ע.א. 5839/99 - חפציבה, חברה לבניין... בע"מ נגד יחדיו, חברה לבניין בע"מ ואח'
*פירוש פס"ד שבו חוייבה חברה קבלנית לשלם עבור עבודות שביצעה עבורה חברה אחרת לעניין תשלום מע"מ על אותו חיוב(מחוזי י-ם - ת.א. 515/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערת, עסקה בפרוייקט בניה למגורים בירושלים, והתקשרה עם מספר חברות קבלניות שביצעו עבורה עבודות באתר, ובכללם המשיבים. בחודש מרץ 93, שעה שביצוע העבודות באתר טרם הושלם, הוטל סגר על שטחי יו"ש. לטענת המשיבים, הם סיימו את העבודות על אף הסגר, ולטענת המערערת, החל ממועד הסגר ננטש האתר ע"י המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלק מהעבודות בגינן תבעו המשיבים תמורה אכן בוצעו על ידם, ולפיכך פסק להם בגין עבודות אלו כ-200 אלף ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ערעורה של המערערת נדחה, וערעור נגדי של המשיבים נתקבל בחלקו לעניין חיוב המערערת בתשלום מע"מ.
ב. רוב הכרעותיו של ביהמ"ש קמא אינן מצדיקות התערבות. העניין הראוי להתייחסות, הוא שאלת החבות של חפציבה לשלם למשיבים מע"מ, אשר יצטבר לסכום המגיע להם ממנה. בטרם נפתחו ההליכים בערעור זה, פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בבקשת הבהרה בשאלת החיוב במע"מ. ביהמ"ש קבע, כי "ככל שמדובר בבקשת הבהרה, פסה"ד איננו כולל חיוב במע"מ, ואין בעניין זה מקום להבהרה". המערערת טוענת, כי מאחר והמע"מ לא נתבע מפורשות בכתב התביעה, אין מקום לחייבה במע"מ ולהעניק בכך למשיבים סעד גדול יותר מכפי שנתבקש על ידם בתביעתם. טענה זו יש לדחות שכן השאלה הועמדה למחלוקת בפני ביהמ"ש המחוזי, במסגרת הסיכומים. ב"כ של חפציבה טען כי התשלום אשר נקבע בין הצדדים הינו תשלום הכולל בתוכו גם מע"מ, ולפיכך גם התשלומים בהם חוייבה ע"י ביהמ"ש המחוזי כללו מע"מ. מטענה זו משתמעת הודאה בעצם חבותה בתשלום המע"מ למשיבים. מאחר שביהמ"ש, אשר ההסכמים בין הצדדים עמדו לנגד עיניו, ראה בסכומים אותם פסק סכומים אשר אינם כוללים מע"מ, הרי שברור שחפציבה לא חוייבה בפסה"ד בתשלום מע"מ בו היא חייבת גם לגירסתה.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד פז רימר למערערת, עוה"ד עדיאל חשין ומייק אברמס למשיבים. 11.2.01).
בש"פ 1524/01 - מדינת ישראל נגד אלי אקרמן
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סרסרות לזנות ואינוס(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם ביחד עם שבעה נאשמים נוספים, במספר אישומים שעיקרם סרסרות לזנות, שידול למעשה זנות והחזקת מקום לשם זנות. כן הואשם באונס בנסיבות מחמירות ובמעשה סדום בנסיבות של אינוס. לפי כתב האישום "רכשו" הנאשמים את המתלוננת, צעירה שהגיעה לישראל ממולדביה, תוך שימוש בדרכון מזוייף שניתן לה, כדי לעבוד כמסז'יסטית והועברה מיד ליד בתמורה כספית גבוהה, תוך אילוץ לעסוק בשירותי מין, וכן ביצעו בה בעצמם אינוס ומעשי סדום בנסיבות של אינוס. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. שופטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבעה קבעה כי מעשיהם של הנאשמים מקימים עילת מעצר. השופטת אף ציינה, כי בעבירות של סחר בבני אדם למטרת עיסוק בזנות, יש לנהוג כמו בעבירות של סחר בסמים ולנפץ את שרשרת ההפצה בדרך של מעצר. לגבי שלשה מארבעת הנאשמים קבעה השופטת כי לא נמצאה חלופת מעצר מתאימה. כך קבעה גם ביחס למשיב, לאחר שהוגש לה תסקיר מעצר. ימים מספר לאחר החלטה זו הוגש לביהמ"ש המחוזי תסקיר מעצר נוסף ובו המלצה לשחרורו של המשיב בתנאי חלופה של מעצר בית מלא וביהמ"ש שחררו בערובה. הערר נתקבל.
ב. העבירות המיוחסות למשיב מצביעות על מסוכנותו ואין בנסיבות העניין חלופה
למעצר אשר יהיה בה כדי להבטיח את הפסקת פעילותו העבריינית של המשיב ומניעת הסיכון הנשקף ממנו. בתי המשפט מצווים להעלות תרומה למלחמת החורמה בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. בדרך כלל, לא ניתן למנוע את המשך העיסוק הפלילי בסרסרות לזנות ובסחר בנשים, אלא בדרך של מעצר. אמנם, לעולם חייב ביהמ"ש לבדוק קיומה של חלופה הולמת למעצר, אולם בעבירה מסוג זה תימצא חלופה רק בנסיבות חריגות ויוצאת דופן. העיסוק המתמשך של סרסרות וסחר בנשים, מלווה בהשקעה כספית ובאפשרות להפקת רווחים ניכרים. ככלל ניתן לעסוק במלאכת הקניה, המכירה והתיווך בבני אדם גם מתוך הבית כך שכמעט ולא ניתן להבטיח את הפסקת הפעילות, אלא מאחורי סורג ובריח. על כן יש לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מיכאל קרשן לעוררת, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיב. 25.2.01).
בג"צ 8340/99 ואח' - גורלי כוחן ושות' משרד עו"ד ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש לממשלה לבטל הסמכת עורכי דין פרטיים כתובעים בסוגים מסויימים של משפטים פליליים. *דחיית טענה של פגיעה בחופש העיסוק(העתירות נדחו).
א. היועץ המשפטי לממשלה הסמיך את העותרים להיות תובעים בסוגים מסויימים של משפטים פליליים. העותרים מייצגים כתובעים במשפטים כאלה רשויות מקומיות ומוסדות תכנון לפי חוק התכנון והבניה. המשותף לכל העותרים הוא שרוב הכנסתם נובעת מעבודתם כתובעים במשפטים פליליים מכח הסמכה ע"י היועץ המשפטי לממשלה. לאחרונה החליט היועץ המשפטי לאמץ מדיניות חדשה המתבססת על ההשקפה שהתפקיד של תובע במשפט פלילי הוא תפקיד ציבורי מובהק, בעל חשיבות ורגישות רבה, ומן הראוי שבדרך כלל יוטל תפקיד זה על משפטן שהוא עובד ציבור, ולא על עו"ד פרטי. לצורך ביצוע המדיניות הוציא היועהמ"ש הנחייה הקובעת הסדרים ותנאים להסמכת עורכי דין פרטיים כתובעים במשפטים פליליים בענייני רשויות מקומיות ובענייני תכנון ובניה. כמו כן נאמר בהנחייה כי תקודם חקיקה שתחייב רשויות מקומיות להעסיק יועצים משפטיים שהם עובדי הרשות. העתירות נדחו.
ב. היועץ המשפטי לממשלה מוסמך, כמו כל רשות מינהלית, לקבוע לעצמו מדיניות בנוגע להפעלת סמכותו, ולשנות את מדיניותו מעת לעת, לפי הנסיבות והצרכים, והוא אף מוסמך לקבוע לעצמו הנחיות כתובות לצורך ביצוע המדיניות. לא נמצא כל פגם במדיניות החדשה שהיועץ המשפטי אימץ לעצמו ובעצם קביעת הנחיות לצורך ביצוע מדיניות זאת.
ג. העותרים טענו כי ההנחיות פסולות כיוון שהן פוגעות בחופש העיסוק ובזכות הקנין שלהם בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זאת מוטעית. לעותרים אין זכות לקבל הסמכה מן היועץ המשפטי לשמש כתובעים במשפטים פליליים. מכאן שהנחיות היועץ המשפטי, אף שהן פוגעות בעבודה ובהכנסה של העותרים, אינן פוגעות כלל בזכות שלהם. אף שהנחיות היועץ המשפטי אינן פוגעות בזכות של העותרים, עדיין יש להם מעמד לטעון כי ההנחיות לוקות בפגם משפטי מסוג הפגמים שיש בהם כדי לפסול הנחיות מינהליות. אכן, כך הם טוענים. בפועל אין להם אלא טענה אחת לפגם משפטי שנפל בהנחיות, היא הטענה של חוסר סבירות או, אולי, אי מידתיות. גם טענה זו נדחתה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד גורלי רני, מיכאל סיגל וגב' חיה גוגיג לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן ומני מזוז למשיבים. 15.2.01).
