ע.א. 9191/00 - ונטורה תקשורת... בע"מ נגד סרטי הים האדום בע"מ
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהצעת פשרה שהעלה השופט(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת, התקינה אתר אינטרנט עבור המשיבה. האתר קרס ונסגר. המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תביעה על סך 96,000 ש"ח נגד המערערת. התקיים דיון בקדם משפט בפני השופטת ינון, ובמהלך הדיון הציעה השופטת לצדדים כי יקבלו הסכם פשרה. המשיבה קיבלה את ההצעה. המערערת דחתה את ההצעה. נקבע מועד לישיבת הוכחות בפני השופט מור. במועד שמיעת ההוכחות ביקשה המערערת כי השופט מור יפסול את עצמו מלהמשיך לדון בעניינה. לטענתה פנה השופט אל ב"כ ואמר כי הוא "ילמד את הדברים בדרך קשה" וכי משלא קיבלה המערערת את הצעת הפשרה שהוצעה על ידי השופטת ינון "התיק הזה ייגמר הרבה יותר גרוע". אמירות אלה לא מצאו את ביטויין בפרוטוקול. כן מצביע ב"כ המערערת על יחס עויין, לטענתו, של השופט כלפיו בניהול הישיבה. על בסיס זה ביקשה המערערת כי השופט יפסול עצמו והשופט דחה את הבקשה. משהוגש ערעור על ההחלטה נתבקש השופט להמציא את הערותיו. השופט הבהיר כי ההתבטאויות המיוחסות לו צוטטו שלא כהלכה. הוא מציין כי אכן ניסה להניע את הצדדים להגיע להסכם פשרה. הוא גם פנה אל ב"כ המערערת והצביע על הסיכונים שבהעדפת הליך שיפוטי רגיל אשר תוצאותיו עלולות להיות קשות יותר מבחינתה. אך הוסיף כי בשלב זה של ההליך הוא טרם גיבש דעה באשר לתוצאותיו. הערעור נדחה.
ב. העובדה כי ביהמ"ש ניסה להניע את הצדדים לקבל הצעת פשרה תוך שהוא מבהיר את היתרונות שבהעדפתה על פני צעידה בנתיב של הליך שיפוטי רגיל, שתוצאותיו, מטבע הדברים, אינן ידועות, אין בה כדי לבסס חשש אובייקטיבי כנדרש. גם העובדה שביהמ"ש סבור כי אחד מן הצדדים מצוי, מבחינה משפטית, בנקודת פתיחה עדיפה על זו של הצד שכנגד איננה יכולה לבסס עילת פסלות. מקצועיותו של ביהמ"ש היא המאפשרת לו להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראוייה. רק בנסיבות בהן ברור כי ביהמ"ש מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו "נעולה" יש מקום להורות על פסילתו. גם טענות המערערת באשר להתבטאויות עויינות של ביהמ"ש דינן להידחות. אכן, האמרות המיוחסות לביהמ"ש ע"י המערערת עלולות היו, לכאורה, לעורר חשש למשוא פנים. אך ביהמ"ש מציין כי הציטוטים המיוחסים לו אינם מדוייקים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק גולדברג למערערת. 21.2.01).
רע"א 2071/00 - פקיד שומה ת"א נגד יורם אינגביר
*סירוב להטיל עיקול על דירה הרשומה ע"ש אשתו של החייב(הבקשה נדחתה).
א. המבקש ביקש להטיל עיקול, לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, על ארבעה נכסים של המשיב ובכללם דירה, הרשומה ע"ש אשתו של המשיב (להלן: הדירה) ומכונית, הרשומה על שם בנו של המשיב (להלן: המכונית). ביהמ"ש נענה לבקשה לגבי שניים מן הנכסים אך לא לגבי הדירה והמכונית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 194 לפקודה מתיר למבקש להטיל עיקול על רכושו של הנישום, ובוודאי לא על רכושם של אחרים. המכונית והדירה רשומים בשמותיהם של אחרים, ולכן נדרש המבקש להוכיח כי על אף החזקה אותה מקים הרישום, שייכים נכסים אלו למשיב. המבקש לא עמד בחובת ההוכחה.
ג. לחילופין טוען המבקש כי ביהמ"ש צריך היה לצוות על עיקול הדירה בשל חזקת השיתוף המתקיימת בין המשיב לאשתו, אשר על שמה רשומה הדירה. לדעת המבקש יש לצוות על עיקול הדירה בשל שתי מסקנות אותן הוא גוזר מחזקת השיתוף: שותפותו של המשיב בבעלות על הדירה, ושותפותה של אשת המשיב בחובותיו. ברם, משהועברה הדירה במתנה לאשה, ובהיעדר הוכחה מספקת מצד המבקש לטענה כי אין להתחשב בבעלות הרשומה, פג כוחה של חזקת השיתוף בדירה. כמו כן האשה לא צורפה כמשיבה, ואף
לא העידה בפני ביהמ"ש, ובנסיבות אלה צדק ביהמ"ש שאין להורות על עיקול רכושה. ובאשר לטענה בדבר השיתוף בחובות - הרי כל עוד ההנחה היא כי הדירה שייכת, במלואה, לאשת המשיב, אין בטענה זו כדי לסייע למבקש. אפילו היה ביהמ"ש מכריע כי אשת המשיב שותפה לחובותיו לפקיד השומה, אין די בכך כדי להטיל עיקול על רכושה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יעקב גולדמן למשיב).
ע.פ. 286/01 - גבריאל לידני נגד מדינת ישראל
*פסילת שופט שישב בתיקים פלילים אחרים של הנאשם ונחשף לעברו הפלילי תוך דחיית קו הגנתו הדומה לקו ההגנה בתיק נשוא הערעור(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה ועבירות של מעשה מגונה בכח. לאחר הקראת כתב האישום הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. המערער ציין, כי השופט ישב בדין בהליכים פלילים אחרים בהם הורשע ואף נגזר דינו וביהמ"ש קבע ממצאי מהימנות בהליכים האמורים. עוד טען המערער כי בהליכים קודמים שלו נחשף ביהמ"ש לעובדה כי הוא נוהג להשתמש בסם ולעובדה כי הוא בעל עבר פלילי הכולל עבירות סמים ואלימות. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי העובדות האמורות אינן עולות כדי עילת פסלות. הערעור נתקבל.
ב. אכן, לא בנקל מורה ביהמ"ש העליון על פסלות שופט. חובה על הטוען לפסילתו של ביהמ"ש להראות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי. כך, למשל, עצם העובדה כי ביהמ"ש ישב בדין בעניין אחר של המבקש, איננה יכולה, לכשעצמה, לבסס עילת פסלות. אולם לעיתים נדירות, הצטרפותן של מספר נסיבות עשוייה להוביל למסקנה כי יש מקום להעברת הדיון בפני מותב אחר. כזה הוא המקרה דנן.
ג. השופט ישב בתיקים פליליים אחרים של המערער ונחשף לעברו הפלילי תוך שהוא דוחה את גירסאותיו. הוא הרשיעו בדין ודחה את קו ההגנה שלו הדומה בעיקרו לקו ההגנה בהליך הנוכחי, אשר, כפי הנראה, יוכרע במידה רבה על בסיס שקילת מהימנותו של המערער אל מול מהימנות עדות התביעה. בנסיבות חריגות מעין אלה, ביניהן קו הגנתו של המערער הדומה בכל שלשת ההליכים והטלת הספק באמינות גרסאותיו ע"י השופט בשני ההליכים הקודמים - נראה כי "אין זה ראוי להעמיד את השופט בפני המבחן, שכן לא ייראה, בעיני הקהיליה הישראלית, כי נעשה משפט צדק". בנסיבות מיוחדות מאוד יש לחשוש גם למראית פני הצדק על אף שמקצועיותו של השופט איננה מוטלת בספק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אליהו בניה למערער, עו"ד גב' יעל פרסמן למשיבה. 4.2.01).
