ע.א. 36/99 - ראובן יפה נגד עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח'
*טענת "לא נעשה דבר" נגד תקפותו של חוזה. *התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא(מחוזי ת"א - ה.פ. 1257/92 - הערעור נתקבל).
א. המנוחה חנה גלזר, ילידת 1906, שעזבונה בא במקומה, היתה הבעלים הרשום של דירה. מחצית מזכויותיה בדירה הוקנו לה מכח עיסקת מכר בשנת 45 ומחציתן הועברו אליה בירושה מכח צוואת בעלה המנוח. בדירה התגוררה המנוחה יחד עם אחיינה, אליעזר וינר (להלן: האחיין), ואשתו. האחיין הינו בגדר יורש אחר יורש של מחצית הזכויות בדירה מכח צוואת המנוח. ביולי 91 נחתם בין המערער והמנוחה חוזה אופציה לרכישת הדירה ע"י המערער (להלן: החוזה). החוזה היה למעשה עיסקת הלוואה שאם היא לא תוחזר למערער תימכר הדירה. על החוזה חתם המערער במשרדו של עו"ד אשר ערך את החוזה. יממה מאוחר יותר חתמה על החוזה גם המנוחה, בדירתה, בנוכחות עוה"ד, האחיין ואשתו. האחיין ואשתו חתמו על הצהרה בגוף החוזה שהם מסכימים לתוכן החוזה. האחיין ואשתו הם גם אלה שקיבלו את ההלוואה. תנאי המימוש של האופציה התקיימו והמערער הגיש תובענה נגד המנוחה לאכוף את קיום החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מתקיימים יסודותיה של טענת "לא נעשה דבר" באשר קיבל את גירסת המשיבה כי הוטעתה לחשוב כי המסמך עליו היא חותמת הוא מסמך הקשור בקיום צוואת המנוח. הערעור נתקבל.
ב. בהילכת "לא נעשה דבר" דן לאחרונה ביהמ"ש העליון ולענייננו אין צורך להרחיב בכך הואיל ואת ההלכה הזו, בדבר אפסות חוזה בהתקיים תנאים מסויימים, אפילו היא עומדת על מכונה כהלכה עצמאית לאחר חקיקת חוק החוזים, אין להחיל בענייננו, שכן לא הוכחו, מבחינה עובדתית, הנסיבות המצדיקות את החלתה.
ג. המחלוקת בין בעלי הדין היא מה הוסבר למשיבה ע"י עוה"ד קודם חתימתה על החוזה, ומה היתה יכולה להבין מדבריו. בהסתמכו על עדות המנוחה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוטעתה לחשוב שהיא חותמת על מסמך הנוגע לרישום זכויותיה בדירה כנהנית על פי צוואת המנוח, ולא על חוזה למכר דירתה. ממצא זה עמד בבסיס החלטת ביהמ"ש המחוזי לקבל את טענת "לא נעשה דבר". אם משמיטים ממצא זה התוצאה המתבקשת היא שתובענת המערער לאכיפת זכויותיו על פי החוזה בדין יסודה. אכן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. עם זאת, במקרים מתאימים רשאי ביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות שבאו בפניה, או שלא נתנה להן את המשקל הראוי, וכן אם ניתן לקבוע שהראייה ששימשה בסיס לקביעת ממצאים אינה ראוייה לאמון מנימוקים מבוררים העולים מחומר הראיות. בחינת מכלול הראיות מצדיקה התערבות בממצא האמור של ביהמ"ש המחוזי. על פי הראיות ניתן לקבוע כי המנוחה הבינה על מה היא חותמת וכי עוה"ד שלה הסביר לה את מהות העסקה. על כן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור, הוסיפו השופטות גב' שטרסברג-כהן וגב' פרוקצ'יה. עו"ד שאול אברהם למערער, עו"ד יוסף אשד למשיבים. 7.3.01).
רע"א 259/99 + ע.א. 261/99 - חב' פליצ'ה ראובן בע"מ ואח' נגד ציפורה ואהרון סופיוב
* רע"א 259/99 + ע.א. 261/99 - בירור של מחלוקת בדבר הצמדת שטח מרכוש משותף ליחידה בבית המשותף במסגרת מתן הוראות לכונס נכסים. *החלטת בימ"ש במסגרת מתן הוראות לכונס נכסים הינה פס"ד שניתן לערער עליו בזכות. *הצמדת שטח מרכוש משותף ליחידה אחת כשלא הוסכם על כך במפו(מחוזי ת"א - ה.פ. 941/98 - בקשת רשות ערעור וערעור - הערעור נדחה).
א. המערערים היו בעלים של קרקע והתקשרו ב-1998 בעיסקת קומבינציה עם קבלן. המשיבים רכשו מהקבלן דירה בשנת 78. בשנת 89 מונתה כונסת נכסים לקבלן לצורך רישום הבניין כבית משותף. היא הודיעה לב"כ המשיבים כי בדעתה לבצע את הרישום באופן שהחנות בבניין הכוללת שטח קולונדה בגודל של כ-143 מ"ר תירשם ע"ש המערערים. בתגובה לכך פנו המשיבים לביהמ"ש בבקשה כי יתן הוראות לכונסת הנכסים שלא לכלול במסגרת החנות גם את שטח הקולונדה, המהווה חלק מהרכוש המשותף. לטענת המשיבים השתלטו המערערים, בסוף שנת 89, על שטח הקולונדה, ביצעו בו עבודות בנייה,
וסיפחו אותו לחנות. ביהמ"ש קיבל את הבקשה והורה לכונסת הנכסים לרשום את שטח הקולונדה כרכוש משותף השייך לכל דיירי הבניין. המערערים הגישו ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור. הוחלט כי מדובר בערעור והערעור נדחה.
ב. באשר לשאלה אם צריך לקבל רשות ערעור - ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשה למתן הוראות אינה בחינת הליך ביניים אלא מבקשת לקבוע באורח סופי את סיווגה ודרך רישומה של הקולונדה במרשם המקרקעין. במובן זה, הפלוגתא בין הצדדים הוכרעה סופית ועל כן יש לראות את ההחלטה כפס"ד שמוקנית לגביו זכות ערעור.
ג. במישור הדיוני טוענים המערערים כי בירור השאלה שבמחלוקת במסגרת הליך של מתן הוראות היה בלתי מתאים ובלתי ראוי, וגרם לעיוות דין וקיפוח זכויותיהם הדיוניות הבסיסיות של המערערים לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם. טענה זו אין לקבל. לביהמ"ש המחוזי נתונה סמכות עניינית לדון בבקשה למתן הוראות לכונסת הנכסים בעניין הנדון. באשר לשאלה אם ראוי להכריע במחלוקת על דרך הליך של מתן הוראות התשובה היא חיובית בנסיבות המקרה דנא. בדרך כלל, מוקנה לביהמ"ש בערכאה דיונית שיקול דעת רחב להחליט אם לברר מחלוקת המובאת בפניו במסגרת בקשה למתן הוראות, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך אלא במקרים חריגים. כדי שביהמ"ש יברר נושא במסגרת הליך מתן הוראות, צריך שבירור הסוגייה שבמחלוקת נדרש לשם מתן הוראות לבעל התפקיד לביצוע יעיל וראוי של תפקידו; כי בירור המחלוקת לגופה אינו מצריך הכרעה בעובדות או בירור עובדתי מורכב; בניהול הליך בדרך מקוצרת אין כדי לגרום לעיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין. כל התנאים האמורים נתמלאו בענייננו.
ד. לגופה של המחלוקת - הסכם הקומבינציה שנחתם באפריל 78 אינו מגדיר מהו הרכוש המשותף במבנה. באוגוסט 78 נחתם הסכם המכר בין הקבלן לבין המשיבים ובו נאמר כי "פרט לדירה... הקבלן רשאי... להוציא חלקים מסויימים מהבניין והקרקע ומהרכוש המשותף... רשאי הקבלן להוציא את שטח הגג כולו או חלקים ממנו ושטחי קרקע עבור חניות מהרכוש המשותף, ולהצמיד את הגג או חלק ממנו ואת החניות לדירה או דירות מסויימות". להסכם המכר צורף מפרט טכני מנוסח בהתאם לחוק מכר (דירות) וגם בו צויין כי המוכר רשאי להוציא חלקים מהרכוש המשותף שעניינם מקומות חנייה הצמודים לדירות וגגות הצמודים לדירות בקומות העליונות. לא נאמר דבר על שטח הקולונדה.
