תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 23

רע"א 1200/01 - פרידה מושייב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*פירוש המלה "קנונייה" לעניין בקשה ל"טען ביניים"(הבקשה נדחתה).

א. המנוח קנדינו ארטיום ז"ל (להלן: המנוח) היה מבוטח בביטוח חיים אצל המשיבה (להלן: חברת הביטוח). בין המבקשת לבין מעסיקתו של המנוח, (להלן: המעסיקה), נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם זכאית המבקשת למלוא דמי הביטוח, או שמא זכאים להם במשותף המבקשת והמעסיקה בחלקים שווים. המבקשת הגישה נגד חברת הביטוח תביעה לתשלום מלוא דמי הביטוח. חברת הביטוח, שאיננה חולקת על עצם חבותה, הגישה בקשה לטען ביניים. או אז, הגישה המבקשת בקשה למחיקת הבקשה למתן הודעת טען ביניים. טענתה היתה כי אין לזכות את חברת הביטוח בסעד זה, משום שהיא מצויה ב"קנוניה" עם המעסיקה, כמשמעה בתקנה 226 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המבקשת, הערימה בפניה חברת הביטוח קשיים רבים כאשר ביקשה לברר את פרטי פוליסת הביטוח, ומאוחר יותר אף הביעה הזדהות מפורשת עם עמדת המעסיקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השאלה היא כיצד יש לפרש את התיבה "קנוניה" בתקנה 226, שבה נקבע כי המבקש להודיע על טען ביניים מחוייב, בין היתר, להצהיר על כך שהוא איננו מצוי בקנוניה עם אחד הטוענים. המבקש סעד בדרך של טען ביניים, זוכה לכך מן הטעם שניהול המשפט הוא בשבילו בבחינת הטרדה, הואיל ואין לו כל עניין בנושא המשפט. אך כאשר חפץ המבקש להיפטר מעולו של משפט, דורשים ממנו שיוכיח את חוסר העניין שלו גם במעשיו ובהתנהגותו, היינו, עליו לגלות לאורך כל החזית יחס של נויטרליות כלפי שני הטוענים. לפיכך לא יינתן סעד של טען ביניים למי שלא הראה יחס של שוויון, או נויטרליות מוחלטת לשני הטוענים כאחד. בענייננו, נטען ע"י המבקשת כי חברת הביטוח הסתירה ממנה את עצם קיומה של הפוליסה, וכן שהביעה את דעתה לפיה המעסיקה צודקת בתביעתה למחצית מדמי הביטוח. אפילו אם נכונות טענותיה של המבקשת, הרי שבכך בלבד אין כדי להעיד על אינטרס עצמאי של חברת הביטוח בזכייתה של המעסיקה, ועל כן אין די בכך כדי לעורר טענה בדבר קנוניה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלי לוי למבקשת. 26.3.01).

רע"א 1097/01 - רוניל בע"מ נגד בנק אמריקאי ישראלי בע"מ ואח'

*מכירת נכס בהליכי הוצל"פ של משכנתא ודחיית תנאי הצעתו של החייב לפדות את המשכנתא(הבקשה נדחתה).

א. המשיב 1 (להלן: הבנק) העמיד אשראי לזכות אחד ממנהליה של המבקשת ובעל מניות בה. להבטחת האשראי שיעבדה המבקשת נכס מקרקעין במשכנתא לטובת הבנק. משלא סולק החוב פתח הבנק בהליכים למימוש המשכנתא בלשכת ההוצל"פ. במסגרת הליכי ההוצל"פ מונה המשיב 2 לכונס נכסים. הכונס פירסם בעיתונות הזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס, אחר כך נערכה במשרדו התמחרות בין המציעים, והמשיב 3 (להלן: הקונה) הציע לשלם תמורת הנכס סכום של 270,000 דולר וזכה בהתמחרות. הכונס הודיע למבקשת על תוצאות ההתמחרות וכן הודיע לה כי היא זכאית לפדות את המשכנתא, ע"י תשלום סכום השווה לסכום שהציע הקונה. המבקשת הודיעה לכונס כי ברצונה לפדות את המשכנתא "במחיר הנטו של המכירה" - שהוא המחיר שהציע הקונה בניכוי תשלומי המס המגיעים לרשויות - בתוספת 100 ש"ח. הכונס דחה את הצעתה והגיש לראש ההוצל"פ בקשה לאשר את מכירת הנכס לקונה. המבקשת ביקשה לעכב את אישור המכירה ולאשר לה לפדות את המשכנתא בסכום של 148,305 דולר, שהוא "המחיר נטו", לפי חוות דעתו של רואה חשבון מטעמה שאותה צרפה לבקשתה.
ב. ראש ההוצל"פ דחה את בקשת המבקשת לאשר לה לפדות את המשכנתא ע"י תשלום "המחיר נטו" וקבע כי "משלא דאגה החייבת לפדות המשכנתא בסכום שהציע הכונס ובמועד שקצב... אין מקום לעיכובים נוספים באישור המכר". בעקבות החלטה זו שילם הקונה
את מלוא התמורה ואף קיבל את החזקה בנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על החלטת ראש ההוצל"פ. ביהמ"ש קבע כי "כל התנהלותה של המבקשת סביב המכירה - נגועה בחוסר תום לב ואינה ראוייה לגיבוי ביהמ"ש... מדובר במקרה חריג וקיצוני בו נעשה שימוש בהליכים ע"י חייבת בתיק הוצל"פ העושה כל מאמץ כדי ליהנות מכל העולמות, גם להמנע מתשלום חובה לבנק, חוב שאינו שנוי במחלוקת ומובטח במשכנתא, וגם לסכל את נסיונות הבנק לממש המשכנתא במהירות וביעילות כדי לגבות את חובו". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. המבקשת לא עשתה ניסיון כלשהו לפדות את המשכנתא אלא אחרי שחלפו כשנתיים מיום שנפתחו ההליכים בלשכת ההוצל"פ. המבקשת לא שיתפה פעולה עם הכונס ובחרה שלא ליטול חלק בהתמחרות. יתר על כן, השאלה האם זכאי בעל נכס לפדות משכנתא הרובצת על הנכס ע"י תשלום סכום השווה לסכום ההצעה הגבוהה ביותר, בניכוי תשלומי המס המגיעים לרשויות, איננה צריכה הכרעה במקרה שלפנינו. כפי שמתברר מתוך תשובת הבנק נופלת הצעתה של המבקשת ב-50,000 דולר לערך מ"המחיר נטו" שקיבל הבנק אחרי שנמכר הנכס לקונה ונוכו תשלומי המס לרשויות.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ע. בראונשטיין וס. חממי למבקשת, עוה"ד א. שטיינוביץ וי. ביינרט למשיבים. 28.3.01).

רע"א 742/01 - אפי יוסילביץ ואח' נגד טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח'(הבקשה נדחתה).