ע.פ. 621/01 - מדינת ישראל נגד חמדאן דרוויש
*סירוב למסור מידע חסוי לנאשם וזיכויו כתוצאה מכך(הערעור נדחה).
א. המשיב הואשם בעבירות רצח, נסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, הצתה והיזק בזדון שנעברו במסגרת ריב חמולות. חומר הראיות שנאסף נגד המשיב הושתת על דברי אדם בשם עותמאן, שמסר בהודעתו במשטרה, כי המשיב הודה בפניו בהשתתפות במעשים הפליליים המיוחסים לו. עותמאן אף הסכים להעיד נגד המשיב בביהמ"ש ולסייע למשטרה כמדובב. שיחות שנערכו כאשר השניים היו כלואים באותו תא מעצר הוקלטו. המשיב עצמו הכחיש בחקירתו במשטרה כי נטל חלק במעשים שיוחסו לו, וניסה ליישב את גירסתו זו עם דבריו לעותמאן. מנגד הגיע לידי המשטרה מידע ממקורות חסויים, שבגידרו לא הוזכר שמו של המשיב כמי שרצח את המנוח, אלא הוזכרו כמבצעי הרצח, בין היתר, שניים שעל פי כתב האישום היו שותפיו לעבירות של המשיב. על חומר זה הוצאה תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. במסגרת פרשת התביעה חזר בו עותמאן מדברים שמסר במשטרה, והודעותיו הוגשו כראייה מכח סעיף 10א לפקודה.
ב. הסניגור עתר להסרת החסיון ממידע המצביע על אנשים אחרים כעל מבצעי רצח המנוח. המדינה החליטה לגלות את המידע, מבלי לחשוף את מקורות המידע. אלא שהסניגור עתר להסרת החיסיון שהוטל על זהות מקורות המידע (להלן: מוסרי הידיעות), וזאת על מנת שיתאפשר להזמינם כעדי הגנה. לכך התנגדה התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה להסרת החסיון במובן זה שאיפשר לסניגורו של המשיב להזמין את מוסרי הידיעות לעדות באופן שלא יחשוף את זהותם. המדינה, שסברה כי העדת מוסרי הידיעות תפגע חמורות באינטרס הציבור, ובאין אפשרות לערער על החלטת הביניים שהתירה את העדתם של מוסרי הידיעות, חזרה בה המדינה מן האישום כנגד המשיב, ובכך הביאה - כמתחייב על פי דין - לזיכויו.
ג. החזרה מן האישום היתה במטרה לטעון, בגדר ערעור על פסה"ד, גם כנגד ההחלטה המתירה את העדת מוסרי הידיעות. המדינה טענה בערעורה כי ביהמ"ש המחוזי לא איזן בהחלטתו בין האינטרס הציבורי, שעשוי להיפגע פגיעה חמורה כתוצאה מהעדת מוסרי הידיעות לבין חיוניותו של המידע להגנת המשיב. לעניין זה טענת המדינה כי העדת מוסרי הידיעות מקימה חשש לפגיעה בהם, וביכולת המשטרה לקבל מידע מודיעיני בעתיד. אשר לחיוניות העדות להגנת המשיב טענה המדינה, כי כתב האישום מייחס את הרצח למספר אנשים וכי אין במידע האמור, שלא נמסר מפי עד ראייה לרצח, כדי להטיל ספק בהשתתפות המשיב עצמו במעשה, כפי שעולה מן הדבר שמסר הוא עצמו לעותמאן. הערעור נדחה.
ד. סעיף 45 לפקודת הראיות קובע כי אין לגלות ראייה חסוייה "אלא אם מצא ביהמ"ש הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". בגדר האיזון גובר איפוא האינטרס של עשיית צדק, על האינטרס הציבורי, ואפילו הוא חשוב. במקרה כזה על התביעה להחליט אם האינטרס הציבורי חשוב מהרשעת הנאשם, שאז תחזור בה מן האישום ויזוכה הנאשם. ביהמ"ש יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסוייה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי - על פי קנה מידה אובייקטיבי - לעורר ספק סביר באשמת הנאשם.
ה. מתוך עיון במידע החסוי בענייננו, עולה כי לדבריהם של מוסרי הידיעות יש משקל ראייתי של ממש. על פי תוכנו, המידע שמסרו מצביע על אנשים אחרים כרוצחים. דברים אלה, על פי ציפייתו הסבירה של המשיב, עשויים להטיל ספק סביר באשמתו ולהביא לזיכויו. על פני הדברים, דברי מוסרי הידיעות סותרים את הודאת המשיב, ובכך די כדי להעלות ספק סביר באשמתו. מכיוון שכך, הצורך בהעדתם של מוסרי הידיעות גובר על האינטרס הציבורי החשוב שבאי העדתם ומן הראוי להורות על הסרת החיסיון. לנוכח עמדת המדינה כי במקרה כזה מעדיפה היא את זיכויו של המשיב על פני העדתם של מוסרי הידיעות, אין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 11.2.01).
רע"א 6401/00 - לה נסיונל חברה לביטוח נגד עומר סאלח
*מותר להציג חוות דעת של מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתביעה אחרת נשוא אותה תאונה, בפני מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתובענה נשוא הערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בעקבות תאונת דרכים הגיש המערער שתי תביעות נפרדות: האחת, נגד המערערת מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים), והשניה נגד חברת הביטוח שהוציאה פוליסת ביטוח תאונות אישיות, על פי חוק חוזה הביטוח, (להלן: חוק הביטוח). בכל אחת מן התביעות, מינה ביהמ"ש מומחים רפואיים. בתביעה שהוגשה לפי חוק הפיצויים מונה הפסיכיאטר ד"ר וייל, אשר קבע למשיב %10 נכות פסיכיאטרית לצמיתות בתחום זה ואילו בתביעה שהוגשה לפי חוק הביטוח מונה הפסיכיאטר ד"ר טל, אשר קבע למשיב %20 נכות פסיכיאטרית לצמיתות. במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר וייל, במסגרת ההליך לפי חוק הפיצויים, ביקש ב"כ המשיב לעמת את ד"ר וייל עם חוות הדעת של ד"ר טל. ב"כ המערערת התנגד לבקשה. בימ"ש השלום קיבל
את ההתנגדות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. בתביעה המובאת על פי חוק הפיצויים, אין החוק מתיר להציג בפני מומחה ממונה מטעם ביהמ"ש, חוות דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים. שני טעמים מרכזיים לכלל זה: האחד, תכלית ההסדר שבחוק, שנועד להפסיק את המרוץ להשגת חוות דעת "פרטיות", ולהגשתן; והטעם השני הוא, כי "יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי, נייטרלי ומבלי להיות מולעט בחומר חד צדדי ומושפע מחוות דעת חד צדדית". שני הטעמים אינם מתקיימים מקום בו מבקשים להציג בפני מומחה שנתמנה על ידי ביהמ"ש, חוות דעת של מומחה אחר שנתמנה אף הוא ע"י ביהמ"ש, בין אם מבקשים להציגה לו בטרם הכין את חוות דעתו ובין אם מבקשים להציגה לו במסגרת חקירתו. ביהמ"ש העליון קבע לא אחת, כי ניתן להציג בפני מומחה ממונה, חוות דעת של מומחים ממונים אחרים שנתמנו באותו משפט עצמו, בין אם באותו תחום ובין אם בתחומים אחרים.
ג. אכן, המקרה שלפנינו שונה מהמקרים הנזכרים לעיל, שכן כאן מתבקשת במהלך חקירת המומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתיק מסויים, הצגת חוות דעתו של מומחה ממונה אחר, שנתמנה בתיק אחר, הגם ששני המומחים הם מומחים באותו תחום (פסיכיאטריה) והם חיוו דעתם באשר לאחוזי נכותו של אותו נפגע כתוצאה מאותה תאונה. אך אין מניעה להרשות זאת וכעניין שבמדיניות ראוי להרשות זאת. הפער בין חוות הדעת של שני המומחים באותו תחום, הקובעים נכות בגין אותה תאונה, מצדיק בירור ע"י הצגה למומחה הנחקר את חוות הדעת של המומחה האחר. בהצגת חוות הדעת, או שאלות על סמך חוות הדעת ומתוכה, למומחה הנחקר, יש כדי להביא להבהרה של נושא הנכות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 20.2.01).