בג"צ 2421+5389/00 - מאיר הלוי ואח' נגד גבי קדוש ראש עירית אילת ואח'
*ביטול בחירת שני סגנים לראש עירית באר שבע כאשר לפי החוק ניתן לבחור רק סגן אחד(העתירה נתקבלה).
א. בישיבת מועצת עירית אילת שהתקיימה ביום 8.12.98, הציע ראש העיריה לבחור את המשיבים סימה נמיר ושמעון אלגריסי כסגנים לראש העיריה. אחר כך הצביעה המועצה ואישרה, תחילה את מינויה של נמיר, ומיד לאחר מכן את מינויו של אלגריסי.
העותרים, חמישה מבין חברי מועצת העיריה, טוענים נגד ההחלטה האמורה בהסתמכם על סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש העיר וסגניו) הקובע כי: "לראש רשות יהיה סגן אחד, וברשות מקומית שמספר תושביה עולה על 150,000, או ברשות מקומית הנמצאת בנגב או בגליל, שמספר תושביה עולה על 45,000 ושהוכרה ע"י השר כרשות מקומית קולטת עליה, יכול שיהיו... שני סגנים...". אין חולקין, כי מספר תושביה של אילת אינו עולה על 150,000. אלא, שמצד אחד, אילת נמצאת "בנגב", אך מאידך, אילת לא הוכרה ע"י שר הפנים כעיר קולטת עליה. העותרים טוענים, כי ראש העיריה לא היה רשאי להציע למועצה למנות - ולא היתה למועצה סמכות למנות - יותר מסגן אחד לראש העיריה. העתירה נתקבלה.
ב. המשיבים טוענים כי הגם ששר הפנים לא הודיע כי הוא מכיר באילת כעיר קולטת עליה, לא נפל פגם בהחלטת מועצת העיריה לבחור בשני סגנים, כי בעבר הוכרה אילת כעיר קולטת עליה, על פי מעשי חקיקה אחרים; כי דבר היותה של אילת עיר קולטת עליה הוא מן המפורסמות. ועוד טענות ומענות כיוצא באלה. כל הטענות הללו דינן להידחות. הוראתו של סעיף 14 לחוק היא פשוטה וברורה: הכרה ברשות מקומית כקולטת עליה אינה יכולה להיעשות אלא במסמך המוצא ע"י שר הפנים או מטעמו. מכאן מתחייבת המסקנה, כי החלטת מועצת העיריה לבחור בשני סגנים היתה בלתי חוקית, ודינה להיבטל מחמת אי חוקיות.
ג. שר הפנים תומך בביטול החלטתה של מועצת העיריה, וטוען כי אין די בביטול מינויו של אלגריסי, אלא שמן הדין להורות אף על ביטול מינויה של נמיר. טעם הדבר הוא, כי משהביא ראש העיריה לפני המועצה הצעת החלטה, לבחור בנמיר ובאלגריסי כשני סגניו, אין כל משמעות לעובדה שהחלטת המועצה למנות את נמיר קדמה להחלטתה למנות את אלגריסי. עמדה זו בדין יסודה. גם בהנחה - כטענתה של נמיר - כי סדר בחירתם של הסגנים היה מכוון ולא אקראי, הרי בעת שחברי המועצה נתבקשו להצביע על בחירתה של נמיר, ידעו הם כי מיד יתבקשו להצביע גם על בחירתו של אלגריסי, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהצבעתם היתה משתנה אילו הוצבו מלכתחילה בפי הצורך לבחור בסגן אחד בלבד.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. אופיר ארגמן לעותרים, עוה"ד ד. נאור, י.א. עזורי, ד. בריסקמן ונ. מאיר למשיבים. 1.2.01).
רע"א 2735/99 - עמותת בית הכנסת... בירושלים ואח' נגד ולטר אורנשטיין
*זכויות דיוניות של חבר אנשים שלא נתאגדו. *זכויות הגנת הדייר של מתפללי בית כנסת(מחוזי י-ם - ע.א. 4363/98 - הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט ריבלין נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. המחלוקת בין בעלי הדין עניינה זכויותיהם של מתפללי בית כנסת במבנה בירושלים שהוחזק ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים עד שנת 59, שאז שוחרר והוחזר לבעליו, גב' הלנה תיאודורידס (להלן: גב' תיאודורידס). בשנת 94 נמכר הנכס למשיב. המתפללים התחילו להתפלל במבנה בשנת 50 או סמוך לאחר מכן, בהסכמת רשות הפיתוח. בעלי הנכס ראו את המתפללים כדיירים מוגנים. בשנת 60 הגישה גב' תיאודורידס תביעת פינוי נגד מתפללי בית הכנסת בעילה של אי תשלום דמי שכירות. בתביעה צויינו כנתבעים: "1. חנניה אוחיון בשם מתפללי בית כנסת הרמב"ם... 2. מתפללי בית הכנסת "הרמב"ם"...". בפסק דינו קבע בימ"ש השלום כי המתפללים לא שילמו דמי שכירות מיום 1.4.60 ולפיכך נתקיימה עילת פינוי. אעפ"כ העניק להם סעד מן הצדק ודחה את התביעה. בשנת 97 הגיש המשיב תביעה נגד "ועד מתפללי בית הכנסת... ירושלים" שהמבקשת מס' 1 היא חליפתו - וכן נגד המבקשים מס' 6-2, מתפללים בבית הכנסת, בעילה של הסגת גבול. בתביעה נתבקש בית המשפט "להורות על סילוק ידם מהמגרש לאלתר". בימ"ש השלום ציווה על המבקשים לסלק את ידם מהמגרש נשוא התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: תקנות סדר הדין). בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט ריבלין נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): בפסק דינו של בימ"ש השלום הוצגו שתי שאלות: האם הנתבעים [המבקשים] או מי מהם דיירים מוגנים; האם הנתבעים בני רשות על פי רשות שאינה ניתנת לביטול. לעניין השאלה הראשונה קבע ביהמ"ש כי "ועד המתפללים" או "ציבור המתפללים" אינם אישיות משפטית ולפיכך לא יכלו להיות "שוכר מוגן על פי חוק הגנת הדייר". כמו כן לא ביקשו המבקשים להעביר את השכירות לציבור המתפללים כמוסד במועד שנקבע לכך לפי חוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), ומכאן שרק למתפללים מסויימים - אך לא ל"חבר בני אדם" - היתה "זכות דיירות מוגנת". עוד קבע כי כל מי ששמו נזכר במסמכים הנושנים שאותרו אשר ניתן היה לסבור שהיה בשעתו דייר מוגן על פי מה שסוכם באופן ספציפי עם בעל הבית, הלך לבית עולמו. התוצאה היא שהמבקשים "לא היו ואינם דיירים מוגנים בנכס". לעניין השאלה השניה קבע כי המבקשים השתמשו בנכס "כבני רשות מכח זכותם של השוכרים המקוריים. עם לכתו של אחרון השוכרים המקוריים לבית עולמו פקעה מאליה גם זכותם של הנתבעים [המבקשים] והיה עליהם לפנות את הנכס".
ג. יש להבחין בין זכויותיו הדיוניות של חבר אנשים שלא נתאגדו לבין זכויותיו המהותיות. אשר להיבט הדיוני, חבר אנשים שלא נתאגדו, כשם שאינו רשאי לתבוע, כך גם אינו יכול להיתבע לדין. אולם, אין בין זכותו של חבר אנשים שלא נתאגדו לעמוד בדין ובין זכויותיו המהותיות ולא כלום. התובענה הקודמת הוגשה נגד הנתבעים שהוזכרו לעיל וגם המשפט התנהל, ככל הנראה, על בסיס ההנחה שאלה הם הנתבעים האמיתיים וגם ביהמ"ש העניק להם בפסה"ד הקודם סעד מן הצדק ודחה את התביעה נגדם בלי לעמוד על היבט דיוני זה. יש בעובדות אלה - כי התביעה הקודמת הוגשה נגד "חנניה אוחיון, בשם מתפללי בית הכנסת הרמב"ם" ונגד "מתפללי בית הכנסת "הרמב"ם"" וכי פסה"ד הקודם ניתן לזכותם - כדי ללמד על זכויותיהם המהותיות: לאמור, זכויותיהם בנכס כדיירים לפי החוק (דיירים מוגנים). המסקנה העולה מכך היא שאם יימצא שנותרו מתפללים שהתפללו בבית הכנסת ביום מתן פסה"ד הראשון הרי שזכות הדיירות לפי החוק תעמוד להם גם היום, ומתפללים אחרים, שנוספו מאז או שיתווספו בעתיד, רשאים להתפלל בנכס גם הם, אך אלה הנוספים לא יזכו בזכויות דיירות לפי החוק. על כן יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום על מנת שיקבע את הממצאים הנדרשים לפי האמור דלעיל.
