תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 19

ע.פ. 2485/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס במשפחה המבוססת על עדות המתלוננת למרות שכבשה את עדותה במשך שנים. חומרת העונש(מחוזי ב"ש - ע.פ. 932/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1980, הואשם בביצוע עבירות מין כלפי אחותו הקטינה, ילידת 1983. לפי כתב האישום ביצע המערער בשנים 98-93, במספר רב של הזדמנויות, מעשים מגונים באחותו בעל כורחה, וביום 14.7.98-13 עשה בה מעשה מגונה שתחילה הגדירה אותו האחות כאונס. כן הואשם בעבירות סמים. בעדותה סיפרה המתלוננת כי מעשיו של המערער כלפיה החלו עוד בהיותה בת 10, היא הסבירה את הרגשתה כי היא מחוייבת להיענות לו בשל היותו אחיה הגדול וכי סיפרה על כך לאביה. ביהמ"ש התרשם מכנותה ואמינותה של המתלוננת, ואימץ את עדותה. ביהמ"ש מצא חיזוקים לגירסת המתלוננת והרשיע את המערער. הוא גזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בעיקרם של דברים, טענות המערער נסבו על עניינים שבמהימנות וקביעות עובדתיות אשר בהן ממעט בימ"ש של ערעור להתערב. ערכאת הערעור תיטה להתערב בממצאים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה ממהימנות עדים שהופיעו לפניה, רק אם הגירסה העובדתית שאומצה על ידה אינה מתקבלת על הדעת. בענייננו לא נמצאה עילה להתערב בקביעות המהימנות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא ולהעדפתו את גירסת המתלוננת על פני זו של המערער.
ג. נטען, כי כבישת עדותה של המתלוננת במשך שנים מעיד על חולשת גירסתה. התשובה לכך היא שהמתלוננת היתה כבת 10 כאשר החל המערער לבצע בה מעשים מיניים. ניתן להניח כי בגיל כה רך לא היתה מודעת באופן מלא ליכולתה להתלונן, ולא הכירה את האמצעים שהיו עשויים לעמוד לרשותה כדי להתגונן מפני תקיפותיו המיניות של אחיה. רק מאוחר יותר, עם התבגרותה וכאשר חלה עליית מדרגה ברורה במעשיו של המערער ונוכח חששה כי נכנסה להריון, התלוננה לראשונה. לכבישת עדותה של המתלוננת לאורך שנים ישנו הסבר נוסף הקשור בחשש כבד, פחד, מבוכה ובושה מגילוי הפרשה. כבישת עדויות של קרבנות מעשי מין הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה. מימד נוסף נילווה לכך כאשר קרבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעיתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו.
ד. אשר לעונש - עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקרבן, שלרוב אינו בר תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה, וזאת גם כאשר הנאשם צעיר לימים. העונש שנגזר על המערער הינו ראוי בנסיבות העניין ואין הצדקה להתערב על מנת לשנותו.

(בפני השופטים: אור, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אברהם יהב למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 11.2.01).

עש"מ 309/01 - אליעזר זרזר נגד נציב שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי, כולל פיטורין, בעבירת מין(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

א. המערער עבד במשך 34 שנים במשרד התחבורה בירושלים. בשנים האחרונות שימש כראש ענף תלונות הציבור וחוקר ראשי. בשנת 97 הורשע בעבירה של מעשה מגונה. לפי כתב האישום, המתלוננת הגיעה למשרדו של הנאשם בכוונה להגיש תלונה נגד נהג מונית. במהלך מסירת התלונה ביצע המערער במתלוננת מעשים מגונים. על יסוד
פסה"ד המרשיע הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד הרשיע את המערער בעבירות משמעת שונות וגזר לו נזיפה חמורה ופיטורין. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען כי העובדה שלא הושעה מעבודתו, תומכת בטענתו שהמשך העסקתו בשירות הציבורי אינה פוגעת בתיפקוד שירות המדינה או בתדמיתו ועל כן אין להשאיר על כנו את העונש של פיטורין. אין לקבל טענה זו. הלכה היא, כי שאלת השעיית העובד שנגדו מוגש כתב אישום או תובענה לביה"ד למשמעת היא שאלה נפרדת ושונה משאלת אמצעי המשמעת הראויים, והעובדה שהמערער לא הושעה מעבודתו, אין בה כדי למנוע את פיטוריו.
ג. לגופו של עניין באשר לפיטורין - אף שהמערער הורשע בביצוע מעשה מגונה, העבירה שביצע היא במהותה עבירה של הטרדה מינית. עבירה זו עשוייה להיחשב, במקרים מסויימים, כעבירה שיש עמה קלון. כך פסק ביה"ד במקרה שלפנינו. כיוון שהטרדה מינית היא תופעה רווחת בשירות הציבורי, על ביה"ד לנקוט אמצעי משמעת חמורים במאבק למיגור התופעה. בעבירות של הטרדה מינית, שהן עבירות בהן נוטים להיכשל גם אלה המוחזקים בעיני עצמם ואף בעיני אחרים כאנשים הגונים, המסר חייב להיות ברור ותקיף. אכן, בדרך כלל רק מקרים חמורים של הטרדה מינית יצדיקו אמצעים חמורים, לרבות פיטורים. כך במקרה דנא.
ד. המתלוננת הגיעה למשרדו של המערער על מנת להגיש תלונה נגד נהג מונית לאחר שנפגעה מהתנהגותו כלפיה. והנה, במקום לקבל טיפול ענייני ומקצועי נתקלה המתלוננת ביחס משפיל ומבזה. יש חומרה בעצם העובדה שעובד המדינה, המשמש כאחראי על תלונות הציבור, ותפקידו לסייע בידי מי שפונה אליו, ובדרך זאת גם לחזק את אמון הציבור בשירות הציבורי, מבצע מעשה המוביל לתוצאה הפוכה. ביה"ד למשמעת הגיע למסקנה כי מן הבחינה של שירות המדינה, והמסר לציבור, לא יהיה זה נכון להשאיר את המערער בשירות המדינה. עם זאת, הוא גם הגיע למסקנה כי מן הבחינה של המערער לא יהיה זה ראוי לפגוע בזכויות הנלוות לפרישה מן השירות, ולכן קבע כי המערער יקבל גם קיצבה וגם מענק, לפי הוראות החוק. ביהמ"ש העליון אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו ע"י ביה"ד למשמעת, אלא אם בגזר הדין נפלה טעות משפטית, או שיש בו חוסר סבירות בולט, או שהוא גורם עוול ממשי. אין זה המקרה שבפנינו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד שי גלעד למערער, עו"ד דודי זכריה למשיב. 13.2.01).

ע.פ. 9090/00 - בעז שניידרמן נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה והעמדה במבחן בעבירה של קשר לביצוע שוד(הערעור נתקבל).