ע.פ. 9519/00 - מוחמד תורק נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה שהתבססה על טענה כי ביהמ"ש נחשף לחומר ראיות כאשר דן בשאלת קבילותו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות של פריצה לבנק וגניבת תכולת כספות הבנק. אישומים באותו עניין הוגשו גם נגד נאשמים נוספים, ובהליכים הנפרדים מעניינו של המערער. כך, בבימ"ש השלום נשפט בנו של המערער (להלן: הבן). הבן לכאורה הפליל את עצמו ואת שאר הנאשמים, בדברים שאמר למדובב משטרתי בתא המעצר. לפיכך, זומן להעיד כעד התביעה העיקרי במשפטו של המערער. הבן נעלם והתביעה ביקשה להגיש את הקלטות של השיחות בין הבן לבין המדובב כראייה לפי הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. לאחר דיון החליט תחילה ביהמ"ש להיענות לבקשה, אך לאחר שהגיע מכתב מהבן כי לא נעלם כתוצאה מהפעלת אמצעי פסול, אלא מפחד הישיבה בכלא, החליט ביהמ"ש כי לא הוכח קיומו של אמצעי פסול, וביטל את החלטתו הקודמת. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענתו, כאשר דן ביהמ"ש בשאלת הקבילות, נחשף לחומר ראיות, שקבע לבסוף שאינו קביל. ביהמ"ש דחה את טענת הפסלות והערעור נדחה.
ב. במסגרת ניהול המשפט נחשף ביהמ"ש לא אחת לראיות בלתי קבילות, ולו בשל העובדה שנדרש הוא לדון בשאלת הקבילות עצמה. במקרים מעין אלה, כך נפסק, "אין מנוס מחשיפת ביהמ"ש לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות... קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט". כך נפסק כי אין בידיעתו של שופט על עבר פלילי של הנאשם, בשל העובדה ששפט את אותו נאשם עצמו בהליך קודם, כדי להביא לפסילתו. עם זאת, בנסיבות מיוחדות יהיה בהיחשפותו של ביהמ"ש לראיות בלתי קבילות, כדי ליצור חשש ממשי כי היחשפות זאת תביא ל"נעילת דעתו" של ביהמ"ש לתוצאות ההליך. כך, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף
השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. נסיבות מיוחדות מעין אלה אין במקרה דנא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' הדס פורר-גפני למשיבה. 1.2.01).
על"ע 1691/00 - נסים כהן נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*ניתן לערער על החלטת לשכת עוה"ד שלא להכיר בהתמחות ולא לפנות לבג"צ. *ביטול פסילת התמחות כאשר המתמחה עבד בתקופת ההתמחות ללא אישור הלשכה(הערעור נתקבל).
א. ביום 1.3.98 החל המערער - אז בן 41 ואב לשני ילדים - את התמחותו אצל עורכת דין (להלן: המאמנת). במקביל עבד המערער כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית זכרון יעקב. הוא עשה זאת מבלי שקיבל היתר לכך מלשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה), כנדרש בסעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות) (להלן: הכללים). המערער גם לא סיפר למאמנת על עבודתו האחרת, הוא לא נעדר ממקום התמחותו במועדים שקבעו ביניהם, ועסק בהתמחות במשך 36 שעות בשבוע לפחות, בהתאם למינימום שנקבע בכללים. בחלוף תקופת ההתמחות הגישה המאמנת דו"ח על התמחותו של המערער אצלה, ואישרה את התמחותו בשעות הנדרשות. על יסוד דיווח זה אישרה הלשכה כי המערער סיים את התמחותו ביום 1.3.99, וכי הוא זכאי "להיכלל ברשימת המועמדים להתקבל כחברים חדשים בלשכה במועד מאי 99". כחודשיים לאחר שנתקבל אישור הלשכה עמד המערער בהצלחה בבחינות ההתמחות בכתב ובעל פה.
ב. ביני לביני נתקבל בלשכה שגר פקס, הכולל קטע מידיעה שהופיעה במקומון המתפרסם בזכרון יעקב, שבו נכתב כי במהלך תקופת התמחותו עבד המערער במועצה המקומית זכרון יעקב במשרה מלאה כמנהל מחלקת החינוך, ככל הנראה ללא קבלת היתר מן הלשכה. אז הודע למערער - יום לפני מועד טקס קבלת החברים החדשים - כי לא יוענק לו רשיון לעריכת דין. לאחר דין ודברים הוחלט לאפשר למערער להשתתף בטקס קבלת רשיון עריכת הדין, בתנאי שיחתום על התחייבות להחזיר את הרשיון שיוענק לו בתוך שלשה ימים, וכן להמשיך ולהתמחות ככל שיידרש ממנו. המערער חתם על ההתחייבות, החזיר את רשיונו לאחר הטקס, ועניינו בא בפני ועדת ההתמחות של הלשכה. הוועדה המליצה להעמיד את המערער לדין משמעתי, להימנע מלתת לו רשיון לעריכת דין, לפסול את מחצית תקופת התמחותו. המערער פנה לוועד המרכזי של הלשכה, והוועד החליט לפסול מחצית מתקופת ההתמחות של המערער ולחייבו לעבור מחדש את בחינות ההתמחות. הוטל על ועדת האתיקה של הלשכה לבחון את האפשרות לפתוח בהליכים משמעתיים כנגד המאמנת. זו פנתה ללשכה, וחזרה והסבירה כי לא ידעה על עבודתו הקבועה של המערער, וכי הלה "ביצע את התמחותו על הצד הטוב ביותר, הרבה מעבר לשעות עליהן הוסכם ודווח". הסברה של המאמנת התקבל, והודע למאמנת שהוחלט לסיים את הטיפול בעניינה. המערער הגיש לביהמ"ש העליון ערעור על ההחלטה שלא לקבלו כחבר בלשכה וערעורו נתקבל.
ג. השופטת דורנר: הלשכה טוענת כי לא קיימת זכות ערעור על החלטתה שלא להכיר בתקופת ההתמחות וכי נגד ההחלטה יש לפנות לבג"צ. טענה זו אין לקבל. סעיף 45 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: "החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה, תודיע לו את נימוקיה בכתב והמועמד רשאי לערער על סירובה לפני ביהמ"ש העליון...". הערעור שהגיש המערער הופנה כנגד סירוב הלשכה לקבל אותו כחבר בה, וממילא הוא בגדר סעיף 45 לחוק. בגדר ערעורו זה טען המערער כנגד העילה שבשלה סורב, היינו, הדרישות לביצוע התמחות נוספת ולעמידה מחדש בבחינות ההתמחות. בכך שייתכן כי עילות אלה היו עשויות לשמש יסוד גם לעתירה לבג"צ אין כדי להשמיט את הקרקע מתחת הליך הערעור לפי סעיף 45. ההיפך הוא הנכון. ככלל, בג"צ לא ידון בעתירה כאשר קיימים סעדים חלופיים, וביניהם, בראש וראשונה, ערעור.
ד. בסעיף 38(א) לחוק נקבע כי "בתום תקופת ההתמחות על המועמד... להיבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים...". כלל 9 לכללים, קובע כי "הלשכה רשאית שלא להביא בחשבון תקופת התמחותו את התקופה בה עבד המתמחה כאמור ללא היתר הלשכה, או
את מקצתה". בעוד שהתנאים להכרה בהתמחות הם קונסטיטוטיביים ואין להכיר בהתמחות אם תנאי מן התנאים לא התקיים, הרי שהדרישה לפי כלל 9 לכללים אינה יסוד מיסודות ההתמחות, אלא ללשכה שיקול דעת שלא להביא בחשבון תקופת התמחות שבה מתמחה עבד בניגוד לכלל, או חלק מתקופה זאת. התמחות העומדת בשורת התנאים הקונסטיטוטיביים שנקבעו, כגון התמחות אצל "מאמן" במשך 36 שעות בשבוע לפחות, נותרת בתקפה גם אם המתמחה עבד במהלכה בעבודה קבועה אחרת בלא היתר. זאת, כל עוד לא החליטה הלשכה לפסול את תקופת ההתמחות, כולה או מקצתה.