*מימוש משכון על נכס מקרקעין עקב אי עמידה בתשלומים לבנק הממשכן ובהצעה ל"מיחזור ההלוואה"א. המשיב (להלן - "הבנק") הילווה כספים למבקשים לצורך רכישת דירה. להבטחת ההלוואה מישכנו לטובת הבנק את זכויותיהם בדירה. המבקשים נקלעו לקשיים ופיגרו בתשלום החזרי ההלוואה. לטענת המבקשים הסכימו עם הבנק כי ההלוואה "תמוחזר", אך לטענת הבנק לא עמדו המבקשים בתנאים שהעמיד למיחזור ההלוואה. הבנק פתח בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל ובמסגרתם ביקש לצוות לפנות את המבקשים מן הדירה. המבקשים הגישו תביעה לבית משפט השלום בחיפה שבה עתרו לסעד של צו מניעה סופי שיאסור לפנותם מן הדירה או לממש את המשכון. במסגרת התביעה ביקשו גם צו מניעה זמני. בית משפט השלום מצא שאין בידי המבקשים עילה לבקש את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל. כפי שקבע, לא עמדו המבקשים בתנאים שהעמיד הבנק למיחזור ההלוואה ולכן "לא מדובר בהפרת הסכם מצד הבנק אלא באי מילוי התנאים" שהעמיד. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לרשות ערעור באשר המבקשים לא הראו זכות לכאורה לקבל את הסעד שביקשו. הבקשה לרשות ערעור, לרבות הבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, נדחו.
ב. המבקשים לא עמדו בתשלום החזרי ההלוואה המקורית. כמו כן, לא עמדו בתנאים שהעמיד הבנק למבקשים כתנאי למתן הלוואה חדשה, במקום המקורית ("מיחזור ההלוואה"), ובעיקר התנאי כי בנק אחר, שגם לטובתו מושכנו הזכויות בדירה, יסכים כי המישכון החדש יעמוד בדרגה שווה עם המשכון שנעשה לטובתו. בית המחוזי דחה את טענתם כי יש לראות ברישום משכון בדרגה שניה לטובת הבנק כ"ביצוע בקירוב" של התנאי. בכך צדק. אם חפצו המבקשים לקבל את ההלוואה החדשה היה עליהם לקיים את התנאים שהעמיד הבנק ככתבם וכלשונם. יתר על כן, המבקשים הוסיפו ופיגרו בפירעון חובותיהם לבנק ולבנק האחר, והיתרות הגיעו בינתיים לסכומים נכבדים. עוד עומדת לחובתם העובדה - שאותה לא גילו לבנק ולערכאות - כי כבר ביום 25.1.99 הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים. במצב דברים זה, סיכוייהם של המבקשים להצליח בערעורם, אילו ניתנה להם רשות לערער, הם קלושים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד נ. פישהנדלר למבקשים, עו"ד ת. ברלינר למשיבים. 14.3.01).

בש"א 1319/01 - ד"ר גדעון קלוגמן, עו"ד ככונס נכסים ומנהל נכסי כפר חיטים... בע"מ נגד עמוס בן מיור ואח'

*דחיית בקשה של כונס נכסים להעברת מקום דיון בתביעה לביהמ"ש שבו אושר הסדר נושים(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

א. בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מתנהלים, זה מספר שנים, הליכי כינוס נכסים והסדר נושים של כפר חיטים (המשיבה 3). המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת לסעד הצהרתי בדבר זכותם לקבל זכות חכירה לדורות בבית המצוי בכפר חטים (להלן - הבית) וכן סעד כספי בעילה של דמי שימוש ראויים. כונס הנכסים (להלן - המבקש) מבקש להעביר את מקום הדיון בתובענה "מבית המשפט המחוזי בנצרת אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר ממונה על הליך כינוס נכסי האגודה והסדר הנושים שלה". טענתו של המבקש היא כי תובענתם של המשיבים נסמכת במישרין על פרשנות הסדר הנושים וכי להכרעה בסכסוך עשויות להיות השלכות כבדות משקל על תיק הכינוס בכלל והסדר הנושים בפרט. הבקשה נדחתה.
ב. תובענת המשיבים בביהמ"ש המחוזי בנצרת הוגשה לאחר שהסדר הנושים כבר אושר. תובענה זו יכול ותתברר בבית המשפט המחוזי בנצרת ושיקולי נוחיות אינם מצדיקים העברת הענין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. אכן, השאלה אם הבית נשוא התביעה כלול בהסדר הנושים שנוייה במחלוקת ולעניינה יכול ותידרש הכרעתו של ביהמ"ש של כינוס בת"א על דרך בקשה למתן הוראות שתוגש לו, וטענתו של המבקש שאין כוחו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת להכריע בשאלה זו אינה נטולת יסוד. גם אין כל מניעה שהמבקש יעתור לסילוק התובענה על הסף או להעמדת הדיון בביהמ"ש המחוזי בנצרת נוכח הצו המאשר את הסדר הנושים. סעדים אלה - במידה שהם ישימים במקרה שלפנינו - יעמדו לרשותו של המבקש בין אם תובענת המשיבים תתברר בנצרת ובין אם היא תתברר בת"א.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המבקש לעצמו, עוה"ד רון רוגין ודרור רכס למשיבים. 7.3.01).

בש"א 1334/01 - בצלאל פנחסי ואח' נגד משה וייס ואח'

*עיכוב חלקי של ביצוע פס"ד שעניינו פיצויים בשל הוצאת לשון הרע ומעשי הטרדה(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. ביהמ"ש הטיל על המבקשים ועל נתבעים נוספים, אחריות לביצועם של מעשי הטרדה ולשון הרע, שתחילתם בשנת 86' וסופם עם חתימה על הסכם בין הצדדים בשנת 89'. מעשים אלה נעשו על רקע ניסיונם של המבקשים להניא את המשיבים מלפנות לערכאות, ואף להביאם לנטוש את מקום מגוריהם. ביהמ"ש פסק לטובת המשיבים פיצויים בשלושה ראשי נזק שונים המסתכמים כיום בסכום של 1.2 מליון ש"ח. בקשת המבקשים היא כי יעוכב ביצוע פסק הדין או לחלופין יעוכב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שישולם למשיבים רק חלק מן הסכום הפסוק. הבקשה מבוססת בעיקר על טענתם של המבקשים, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט קמא אינו מעניק את המשקל הראוי להסכם הפשרה בין הצדדים משנת 89', וכן, על גובהו החריג, לטענת המבקשים, של הסכום שנפסק לחובתם. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. נקודת המוצא הקבועה בתקנה 466 הינה כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". אולם בהתחשב בשיעור הפיצויים שנפסקו למשיבים, ובהתחשב בחשש כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעורם, האיזון הנכון בין האינטרסים של הצדדים יושג על ידי עיכוב חלקי של פסק הדין. על כן, פסק הדין יעוכב באופן חלקי, כך שיעוכב תשלום כל סכום העולה על 300,000 ש"ח, ובלבד שהמבקשים יפקידו ערבות בנקאית על סכום החוב הפסוק, כדי להבטיח את מלוא הסכום במידה וידחה ערעורם.

(בפני: השופטת בייניש. 18.3.01).

ע.א. 4762/99 - שלמה כהן נגד אהרן גולדמן ודינה שניידר

הצמדת קומת עמודים ליחידה בבית משותף אין בה משום הסכמה להענקת אחוזי הבניה לבעל היחידה. הזכויות באחוזי הבניה בבית משותף מתחלקות בהתאם לחלק היחסי ברכוש המשותף(מחוזי י-ם - ה.פ. 506/97 - הערעור נדחה).

