ע.א. 3846/98 - יצחק ודינה דהן נגד דניאל ואסתר ביטון
*פירוש הסכם. *הפרת הסכם מכר דירה. *הוכחת הנזק בתביעת פיצויים על הפרת חוזה. *פיצויים מוסכמים(מחוזי נצרת - ת.א. 460/96 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. באוקטובר 94 נחתם הסכם מכר שלפיו מכרו המערערים למשיבים דירה בתמורה של 130,000 דולר. נקבעו ששה תשלומים שנועדו להיפרע במהלך התקופה מיום חתימת ההסכם ועד ליום מסירת החזקה. קודם לפרעון התשלום השלישי הוטל אצל המשיבים עיקול לטובת נושה של המערערים על הכספים שהיו אמורים להשתלם למערערים מכח ההסכם. נוסף לכך הוטל ע"י אותו נושה עיקול על זכויות המערערים בדירה. חרף הוראות העיקול לא העבירו המשיבים את הכספים לנושה ופרעו לידי המערערים את התשלום השלישי ואף מעבר לו. משהגיע מועד הפרעון של יתרת התשלום הרביעי נמנעו המשיבים מלהעביר למערערים סכומים נוספים. גם את התשלום החמישי והשישי, כל אחד בסכום השווה ל-13,000 דולר, לא פרעו. עד אותו מועד פרעו למעלה מ-102,000 דולר. על פי גירסת המשיבים עיכבו את פרעון יתרת התשלום הרביעי בשל כך שלא הוסרו העיקולים שהוטלו על הזכויות בדירה. את פרעון התשלום החמישי עיכבו בשל כך שאישור שלטונות מס שבח לרישום הזכויות בדירה על שמם ניתן רק ביולי 97, ואילו את התשלום האחרון לא פרעו, לטענתם, משלא נמסרה להם החזקה בדירה. כיוון שלא נמסרה להם החזקה בדירה נאלצו המשיבים, שבינתיים מכרו את דירתם, לשכור את דירתם מידי הרוכשים ולדור בה בדמי שכירות.
ב. המשיבים הגישו תובענה לאכיפת ההסכם וכן לחייב את המערערים לפעול לסילוק העיקולים הרובצים על הדירה ולחייבם בפיצויים בגין הנזקים שהוסבו להם. המערערים טענו כי ההסכם בוטל מחמת הפרה שהפרו אותו המשיבים שלא פרעו את מלוא מחיר הדירה. על פי טענתם ידעו המשיבים מראש כי הדירה מושכרת לאחר וכי פינוייה עשוי להשתהות מעבר למועד מסירת החזקה. בפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הוצגה הסכמה דיונית שלפיה הצדדים יציגו כל אחד את המסמכים שבידיו ועל פי מסמכים אלה יינתן פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבים וקבע כי הם פרעו את התשלומים שהתחייבו בהם עד למועד בו הפרו המערערים את התחייבויותיהם, הוא ציווה על ביצוע ההסכם ומסירת החזקה בדירה למשיבים, חייב את המערערים להסיר את העיקולים ולסלק כל חוב הרובץ על הדירה וכן חייב את המערערים לשלם למשיבים פיצויים בסכום השווה ל-35,000 דולר. הערעור נדחה פרט לעניין גובה הפיצויים.
ג. למערערים שולמה מרבית סכום התמורה, והם נמנעו מלמסור את החזקה בדירה במועד שנקבע. אכן, המשיבים נמנעו מלפרוע מקצת מן התשלום הרביעי ואת שני התשלומים האחרונים, אלא שהם עשו זאת כשנוכחו לדעת כי הוטל עיקול על הזכויות בדירה והמערערים אינם פועלים להסירו. העיקול הקים מחסום בפני האפשרות להעביר את הזכויות בדירה. ההתחייבויות היו שלובות זו בזו. משנמנעה מהמשיבים קבלת החזקה בדירה לא קמה להם החובה להמשיך ולפרוע את מחיר הדירה.
ד. טענת המערערים כי המשיבים נטלו על עצמם מראש ובמפורש את הסיכון כי החזקה לא תימסר להם במועד, מתבססת על סעיף בחוזה האומר כי "כן מצהירים בזאת הקונים כי ידוע להם כי הדירה מושכרת... על פי חוזה שכירות עד לחודש... שנת... וכי מתנהלים הליכים משפטיים... הצפויים להסתיים בפס"ד במהלך שנת ..1995. ידוע היטב לקונים כי הובאו לידיעתם התנאים ו/או גם הסיכונים בקשר למועד פינוי הדירה ע"י השוכרים הנ"ל...". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים ובדין עשה כך. לצידה של ההוראה האמורה באה בהסכם הוראה נוספת לאמור "כן מתחייבים המוכרים... למסור לקונים את החזקה בדירה כשהיא פנויה מכל חפץ... לא יאוחר מיום ..31.8.95.". צודקים המשיבים בגירסתם כי המערערים התחייבו בפניהם, חרף היותו של השוכר
בדירה, כי תימסר להם החזקה בדירה כשהיא פנוייה, ביום 31.8.95, ועל כן נקבע גם אותו מועד לתשלום חלק מהתמורה. מכל מקום חשיבותה של שאלת ההפרה הנוגעת למסירת החזקה פוחתת בשל כך שהמערערים הפרו את התחייבויותיהם על פי ההסכם עוד קודם למועד מסירת החזקה.
ה. באשר לפיצויים - ביהמ"ש קבע סכום פיצויים כפי שננקב בסיכומים של המשיבים ואולם הפיצויים שנקבעו בסיכומים היו, ברובם, גבוהים מהסכומים שנקבו בהם המשיבים בכתב התביעה, משום בפרטי הנזק חושבו עד למועד הגשת הסיכומים. תקופת השכירות שבגינה דרשו המשיבים פיצויים בסיכומיהם נתמשכה על פני 28 חודשים, היינו עד ליום הגשת הסיכומים, בעוד שבכתב התביעה תבעו המשיבים לתקופה של 10 חודשים בלבד, עד ליום הגשת התביעה. משלא הורחבה חזית המחלוקת לא היו המשיבים זכאים לפיצוי מעבר לשיעור הנקוב בכתב התביעה. המערערים חוייבו בתשלום פיצויים בגין "עוגמת נפש" בשיעור של 10,000 דולר ובכתב התביעה נתבע סכום של 25,000 ש"ח בלבד. מכל מקום, הסכום שנפסק מופרז בגובהו בנסיבות העניין. סכום הנזק שנגרם למשיבים בפועל וכפי שהוכח אינו עולה כדי הסכום שנפסק בביהמ"ש המחוזי.
ו. אלא שלעניין זה אין צורך להידרש לאור תביעתם החלופית של המשיבים לפסוק להם את סכום הפיצויים המוסכם מראש. מדובר בסכום השווה ל-19,000 דולר שישולם בגין כל הפרה יסודית. מקום בו קבעו הצדדים בהסכם תניית פיצויים מוסכמים, לא נדרשת - בהיעדר תביעה לתשלום דמי נזק גבוהים יותר - הוכחת הנזק שנגרם בפועל, כתנאי לחיוב הצד המפר בתשלום פיצויים. ביהמ"ש רשאי אמנם להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים במידה ושיעורם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, אך כל עוד מתקיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם לגובה הנזק שניתן היה לראותו מראש, ראוי להשאיר את הפיצוי המוסכם בתוקפו. זה המצב בענייננו ועל כן יש לחייב את המערערים בתשלום פיצויים של 19,000 דולר בלבד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מנשה וחניש למערערים, עו"ד רן פינגרר למשיבים. 5.10.00).