ה. רק ביולי 80, כשנתיים לאחר הסכם המכר בין הקבלן למשיבים, התקשרו המערערים עם הקבלן בהסכם בו מכר להם הקבלן את החנות והצמיד להם את שטח הקולונדה. מהסכם זה בין הצדדים ניתן להסיק כי הקבלן והמערערים ראו את שטח הקולונדה כרכוש משותף עד השלב שבו הסכימו על הצמדתו לחנות בהסכם 1980. הדבר עולה מהגדרת "רכוש משותף" בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין, בהיותו שטח בניין שלא היווה חלק מיחידת דיור או עסק. המשיבים לא נתנו מעולם הסכמתם לקריעת הקולונדה מהרכוש המשותף. אין לקבל את טענת המערערים כאילו המשיבים בהתנהגותם הסכימו להצמדת שטח הקולונדה לחנות. דיירי הבית פנו בתלונות לעיריה על צירוף השטח ובנייה בו ובעקבות זאת אף הוגש כתב אישום נגד המערערים בגין עבירות על חוקי התכנון והבניה.
ו. אשר לטענת המערערים בדבר שיהוי והתיישנות טיעוניהם של המשיבים - גם היא אינה יכולה להתקבל. המשיבים פנו לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות כדי למנוע את סיפוח הקולונדה לחנות המערערים בסמוך לאחר שהתבררה להם הכוונה לרשום כך את הבית המשותף. העילה להתנגד לרישום כזה נתגבשה, איפוא, משהתבררה הכוונה לבצע כך את רישום הבניין ע"י כונסת הנכסים. ממילא אין מקום לטענות שיהוי והתיישנות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיף הערה הנשיא ברק. עו"ד ד. בסון למערערים, עו"ד א. לירז למשיבים. 11.3.01).
רע"א 5518/98 - יצחק יוסף נגד אביגדור עוקשי ואח'
*הגנה פוססורית למחזיק במקרקעין נגד מסיג גבול שאינו טוען לבעלות על המקרקעין(מחוזי ת"א - ע.א. 615/97 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המחלוקת בין המערער והמשיב נסבה על מבנה ישן באזור התעשייה בראש העין. בפברואר 95 הגיש המערער תביעה לבימ"ש השלום נגד המשיב בטענה כי הוא, המערער, הינו בעל זכויות חזקה, שימוש ודיירות מוגנת במבנה וכי המשיב פלש אליו זמן קצר קודם לכן. לדבריו, המבנה מצוי בבעלות המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל, והוא קיבל לידיו את הזכויות בו מהסוכנות היהודית שהיתה בזמנו הבעלים וכי הוא משתמש בנכס מתחילת שנות ה-60. הוא הוסיף כי פנה למשטרה ביום הפלישה למבנה אך לא נענה. המשיב התגונן בטענה כי אין למערער כל זכות קניינית בנכס או רשות להחזיק במבנה ולכן אין בידיו עילת תביעה נגדו. עוד טען כי הוא ומשפחתו מחזיקים במבנה מזה שנים רבות.
ב. עובר להגשת התביעה היתה רשות הפיתוח הבעלים הרשום של המבנה, אך זמן קצר לאחר מתן פסה"ד בבימ"ש השלום הפקיעה עיריית ראש העין את המבנה לצרכי ציבור והוא נרשם על שמה כבעלים. בימ"ש השלום קבע כי המערער הינו בר רשות במבנה, החזיק בו בפועל, והינו בעל זכות להמשיך ולהחזיק בו כל עוד לא נקבע אחרת. עוד קבע כי המשיב פלש למבנה ללא כל זכות ועל כן הורה למשיב לסלק ידו מהמבנה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. בערעור הורה ביהמ"ש המחוזי על התייצבות מינהל מקרקעי ישראל כדי שישמיע את דברו כבעלים הרשום של המבנה. ביהמ"ש לא ייחס חשיבות לשינוי שחל בבעלות לאחר הגשת התביעה. המינהל נקט בעמדה כי אף אחד מבעלי הדין אינו מחזיק בזכות במבנה ושניהם בגדר מסיגי גבול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער היה להוכיח את מהות זכויותיו לחזקה בנכס כדי לבסס את העילה לפינויו של המשיב ואת זאת הוא לא עשה. בביהמ"ש העליון טען המערער טענה שלא העלה בביהמ"ש המחוזי, והיא כי גם אם אין הוא בעל זכות חזקה במבנה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, מכל מקום, בהיותו מחזיק בפועל במקום, עומדת לו הגנת החזקה כלפי המשיב אשר ביקש לנשלו. הערעור נתקבל.
ג. בתביעתו המקורית טען המערער לקיום זכות חזקה בידו אותה קיבל מהסוכנות היהודית. בעילה זו זכה, כאמור, בהתדיינות בבימ"ש השלום ואותה עילה עצמה שימשה יסוד לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שקבע כי לא הוכח שהמערער החזיק במבנה בזכות. את ערעורו לביהמ"ש העליון השתית המערער על שני קווי טיעון חילופיה: האחד, כי צדק בימ"ש השלום שיש לו זכות חזקה במקרקעין, ולחילופין כי גם אם אין לו זכות לחזקה בנכס, קיימת בידו הגנה פוססורית כלפי מסיג גבול הפולש לנכס ומבקש לנשלו מחזקתו. המערערים טוענים כי משלא השתית המערער את תביעתו המקורית גם על העילה החילופית של הגנת החזקה (אף שלא מכח זכות) כנגד מסיג גבול, הוא מנוע מלהעלותה בערעור. הסתייגות זו אין לקבלה. גם אם לא ביסס התובע עילת תביעה חילופית כזו בכתב התביעה, עדיין שמורה בידו האפשרות להעלותה במסגרת ערעור אם וכאשר העובדות עליהן היא נסמכת נקבעו בפסה"ד נשוא הערעור והן משמשות תשתית לטיעון משפטי הבנוי עליהן. בנסיבות אלה קו הטיעון החילופי שהעלה המערער קביל. על יסוד קו טיעון חילופי זה יש לקבל את הערעור וממילא אין צורך לדון במחלוקת בשאלה אם המערער מחזיק מכח זכות שקיבל מהסוכנות ואם לאו.
ד. סעיף 17 לחוק המקרקעין קובע כי "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין, ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". הסעיף מדבר אמנם ב"הפרעה" אולם ברור כי הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע. הגנה זו משמעה כי מחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו. התוצאה היתה זהה גם אילו הסתמך המערער על סעיף 19 לחוק המקרקעין. סעיף זה קובע כי "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק...".
אכן, סעיף זה מעניק סמכות שבשיקול דעת לביהמ"ש להחליט לדון גם בזכויות המהותיות של הצדדים בקרקע יחד עם תביעת החזקה, אך זאת כשיש מי שתובע זכות בעלות במקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיף פס"ד השופט אנגלרד. עוה"ד יורם וגב' דבורה חגי-חגבי למבקש, עו"ד יעקב אהרון למשיב, עו"ד גב' נורית ישראלי למינהל. 11.3.01).
ע.פ. 586+2100/94+1489 - מרכז הספורט אזור בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 586+2100/94+1489 - הרשעה בגין בנייה בניגוד לתכנית המתאר למרות שהבנייה נעשתה על יסוד היתר בניה. *אימתי "היתר בנייה" בניגוד לתכנית המתאר הוא בטל או ניתן לביטול. *דינה של "תכנית בינוי" שצורפה לתכנית מתאר או לתכנית מפורטת כדין התכנית שאליה צורפה. *שינו(ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).
א. למועצה המקומית אזור זכות חכירה במקרקעין שנועדו לפי תכנית המתאר החלה עליהם להקמת מרכז ספורט ובנייני ציבור. בשנת 83 יזמה המועצה המקומית הקמת מרכז ספורט, שנבנה אחר כך ע"י המערערים, חברה ומנהליה. הוועדה המקומית נתנה שלשה היתרי בניה וכולם חרגו מתכנית המתאר ותכנית הבינוי שנלוותה אליה. כשנתברר לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה כי המרכז נבנה שלא בהתאם לתכנית המתאר פנתה לביהמ"ש וביקשה צו הפסקה שיפוטי. בין לבין הוגש גם כתב אישום נגד החברה, בהיותה היוזמת והבונה את מרכז הספורט ונגד המנהלים והאדריכלים. בימ"ש השלום הרשיע את הנאשמים בקבעו כי היתרי הבניה בטלים מעיקרם באשר היתרי הבניה חרגו מתכנית המתאר ותכנית הבינוי.