א. המערער ושותפו לעבירה קשרו קשר לבצע שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע. הם הצטיידו ברימון, בסכינים, באלה ובכובעי גרב, נסעו מדימונה לבאר שבע כשהציוד הנ"ל איתם, שם הסתובבו במטרה לחפש יעד לביצוע המתוכנן. לבסוף הם התחרטו ובדרכם חזרה לדימונה נעצרו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של קשר לביצוע פשע והחזקת נשק וגזר לו 300 שעות שירות לתועלת הציבור, פיקוח שירות המבחן לשנה ומאסר על תנאי. הערעור נתקבל והוחלט לבטל את ההרשעה ולהטיל על המערער מבחן ללא הרשעה וכן עבודות לתועלת הציבור במשך 300 שעות.
ב. אין ספק כי המעשים שנעשו ע"י המערער ושותפו הם חמורים ביותר ובעקרון יש לתת ביטוי לחומרתם ע"י הרשעה כפי שעשה בימ"ש קמא. אלא שהמקרה שלפנינו הוא חריג. המערער היה בשעת מעשה עולה חדש מברית המועצות כבן 20. הוא למד בבית
ספר תיכון וניהל אורח חיים נורמטיבי. הוא סיים לימודיו בבית ספר תיכון באיחור של שנתיים בגלל חבלי הקליטה בארץ, אותם עבר. הוא עמד בפני גיוס לצה"ל ונקבע לו מועד לכך. מתסקיר המבחן מצטיירת תמונה של בחור חיובי. המערער התחרט על מעשיו עוד בטרם הוצאה התוכנית לפועל ונתפס יחד עם שותפו כאשר הם מנסים לתפוס טרמפ בחזרה לכיוון דימונה. הוא נעצר, שהה במעצר חודש ימים ואחר כך ב"מעצר בית" כ-4 חודשים, ובהמשך במעצר בית חלקי. שלטונות צה"ל לא גייסוהו עד כה. ממידע שנמסר מפי התביעה, הסניגוריה ושירות המבחן, עולה, כי ההימנעות מגיוסו נובעת מהעבירה בגינה הורשע. האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא, לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך. לפיכך הוחלט כאמור.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד רון סלוקין למערער, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 22.2.01).

ע.א. 7785/99 - ארוך שלמה ואח' נגד ג'רארד פאריינטי ואח'

*עדיפותו של בעל עיסקה מאוחרת במקרקעין שהושלמה ברישום על פני בעל עיסקה קודמת שלא נרשמה(מחוזי ת"א - ה.פ. 522/97 - הערעור נתקבל).

א. המנוח משה טרבזניק (להלן: טרבזניק), משיב 3, היה בזמנו הבעלים הרשומים של מקרקעין בראשון לציון. ביום 3.1.80 התקשר טרבזניק בהסכם למכירת הקרקע לפאריינטי. כעבור מספר ימים, ביום 7.1.80, נרשמה לזכותו של פאריינטי הערת אזהרה במרשם המקרקעין. פאריינטי גם שילם את מרבית התמורה המוסכמת. העיסקה לא הושלמה ולא הסתיימה ברישום הבעלות על שמו של פאריינטי. ביום 16.10.85 הגיש טרבזניק המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר על בטלותו של הסכם המכר עם פאריינטי ולהורות על מחיקת הערת האזהרה, בטענה כי פאריינטי לא שילם את מלוא התמורה ובכך הפר את ההסכם הפרה יסודית. משטען טרבזניק כי כתובתו של פאריינטי אינה ידועה, התיר לו ביהמ"ש המחוזי לבצע תחליף המצאה לפאריינטי. לא הוגש כתב הגנה וביהמ"ש נתן הצהרה על ביטול הסכם המכר בין טרבזניק לפאריינטי והורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת פאריינטי. כעבור מספר ימים מחק רשם המקרקעין את הערת האזהרה בהתבסס על פסה"ד.
ב. באותה עת התנהל משא ומתן בין המערערים לבין טרבזניק לרכישת הקרקע תמורת 30,000 דולר. בין ה-12.12.85, שהוא יום פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, לבין 18.12.85, שהוא יום מחיקת הערת האזהרה, העביר ב"כ של טרבזניק לעו"ד פולק, ב"כ של המערערים, טיוטת הסכם מכר, בה צויין כי על הקרקע רובצת הערת אזהרה, אשר ביהמ"ש הורה למחקה וכי מחיקתה תוסדר תוך יומיים. עו"ד פולק הודיע בתגובה כי לא ייעץ למערערים לחתום על ההסכם כל עוד רובצת על הקרקע הערת האזהרה. עו"ד פולק לא ביקש ולא קיבל פרטים כלשהם על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שהורה על המחיקה. לאחר שנמחקה הערת האזהרה נחתם הסכם המכר בין המערערים לבין טרבזניק. בתום חצי שנה נוספת, ביום 30.6.86, הושלמה העיסקה ע"י רישום הקרקע על שם המערערים.
ג. בתחילת חודש אפריל 97, התחיל פאריינטי לפעול למען מימוש זכויותיו על פי הסכם המכר משנת 80. רק עתה גילה כי הקרקע רשומה ע"ש בני משפחת ארוך, ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסה"ד משנת 85 שביטל את ההסכם בין פאריינטי לטרבזניק וכן להצהיר על בטלות הסכם המכר בין טרבזניק לבין בני משפחת ארוך, ומחיקת רישום הבעלות ע"ש בני משפחת ארוך ורישום הבעלות ע"ש פאריינטי. ביהמ"ש המחוזי נעתר תחילה לבקשה לבטל את פסק הדין בקבעו כי לא בוצעו המצאות כדין
של כתבי התביעה אל פאריינטי. עם ביטול פסה"ד הנזכר, התבטלו ההצהרה בדבר בטלות ההסכם בין טרבזניק לפאריינטי ומחיקתה של הערת האזהרה לטובת פאריינטי. בכך קמו לתחייה הזכויות של פאריינטי והתעוררה שאלת היחס בין העיסקה הראשונה לבין העיסקה השניה של טרבזניק עם בני משפחת ארוך. מאחר שעיסקת בני משפחת ארוך הושלמה ברישום במרשם המקרקעין, השאלה התמקדה סביב קיומו של תום לב מצד בני משפחת ארוך. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי בני משפחת ארוך "לא יכולים לטעון לרכישה בתום לב, כאשר ידעו על קונה קודם ולא טרחו לבדוק את נסיבות העיסקה עמו וביטולה". על כן קבע כי העיסקה הראשונה עדיפה על העיסקה השניה על אף שזו נרשמה במרשם המקרקעין. הערעור נתקבל.
ד. הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין מתנה את עדיפותו של בעל העיסקה המאוחרת על בעל העיסקה הקודמת בקיומו של תום לב אצל הראשון. ידיעה בפועל על קיום הזכות שוללת את תום הלב של הקונה השני. "עצימת עיניים" בהקשר זה כמוה כידיעה בפועל. עם זאת, הגבול בין הדרגה הנמוכה של "עצימת עיניים" לבין הדרגה העליונה של אי ידיעה רשלנית הוא דק מאד. במקרי גבול עשויים להיווצר חילוקי דעות בדבר סיווגה של התנהגות ספציפית של אדם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התנהגותו של ב"כ משפחת ארוך שלא בדק את פסה"ד ואת ביטול הערת האזהרה יש בה משום "עצימת עיניים" השוללת את תום הלב במסגרת סעיף 9 לחוק המקרקעין. בכך טעה ביהמ"ש. אין לדרוש מבעל העיסקה כי יבדוק את הרקע של פסק הדין שהורה על המחיקה. רשאי גם רשאי הוא להניח כי פסה"ד ניתן כדין. לפיכך יש לשוב ולרשום את המערערים כבעלים של המקרקעין שבמחלוקת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד ערן עוזרי, אהרון פולק ואלדד כורש למערערים, עו"ד גד נשיץ למשיבים. 15.2.01).