ע.פ. 4297/98 - הראל הרשטיק נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *מהימנות שותפים לעבירה שהגיעו להסדר טיעון. *הפרכת אליבי(מחוזי חיפה - ת.פ. 93+103/96 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 75, גדל בקיבוץ דגניה ב'. בשנת 88 הכיר את המנוח שהתפרנס מעיסוק בנחשים ובין השניים צמחה ידידות. במקביל לקשר שנוצר בין המערער למנוח התפתח קשר רומנטי בין המנוח לבין אמו של המערער. במהלך שנת 95 גנב המערער מן המנוח המחאות בסכום כולל של כ-50,0000 ש"ח, פדה אותן ונטל את תמורתן. בינואר 96 גילה המנוח את הגניבה ובין המנוח למערער נערך הסכם שלפיו התחייב המערער להחזיר למנוח את תמורת ההמחאות בתוך מספר חודשים. המערער לא סילק את חובו ואף המשיך במעשי מרמה כלפי המנוח. משלא עלה בידי המערער לפרוע את חובו למנוח פתח במסע של תעתועים וכזבים נגד המנוח. ביום 15.4.96 יצאו המערער והמנוח מדגניה ב' לסניף בנק בטבריה לצורך פרעון החוב כביכול, כשעמם אחד בשם דני קניג, חברו הטוב של המערער שהתגורר עמו בדירתו בדגניה (להלן: קניג). כשהגיעו השלשה לטבריה הסביר המערער למנוח שעליהם לנסוע לחיפה ומשם שעליהם
לנסוע לתל אביב שם פגשו חבר נוסף בשם גורן. בתל אביב סיכמו להיפגש למחרת היום בכפר סבא וכך נפגשו למחרת היום ושוב הובל המנוח ממקום למקום ומבנק לבנק. ביום 16.4.96 בשעות הערב יצאו לדרך שניים והמנוח ומאז נעלמו עקבותיו.
ב. המערער טען כי קניג וגורן הם שיצאו עם המנוח ואילו קניג וגורן טענו כי קניג והמערער יצאו עם המנוח. על פי גירסתו של קניג, בדרך, כשנסעו, ביקש המערער לעצור את הרכב כדי להקיא ואז לפי התכנית ירה קניג במנוח שלשה כדורים בגב מתוך אקדח שהיה בבעלותה של אמו של המערער. יריות אלה לא גרמו למותו של המנוח ואז נטל המערער את האקדח וירה בראשו של המנוח. לאחר מכן קברו המערער וקניג את הגופה ברמת הגולן. הגופה נתגלתה כעבור כחודש ימים. מלכתחילה טענו קניג וגורן שבכלל לא היו עם המנוח אך לאחר מכן מסרו את גירסותיהם כאמור לעיל. המערער מסר מספר גירסאות במשטרה שבכולן הכחיש שהוא רצח ובעדותו בבית המשפט העלה טענת אליבי. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות את הגירסאות של קניג וגורן, דחה ככוזבת את טענת האליבי של המערער שהועלתה רק בשלב המשפט, הרשיע את המערער בעבירת רצח ובעבירות נלוות וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי בחר לתת אמון מלא בגירסאות קניג וגורן ולא נעלמה מעיניו העובדה שהשניים הגיעו להסדרי טיעון עם רשויות התביעה על אף חומרתם היתירה של המעשים שבביצועם הודו. הלכה היא שביהמ"ש של ערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות אלא במקום שממצאים אלה אינם מתיישבים עם חומר הראיות או עומדים, באורח קיצוני, בניגוד להגיון והשכל הישר ויש לראותם על כן כמופרכים. אין זה המצב בענייננו. עצם מסירתה של גירסה "מכחישה מכל וכל" בשלב הראשון של החקירה המשטרתית, כפי שעשה קניג, אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי להעמיד בספק גירסה מאוחרת, שניתנה בהמשכה של החקירה המשטרתית ושעליה חזר קניג בעקביות בעדות שמסר בביהמ"ש. העובדה שהפליל את עצמו מתיישבת עם חרטה ורצון להתוודות על מעורבותו ברצח ובכך גורם נוסף המעיד על מהימנותה. בדומה לקניג גם גורן לא אמר אמת בהודעה הראשונה וגם הוא עשה בתחילה מאמץ להרחיק עצמו מן הרצח אך כאמור אין בכך בלבד כדי להעמיד בספק את מהימנות הגירסה המאוחרת שלפיה קניג והמערער הם שיצאו לדרך שזו היתה דרכה האחרונה של המנוח. לגירסאות שהוצגו ע"י קניג וגורן תמיכה בראיות אובייקטיביות.
ד. אשר לדחיית טענת האליבי של המערער - על אף העובדה שטענת אליבי הינה טענת הגנה, המערער אינו נושא בנטל השכנוע לגביה, אלא בנטל הבאת הראיות בלבד. די איפוא בכך שיישאר ספק שמא המערער היה ב"מקום אחר" בעת ביצוע העבירה על מנת שייהנה מטענת האליבי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טענת האליבי משוללת יסוד ובכך אין להתערב. המערער טען כי ביקר ביום הרצח במועדון מסויים ונקב בשם אדם שאתו נפגש, אך אותו אדם לא אותר כלל ולא הובא לעדות. עוד טען שבשעת ערב ביקר בבסיס צבאי אצל סרן מסויים ואותו סרן אמר כי אכן ביקר אצלו המערער בחודש אפריל אך זה היה בין ה-12 באפריל לבין ה-22 באפריל ואינו זוכר באיזה תאריך. בכך אין די. טענת האליבי היתה "גירסה כבושה" שהועלתה לראשונה בעדות בביהמ"ש. בהיעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת של טענת האליבי, שואף משקלה הראייתי לאפס. המערער הודיע שיביא שני עדים להוכיח טענת האליבי ואותם הוא לא הביא. המערער אף כתב לסרן מכתב בו תידרך אותו כיצד להעיד בעניינו והבטיח לו תשלום אם יעיד כפי שהוא מבקש. גם מכתב זה פוגע קשות במהימנות גירסת האליבי בדבר מועד הביקור בבסיס הצבאי.
ה. בנוסף לאמור לעיל היו שתי עדויות על אמרות של המנוח בליל הרצח. אחד העדים, תלמיד תיכון שהיה בקשר עם המנוח, לכד ביום הרצח, 16.4.96, נחש וסיכם עם המנוח
כי ייפגש עמו בשעות אחר הצהרים של אותו יום כדי למסור לו את הנחש. משבושש המנוח להגיע התקשר העד לטלפון הנייד של המנוח, ולפי דבריו, במהלכה של השיחה, אמר לו המנוח כי הוא נמצא במכוניתו עם המערער בדרכם לחיפה כדי לקבל מהמערער את הכספים שגנב ממנו. מכאן כי באותו זמן שבו, לטענת המערער לא היה עם המנוח, הוא היה במכונית עם המנוח בדרך לחיפה. עדה אחרת העידה כי המנוח הגיע לביתה בכפר ויתקין בערב הרצח בשעה 7 ואמר לה שהמערער נמצא ברכב החונה מחוץ לביתה וכי הם בדרך צפונה לצורך הסדרת החוב שחב לו המערער. שתי עדויות אלה ממוטטות למעשה את גירסת האליבי של המערער.