ב. אשר לעונש - בימ"ש השלום אמר כי בהתחשב בהיקפים העצומים של חריגות הבניה ולנוכח העובדה כי מדובר בנאשמים אשר ביקשו לעצמם רווח כלכלי תוך התעלמות ברורה ומפורשת מחוק התכנון והבניה יש להחמיר במיוחד בצד הכספי של הענישה. כך הטיל ביהמ"ש על החברה קנס של מליון ש"ח, על אחד המנהלים קנס של מליון ש"ח ומאסר לתקופה של שלשה חודשים לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי ולמנהל אחר קנס של 1,5 מליון ש"ח, מאסר של ששה חודשים בעבודות שירות ומאסר על תנאי. כן הטיל עונשי מאסר וקנס על שני אדריכלים.
ג. הנאשמים ערערו לביהמ"ש המחוזי וטענו שאף אם נפלו פגמים בהיתרים וגם אם הם עושים את ההיתרים נפסדים (VOIDABLE) אין בהם כדי לעשות את ההיתרים בטלים מעיקרם (VOID) כאילו לא באו לעולם. ביהמ"ש המחוזי הסכים כי לא כל פגם משפטי שנפל בהיתר ולא כל הפרה של חוק עושים את ההיתר בטל והגיע למסקנה כי לגבי ההיתר הראשון הפגמים שהיו בו היו טכניים במהותם ולכן ההיתר אינו בטל מעיקרו, אך באשר להיתרים השני והשלישי מצא ביהמ"ש פגמים קשים ההופכים את ההיתרים לבטלים מעיקרם. אשר לעונש קבע ביהמ"ש המחוזי כי מכיוון שנפסק שאחד ההיתרים הוא רק נפסד ולא בטל מעיקרו, ובהתחשב בנסיבות, ובעיקר שהמערערים פעלו ע"י היתרי בניה, הקל בעונשים וגזר לחברה קנס של 750,000 ש"ח, לאחד המנהלים קנס של 500,000 ש"ח וחודש מאסר בעבודות שירות ולשני קנס של מליון ש"ח ומאסר של 5 חודשים בעבודות שירות. המערערים מערערים על הרשעתם ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. כל הערעורים נדחו.
ד. באשר לתוקף היתר בניה החורג מהתכנית - בבג"צ 16/50 (פד"י ה' 229 - פס"ד איגרא-רמא) ובעקבות זאת בפס"ד ע.פ. 284/74 (פד"י כ"ט (1) 390 - פס"ד אריאל) נקבע כי היתר בניה שניתן תוך התעלמות מתכנית בנין ערים, אינו אלא פיסת נייר חסרת ערך ואין לו נפקות לא בדין הפלילי ולא בדין האזרחי. ההלכה שקבעה כי היתר בניה שניתן שלא כדין בטל מעיקרו, כפי שבאה לידי ביטוי בשני פסקי דין אלה, הועמדה במבחן לאחר שנים אחדות ומסתמן שינוי בגישה. על פי הגישה הגמישה הבטלות היא בטלות יחסית ולביהמ"ש שיקול, על פי החריגות של ההיתר מן התכנית, לקבוע אם מדובר בהיתר שבטל מעיקרו או בהיתר שניתן לביטול. עקרון הבטלות היחסית היכה שורש בפסיקה. בהתאם לכך יש לבדוק אם הפגמים שנפלו בהיתרים שבידי המערערים
עושים את ההיתרים, בנסיבות המקרה, בטלים מעיקרם. התשובה לכך היא חיובית. זאת באשר לכל שלשת ההיתרים ולא כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.
ה. תכנית המתאר החלה על המקרקעין קובעת באופן כללי כי ייעוד המקרקעין הוא לשמש מרכז נופש וספורט. על יסוד תכנית המתאר הוכנה תכנית בינוי, בה נקבעו בפירוט ובדיוק המבנים והמתקנים שיוקמו, והשטחים הפתוחים שיישארו על גבי המקרקעין. ההיתרים חורגים במידה קיצונית מתכנית הבינוי. להגנתם טוענים המערערים כי תכנית בינוי אינה תכנית מתאר וחריגה של היתר בניה מתכנית בינוי אין די בה כדי לעשות את ההיתר בטל מעיקרו, בדרך כלל או לפחות במשפט פלילי. באשר לעניין תכנית בינוי - תכנית כזו היא בחיי המעשה מסמך מוכר. במקרים רבים ועדה מקומית מצרפת תכנית בינוי לתכנית מפורטת, או מציינת בתכנית מפורטת כי הבנייה, לייעוד שנקבע בתכנית המתאר או בתכנית המפורטת, תיעשה על פי תכנית בינוי שאושרה ע"י הוועדה המקומית. במקרים אלה היתרי הבנייה אמורים להיות תואמים את תכנית הבינוי. ברם, חוק התכנון והבניה המפרט ומסדיר רשימה של תכניות, אינו מזכיר כלל תוכנית בינוי. מכאן השאלה מהו המעמד המשפטי של תכנית בינוי.
ו. דין הוא שתכנית בינוי אשר צורפה לתכנית מתאר או לתכנית מפורטת ואושרה ע"י הוועדה המקומית יחד עם תכנית המתאר או התכנית המפורטת, יש לה מעמד משפטי כמו לתכנית המתאר או לתכנית המפורטת. זאת ועוד, כאשר תכנית מתאר או תכנית מפורטת קובעת כי הבניה תעשה, והיתרי הבניה יינתנו, על פי תכנית בינוי שתאושר ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, הרי הפרת הוראות של תכנית הבינוי כמוה כהפרת הוראות של תכנית המתאר או התכנית המפורטת. במקרים אלה, ההלכה הקובעת שהיתר בניה שניתן בניגוד לתכנית מתאר או לתכנית מפורטת עשוי להיות בטל מעיקרו, אם הוא לוקה בפגם חמור, חל גם על היתר בניה אשר ניתן בניגוד לתכנית בינוי. זה המצב בענייננו. כאן תכנית הבינוי היא חלק מתכנית המתאר, שבפועל היא תוכנית מפורטת. בתקנות שצורפו לתשריט נאמר במפורש כי התשריט מהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית בכל העניינים הנוגעים לתכנית ולתשריט גם יחד.
ז. המערערים טוענים כי הם פעלו "בתום לב" והם מבססים את הגנתם על סעיף 208(ב) וסעיף 253(2) לחוק התכנון והבניה הקובעים כי לא יהיו אחראים מי שהעבירות נעברו שלא בידיעתם, לטענתם לא ידעו שהיתרי הבנייה לוקים באי חוקיות וסמכו על המועצה המקומית ולא היתה להם סיבה לפקפק בחוקיות ההיתרים. בימ"ש השלום דחה טענות אלה בקבעו כי אין מדובר בנאשמים תמי לב שלא ידעו דבר וחצי דבר והופתעו לראות כי הם בונים בנייה בלתי חוקית, אלא בנאשמים שליוו את הבנייה במשך שנים וידעו היטב את המתרחש. על פי קביעת הערכאות דלמטה ידעו המערערים שהם בונים בניגוד לתכניות המתאר על פי היתרי בניה לא חוקיים ובכך אין להתערב.