ד. המשנה לנשיא ש. לוין: לציבור המתפללים ככזה אין זכויות לא בתחום המהותי ולא בתחום הדיוני. המקור האפשרי היחיד לרכישת זכויות של דיירות מוגנת במושכר הוא פסה"ד הקודם, שבו הנתבעים היו "חנניה אוחיון בשם מתפללי בית הכנסת הרמב"ם..." ו"מתפללי בית הכנסת הרמב"ם...". מדובר שם בשלשה מתפללים: ה' חנניה אוחיון ז"ל שהלך לעולמו לפני זמן רב, מר מרציאנו שאין יודעים היכן הוא ויתכן שהלך לעולמו ומר ידיד יוסף שאין יודעים את מוצאותיו. פרשנותו הנכונה של פסה"ד הקודם היא שלכל היותר הוכרו בו זכויותיהם של שלשה אלה כדיירים מוגנים; אף אחד מאלה אינו נתבע בתובענה הנוכחית. אך גם אם תמצי לומר שפסה"ד הקודם התייחס לציבור מתפללי בית הכנסת כולו - אין לפסה"ד שניתן נגד מי שאינו תאגיד משמעות משפטית, לא של השתק ולא אחרת. כפי שנפסק בעבר "תנאי בלעדיו אין לניהול תקין של הליך משפטי הוא, שיעמדו זה מול זה שני בעלי הדין... מקום שאין לך תובע [או נתבע] אין לך תובענה, ומקום שאין לך תובענה, אין ביהמ"ש רשאי לפסוק, ואם פסק, לא קם מעשה בית דין". פסה"ד לא יצר השתק לטובת אף אחד מהמערערים, גם אם המערערים מס' 5 ו-6 התפללו בבית הכנסת עת ניתן פסה"ד הקודם. על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. עו"ד אליעזר חדד למבקשים, עו"ד נפתלי שילה למשיב. 26.3.01).
על"ע 1477/01 - עו"ד פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*השעייה זמנית חלקית של עו"ד מעיסוק כעו"ד, כאשר הוא מואשם בבימ"ש בעבירות מין(ערעור על החלטת ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד - הערעור נדחה).
א. המערער מואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות במתלונן, נער כבן 14 וחצי. בד בבד הגיש היועץ המשפטי לממשלה לביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים - בהתאם להוראת סעיף 78(ג)
לחוק לשכת עורכי הדין - בקשה להשעיית המערער באופן זמני מעיסוק בעריכת דין, שבגידרה יימנע המערער מלהופיע בפני בתי משפט ומלטפל בענייניהם של קטינים. בקשת היועץ המשפטי נדחתה. ערעור היועץ המשפטי לביה"ד הארצי של לשכת עורכי הדין נתקבל בחלקו ברוב דעות - כנגד דעת המיעוט שסברה כי ראוי לקבל את הערעור במלואו - באופן שהמערער הושעה אך מלהופיע בפני בתי משפט. בפסק דינו הטעים ביה"ד הארצי, כי הגם שהעבירה המיוחסת למערער אינה קשורה ישירות לביצוע תפקידו של עוה"ד, הרי שהיא מעידה על כי מבצעה אינו מסוגל לשלוט ביצרו ויש באופיו פגם בפוגע באמון שביהמ"ש נותן בעוה"ד. הערעור נדחה.
ב. קיימת תשתית ראייתית העולה על הנדרש לצורך העברת נטל הבאת הראיות אל הנאשם, על פי סעיף 158 לחסד"פ, שכידוע דורש אך ראיות דלות ובסיסיות. תשתית ראייתית בעלת עוצמה המספקת אף למעצר. לא כל שכן, שעוצמתה מספיקה לצורך קבלת החלטה על השעייה זמנית מעיסוק בעריכת דין, שפגיעתה ודאי פחותה מאשר הפגיעה שבשלילת חירותו של אדם. הקלון בעבירה שבה מואשם המערער הוא חד וברור, וההתנהגות הנקלית המיוחסת לו משליכה ישירות על עבודתו כעו"ד בכלל, ועל הופעותיו בפני בתי משפט בפרט, שבגדרן הוא מופיע כנאמן ביהמ"ש, שעליו מוטלות חובות אתיות, ואשר זוכה לאמון מכח היותו עו"ד. בנסיבות אלה, ולנוכח הצו שניתן בדבר איסור פרסום שמו של המערער - שמכוחו יכול המערער להמשיך ולנהל את משרדו ללא הפרעה - השעייתו החלקית היא האמצעי הפוגע המתון ביותר האפשרי.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ראובן ורוזט בר חיים למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיב. 1.3.01).
ע.פ. 5974/00 - האני ערקאן ואיברהים מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירת שוד באשר מטרת תקיפתו של המתלונן היתה "נקמה" ולא נטילת כספו(מחוזי ת"א - ת.פ. 40029/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים הואשמו כי באחד הלילות, בסביבות השעה 00:2, הגיעו, יחד עם אחר, לבנין בת"א, שם נמצאת מאפייה בה עבד מערער 1 (להלן: איברהים). באותה תקופה עסק המתלונן, עיסא סלמן, בשיפוצים באותו בניין, והוא נהג ללון בו. כאשר המתלונן פתח את הדלת, תקפו אותו השלשה והחלו להכותו, ולבסוף גנבו סכום של 650 ש"ח מכיס חולצתו של המתלונן. לאחר מספר ימים הגיע איברהים למאפייה, שם פגש את משה נתנוב (להלן: נתנוב), שהיה עד לאירועים, וניסה באיומים להניאו מלמסור הודעה מפלילה נגדו. המשיבה יחסה למערערים עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, ולאיברהים יוחסה עבירה נוספת של הדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בהתבססו על עדות המתלונן, אמרותיו של נתנוב במשטרה, וכן לאור חיזוק שהיה בראיות המשיבה. בעקבות כך, גזר ביהמ"ש למערערים 48 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בעדותו בביהמ"ש מסר המתלונן כי כאשר פתח את דלת הבניין, נכנסו פנימה שלשה אנשים ושאלו על אחד "משה", וכנראה התכוונה למשה נתנוב, המועסק במאפייה, שישן אותו לילה בבניין. המתלונן העיד כי התרשם שכוונתם של האנשים רעה, ועל כן השיב להם שאין אדם בשם זה בבניין. הם לא הרפו מהמתלונן ואף החלו להכותו. לאחר זמן מה התברר לו כי נעלם מכיסו סכום של 600 - 700 ש"ח. המתלונן לא זיהה את תוקפיו משום שהמקום היה חשוך, וגם משום שלא פגש בהם עד אז. העד החשוב
לעניין הזיהוי היה אמור להיות משה נתנוב, אך בעדותו בביהמ"ש, הכחיש שהיה עד לאירוע האלים, ואת הגירסה השונה שמסר במשטרה הסביר בכך, שהוא נחקר בעת שהיה בגילופין. ביהמ"ש המחוזי העדיף את אמרותיו של נתנוב במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש. באותן הודעות סיפר נתנוב, כי בשעת לילה מאוחרת שמע צעקות, והבחין בשני המערערים, אותם הכיר וידע את שמותיהם, איברהים והאני, כשהם תוקפים את המתלונן.