ו. אכן, הפרטים שמסר המנוח לשני העדים האחרונים הם בעקרון "עדות מפי השמועה", אך בנסיבות המקרה באים דבריו של המנוח לשני העדים בגדר החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה הקבוע בסעיף 10(2) לפקודת הראיות, לאמור כשהאמרה "נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". כפי שנקבע בפסיקה, גם דברים שאומר קרבן אלימות בסמוך לפני מעשה האלימות עצמו - במקרה דנא: הירי במנוח - באים בגדר החריג הקבוע בסעיף 10(2) כאשר הם נוגעים לדרישת ה"נגיעה למעשה אלימות" המפורטת בו. ניתן היה לקבל כראייה את האמירות הנ"ל של המנוח לשני עדים גם מכח אחד מחריגי ה- GESTARESאשר לא זכה להסדר חקוק בפקודת הראיות, לאמור, במסגרת החריג המכשיר כראייה אמירות של נפטר, בהם גילה מה הוא "מתכוון לעשות". בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, ריבלין. החלטה - השופט קדמי. עו"ד עדי בראונר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 10.9.00).
ע.פ. 5207/00 - זיאד ענאבה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כאשר השופט עיין בראיות חסויות במסגרת עתירה לגילוי ראיות חסויות(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביצוע עבירת סמים והגיש עתירה לגילוי ראיות חסויות. במהלך הדיון בעתירה התייחסה ב"כ המשיבה לראיות הכלליות אותן תגיש, וזאת כדי לשכנע את ביהמ"ש כי די באלו כדי להרשיע את המערער, ואין צורך בחשיפת הראיות החסויות. בשל כך הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש, בטענה כי פירוט הראיות כאמור עלול ליצור דעה קדומה של ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי מי שעותר לגילוי ראיות חסויות, אינו יכול לטעון מאוחר יותר לפסילת ביהמ"ש לאור חשיפתו לראיות הגלויות, חשיפה הנדרשת במסגרת הליך כאמור. הערעור נדחה.
ב. במסגרת עתירה לגילוי ראייה חסויה יכול ביהמ"ש להיחשף לראיות משני סוגים: הראיות החסויות נשוא הדיון הנגלות לפניו במעמד צד אחד; הראיות הגלויות הנגלות לביהמ"ש בכדי שיוכל לבחון חשיבותה של הראייה החסויה. באשר לראיות החסויות נקבע בעבר כי "משהעלו... עתירה להסרת חסיון, ידעו מראש כי הוא [השופט] יעיין בראיה כאמור בסעיף 46 לחוק... אין כל הצדקה לכך שנקבע... כי כל שופט המעיין בחומר ראיות... חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון...". דברים אלה יפים גם לגבי הראיות האחרות שנדרש לדון בהן לצורך העתירה. כפי שיודע המערער כי העתירה לגילוי ראייה חסוייה תביא לחשיפת הראייה בפני ביהמ"ש, כך יודע הוא כי התביעה עשויה לפרוס את התשתית הראייתית הגלויה, כדי לשכנע את ביהמ"ש כי אין צורך בחשיפת הראייה החסוייה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 3.10.00).
בש"פ 7542/00 - ארטור חנוכוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "סחר באדם" שעניינה "השכרת" נשים לעיסוק בזנות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. פלונית, אשה כבת 26, באה ארצה והחלה עוסקת בזנות. בראשית, ככל הנראה, עסקה בזנות לעצמה, ואולם לא עבר זמן רב עד שוויקטור מכלוף (ויקטור) החל לשמש כסרסור לה. בהמשך הדרך סוכם בין ויקטור לבין העורר, כי ויקטור "ימכור" את פלונית לעורר לשם העסקתה בזנות. בתמורה ל"מכירה" זו שילם העורר לויקטור 500 ש"ח ליום למשך 3 חודשים וחצי. במהלך הימים התאהבה פלונית בפלוני והשניים ברחו מוויקטור ומהעורר. השניים איימו על פלוני כי ירע לו אם פלונית לא תוחזר להחזקתם. השיחה הוקלטה ע"י המשטרה. אין ספק כי יש בדבריו של העורר כדי להטיל אימה על השומע אותם. הוא הואשם, בין היתר, בעבירה של "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות" עבירה חדשה בספר החוקים שענשה המירבי 16 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. הסניגור טען כי עבירת "סחר בבני אדם" מתייחסת לעבדות ושל סחר בבני אדם כמעשי ה"אדונים" בתקופת הסחר בעבדים, ובענייננו, כך הוא טוען, המתלוננת לא היתה כלל שפחה, לא של ויקטור ובוודאי לא של העורר, שהרי היתה חופשייה לצאת ולבוא כרצונה. אין לקבל טענה זו. קריאה בחומר הראיות מעלה בבירור כי העורר ראה בפלונית נכס שרכש מוויקטור וכי פלונית היתה בידיו כנכס מניב פירות. אכן, אדם ה"שוכר" אשה מחברו תמורת "דמי שכירות" יומיים, לא יישמע בטענה כי אותה אשה היתה אדם חופשי.
ג. אשר לדין: אין לפרש את המושגים "מוכר" ו"קונה" בהוראת חוק העונשין לעניין זה כמשמעותם בחוק המכר האזרחי בישראל. פירוש המושגים "מוכר" ו"קונה" אדם להעסקתו בזנות, כוללים אף "משכיר" ו"שוכר" אדם להעסקתו בזנות. חומר הראיות מעלה ראיות לכאורה לכך שהעורר סחר בפלונית לעיסוק בזנות. משהוכח כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, הוכחה עילת מעצר עד תום ההליכים, ואין חלופת מעצר הולמת למעשים קשים ומכוערים כמעשים המיוחסים לעורר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חיים מקלר לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 27.10.00).
בש"פ 7406/00 - אגבריה עלאדין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים במארעות במגזר הערבי. *תקלה הנובעת מאי מסירת "הודעה שניה" של השוטר שעצר
את הנאשם לידי הסניגוריה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. ביום 2.10.00 בשעה 11 לערך, התקהלו כמאה צעירים, שהמשיב היה אחד מהם, בצומת אום אל פאחם, התפרעו ויידו אבנים לכיוון הצומת ועל השוטרים שהיו במקום. העורר גם תקף שוטר שעצר אותו, והלה נפגע בידו ובראשו. בימ"ש השלום דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בינתיים הוגש לבימ"ש השלום כתב אישום מתוקן שבו הוספו פרטים שונים. ביהמ"ש המחוזי בחיפה ביטל את החלטתו של בימ"ש השלום והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העוררים טוענים כי כתב האישום המקורי הוגש על פי הודעה שנגבתה משוטר מג"ב והודעה שנגבתה מהעורר, וכי כתב האישום תוקן אחרי שהשוטר מסר הודעה נוספת. בעת הדיון בערר לא היה ידוע להם כי נגבתה הודעה נוספת והדבר נודע להם רק מתוך החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, שסמך בעיקר על ההודעה הנוספת. לדעתם, זהו פגם המצדיק את ביטולה של החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ואת החזרת החלטתו של בימ"ש השלום על כנה. עוד טוענים
הם כי אין ראיות נגד העורר להוכחת האשמות המיוחסות לו, ומכל מקום, לאור נסיבותיו האישיות של העורר, שהוא צעיר ללא עבר פלילי, ובהתחשב ברגיעה שהשתררה בצפון הארץ, לא נשקפת מהעורר כל סכנה ויש לשחררו בערובה. הערר נדחה.