בג"צ 9347/99 - חמזה עלי נגד ביה"ד השרעי לערעורים בירושלים וגיהאן אחמד עלי

*סמכות של בי"ד שרעי שלא לפסוק עפ"י פסק בוררים שנתמנו עפ"י הדין השרעי בסכסוך בין בני זוג(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה השניה נישאו בשנת 91 בהתאם לכללי הדת האיסלאמית. בחוזה הנישואין נקבע, כי המוהר הדחוי של המשיבה הינו 25,000 דולר. בשלהי שנות ה-90 עלו נישואיהם על שרטון. בני הזוג הגישו תביעות הדדיות - העותר לשלום בית, והמשיבה למזונות ולגירושין. בהסכמת הצדדים הפנה ביה"ד השרעי את בני הזוג לבוררות, לפי סעיף 130 לחוק המשפחה המוסלמי (להלן: החוק). הבוררים הגישו חוות דעת לקאדי, בה קבעו כי יש להפריד בין בני הזוג בגירושין וכן כי האשה תוותר על %80 מהמוהר הרשום בכתובה משום שהיא זו האחראית לסכסוך. ביה"ד השרעי האזורי פסק, כי יש לקבל ולאמץ את מסקנת הבוררים. באשר לבקשת האשה למנות בוררים אחרים בטענה שהבוררים התעלמו מטענותיה והעדיפו על פניהן את טענות הבעל, מציין ביה"ד כי: "מי שמחליט לפנות לבוררות, חייב להסכים לפסק הבוררים... וכל עוד שהמתדיינים לא טענו לפסילת הבוררים תוך כדי הבוררות... אין מנוס מלסמוך על פסיקתם, ומלפסוק לפיו". היינו, ביה"ד השרעי האזורי הבין את סעיף 130 כך שאם אין עילה לפסילת הבוררים, עליו לקבל כלשונן את החלטות הבוררים שמונו על ידו. ביה"ד השרעי לערעורים קיבל את ערעורה של האשה וחייב את העותר לשלם למשיבה את כל סכום המוהר, כפי שהוסכם בחוזה הנישואין. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 130 לחוק הנ"ל המסדיר את עניין הבוררות קובע כי "אם פרצו בין בני הזוג מריבות... ימנה השופט שני בוררים... החלטת אלה תהיה סופית ואינה ניתנת לערעור". השאלה היא כיצד יש לפרש את המשפט האחרון שבסעיף. העותר טוען כי
משפט זה מגביל את יכולת הערעור של צדדים על החלטת הבוררים. מנגד, המשיבה טוענת כי ההחלה היא סופית לגבי הבוררים אך אין בסופיות זו כדי למנוע מביה"ד להחליט בשונה ממה שאלה קבעו בהחלטתם. לטענתה, אין זה מתקבל על הדעת שלצד מן הצדדים לא תהיה אפשרות לערער על החלטת הבוררים, וכי ביה"ד השרעי לא יוכל להתערב בה אם הנסיבות מצדיקות התערבות כזו. הדין הוא עם המשיבה.
ג. הסופיות הנזכרת בסעיף משמעותה, שמהשלב האמור עובר העניין להחלטתו של ביה"ד השרעי אשר מינה את הבוררים. הליך הבוררות לפי סעיף 130 מוצה, ומשלב זה על ביה"ד להכריע בסכסוך כשהחלטת הבוררים בפניו. אין זה סביר לפרש את המשפט שבמחלוקת באופן שאעפ"י שביה"ד נדרש לפסוק, לא מסור לו שיקול דעת אם לקבל את החלטת הבוררים אם לאו. ביה"ד השרעי לערעורים מצא לנכון להתערב בהחלטת ביה"ד השרעי האזורי, אשר אימץ את החלטת הבוררים, שכן לפי התרשמותו, ההחלטה לבטל את זכות האשה ל-%80 מסכום המוהר הדחוי לא תאמה את העובדות וניתנה על יסוד ראיות לא מספיקות. פעולת ביה"ד היתה במסגרת סמכותו, והחלטתו, לגופם של דברים, אינה מצדיקה את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד וופא זועבי-פאהום לעותר, עו"ד סנא סורייה למשיבה. 5.2.01).

ע.א. 435/99 - נתן שרפמן נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון ואח'

פיצויים בתאונת עבודה. ניכויי גימלאות המוסד לביטוח לאומי(מחוזי י-ם - ת.א. 590/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערער (להלן: הניזוק) עבד כחשמלאי אצל המשיבה 3 (להלן: המעביד) לפי הזמנת משרד הבטחון (להלן: המזמין), במבנה גנרטור, בו בוצעו עבודות חשמל. במהלך העבודה נפגע המערער. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) והניזוק קיבל תגמולים מן המל"ל. ביהמ"ש קבע, כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ובמקרה שבו התוצאה הסופית אליה הגיע ביהמ"ש הינה כי נזקיו של הניזוק נכללים בתגמולים המשולמים לו ע"י המוסד לביטוח לאומי וכי בידיו נותר סכום שהינו פחות מ-%25 מסך נזקיו, יהא זכאי הנפגע ל-%25 מסכום הפיצויים מהנתבעים. ביהמ"ש קבע את הפיצויים לפי ראשי נזק שונים ולפי תחשיבים שערך במסגרתם. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי שלשת הגורמים המעורבים, המזמין, המעביד והניזוק עצמו אחראים לתאונה. הטענות בערעורים הן רבות ומתייחסות לקביעות שונות של ביהמ"ש המחוזי, חלקן עובדתיות וחלקן משפטיות. הטענות מתייחסות גם לשיעורי הפיצויים שנפסקו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. שלשת הגורמים המעורבים - המעביד, המזמין והניזוק - שותפים לאחריות לתאונה. ניתן להבין את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כקובע, כי הניזוק זכאי לקבל פיצוי מן המזמין והמעביד - ביחד ולחוד - 2/3 מן הנזק וכי החלוקה הפנימית בין המזמין והמעביד היא, שווה בשווה. על כל פנים, גם אם לא כך יש לפרש את קביעת הערכאה הראשונה, הרי על פי הדין וההלכה הפסוקה אחראים המעוולים כלפי הניזוק ביחד ולחוד על מלוא הנזק, לאחר ניכוי רשלנותו התורמת של הניזוק. במערכת היחסים הפנימית בין המעוולים יחד, נקבע שיפוי ביניהם ע"י ביהמ"ש, משיקולים היפים למערכת יחסים זו.
ג. תחשיב אבדן ההשתכרות נעשה ע"י ביהמ"ש על פי שכר נטו. החישוב אמור היה להיערך על פי שכר ברוטו, שכן, אין מדובר בתאונת דרכים אלא בתאונת עבודה. ביהמ"ש שיערך את השכר לפי %80 מן המדד. אם כי אין להוציא מכלל אפשרות עריכת שערוך לפי שיעור מופחת של תוספת יוקר במקרים המתאימים, מקובל בפסיקה לשערך את הפיצויים בגין אובדן השתכרות על בסיס שכר צמוד למדד באופן מלא. על כן
יש לשערך את הסכומים בהצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן. הפיצוי עבור עזרת הזולת בעבר נפסק על בסיס של 20 ש"ח לשעה ו-15 שעות שבועות לתקופה ראשונה ועל בסיס 10 שעות שבועיות לתקופה שניה. לא נפסק פיצוי כלשהו לעתיד. הנכות הרפואית והתפקודית של הניזוק, מצדיקה פסיקה גלובלית עבור עזרת הזולת בעתיד כך שיש להוסיף בראש נזק זה 100,000 ש"ח.
ד. אם כתוצאה מהחישוב המתוקן "ייבלעו" הפיצויים על ידי גמלאות המל"ל בשיעור העולה על %75 מסך הפיצויים, יהיה הניזוק זכאי לקבל עד %25 מסך הפיצויים. זכאותו של הניזוק היא אך ורק כלפי "צד שלישי" שאינו המעביד. הניזוק טען כי היות ו"הצד השלישי" (המזמין) והמעביד, חייבים כלפיו יחד ולחוד, הרי שזכאותו כלפי "הצד השלישי" היא ל-%25 ממלוא סכום הפיצויים המגיעים לו. לעומתו טען המזמין, כי הוא חייב כלפי הניזוק ב- %25 מה-1/3 המגיע ממנו כפי חלקו באחריות. אין לקבל את טענת הניזוק והדין הוא עם המזמין. אין הניזוק זכאי אלא ל-%25 מן הפיצויים המגיעים למל"ל מן "הצד השלישי". על פי סעיף 331, זכאי המל"ל לתבוע מן "הצד השלישי" השתתפות רק כפי חלקו של "הצד השלישי" באחריות. מכאן, שאף הניזוק זכאי לקבל מ"הצד השלישי" רק %25 מחלקו של "הצד השלישי" באחריות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהו, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שטיין אהוד למערער, עו"ד יקותיאלי ברוך למשיבים. 21.2.01).