א. המערער היה בעל חברה שבנתה בניין מגורים בירושלים. הבניין נרשם כבית משותף. כל אחד מן המשיבים הינו הבעלים של דירה אחת בבניין. המערער הינו הבעלים של מחסן בבניין, אליו הוצמד כל שטח קומת העמודים. בשטח זה בנה המערער חמש דירות על-פי תוכנית בנייה שאושרה ברשויות התכנון. תביעת המשיבים בבית המשפט המחוזי העמידה לבירור שתי שאלות מרכזיות. האחת, אם שטח קומת העמודים, הצמוד למחסנו של המערער, הוא בבעלות המערער; והשנייה, אם אחוזי הבנייה בקומת העמודים שייכים למערער בלבד. על השאלה הראשונה השיב בית המשפט קמא בחיוב. קומת העמודים ניתנת להצמדה לאחת מהדירות. מחסנו של המערער מהווה "דירה" כמשמעה בחוק, ועל-כן ההצמדה שרירה וקיימת. על השאלה השנייה השיב בית המשפט בשלילה. אחוזי הבנייה לא הוענקו למערער, כטענתו, בתקנון הבית המשותף או בהסכם עם בעלי הדירות. על כן, אחוזי הבנייה, ובכללם אחוזי הבנייה בקומת העמודים, הינם נכס המצוי בבעלות משותפת של כל בעלי הדירות בבית המשותף, כל בעל דירה לפי חלקו היחסי ברכוש המשותף. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי בעלי הדירות הקנו לו בהסכם את חלקם באחוזי הבנייה. אולם, השופטת בחנה הסכם זה והסיקה ממנו כי בעלי הדירות לא נתנו הסכמה למתן אחוזי הבנייה למערער. במימצא עובדתי זה אין יסוד להתערב. גם בקביעה המשפטית, כי אחוזי הבנייה מהווים נכס בבעלות משותפת של כל בעלי הדירות בבית המשותף, אין עילה להתערבות, בהיותה מבוססת על פסיקה עקבית של בית המשפט העליון.
ג. לחלופין, השיג המערער על צדקת הקביעה שלפיה חלקו היחסי באחוזי הבנייה הוא כחלקו היחסי בבעלות על הרכוש המשותף. אף טענה זו דינה להידחות. אכן, נכון הדבר כי היקף זכותו של בעל דירה לנצל אחוזי בנייה איננו נגזר אוטומטית מגודל חלקו היחסי ברכוש המשותף, אלא, שקביעה בדבר יחס חלוקה אחר באחוזי הבנייה מותנית בהסכמה לכך בין בעלי הדירות, שככלל ראוי שתמצא ביטוי בגדר התקנון. משלא הוכחה בענייננו הסכמה לחלוקה שונה של אחוזי הבנייה, צדקה השופטת בקבעה, כי חלקו היחסי של כל בעל דירה באחוזי הבנייה הוא כגודל חלקו היחסי ברכוש המשותף.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד ח. חובב למערער, עוה"ד מ. באדר וג. שניידר למשיבים. 13.3.01).

רע"א 2616/00 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד אביהוד לחמי ואח'

הקשר הסיבתי המשפטי בין ניצול כח מיכני של רכב לאירוע תאונה. "מעמדה" של מלגזה כ"רכב מנועי"(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב היה אחראי על סידור סחורה בחנות שנוהלה על ידי המשיבים האחרים. בעת המקרה נשוא הערעור עמד המשיב על שיני מלגזה שהופעלה על ידי נהג אחר, והועלה לגובה של מספר מטרים. במצב זה נטל קופסת קרטון מאחד המדפים, איבד את שיווי משקלו, ונפל ארצה. את נזקיו הוא תבע ממבטחת השימוש במלגזה, היא המבקשת, ומן המשיבה מס' 2 (שופרסל). בית משפט השלום פיצל את הדיון והכריע תחילה בשאלה אם התאונה בה נפגע המשיב היא תאונת דרכים ומצא כי הפגיעה שהוסבה למשיב לא נגרמה בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית משפט השלום קבע כי המשיב לא עשה במועד המקרה שימוש ברכב מנועי, כיוון שעסק בפעולה של פריקה וטעינה בעת שהרכב עמד. עוד מצא בית משפט השלום, כי המלגזה שהרימה את המערער אל קרבת המדף אינה רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים.
ב. על החלטת בית משפט השלום, ערערו המשיבות 2-4, ברשות, לבית המשפט המחוזי. הערעור נתקבל, לאחר שבית המשפט המחוזי מצא כי הארוע בו נפגע המשיב היה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. בית המשפט בא לכלל מסקנה כי המבקשת, שביטחה
את השימוש במלגזה, אינה יכולה לטעון כי המלגזה אותה ביטחה אינה רכב מנועי כמשמעותו בחוק, על פי הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, וכי נתקיימה כאן החזקה החלוטה הקבועה בחוק בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. אפילו נראה במלגזה נשוא הבקשה רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, ואפילו נאמר כי נוצל הכוח המכני שלה עובר לאירוע הנזק, הרי שלא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכני לבין התוצאה המזיקה. בענין דומה קבע בית המשפט העליון (דנ"א 636/00 סביר נ"ה 121) כי "אמנם נכון שהגבהת התובע לא רק קיימה את יסוד הקשר הסיבתי העובדתי, אלא גם קירבה את התובע לתחום הסיכון של מגע בכבלי החשמל. אלא גם כך לא התחייבה בהכרח המסקנה, שבין פעולת ההגבהה לבין הפגיעה שספג התובע מתקיים גם קשר סיבתי משפטי". הוא הדין כאן. המשיב לא נפגע "עקב" ניצול הכוח המכני ואף לא במהלך ניצול הכוח המכני, כי אם עקב איבוד שיווי המשקל. לפיכך, לא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. הדיון בתיק יוחזר לבית משפט השלום, על מנת שיימשך מן השלב שבו היה מצוי.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, ריבלין. עוה"ד עוזי לוי ודרור שוסהיים למבקשת, עוה"ד יעקב רוזנשיין וגב' מיכל רוזנברג למשיבים. 27.3.01).

ע.פ. 4579/99 - מוסא מיכאיל נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של נסיון אינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של ניסיון לאינוס, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בשים לב לנסיבות המיוחדות - מיוחדות ביותר - של אותו ניסיון אינוס שהמערער הורשע בו, ולא בלי לבטים, הוחלט להקל עם המערער. המערער הוא בן 68 שנים והעבירה המיוחסת לו בוצעה לפני כ-7 שנים. עינוי דין זה, כשהוא לעצמו, יש בו כדי להקל עם המערער. לכך יש להוסיף את מצב בריאותו של המערער, הסובל מחוליים רבים ואשר לאחר גזר הדין עבר ניתוח לכריתתו של גידול ממאיר בגופו, את עברו הנקי, ואת הנסיבות המיוחדות של העבירה. משקלם המצטבר של גורמים אלה כולם הביאו לכלל מסקנה לא בלי היסוסים - כי ראוי להקל בעונשו. כך שהמאסר בפועל יועמד על 6 חדשים שירוצו בעבודת שירות. המערער יפצה את המתלוננת על עוגמת הנפש שגרם לה בסכום של 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 15.3.01).

בש"פ 1966/01 - מדינת ישראל נגד משה זגורי

*הארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח ושוד(בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ למשך 30 יום - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין באשמה של ביצוע שוד חמור, רצח במזיד והצתה. הוא נעצר עד תום ההליכים ועתה מתבקשת הארכה שביעית של המעצר מעבר ל-9 חודשים ב-30 יום. הבקשה נתקבלה.
ההחלטה בדבר הארכה האחרונה ניתנה ביום 14.1.00. הטעם שבגינו נענה בית המשפט לבקשות ההארכה הקודמות, התבסס בעיקרו על חזקת מסוכנותו של המשיב העולה ממהות העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען. משפטו של המשיב הסתיים. הראיות הסתיימו ביום 5.9.00. הוגשו סיכומים בכתב ולאחריהן טיעון משלים ביום 16.11.00. לבקשת הסניגור הוגש טיעון משלים בכתב ביום 6.12.00. הכרעת הדין נקבעה ליום 26.3.01. המשיב נתון במעצר מאז דצמבר 1998. אין חולק כי המשפט התמשך תקופה ארוכה. גרמהלכך - בין השאר - "הלכת קינזי", שלא איפשרה לזמן לעדות עד תביעה מרכזי, שהועמדלדין בנפרד, בגין מעורבותו באותה פרשה. אלמלא הסתיים המשפט, היה מקום לדחות את
הבקשה על אף חומרת העבירה ומסוכנותו של המשיב. משהסתיים המשפט בערכאה הראשונה, ראוי שפסק הדין יינתן בהקדם. עם זאת, כאשר מצד אחד נמצאת על כף המאזניים הדאגה לביטחונו של הציבור ויחידיו מפני המשיב, ומצד שני תקופת מעצר נוספת לתקופה של 30 ימים, נוטה הכף בבירור לחובת המשיב.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 15.3.01).