ג. בפני בימ"ש קמא עמדה עדותו של המתלונן, לפיה נגנב ממנו סכום כסף, וכן אמרתו של נתנוב כי אסף מהרצפה כסף אשר ככל הנראה התפזר במהלך תקיפתו של המתלונן. משני נתונים אלה רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי הכסף נגנב ע"י אחד התוקפים, אך לא די בממצא זה כדי לבסס את הרשעתם של המערערים בעבירת שוד. ביהמ"ש התרשם, וכך עולה מחומר הראיות, שהמערערים חיפשו את נתנוב, ועל כן יתכן שהם כילו את זעמם במתלונן רק משום שזה טען בפניהם כי אותו "משה" שהם חיפשו אינו בבניין. סעיף 402 לחוק העונשין מגדיר "שוד" כגניבה המלווה במעשה אלימות או איום באלימות ואשר נועד "להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה". על מנת שיוכח קשר סיבתי בין האלימות לגניבה, די שהאלימות תתרחש בתכוף לפני הגניבה ואפילו לאחריה ולעיתים יהיה די גם באלימות בה נוקט נאשם שלא למטרת שוד, אם בסמוך להשגת המטרה האחרת הוא עושה שימוש ביודעין באותה אלימות על ידי הפחד שאלימות זו כבר נטעה בליבו של קרבנו על מנת לגנוב דבר מקרבן האלימות.
ד. במקרה דנא, גם אם תאמר כי הכסף נגנב בתכוף לתקיפתו של המתלונן, עדיין נותרת השאלה אם מלכתחילה פיעמה בלבם של התוקפים כוונה לבצע עבירת רכוש. כאשר מניחים לטובת המערערים שמגמת פניהם מלכתחילה לא היתה לבצע גניבה, חשוב היה להצביע על זהותו של זה שנטל את הכסף, הואיל ויתכן שהמעשה לא נעשה ע"י כל השלשה, אלא ע"י אחד מהם וללא ידיעתם של שני חבריו שהשתתפו עמו בתקיפה. מבצעים בצוותא של עבירת תקיפה יהיו אחראים לעבירת הגניבה שעשה שותפם, רק "אם אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה". כך שעבירת השוד לא הוכחה כדבעי ויש לזכות את המערערים מעבירת השוד בה הורשעו. מנגד, יש להרשיעם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ואת איברהים גם בעבירה של הדחה בחקירה. תוצאה זו מחייבת שינוי גם בעונש שיועמד על שנה מאסר בפועל ושנה על תנאי.
(בפני השופטים: אור, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד בנימין נהרי למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 5.3.01).
בג"צ 9242/00 - עמותת רופאים לזכויות אדם נגד שר הבטחון ואח'
*הקמת מחסומים בשטחי יו"ש וחבל עזה(העתירה נדחתה).
א. העותרת מבקשת סעדים אחדים הנובעים בעיקרם מהקמת מחסומים ע"י הצבא בשטחי יו"ש ועזה. מחסומים אלה מוקמים וקיימים מזה חודשים אחדים, עקב המצב הבטחוני הקשה השורר בשטחים אלה, כחלק מן המאמץ הצבאי למנוע פיגועים, הגובים מחיר כבד בחיי אדם בשטחים עצמם ובשטח ישראל. העותרת טוענת כי מחסומים אלה, היוצרים סגר או כתר, גורמים סבל לאוכלוסיה האזרחית בשטחי יו"ש ועזה ובמיוחד מונעים אספקה סדירה של מזון, תרופות ושירותים רפואיים לאוכלוסיה. העתירה נדחתה.
ב. העותרת הציגה בפני ביהמ"ש תמונה כללית ללא תשתית עובדתית שתספיק כדי לבסס עילה למתן צו כמבוקש. אכן, המשיבים אינם מתכחשים לעובדה שהצבא הקים מחסומים פיזיים בשטחי יו"ש ועזה. אך, לדבריהם, על פי המדיניות הקיימת אין בשטחים אלה כפרים או אזורים שהגישה אליהם חסומה ע"י מחסומים פיזיים באופן מוחלט. זאת ועוד, על פי הנהלים הקיימים, שהובאו לידיעת החיילים במחסומים, יש לאפשר מעבר במחסומים בכל מקרה של צורך רפואי. בפועל, מציינים המשיבים, דרך המחסומים עוברים באופן שיגרתי הרבה אמבולנסים, חולים ופצועים לצורך טיפול רפואי, לא רק בשטחים עצמם, אלא גם, על פי הצורך בתוך ישראל. אם יש מקרה של הפרת נוהל,
המשיבים מבקשים שיודיעו להם על כך, כדי שיוכלו לסלק את התקלה, או לנקוט באמצעים נגד האחראים לתקלה, ולמנוע הפרות נוספות.
ג. בית המשפט אינו רואה לנכון לתת צו, כפי שהעותרת מבקשת, המחייב את המשיבים לקיים את הנהלים הקיימים. ביהמ"ש אינו נוהג לתת צו, וגם הפעם אין צורך או צידוק לתת צו, הקובע כי הרשות חייבת לקיים את הדין, במיוחד כאשר אין על כך מחלוקת. אם יש מקרה של הפרת הנהלים, מן הראוי לטפל בו באופן פרטני, באמצעות הרשות המוסמכת, ורק לאחר מכן, אם יהיה צורך בכך, באמצעות עתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עו"ד ערן לב לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיבים. 21.3.01).
בג"צ 971/01 - יורי מקסימצ'וק נגד משרד הפנים
*דרישה מאזרח אוקראיני הנשוי ליהודיה לעזוב את הארץ לתקופה בה נבדקת כנות קשר הנישואין שלו(העתירה נדחתה).
א. העותר, אזרח אוקראיני שאינו יהודי, הגיע לישראל כתייר מאוקראינה על פי הזמנתה של מרינה ליאשנקו, אשר עלתה לישראל וקיבלה אזרחות מכח חוק השבות. היא הציגה תעודת נישואין לפיה היא והעותר נישאו באוקראינה. לעותר ניתנה אשרת תייר לתקופה של חודש ימים אשר הוארכה עד ליום 6.8.98 ומאז הוא שוהה בארץ שלא כדין. ביום 6.9.98 התלוננה מרינה במשטרה כי העותר איים על חייה וכי הוא אלים כלפיה. ההודעה שמסרה במשטרה, ככל שהיא מתייחסת לנישואיה, מעוררת על פניה ספק בכנותם של הנישואין בינה לבין העותר. היא שבה והתלוננה נגד העותר מספר פעמים על מעשי אלימות. העותר נעצר ועקב פניית המשטרה הוציא המשיב צו גירוש נגד העותר. בעקבות צו הגירוש החליטה הפרקליטות שלא להמשיך בהליכים הפליליים נגד העותר. ב"כ העותר פנה למשיב בבקשה לשחרר את העותר ממעצר ולאפשר לו להמשיך בתהליכי התאזרחות בעודו שוהה בישראל ובקשתו נדחתה. העתירה נדחתה.
ב. עיקר טענותיו של ב"כ העותר מבוססות על בג"צ 3648/97 פד"י נג(2) 728 - פס"ד סטמקה), בו נקבע הכלל כי המשיב אינו רשאי להמנע מדיון בבקשה להתאזרחות המוגשת בידי בן זוגו של אזרח ישראלי רק משום שהוא שוהה שלא כדין בישראל. לטענתו, על פי אותה הלכה, ניתן לקיים את הבירור בדבר כנות נישואיהם של העותר ומרינה בעת שהעותר ישהה בישראל כאדם משוחרר. המשיב טוען, כי עניינו של העותר הוא בגדר החריג שנקבע בהלכת סטמקה, שכן נוכח הסכנה לשלום הציבור בכללותו ולמרינה בפרט, אין אפשרות לקיים בירור יסודי בסוגיית כנות קשר הנישואין שעה שהעותר שוהה בישראל. לפיכך, טוען הוא כי על העותר לצאת תחילה את ישראל לפרק זמן של שלשה חודשים במהלכם יעשה המשיב בירור מקיף ויסודי הן בדבר כנות נישואיו למרינה והן בדבר מסוכנותו.
ג. אין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל והדברים נאמרו אף בפס"ד סטמקה עצמו. יש נסיבות בהן נוכחותו של מבקש אזרחות עלולה להשפיע על בירור העובדות ולהכביד על האפשרות לברר עובדות לאשורן. על פני הדברים נראה כי עניינו של העותר בא בגדר נסיבות אלה.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, בייניש. עו"ד בריק פארס לעותר, עו"ד אייל ינון למשיב. 19.3.01).