ע.א. 2180/98 - בר לב עזרא ומתי נגד הסוכנות היהודית לא"י

*פירוש הסכם העברת זכויות ותוצאתו לעניין תשלום דמי הסכמה למינהל(מחוזי ת"א - ה.פ. 1878/96 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).

א. הסוכנות היהודית היא השוכרת מאת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) של משבצת קרקע שעליה הוקם המושב משמר איילון (להלן: המושב). המערערים הם תושבי המושב שבידיהם רשיון שימוש באחד המשקים שבו. אחד מחברי המושב, (להלן: המנוח), ציוה בצוואתו את משקו לשלשת ילדיהם של המערערים. (שניים מן הילדים ויתרו על חלקם בעזבונו של המנוח לטובת אחד מהם - להלן: הבן). אחרי שנפטר המנוח סירבה הסוכנות להעניק לבן רשיון שימוש במשק. הסוכנות והמערערים הסכימו להעביר את הסכסוך להליך פישור שבמהלכו הגיעו להסכם (להלן: ההסכם הראשון), שעיקרו כי "המשק וכל הזכויות הכרוכות בו יימכר ומלוא התמורה יימסר לבר לב [המערערים]". הוסכם כי "בר לב ישאו בכל ההוצאות הכרוכות בשומה ובמדידה" וכי "עם חתימת הסכם זה לא יהיו לצדדים האחד כלפי משנהו טענות ומענות כלשהן למעט אלה הנובעות מהסכם זה". בעלי הדין פעלו על פי ההסכם הראשון ובסופו של דבר העניקה הסוכנות לקונה רשיון שימוש ואחזקה במשק תמורת תשלום בסך 1,290,000 ש"ח. בשלב זה התעוררו חילוקי דעות בין המערערים לבין הסוכנות בשאלה על מי מהם לשאת בתשלום דמי ההסכמה למינהל. הסוכנות הגישה תובענה לצוות על המערערים לשלם למינהל את דמי ההסכמה. ביהמ"ש פסק כי על המערערים לשלם את דמי ההסכמה. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת דורנר, בפס"ד מפי השופטת דורנר, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): בידי המנוח היה רשיון שימוש במשק. המנוח לא היה אלא בר רשות שזכותו במשק לא היתה בגדר "זכות במקרקעין" אלא בגדר זכות חוזית אישית. עם מותו של המנוח פג רשיון השימוש שלו והזכות שהיתה בידיו עברה מן העולם. רשיון השימוש שהעניקה הסוכנות לקונה לא היה, איפוא, תולדה של העברת זכותו של המנוח במשק, אלא הענקה מקורית לקונה של רשיון שימוש חדש. התמורה ששילם הקונה, שהוסכם כי תימסר למערערים לפי ההסכם הראשון, לא היתה תמורה עבור זכותם בנכס - זכות שלא היתה בידיהם - אלא תמורה עבור ויתורם על תביעה
למימוש הצוואה. לפי הוראות המינהל חייב בדמי הסכמה חוכר המעביר זכות חכירה והמערערים אינם "חוכר" ואינם "מעביר". על כן לא הם חייבים בתשלום דמי הסכמה.
ג. השופטת דורנר: הסוכנות מילאה תפקיד פורמלי בלבד בהליך המכירה, בעוד שמעבירי הזכויות בקרקע היו המערערים, ועל כן עליהם לשאת בתשלום דמי ההסכמה. אכן, המערערים אינם חוכרי המשק, ולכן אינם יכולים להעביר זכות חכירה. לפיכך סבור השופט טירקל, כי אין לחייב את המערערים בתשלום דמי הסכמה - בו מחוייבים חוכרים המעבירים את זכותם לאחר, אלא הסוכנות, שהיא חוכרת המשק, חייבת בתשלום זה. אין לקבל תוצאה זו. אין מניעה, כי בחוזה בין צדדים ייקבע, שהצד שאינו מעביר את זכות החכירה הוא שיישא בתשלום דמי ההסכמה. לפיכך, מקום שבו מתעוררת מחלוקת באשר לזהות החייבים בתשלום דמי ההסכמה, יש לפנות לחוזה שבין הצדדים לעיסקה. הכלל הוא, כי חוזה יפורש על פי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. בעניין זה יש לבחון את החוזה כמכלול אחד, הבא להגשים את תכליתה הכלכלית של העיסקה לאור ההנחה כי הצדדים פעלו להשגת תכלית עסקית זו כצדדים סבירים, בתום לב ובדרך מקובלת.
ד. בענייננו, התווה ההסכם מסגרת כללית בלבד להליך המכירה, שבמרכזה הקביעה, כי הסוכנות היא שתבצע את המכירה הלכה למעשה, ואילו המערערים הם שיקבלו את תמורת המכירה. מעבירי הזכויות בפועל הם המערערים, ועל כן חבים הם בחובות של מעבירי הזכויות, לרבות תשלום דמי הסכמה. מסקנה זו נלמדת הן מנסיבות עריכת ההסכם והן מהתנהגות הצדדים לאחר שניתן תוקף של פס"ד להסכם. זאת ועוד, על פי ההסכם, הסוכנות אינה זכאית לקבל סכום כלשהו מתוך תמורת המכירה. חיובה של הסוכנות לשלם כספים אלה מכיסה, מבלי שתקבל מאומה מתמורת המכירה, ומבלי שתפיק תועלת אחרת ממכירה זו, נעדרת הגיון כלכלי, ואינה מתקבלת על הדעת. היא קרובה להיות עשיית עושר ולא במשפט.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, טירקל. המערערים לעצמם, עוה"ד דב שלו ומשה בלטר למשיבה. 27.2.01).