ע.פ. 1987/00 - אייל בליסה נגד מדינת ישראל

*נסיבות המצדיקות הקלה בעונש בעבירות חטיפה, איומים ותקיפה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של חטיפה, התחזות כאחר ואיומים וכן בתקיפה. המתלונן שכנגדו בוצעו העבירות הרע מאוד למערער. הוא "נטל" את זהותו של המערער ועשה שימוש בפרי מעלליו כדי ליצור חובות שכביכול הם של המערער, כאשר זה מצא עצמו מסובך בהליכי הוצאה לפועל, בחשד לעבירות פליליות וכך גרם לו להרס כלכלי. עם זאת - ציין ביהמ"ש המחוזי - לא היה כל צידוק למערער ליטול את החוק לידיו ולהיפרע מהמתלונן בנסיבות שבהן הודה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 14 חדשים ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בערעור התברר, דבר שלא היה לפני השופטת בעת מתן גזר הדין - שהמתלונן הובא לדין ודינו נגזר בגדר הסדר טיעון, לפיו הושת עליו בגין עבירותיו הנוגעות למערער ועוד עבירות נוספות אך עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 11 חודשים. כך נוצר - במובן מסויים - חוסר איזון של ממש בין עונשיהם של השניים. לפיכך, יועמד עונשו של המערער על ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד גיורא זילברשטיין למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 20.3.01).

בש"א 1206/99 - יפת לוי נגד עזרא מכפש ואח'

*אין מניעה להגיש בקשה לעיון חוזר בדחיית ערעור על החלטת רשמת שלא להקטין סכום ערבון (ערעור על החלטת מזכירות ביהמ"ש העליון שלא לקבל בקשה לעיון חוזר - הערעור נתקבל).

ביום 3.12.98 נדחה ערעורו של המערער על החלטת רשמת ביהמ"ש העליון שלא להקטין את סכום הערבון שהוטל עליו ועל 8 אחרים להפקיד בקופת ביהמ"ש, במסגרת ערעור שהגישו. ביום 14.1.99 סרבה מזכירות ביהמ"ש לקבל לרישום את בקשתו של המערער לעיון חוזר בהחלטה, בנימוק כי "לאחר שניתנה ההחלטה... לא ניתן להביא את העניין מחדש...". בערעור על ההחלטה טוען המערער כי הזכות לבקשת העיון החוזר קמה לו מכך שההחלטה מיום 3.12.98 בוססה על טענה שקרית (כלשון המערער), ואי קבלת הבקשה לעיון חוזר, תביא לסגירת שערי ביהמ"ש בפניו ומכך לעוול שאינו ניתן לתיקון. הערעור נתקבל.
מקור הסמכות של מזכירות ביהמ"ש שלא לרשום ערעור או בקשה המוגשת לביהמ"ש נעוצה בתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת: "ערעור שאינו ממלא אחרי הוראות פרק זה לא יקובל לרישום, אלא שהמערער יכול לדרוש ששופט משופטי ביהמ"ש שלערעור יחליט בשאלה אם הערעור ממלא או אינו ממלא אחרי הוראות פרק זה, והחלטתו תהא סופית ומכרעת". הסיפא של תקנה 421 הנ"ל פותחת בפני המערער דרך להביא אל ביהמ"ש את השאלה אם ערעור שהוגש ממלא או אינו ממלא אחר ההוראות. אכן, בקשה לעיון חוזר בהחלטה אינה בקשה שגרתית וביהמ"ש לא יענה לה על נקלה. אולם אין משמעות הדבר שהליך מעין זה אינו קיים כלל.

(בפני: הנשיא ברק. 10.3.99).

ע.פ. 1467/01 - ג'אזי ווזווז נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס כאשר נגזר מאסר וקנס, ומאסר במקום הקנס המתבצע לפני ריצוי המאסר שנגזר (בקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות רמייה שביצע יחד עם אדם נוסף כלפי אנשים ובתי עסק שונים. המבקש ושותפו קיבלו במרמה סחורות שונות, ובכללן תכשיטים, בשווי של מאות אלפי שקלים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המבקש עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן השית על המערער קנס של 100,000 ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו. ביהמ"ש אף חייב את המבקש לשלם לנפגעים סכומים כפי שקבע. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין ויחד איתו בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין ככל שהוא נוגע לקנס בסך 100,000 השקלים, עד להכרעה בערעור. הוא טוען כי מאחר שהיה נתון במעצר מאז חודש יוני 2000 והוציא כספים רבים למימון הגנתו במשפט, תשלום הקנס הוא גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה. לטענתו, דחיית ביצוע מועד תשלום הקנס לא תסב כל נזק למדינה, שכן המערער מרצה עונש מאסר בפועל, ערעורו יישמע בתקופת מאסרו ובמידה שערעורו יידחה יהיה עליו לשלם את הקנס או לרצות שנתיים מאסר תמורתו. הבקשה נדחתה.
ככלל, אין ביהמ"ש נוטה לעכב תשלום קנסות, שהרי תשלום הקנס אינו עשוי לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך. עם זאת, על פי סעיף 46 לחוק העונשין, אם לא יעלה בידי המבקש לשלם את הקנס במועדו, יופסק ריצוי המאסר בפועל שאותו הוא מרצה כעת, לשם נשיאת המאסר בשל אי תשלום הקנס. המבקש הגיש ערעור על חומרת גזר הדין והתוצאה עלולה להיות שאם יתקבל ערעורו הוא עלול להישאר במאסר אף מעבר לתקופה שנגזרה עליו אך בשל אי יכולתו לשלם את הקנס במועד. אעפ"כ אין לדחות את ביצוע תשלום הקנס. המבקש הורשע בביצוע מעשי מרמה בהיקפים גדולים, שבמסגרתם קיבל לידיו שלא כדין סכומי כסף גדולים. בנסיבות אלה, עונש הקנס שהושת על המבקש מהווה מרכיב מרכזי בגזר הדין. כשם שהאינטרס הציבורי מחייב את היותו נתון במאסר, כך הוא מחייב כי ישלם את הקנס ללא דיחוי. הגיון זה הוא העומד ביסוד הוראת סעיף 46 הנ"ל לחוק, להמריץ תשלום קנסות על ידי מי שחייב בהם ע"י הקביעה כי אי התשלום יביא להפעלת עונש המאסר שנקבע בגין כך (אם נקבע) ללא דיחוי.

(בפני: השופטת בייניש. 7.3.01).

רע"א 2426/00 - יעקב גולדשטיין נגד פני אחיעז ואח'

*בקשת סעד זמני בתביעה נגד מכירת נכס ממושכן כאשר נטען כי המבקש רכש את הנכס לפני שמושכן (הבקשה נדחתה).