ח. שנים לאחר שהמערערים הורשעו החליטה הוועדה המחוזית לאשר תכנית מתאר חדשה הנותנת תוקף חוקי לחלק ניכר מן הבניה שבוצעה. בהחלטת הוועדה נאמר כי היא מביעה מורת רוח לגבי העובדות המוגמרות שנוצרו בשטח בניגוד לחוק, אך כדי למנוע החמרת הנזק הציבורי ומניעת נזק לקופת הציבור על ידי הריסת המבנה החליטה לאשר חלק מן השטחים שנבנו. המערערים טוענים כי גם אם בשעתו ביצעו עבירות על חוק התכנון והבניה, הרי התכנית החדשה מסלקת בדיעבד את הפליליות ממעשי העבירה. הם סומכים טענה זו על סעיף 4 לחוק העונשין, המתייחס למקרה בו "נעברה העבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה" ועל סעיף 5 לחוק העונשין המתייחס למקרה בו "נעברה עבירה ובטרם ניתן פס"ד חלוט לגביה חל בחיקוק שינוי בנוגע להגדרה או לאחריות לה". אולם סעיפים אלה אינם חלים על המקרה הנדון, שכן לא חל שינוי בהוראות החוק הקובעות את העבירות בהן הורשעו המערערים. השינוי חל רק בתכנית המתאר. שינוי זה עשוי לשנות את המצב החוקי לגבי הבנייה שבוצעה מיום שינוי התכנית, ולהשפיע על צווים להריסת מבנים ומתקנים שהוקמו בניגוד לחוק. אך התכנית החדשה אינה מכשירה בדיעבד ואינה נותנת "חנינה" בגין העבירות שבוצעו שנים קודם שנתקבלה
תכנית זו. אשר לעונש - אין להתערב בעונש שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד זאב הרטבי, קובי ציפורן, אמנון גולדנברג ואילן סופר למערערים השונים, עו"ד יוסף פרוכטמן למשיבה. 7.1.01).
רע"א 4905/98 - פרופ' יוסף גמזו נגד נעמה ולילך ישעיהו
*סמכותו של ראש ההוצל"פ להפנות לביהמ"ש לענייני משפחה את בעלי הדין כדי שביהמ"ש יחליט אם לקבוע תשלומים לשיעורים של חוב מזונות שנצטבר במשך שנים(מחוזי ת"א - עע"מ 40/98 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) נישאו ונולדה להם בת (המשיבה 2 - להלן: הבת). הנישואין לא עלו יפה והצדדים התדיינו והוטלו על המערער תשלומי מזונות. המערער עזב ב-1973 את הארץ וחזר רק ב-1993. חוב המזונות בגין העבר הצטבר לסכום של כמיליון ורבע ש"ח. עם שובו של המערער ארצה נקטו המשיבות בהליכים שונים ובהם לתשלום מזונות בגין העבר. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי את ביטול חוב המזונות שנפסקו נגדו או להקטינם ובקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע שהמערער לא יחוב עוד במזונות בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה לביטול המזונות. בשנת 1995 התגרשו בני הזוג.
ב. בהמשך ניהלו המשיבה ובתה הליכי הוצל"פ נגד המערער ובמסגרתם פנה המערער לראש ההוצל"פ וביקש כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו, על פי סעיף 69(ה) לחוק הוצל"פ (להלן: החוק) ויפנה את בעלי הדין לביהמ"ש לענייני משפחה, כדי שהמערער יבקש לקבוע שיעורים לתשלום החוב הפסוק בגין מזונות העבר. המשיבות התנגדו לבקשה וראש ההוצל"פ נעתר לבקשה וקבע כי קיימים טעמים מיוחדים כנדרש בסעיף 69(ה) הנ"ל. ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי יש טעמים מיוחדים המצדיקים תשלום בשיעורים של חוב שנצטבר לחובת המערער וקבע כי חוב הפרשי העבר יוחזר בתשלומים חודשיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבות ופסק, בעקבות התחייבות המשיבות שלא לבקש הליכי מאסר נגד המערער, כי לא היה מקום להשתמש בסעיף 69(ה) לחוק וכי יש לגבות את החוב בהליכי הוצל"פ רגילים. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ג. סעיף 69(ד) לחוק ההוצל"פ קובע לאמור "נקבעו שיעורים בפסה"ד, יכול ראש ההוצל"פ, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי הדין לביהמ"ש כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו". סעיף 69(ה) קובע כי "הוראות סעיף קטן (ד) יחולו, בשינויים המחוייבים, על... תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד, והכל מטעמים מיוחדים שיירשמו". שאלה ראשונה היא אם חל סעיף 69(ה) במקרה שלפנינו בו לא נקבעו שיעורים לתשלום המזונות בפסה"ד. התשובה היא חיובית. אכן, סעיף 69(ה) קובע כי "הוראות סעיף קטן (ד) יחולו" ובסעיף קטן (ד) נאמר כי לראש ההוצל"פ סמכות, כאמור, כאשר "נקבעו שיעורים בפסה"ד" ואולם יש להחיל אפשרות זו להפניה לביהמ"ש גם כאשר מדובר בחוב מזונות שנפסק ולא נקבעו שיעורי תשלום בפסה"ד.
ד. שאלה אחרת היא האם "הטעמים המיוחדים" המונחים ביסוד הוראת סעיף 69(ה) חלים רק לעניין שיקוליו של ראש ההוצל"פ להעביר את העניין לביהמ"ש, או שמא חלים הם גם לעניין שיקוליו של ביהמ"ש, אליו הופנו הצדדים ע"י ראש ההוצל"פ, כאשר ביהמ"ש בא לקבוע תשלום לשיעורים. התשובה היא ש"הטעמים המיוחדים" חלים רק לעניין שיקולי ראש ההוצל"פ ולא לשיקולי ביהמ"ש.
ה. אשר לשאלה העיקרית אם קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים את החלטת יו"ר ההוצל"פ להפנות את בעלי הדין לביהמ"ש לענייני משפחה; ואם התשובה על שאלה זו הינה בחיוב, מהם השיקולים הצריכים להדריך את ביהמ"ש? - לדעת ביהמ"ש המחוזי אם אין חשש מצו מאסר, כגון שבן הזוג הזכאי למזונות הצהיר שאינו מבקש צו מאסר, אין תחולה לסמכות ראש ההוצל"פ לפי סעיף 69(ה) ובכך לא צדק. אמת, הסכנה העיקרית
המרחפת על ראשו של החייב הינה מאסר בגין אי תשלום חוב המזונות, אך אין זו הסכנה היחידה, ולעיתים אף אין זו הסכנה החמורה ביותר. אם החייב הופך להיות חסר בית, או רעב ללחם ומשוטט ברחובות, כתוצאה מהליכי ההוצל"פ הרגילים, גם אלה הם סיכונים קשים, ולעיתים פגיעתם בחייב קשה יותר ממאסר. "טעמים מיוחדים" מתקיימים בכל מקרה בו מוכח להנחת דעתו של יו"ר הוצל"פ כי בלא קביעת שיעורים לחוב המזונות, לא יוכל החייב לקיים את עצמו.
ו. בבסיסו של חוק ההוצל"פ מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו: האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות; השניה, להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. לביהמ"ש שיקול דעת להפעלת האיזון המגשים את תכלית חוק ההוצל"פ. בשיקול דעתו של ביהמ"ש אין נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" אך האיזון העקרוני בין התכליות מוסב גם על שיקול דעתו של ביהמ"ש שעליו לבחון אם ביצוע חיוב המזונות בלא לקבוע לו שיעורים יגרור אחריו מצב דברים שבו, החייב אינו יכול לקיים את עצמו. בענייננו, דחה ביהמ"ש את בקשתו של המערער לקביעת שיעורים לתשלומי מזונות למשיבה ולבתה והטעם היחיד לכך היה כי "לאחר שצו המאסר הוסר מעל ראשו של המשיב... אין צורך בפריסת החוב...". טעם זה, כאמור, אינו יכול לעמוד ועל כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, על מנת שישקול את השימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 69(ה) לחוק ההוצל"פ על פי שיקולי האיזון כמפורט לעיל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט אנגלרד. עוה"ד דן חי ועמיחי הרשושנים למערער, עו"ד גלעד ישעיהו למשיבות. 19.3.01).
רע"א 9347/96 - קצין התגמולים נגד גדי בנימין
*קביעת אחוזי נכות לנכה צה"ל במחלת מפרקים כשיש שתי אלטרנטיביות לקביעת שיעורי הנכות והפיצוי(הבקשה נדחתה למעשה).