בש"פ 1150/01 - מדינת ישראל נגד עופר נמרודי
*קבלה חלקית של בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המשיב הואשם בניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, הדחה בעדות, שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד בנסיבות מחמירות, מתן שוחד והדחה בחקירה. ביהמ"ש הורה בשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים. בערר הורה ביהמ"ש
העליון על מעצר העורר עד לאחר שמיעת עדי המדינה. שמיעתו של המשפט התעכבה וביהמ"ש העליון הורה, לאחר 9 חדשי מעצר, להאריך את המעצר ב-90 יום. עתה מתבקשת הארכה נוספת ב-90 יום. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. תקופת מעצרו של המשיב התארכה כדי 15 חודשים. במהלכה נבחנו השיקולים השונים לעניין מעצרו במספר החלטות שהאריכו את תקופות המעצר. לדעת כולם היתה הצדקה להאריך את המעצר רק עד שתסתיים שמיעת עדויותיהם של עדי המדינה, 5 במספר, בשל החשש הממשי שהמשיב ינסה להשפיע עליהם אם ישוחרר. בבקשתה להאריך שוב את תקופת המעצר טענה ב"כ המדינה כי מאז ההחלטה האחרונה נשתנו הנסיבות ולפיכך דרושה הארכת המעצר לא רק מחמת החשש שהמשיב ינסה להשפיע על עדי המדינה, אלא גם מחמת החשש שינסה להשפיע על עדי תביעה אחרים. בכך סומכת היא על כתבי אישום שהוגשו בבימ"ש השלום נגד יעקב נמרודי, אביו של המשיב, ונגד אדם נוסף בשם אריה קרישק, כאשר לפי הנטען הטרידו השניים את עדי המדינה במשפטו של המשיב. טענה זאת אין לקבלה. עיקר הראיות להוכחת אשמותיו של המשיב הן עדויותיהם של חמשת עדי המדינה. אין במעשים שעשו, לפי הטענה, אביו של המשיב ואדם אחר, כדי להטות את הכף לחובתו של המשיב.
ג. נותרה השאלה אם יש להאריך את המעצר עד תום עדויות עדי המדינה שטרם הושלמו. משפטו של המשיב מתנהל ביעילות, בתדירות של 3 ישיבות בשבוע, ולפעמים אף ארבע ישיבות בשבוע. עד היום נסתיימה שמיעת עדויותיהם של שלשה מתוך חמשת עדי המדינה. הסניגור מסכים כי תקופת מעצרו של המשיב תוארך עד שתסתיים שמיעת עדותו של עד המדינה יגאל תם. אשר לעדותו של העד החמישי טען שאין הצדקה להאריך את המעצר עד סיומה. על יסוד כל האמור ונסיבות העניין הוחלט להאריך את תקופת מעצרו של המשיב עד יום 15.3.01, או עד שתסתיים שמיעת עדותו של עד המדינה יגאל תם, הכל לפי המוקדם.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד גב' פנינה גיא וגב' לילך שלום למבקשת, עוה"ד דן אבי יצחק, גב' פנינה דבורין ודן קואל למשיב. 1.3.01).
בש"פ 962/01 - יעקב רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*עם תום 180 יום מעת שחרור בערובה של נאשם, משלא הוגש כתב אישום או הוארכה תקופת הערובה, מופטרים החשוד וערביו מהערובה(הערר נתקבל).
א. העורר הינו חשוד מרכזי בחקירה מסועפת ומורכבת שמנהלת המשטרה בחשד לזיוף מסמכים ולהוצאת כספים במרמה בסכומי עתק, כספים שהוברחו, לפי הטענה, מן הארץ. העורר, שהוא תושב ארה"ב, נעצר עם הגיעו ארצה ביום 21.6.00. למחרת מעצרו הובא בפני בימ"ש השלום ומפי ב"כ המשטרה והסניגור נרשמו הדברים הבאים: "ב"כ המבקשת... המשיב ייעצר עד מחר... ולאחר מכן ישהה במעצר בית עד... יפקיד דרכונו... וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים... ב"כ המשיב: אני מסכים לתנאים... המשיב הוא תושב ארה"ב אזרח ישראלי והוא יזדקק לדרכונו. לכן הסכמנו כי במידה ויהיה צורך בדרכונו תוגש בקשה לביהמ"ש". ביהמ"ש קבע: "על דעת הצדדים ובהסכמתם ניתן בזה תוקף של החלטה של ביהמ"ש על התנאים האמורים לעיל". לאחר ששוחרר ממעצרו פנה העורר לביהמ"ש מספר פעמים בבקשה להתיר לו לקבל את דרכונו ולצאת מן הארץ לתקופות קצרות. כל בקשותיו של העורר נדחו.
ב. ביום 26.12.00 פנה העורר לבימ"ש השלום בבקשה לביטול הערובה ותנאי השחרור בערובה שהושתו עליו, כולל הפקדת הדרכון. העורר סמך את בקשתו על הוראת סעיף 58 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים). טענת העורר היתה כי משלא התבקשה הארכת תוקפן של הערבויות, הרי שתוקפן פקע בתום פרק הזמן של 180 ימים כקבוע בחוק. יומיים לאחר שהעורר הגיש את בקשתו, ביום 28.12.00, הגישה המשטרה לביהמ"ש בקשה להאריך את תוקף הערבויות שהושתו על העורר וכן הארכת עיכוב יציאתו מהארץ ב-180 ימים נוספים. לחלופין ביקשה המשטרה, כי ביהמ"ש יורה על חידוש הערבויות ואיסור יציאת העורר מהארץ לתקופה של 180 ימים. בימ"ש השלום קבע בהחלטתו,
כי סעיף 58 לחוק אכן מגביל את משך הזמן שבו ניתן להשית ערובה ותנאי שחרור בערובה על חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, אולם הסכמת הצדדים כי איסור היציאה מהארץ יעמוד "עד לתום ההליכים" מלמדת שכוונתם היתה כי הערובה ותנאי השחרור בערובה יהיו בתוקף לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק, קרי ל-360 ימים. הערר לביהמ"ש המחוזי נדחה. בערר דנא טוען הסניגור כי הארכת הערובה תיתכן אך ורק "בתוך תקופת הערובה" בת 180 הימים. הערר נתקבל.
ג. לשונו של סעיף 58 הנ"ל היא ברורה וחד משמעית. כבר נפסק כי עם תום 180 הימים מעת שחרורו בערובה של הנאשם, משלא הוגש כתב אישום או הוארכה תקופת הערובה, מופטרים החשוד וערביו מהערובה בלא כל צורך בפעולה משפטית כלשהי. המחוקק לא הותיר בידי ביהמ"ש שיקול דעת להאריך ערובה ותנאים לשחרור כתום המועד הקבוע בחוק. בענייננו, נראה שמטעמים אובייקטיביים לא עלה בידי המשטרה לסיים את החקירה עד כה. מטיבן של חקירות מסועפות כאלה שבדרך כלל אין ניתן לקיימן ולסיימן תוך תקופה של 180 יום, אולם אין בכך כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק. המחוקק הביא בחשבון את האפשרות של התמשכות החקירה והוא קבע את התנאים בהם ניתן יהיה ליתן ערובות להבטחת המשכה. מתנאים אלה אין לסטות. על כן דין הערר להתקבל.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יהודה וינשטיין למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 12.3.01).
ע.א. 00+5872/99/751 - יונה רוזנברג נגד עו"ד חיה אזולאי כונסת נכסים
*פרוש הסכם למכירת נכסים ע"י כונס נכסים. *פיצוי מוסכם. *"השבה" בערכים שצויינו בהסכם בין הצדדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 200060/98 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. במסגרת תפקידה ככונסת נכסים, פירסמה המשיבה מודעה, בה הציעה למכירה מכונות, ציוד, וכן מה שהוגדר כ"חוטים ומלאי" של מפעל לייצור מוצרי פלסטיק בישוב גורן (להלן - המודעה). המערער (להלן - רוזנברג), הציע סכום של 100,000 דולר + מע"מ עבור "המפעל על כל הציוד שבו" (כלשון הצעתו). רוזנברג צירף להצעתו שיק על סך 20,500 ש"ח, כמתחייב מלשון המודעה. סעיף ה' של המודעה הבהיר למציעים שהמשיבה עלולה לחלט את הסכום המופקד כערבות. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה את אישורו למכירת "המכונות והציוד הנמצאים במפעל ליריעות פלסטיק במושב גורן" לרוזנברג. ביהמ"ש אישר את המכירה, ובעקבות כך נחתם בין רוזנברג למשיבה הסכם, בו הוגדר הממכר כך: "המכונות והציוד הנמצאים במפעל בגורן והמפורט בנספח ב'..".