על זכויות חכירה בדירה הרשומה ע"ש המשיבה (להלן: אחיעז) רובצת משכנתא אשר נרשמה ביום 26.3.85 לזכותו של משכן, בנק הפועלים למשכנתאות (להלן: הבנק). ביום 21.3.99 פנה הבנק בבקשה למימוש המשכנתא. במסגרת הליכי המימוש נמכרה הדירה ביום 17.1.00, על פי אישור שנתן לכך ראש ההוצל"פ. כמו כן נתקבל ביום 16.3.00 אישור לחלוקת הכספים שנתקבלו בתמורה לרכישה. ביום 28.3.00 הוחלט, לבקשת הכונס, על מתן צו לרישום הזכויות במקרקעין ע"ש הקונה. המבקש, עו"ד במקצועו, טוען כי בשנת 84 רכש את זכויותיה של אחיעז בדירה וקיבל את החזקה בה לידיו, תוך שהוא ממשיך לשלם את תשלומי המשכנתא הרובצת על הדירה. זכויות החכירה בדירה לא נרשמו על שם המבקש ואף לא נרשמה הערת אזהרה לזכותו. אחיעז כופרת בזכויות הנטענות על ידי המבקש בדירה. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לפס"ד הצהרתי ביחס לזכויותיו בדירה, והליך זה עודנו תלוי ועומד. במסגרת ההליך פנה המבקש בבקשה לצו מניעה זמני האוסר על אחיעז לבצע כל פעולה המתייחסת לדירה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בחלקה בלבד, והוציא צו מניעה זמני המונע העברת כל סכום המתקבל עקב מכירת הדירה לאחיעז, עד שתוכרע זהות בעל הזכויות בדירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש אינו כופר בכך שזכויותיו כפופות למשכנתא שנרשמה לזכות הבנק. אכן, לא יכול להיות ספק שהבנק פעל בתום לב ובתמורה ולפיכך זכותו עדיפה על זו של המבקש. עד לאישור המכירה בהוצל"פ לא פעל המבקש בדרכים חוקיות למניעתה, ובשלב זה, בו הושלם תשלום התמורה והחזקה כבר נמסרה לקונה, אין להתערב בשיקול דעת
ביהמ"ש המחוזי כשסבר שאין למנוע בצו זמני השלמת עיסקת המכירה בהוצל"פ.

(בפני: השופט אור. עו"ד שי שגב למבקש, עוה"ד נחום יצחקי וגב' דינה רונן למשיבים. 15.3.01).

ע.פ. 6143+6541/00 - מדינת ישראל נגד חאלד חיאט ומג'די בזיאן

*החמרה בעונש בעבירה של שוד בנקים (ערעור על קולת העונש וערעור נגדי - הערעור נתקבל).

שני המשיבים הורשעו, על פי הודאתם, במספר מעשי שוד בבנקים. ביהמ"ש המחוזי גזר לחאלד שלוש שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, ולמג'די נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. עונש הפסילה נגזר למג'די מאחר וכחלק מהקשר הפלילי, הוא נהג באופנוע עמו נמלטו הוא וריאד מהזירה. המדינה מערערת על קולת העונש ומג'די מערער על חומרת העונש. ערעור המדינה נתקבל.
העונש אשר הושת על המערערים נוטה לקולא במידה מופרזת המצדיקה התערבותו של ביהמ"ש שלערעור. אכן, מדובר באנשים צעירים, כאשר עברו של מג'די נקי מהרשעות, ולחובת חאלד נרשמה הרשעה אחת מתחום אחר. אך אין בכך כדי להצדיק את רמת הענישה שננקטה ע"י ביהמ"ש המחוזי, הואיל ואין בה ביטוי הולם לחומרת המעשים, למספרם של מעשי השוד בהם היו השניים מעורבים, ולתעוזה שהיתה כרוכה בביצוע העבירות. עם זאת, בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר בפועל שנגזר לחאלד על 5 שנים, ועונש המאסר של מג'די, יעמוד על 3 שנים וחצי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עוה"ד אנדרה רוזנטל ועבד אלכרים דראושה למשיבים. 12.3.01).

בג"צ 9111/00 - גדי כץ נגד ביה"ד הרבני הגדול ודנית כץ סמואל

*הפעלת מאסר נגד סרבן גט ע"י ביה"ד הרבני הגדול לאחר שביה"ד האיזורי סירב להפעיל מאסר (העתירה נדחתה).

ביה"ד הרבני האזורי בתל אביב קבע בפסק דינו שמיום 3 בפברואר 97, כי העותר "גדי כץ חייב להוציא את אשתו דנית כץ בג"פ". מאז מתן פסה"ד, לפני למעלה מ-4 שנים, עומד העותר במריו ואינו מקיים את שחוייב לעשותו. ביה"ד הרבני האיזורי סירב להיענות להחלטת ביה"ד הרבני הגדול להטיל סנקציות על העותר ואז הטיל ביה"ד הרבני הגדול על העותר מאסר של 30 יום כהוראת סעיף 3(א) לחוק קיום פסקי דין. העתירה נדחתה.
אין לקבל את טענת העותר לפיה לא היה ביה"ד הרבני הגדול מוסמך להוציא את הצו שהוציא, הואיל וביה"ד הרבני האזורי הוא-הוא המוסמך להוציא צו מאסר על פי חוק קיום פסקי דין. משסירב ביה"ד הרבני האזורי להיענות להחלטתו של ביה"ד הרבני הגדול כי יטיל סנקציות על העותר, רשאית היתה האשה להגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול, ולמותר לומר כי ביה"ד הרבני הגדול החזיק בכל סמכויות ביה"ד הרבני האזורי לעניין כפיית המשיב במתן גט על דרך של מאסרו.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. העותר לעצמו, עוה"ד מיכאל אביטל, מרקוס שי וגב' אהובה יששכר למשיבים. 5.3.01).

בג"צ 493/01 - מינהל התעופה האזרחית נגד ועדת ערר רפואית וגיל אימר

*דחיית בקשה לסעד ביניים נגד הענקת רשיון טיס (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).

העותר, המוסמך על פי חוק הטיס ותקנות הטיס להעניק רשיונות טיס, קבע כי יש להעניק למשיב 2 (להלן: הטייס) רשיון לטיס פרטי בכפוף למגבלות של "טיסות יום בלבד", לנוכח ליקוי בראיית צבעים שממנו סובל הטייס. על החלטת העותר ערר הטייס בפני המשיבה 1 (להלן: הוועדה), שהיא ועדה סטטוטורית, אשר לפי התקנות מורכבת משלשה רופאים ומשני טייסים, מוסמכת לשנות או לבטל את החלטות העותר, ואשר על החלטתה אין עוד הליך ערעור. עררו של הטייס בפני הוועדה נתקבל והוועדה הורתה לעותר לבטל את המגבלות שהוטלו
על רשיונו של הטייס ולהעניק לו תעודה רפואית המאפשרת לו להחזיק ברשיון לטיס מסחרי. כנגד החלטה זו עתר העותר לבג"צ וטען כי החלטת הוועדה אינה סבירה וניתנה תוך חריגה מסמכות. כן הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים שימנע את הנפקת התעודה הרפואית, עד שתתברר עתירתו. לטענת העותר, שיקולים של שלום הציבור מצדיקים מתן צו ביניים. הבקשה נדחתה.
סעד ביניים שמעניק בג"צ לעותרים מיועד להקפיא ולשמר את מצב הדברים כפי שהוא בעת הגשת העתירה, וזאת עד להכרעה בה. במקרה דנא, על פי הליך מתן רשיונות הטיס שנקבע בתקנות, הוועדה היא הרשות המוסמכת לדון בעררים כנגד החלטות העותר. על כן, משנתקבל עררו של הטייס, מחוייב העותר למלא אחר החלטת הוועדה ולהעניק לטייס את התעודה הרפואית. בנסיבות אלה, מתן צו ביניים שימנע את הנפקת התעודה הרפואית ישנה את מצב הדברים לטובת העותר ולרעת הטייס. אין המקרה דנא מצדיק שינוי זה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חני אופק לעותר, עו"ד דרור הרפז למשיב. 27.3.01).