א. בהיותו חייל צה"ל חלה המשיב במחלה עקב שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל בהתאם לחוק הנכים. מחלוקת בין הצדדים התעוררה באשר לאחוזי הנכות במחלת מפרקים "פסוריאזיס" שתקפה פרקים שונים בגופו. הוועדה הרפואית קבעה את אחוז הנכות לפי הפגיעה הכללית של מחלת המפרקים בתיפקודו של המשיב, בעוד שלטענת המשיב היה צריך לקבוע לו את הנכות בגין כל מפרק לחוד. הוועדה הרפואית העליונה דחתה את עררו של המשיב וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי יש לקבוע בנפרד את דרגת הנכות בגין כל מפרק שנגרם לו נזק בלתי הפיך. בהנמקתו הסתמך ביהמ"ש המחוזי, בין היתר, על בג"צ 191/65 (פד"י י"ט(3) 544 - להלן בג"צ שוורץ). על כן קבע ביהמ"ש המחוזי שיש להחזיר את העניין לוועדה העליונה כדי שזו תקבע עמדתה לגבי כל מפרק ומפרק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה למעשה.
ב. במסגרת הדיון בביהמ"ש העליון הסכימו הצדדים להחזיר את העניין לוועדה הרפואית לבדוק את הנושא מחדש. ביהמ"ש העליון סבר כי פס"ד בג"צ שוורץ אינו חל בענייננו, אך הגיע למסקנה שיש לאפשר לנכה לזכות בדרגת הנכות הגבוהה יותר מבין שני המבחנים החילופיים. לדעת ביהמ"ש העליון, במקרים בהם קיימים מבחנים חילופיים בתוספת לחוק הנכים, כגון המקרה שלפנינו, שבו מבחן אחד קשור לתוצאה שעניינה פגימה ספציפית ומבחן אחר קשור לתוצאה כללית בלבד, כי אז הוועדה הרפואית תקבע את אחוזי הנכות הגבוהים מבין השניים. כך שבאופן עקרוני מן הראוי היה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור, לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה כדי שתקבע את אחוזי הנכות הגבוהים מבין שתי הדרכים החילופיות. והנה, דבר זה כבר נעשה בהסכמת בעלי הדין בתקופת הליכי בקשת רשות הערעור, ולפי תשובת הוועדה הרפואית יש לקבוע את אחוזי הנכות לפי החלופה הגבוהה יותר.
(בפני השופטים: אור, חשין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ירון בשן למערער, עו"ד נפתלי גרינברג למשיב. 12.3.01).
בג"צ 336/99 - דלתא... (קרני שומרון) בע"מ נגד ביהמ"ש לעניינים מקומיים באריאל ואח'
* בג"צ 336/99 - סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים באיזור יו"ש לדון בהודעת צד ג' שנשלחה לתושב ישראל. *הענקת סמכות עניינית לביהמ"ש כאשר לפי הדין ניתן לשלוח הודעת צד ג' גם אם בסכסוך בין השולח לצד ג' אין סמכות עניינית לאותו בימ"ש. *סמכות בג"צ בעתירה נגד ביהמ"(העתירה נדחתה).
א. העותרת הקימה את הישוב אורנית שבאזור שומרון. המשיבים 4 ו-5 (להלן: המשיבים) הם בעלים של דירות שנבנו ע"י העותרת. המועצה המקומית אורנית (המשיבה 6 - להלן: המועצה המקומית) הגישה תביעות בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים לתשלום חובות בגין היטל סלילת כבישים ומדרכות לפי חוק העזר לאורנית. התביעות הוגשו בביהמ"ש לעניינים מקומיים שבאזור השומרון (להלן: ביהמ"ש). המשיבים נתנו לעותרת הודעה לצד שלישי. העותרת הגישה תחילה כתב הגנה כנגד ההודעה לצד שלישי, אך לאחר כ-19 חודשים הגישה בקשה למחיקת ההודעה לצד שלישי על הסף, בטענה שלביהמ"ש לעניינים מקומיים בשומרון אין סמכות עניינית לדון בעילות הנקובות בהודעה זאת. ביהמ"ש לעניינים מקומיים דחה את בקשת העותרת. על החלטה זו הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש לעניינים מקומיים של ערכאת הערעור היושב בירושלים (להלן: ביהמ"ש שלערעור) ובקשתה נדחתה. על דחיית בקשתה למחוק את ההודעה לצד שלישי הגישה את העתירה דנא. העתירה נדחתה.
ב. ביהמ"ש לעניינים מקומיים באזור יו"ש (להלן: האזור) הוקם ופועל מכח צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יו"ש), וסעיף 125 לתקנון המועצות המקומיות (יו"ש) (להלן: התקנון), שהוצאו ע"י מפקד כוחות צה"ל באזור בהתאם לתחיקת הבטחון והמשפט הבינלאומי החל באזור. סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בעניינים אזרחיים ופליליים קבועה בסעיף 126 לתקנון. הצו מונה את הסמכות של ביהמ"ש לדון, בין היתר, "בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו". אין חולקים על כך כי תשלום היטל כבישים הינו בגדר "עניין אחר שבתקנון" לפי סעיף 126. הפלוגתא בין הצדדים מתמקדת בשתי סוגיות: האחת, סמכותו של בג"צ לבקר את החלטת ביהמ"ש שלערעור לדחות את הבקשה לרשות ערעור שהגישה העותרת; השניה, סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים לדון בהודעה לצד שלישי שניתנה לעותרת בהתחשב בעילות המועלות בה ע"י המשיבים. השאלה היא, בהנחה שלביהמ"ש לעניינים מקומיים אין סמכות לדון בעילות אלה אילו הוגשו התביעות ישירות ע"י המשיבים נגד העותרת, האם יש סמכות לביהמ"ש לדון בהודעה לצד שלישי בעילות אלה כאשר יש לו סמכות לדון בהן במחלוקת שבין המשיבים לבין המועצה המקומית.
ג. אשר לסמכות הביקורת של בג"צ - החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור, אין עליה כל ערעור על פי הצווים של מפקד כוחות צה"ל או על פי דין אחר. על כן נתונות החלטותיו לביקורת של בג"צ. בג"צ מקיים, כדבר שבשיגרה, ביקורת על בתי משפט ובתי דין הפועלים באזור. אין צורך לדון בשאלה אם היקף הביקורת על ביהמ"ש לעניינים מקומיים רחב יותר מאשר על בתי משפט ובתי דין בישראל, שכן טענת העותרת היא שאין לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בעילות הנקובות בהודעה לצד שלישי והטענה של היעדר סמכות עניינית עשוייה להצדיק ביקורת של בג"צ גם על בתי משפט ובתי דין בישראל.
ד. באשר לסמכותו העניינית של ביהמ"ש בהודעה לצד שלישי - אפשר להכריע בשאלת הסמכות במקרה הנדון מבלי לנקוט עמדה במחלוקת בין העותרת לבין המשיבים אם לביהמ"ש סמכות ראשונית לדון בתביעה אף אילו הוגשה נגד העותרת. המשיבים מבססים את טענתם בדבר קיום סמכות ביהמ"ש על תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בהודעה לצד שלישי במסגרת הליך אזרחי בבתי המשפט בישראל. תקנה זו קובעת תנאים חילופיים במתן הודעה כזאת ואינה מתנה זאת בקיום סמכות עניינית של ביהמ"ש בעילות המועלות בהודעה לצד ג'. משכך, סבורים המשיבים, מוסמך בימ"ש בישראל לדון בהודעה לצד שלישי גם אם היא חורגת מסמכותו העניינית. מנגד סבורה העותרת כי לביהמ"ש בישראל אין סמכות לדון בהודעה לצד שלישי כאשר נושא הודעת צד ג' אינו נתון לסמכותו העניינית. שני הצדדים יוצאים מתוך הנחה כי הדין החל בישראל חל גם בשטחים. אולם, למעשה אין הדבר כך.