ב. רוזנברג שילם למשיבה על חשבון התמורה סכום של 50,000 דולר, והיה אמור לשלם את היתרה חודש לאחר אישור ההסכם על ידי בית המשפט. בפועל לא שילם רוזנברג את היתרה הואיל ונתגלעה מחלוקת בשאלת ה"מלאי" הנזכר במודעה. רוזנברג טען כי הצעתו התייחסה גם למלאי, בעוד שהמשיבה גרסה כי הוסכם על מכירת המכונות והציוד בלבד. המשיבה הודיעה לרוזנברג על ביטול ההסכם ופנתה לבית המשפט בבקשה לאשר את ביטול ההסכם, ולהתיר לה למכור את המכונות והציוד לאחר. כחלוף יום הגיש רוזנברג בקשה לביהמ"ש בה עתר לחייב את המשיבה למסור לו את המכונות, הציוד והמלאי של המפעל בגורן, כנגד תשלום יתרת התמורה. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבה והצהיר על ביטול ההסכם, לאחר שקבע כי "המכירה התייחסה לציוד בלבד ולא למלאי". באשר למקדמה ששילם רוזנברג למשיבה, הורה בית המשפט כי זו תוחזר לו "בניכוי ההוצאות שהיו ותהיינה" למשיבה, "ועל פי המתחייב מההסכם שנחתם ביניהם". למשיבה ניתנה רשות לנכות מהפקדון גם סכום של 20,000 ש"ח שנפסק לה כהוצאות.
ג. המשיבה הפחיתה מסכום הפקדון שהיה בידה, סכומים שונים כנגד דמי שכירות אשר שולמו עבור המבנה בו אוחסנו המכונות והציוד, וכן עבור שומר ששכרה לשמירת הציוד מגניבה. כמו כן הפחיתה המשיבה סכום של 40,500 ש"ח אשר נקבע בהסכם בין
הצדדים כפיצוי קבוע ומוסכם מראש. רוזנברג חלק על מעשיה של המשיבה ופנה לבית משפט קמא, אך כל השגותיו נדחו בהחלטה תמציתית, לאמור: "המשיבה פעלה על פי החלטת בית המשפט וחישוביה מקובלים עלי". הערעור נתקבל בחלקו.
ד. אשר למהות הממכר - במודעה שפירסמה הזמינה המשיבה הצעות לרכישת "כל או חלק מהמכונות ומהציוד". אותה מודעה הזמינה הצעות גם לרכישת החוטים ומלאי היריעות, ונדמה כי ברור כבר מנוסח המודעה כי יכול היה המציע לברור מתוך ההיצע את הדרוש לו, וכך לדוגמה יכול היה לרכוש את המכונות והציוד ללא המלאי, ולהיפך. מכאן גם מתבקש, כי על המציע היה לדייק בלשון הצעתו, אך הוא בחר בנוסח של "המפעל על כל הציוד שבו". המפעל ככזה מעולם לא הוצע למכירה, ומאידך, "ציוד" אינו "מלאי". זאת ועוד, אם התכוון רוזנברג בהצעתו גם למלאי, היה צריך לאזכר במפורש את המלאי בהסכם. הוא לא נהג כך. אדרבא, הממכר הוגדר בהסכם כ"מכונות וציוד", וגם בלשונם של הדיוטות קיים הבדל בין שני אלה ל"מלאי".
ה. אשר לפיצוי המוסכם - משהוכרז על בטלותו של הסכם, עומדת לצדדים הזכות להשבה, ולנפגע עומדת גם זכותו לסעדים נוספים, עליהם נמנה גם הפיצוי המוסכם. רוזנברג טען כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בה נצטוותה המשיבה להשיב לו את המקדמה בסכום של 50 אלף דולר, ניתנה לה הרשות לנכות "הוצאות שהיו ותהיינה לה" בלבד, ופיצוי מוסכם אינו בגדר "הוצאה". ברם, זכאותה של המשיבה לחלט את הפיצויים המוסכמים הוסדר בהסכם למקרה בו יחזור רוזנברג מהצעתו ו/או לא יעמוד בתנאי ההסכם. זאת ועוד, הפיצוי המוסכם בחוזה אינו מותנה בהוכחתו של נזק על-ידי הנפגע מההפרה, ובאשר לסבירותו של הפיצוי, סוגייה זו לא הועמדה לדיון. נוסף לכך אף שבית המשפט רשאי להפחית את גובה סכום הפיצוי המוסכם, הוא נוהג לעשות זאת רק באותם מקרים ששיעורו של הפיצוי "נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". כך שאין להתערב בסוגיית הפיצוי המוסכם, אך לנוכח נכונותה של המשיבה להקטין סכום זה עד כדי מחציתו, יועמד הפיצוי על סך של 20,250 ש"ח.
ו. אשר להשבה בערכים דולרים - בהסכם בין בעלי הדין צויינה התמורה בערכים דולרים והלכה היא ש"דיני ההשבה מושתתים על עקרון מניעת התעשרות שלא כדין, ומכוח עיקרון זה מתבקשת המסקנה כי ההשבה תיעשה, בדרך כלל, בערכו הדולרי של הסכום בו מדובר". אין כל סיבה שלא ינהגו כך במקרה הנוכחי, ועל כן על המשיבה להשיב לרוזנברג את יתרת הסכום ששולם, בערך דולרי.
ז. לעניין דמי שכירות ושמירה - המכונות, הציוד והמלאי, הוחזקו תחת קורת גג אחת. מכאן, ולאור טענת המשיבה כי המלאי לא נכלל בממכר, המסקנה המתבקשת היא שלא היה מקום לחייב את רוזנברג במלוא ההוצאה שהיתה כרוכה בתשלום עבור דמי השכירות והשמירה, אלא רק באותו חלק יחסי הנובע מהחזקתם של המכונות והציוד. אשר לתקופת החיוב בהוצאות - המועד לתחילתם של החיובים שעל רוזנברג לשלמם, הוא מהיום שהממכר הועמד לרשותו. באשר למועד סיומם של החיובים - בנסיבות רגילות אכן זה היה צריך להיות ביום הודעת הביטול של ההסכם. אך המשיבה פעלה ככונסת נכסים, אשר פעולותיה חייבו את קבלת אישורו של בית המשפט. ועל רוזנברג לשאת בחיובים, כל עוד לא הוכרע העניין על ידי בית המשפט המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד עמי סביר למערער, עו"ד גב' חיה אזולאי למשיבה. 5.3.01).
בג"צ 293/00 - פלונית ופלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני
*היעדר סמכות בי"ד רבני בסכסוך בין בני זוג לאחר שהתגרשו (העתירה נתקבלה).
א. העותרת 1 (להלן: העותרת) והמשיב 3 (להלן: המשיב) היו נשואים משנת 1983. מן הנישואין נולדו להם שלוש בנות, שהן כיום כבנות 17, 13, ו-10 שנים (להלן - הבנות). הם התגרשו בשנת 1996. במסגרת הגירושין הם ערכו הסכם שקיבל בבית
הדין הרבני תוקף של פסק דין, ולפיו הבנות תישארנה בחזקת העותרת עד שתהיינה בנות 18 שנים. העותרת 2 מתגוררת באותו ישוב בו מתגוררת העותרת. יש לה שני בנים בני 12 ו-9 שנים. לאחר שהעותרת התגרשה, נוצרה בינה לבין העותרת 2 מערכת יחסים אינטימית. הן מגדירות עצמן, בעתירה זאת, כנשים לסביות, המקיימות ביניהן קשר זוגי, ואינן מסתירות קשר זה, לא מפני משפחותיהן, לרבות ילדיהן, ואף לא מבני היישוב בו הן מתגוררות. הן נוהגות להיפגש זו עם זו, בין היתר, בבית העותרת 1, לא פעם בנוכחות הבנות.
ב. כשנתיים לאחר הגירושין, פנה המשיב לביה"ד הרבני בתביעה להפחתת סכום המזונות שהוא חוייב לשלם לבנות. כחודש לאחר מכן הגיש, במסגרת התביעה, בקשה לצו מניעה שיאסור על העותרת "להכניס את המאהבת [היא העותרת 2] לביתה וכן שלא תפגיש את הילדים עם המאהבת בכל צורה או בכל מקום שהוא". בית הדין הרבני קבע כי אין לו סמכות לדון בתביעה להפחתת המזונות כיוון שהצדדים כבר התגרשו. הדיון בבקשה לצו מניעה נתקיים בבית הדין הרבני מאוחר יותר ובית הדין פסק לאמר: "הואיל והאם מנהלת מערכת קשרי אהבה עם... חברתה לחיים, בביתה בנוכחות הילדים... טובת חינוך הילדים דורשת כי האם תמנע מלקיים מערכת יחסי אהבה עם חברתה בנוכחות הילדים... מוציאים צו המורה לאם להמנע מלהפגיש את הילדים עם המאהבת שלה הגב'...". העותרות טוענות כי לביה"ד לא היתה סמכות לדון בנושא. העתירה נתקבלה.