בש"פ 1844/01 - מדינת ישראל נגד אורן דבוש

*ביטול שחרור בערובה בעבירות אלימות וסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות שונות ורבות של פציעה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח, הטרדת עד, איומים, הדחת קטין לסמים מסוכנים, שימוש ברכב ללא רשות ושיבוש מהלכי משפט. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא הורה על שחרורו ל"מעצר בית". הערר נתקבל.
כתב-האישום מגולל מסכת קשה עד-למאוד הכוללת מעשי תקיפה, מעשי סחיטה ובריונות שהמשיב ביצע כלפי מתלוננים קטינים. המשיב הפליא מכותיו בקטינים אשר מסרו הודעות נגד חבריו במשטרה, ואף שלח ידו בסחיטת אחד הקטינים, והכל כדי להפחידם וכדי להניא אותם מלשתף פעולה עם המשטרה. אין חולקים שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב. גורם המסוכנות טבוע באופיים של המעשים המיוחסים למשיב, שהטיל מוראו על כל סביבותיו. המשיב הוא אדם ללא מעצורים ויעשה הכל כדי להשיג את שמבקש הוא להשיג. בנסיבות אלו, חלופת מעצר לא תסכון.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד אבי עמירם למשיב. 6.3.01).

בש"פ 2049/01 - אשרף אבו כליב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר אחד משני הנאשמים שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נהג במכונית של חברו שנסע עמו. השניים נעצרו ע"י שוטרים, שבעקבות חשד, חיפשו ומצאו חבויים במכנסיו של החבר כ-1000 כדורי אקסטזי. כן נמצא במכונית משקל לשקילת סם. השניים הועמדו לדין בגין החזקת סם שלא לשימוש עצמי והחזקת כלים, הפרעה לשוטר וניסיון הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי שיחרר את החבר לחלופת מעצר, במוסד לגמילה, לאחר שהחבר טען שהוא צורך סמים ומבקש להיגמל, ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו. הערר נתקבל.
ניסיון לגמול נאשם גמילה מסמים הוא ללא ספק צעד חשוב לא רק מבחינת האינטרס של הנאשם עצמו, אלא גם מבחינת האינטרס הציבורי. העלאת טענה של צריכת סמים ורצון להיגמל מהם, לא תמיד מספקת כדי להחליט על חלופת מעצר לצורך גמילה. במיוחד, כבענייננו, שנאשם כזה מחזיק באמתחתו סם שלא לשימוש עצמי. במקרה דנן שקל ביהמ"ש את שאלת החלופה לצורך גמילה בעניין הנאשם האחר לאור תסקיר המעצר. יש בכך כדי להשליך על העורר על אף השוני בין השניים. הנסיבות מצביעות לכאורה על כך שהחבר לקח את מכונית אמו והוא זה שהחזיק על גופו את כדורי הסם בכמות מסחרית, החזיק משקל שלטענתו שימש אותו לצריכה עצמית של סם וניסה להימלט מן
המשטרה. בכך בולט חלקו בעבירות שנעברו, בוודאי לא פחות מחלקו של העורר. בשקלול ובאיזון הנסיבות עולה המסקנה כי יש לקבל את הערר ולהורות על חלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 20.3.01).

בש"פ 2249/01 - נחמן וויספלד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות התעללות בקטין ועבירות מין בקטין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 8 אישומים של התעללות בקטין, ביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו במשך מספר שנים בילדים רכים בשנים (בני 6-4) בהיות העורר (יליד 57), מלמדם של הקטינים ב"חדר" בו למדו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר חריגים בחומרתם. הם בוצעו - לפי המיוחס לו - במשך מספר שנים, בתינוקות של בית רבן חסרי ישע, שהיו נתונים למרותו ולפיקוחו, תוך ניצול מעמדו וסמכותו כ"מלמד" ותוך הפרת חובת האמון המיוחדת המוטלת עליו כמגינם של הקטינים וכמי שאמור לחנכם ולגדלם. מעשים כאלה, שאינם פרי מעידה חד פעמית אלא פרי ביצוע ממושך חוזר ונשנה, בחניכיו הקטינים, מעידים על נורמות מעוותות, על היעדר בלמים ומעצורים של מוסר ומצפון ותוך אטימות להשלכות המעשים על הילדים. ראוי לציין, שעל אף פס"ד של בי"ד רבני לבל ימשיך העורר ללמד ילדים, המשיך העורר לעבוד בחברת נערים. המשך עבודתו עם נערים, מצביעה על כך שהוא לא הפנים את חומרת המעשים המיוחסים לו, אף שהוא מכחישם וזכותו לעשות כן. שחרורו בתנאים במסוכנותו, יעביר מסר שלילי ביותר לעורר, לשכמותו, לחברה בה הוא חי ומתפקד ולציבור בכללותו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד משה גלעד למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.3.01).

בש"פ 2407/01 - דימטרי שייב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי קשר קשר עם שלשה אחרים לשדוד בית עסק למשחקי מזל ולגנוב מכונות מזל מתוכו. וכך, בסוף חודש ינואר 2001, נכנסו הארבעה לבית העסק, רעולי פנים ומצויידים באקדח, איימו על השומר, היכו אותו וכפתו אותו באזיקים. לאחר מכן גנבו הארבעה רכוש מן המקום. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
העורר, ככל הנראה - הגם שהדבר לא נתברר לחלוטין - היה בבחינת נגרר אחרי שלשת חבריו או אחרי מקצתם. חלקו של העורר בשוד היה אמור להיות בהובלת שלל השוד במכונית שהביא עמו, והגם שהיה נוכח במעשה השוד עצמו, ניתן להנות אותו מן הספק - ולו לעניין המעצר - כי חלקו במעשה השוד היה שולי בלבד. כעולה מתסקיר המעצר שערך שירות המבחן, עבד העורר באורח סדיר כנהג הובלות, עברו נקי לחלוטין, וקשה להשתחרר מן החשש ששהייתו במעצר עלולה להרע את המצב שהוא רע בלאו הכי. על כן יוחזר הדיון לביהמ"ש קמא לבירור מציאתה של חלופת מעצר ראוייה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ניר רוטנברג למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 30.3.01).

רע"א 4982/00 - מוחמד אבו חלף ואח' נגד צידון פולימרים בע"מ

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים תובענה בסדר-דין מקוצר כנגד חברה מסויימת ושני המבקשים, מנהל החברה ואביו, על סכום של כ-1,2 מליון ש"ח. החברה הסכימה למתן פס"ד נגדה
ולמבקשים ניתנה רשות להתגונן. לאחר שהמבקשים לא התייצבו ל-3 ישיבות קדם-משפט, ניתן פסק-דין נגדם על מלוא סכום התביעה. כשלושה וחצי חודשים לאחר-מכן, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדרם וכן בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין. המבקשים טענו, כי עורך-דינם נעלם וניתק קשר עימם, וכי לא הודע להם על הזימונים לבית-המשפט כמו גם על מתן פסק-הדין; כי עובדת היותם תושבי חברון הקשתה עליהם את מלאכת איתור עורך-הדין; וכי נודע להם על פסק-הדין כ-31 ימים לפני-כן ואז מיהרו להגיש בקשה לביטולו, אלא שהכנת הבקשה לביטול פסק-הדין וצילום התיק גזלו מהם-זמן רב ולכן איחרו להגישה ביום אחד. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, יש חשיבות להקפדה על כללי סדר-הדין-האזרחי, ביניהם מילוי נכון של יפוי הכוח וההקפדה על המועדים הקבועים בחוק. ואולם, בנסיבות המקרה דנא, - שבהן מדובר על סכום כסף ניכר (למעלה ממיליון ש"ח) וכאשר המבקשים טוענים כי הסיבה לכך שניתן פסק-דין בהיעדרם היא היעלמותו של בא-כוחם, יש לחרוג מהמקובל. איזון ראוי בין זכויות הצדדים מחייב להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהיעדר. היבנות המשיבה מטעויות ותקלות פרוצדוראליות של המבקשים במקרה דנן, איננה ראוייה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד פטין עיסא למבקשים, עו"ד דידי רוטשילד למשיבה. 25.3.01).