ה. במקרה שלפנינו, ההחלטה על פסילת מחצית מתקופת התמחותו של המערער נתקבלה למעלה משבעה חודשים לאחר תום תקופת ההתמחות, וכחמישה חודשים לאחר שהמערער עמד בבחינות ההתמחות. ההתמחות עצמה עמדה בתנאים הקבועים בחוק ובכללים. הסברי המאמנת סיפקו את הלשכה, ומדיווחי המאמנת אף עלה, כי התמחותו של המערער היתה ראוייה מבחינה מקצועית. לא נמצא פגם כלשהו בעמידתו של המערער במבחני ההתמחות. על רקע תשתית ראייתית זו המסקנה היא, כי המערער עמד בבחינות ההתמחות "בתום תקופת ההתמחות", כנדרש בסעיף 38(א) לחוק. דרישה לעמוד מחדש בבחינות ההתמחות אינה יכולה להיות מוטלת ע"י רשות מרשויות הלשכה כסנקציה, להוציא ביטול בחינה ע"י בי"ד משמעתי בשל פגיעה בטוהר הבחינות. בעניין זה צודק המערער בטענתו, כי הדרך היחידה להענישו על הפרת כלל 9 לכללים היא ע"י העמדתו לדין משמעתי. על כן יש לחייב את הלשכה להעניק למערער רשיון לעריכת דין בכפיפות לסיום תקופת ההתמחות הנוספת שהוטלה עליו.
ו. המשנה לנשיא ש. לוין: המטרה התחיקתית של כלל 9 היתה לפקח על ביצוע התמחות נאותה ע"י המתמחה. אם הוכח שהתמחותו של המתמחה לא נפגעה ע"י עבודה נוספת שעשה, יהיה זה שימוש בלתי ראוי בשיקול דעתה של הלשכה לפסול כל חלק מההתמחות. במקרה שלפנינו אישרה המאמנת שהמערער ביצע את התמחותו "על הצד הטוב ביותר", וגם עשה כן "הרבה מעבר לשעות עליהן הוסכם ודווח". בנסיבות אלה לא היה מקום לבטל כל חלק מהתמחותו של המערער. מה שאין כן במסלול המשמעתי, שבגדרו רשאי בי"ד משמעתי לבטל את התמחותו של מתמחה בשל עבירה משמעתית. הפועל היוצא מכך שכבר מלכתחילה לא היה מקום לבטל כל חלק מהתמחותו של המערער לפי כלל 9 לכללים (אף שהמערער לא עמד על חלק זה בערעורו). ממילא הוא עבר כדין את בחינות הלשכה. לפיכך דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד איתן ליברמן למערער, עו"ד משה עליאש למשיבים. 25.2.01).
רע"א 8292/00 - גבריאל יוספי נגד שמואל לוינסון ואח'
*דחיית בקשה לבטל פס"ד שניתן בהיעדר בעל דין שהוזמן לדיון ולא הופיע. *חובת נאמנות של מי שניהל בנין מטעם הבעלים תושבי חוץ(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הם תושבי חוץ ובבעלותם בנין בתל אביב (להלן: הבנין) אשר את ניהולו מסרו למבקש. במרץ 97 פרצה שריפה בבנין והמבקש קיבל מחברות הביטוח סכום של כ-190 אלף ש"ח. המשיבים הגישו תובענה נגד המבקש בה ביקשו הגשת חשבונות מאומתים בתצהיר לגבי ההוצאות שהוציא לשיפוץ הבנין, הפקדת מלוא הכספים שנטען כי שלשל לכיסו מחשבונות הנאמנות של המבקשים בסכום של כ-195 אלף ש"ח, וכן סעדים הצהרתיים לפיהם המבקש הפר את חובות הנאמנות שלו כלפי המשיבים. המבקש לא התייצב לדיון וניתן פס"ד בהיעדרו. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד, ובה טען כי לא קיבל זימון לדיון וכי סיכויי ההגנה העומדים לו כנגד התביעה הינם טובים. לטענתו, הוא לא פעל כנאמן של המשיבים אלא כקבלן שיפוצים ולכן החובות המוטלות עליו כלפיהם אינן חובות נאמנות. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי המבקש חב חובת נאמנות כלפי המשיבים וכן כי המבקש קיבל הזמנה לדין ולא התייצב, מבלי שהיה בפיו הסבר ראוי. לאור כל אלה נדחתה בקשת ביטול פסה"ד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ממצאי ביהמ"ש כי המבקש קיבל את ההזמנה לדין נשענים על תצהיר שליח עובד רשות הדואר אשר הצהיר כי מסר את כתב בי דין לידו של המבקש והוא סירב לקבלו. אשר לסיכויי הצלחתה של התביעה על רקע הגנתו של המבקש - טענת ההגנה העיקרית של המבקש לפיה יש לראותו כבעל מעמד של קבלן שיפוצים ולא כנאמן לטובתם של המשיבים וכי לכן אין הוא חב בהצגת חשבונות ודיווח בפניהם, אינה טענה בעלת משקל שיש לה סיכוי להתקבל בתביעה לגופה. גם אם היה המבקש קבלן שיפוצים, חלה עליו חובת נאמנות כלפי המשיבים ולו מכח הסכם הנאמנות בין הצדדים.
ג. יתר על כן, גם אם לא היה הדבר נאמר במפורש, חובת הנאמנות היתה נגזרת מאופי תפקידו, מרוחב סמכויותיו, ומהעובדה שניתנה למבקש יד חופשית בכספי המשיבים לצורך ניהול הבית. אופי התפקיד הוליד חובת נאמנות, והמצאת כספי המשיבים בידי המבקש היוותה "זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" במובן סעיף 1 לחוק הנאמנות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 25.2.01).
ע.א. 678/99 - משה כהן ואח' נגד שושנה בעדני
*הפיכת יפוי כח רגיל לבלתי חוזר כשנעשית עיסקה עפ"י יפו"כ. *יפו"כ להבטחת זכותו של אדם שלישי. *החובות המוטלות על מיופה הכח(מחוזי ת"א - ה.פ. 1953/97 - הערעור נדחה).
א. המנוח משה עמרם ז"ל היה הבעלים של דירה ברחובות (להלן: הנכס). על פי הסכם מיום 27.9.70, (להלן: ההסכם), מכרו עשרת יורשיו של המנוח את זכויותיהם בנכס למערערים. על יורשיו של המנוח נמנה עזריקם עמרם. במבוא להסכם המכר צויין כי עזריקם מיוצג ע"י אמו, המשיבה, לפי יפו"כ מיום 13.12.66 (להלן: יפוי הכוח או ההרשאה). בסוף ההסכם מצוייה חתימה הנחזית להיות חתימתה של המשיבה, בשמו של עזריקם. המשיבה סירבה לצרף את חתימתה על שטר המכר בשמו של בנה. כתוצאה מכך, הועברו בשנת 70 לקונים כל הזכויות בנכס, למעט חלקו של עזריקם. כעבור 9 שנים נפטר עזריקם. באוגוסט 96 פנה ב"כ המערערים אל המשיבה בבקשה שתחתום בשמו של עזריקם על שטר מכר, בהתאם ליפוי הכוח, והמשיבה סירבה בטענה כי בנה לא קיבל את התמורה על פי ההסכם.