ג. במהלך הדיון בבג"צ נתבקש היועהמ"ש לממשלה לחוות דעתו בנושא ולדעתו החלטת ביה"ד ניתנה בחוסר סמכות. הליכי הגירושין בין בני הזוג הסתיימו מספר שנים קודם לכן, ולכן קבע בית הדין הרבני כי אין לו סמכות לדון בתביעת המזונות. משקבע בית הדין כי אין בסמכותו לדון בתביעה העיקרית, קרי התביעה להפחתת המזונות שהגיש המשיב, הרי שאין בסמכותו לדון בעניינים נוספים שהתעוררו אגב הדיון בתביעה העיקרית. על כן פסה"ד של ביה"ד הרבני ניתן בחוסר סמכות והוא בטל.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גב' אילת גולן תבורי לעותרות, עוה"ד אשר רוט וגב' מרים שנק למשיבים. 19.3.01).
בג"צ 269/01 - ראובן רסולי נגד לינדה רסולי וביה"ד הרבני האזורי ירושלים
*דרישה שעותר יפקיד ערובה להוצאות המשיבים(בקשת המשיבה למתן ערובה ע"י העותר - הבקשה נתקבלה).
א. עניינה של העתירה - פס"ד שנתן ביה"ד הרבני, המטיל על העותר סנקציות בשל סירובו ליתן גט למשיבה. בראשית הדיון בעתירה ביקשה המשיבה לחייב את העותר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי לדיון בעתירה. המבקשת מנמקת את בקשתה בכך שהעותר אינו מתגורר בישראל, ונמנע מלגלות לה את כתובתו בארצות הברית. אין לעותר נכסים בישראל, ואת מחצית דירתם המשותפת של בני הזוג שהיתה שייכת לו העביר העותר על שם אמו. עוד טוענת המשיבה כי העותר נמנע מתשלום מזונות בנותיו במשך כ-3 שנים, זאת על אף שפסק בורר שאושר ע"י ביהמ"ש חייב אותו במזונות. העותר אף נמנע מתשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובתו. העותר מבקש לדחות את הבקשה בשל הנוהג שלא להתנות עתירה בערובה כאשר מדובר בעתירה בעלת חשיבות ציבורית. כן הוא טוען כי החיוב בערובה עומד בסתירה לזכות הגישה לביהמ"ש, וכי העובדה שהוא תושב חוץ אינה מצדיקה הטלת ערובה. הבקשה לחיוב בהפקדת ערבון נתקבלה.
ב. אין כלל המונע הטלת ערובה גם על הליכים העוסקים בנושאים עקרוניים. הטלת הערובה אינה נתפסת כפגיעה בזכות הגישה לביהמ"ש. במיוחד אמורים הדברים במקרה כגון זה, כאשר העותר אינו טוען כי אין באפשרותו לעמוד בהפקדת ערבון, כך שזכות הגישה שלו עצמו לביהמ"ש אינה נפגעת. הימנעותו של העותר מתשלום המזונות, כמו גם הימנעותו מתשלום הוצאות המשפט בהן חוייב, ואף העברת חלקו בבעלות על הדירה על שם אימו - כל אלה מעידים על כך שהעותר אינו עומד בהתחייבויותיו, גם אם מקורן בפסקי דין, ולפיכך מוצדק היה לדרוש ממנו להפקיד ערבון. זאת ועוד: כאמור, העותר נמנע מלגלות למשיבה ולבנותיהן המשותפות את כתובתו ומספר הטלפון שלו,
ותוך התחמקות מכוונת התכתב עימן באמצעות כתובתו של אחיו. מעשים אלו מעידים, לכאורה, על ניסיון למנוע אפשרות להיפרע ממנו. על כן, חוייב העותר להפקיד ערבון בסך 25,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד סברו עמנואל לעותר, עו"ד א. רייכמן למשיבה. 25.3.01).
דנ"א 2054/00 - עזבון המנוח יהויקים סמואל ז"ל ואח' נגד אלינא אוריאלי ואח'*עצם העובדה שביהמ"ש העליון הכריע בסוגייה שהיתה בעבר שנוייה במחלוקת אין בה כדי להצדיק דיון נוסף (הבקשה נדחתה). בבימ"ש השלום בנתניה ניתן פס"ד שחייב את העותרים לפצות את המשיבים בגין הפרת הסכם. המשיבים גבו חלק מסכום הפיצוי מן העותרים, שלא בהליכי הוצל"פ. בערעור, ביטל ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד של בימ"ש השלום, לרבות חיובם של העותרים. בעקבות זאת, הגישו העותרים ללשכת ההוצל"פ בקשה שראש ההוצל"פ יראה בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי חיוב כספי של המשיבים להחזיר לעותרים את ששילמו להם על פי פסק דינו של בימ"ש השלום. ראש ההוצל"פ קיבלה את הבקשה והורתה למשיבים להשיב לעותרים את הכספים שגבו. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שנדחה. ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון שקבע ברוב דעות כי ראש ההוצל"פ אינו מוסמך להורות על השבת הכספים לעותרים דנן. דעת הרוב היתה כי לשונו של סעיף 18(א) לחוק מצביעה על כך שהוא חל אך על מצב בו הכספים שהשבתם מתבקשת שולמו בעבר מכח תיק הוצל"פ שנפתח. דעת המיעוט סברה כי בדין דן ראש ההוצל"פ בבקשתם של העותרים, שכן הסמכות הנתונה לו על פי סעיף 18(א) לחוק משתרעת גם על נסיבות מקרה זה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
הסוגיה העומדת למחלוקת בטיעוני הצדדים, נדונה בעבר בהערות אגב בביהמ"ש העליון. חילוקי הדעות דאז מצאו ביטוי לגופו של עניין בפסק הדין נשוא העתירה שהכריע בסוגיה. אולם, בעצם העובדה כי הוכרעה סוגיה שהיתה שנוייה במחלוקת, אין די לשם ביסוס עילה לקיומו של דיון נוסף. גם בעובדה כי פסה"ד ניתן ברוב דעות, אין בה לכשעצמה עילה לקיום דיון נוסף. בחלק ניכר מפסקי הדין של ביהמ"ש העליון נקבעת הלכה, אולם אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף בכל הלכה שנקבעה. על מנת להימנע מן הסיטואציה העומדת ביסוד עתירה זו ניתן לכאורה להורות, במקרים המתאימים, בפסה"ד שלערעור, המבטל או משנה פס"ד, על השבת הסכומים שנפסקו במסגרת ביצועו של פסה"ד ובכך לאפשר ביצועו הישיר של פסק דינה של ערכאת הערעור, ללא היזקקות לסעיף 18(א) עצמו.
(בפני: השופט אור. עוה"ד יואב בן סימון ואיסר הרשקוביץ לעותרים, עו"ד גב' בלה וולנרמן למשיבים. 12.2.01).
בש"פ 1290/01 - מדינת ישראל נגד אשרף שארף
*הארכה שניה של מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירה של רצח (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב ואחיינו הואשמו בחטיפת ילד כבן 8 שנים ורציחתו. המשיב עשה את המעשים לפי בקשתו של אדם אחר, כנקמת דמו של קרוב משפחה של אותו אדם. תמורת הרצח שולם למשיב סכום של 30,000 דולר. משנעצר המשיב נמצא על גופו סם מסוכן במשקל 11.90 גרם. עוד נטען, כי בשתי הזדמנויות הורה המשיב לאחיינו להעיד עדות שקר בביהמ"ש תוך איומים עליו, הפחדתו והטרדתו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך 9 חודשים הורה ביהמ"ש העליון להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים. ההליכים עדיין לא נסתיימו והמדינה מבקשת להאריך את תקופת המעצר בשניה, ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מעשה העבירה העיקרי המיוחס למשיב - רצח של ילד קטן תמורת בצע כסף - הוא מזוויע ומעיד על מסוכנותו הגדולה של המשיב. לכך נוספים ניסיונותיו לשבש הליכי
משפט, המעידים על כך שיש להרחיקו לא רק מן הציבור אלא גם מעדים בכח. במצב דברים זה אין דרך להגן על הציבור מפני המשיב אלא ע"י כליאתו מאחורי סורג ובריח.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עו"ד שמואל קינן למשיב. 19.2.01).
