור המדינה נתקבל.
בעת האחרונה רבו המקרים שבהם מבוצעים מעשי שוד נגד אוכלוסיה מבוגרת של חסרי ישע. יש להעלות את רף הענישה בעבירות מהסוג הנידון, מעבר למה שהיה מקובל עד כה. עם זאת, יש מקום להבחין בין הנאשמים השונים באותה עבירה לפי נסיבותיהם האישיות, מידת החרטה, אם היתה כזאת, סיכויי השיקום שלהם, ומנגד הרשעותיהם הקודמות. במקרה המיוחד שלפנינו יש גם להביא בחשבון שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש. לפיכך, עונשו של הנאשם הראשון (פבל דוידוב) יעמוד על 10 שנים, מתוך זה 8 שנים לריצוי בפועל, עונשו של הנאשם השני (גרזמגומד גרזימגומדוב) יעמוד על 9 שנות מאסר, מתוך זה 7 שנים ומחצה לריצוי בפועל, עונשו של הנאשם השלישי (לב בנימין בנייב) יעמוד על 12 שנים. מתוך זה 10 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, זועבי. עוה"ד אבן ברי שחדה וחיים מקלר למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 28.7.99).