ב. המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי והמשיבה התגוננה בטענה כי חתימתה זוייפה. ביהמ"ש קבע כי גם בהנחה שהחתימה על ההסכם היא חתימתה של המשיבה, אזי עילתם של המערערים היא, לכל היותר, כלפי עזריקם המנוח או מי שבא בנעליו, אך לא כלפי המשיבה. המערערים טענו כי המשיבה חבה כלפיהם בנוסף למנוח, מאחר שפעלה על פי יפוי כוח בלתי חוזר, וההרשאה שניתנה לה ע"י המנוח הינה הרשאה להבטחת זכותו של אחר, כמשמעותה בסעיף 14(ב) לחוק השליחות. טענתם נדחתה. ביהמ"ש קבע כי ההרשאה שניתנה למשיבה הינה הרשאה כללית, וחל עליה האמור בסעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד לפיו "לא תירשם בפנקס מקרקעין... אם צד לפעולה מיוצג ע"י ממונה או ע"י מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו 10 שנים...". הערעור נדחה.
ג. השאלה המרכזית היא סוגיית מהותו של יפוי הכח, האם נעשה על מנת להבטיח את זכותם של המערערים, כמשמעותו בסעיף 14(ב) לחוק השליחות ואז השליחות שרירה וקיימת, או שמא מדובר ביפו"כ כללי. בהבדל מהשליחות הרגילה, שביסודה עומד האינטרס של השולח, בשליחות להבטחת זכותו של אחר או של השלוח, עומד האינטרס של האחר או של השלוח. בענייננו, בחינת לשונו של יפוי הכח, מהותו ותכליתו, מעלה כי מדובר ביפו"כ סטנדרטי, שאינה תומכת בטענה כי השולח התכוון לעשותו לבלתי חוזר. ברי הוא, כי יסוד "הבטחת זכות" של צד שלישי או של השלוח, נעדר מיפוי הכוח שנתן המנוח לאמו.
ד. אין לקבל את טענת המערערים, כי ייפוי הכח הפך לבלתי חוזר בעת חתימת ההסכם. לא הוכח שהצדדים - השולח, השלוח והמערערים - הסכימו ביניהם כי ההרשאה תופעל
בעתיד להבטחת אינטרס עתידי של השלוח או של צד שלישי, ואין השלוח יכול לבדו להפוך הרשאה רגילה להרשאה להבטחת זכותו של אחר. נמצא איפוא, כי ההרשאה שניתנה הינה הרשאה "רגילה" שעברה מן העולם, בהתאם לסעיף 14(א) לחוק השליחות, עם מותו של השולח, ואין המשיבה יכולה לחתום על שטר המכר מכח אותה הרשאה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד נסים אדורם למערערים, עו"ד יפת רחמים למשיבה. 8.2.01).
בש"פ 498/01 - עריפה עמאש נגד מדינת ישראל
*תפיסת חפץ שנעברה בו עבירה והחזקתו עד לגמר המשפט(הערר נתקבל).
א. שני בניה הקטינים של העוררת הואשמו בבימ"ש השלום לנוער בחדרה בעבירות של כרייה שלא כדין, פגיעה בערכי טבע מוגנים וגניבה. על פי כתב האישום, נתפסו השניים בשעת לילה בחוף הים בג'סר א-זרקא כשהם נוהגים על שני טרקטורים ועגלה נגררת (להלן: כלי הרכב), הרשומים על שמה של העוררת, וכורים חול. המשטרה תפסה את כלי הרכב מכח סמכותה על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) שלפיו "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה... עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה...". העוררת הגישה לביהמ"ש בקשה לפי סעיף 34 לפקודה להחזרת כלי הרכב התפוסים. טענתה היתה, כי כלי הרכב משמשים אותה בעסק משפחתי של הובלות וביצוע עבודות חקלאית, ועל כן דרושים לפרנסת משפחתה. בקשתה נדחתה, והעוררת הגישה ערר בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה. במסגרת הדיון בערר טענה המדינה, כי לאביהם של הקטינים (להלן: האב) - עסק לחומרי בניין, וכי האב נוהג באופן שיטתי לגנוב חול מחוף הים תוך שימוש בכלים שונים. עוד נטען, כי קיים חשש שהעוררת תפעל לסיכול האפשרות לחלט את הכלים כחלק מן העונש שיוטל על הקטינים, אם יורשעו בדינם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המדינה ודחה את הערר. הערר נתקבל.
ב. הכלל הוא, שעל המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת, שעל פיה ניתן יהא לקבוע אם אמנם האמצעי של המשך תפיסת הרכב - שהוא אמצעי הננקט במסגרת הליך פלילי ופוגע בזכותו הקניינית של בעל הרכב - הוא מידתי. אילו הוצגה ע"י המדינה תשתית ראייתית למעורבות האב בעסק המשפחתי של העוררת, או למצער בשימוש בכלי הרכב שנתפסו, לא היתה עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. שכן, לאב הרשעות קודמות בעבירות דומות - ואף תלוי ועומד נגדו כתב אישום רלוואנטי - המצדיקים את המשך תפיסת כלי הרכב. דא עקא, שלגירסת המדינה בדבר מעורבות האב כאמור אין בסיס. כיוון שכך, החלטת ביהמ"ש המחוזי, שניתנה על יסוד גירסה זו אינה יכולה לעמוד.ג. יש לבחון איפוא את ההצדקה שבהמשך תפיסת כלי הרכב על בסיס התשתית הראייתית הקיימת. ניתן להסיר את החשש מכך שכלי הרכב ישמשו לביצוע עבירות נוספות, או למצער מכך שתישלל האפשרות לחלטם כעונש בהגיע העת, ע"י קביעת תנאים מגבילים שבגדרם יוחזרו כלי הרכב לעוררת. בתנאים אלה יהיה כדי להגשים את מטרת התפיסה תוך פגיעה מידתית בעוררת.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אניס ריאד לעוררת, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 26.2.01).
ע.פ. 3992/99 - רוני אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס במשפחה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 932/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה פרט לשינוי קל בבסיס העובדתי של ההרשעה).
א. המתלוננת (כבת 19) היא קרובת משפחה של המערער. ביום המעשה הסיע המערער את המתלוננת לטיול על טרקטורון באזור הדיונות שבסביבת אשדוד, ובמהלך הטיול השכיבה המערער על החול, ליטף את גופה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת
התנגדה למעשיו. בשלב מסויים ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך בשל תזוזותיה לא הצליח לעשות כן. משאמרה כי ברצונה ללכת הביתה, חזר ועלה עליה, החדיר שוב את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי אף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה באופן חלקי. המערער הכחיש את טענת האינוס וטען כי רק ליטף את המתלוננת בהסכמתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת אינוס, וגזר לו 8 שנות מאסר, 6 שנים מתוכן לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, פרט לשינוי בבסיס העובדתי של ההרשעה.
ב. באחת מהשגותיו של הסניגור יש ממש. הקביעה לפיה החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, התבססה על עדותה של המתלוננת בביהמ"ש. דא עקא, שעדותה בנקודה זו לא התיישבה עם הודעתה במשטרה ביום האירוע בה טענה כי המערער, אף שניסה, לא הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. אין תימה, שבכתב האישום הואשם המערער אך בניסיון להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. קביעת ביהמ"ש בהכרעת הדין - תוך חריגה מן האישום - כי המערער החדיר, באופן חלקי, את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, אכן התבססה על מתן אמון בגירסת המתלוננת בעדותה. אך משהוברר, כי גירסה זו סתרה דברים מפורשים שמסרה המתלוננת ביום האירוע, בחקירת המשטרה ובמעמד הבדיקה הרפואית, יהיה זה בלתי בטוח להשאיר קביעה זו על כנה.