רע"א 8735/00 - ידגר סבח נגד ציון חברה לביטוח בע"מ ואח'

*כשמגיש התובע לבימ"ש מחוזי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בלי לפרט את סכום התביעה, אין להעבירה "מחוסר סמכות" לבימ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. שוויו של סכום התביעה בגין נזק כללי לא פורט בכתב התביעה בהתאם לתקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. בישיבת קדם המשפט הראשונה החליט בית משפט קמא להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום מהטעם כי גם אם תתקבל חוות דעת רפואית המאשרת את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע באשר למצבו הגופני, לא תגיע הערכת הנזק הצפוי לסכום המגיע לגדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משהותיר התובע את הסעד המבוקש בלא פירוט, כפי שמתירה לו תקנה 16(ג) האמורה, והגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי, משמעות הדבר היא כי הניח שמדובר בתביעה שהסעד המבוקש בה מצוי בתחום הסמכות העניינית של אותו בית משפט. משעשה כן, קנה בית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתביעה ואין הוא רשאי להעבירה לבית משפט השלום רק מפני שהוא סבור כי סכום הפיצוי המוערך שבו עשוי התובע לזכות בסופו של יום לא יעלה על תחום סמכותו של בית משפט השלום. כבר נפסק לא אחת כי בסוג תביעות כאמור, הברירה לאיזו ערכאה להגישה נתונה בידי התובע ואיננה מותנית בהערכות או אף בקביעות המתקבלות במהלך ההליך השיפוטי, העשויות להשליך על הערכת היקף הפיצוי הצפוי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 4.3.01).

ע.פ. 9198/00 - סעד אבו שושה נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירה של שוד והמרתה בהרשעה בעבירה של שידול לגניבת כלי רכב (הערעור נתקבל באשר לסעיף ההרשעה ועל חומרת העונש).

המערער מחזיק במונית שניזוקה בתאונה והיתה טעונה תיקון. בתיווכו של אחד מאג'ד נפגש המערער עם שניים, הסיע אותם לתל-אביב והצביע על מונית מסוג מסויים שהוא זקוק לה או לשכמותה. אחר כך נפרד מהשניים. אלה הזמינו נסיעה במונית ובסיום המסע למקום שהנחו את הנהג, שדדו את המונית מרשות הנהג והביאוה אל המתווך מאג'ד. המערער הואשם בביצוע שוד מזויין בנסיבות מחמירות ובית המשפט, בהסתמכו בעיקר על גירסת מאג'ד אודות העובדות שנודעו לו מפי השניים, הרשיע את המערער בעבירה בה הואשם,
וגזר לו 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירה של שוד ועל חומרת העונש נתקבל.
פרקליטי הצדדים הודיעו בהסכמה כי לדעתם יש לקבל את הערעור על ההרשעה בעבירת השוד ולהרשיע את המערער תחתיה בעבירת שידול לגניבת כלי רכב. ואכן, על יסוד הראיות שהיו לפניו היה על בית המשפט להסתפק בהרשעה בעבירת שידול לגניבת כלי רכב, שכן לעבירת השוד בה הואשם המערער לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. לפיכך יזוכה המערער מן העבירה שבה הורשע ויורשע בעבירת שידול לגניבת כלי רכב. אשר לעונש - לחובת המערער הרשעות קודמות בעבירות שאין להן נגיעה לעבירה שבה נמצא אשם בפרשה הנוכחית. ככלל, תפקד המערער כאזרח מתוקן ומתסקירי שירות המבחן עולה התרשמות כי הוא מצר על כשלונו ומבקש להתרחק ממעורבות פלילית נוספת כלשהי. יש לייחס משקל להתרשמות זו, אך עם זאת יש להדגיש כי גם העבירה של שידול לגניבת כלי רכב אינה עבירה קלה. היא בוודאי יותר חמורה מן העבירה של קבלת רכוש גנוב סתם. מתוך התחשבות בכלל הנסיבות, יועמד ענשו של המערער על 18 חודשים מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי יישאר על כנו.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד שלמה לקר למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 1.3.01).

בג"צ 2461/01 - גאלב מוחמד חסן כנעאן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

*תפיסת מקרקעין להכשרת שטחים שבו מועברות סחורות "גב אל גב" במפגש בין משאיות מישראל ומהרשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).

מזה חודשים אחדים שבאיזור יהודה ושומרון ובחבל עזה מתרחשים אירועי לחימה-של-ממש: ירי אש חיה לעבר ישראלים וחיילי צה"ל, הנחת מטעני חבלה בצידי דרכים, השלכת בקבוקי תבערה ורימונים, החדרת מכוניות תופת לישראל, רצח ישראלים או פגיעה בישראלים הנכנסים לשטחי .Aבעקבות האירועים נעשו סידורים שונים באשר להעברת סחורות מישראל לשטחי Aומשטחי Aלישראל. במסגרת זו הוכשרו שטחים על הגבול שבין איזור יהודה ושומרון לבין ישראל, ובאותם שטחים אמורות משאיות מישראל ומן הרשות הפלשתינית להיפגש אלו-עם-אלו ולהעביר סחורות מאלו-לאלו בשיטה של "גב אל גב". שטחים אלה הוסדרו במקרקעין שנתפסו ע"י צו של המשיב. במקרקעין אלה מחזיקים העותרים. הם מתנגדים לתפיסה, ועל כך עתירתם. העתירה נדחתה.
אין לקבל את טענת העותרים כי המשיב, מפקד כוחות צה"ל, נעדר היה סמכות לתפוס את המקרקעין הואיל וסמכותו עומדת לו לתפוס מקרקעין אך אם דרושים הם לצרכים צבאיים, בעוד אשר התפיסה היתה לצרכים אזרחיים. הטעם העיקרי לתפיסת השטחים היתה לקיום מקום למפגש למשאיות מן הרשות ומישראל, והטעם להקמתם של אותם משטחים היה טעם צבאי טהור - מניעת פיגועים. ב"כ העותרים ביקשה לדחות את המשך שמיעת העתירה עד שיעלה בידה לאתר שטחים חלופיים ראויים, אך אין להיענות לה. תחילת הכשרתו של השטח נדחתה כבר שבועיים ימים, ואין להותיר את צו הביניים נגד התפיסה על יסוד טענה סתמית של אפשרות מציאת שטחים חלופיים.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עו"ד נטע עתר לעותרים, עו"ד מלכיאל בלאס למשיב. 29.3.01).