רע"א 83/01 - טובה וייס נגד יוסף מרדכי

*אי עמידה בתנאי שהתנה ביהמ"ש בביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 26.11.95 הגישה המבקשת כנגד המשיב תובענה בבימ"ש השלום בה עתרה לצו מניעה ולסעד כספי. ביום 13.1.99 ניתן בתובענה פס"ד בהיעדר הגנה מטעם המשיב. המשיב הגיש בקשה לביטול פסה"ד ובימ"ש השלום נעתר לבקשתו, אך התנה את ביטול פסה"ד בתשלום הוצאות למבקשת בסך 10,000 ש"ח וקצב למשיב 30 ימים להגשת כתב הגנתו (להלן: ההחלטה מיום 26.3.00). אם כי הדבר לא נאמר במפורש בהחלטה אין ספק בדבר שהיה על המשיב לשלם את ההוצאות בתוך 30 הימים האמורים. המשיב הגיש את כתב הגנתו אך נמנע מלשלם את הוצאות המבקשת כאמור בהחלטה. במקום זאת הגיש בקשה לרשות לערער על ההחלטה האמורה וטען כי יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המתנה את ביטול פסה"ד בתשלום הוצאות המבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה ביום 22.2.00 את הבקשה לרשות לערער. (להלן: החלטת השופטת נאור). בהחלטה נאמר כי "בביטול פסה"ד שניתן בהיעדר הגנה תוך חיוב בהוצאות האמורות, איזנה הערכאה הראשונה בין הרצון לתת למבקש את יומו בביהמ"ש, על אף המחדל האמור, לבין המחדל שלא הובאה לו הצדקה".
ב. ביום 25.5.00 ביקשה המבקשת מבימ"ש השלום שיורה כי משלא מולא התנאי בהחלטתו לביטול פסה"ד, הפך פסה"ד חלוט. בימ"ש השלום נעתר לבקשה על פי צד אחד. בעקבות זאת הגיש המשיב לבימ"ש השלום בקשה לביטול ההחלטה ובגדרה הוא ביקש גם כי תינתן לו האפשרות לשלם בתשלומים את הוצאות המבקשת שבתשלומן הוא חוייב כתנאי לביטול
פסה"ד. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיב לרשות ערעור ואת הערעור וקבע בפסק דינו (המוכתר - "החלטה") כי לא יגרם כל נזק למבקשת אם תינתן למשיב ארכה קצרה לשלם את הסכום האמור ואילו אי מתן ארכה כאמור יסגור את שערי בית המשפט בפני המשיב. לפיכך, התיר ביהמ"ש המחוזי למשיב לשלם את ההוצאות תוך 7 ימים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. אין לקבל את טענת המשיב כי היה על בימ"ש השלום להזמינו לדיון בבקשת המבקשת להורות על הפיכת פסה"ד חלוט עקב אי תשלום ההוצאות. אכן, בימ"ש השלום היה מיטיב לעשות כן, אך לא היתה מוטלת עליו שום חובה להזמין את המשיב לדיון, שהרי בהחלטה מיום 26.3.00 הותנה ביטול פסה"ד בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים ומשלא שולמו ההוצאות היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר זה שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שינתן לו יומו בביהמ"ש "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות. לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המערערת לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות מבלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. לפיכך יש להחזיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד חיים מן למבקשת, עו"ד י. פודים למשיב. 11.2.01).

בש"פ 822/01 - לאוניד אוראיש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בתקיפת אשתו בעת שישנה בכך שחבט בראשה בבקבוק זכוכית שהתרסק על ראשה וגרם לפציעתה, ניסה לחנוק אותה ואיים כי יהרוג אותה. ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אכן, מדובר באדם שעברו ללא דופי. אולם, המעשים המיוחסים לו חמורים ביותר ומצביעים על הסיכון הנשקף ממנו. העורר מונע ע"י חשדנות וקנאה. על רקע זה תקף את האשה בפעם הראשונה כשהיא נמנעה מלהגיש תלונה במשטרה. המעשה החמור של תקיפתה בעת השינה והאיום שנלווה אליו, הפילו עליה פחד, והיא חוששת מפני התנהגותו של בעלה בתקופה האחרונה. מעשי העורר אכן מקימים יסוד מוצק לחשש כי מאז הוצתה קנאתו לאשתו עלול הוא לשוב ולסכן את חייה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד רחמים אייל למבקש, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 8.2.01).

רע"א 9051/00 - ישראל ויטלזון נגד פנטאקום בע"מ ואח'

*המועד להעלאת בקשה לגילוי מסמכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה על דרך המרצת פתיחה נגד המשיבים. לאחר קבלת התשובה מטעם המשיבים, פנה המבקש למשיבים בבקשות לגילוי מסמכים כללי ולגילוי מסמכים ספציפי. ביום 2.10.00 התקיים קדם משפט בתובענה. במהלך הדיון ציין ב"כ המבקש כי שלח למשיבים בקשה לגילוי מסמכים, אולם טרם הגיש בקשה בנדון לביהמ"ש. לפיכך, ביקש כי בנוסף לקביעת מועד לשמיעת ההוכחות, תקבע ישיבת קדם משפט נוספת, במטרה להגיש לביהמ"ש, עד למועד ישיבה זו, את הבקשה למתן צו לגילוי מסמכים. ביהמ"ש המחוזי סרב לקבוע ישיבת קדם משפט נוספת, וקבע את התיק להוכחות ליום 25.2.01. ביום 29.10.00, הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בקשה בכתב למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי אין מקום לדון בה לאחר שהסתיים קדם המשפט בתיק, ומשנקבע מועד להוכחות. טענת המבקש, לפיה על פי תקנות סדר הדין האזרחי,
טרם עבר המועד להגשת הבקשה, נדחתה ע"י ביהמ"ש. "טענה זו" - כך נקבע - "היה על המבקש לטעון בישיבת קדם המשפט בה עתר לדחות את הדיון לקדם משפט נוסף וכחלק מנימוקיו". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
למקרא החלטת ביהמ"ש המחוזי נראה, כי לו היה המבקש מעלה בישיבת קדם המשפט את העובדה שלא חלף המועד להגשת הבקשה על פי תקנה 120(א), היה ביהמ"ש נעתר לבקשתו, ודוחה את ישיבת קדם המשפט, או שואל להסכמתו של ב"כ המשיבים לדון בבקשה כבר במועד ישיבת קדם המשפט עצמה. מכל מקום, מאחר שהמבקש גילה רצונו כבר במועד ישיבת קדם המשפט לקיים דיון בבקשה לגילוי מסמכים, יכול היה ביהמ"ש לדון בה גם בלא שהוגשה בקשה. על כן יש לבטל את ההחלטה.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד דן כהן ומיכאל שפיגלמן למבקש, עו"ד אלי זוהר למשיבים. 20.2.01).

רע"ב 990/01 - חגי ויגאל עמיר נגד שרות בתי הסוהר

*שיקול דעת ביהמ"ש העליון להתערב בהחלטת שירות בתי הסהר למנע יציאת אסיר לחתונת אחותו (הבקשה נדחתה).