בש"א 3445/00 - נחום קרליץ נגד פקיד הבחירות לעירית באר שבע ואח'
*קבלת ערעור על החלטת הרשמת שלא לקבל ערעור לרישום בנימוק שהוגש באיחור (הבקשה נתקבלה).
המבקש ביקש להגיש ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש העליון והמזכירות סירבה לקבלו לרישום בנימוק שההחלטה נשוא הערעור הומצאה למבקש על פי אישור מסירה ביום 18.2.00 והוא סירב לקבלה ולפיכך לא ניתן לקבל את הערעור לרישום, מפאת איחור בהגשתו. המבקש טוען כי ההמצאה שבוצעה ביום 18.2.00 אינה תקפה. ראשית, מן הטעם כי הוא לא סירב להמצאה, ושנית, כי מכל מקום החלטת הרשמת שהומצאה לא הודבקה על דלת ביתו כמתחייב מתקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, במקרה של סירוב להמצאה. מאחר שלא בוצעה המצאה כדין, אין, על פי הטענה, יסוד לסירוב המזכירות לקבל את כתב הערעור. הוחלט לקבל את הערעור.
מירוץ התקופה להגשת ערעור מתחיל עם המצאת ההחלטה לידי בעל הדין באם ניתנה שלא בפניו. לתיק ביהמ"ש צורף אישור מסירה המתייחס להחלטה ועליו רישום כי המבקש סירב לקבל את ההחלטה ביום 18.2.00. לא נרשם על גבי אישור המסירה כי הכתב הודבק על דלת דירתו של המבקש ומכאן מתבקשת ההנחה כי הדבקה כזו לא בוצעה. ואכן, אישור המסירה נמצא מצורף למעטפה סגורה ובה עותק מן ההחלטה אשר הוחזרו לתיק ביהמ"ש. כך שלא בוצעה הדבקה, ומבחינה זו, גם בהנחה שהמבקש סירב לקבל את הכתב כאמור באישור, לא נעשתה מסירה בדרך התואמת את הנדרש על פי התקנות. ממילא לא איחר המבקש את המועד בהגשת הערעור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 14.1.01).
רע"א 8995/00 - סלים סרוג'י ואח' נגד בית החולים הצרפתי
*פירוש הסכמת הצדדים בבימ"ש לעניין הגשת מסמכים וחוות דעת למומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הגישו תביעה נגד המשיב לתשלום פיצויים בשל נזק גוף אשר נגרם למבקש במהלך הלידה. לטענתם, הנזק נגרם בשל רשלנות רפואית המיוחסת למשיב. במהלך הדיון הוסכם כי ימונה מטעם ביהמ"ש מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי, אשר יחווה את דעתו האם המבקש סבל משיתוק מוחין. הוסכם כי שני הצדדים יעבירו לעיון המומחה מסמכים רפואיים הנמצאים ברשותם בעניינו של המבקש, לרבות חוות דעת אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. המומחה שמונה הגיש לביהמ"ש הערכה ראשונית על מצבו של התובע, אשר התבססה על עיון בחוות הדעת ובחומר הרפואי, כי אין נתונים מספיקים לגיבוש אבחנה של שיתוק מוחין אצל התובע. לאור חוות דעת זו, קיבל ביהמ"ש את עמדת המבקשים כי יש מקום שהמומחה יבדוק את המבקש באופן אישי בטרם יגיש חוות דעת סופית. ביני לביני עבר המבקש בדיקות רפואיות בארה"ב וקיבל חוות דעת רפואית שאותה המציא למומחה. המשיב הגיש בקשה להורות למומחה להתעלם מחוות הדעת שהועברה אליו, בטענה שלפי ההסכם בין הצדדים חל איסור על המצאת חומר זה. ביהמ"ש קבע כי הדין עם המשיב וכי יש להורות למומחה להתעלם מחוות הדעת שהועברו אליו ע"י המבקשים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אין להבין את הסכמת הצדדים להגשת חוות הדעת אשר בתיק ביהמ"ש למומחה, כאיסור מכללא על המצאת חוות דעת נוספות, אם תהיינה, מטעם בעלי הדין, על מנת שגם אלה תהיינה בפני המומחה. האמירה בהסכם באה לתאר מצב קיים - הגשת חומר בכתובים אשר בתיק למומחה - אך אין לפרשה כבאה להתנות, כתנאי למינוי המומחה, מתן חוות דעתו על סמך חומר זה בלבד, מבלי שביהמ"ש יוכל להורות לו ליתן דעתו לחומר ראיות נוסף. לעצם העניין, כשקיימת בידי המבקש חוות דעת חדשה בתחום הגנטי,
שלא היתה קודם לכן, אך הוגן ובלתי מפלה הוא להורות כי ביהמ"ש יתיר גם להם להגיש חוות דעת למומחה על מנת שאף היא תהייה לנגד עיניו קודם מתן חוות דעתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. קובטי למבקשים, עו"ד ש. רום למשיב. 6.3.01).
בש"פ 1612/01 - מדינת ישראל נגד אמיר נחמני
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות סמים כאשר במשך 9 חודשים לא היתה התקדמות במשפט (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם ביבוא כ-27 גרם הירואין פעם אחת ויבוא כ-113 גרם הרואין בפעם נוספת. הוא נעצר עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים. הבקשה נדחתה.
במשך תקופה של 9 חודשים לא היתה התקדמות ממשית במשפטו של המשיב. אכן, גם הסניגורים "תרמו" להתמשכותו של המשפט, אולם אין לומר שקולר הדחיות תלוי דווקא בצווארם. טרם נשמעו עדי התביעה המרכזיים ולפי רשימת העדים שצורפה לכתב האישום צפוייה, ככל הנראה, העדתם של כ-25 עדים מטעם המדינה. גם שמיעת העדים מטעם הסניגוריה תצריך זמן. לפי תדירות הישיבות שנקבעו עד כה יש יסוד סביר לחשש כי שמיעת העדויות תמשך מספר חודשים, ככל הנראה יותר מתקופת ההארכה המבוקשת, ואולי אף יותר משתי תקופות נוספות. סיכומי הטענות יצריכו זמן נוסף ואז תבוא שעתה של הכרעת הדין, שלשמה יהיה צורך - ובצדק - בזמן נוסף. מכלול הנסיבות מראה שאין זה המקרה שבו קיימת הצדקה להאריך את תקופת מעצרו של המשיב יותר מתשעה חודשים. לפיכך ישוחרר המשיב ממעצר בעבורה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עוה"ד דוד יפתח ונחמן בטיטו למשיב. 6.3.01).
ע.פ. 9028/00 - גינג'חשוילי זורב נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה שעניינה הקביעות של השופט במסגרת משפט זוטא (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בביצוע ארבעה מעשי שוד. במהלך המשפט, במסגרת משפט הזוטא לבירור קבילות הודאותיו של המערער, נחקרה עדת התביעה. השופט ביקש מהסניגור להפסיק את החקירה, שכן היא דורכת במקום. על כך השיב הסניגור "ביהמ"ש יעשה מה שהוא רוצה". תגובת השופט היתה "אני לא אתן לו את התענוג הזה שתהיה לו עילה לערעור. הוא ימשיך לייסר את העדים בשוטים ובעקרבים ואני כבימ"ש אתחשבן איתו בהכרעת הדין על צורת הגנה זו". בגין התבטאות זאת, ביקש המערער את פסילתו של השופט. השופט דחה את הבקשה, בציינו כי הערת ביהמ"ש היא "הערה לגיטימית לגבי אופן ניהול ההגנה...". הערעור נדחה.
הלכה היא כי לא בכל התבטאות של ביהמ"ש - גם אם מי מבעלי הדין חש נפגע ממנה - יש כדי להביא לפסילתו של ביהמ"ש. אכן, כבר נאמר כי על שופט "להימנע מהערות מיותרות ומהערות שאינן במקומן... וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראיית פני הצדק...". עם זאת, לא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא הקובעת. עילה לפסילתו של בימ"ש תצמח רק אם ישנו חשש ממשי - מהבחינה האובייקטיבית - למשוא פנים מצד ביהמ"ש ולא מכל התבטאות של ביהמ"ש עולה חשש כאמור. במקרה דנן, אין להסיק מדבריו של השופט (גם אם נוסחו בחריפות יתר) כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה" ביחס לתוצאות ההליך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ירון דוד למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 2.1.01).