ה. בניגוד להנחה המשותפת של בעלי הדין, הרי השוני בזהות הערכאה עשוי לגרור אחריו שוני בדין החל על הערכאה, והוא נובע מן השוני במקור המשפטי הקובע את גבולות הסמכות של כל ערכאה. הסמכות העניינית של בתי משפט בישראל קבועה בחקיקה ראשית ואילו ענייני הודעה לצד ג' קבועים בחקיקת משנה. על כן, אין לומר כי חקיקת המשנה הקובעת את תנאי ההודעה לצד ג' יש בה כדי להעניק סמכות עניינית לבימ"ש שלפי חקיקה ראשית אין לו סמכות עניינית. שונה הדבר באזור יו"ש. גם הסמכות המקורית של בתי המשפט באזור יו"ש נקבעה בחקיקת משנה, בצו, וממילא יכול המפקד הצבאי שהתקין מלכתחילה את הצו לקבוע בתקנון חריגים לענייני הסמכות וחריג כזה יכול הוא לקבוע בכל הקשור בהודעה לצד ג'. על כן השאלה הנותרת לבירור היא אם התקנון אכן מסמיך את ביהמ"ש לעניינים מקומיים לדון בנושא שאינו נתון לסמכותו עניינית, כאשר הנושא מועלה בהודעה לצד ג'. התשובה לכך היא חיובית. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יהושע קלינמן ואח' לעותרת, עוה"ד מלכיאל בלס למפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש, עו"ד רזיאל עמוסי למשיבים, עו"ד גב' נירה דרור לזר למועצה המקומית. 5.3.01).
בג"צ 89/01 - הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ועדת השחרורים... שב"ס ויורם שקולניק
*השיקולים שצריכה ועדת השחרורים לשקול בעתירת אסיר לשחרור ברשיון ואם היא צריכה לשקול גם שיקולי "אינטרס הציבור" (העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים אור, זמיר ואנגלרד נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין, חשין וגב' בייניש).
א. המשיב 2, יורם שקולניק (להלן: המשיב), הורשע בעבירת רצח והוטל עליו עונש מאסר עולם. בספטמבר 97 קצב נשיא המדינה את ענשו והעמידו על 15 שנות מאסר ובינואר 99 הקל בעונש והעמידו על 11 שנים ושלשה חודשים. מועד תום שני שלישים מתקופת מאסרו חל ביום 22.9.00. ביום 6.3.00 קיימה ועדת השחרורים דיון בשחרורו המוקדם ברשיון של המשיב ובדיון התנגד ב"כ היועץ המשפטי לשחרור המוקדם מפאת הסיכון הטמון בכך. בסיום הדיון החליטה הוועדה להורות על השחרור המוקדם של המשיב. בג"צ קיבל בשעתו עתירה נגד אותה החלטה בקבעו כי המשיב מסוכן לציבור ועל כן החלטת הוועדה אינה סבירה. כחלוף 6 חדשים נדון שוב עניינו של המשיב בפני ועדת השחרורים, ועל יסוד חומר נוסף שהוגש לה, קבעה כי המשיב אינו מסוכן עוד לציבור וחזרה והחליטה על שחרורו המוקדם. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק, אור, זמיר ואנגלרד נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין, חשין וגב' בייניש.
ב. הועמדה לדיון בעתירה השאלה אם הוועדה רשאית וחייבת לקחת בחשבון שיקוליה את שיקולי אינטרס הציבור או רק את נושאי התנהגותו הטובה של האסיר, שיקומו ומסוכנותו לציבור כנאמר בחוק. חמשה משופטי ההרכב סברו כי הוועדה חייבת לשקול גם שיקולים של אינטרס הציבור, (תקנת הציבור), כגון שיקולי חומרת העבירה, הרתעה וכיוצא באלה. מנגד סברו השופטים אור ואנגלרד כי הוועדה חייבת לשקול רק את נושאי התנהגותו של האסיר בכלא, שיקומו ומסוכנותו.
ג. באשר למקרה הנדון, סברו הנשיא ברק והשופט זמיר כי הוועדה שקלה את עניין אינטרס הציבור ויכלה להגיע למסקנתה בדבר שחרורו של המשיב. להחלטה כי הוועדה פעלה כדין הצטרפו השופטים אור ואנגלרד שסברו, כאמור, כי מלכתחילה אין הוועדה אמורה להתחשב בשיקול אינטרס הציבור ואילו השיקולים האחרים נתקיימו כאן. מנגד סברו שופטי המיעוט כי החלטת הוועדה אינה סבירה בהתחשב בשיקול של אינטרס הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. עוה"ד גב' דפנה הולץ-לכנר, יוסי ארנון וגב' לאה צמל לעותר, עו"ד משה הלד לשקולניק. 18.2.01).
רע"א 1321/01 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד שמעון פינטו ואח'
*דחיית טענת התיישנות בתביעת פיצויים(הבקשה נדחתה).
א. בתאריך 19.1.93, נפצע המשיב בעינו במהלך משחק כדור-סל בבית-ספרו, ואיבד עקב כך את ראייתו בעין. הוא הגיש תביעת פיצויים נגד חברת הביטוח ענבל, בסברו בטעות כי הנזק היה מכוסה בפוליסת ביטוח שהוצאה מטעמה. לאחר זמן התברר לו כי למעשה המבקשת היתה המבטחת בבית הספר, ועל-כן הגיש ביום 6.11.00. כתב-תביעה מתוקן נגד המבקשת. המבקשת טענה כי לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, באשר עברו למעלה משלוש שנים מיום הגיע המשיב לגיל 18 ועד ליום הגשת התביעה. המשיב טען כי במקרה הנדון חל סייג להוראה זו, משום שטרם חלפו שלוש שנים מאז הובררה לו זהותה הנכונה של המבטחת. בטענתו זו הסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו של המשיב בדבר תחולתו של סעיף 8 הנ"ל, ודחה את בקשת המבקשת לדחות על הסף את תביעת המשיב מפאת התיישנותה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשת רשות הערעור מבוססת על שתי טענות עיקריות: ראשית, שהחלטתו של בית-המשפט המחוזי התקבלה מבלי שהוגש תצהיר על-ידי המשיב; שנית, המשיב אינו רשאי להסתמך על הוראות סעיף 8 האמור, משום שתביעתו המקורית בבית-המשפט המחוזי נגד חברת ענבל אף היא הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לדעתה, לנוכח העובדה שגם חברת ענבל רשאית היתה להתגונן כנגד התביעה בטענה שהתיישנה, אין זה ראוי כי המשיב יצא נשכר משגיאתו באשר לזהות החברה המבטחת. דין הבקשה להידחות. באשר להיעדר מטעם המשיב - לנוכח התשתית הראייתית שהיתה בפני ביהמ"ש המחוזי, ושאף באה לידי ביטוי בהחלטתו, אין להתערב בהחלטה. אין גם ממש בטענה השניה של המבקשת. אמנם כן, אילו היתה ענבל הנתבעת הנכונה, אפשר שרשאית היתה להתגונן בטענת התיישנות. ואולם, משהתברר כי המבטחת האמיתית היא המבקשת, יש לבחון את השאלה האם נעלמה מן המשיב זהות הנתבעת "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". במקרה דנא קבע ביהמ"ש המחוזי, כאמור, כי יסוד זה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות נתקיים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מ. גנות למבקשת. 22.3.01).
על"ע 3176/99 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד מתתיהו פיכמן
*סירוב ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד לדחות דיון כאשר עד מטעם הקובל הודיע ברגע האחרון שאינו יכול להגיע לדיון(הערעור נתקבל).
א. לישיבת בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 10.4.97 לא התייצב עד חיוני מטעם המערער. העד שלח לקובל (אך לא לבית המשפט) הודעה שהגיעה לקובל זמן קצר לפני הדיון, בה נאמר כי נבצר ממנו להופיע כי הוזמן לטפל בדחיפות בנזקי שריפה שאירעה במפעל של התעשייה האוירית. המערער ביקש דחיית הדיון אך בקשתו נדחתה והמשיב זוכה. הערעור שהוגש לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, ניתן שיקול דעת לערכאה הדיונית אם לדחות דיון שלפניה למועד אחר אם לאו וקיימות נסיבות שאי אפשר היה לבוא עליה בטרוניה לו סירבה לדחייה. לא כן המקרה שלפנינו: הסיבה לדחייה לא היתה נעוצה בקובל ועילת הדחייה נוצרה ברגע האחרון בנסיבות שלא ניתן היה לתקן את המצב. העד היה עד חיוני ולא היה כל יסוד לסברה שהעד לא יופיע בישיבה נדחית. יתירה מזו: המשיב עצמו נמנע כמה פעמים מלהופיע לישיבות בית הדין. בנסיבות אלה - הערכאות דלמטה לא עשו שימוש נכון בשיקול דעתן ויש לבטל את פסקי הדין. הענין מוחזר לבית הדין על מנת שידון בקבילה לגופו של ענין.