ב. טענת הסניגורים לפיה לא הומצאה להם הודעתו השניה של השוטר, מגלה תקלה חמורה שמלכתחילה ראוי היה שלא תקרה. אולם, בדיעבד, משהומצאה להם ההודעה והוגש ערר לביהמ"ש העליון, שבדיון בו היתה להם הזדמנות להתייחס אליה - כפי שאכן עשו - ניתן לומר שהפגם נתרפא וכי לא נפגעה הגנתו של העורר. אפילו יש יסוד לטענה שהערכאה הקודמת שדנה במעצר לא היתה רשאית להידרש לחומר ראיות שהוגש בלי שהומצא לסניגורים, הרי בדיון בערר ניתן לראות את ערכאת הערעור כאילו היא יושבת "במקום" הערכאה הקודמת, ולא כיושבת על מנת "לבקר" את החלטתה. לפיכך רשאית ערכאת הערעור להידרש לחומר ראיות זה. בוודאי ובוודאי שרשאית ערכאת הערעור להשאיר את החלטת הערכאה הקודמת על כנה - אפילו קיבלה טענה שנטענה נגדה - אם היתה סבורה כי לא נגרם עיוות דין.
ג. לעצם הענין, הודעתו הראשונה של השוטר כשלעצמה, בין אם מצרפים אליה את הודעתו השניה ובין אם אין מצרפים אותה, היא בגדר ראייה לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. חיזוק לאמור בהודעה מצוי בהודעתו הראשונה של העורר שבה הודה בזריקת אבנים על הכביש. נותרה לדיון השאלה אם יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים. התשובה לכך היא שלילית. למרות דברי הסניגורים כי "מסתמנת רגיעה" ומה שאירע היה "אפיזודה חולפת שכבר חלפה", נראה שלא זה המצב. עדיין יש צורך לעמוד על המשמר ולהרחיק כל סכנה. אמנם מדובר בצעיר כבן 23 שנים, שאין לו הרשעות קודמות, אולם גם אין לומר שפעל בלי שיקול דעת ובלי בקרה עצמית על מעשיו. המעשים של זריקת האבנים, שעליהם הוסיף העורר מעשי תקיפה חמורים נגד שוטר שהגיע למקום, מעידים עליו ביתר שאת שהוא מסוכן לציבור.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד בדר אגבריה, ודיע אגבריה ונדים מסרי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 24.10.00).
בש"פ 5755/00 - שאקר אבו סנינה ואח' נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על מימוש ערבויות ודחיית ערעור על חילוט כספי ערבות שהופקדו, כאשר הנאשם לא התייצב לריצוי עונש מאסר לאחר מתן גזר הדין. *דין ערבות בשחרור ממעצר כדין ערבות בכלל והתנאים למימושה הם רק אלה הנקובים בה(ערר על מימוש ערבויות וחילוט כספי ערבות עקב אי התייצבות הנאשם לריצוי עונש מאסר - הערר נתקבל לעניין מימוש הערבויות ונדחה לעניין חילוט כספי ערבות).
א. העורר הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירות שונות והמשיבה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה שוחרר העורר בתנאים מגבילים, כשבין התנאים היו גם הפקדת 15,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש, חתימה על ערבות עצמית בסך 20,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח עליה חתם העורר 2. הסכמה זו נפתחה במילים הבאות: "אנו מודיעים לביהמ"ש כי הגענו להסכמה לפיה ישוחרר המשיב בתנאים הבאים: המשיב יתייצב למשפטו...". בסוף המשפט הורשע העורר, ונגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים. מסיבה שלא נתבררה, לא בוצע מאסרו של העורר מיד למרות הוראת ביהמ"ש, והוא התייצב לריצוי עונשו עד היום. המשיבה הגישה בקשה לבימ"ש השלום לחילוט כספי הערובה ולמימוש הערבות העצמית וערבות הצד השלישי. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבה במלואה, והורה על חילוט ההפקדה ועל מימוש הערבויות. זאת למרות שלא צויין תנאי של התייצבות לנשיאת העונש מפורשות בכתב הערובה. העורר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. הערר נתקבל בהסכמה ביחס למימוש הערבויות ונדחה באשר לחילוט הכספים שהופקדו.
ב. בעבר נפסק כי "לעניין מימושה דין ערבות הניתנת - על ידי נאשם או על ידי ערב... כדינה של כל ערבות. ועל כן: התנאים למימושה יהיו אך אלה המפורטים
בכתב הערובה". היות שבאותו מקרה לא צויין בכתב הערובה, כי אחד מתנאי הערובה הוא התייצבות נאשם לשאת בעונשו, נפסק כי לא היה מקום לחלט את הערובה. כך גם בענייננו, וב"כ המשיבה הסכים כי יש לקבל את הערעור ביחס לערבות צד ג', ולערבות העצמית שנחתמה בידי העורר.
ג. אשר לחילוט של 15,000 ש"ח שהופקדו בביהמ"ש - בעת ההפקדה חתם העורר על נוסח זהה של התחייבות להתייצב ואין הבדל בינה לבין הערבות שנחתמה על ידו ועל ידי צד ג'. אולם, נאשם המתחייב "להתייצב למשפט", אינו יכול לטעון ברצינות, כי בגדר התחייבות זו לא כלולה גם התחייבות להתייצב לנשיאת העונש. גם אם נאמר ששאלה זו אינה נקייה מספק, בשל נוסח ההתחייבות שצורפה להפקדה, הרי בנסיבות העניין שלפנינו, אין הטענה ראוייה להישמע. ההתחייבות להתייצב למשפט היתה פרי הסכמה בין העורר לתביעה. במעמד סיום משפטו של העורר במועד קריאת גזר הדין העורר נכח באולם ביהמ"ש, וביהמ"ש ציווה על מאסרו בתום ההליך. משדחה בית המשפט בעת מתן גזה"ד את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע, אין להבחין בין חובת ההתייצבות למשפט לבין ההתייצבות לנשיאת העונש.
ד. בנוסף לכך, העורר גם לא התייצב לערר מחשש שייעצר. כאשר העורר פונה בערר לבקשת סעד מביהמ"ש, חייב הוא עצמו להתייצב בפניו. בהתחשב באופיו של ההליך אין לדון בערר ללא בעל הדין המעוניין, המבקש ליהנות מכל העולמות תוך ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. משנמנע העורר מלהתייצב לדיון, אין הוא מגלה עניין בהליך וראוי לראות אותו כאילו זנח את עררו. מי שמזלזל כך במערכת השיפוטית ומועל באמון שנתנה בו, אינו יכול לטעון שזכאי הוא לסעד של החזר הכספים שהופקדו להבטחת התייצבותו מבלי שיטרח להתייצב בהליך.
ה. בשולי ההחלטה יש להעיר כי כבר בבש"פ 1030/94, (סביר מ"ד 88), שניתן לפני למעלה מ-6 שנים התריע ביהמ"ש העליון על הצורך לתקן את הטפסים הקיימים בעניין שחרור בערובה כדי למנוע מצבים, הדומים למצב דנא. ניתן היה להימנע מכל התסבוכת נשוא הבקשה שהעסיקה שלש ערכאות שיפוטיות, לו היה מתוקן נוסח ההתחייבות הקבוע בטופס, כך שיהיה ברור שהנאשם מתחייב להתייצב במשפטו ובכל הליך הקשור בו בכל מועד שייקבע לכך כדין, וכן כי מתחייב הוא "להתייצב לריצוי עונשו במועד שייקבע לכך, אם יורשע". בכל מקרה, עד שיוחלפו הטפסים, ניתן לתקן פגם זה בקלות ע"י תיקון בכתב יד על גבי הטופס.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מוחמד בורגל למבקשים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 27.9.00).