ג. ההסתייגות האמורה אינה מצדיקה התערבות באיזה מממצאיו העובדתיים האחרים של ביהמ"ש. קביעותיו העיקריות, כי המערער אנס את המתלוננת בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה, ואף ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, התבססו על התרשמותו הבלתי אמצעית מאמינות תיאורה של המתלוננת, ומדחייתה, כבלתי ראויה לאמון, של גירסת המערער. הוא הדין בקביעת ביהמ"ש, כי את מעשיו עשה המערער שלא בהסכמתה וחרף התנגדותה הברורה והמפורשת של המתלוננת. לגירסת המתלוננת בנושא זה נמצא חיזוק בעדויות חבריה, שפגשו בה סמוך לאחר האירוע והתרשמו, ממראה פניה ומסערת רוחה, כי עברה עליה חוויה קשה. גם בכך שהמתלוננת מיהרה לפנות למשטרה ולהתלונן על המערער, אף שעד ליום האירוע חיבבה אותו והתייחסה אליו כאל דודה, יש משום חיזוק משמעותי לאמיתות גירסתה.
ד. אשר למידת העונש - בקביעת ענשו של המערער הביא ביהמ"ש בחשבון - לצד חומרת העבירה, נסיבות ביצועה והנזק הנפשי שנגרם למתלוננת בעטייה - גם את נסיבותיו האישיות ואת עברו הנקי של המערער. העונש שנגזר עליו, הגם שאיננו קל, בוודאי אינו חורג מנורמת הענישה הראוייה לעבירות מסוג זה. אף התיקון בבסיסה העובדתי של ההרשעה אינו מצדיק התערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. חימי למערער, עו"ד גב' ת. פרוש למשיבה. 12.2.01).
ע.א. 107/01 - פנחס נרקיס נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על כך שעוה"ד המייצג את המבקש הגיש בשעתו תלונה נגד השופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. נגד המערער מתנהלים הליכי פשיטת רגל בפני השופט גינת בביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביום 9.11.00 הגיש המערער בקשה לפסילת השופט מלהמשיך ולדון בעניינו (להלן: הבקשה הראשונה). עילת הפסלות שנטענה בבקשה היתה העובדה, כי עניין של המערער - כשהוא מיוצג על ידי אותו בא כוח - נדון כבר בפני השופט גינת, ובקשר לאותו דיון פנה בשעתו ב"כ המערער אל שר המשפטים ואל נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה במכתבים בהם הוא הלין על "אורחותיו של השופט גינת" וביקש כי יינקטו נגדו צעדים משמעתיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפסילה. לאחר מתן ההחלטה, הגיש ב"כ המערער בקשת פסלות נוספת בה טען כי מהחלטת השופט לדחיית בקשת הפסלות הראשונה, עולה כי השופט "חורש רעתו" של המערער. ביהמ"ש דחה גם את בקשת הפסלות השניה. הערעור נדחה.
ב. אין די בתחושה סובייקטיבית בכדי לבסס עילת פסלות. יש צורך בהנחת תשתית ראייתית אובייקטיבית ממנה ניתן להסיק כי דעתו של השופט נעולה במובן זה שלא יתאפשר לו לשפוט משפט צדק. טענותיו של המערער אינן מעלות חשש אובייקטיבי שכזה. העובדה לכשעצמה כי השופט גינת ישב בעניינים אחרים של המערער אין בה כדי לבסס עילת פסלות. גם תלונתו של ב"כ המערער נגד השופט אין בה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין המעוניין לפסול את השופט לעשות כן ע"י הגשת תלונה נגד השופט ובצמוד לה לבקש את פסלותו בעקבות אותה תלונה. לכך יש להוסיף כי ממכתב התלונה עולה כי עיקרי הטענות נבעו מהיחסים שבין עורך הדין וביהמ"ש, בלא קשר ישיר לייצוגו של לקוחו. בנסיבות אלו, גם אילו היה חשש אמיתי למשוא פנים בהליך, ספק אם היה בכך כדי לפסול את ביהמ"ש. מן הראוי היה, לכאורה, כי בעניינים בהם מתעורר חשש כזה יפסול עורך הדין את עצמו בטרם יבקש את פסילת ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבי גולדבליט למערער. 22.2.01).
בש"פ 627/01 - סלימאן אלרבייעה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בדקירות סכין בסכסוך משפחתי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ובנו הואשמו כי בעקבות סכסוך משפחתי עם המתלונן, חתנו של העורר, תקפו השניים את המתלונן, כך שבעוד הבן אוחז במתלונן, דקר אותו העורר בסכין ופצע אותו. בית-המשפט המחוזי החליט לשחרר את הבן לחלופת-מעצר, ואילו את העורר הורה לעצור עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העורר הוא כבן 41, עברו נקי, ונראה כי המעשה שעשה - הגם שהוא חמור - מהווה אירוע חד-פעמי. השאלה היא איפוא, אם ניתן להסיר על-ידי חלופת מעצר את חשש המסוכנות העולה מעצם ביצוע העבירה. מתסקיר המעצר של שירות-המבחן עולה, ראשית, כי העורר נפגע קשות פיזית ונפשית מן המעצר; שנית, כי בין משפחות העורר והמתלונן נערכה סולחה; ושלישית, כי שייח' השבט, שהשפעתו רבה, גילה נכונות לפקח על העורר. בנסיבות אלה, ולנוכח עברו הנקי של העורר, יש לקבוע לעורר חלופת-מעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 28.2.01).
רע"א 8663/00 - דוד נח ואח' נגד שאול כוכבי ואח'
*הארכת מועד להגשת עיקרי טיעון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בית המשפט המחוזי בתל אביב מחק את ערעוריהם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום מן הטעם שהגישו את עיקרי הטיעון באיחור. בית המשפט קבע כי המועד להגשת עיקרי הטיעון קבוע בחיקוק ולפיכך דרושים טעמים מיוחדים לשם הארכתו. בשל כך דחה את בקשתם של המבקשים להאריך את המועד להגשת עיקרי הטיעון. בית המשפט המחוזי לא ראה בחשיבות הענין, אליבא דמבקשים, ובכך שתלוי ועומד ערעור נוסף מטעם המשיבים באותה פרשה, שבמסגרתו הוגשו על ידם עיקרי טיעון במועד, טעם מיוחד להארכת המועד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ראשית, בענייננו חלה הרישא של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא הסיפא שלה. הטעם לכך הוא שבסיפת תקנה 446(א) לתקנות ניתן לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מועד השונה מזה שנקבע בתקנות כך שאין צורך בטעם מיוחד. שנית, בית המשפט עיין בפועל בעיקרי הטיעון וסבר שאין בערעור ממש. בנסיבות אלה יכול שאילו היה בית המשפט ער לכך שאין צורך בטעם מיוחד להארכת המועד הוא היה נעתר לבקשה בעניין זה ולא היה מוחק את הערעורים. אכן, בית המשפט המחוזי סבר שאין בערעור ממש אך לא נימק את החלטתו. לו נימק - ולו גם בהנמקה קצרה - יכול ולא היה מקום להתערב בהחלטתו. על כן הוחלט להאריך את המועדים להגשת עיקרי הטיעון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד דוד בורשטיין למבקשים, עוה"ד יקיר קול, תובל יורם וגב' אסתר וינדר למשיבים. 25.2.01).
בג"צ 970/01 - אמנה מונה נגד מדינת ישראל - שירות הבטחון הכללי (שב"כ)
*מניעת פגישה עם עורך דין של חשודה ברצח על רקע לאומני ודרכי חקירתה (העתירה נדחתה).
הנער אופיר רחום ז"ל נרצח באכזריות בפאתי העיר רמאללה. העותרת נעצרה בחשד כי היא מעורבת במעשה הרצח. במקביל למעצרה הוצאו מספר צווים המונעים ממנה פגישה עם עו"ד. העותרת טוענת נגד החוקיות של מניעת הפגישה עם עורך דינה ונגד חקירתה בשעות חקירה ארוכות החורגות מהמותר. העתירה נדחתה.