המבקשים עתרו כנגד החלטת המשיב שלא להוציאם מכתלי בית הסוהר לחתונת אחותם, האמורה להתקיים בפתח תקוה. בדיון לפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הם חזרו בהם מבקשתם וביקשו במקום זה לצאת לביקור בית באבטחה, שיתקיים בבית הורי המבקשים בשעות שלפני החתונה. יגאל עמיר מרצה עונש מאסר עולם בגין עבירה של רצח ראש הממשלה - יצחק רבין ז"ל וכן מאסר מצטבר של 6 שנים בגין פציעה בנסיבות מחמירות של מאבטחו של ראש הממשלה המנוח. חגי עמיר מרצה עונש מאסר של 16 שנים בגין עבירות של קשירת קשר לרצח ראש הממשלה ואחזקת נשק. המבקשים מסווגים בקטיגוריה א' ואינם יוצאים לחופשות. בדחותו את בקשת המבקשים קבע ביהמ"ש המחוזי, כי הוצאת העותרים בליווי מהווה סכנה לעותרים, לצוות המאבטח ולשלום הציבור ומכאן שהמשיב שקל שיקולים ענייניים בדחותו את הבקשה. ביהמ"ש גם דחה טענה של אפלייה לעומת מקרים אחרים שבהם הותר לאסירים אחרים לצאת מבית הסוהר כדי להשתתף באירועים משפחתיים. עם זאת ציין ביהמ"ש המחוזי שגם האינטרס של המבקשים להשתתף בשמחת אחותם נשמר בכך שהמשיב הסכים כי אחות העותרים ובן זוגה יבקרו את המבקשים ביקור מיוחד בסמיכות לטקס הנישואין או אחריו, בנוסף לביקורים הרגילים שהעותרים מקבלים ולפרק זמן השונה מהרגיל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בדין הצביע המשיב על ההלכות המצמצמות את שיקול דעתו של ביהמ"ש העליון בסוגיה שלפנינו בהתערבותו בהחלטות ביהמ"ש המחוזי. ביסוד הביקורת השיפוטית עומדת השאלה אם המשיב כרשות ציבורית סבירה היה רשאי להגיע להחלטה שאליה הגיע. החלטת המשיב והחלטת ביהמ"ש המחוזי עומדות במבחן האמור. מדובר במבקשים המסווגים בקטיגוריה א' ואינם יוצאים לחופשות. שניהם מצויים בהפרדה. הוצאתם של המבקשים מכותלי בית הסוהר עשוייה להיות כרוכה בסכנות של ממש למבקשים, לצוות המלווה וכן לשלום הציבור ולבטחונו. אין כל יסוד לטענה שמדובר בנקמנות או בענישה נוספת.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד שמואל קספר למבקשים, עו"ד אבי ליכט למשיב. 11.2.01).

בג"צ 9571/00 - דפנה שוויצר ואח' נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

*דחיית עתירה לפסול שאלות בבחינות הסמכה לעריכת דין (העתירה נדחתה).

העותרים נכשלו בבחינת הסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין, והשיגו על ציוניהם בפני ועדת הבחינות (המשיבה 2, להלן: הוועדה). הוועדה דנה במרוכז בכל ההשגות שהוגשו לה והחליטה לקבל את חלקן. אך חרף התיקונים בציוניהם לא עברו העותרים את המבחן. השגות חוזרות, שהוגשו ע"י חלק מן העותרים, נדחו ע"י
לשכת עורכי הדין בנימוק כי החלטות הוועדה הן סופיות. העותרים הגישו את העתירה בה מתבקש ביהמ"ש לפסול ארבע שאלות שנכללו בשאלון המבחן, ולחילופין, להורות כי ביחס לאחת משאלות אלו תוכר תשובה אפשרית נוספת כתשובה נכונה. העתירה נדחתה.
כפי שכבר נפסק בעבר "הכלל הוא שביהמ"ש [בג"צ] אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי...". הלכה זו חלה גם על עניינם של העותרים. בעתירה אמנם נטען, כי הלשכה הנהיגה מדיניות של הכשלה מכוונת בבחינות ההסמכה, אך לטענה זו לא הובאה ראייה מספקת.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. ללקין לעותרים, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 27.2.01).

בג"צ 6406/00 - בזק... בע"מ נגד שר התקשורת ואח'

אימתי יתערב בג"צ בהחלטה מינהלית בעילה של חוסר סבירות. דחיית עתירה להתערב בתעריפי בזק שנקבעו ע"י ועדה של הכנסת (העתירה נדחתה).

התעריפים של העותרת נקבעים בתקנות המוצאות ע"י שר התקשורת בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת. העותרת תוקפת את התעריפים כפי שנקבעו בתקנות. היא מבקשת שבג"צ יחייב את המשיבים להעלות את התעריפים ומסבירה את עמדתה בטענות כלכליות, חשבונאיות וטכנולוגיות שונות. מכיוון שבג"צ דן ומכריע רק בטענות משפטיות, מתרגמת העותרת את הטענות שלה בתחום הכלכלה, החשבונאות והטכנולוגיה לטענה משפטית אחת: הטענה היא חוסר סבירות של עמדת המשיבים. העתירה נדחתה.
ביהמ"ש אינו מוכן להתערב בהחלטה מינהלית בעילה של חוסר סבירות, אלא כאשר ההחלטה היא כל כך בלתי סבירה עד שרשות סבירה לא היתה יכולה לקבל אותה. החלטת המשיבים, כמו כל החלטה אחרת של כל רשות מינהלית, מוגנת ע"י חזקת החוקיות, ועל העותרת הנטל לסתור חזקה זאת. העותרת לא הצליחה בכך. החלטת המשיבים קיבלה ביטוי בתקנות שאושרו ע"י ועדת הכספים של הכנסת, וכיום העותרת תוקפת את התקנות. בביקורת תקנות שאושרו ע"י ועדה של הכנסת, ביהמ"ש נוהג להחיל את מבחן הסבירות ביתר איפוק. במיוחד כך כאשר מדובר במחלוקת שהיא, בעיקרה, מחלוקת כלכלית, חשבונאית או טכנולוגית, כמו במקרה הנדון.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד גיורא ארדינסט וניר אמודאי לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 12.2.01).

רע"א 4612/00 - חנניה אלקסלסי... בע"מ נגד טש"ת חברה קבלנית ואח'

*ערבות בנקאית שנפרעה לנושה הנערב ע"י הבנק איננה חלק מקופת ההסדר ואין לנכותה מהדיבידנדים שהנושה מקבל מקופת ההסדר (בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל).

האם ערבות בנקאית (להלן: ערבות) הנפרעת ע"י בנק לנערב, היא חלק מקופת ההסדר של המשיבה (בניהול מיוחד) (להלן: החייבת) שלבקשתה הוצאה הערבות? זוהי השאלה לענייננו. המשיבה נמצאת בניהול מיוחד במסגרת הסדר נושים. המערערת (להלן: הנושה) הגישה לנאמן תביעה הנתמכת בתצהיר הוכחת חוב. הנאמן הודיע לנושה כי הוא מכיר בחוב החייבת לנושה בסכום נמוך מן הסכום הנקוב בתצהיר וכי סכום הערבות הבנקאית שמימשה הנושה (המערערת), עולה על סכום הדיבידנד המגיע לה על פי הסדר הנושים. לפיכך, אין הנושה זכאית לקבל דיבידנד בנוסף לסכום הערבות שמימשה. בעקבות זאת פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי ערבות היא חלק בלתי נפרד מחובותיה של החייבת
לנושה וכי יש לראות את סכום הערבות שנגבה ע"י הנושה כ"בולע" את תשלום הדיבידנד על פי הסדר הנושים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הערבות הבנקאית שגבתה הנושה מן הבנק, הינה ערבות בנקאית אוטונומית והיא בלתי תלויה בחיובו של החייב העיקרי. בהיעדר זיקה בין הבנק לחייב, אין הערבות האוטונומית נכללת בגדר נכסי החייב. בגבותה את הערבות הבנקאית, לא שלחה הנושה ידה לקופת החייבת, אלא מימש התחייבות נפרדת של הבנק לטובתה. לנושה זכות לקבל, במסגרת הסדר נושים, דיבידנד בשיעור יתרת החוב לאחר הפחתת סכום הערבות שנגבה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 1.2.01).