ע.פ. 5644/97 - ששון מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *כוונת קטילה. *הרשעה בנסיון לרצח. *עונש מופחת ברצח בשל מצב נפשי(מחוזי י-ם - ת.פ. 123/96 - הערעור נדחה).
א. במהלך שנת 95 הטריד המערער את סוניה יעקובוב ואת בני משפחתה, לאחר שסוניה סירבה להיעתר לחיזוריו, ואיים כי ירצחם. המערער, שסבל מבעיות נפשיות והיה מצוי בטיפול פסיכיאטרי, סיפר על מצוקתו לרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בו, ועל פי המלצתה - לאחר שזומן המערער לשירות מילואים - נדחה שירותו למרות רצונו. באותו יום, בשעות אחר הצהריים, רכש המערער סכין קצבים והמתין בתחנת האוטובוס הסמוכה למקום עבודתן של סוניה ואחותה חנה. כאשר השתיים הגיעו לתחנה הוא תקף אותן בסכין. סוניה, שנדקרה בזרועה ובידה, החלימה מפצעיה, ואילו חנה, שהסכין חדרה לגבה, נפטרה. בחקירתו סיפר המערער, כי מלכתחילה התכוון לירות בחנה ובסוניה בנשק שיקבל במסגרת שירות המילואים, ומשנדחה שירותו תקף את השתיים בסכין שרכש לצורך כך. ברם, בתארו את הדקירה סיפר המערער כי חנה נכנסה בינו לבין סוניה
ונפגעה שלא בכוונה. בחוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי נקבע, כי המערער חולה בסכיזופרניה המתבטאת בהתקפים פסיכוטיים חוזרים, וכי בעת ביצוע המעשים הפליליים הוא היה ברמיסיה, לאמור שהמחלה לא היתה פעילה. עוד נקבע, כי המערער אחראי על מעשיו וכי הוא מסוגל לעמוד לדין. עם זאת נקבע, כי מחלתו מצביעה על הצורך בהטלת עונש מופחת, זאת, משום השפעתה גם בעת הרמיסיה על "כושרו להבין את המצב ואת תוצאותיו".
ב. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי ברציחתה של חנה ובנסיון לרצוח את סוניה. הוא התגונן בטענה כי כוונתו היתה אך לפצוע את האחיות, וכי הוא לא חפץ במותה של חנה. לעניין זה טען סניגורו כי מחלתו של המערער פגעה ביכולתו להבין כי דקירות הסכין שכוונו לאברים רגישים בגוף אדם, עשויות לגרום למוות. סוניה העידה כי נראה לה שהמכה הקטלנית כוונה אליה, וכי הסכין פגעה בחנה כאשר רכנה לעברה. לעומתה העידה עדת ראיה כי המערער דקר את חנה בגבה כאשר חנה שכבה על המדרכה.
ג. ביהמ"ש המחוזי, בהסתמכו על דברי המערער בדבר כוונתו לרצוח את בני משפחת יעקובוב ועל חוות הדעת הפסיכיאטרית, דחה פה אחד את טענת המערער כי לא הוכחה כוונתו לקטול את סוניה. לעומת זאת, נחלקו דעות השופטים בשאלה, האם התכוון המערער לפגוע בחנה או שמא כוונתו היתה לקטול את סוניה ודקירתה בסכין של חנה הונחתה בטעות. שופטי הרוב הסתמכו על איומי המערער לפני ביצוע העבירות ועל דבריו המפורשים בחקירתו במשטרה, בדבר כוונתו לפגוע הן בסוניה והן בחנה ומצאו כי המערער תיכנן לרצוח את השתיים וכי תקף את חנה בכוונה תחילה. מנגד, שופטת המיעוט, בהסתמכה על דברי סוניה שהתרשמה כאמור שהמכה החזקה כוונה אליה וכן על תיאור המערער את המעשה, הגיעה לכלל דעה כי כוונת המערער היתה לפגוע בסוניה בלבד. כיוון שכך הגיעה למסקנה, על יסוד עקרון הכוונה המועברת, כי ניתן להרשיע את המערער ברציחתה של חנה בלבד, מעשה הבולע את נסיון הרצח. המערער הורשע איפוא פה אחד בעבירת רצח, וברוב דעות גם בעבירה של נסיון לרצח. עם זאת מצא ביהמ"ש המחוזי, כי המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה, המצדיקה את הפחתת העונש מכח סעיף 300א לחוק העונשין וגזר עליו בגין עבירת הרצח 18 שנות מאסר, ובגין עבירת נסיון הרצח שש שנות מאסר, מחציתן באורח מצטבר, כך שעל המערער לרצות ביחד 21 שנות מאסר. הערעור נדחה.
ד. רצונו של המערער בקטילת האחיות סוניה וחנה עלה הן מדבריו שלו לפני הרצח ובחקירתו במשטרה, והן ממעשיו: רכישת כלי שיש בו להרוג, כיוונו לליבה של סוניה ונעיצתו בגבה של חנה בעומק של 14-13 ס"מ. אין עילה המצדיקה התערבות בממצאים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה - לרבות אלה שנקבעו בדעת רוב - בדבר כוונת המערער לקטול הן את חנה והן את סוניה. יש להוסיף כי משההרשעה בעבירת נסיון הרצח בוססה על הממצא בדבר כוונת המערער לקטול את חנה, אין מקום להתייחס לשאלה אם המסקנה המשפטית של שופטת המיעוט אמנם מתבקשת מן העובדות שקבעה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד זכריה שנקולבסקי למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 23.10.00).
בש"פ 7647/00 - בשארה חינוואי נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה לפסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של גרימת מוות בתאונה. *לאחר עבור 6 חדשי פסילה צריך ביהמ"ש לבדוק אם יש מקום להמשך הפסילה(ערר על החלטה לפסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר נהג ברכב שגרם למותו של המנוח ביום 25.9.99, ונפסל בפסילה מינהלית מלהחזיק ברשיון נהיגה. לאחר מספר חודשים, ביום 1.12.99, הוגש כתב אישום נגד
העורר וביהמ"ש המחוזי הורה להאריך את פסילתו של העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים במשפטו. כעבור 9 חדשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר והבקשה נדחתה. הערר נתקבל.
ב. סעיף 49 לפקודת התעבורה מפנה אל ההליך של עיון חוזר בדרכו של חוק סדר הדין הפלילי, והשאלה היא אם "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". החלטת הפסילה הראשונה ניתנה, כאמור, בסוף חודש ספטמבר 1999, וכיום מצויים אנו בסוף חודש אוקטובר 2000. פירוש הדברים הוא, שהחלטת הפסלות עומדת כ-13 חודשים. שמיעת משפטו של העורר קבועה עתה לשני מועדים בחודש ינואר 2001, כך שעד לשמיעת ההוכחות יעברו כ-15 חודשים וחצי מאז תחילת הפסילה. כל זאת, בלא שנדע אם המשפט יסתיים באותם שני מועדים שנקבעו לו. השאלה היא אפוא אם שלילה ארוכת טווח זו לאדם שפרנסתו כרוכה בנהיגה ברכב הינה סבירה בנסיבות העניין.