עם מעצרה של העותרת הוצא צו המונע, מטעמים של טובת החקירה ושל בטחון האזור, פגישות בין העותרת לבין עו"ד. עם פקיעת הצו נפגשה העותרת מספר פעמים עם עו"ד ושוב הוצא צו שמנע את פגישותיה של העותרת עם עו"ד. עם פקיעתו של הצו השני הוצא צו שלישי. חוקרי שירות הבטחון הכללי, שיכנעו את בג"צ כי קיימים שיקולים נכבדים של טובת החקירה ובטחון האזור המצדיקים מניעת הפגישה. אשר לצורת החקירה - אכן, בתחילת החקירה ולאחר מכן באמצעה, העותרת נחקרה שעות ארוכות. ברם, החוקרים הקפידו על כך שהחקירה תתנהל בשעות סבירות ולמשך זמן סביר. אמנם, בחלק מסויים של ימי החקירה התמשכה החקירה, אך הדבר נגזר מצרכי החקירה והשלב שבו היא היתה מצוייה אותה עת. חקירה אינה שיחת רעים. בהתפתחותה היא מחייבת לעתים שעות של חקירה הכרוכות במניעת שינה. דבר זה חוקי הוא, כל עוד הוא לא מעבר למידה הדרושה, והוא לא נעשה כדי לשבור את רוחו של הנחקר, אלא כדי לקדם את צרכי החקירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ג'ואד בולוס לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למשיבה. 15.2.01).
ע.א. 9208/00 - חגי יורם אחינועם נגד הרפז קלסקי מרים
*סירוב לבקשת פסילה בנימוק שמדובר בתקפו של הסכם שאותו שופט נתן לו בעבר תוקף של פס"ד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערער ובין המשיבה מתנהלים, מאז שנת 95, הליכי גירושין. במרץ 2000 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד. ביום 12.3.00 הגיש המערער תביעה לביטול ההסכם. ביום 28.7.00 הגיש המערער בקשה כי השופט יפסול עצמו מלדון בתביעה לביטול ההסכם. לטענתו, יש חשש למשוא פנים מטעם השופט שהיה "צד בהסכם" ואינו יכול להיות אובייקטיבי. ביהמ"ש דחה את הבקשה לפסלות. הערעור נדחה.
באשר לטענתו של המערער כי ביהמ"ש מנוע מלדון בביטול הסכם הגירושין שהוא עצמו העניק לו תוקף של פס"ד - עובדה זו איננה מחייבת, לכשעצמה, את פסלותו. הלכה היא כי אין בעצם העובדה ששופט נתן החלטה, אשר נדרשת בחינתה מחדש (אם עקב ביטולה ע"י אותה ערכאה, או עקב החזרת הדיון מערכאת הערעור לשם קבלת החלטה מחדש), כדי לפסול אותו מלישב בדין. קל וחומר שלא יבצר מביהמ"ש לשקול מחדש - אם הנסיבות מצריכות זאת - החלטה בה העניק תוקף להסכם אותו הציגו בפניו בעלי הדין. באשר לטענותיו של המערער הקשורות בניהול ההליכים ע"י ביהמ"ש - החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות עילת פסלות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה שמורה לערעור ברשות ולא להליך הפסלות.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו. 12.2.01).
בש"פ 922/01 - מוהנד עיראקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רכישת נשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קנה רובה קלצ'ניקוב ומחסנית עם תחמושת, ומסרו לאדם אחר בשם הלאל ג'אבר (להלן: הלאל), על מנת שזה יסתירו בביתו. נגד הלאל הוגש כתב אישום נפרד. עם הגשת כתבי האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרם של השניים עד לתום ההליכים. ערריהם של השניים נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון, מפי השופט אנגלרד, קיבל את הערר שהגיש הלאל והורה לשחררו בתנאים מגבילים. נוכח החלטה זו, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו כי יש לאבחן בין העורר לבין הלאל. נקבע
כי המסוכנות הנשקפת מהעורר גדולה יותר, שכן חלקו בעבירה על פי הראיות היה משמעותי יותר. לחובתו של העורר נזקפה גם העובדה שהוא בעל עבר פלילי. הערר נדחה.
באשר לטענתו של הסניגור כי אין להפלות בין העורר לבין הלאל - הנסיבות המתקיימות בעניינו של הלאל שהביאו להחלטה לשחררו בתנאים מגבילים אינן מתקיימות בעורר. על פי הראיות לכאורה העורר הוא שקנה את הנשק וחפץ למוכרו. לעורר הרשעה קודמת בעבירות של פריצה לרכב, גניבת רכב וחבלה במזיד ברכב. בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק, כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בבטחון המדינה או בבטחון הציבור, או כאשר הנשק "נאגר" לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ואך במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. עניינו של העורר אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד חיים כהן ותניה חיתריק לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 18.2.01).
בש"פ 831/01 - אשר תורגמן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת סם קנאבוס (הערר נתקבל).
העורר ואדם נוסף הואשמו כי החזיקו בתא מטען של מונית שבה נסעו סם מסוג קנאבוס במשקל ברוטו של 9.700 גרם. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בעקבות התפתחויות שונות ביקש העורר עיון חוזר בהחלטת המעצר וביהמ"ש דחה את הדיון עד לקבלת תסקיר מעצר משירות המבחן. מתסקיר המעצר עולה כי העורר, בן 24, החל להשתמש בסמים בגיל צעיר וכי הוא מגלה מוטיבציה גבוהה לגמילה. המלצת שירות המבחן היתה כי העורר ישתלב במסגרת של גמילה בקהילה הטיפולית "אילנות", בתנאי מעצר בית מלאים. בימ"ש השלום החליט שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן ודחה את הבקשה לעיון חוזר. על החלטה זו ערר העורר לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שהחליט לדחות את הערר. בדחותם את הבקשה קבעו הערכאות דלמטה כי בקשתו של העורר לעבור טיפול גמילה צריכה להישמע במסגרת דיון בתיק העיקרי, אם וכאשר ייגזר ענשו. הערר נתקבל.
הכלל הוא כי טיפול גמילה שטרם הוחל בו לפני המעצר, מן הדין שיוחלט עליו בסיום ההליך המשפטי, אם וכאשר ייגזר דינו של המשיב. עם זאת, מתסקיר מעצר נוסף שהוגש ע"י שירות המבחן לביהמ"ש העליון, עולה כי שירות המבחן התרשם שחל מפנה חיובי בעמדותיו ובכוונותיו של העורר באשר לניהול אורח חיים נורמטיבי. עוד נכתב בתסקיר כי בדיקות שנערכו לעורר מעידות כי הוא נקי מסמים. העורר שוהה מספר חודשים באגף נקי מסמים בבית המעצר ומוכיח בהתנהגותו היומיומית את רצונו להימנע מכל מגע עם הסם. במצב שנוצר הוחלט כי נסיבות העניין הן יוצאות דופן. על כן ישהה העורר בקהילה הטיפולית "אילנות" בתנאי מעצר בית מלא ויהיה תחת פיקוח שירות המבחן.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גלעד גלי-שרה למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 27.2.01).
בש"פ 937/01 - מדינת ישראל נגד חאלד אגבריה ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של עיסקה בנשק ומגע עם סוכן זר (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בשורה של עבירות נגד בטחון המדינה שעיקרן נשיאה ועשיית עיסקה בנשק, מגע עם סוכן חוץ וחברות בהתאגדות בלתי מותרת. לפי הנטען קיבלו המשיבים מסוכן חוץ תרשים והדרכה למצוא נשק שהוטמן במקום מסתור בדרום הארץ. על המשיבים היה ליטול את הנשק ממקום המסתור ולהעבירו לטול כרם במסגרת הסיוע לארגון בו הם חברים. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד לתום ההליכים. משפטם של המשיבים
החל להתברר, אולם הוא מצוי רק בשלב ראשוני של עדויות התביעה, וכבר הסתיימה תקופה של תשעה חודשים בהם נתונים המשיבים במעצר. הבקשה להארכת המעצר ב-90 יום נתקבלה.