ג. יש לדחות גם בקשה לדחות על הסף את הערעור באשר, לפי הטענה, הוגש באיחור. הדיבור "קבלת פסק הדין" בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, משמעותו קבלת "העתק" של פסק הדין ולא מועד השימוע (בין אם השימוע היה לאחר חתימה על פסק הדין ובין לפני כן).
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, טירקל. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד זוהר פאר (חייט) למשיב. 28.2.01).
ע.פ. 1722/01 - שמעון סלוק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של ביצוע מעשה מגונה ע"י רופא במטופלת (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, רופא שיניים בבית החולים "פוריה" שליד טבריה, הורשע בביצוע מעשה מגונה בנסיבות אינוס בגופה של חולה, תיירת מצ'כיה, שטופלה על-ידיו במרפאת בית החולים. הרשעתו התבססה על הודייתו בעובדות במסגרת הסדר טיעון, שבעיקרו התייחס לנושא העונש. על פי ההסדר ביקשה התביעה לגזור על המערער ששה חודשי מאסר בפועל, שחלקם ירוצו בעבודות שירות, ואילו ההגנה ביקשה שכל ששת החודשים ירוצו בעבודות שירות. בית המשפט גזר למערער ששה חודשי מאסר בפועל, מהם חדשיים בכליאה ממשית וארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות. כן נדון לשנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים המגונים שעשה המערער בגופה של המתלוננת פגעו בפרטיותה ובכבודה ונעשו תוך הפרת חובת האמון המיוחדת המוטלת על רופא כלפי מטופליו. מעשים אלה, לפי מהותם ונסיבות ביצועם, הצדיקו את הענשת המערער במאסר ממש לתקופה משמעותית. הסכמת התביעה לכריתת הסדר טיעון עמו הונעה, מרצונה לאפשר למתלוננת לחזור לארצה מבלי שתידרש להעיד במשפט וכן לגבות מן המערער, קודם ליציאתה, כספי פיצויים בסך 15,000 ש"ח שהסכים וחוייב לשלם לה. בחיובו לרצות שני חודשי מאסר בכליאה ממשית, יש משום מתן ביטוי מיזערי לחומרת הנסיבות בהן ביצע את עבירתו.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 13.3.01).
בש"פ 2164/01 - חליל עמור נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסם מריחואנה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר ודודו הוגש כתב אישום בעבירת סחר בסמים כשמדובר בכמות של 31 ק"ג סם מסוג מריחואנה. העורר הוציא את הסמים מהמחבוא לפי הוראותיו של הדוד והגיע למקום המפגש כשברשותו הסם. בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים ציין בית המשפט כי חלקו של הדוד שהיה הבעלים או המחזיק של הסם עולה במידה ניכרת על חלקו של העורר והעורר הוא "פועל הפשוט עושה דברו". גם הדוד נעצר בהסכמה עד תום ההליכים נגדו. הערר נתקבל.
שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר בתנאים בהדגישו את עברו הנקי, את אורח חייו הנורמטיבי קודם לביצוע העבירה, את מצב בריאותו המצדיק טיפול אותו הוא מקבל בבית חולים "סורוקה" ואת הסכמת אחיו לקבלו לביתו ולפקח עליו. התובעת טוענת כי קיים חשש ששחרורו של העורר לחיק משפחתו במקום בו מתגורר גם דודו המצוי במעצר, מחזיר אותו למקום בו מצוי המקור לאותם עסקים אפלים של סחר בסמים. אכן, חשש תמיד קיים וניתן לנהל עסקים מסוג זה גם מתוך מעצר בפועל, אם יש לעצור קשרים מתאימים בעולם הסחר בסמים. במקרה דנן הסיכון רחוק ואינו שקול כנגד השיקולים המצדיקים חלופה והם: חלקו של העורר בפרשה; עברו הנקי; מצב בריאותו; אורח חייו הנורמטיבי עד לעבירה נשוא תיק זה; המלצת שירות המבחן; הימצאותו של אדם - אחי העורר - המוכן לערוב לו ולפקח עליו עובדת היותו של העורר במעצר לראשונה בחייו מזה כ-3 חודשים, במהלכם - יש לקוות - למד את הלקח; הימצאותו במעצר של דודו, היוזם והרוח החיה בפעילות העבריינית נשוא כתב האישום;
העובדה שהמשפט קבוע להקראה ב-25.4.01 ומועד סיומו מי ישורנו. כל אלה מטים את הכף לטובת שקילה בחיוב של חלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בנימין נהרי למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.3.01).
ע.פ. 6547+9455/00 - מדינת ישראל נגד מוחמד סמרי ואח'
*החמרה בעונש בעבירת שוד (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נתקבלו).
שלשת המשיבים הגיעו לאתר בו נמצא שומר. הם תפסו את השומר, הכוהו ודרשו ממנו את מפתח המחסן. הוא פתח בצעקות ובינתיים הגיעה המשטרה והשוד סוכל. ביהמ"ש גזר לשלשה 6 חדשי מאסר בעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש של 6 חדשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, אינו עומד ביחס הולם למעשים שביצעו המשיבים. הוא אינו עונה על תכלית הענישה, הוא אינו מבטא את גורם ההרתעה כלפי העבריינים עצמם וכלפי אחרים, הוא מתעלם מן הקרבן ומן הסכנה המרחפת על הציבור ויחידיו ממי שבקלות בלתי נסבלת מוכן לפגוע ברכושם וברווחתם הגופנית והנפשית של אחרים. מאידך היתה המלצה לשיקום השלשה. אולם, אין השיקום השיקול היחיד שעל ביהמ"ש לשקול. העונש הראוי להשית על שלשת המשיבים הוא עונש מאסר בפועל אלא שיש לעשות הבחנה בין אחד המשיבים שהוא קטין ושני הבוגרים באשר לתקופת המאסר. לפיכך, על הקטין, שנגרר אחרי קרוביו הבגירים ושחלקו בפרשה הוא הקטן וחסר היוזמה ביותר, יוטל מאסר לתקופה של 19 חודשים מתוכם 7 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. אשר לבגירים שיזמו את ביצוע העבירות יועמד ענשם על מאסר של 30 חודשים, מתוכם 18 חודשים בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עו"ד זידאן טארק למשיבים. 22.1.01).
רע"א 6372/00 - האפוטרופוס הכללי נגד עו"ד רזי בטט
*שכ"ט נוסף לאפוטרופוס של חסוי שביצע פעולות החורגות מתפקידו הרגיל (הבקשה נדחתה).
המשיב מונה ביום 17.2.94 לאפוטרופוס על חסוי. הוא הגיש לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים "בקשה לקביעת שכר טרחה לאפוטרופוס" בה ביקש, בין היתר, כי ייקבע לו שכר טרחה בגין ניהול תיק ההשקעות של החסוי. לטענתו, ניהול תיק ההשקעות, שערכו כשלשה מליון ש"ח, אינו נמנה על תפקידיו הרגילים כאפוטרופוס, ועל כן זכאי הוא לשכר מיוחד בגין ביצוע פעולה זו. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את בקשת המשיב, וקבע, כי ישולם לו סכום חד פעמי של 15,000 ש"ח. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים. ביהמ"ש המחוזי נתן למבקש רשות לערער אך דחה את הערעור לגופו, מהטעם שפסיקת שכר עבור פעולות חריגות נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, והמשיב הוכיח, כי ביצע פעולות החורגות מתפקידו הרגיל כאפוטרופוס, בנהלו את תיק ההשקעות של החסוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מקום בו קבע ביהמ"ש, כי ניהול תיק השקעות הינו בגדר פעולה חריגה כאמור, יכול הוא להיעזר בהוראת תקנה (1)(א)(2) לתקנות האפוטרופוס הכללי (שכר), לצורך קביעת שכרו של האפוטרופוס. עם זאת, אין בכך משום קביעה, כי בכל מקרה יקבל האפוטרופוס שכר בגובה מחצית האחוז מערך תיק ההשקעות.
(בפני: השופטת דורנר. 16.10.00).