ג. לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה, מוסמך ביהמ"ש לפסול אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה עד לגמר בירור הדין בעניינו. סעיף 50(ב) לפקודה מורה כי אם עברו 6 חודשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי סעיף 47 "ולא ניתן פס"ד... בטלה הפסילה, אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת". אותה "הוראה אחרת" צריכה להיעשות לאחר שיקול. בענייננו החליט ביהמ"ש ביום 9 בינואר 2000 לפסול את העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה "עד תום ההליכים ואף מעבר לתקופה של 6 חודשים". ביהמ"ש אכן מוסמך להחליט כפי שהחליט, אך החלטה מעין זו, לפסול אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה "אף מעבר לתקופה של 6 חודשים" קשה לקבלה. פסילה לתקופה בלתי קצובה מראש אינה החלטה ראוייה. אם כך ככלל, לא כל שכן באמור המחוקק, כי פסילה עד תום ההליכים על דרך הסתם תפקע כעבור 6 חודשים. מכל מקום, ראוי כי בתי המשפט לא יפסלו אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים, אלא לאחר שנתנו דעתם לנסיבותיו של העניין, ותוך שישקלו קביעתה של תקופה קצובה לפסילה.
ד. מסתבר גם כי הראיות לכאורה הינן כולן ראיות נסיבתיות, ולגופן עשויות הן להשתמע לשתי פנים. לא יהיה זה נכון להוסיף ולענוש את העורר על דרך של מקדמה לפסלו מלהחזיק ברשיון נהיגה. אכן כן: העורר מואשם גם בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. עבירה חמורה ובזוייה הגוררת בעקבותיה עונש מאסר בן 9 שנים. על פי הראיות עבר העורר, לכאורה, עבירה זו. ואולם יש הפקרה לאחר פגיעה ויש הפקרה לאחר פגיעה. בענייננו, לאחר התאונה נסע העורר אל אחד מקרוביו, ומיד בסמוך לאחר מכן התייצב בתחנת המשטרה. העורר עבר, לכאורה, עבירה של הפקרת פגוע, אך אין לראותו, כמסתבר, כמי שברח מן המקום. בכל הנסיבות יש לבטל את הוראת הפסילה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אילון אורון לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 27.10.00).
ע.א. 7374/00 - ולדימיר אקרמן נגד נחמה קיטאי ואח'
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו "על מנת שהצדק ייראה"(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו יורשם הבלעדי של הוריו המנוחים. ביום 28.12.98 הגיש נגד המשיבה תביעה כספית בבימ"ש השלום, להשבת כספים שלטענתו לקחה זאת, שלא כדין, מחשבונותיה של אימו. המשיבה הגישה כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד, בו עתרה ליתן צו אכיפה לעיסקת מתנה אשר ניתנה לה, לטענתה, ע"י המנוחה, והסתמכה על יפוי כח שחתמה המנוחה. במסגרת הליכי קדם משפט, ביקש המערער למחוק על הסף את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה. במהלך הדיון הציע ביהמ"ש לצדדים לסיים את התיק בפשרה. בקשה
זו נדחתה ע"י המשיבה. משכך, דן ביהמ"ש בבקשה לגופה, והורה על מחיקת כתב התביעה שכנגד. כמו כן, חייב את המשיבה לשאת בהוצאות המערער בסך 50,000 ש"ח. בגין החלטה זו הגישה המשיבה בקשה לפסילתו של ביהמ"ש. במקביל, הוגש ערעור התלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. בבקשת הפסילה טענה המשיבה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, המבוסס, לטענתה, בשלשה אדנים: ראשית, ביהמ"ש ניסה להביא את הצדדים לפשרה שעניינה מחיקת התביעה שכנגד וקבלת התביעה העיקרית. שנית, בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי "... בשלב זה לא אכנס לנסיבות חתימת יפוי הכח באשר לסמיכות חתימתו, יומיים טרם הפטירה, דבר שלכאורה מעורר תמיהות". לטענת המשיבה, הצדדים לא טענו לגבי תוקפו של יפוי הכח. מטעם זה, לא היה צריך ביהמ"ש להידרש לעניין, ולו על דרך התמיהה. שלישית, גם פסיקת הוצאות גבוהות ביותר, בסך של 50,000 ש"ח, מעידה אף היא על כך שביהמ"ש לוקה במשוא פנים. ביהמ"ש קיבל את בקשת הפסילה "על מנת שהצדק יראה". הערעור נתקבל.
ב. קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו... או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". במקרה דנן, הציע ביהמ"ש לצדדים הצעת פשרה. אין בעובדה כי ביהמ"ש מנסח הצעה מעין זו במסגרת קדם המשפט, כדי להעיד כי ננעלה דעתו באשר לתוצאת ההליך. גם בתמיהות שמעלה ביהמ"ש בהחלטתו כמו גם בגובה ההוצאות שפסק אין עילה לפסילתו של ביהמ"ש. דרך תקיפתה של ההחלטה האמורה - על פי סדרי הדין - היא דרך הערעור. ואכן, תלוי ועומד הליך ערעור לפני ביהמ"ש המחוזי על החלטה זו.
ג. במקרה דנן, הערעור אינו מוגש כנגד החלטת ביהמ"ש שלא לפסול עצמו, אלא דווקא על החלטה של "פסילה עצמית". הלכה היא, כי במקרה כזה יש לתת משקל לתחושת השופט, הסובר כי לא ראוי שישב בתיק. יחד עם זאת, תחושתו של ביהמ"ש אינה בגדר שיקול יחיד, שכן הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. במקרה דנן, ביהמ"ש בהחלטתו אינו דן בגופן של עילות הפסלות, הוא גם אינו מעיד על עצמו כי לא יוכל לדון בתיק כשאוזנו כרויה לטענות הצדדים כולם. כל שקובע ביהמ"ש הוא כי נענה הוא לבקשת הפסילה "על מנת שהצדק גם יראה". בטעם זה אין די, בנסיבות העניין, כדי לבסס פסילתו של ביהמ"ש, גם לא על דרך ה"פסילה העצמית".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' דליה שעשוע למערער. 18.10.00).
עש"מ 6324/00 - מיכאל קריינר נגד נציב שירות המדינה
*חומרת העונש המשמעתי של גובה ראשי במס הכנסה שהורשע במשפט פלילי בעבירות מרמה והפרת אמונים(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
א. המערער עבד כגובה ראשי במשרד פקיד שומה תל אביב. בשנת 93 הוגש נגדו כתב אישום ובסמוך להגשת כתב האישום הושעה מעבודתו. כתב האישום כלל שני אישומים. לפי האישום הראשון, הורה המערער לעובדת הכפופה לו להיעתר לבקשת פטור, שהוגשה על ידי חברה פלונית שמנהלה הינו חברו של הנאשם, ולתקן את דיווחי מס המעסיקים של החברה באופן רטרואקטיבי. כן הורה המערער, במספר הזדמנויות, לעובדים שונים לבטל עיקולים שהוטלו על החברה בגין אי תשלום חובה למס הכנסה. על פי האישום השני, שינה המערער, ללא סמכות, את הסדר התשלומים שנקבע לחברה אחרת לתשלום חובותיה למס הכנסה, וזאת לאחר שהמערער עבד בחברה במהלך חופשה שלקח, ולא דיווח על כך לממונים עליו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים, והשית עליו עונש מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים וקנס בסך 20,000 ש"ח. בגזר הדין ציין ביהמ"ש כי העבירה חמורה, אך כיוון שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירה, אין הוא דן את המערער למאסר בפועל. על יסוד פסה"ד המרשיע הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד הרשיע את המערער וגזר לו: נזיפה
חמורה; פיטורים לאלתר משירות המדינה, אגב תשלום גמלה (למעט תקופת ההשעיה). הערעור על גזה"ד מתמקד בהחלטת ביה"ד להורות על פיטורי המערער. שתיים הן טענותיה של ב"כ המערער: ראשית, טענת אפליה לעומת בעובד מס הכנסה אחר שסרח והוטלו עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה והעברה מתפקיד; פיטורי המערער מהווים למעשה ובאופן עקיף קנס גבוה מאוד, מאחר ואלה אינם מאפשרים את מניין תקופת השעייתו של המערער בחישוב הגמלה המגיעה לו. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת האפליה - המערער בפרשה שלפנינו הורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים ביחס למסכת אירועים הקשורה לשתי חברות שונות, בעוד שבפרשה האחרת הורשע המערער לאחר מעידה חד פעמית. ההבדל במספר האירועים המיוחסים לנאשם אינו כמותי בלבד. הכמות הופכת לאיכות ומעידה על שיטה. אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער אינם חורגים באופן מהותי מאמצעי המשמעת שמקובל להטיל במקרים מעין אלה. אמצעי המשמעת בהליך המשמעתי, אף שמבחינתו של עובד המדינה כמוהו כעונש, לא נועד להעניש, אלא, בעיקר, להגן על התפקוד הראוי ועל התדמית הנאותה של השירות הציבורי. מן הבחינה של תכלית זאת, כאשר עובד המדינה מורשע בפלילים, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, בגין מסכת של אירועים שונים העולים כדי שיטה, תוך פגיעה חמורה באמון שניתן בו, פיטורים משירות המדינה הם אמצעי ההולם את התכלית של חוק המשמעת.