אכן, משפטם של המשיבים עד כה לא התברר בדחיפות הראוייה. עם זאת, אין באופן ניהול המשפט והתמשכותו כדי להוות טעם מספיק לשחרורם של המשיבים ממעצרם. העבירות המיוחסות למשיבים הינן עבירות בטחון חמורות המצביעות על סכנה הנשקפת מהם אם ישוחררו. מדובר באנשים הקשורים קשר הדוק עם פעיל ארגון החזית העממית בסוריה, ולכאורה, עקב הקשר עמו, היו מעורבים בנסיון להעברת נשק ממקום מסתור ליעדו בטול כרם. בנסיבות אלה, אין ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עוה"ד דוד פרי וסלימאן עלאא' למשיבים. 8.2.01).
ע.פ. 710/01 - גרנט כריס מוטון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה שהתבססה על התבטאות השופטת שהיא נוטה לקבל את גירסת המתלוננת על מעשה מגונה בכח (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכח. במהלך ישיבה בה הושמעו סיכומי המערער התבטאה השופטת באופן המרמז על כך שהיא נוטה לקבל את גירסת המתלוננת תוך דחיית גירסת עדי ההגנה. השופטת אף אמרה לאחד מעדי ההגנה כי היא אינה מאמינה לו. בו ביום, הגיש המערער בקשה לפסילת השופטת ובקשתו נדחתה. בהחלטתה, מציינת השופטת כי בשלב הסיכומים, ביהמ"ש רשאי ויכול לגבש עמדה באשר לאמינות העדים ואף רשאי הוא לקבל מענה לקושיות הנובעות מאמון או אי אמון שנותן ביהמ"ש לצד כזה או אחר. הערעור נדחה.
אכן, ביהמ"ש אינו רשאי לגבש את עמדתו בטרם מסתיים ההליך השיפוטי. אולם אין בכך כדי לשלול את העובדה כי במהלך ההליך מתגבשת אצל השופט עמדה לכאורית באשר למשקל הטענות שלפניו. עצם גיבושה של דעה כלשהי איננו פסול. חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית לכל אורך שלבי ההליך מבלי להינעל באופן מוחלט על עמדה מסויימת. אין חולק כי השופטת הביעה את התרשמותה מגירסת ההגנה בטרם הוכרע הדין. אולם, התרשמות זו היתה לכאורית בלבד. ראייה לכך היא העובדה כי השופטת ביקשה מן המערער את תגובותיו להערותיה ואת תשובתו לשאלות שהטרידו אותה. משמע, אין מדובר בקביעות חד משמעיות שאין אחריהן הרהור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גיל אדלמן למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 22.2.01).
ע.א. 5009+5138/99 - מנשה יהודה נגד בנימין זיגדון ואח'
*תיקון טעות חישוב וטעות קולמוס (בקשת המשיבים לתיקון טעות חישוב וטעות קולמוס - הבקשה נתקבלה).
המשיבים - הנתבעים בתביעה נשוא הערעורים (להלן: הנתבעים) - טוענים כי נפלה טעות בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי שמקורה בטעות בסיכומיהם של הנתבעים בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון, בערעור התובע, הסתמך על טענת הנתבעים בסיכומיהם בביהמ"ש המחוזי ולפיכך סבר כי ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה לנכות סכום גבוה יותר ממה שהנתבעים עצמם מבקשים בסיכומיהם. על כן תיקן ביהמ"ש העליון את הסכום לניכוי, בהתאם. מסתבר, ועל כן אין חולק היום, כי הסכום שננקב ע"י הנתבעים בסיכומיהם בביהמ"ש המחוזי היה פרי טעות וכי הסכום הנכון הוא זה שהורה ביהמ"ש המחוזי לנכות. המערער - התובע - מסכים כי נפלה טעות בסיכומי הנתבעים, אלא שלטענתו אין מקום לתקן אותה לאחר מתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש העליון. בקשת המשיבים נתקבלה.
משמקובל על כל המעורבים כי אכן נפלה טעות בסיכומי הנתבעים, לא היה מקום לתקן את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין גובה הסכום לניכוי והקביעה בפסק
דינו של ביהמ"ש העליון לפיה יש לתקן את הסכום, בטעות יסודה. טעות כזו באה בגדר טעות הניתנת לתיקון לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. לפיכך יתוקן פסה"ד כמבוקש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. 14.2.01).
רע"א 1490/01 - שרה טוללה נגד עו"ד אמיר רוזנצוייג, כונס הנכסים ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שעניינו מכירת דירה ופינוי המבקשת מהדירה (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
המשיב 3, בנה של המבקשת (להלן: הבן), קיבל מהמשיב 2 (להלן: הבנק) הלוואה בסך 230,000 ש"ח, אחרי שהציג חוזה מכר לפיו רכש מהמבקשת את זכויות הבעלות שלה בדירתה ואחרי שהזכויות שרכש מושכנו לטובת הבנק והמשכון נרשם אצל רשם המשכונות. סכום ההלוואה שולם למבקשת ולא לבן, בשיק לפקודתה שעליו הודפסו המלים "לא סחיר", ושהופקד בחשבונה של המבקשת. משלא עמד הבן בתשלומי ההלוואה נקט הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון, לרבות הליכים לפינוי המבקשת מן הדירה. המבקשת הגישה תובענה שבה ביקשה להצהיר כי חוזה המכר שלפיו מכרה לבן את זכויות הבעלות שלה בדירה בטל וכן בטלה התחייבותה לרישום משכנתא. במסגרת התובענה ביקשה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפנותה מן הדירה או למכור את הדירה, עד למתן פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה זמני. המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה ולעכב את הליכי הפינוי עד לבירור בקשתה. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי כל חתימותיה במסמכים הקשורים לנושא זוייפו ע"י הבן. בתשובתו של הבן לבקשה, שנערכה בצורת תצהיר, אימת את כל טענותיה של המבקשת ואף הוסיף עליהן. הבקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור נתקבלה.
אכן, ביהמ"ש המחוזי התרשם ש"אין לבסס ממצא, גם לא ממצא לכאורי" על תצהירה ועל דבריה של המבקשת. אולם, הודיותיו המפורשות של הבן בתצהירו, יש בהן כדי להטות את כף הסיכויים לכאורה של הבקשה לעכב את הליכי ההוצל"פ לטובתה של המבקשת.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ניסים ביטון למבקשת. 26.2.01).
בש"פ 1386/01 - מדינת ישראל נגד סימנטוב לוי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות שוד, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, הפרת הוראה חוקית וחבלה במזיד ברכב וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר במסגרת שיקומית. יום אחד לאחר שנקלט המשיב במוסד גמילה הוא נמלט ממנו לשטחי הרשות הפלסטינאית, נעצר שם אך ברח שוב ולאחר סריקות ממושכות נתפס. בעקבות אירועים אלה הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. המשיב התקשר מבית המעצר למתלוננת באישום השוד ואיים עליה באומרו "אם לא תבטלי את התלונה שלך נגדי אני אקבור אותך". בינתיים חלפו 9 חדשים מהגשת כתב האישום והמדינה מבקשת את הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
המשיב הוכיח בהתנהגותו פעמים מספר בעבר כי אין לתת בו אמון. על אף גילו הצעיר, יש לו שורה ארוכה של הרשעות בפלילים ובכללן הרשעות מספר בהמלטות ממעצר וממשמורת חוקית. המשיב הורשע בעבר באיומים ובהטרדות באמצעות הטלפון. אף בתיק נשוא דיון זה המשיב שב ואיים על המתלוננות כל אימת שהיתה לו הזדמנות לכך. ענייננו, באדם נטול כל עכבות אשר אינו מהסס לאיים ולבצע עבירות כל אימת שנקרית בדרכו הזדמנות לכך. בהתחשב בעברו הפלילי של המשיב ובאופיין של העבירות המיוחסות לו, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו. על כן יוארך המעצר ב-90 יום.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עו"ד ארז מושקוביץ' למשיב. 25.2.01).