בש"פ 1024/01 - מוחמד עגראמה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת רכב ע"י תושב הרשות הפלשתינית שנכנס לישראל שלא כחוק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד וכניסה לישראל שלא כחוק. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. סניגורו טוען כי חלקו של העורר בביצוע העבירות היה קטן ביחס לחלקם של שניים אחרים שהשתתפו עמו במעשה. לטענתו, ייחס ביהמ"ש המחוזי משקל רב מדי לעובדה כי העורר אינו תושב ישראל, ולעובדת היותו תושב "שטח B". הערר נדחה.
אכן, מקום מגוריו של העורר בשטחי הרשות הפלסטינית אינו מהווה עילה למעצרו. אולם, נסיבה זו עשוייה, בין היתר, להוות שיקול בין כלל השיקולים הרלוונטיים בעת בחינת השחרור בתנאי חלופה. בענייננו, בהצטרף הנתון בדבר מקום מגוריו של העורר לנסיבות ביצוע העבירות, נראה כי אין בחלופה כדי להשיג את מטרת המעצר. הראיות לכאורה מצביעות על מעשים שנעשו תוך תכנון מראש, כאשר לכל אחד מחברי הקבוצה היה תפקיד בביצוע. החבורה תכננה לגנוב רכבים מתחומי מדינת ישראל ולהבריחם אל מחוץ לגבולות המדינה. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 27.2.01).

ע.א. 449/01 - סלים ספדי נגד בטחיש בטחיש ואח'

*עיכוב ביצוע עד לערעור של החלטה לכנס ישיבת מועצה מקומית להדחת ראש המועצה (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).

המשיבים, חברי המועצה המקומית מסעדה, הגישו לביהמ"ש המחוזי בנצרת עתירה מנהלית שעיקרה דרישה להורות למבקש, ראש המועצה המקומית מסעדה, לכנס ישיבה שלא מן המניין של המועצה, לצורך הדחת המבקש מתפקידו כראש המועצה המקומית. טענת המבקש, שאליה הצטרפה המדינה, היתה, כי ביהמ"ש המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה. טענה זו הושתתה על הוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים. התוספת הראשונה לחוק קובעת, בענייננו, כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בסוגיות של "רשויות מקומיות - ענייני כשירות לכהונה ופסלות לכהונה של נבחרים ברשויות מקומיות לפי כל דין". לטענת המבקש והמדינה, נושא העתירה המנהלית שהגישו המשיבים איננו נופל לגדר עניינים אלו, ועל כן הסמכות לדון בעתירה מוקנית לבג"צ, שממילא אף דן בעתירות קודמות שהגישו המשיבים באותו עניין ממש. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והורה לכנס ישיבת מועצה שלא מן המניין שעל סדר יומה העברת המבקש מתפקידו. בקשת המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה נתקבלה. אין מנוס מעיכוב ביצוע הוראת ביהמ"ש המחוזי בעניין כינוס ישיבת מועצה שלא מן המניין, שאם לא כן, הערעור שהגיש המבקש יהפוך תיאורטי בלבד.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אביגדור פלדמן למבקשים, עו"ד מוחמד איברהים למשיבים. 12.2.01).

ע.פ. 671/01 - מדינת ישראל נגד דרגאם ג'בארין

*החמרה בעונש בעבירה של החזקת נשק ואימונים צבאיים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע במסגרת עיסקת טיעון, בעבירות של רכישה והחזקה של נשק ותחמושת במספר מקרים, ובעבירה של אימונים צבאיים אסורים. מדובר ברובה אוטומטי מסוג קרל גוסטב שרכש המשיב, בצירוף מחסנית וכדורים וביריות מנשק זה, וכן בהחזקת אקדח וברכישת כדורים לצורך אימוני ירי באקדח. בשל כל אלה נגזר על המשיב מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים. עוד הוטל על המשיב קנס בסך 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב רכש רובה אוטומטי, ירה בו בשעות הלילה בתחומי עירו ורק מחמת תקלה לא המשיך לירות בו. המשיב גם ביקש מאדם שהחזיק ברשותו אקדח שיאמן אותו בירי, ומאוחר יותר אף התאמן בירי באקדח זה. מעשים כאלה מסכנים את בטחונו של הציבור ולאור המצב הבטחוני השורר עתה במדינה אף יש בהם חומרה יתירה. העונש שנגזר על המשיב הביא בחשבון יתר על המידה את נסיבותיו האישיות בלי לשקף כראוי את הסיכון ואת החומרה. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב על 18 חודשים מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד ג'בארין תאופיק למשיב. 12.2.01).

בש"פ 651/01 - רפאל פיגלביץ נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה כלפי חברתו בחיים של הנאשם שנפרדה ממנו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, כבן 49, הואשם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים, כלפי חברתו לחיים לשעבר (להלן: המתלוננת) לאחר שנפרד ממנה. בהסכם פרידה שנערך בינו לבין המתלוננת התחייב העורר להימנע מלהטריד את המתלוננת. ימים מספר לאחר שנערך ההסכם הוצא לבקשת המתלוננת צו הגנה המורה לעורר, בין השאר, להימנע מלהטריד את המתלוננת ואת בני משפחתה בכל מקום שהוא. לאחר דברים אלה איים העורר על המתלוננת, הצמיד סכין לצווארה, ואמר לה "שנינו נמות את ואני", וכאשר החלה המתלוננת להיאבק עמו בכדי להשתחרר מאחיזתו, דקר אותה בכתפה. כתוצאה, המתלוננת אושפזה בבית חולים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. התנהגות העורר כלפי המתלוננת איננה רציונאלית. במקרה כזה, חלופת מעצר, אשר העמידה בתנאיה תלוייה בנאשם בלבד, איננה יכולה להסיר את החשש מפני מסוכנותו של העורר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מרסל בוטבול לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 28.2.01).

ע.א. 456/01 - תאודור כץ נגד בן ציון פרידן ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד שחייב את המערער להתנצל בפומבי על פרטים שכתב בעבודת גמר שהגיש לאוניברסיטה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

בעבודת גמר שהגיש המבקש במסגרת לימודיו באוניברסיטת חיפה, ייחס המבקש לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, שהמשיבים 8-1 (להלן: המשיבים) נמנו על לוחמיה, ביצוע טבח באנשי הכפר טנטורה בשנת 48. בתגובה הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש בגין הוצאת לשון הרע. לאחר שהחל שלב שמיעת הראיות, חתמו הצדדים, בתאריך 19.12.00, על הסכם (להלן: הסכם הפשרה), שבגדרו התחייב המבקש - בתמורה למחיקת התביעה נגדו - לפרסם מכתב התנצלות על פני חצי עמוד בעיתונים "מעריב" ו"הארץ" שבו יודיע, בין היתר, כי "אין כל
יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים לאחר כניעת הכפר..." וכי המבקש "מוצא לנכון להביע התנצלות... כנה בפני לוחמי החטיבה... בכך שניתלו בהם האשמות שהוא מסוג זה". בתאריך 21.12.00 העניק ביהמ"ש המחוזי, לבקשת הצדדים שהוגשה בכתב - ובהיעדרם - תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, ובמקביל אף אישר את שחרורם מייצוג של ששה מעורכי דינו של המבקש, וביניהם גם את עוה"ד אביגדור פלדמן. בפתח הדיון שנקבע לאותו יום במעמד הצדדים, הודיע ביהמ"ש המחוזי לצדדים את החלטתו. ואולם אז נתבקשה הפסקה, שבסיומה הודיע המבקש לביהמ"ש המחוזי, באמצעות עו"ד פלדמן, כי הוא מבקש לחזור בו מהסכם הפשרה. בקשתו נדחתה. נקבע כי אם המבקש מעוניין לבטל את פסה"ד, עליו לפתח בהליך נפרד ועצמאי. עוד נקבע, כי המבקש לא הציג עילה המצדיקה את ביטול הסכם הפשרה. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה וביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נתקבלה.
מבלי לחוות דעה בשאלת סיכויי ערעורו של המבקש, ברי כי אין מנוס מלהיעתר לבקשתו ולעכב את ביצוע פסה"ד. שכן, אם יידרש המבקש לפעול על פי פסה"ד ולפרסם התנצלות בהתאם להסכם הפשרה, יהא בכך כדי לאיין את ערעורו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עוה"ד גיורא ארדינסט ומיכאל פרימן למשיבים. 11.2.01).