ג. ביה"ד התחשב בנסיבות האישיות של המערער, ונמנע מלפגוע בזכות לגמלה, אותה קנה לעצמו בשנות עבודתו בשירות המדינה. אכן, השנים בהן הושעה המערער מעבודתו אינן מובאות בחשבון לצורך חישוב הגמלה לה הוא זכאי. אך זוהי מצוות החוק. גם אם הפגיעה במערער קשה, לרבות הפגיעה הכלכלית, אין היא חורגת מן המידה הראויה בהתחשב בנסיבות המקרה ובתכלית החוק.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' חנה ברוכי למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 23.10.00).
רע"א 8864/99 - ליאת אנקווה ואח' נגד מעוז חברה לביטוח בע"מ
*ביטול פס"ד שניתן בישיבה שנועדה לדיון בבקשת ביניים ולא בתביעה גופה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל פס"ד שניתן על ידו בהמרצת פתיחה. הטעם לבקשת הביטול נשען על הטענה, כי הישיבה בה ניתן פסה"ד נקבעה לדיון בבקשת ביניים לעיכוב ביצוע פינוי דירה בהליכי הוצאה לפועל ולא לדיון בהמרצת הפתיחה גופה. בימ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבה וביטל את פסק דינו. הוא השתית את החלטת הביטול על שני אלה: האחד - על הקביעה העובדתית כי בהזמנה לדיון שנשלחה לצדדים צויין כי מדובר בבקשת ביניים ולא בהליך התובענה עצמו; והשני - על התפיסה המשפטית כי נתונה לביהמ"ש סמכות טבועה לבטל פס"ד שנתן, בנסיבות מתאימות, וכי מציאות הדברים כפי שארעה כאן הולמת הפעלת סמכות כזו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההזמנה לדיון שנשלחה לצדדים אכן התייחסה להליך הביניים. מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסויים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף ביהמ"ש כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו. בנסיבות אלה לא נכנס ביהמ"ש לבחינה האם ההחלטה נכונה וצודקת לגופה, ואין הביטול נתון לשיקול דעתו אלא עליו לבטלה כדי להבטיח הליך דיוני תקין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 29.10.00).
ע.א. 4178/00 - מאיר סרגובי, עו"ד נגד עו"ד מאיר סילברסטון ואח'
*את מועדי הגשת הליכים משפטיים יש למנות לפי הלוח הכללי ולא לפי הלוח העברי (טענה של המשיב שיש למנות את מועדי הגשת הליכים מסויימים לפי הלוח העברי - הטענה נדחתה).
ביום 13.4.00 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים. פסה"ד הומצא למשיב ביום 17.4.00. המשיב הגיש ערעור על פס"ד זה ביום 11.6.00. המבקש עתר בכתב למחיקת הערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו. המשיב טוען כי לא איחר בהגשת הערעור. המבקש טוען כי מרוץ הימים להגשת הערעור הושהה למשך 7 ימים, בין יום י"ד בניסן לבין יום כ' בניסן, הם ימים 19.4.00 ועד 25.4.00. על כן, היה על המשיב להגיש את ערעורו ביום 8.6.00. המשיב טוען אחרת. לשיטתו, "היום העברי מתחיל סמוך לתום תפילת מנחה עם שקיעת השמש ועל כן מתחיל בשעות המשתנות כפי שמשתנות השעות של שקיעת השמש". על כן, לצורך ספירת המועדים "פגרת הפסח התחילה ביום 18.4.00 שהוא בחלקו י"ד בניסן". פסה"ד הומצא ביום 17.4.00. ספירת הימים מתחילה למחרת. הואיל ויום י"ד בניסן נפל בחלקו ביום 18.4.00 "אזי מתחילים בספירת המועד להגשת הערעור מיום 27.4.00". טענת המשיב נדחתה.
המונח "יום" הוגדר בחוק הפרשנות. נקבע כי יום הוא "התקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". הגדרה זו לוכדת בחובה את חישובי הימים, בין שהם נעשים לפי הלוח הגרגוריאני ובין שהם נעשים לפי הלוח העברי. בשולי תגובתו ציין המשיב כי "מטעמי זהירות מוגשת, ביחד לתגובה זו, בקשה להארכת מועד". בקשה זו הועברה בנפרד לתגובת הצדדים.
(בפני: הרשם אוקון. המערער לעצמו. 3.10.00).
בש"פ 7703/00 - מדינת ישראל נגד ג'ון חרר
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב ושנים מחבריו עקבו מספר ימים אחרי חלפן כספים ולסופו של אותו מעקב תפסו את החלפן וכלאו אותו בארגז רכב. בהמשך הדרך קשרו הנאשמים את ידיו ואת רגליו של החלפן, הדביקו נייר דבק על פיו, וכיסו את ראשו בציפית של כרית. הם היכו את החלפן בכל חלקי גופו, גרמו לו לדימומים ולשברים וגנבו ממנו סך של כ-130 אלף ש"ח. בסוף השליכו אותו כשהוא כפות, למזבלה ליד תל אביב והוא נפטר כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים. המשיב וחבריו הואשמו בעבירת רצח ועבירות נוספות וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עם תום 9 חדשים מבקשת המדינה הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
אין ספק כי העבירה מצדיקה לכאורה הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. ואולם אין די בחומרתה של עבירה כשלעצמה, ויש לבחון ולבדוק מה אירע במהלך תשעה החודשים מאז הגשת כתב האישום. מסתבר כי עד הנה לא הוחל כלל בשמיעת ההוכחות. במהלך 9 חודשים התגלגל התיק משופט לשופט ומהרכב להרכב, והתזכורות נאספו זו על גבי זו. לאחר עבור כשמונה חודשים נמצא הרכב שהתיק נקבע לשמיעה לפניו, ובאותו מועד נקבעו ששה מועדים לשמיעת ההוכחות, בחודשים נובמבר ודצמבר. התיאור האמור תיאור מדכא הוא, ואולם בסוף כל הסופות מדובר בעבירה קשה מכל קשה, עבירה שהמבצעים אותה - לאחר תכנון מדוקדק - אנשים חסרי מעצורים הם שחיי הזולת אינם נחשבים בעיניהם. אנשים מעין אלה ראוי להגן על החברה מפניהם. לפיכך יוארך המעצר ב-90 יום.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 27.10.00).