בש"פ 1238/01 - יצחק אדרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות של בעל באשתו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו סדרה של תקיפות אלימות באשתו ולאלה נלוו גם איומים קשים ובכללם גם איומים ברצח. בעקבות אחד מאירועי התקיפה לקחה האשה את ילדיה ונמלטה למעון לנשים מוכות. בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד העורר הוגשה לבימ"ש השלום שהחליט כי ניתן להורות על חלופת מעצר אשר תכלול מעצר בית מלא בבית אחותו של העורר והפקדה
כספית גבוהה. עררה של המדינה לביהמ"ש נתקבל וביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות בהן מואשם העורר, הן חמורות ומסוכנות ביותר. הן מכוונות, כעניין מתמשך, נגד אשתו אשר נאלצה למצוא מסתור במעון לנשים מוכות. לאור התנהגות העורר אין לפסול אפשרות כי בלהט יצריו אף ינסה להגשים את איומיו לרצח. לכך מתווספת העובדה כי לעורר עבר פלילי הכולל, בין היתר, עבירות סמים ועבירות איומים בגינן ריצה עונש מאסר ונדון למאסר על תנאי בר הפעלה כיום. בסערת יצרים עלול נאשם לעזוב את מקום מעצר הבית ולהגיע לקרבן אלימותו, גם אם זה יושב בריחוק מקום, ולמרחק הגיאוגרפי ואף לערובות כספיות, כבדות ככל שתהיינה, אין משמעות כבדת משקל בכגון דא.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רפי ליטן למבקש, עו"ד ר. ולטר למשיבה. 1.3.01).

ע.א. 550/01 - עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נגד החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשת המשיבים למחיקת ערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו ובקשת המערערים להארכת מועד - הבקשה להארכת מועד נתקבלה וממילא נדחתה בקשת המשיבים למחיקת הערעור על הסף).

ביום 27.1.88 נפטר הנער מיכאל אטינגר, בן 12, כתוצאה מנפילה לבור בלתי מגודר ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. המערערים, עזבונו של המנוח, הוריו ואחותו היו התובעים בביהמ"ש קמא. ביהמ"ש נתן פס"ד חלקי ביום 18.11.99, בו פסק למערערים 350,000 ש"ח בפרט הנזק של קיצור תוחלת החיים. ביהמ"ש דחה את התביעה בפרטי הנזק האחרים, ובהם: כאב וסבל, פיצויים עונשיים, פיצוי לעזבון בשל השנים האבודות. המערערים הגישו ערעור לביהמ"ש בשל דחיית תביעתם בפרטי הנזק של פיצויים עונשיים והשנים האבודות. לא הוגש ערעור בשל דחיית התביעה בפרט הנזק של כאב וסבל. המשיבים הגישו ערעור שכנגד הנוגע לפרט הנזק של קיצור תוחלת החיים. בינתיים התגלעה בין בעלי הדין מחלוקת בנוגע לשאלה, מהו המועד אליו שוערך הסכום שנפסק על חשבון פרט הנזק של קיצור תוחלת החיים. בגדרם של הליכי הוצל"פ, הועברה השאלה להבהרת ביהמ"ש שנתן את פסה"ד, ובעקבות החלטתו הגישו המערערים ערעור נוסף על החלטת ההבהרה ובו ערערו גם על דחיית התביעה בשל פרט הנזק הנוגע לכאב וסבל. המשיבים הגישו בקשה לדחיית הערעור בכל הקשור לראש הנזק "כאב וסבל". שכן בקשת ההבהרה לא התייחסה אליו, ועל כן אינה מאריכה את המועד להגשת הערעור. עמדת המשיבים ביחס לזכות הערעור בעניין כאב וסבל נתקבלה אך מנגד הוארך המועד להגשת הערעור בנושא זה.
בעל דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה אך הערעור מוגבל להחלטת ההבהרה עצמה, ואין בעל הדין יכול להרחיב את חזית הערעור, לנושאים שאינם כרוכים בהחלטת ההבהרה. התוצאה היא שהיה צריך למחוק חלק זה של הערעור. אלא שהמערערים זכאים להארכת מועד, להגשת הערעור על פרט הנזק של כאב וסבל. הלכה פסוקה היא, שהליך התלוי ועומד לפני ביהמ"ש מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין. פסה"ד דנא כבר עומד לבחינה ולתקיפה. החיובים הכספיים טרם הוכרעו בערכאת הערעור. לא נוצרה למשיבים חסינות או מעין חסינות, במובן הממשי של מונח זה. דברים אלה מהווים טעם מיוחד למתן ארכה.

(בפני: הרשם בעז אוקון. 28.3.01).

ע.א. 599/96 - אהרן בלקין ואח' נגד אמירה יצחק

*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד, כאשר עקב טעות משרדית בתום לב לא הופיע אחד הצדדים לדיון (הערעור נתקבל).

המערערים לא התייצבו בשעה שנקבעה לכך לשמיעת התנגדותם לקיום צוואה. ההסבר שנתנו היה כי בשל טעות משרדית נרשם ביומן המשרד של פרקליטי
המערערים כי הדיון נקבע לשעה 00:9 ולא לשעה 30:8. כיוון שכך ניתן פס"ד שלא בפניהם. הם ביקשו לבטל את פסה"ד אך השופטת סברה, כי יש מקום לשנות את ההלכה, ולקבוע שגם טעות שבתום לב אינה יכולה להצדיק ביטול פס"ד שניתן על פי צד אחד, אפילו אם יש לנתבע עילת הגנה או תביעה לגופו של עניין. היא רמזה לכך שקשה להבחין בין טעויות שבתום לב ובין טעויות שלא בתום לב, כאשר טענתו של הפרקליט היא, כי חלה טעות ברישום יום הדיון או שעת הדיון. הערעור נתקבל.
תפקידו של ביהמ"ש הוא בכל מקרה להחליט על יסוד החומר שלפניו אם היתה טעות בתום לב, אם לאו. במקרה שלפנינו אין כל יסוד להניח שאין לקבל כאמת את התצהיר שהוגש מטעם המערערים. נמצא שיש לדון בשאלה אם בחומר שכבר הוגש בהתנגדות לקיום צוואה נמצא יסוד עובדתי לאמור בהתנגדות. בניגוד לדעתו של ביהמ"ש המחוזי יש לומר שלא ניתן היה לקבוע שטענותיהם של המערערים אינן מגלות עילה. על כן הוחלט לבטל את פסקי הדין המקיימים את הצוואה והעניין יחזור לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בבקשות לגופן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד א. פאפו למערערים, עו"ד א. שוחט למשיב. 29.12.98).

בש"פ 4039/00 - מדינת ישראל נגד יעל דרעי וז'קלין נזרי

*שחרור בערובה בעבירה של הברחת סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

שתי המשיבות עומדות לדין בעבירות של הברחת כמות גדולה של סם מסוג MDMAלישראל. יחד עמן הואשמו בני זוגן. משהוגשו כתבי האישום ביקשה המדינה כי ארבעת הנאשמים יעצרו עד תום ההליכים. אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה נגד שתי המשיבות. אף אין מחלוקת שעל פי ראיות אלה מקים החוק עילת מעצר נגדן. אלא שעדיין חייב ביהמ"ש, על פי החוק, לשקול אם אין מקום להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר. ביהמ"ש בדק את נסיבות המקרה לאור תסקירי המעצר שהוגשו ע"י שירות המבחן. הוא ציין כי הנסיבות יוצאות דופן וכי המקרים חריגים, ועל כן יש הצדקה לסטייה מן המדיניות המקובלת לפיה נאשמים בעבירות סם מעין אלה יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים. בהתאם לכך החליט ביהמ"ש על חלופת מעצר במעצר בית מוחלט. הערר נדחה.
אכן, זהו מקרה קשה וחריג. יתכן כי זהו מקרה גבול שאפשר היה להחליט בו לכאן או לכאן. עם זאת, בשל הנסיבות המיוחדות, אין להתערב בהחלטה של ביהמ"ש המחוזי.