ע.פ. 1293/01 - מרקו אוחיון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כאשר אות שופט דן במשפטו של שותפו של הנאשם בעבירת שוד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ושותפו (להלן: השותף) הואשמו בשני כתבי אישום נפרדים, בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. שני התיקים נדונו בפני אותו שופט. השותף הורשע על פי הודאתו. במהלך משפטו לא נשמעו עדויות ולא נבחנו ראיות. במהלך הטיעונים לעונש ביקש ביהמ"ש לעיין באמרותיו של השותף במשטרה, כדי ללמוד על חלקו של השותף בעבירה. בגזר הדין מתייחס ביהמ"ש לחלקו של השותף בביצוע העבירה, ואף מפרט את מעשי המערער דנא בעת ביצוע העבירה. כך קובע ביהמ"ש בין השאר כי, "מעשה העבירה העיקרי של הנאשם [השותף] מתאפיין בנסיבות ביצוע קשות. היתה התעללות בבעלת הדירה שהיא גם חסרת ישע. אחד המבצעים (לא הנאשם) [המערער] לא די שאיים עליה בסכין אלא אף פגע בזרת ידה וגרם לה חתך...". באותו יום היתה אמורה להתחיל שמיעת הראיות במשפטו של המערער והוא ביקש את פסילת ביהמ"ש, מהטעם שיש בראיות שנחשף להן ולקביעותיו בגזר הדין כדי להביא לפסילתו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
אין בעובדה כי ערכאה שיפוטית גזרה את דינו של אחד משותפיו של נאשם כדי לבסס עילת פסלות. יש לבחון כל מקרה ומקרה לאור נסיבותיו המיוחדות. על המבקש את פסלותו של ביהמ"ש להראות כי דעתו של ביהמ"ש "נעולה" במובן זה שלא יוכל לשפוט ללא משוא פנים. בנסיבות דנן לא הצליח המערער לבסס חשש כזה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שותפו של המערער על בסיס הודאתו. הכרעותיו של ביהמ"ש בהליך האחר היו צריכות לאותו הליך. אכן, ביהמ"ש עיין באמרותיו של הנאשם בהליך האחר שנאמרו במשטרה ואשר הזכירו גם את המערער. מטבע הדברים, נסיבות הקשורות לאחד מן השותפים לעבירה עשויות להיות רלבנטיות גם לשותף אחר. בעובדות אלה אין כדי לבסס את החשש האובייקטיבי כי דעתו של ביהמ"ש "נעולה" וכי הכריע כבר את דינו של המערער.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף פרידמן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.3.01).
בש"פ 1611/01 - מדינת ישראל נגד קאיד אל אמיטל ואח'
*הארכה שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
שלשת המשיבים ושלשה אחרים (להלן: הנאשמים האחרים) הואשמו בעבירה של רצח בכוונת תחילה. לפי הנטען קשרו המשיבים והנאשמים האחרים - יחד עם אדם נוסף שנהרג במהלך מעשה הרצח - קשר להרוג את המנוח לבאד שנייד (להלן: המנוח), על רקע סכסוכים בין משפחותיהם. בני החבורה נסעו למקום שבו היה המנוח והרגוהו. בטרם נפח את נשמתו ירה המנוח באדם הנוסף והרגו. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ואילו הנאשמים האחרים שוחררו בערובות ובתנאים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים האריך ביהמ"ש העליון פעמיים את תקופת המעצר ועתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
אכן, יש להזהר מאד בהארכת תקופת מעצר בפעם השלישית ויש לבדוק מחדש את כל השיקולים הצריכים לעניין. אולם, לאור אופיין של העבירות הנדונות, נסיבות ביצוען וחזקת המסוכנות העולה מהן, שלא נסתרה, אין להמנע מהארכת המעצר. מדובר בסכסוך דמים בין משפחות ואין להתעלם מן החשש שגחליו הלוחשות יציתו בעירה חדשה אם ישוחררו המשיבים. אשר לטענה כי שחרורם של הנאשמים האחרים מראה שגם מידת מסוכנותם של המשיבים אינה גדולה כל כך, יש לדחותה מן הטעם שנגד הנאשמים האחרים לא נמצאו ראיות לכאורה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עוה"ד אברהם יהב וגב' פנינת ינאי למשיבים. 9.3.01).
בש"פ 1918/01 - מדינת ישראל נגד עואד אבו כף
*שחרור בערובה בעבירת אינוס כאשר קיימות סתירות ותהיות בעדות המתלוננת (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם באינוס המתלוננת שהיא קרובת משפחה שלו. המדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ערר המדינה לביהמ"ש העליון נתקבל "למרות הספקות" באשר לראיות לכאורה. עם זאת קבע ביהמ"ש העליון כי לאחר עדות המתלוננת יוכל המשיב לעתור לעיון חוזר. לאחר שהמתלוננת העידה, הוגשה ע"י המשיב בקשה לעיון חוזה וביהמ"ש המחוזי בדק את עדות המתלוננת והגיע למסקנה כי חל כרסום בראיות. לדעת ביהמ"ש, אופיינה עדות המתלוננת מלכתחילה בסתירות, תמיהות וסימני שאלה ואלה התחזקו בעדותה. לפיכך, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בחלופת "מעצר בית" מלא. הערר נדחה.
מטבע הדברים, תלוייה הרשעתו של נאשם בעבירת אינוס, במידה רבה, בעדותה של המתלוננת. לא אחת מאופיינת עדות המתלוננת בסתירות, בין משום קשריה עם הנאשם, בין משום קשרים משפחתיים אחרים, בין משום קווי אישיותה ובין משום השפעת גורמים חיצוניים עליה. בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, אין ביהמ"ש צריך ויכול לבדוק ולקבוע את מהימנות העדים. אין בידו כלים להתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים ומחומר הראיות. כל אלה מובאים בפני ביהמ"ש הדן במשפט עצמו ועליו המלאכה לעשותה. לפיכך, העובדה שבימ"ש הדן במעצרו של נאשם מוצא שקיימת עילת מעצר ומחליט על חלופת מעצר משום בעייתיות בראיות, איננה משליכה על השאלה אם בסופו של משפט, לאחר שביהמ"ש יבדוק את חומר הראיות, ישקול את מהימנות העדים ואת התרשמותו מהם על אף סתירות המתגלות בעדותם, יורשע הנאשם אם לאו. בענייננו, כבכל דיון במעצר בו קמה עילת מעצר, יש לבדוק אם ניתן לקבוע חלופת מעצר שתשיג את תכלית המעצר. משום הבעייתיות שבחומר הראיות, יש לשקול ביתר שאת, אפשרות של חלופת מעצר. בהתחשב במכלול הנסיבות ניתן להסתפק כאן בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אופירה דגן למבקש, עו"ד זילברמן שמואל למשיב. 8.3.01).
ע.פ. 8824/99 - עוזי עובד נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גניבת כלי רכב ומכירתן ברשות הפלשתינית, בהתחשב בענשים שהוטלו על שותפו של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע על פי הודאתו בגניבת כלי רכב בישראל ומכירתם בשטחי הרשות הפלסטינית. בשמונה מקרים הצליחו המערער ושותפו לפרוץ לכלי רכב ואחר כך הסיעו אותם לקלקיליה, שם מכרו אותם. בשמונה מקרים נוספים פרצו למכוניות אך מסיבות שונות לא עלה בידם להניען או להעבירן למכירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער עונש של 6 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. עיקר טיעונו של הסניגור בערעור התמקד בכך שעל שותפו של המערער לעבירות הוטל עונש מאסר של 5 שנים בלבד, אף כי התביעה אישרה הן במשפטו של השותף והן במשפטו של המערער, כי השותף הוא שהיה הרוח החיה והעבריין הדומיננטי מבין השניים. מטעם זה הסכים ב"כ המדינה להקל במידה מה בעונש אשר נגזר על המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שהוטל על המערער כשהוא לעצמו, אינו חמור יתר על המידה בהתחשב בעבירות שביצע. אולם, יש לגזור את הדין באופן שהענישה תיתן ביטוי לחלקם היחסי של השותפים בביצוע העבירות. בהתחשב בכך שחלקו של המערער היה קטן מזה של שותפו, אשר נדון כאמור ל-5 שנות מאסר בפועל, יועמד עונש המאסר שנגזר על המערער על 4 שנות מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד זהר ברזילי למערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 5.3.01).