דנ"פ 6654/00 - עמוס רומנו ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף בשאלה אם מכונות משחק שניתן לזכות בהן בנקודות, שנרכשות בכסף, בלי אפשרות להמירן לכסף, מהוות משחק אסור (העתירה נדחתה).
העותרים מפעילים מועדון משחקים בו מוצבות, בין היתר, מכונות הימורים שההימור בהן הוא על "נקודות". המשתתף רוכש בכסף כמות מסויימת של נקודות. הוא "מהמר" על נקודות אלו באחת המכונות. "זכייה" מקנה לו נקודות נוספות - המאפשרות לו להמשיך ולשחק. הנקודות אינן ניתנות להמרה חוזרת בכסף. הזוכה רשאי להמשיך ולשחק בהן לאלתר, או לקבל זיכוי שיאפשר לו לשוב ולשחק עד שיפסיד את כל הנקודות שבידו. כנגד העותרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניהול והחזקה של מקום משחקים אסורים. בימ"ש השלום זיכה את העותרים בקבעו כי הזכיה בנקודות אינה "שווה כסף" או "טובת הנאה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי הנקודות באות בגדרם של "שווה כסף או טובת הנאה...". העותרים קיבלו רשות לערער לביהמ"ש העליון והערעור נדחה. דעת הרוב היתה כי הנקודות הן אכן "שווה כסף" ולמצער - הן מקנות "טובת הנאה" ולפיכך מהווים המשחקים במועדון "משחק אסור". שופטת המיעוט סברה כי אין לומר שחוק העונשין נועד כנגד המשחקים שמנהלים העותרים. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בחינה של פסקי הדין עליהם מסתמכים העותרים אינה מגלה הלכה העומדת בסתירה לאמור בפסה"ד נשוא העתירה. הטענות כנגד נכונותה וצדקתה של הלכת הרוב הן טענות ערעוריות במהותן שאינן יוצרות עילה לדיון נוסף. שלש ערכאות נדרשו לטענותיהם של העותרים. הם מיצו את זכות הטיעון שלהם. פרשנותו (המילולית והתכליתית) של סעיף המשחקים האסורים לובנה באריכות. השלכותיה של פרשנות זו הן מוגבלות בהיקפן ואין בהן כדי להצדיק קיום דיון רביעי בפני הרכב של חמשה שופטים או יותר.
(בפני: השופט אור. עו"ד אבי אודיז לעותרים. 12.10.00).
בש"פ 7549/00 - רפאל אלבז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הדחת קטינים לסמים וסחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עומד לדין לפני בימ"ש השלום במיגוון עבירות סמים. ארבע עבירות של הדחת קטין לשימוש בסמים; ארבע עבירות של הספקת סמים; ניסיון להדחת קטין לשימוש בסמים; סחר בסמים; ושתי עבירות של שימוש בסמים. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה ערר שהוגש לו על החלטת המעצר. הערר נדחה.
אין ספק כי הוכחה עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים - והרי העבירה בה הוא מואשם מעלה חזקת מסוכנות כהוראת סעיף 21 לחסד"פ. ואולם אין צורך להידרש לחזקת המסוכנות עליה הורה החוק, שהרי מסוכנותו של העורר בולטת עד שאין להשחית עליה, מילים. שירות המבחן למבוגרים ממליץ, אמנם, כי ביהמ"ש יורה על חלופת מעצר לעורר, וזאת קובע הוא, בלשונו, "לאחר התלבטות". ברם, תסקיר המעצר לוקה בחסר, ולו משום שאין בו התמודדות של ממש, לא עם סוג האישומים שהעורר עומד עליהם לדין ולא עם עברו הפלילי. סעיף 21א(ב) לחוק המעצרים מורה כי "תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם". שומה עליו על קצין המבחן לעמוד - מי בהרחבה מי בקיצור - על העבירות שנאשם פלוני עומד עליהן לדין ועל עברו של הנאשם. אכן, יכול ורשאי קצין מבחן להגיע לכלל מסקנה כי למרות האשמות והעבר הפלילי, ראוי להורות על חלופת מעצר. ואולם להתמודד עם
שאלה זו - חייב הוא. גם בטענת אפליה לעומת אחר שהואשם באותן עבירות אין ממש בהתחשב בשוני שבין המעורבות של השנים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 30.10.00).
בש"פ 7464/00 - אגרונוב רחים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה. בימ"ש השלום ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו והערר נדחה.
בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, מסוכנותו של הנאשם אף על פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות. מעשים כאלה מטילים מורא נורא על הקורבן, שכל ימיו ולילותיו מתיירא הוא מכל עלה נדף, כל עוד מתהלך המאיים חופשי בין הבריות ואינו כלוא בבית הסוהר. מעשים כאלה פוגעים בסדרי החברה ומאיימים על שלומו ובטחונו של הציבור. יש להגן על הקרבנות ועל הציבור ע"י כליאתו של העבריין בבית הסוהר ואין לנהוג עמו במידת הרחמים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד בן יהודה בן לעורר, עו"ד גב' מטר למשיבה. 29.10.00).
בג"צ 98+3267/97/715 - אמנון רובינשטיין ואח' נגד שר הבטחון
*הארכת ההשעייה של הצהרת הבטלות של פטור בני ישיבות מגיוס (בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות של ההסדר לפטור בני ישיבות מגיוס לצה"ל - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביום 9.12.98 ניתן פס"ד הקובע כי ההסדר הנוהג, על פיו דוחה שר הבטחון את שירותם של בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם", אינו כדין, וכי הסמכות לקבוע הסדר בעניין זה מצוייה בידי הכנסת. עם זאת, הורה בג"צ כי תוצאת החלטתו לא תכנס מיד לתוקפה, ונקבעה תקופת השעיה של 12 חודשים מיום מתן פסה"ד, כדי לאפשר לרשויות המוסמכות לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה. מועד תום תקופת ההשעיה נקבע ליום 9.12.99. מאז נדחה המועד פעם לששה חדשים ושוב ל-3 חדשים ועתה מתבקשת הארכה נוספת של 4 חדשים. הבקשה נתקבלה בחלקה והוחלט על השעיה נוספת של 3 חדשים.
מטבע הדברים, השעיה של הכרזה על אי חוקיות של פעולה של רשות ציבורית חייבת להיות פעולה חריגה המוגבלת בזמן. אסור לה להשעיה להפוך את קערת אי החוקיות על פיה. אסור לה ליהפך לעניין שבשיגרה. הרשות הציבורית הנוגעת בדבר חייבת לפעול בכל המהירות האפשרית כדי לתקן את הדרוש תיקון. הארכת ההשעיה - בוודאי כך בהארכה שלישית - חייבת להינתן רק כאשר קיימים טעמים מיוחדים לכך, ורק אם שוכנע ביהמ"ש כי נעשה כל שניתן לעשות, ובמהירות הראויה, כדי להימנע מהצורך בהשעיה. על רקע זה נבחנה הבקשה וניתן משקל מיוחד לעובדה שעניין לנו בהליך המתקיים בפני הכנסת. באופן חריג ויוצא דופן נענה ביהמ"ש הפעם בחיוב לבקשתו של המשיב כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש ואנגלרד. עוה"ד רענן הר זהב, ליאור כץ, גב' ציפי נגל-אדלשטיין ויהודה רסלר לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 7.9.00).