רע"א 8528/00 - אביצור חיים ו-21 אח' נגד חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ

*ביטול מחיקת פרטים בתצהיר בנימוק שהם מהווים עדות שמיעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הגישו תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בגין ליקויי בנייה בדירות שרכשו מן המשיבה. בני משפחת דבי, הנמנים עם המבקשים, הם בעליהן של 3 מן הדירות העומדות לדיון. הם ביקשו להגיש לביהמ"ש תצהיר מטעם אלון הרפז (להלן: הרפז), אשר לדבריהם טיפל ומטפל, מטעמם, בכל העניינים הנוגעים לדירות. ביהמ"ש מנה את סעיפי התצהיר בזה אחר זה, תוך שהוא מציין פגמים שנפלו בהם. הפגם המרכזי, אשר נפל בתצהיר, לדעת ביהמ"ש קמא, הוא שרובו ככולו מהווה עדות מפי השמועה. לפיכך, פסל ומחק ביהמ"ש את מרבית האמור בתצהיר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא היה מקום למחוק בשלב זה, ומראש, את הכתוב בתצהיר. אין בשלב זה מקום לקבוע, כי האמור בתצהיר פסול בהיותו עדות שמיעה. לכאורה, מעיד הרפז על עובדות הנוגעות לנושאים שהיו בתחום טיפולו ועל עובדות הידועות לו אישית. השאלה, האם פעל מכח סמכותו בנושאים בהם טיפל, אין לה דבר עם השאלה האם מדובר בעדות מפי השמועה ואם לאו, והיא תיבחן לגוף הדברים.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד אברהם גל , יצחק לוי ואוהד שני למבקשים, עוה"ד פ. רימר וי. אהרוני למשיבה. 25.2.01).

רע"א 7678/00 - גל הרינג נגד חברת הידרה יעוץ וסחר בע"מ (בפירוק)

*צו עיכוב יציאה במסגרת הליכי פירוק (הבקשה נדחתה).

במסגרת הליכי פירוק, רשאי ביהמ"ש לפעול בדרך של צו עיכוב יציאה מהארץ על פי הסמכות הנתונה בסעיף 281 הנ"ל. נראה כי בסופו של יום, סבר ביהמ"ש, שביטול הצו שהוציא, יביא לסיכול הליכי הפירוק. טעמיו, אינם נוגעים אך ורק לצורך בגביית חובו של המבקש לקופת הפירוק, כי אם בצרכי החקירה האמורה.

(בפני: השופט ריבלין. 25.2.01).

ע.א. 502/00 - רשות שדות התעופה בישראל נגד אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ

*אי קבלת מסמכים שהוגשו בערעור (בקשה שלא לקבל מסמכים שהגישה המשיבה בערעור - הבקשה נתקבלה).

המשיבה הגישה מסמך הנושא את הכותרת "הודעה מטעם המשיבה". להודעה זו צרפה שני מסמכים. האחד, כתב בית דין שהגישה המבקשת (המערערת) בהליך אחר, בין צדדים אחרים, שהתנהל בבית משפט קמא. המסמך השני, פסק דין שניתן באותו הליך. שני המסמכים שימשו את המשיבה לצורך העלאת טענה של השתק שיפוטי ופירטה באריכות, בגדרה של הבקשה, את הסתירה, כביכול, בין טענות המבקשת בהליך זה לבין טענותיה באותו הליך אחר. המבקשת ביקשה לסלק את ההודעה על הסף, והסתמכה על תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על בעל דין, המבקש להגיש ראיה נוספת בערעור. הבקשה נתקבלה.
הצרופות עליהן מבקשת המשיבה לסמוך, אינן אלא "ראיה". הן מהוות ראיה לטיעון קודם סותר, ולא רק צירוף של אסמכתא. זאת ועוד, אפילו היה מדובר בטיעון משפטי בלבד, אין להגישו בדרך של הודעה. העלאת הטענה המשפטית בשלב זה, אינה אלא הרחבת החזית, וניתן היה לצפות כי המשיבה תפנה לביהמ"ש ותבקש להוסיף על סיכומיה. גם אם השתרש הנוהג של הגששת הודעות מן הראוי להגבילו לאפשרות למסור לביהמ"ש הודעה אודות פס"ד שיצא, וזאת על ידי מסירת הודעה קצרה בצירוף פסה"ד, להבדיל מהשלמת טיעונים על דרך השכנוע או הויכוח.

(בפני: הרשם אוקון. 24.1.01).

ע.א. 6611/95 - מדינת ישראל נגד שמעון בן עזרא

*תחולת חוק מפוני סיני (הערעור נתקבל).

ועדת הערר לפי חוק פיצוי מפוני סיני קבעה כי שלילת הזכאות מן המשיב היא בבחינת אפליה במסגרת הקריטריונים שנקבעו ע"י ועדת הזכאות בנושא עובדי מלון אביה סונסטה בטאבה. המדינה בערעורה חולקת על קביעה זו של ועדת הערר. אולם שאלה מוקדמת לבירור סוגיית האפליה במסגרת הקריטריונים היא האם הקריטריונים עצמם הם תקפים נוכח הוראת סעיף 4 לחוק פיצוי מפוני סיני, כי "חוק זה לא יחול על מי שהגיע לאזור אחרי היום הקובע אלא אם נקבע בו במפורש אחרת". אין חולק על כך כי עובדי מלון אביה סונסטה, עימם נמנה המשיב בתיק זה, הגיעו לאזור לאחר היום הקובע שנקבע בחוק. ועדת הזכאות גרסה בהחלטתה העקרונית בשאלת זכאותם של עובדי מלון אביה סונסטה כי "מלון אביה סונסטה לא היה קיים ביום הקובע ואף אחד מהעובדים לא היה שכיר ביום הקובע... אין בסיס לתביעה על פי הוראות הדין". כך קבעה הוועדה גם בענייננו, אך הוסיפה כי היא דנה ומחליטה בתביעות עובדי המלון על פי הוראת סעיף 36(4) לחוק האמור המסמיך את הוועדה לקבוע זכות לפיצוי, מלא או חלקי, גם למי שאינו זכאי לפי הוראות החוק "כל אימת שהיא רואה כי מן הצדק לעשות כן". הערעור נתקבל.
השאלה העומדת להכרעה היא האם לפי סעיף 4 הנזכר לחוק ניתן להיזקק בכלל לסעיף 36(4) לחוק? כי הרי אם אין תחולה לחוק, אין גם תחולה לסעיף 36(4) המצוי בו. הוראת סעיף 4 לחוק היא חד משמעית בשלילת תחולת החוק על אנשים שהגיעו ל"אזור" לאחר "היום הקובע", בלתי אם נקבע אחרת במפורש בחוק. לגבי המשיב, אין הוראה מפורשת כזאת בחוק, ולכן המסקנה הבלתי נמנעת היא כי לחוק אין תחולה. בהיעדר תחולה של החוק אין גם אפשרות להסתמך על הוראת סעיף 36(4) שבו.