ע.פ. 8006/99 - דרור שובלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, המתגורר במושב בקוע, הכיר באקראי את המתלוננת המתגוררת בבית שמש, בעת שהיתה חיילת. לאחר היכרות של חודש לערך, נענתה המתלוננת להצעתו, ויצאה עמו לעת ערב, במכוניתו, לבילוי אצל חברים ברמלה. בדרכם חזרה לבית המתלוננת בבית שמש, עצר המערער בביתו שבמושב בקוע. הוא נכנס לבית והמתלוננת המתינה לו במכונית. משחלף זמן והמערער לא יצא מן הבית נכנסה המתלוננת לבית ומצאה את המערער שוכב במיטה. כשביקשה ממנו שיקום ויסיענה לביתה, משך אותה המערער למיטה, ואנס אותה. המערער מודה שקיים יחסי מין עם המתלוננת, אלא שלטענתו, המתלוננת, אף כי תחילה סירבה, סופה שהסכימה, ומכל מקום הוא לא השתמש בכוח נגד המתלוננת, ולא נתקיימו יסודות העבירה של אינוס. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער, קיבל כמהימנה את גירסת המתלוננת שהבעילה נעשתה שלא בהסכמתה ועקב שימוש בכוח, הרשיע את המערער בעבירת אינוס וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. על פי הדין, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירות אינוס על פי עדות יחידה של המתלוננת, אף ללא חיזוק לעדות. אולם בית המשפט המחוזי מצא גם חיזוקים לעדות המתלוננת. חיזוק מצוי בדברי המערער שהודה, וחזר והודה, כי המתלוננת אמרה לו שאינה רוצה לקיים עמו יחסי מין. חיזוק נוסף נמצא בדברי חברתה של המתלוננת, לה סיפרה המתלוננת על האירוע, ולדבריה, המתלוננת היתה נתונה, יומיים לאחר האירוע, במצב נפשי קשה. המסקנה היא, שנתמלאו יסודות האינוס, כלומר, שהמערער בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה ועקב שימוש בכוח.
ג. אשר לעונש - העונש המירבי של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין הוא מאסר לתקופה של שש-עשרה שנים. בית המשפט המחוזי התחשב בנסיבות המקרה ובשיקולים לקולא, ובהם, היעדר עבר פלילי ועדויות אופי חיוביות על המערער. מאידך, לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר בדבר מצב המתלוננת לאחר האינוס, המלמד על פגיעה קשה במתלוננת. השיקולים לקולא, אף שהם יכולים למתן את העונש, אינם יכולים למנוע, בנסיבות המקרה, עונש משמעותי. בנסיבות המקרה עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי אינו עונש מוגזם.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, ריבלין. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 2.4.01).
רע"א 1986/01 - המועצה המקומית בנימינה נגד צבי דיקמן ובניו בע"מ
*ביטול עיכוב הליכים והפניית הצדדים לבוררות מוסכמת(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הגישה בבימ"ש השלום בחדרה תביעה נגד המבקשת בה עתרה לחייב את המבקשת לשלם לה סכומים שהגיעו לה, לטענתה, עבור עבודות התקנת ביוב שביצעה לפי חוזה שנכרת בינה לבין המבקשת (להלן: החוזה). בכתב ההגנה טענה המבקשת כי יש לעכב את ההליכים בתביעה מכח סעיף 5 לחוק הבוררות באשר בחוזה קיים סעיף בוררות. לפי סעיף זה: "נתגלעו חילוקי דעות... יועבר הענין ליישוב לידי המנהל [מנהל היחידה לקידום ביצוע פרוייקטים, אשר נתמנה ע"י שר הפנים לפעול לביצוע הפרוייקט הנ"ל מטעם המינהלה הארצית למים וביוב] שיתן את החלטתו בכתב... אם המנהל ישהה את מתן החלטתו... יוכלו המזמין או הקבלן להגיש... דרישה שהעניין יועבר לבורר...". בימ"ש השלום בחדרה, בהחלטתו מיום 29.3.99, נעתר לבקשת המבקשת ועיכב את ההליכים. אחרי שחלפו כ-16 חודשים ביקשה המשיבה לבטל את עיכוב ההליכים בטענה כי המבקשת גרמה ל"סחבת" ו"מנעה את האפשרות לקיום הבוררות". כן טענה כי שר הפנים לא מינה מנהל כהגדרתו בחוזה ולפיכך לא ניתן לקיים את הבוררות כמתכונתה בסעיף
הבוררות. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה וביטל את עיכוב ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
ב. לפי סעיף הבוררות יועברו חילוקי דעות להכרעת בורר רק אם קודם לכן הועבר העניין שבמחלוקת "ליישוב לידי המנהל". המשיבה פנתה אל המבקשת מספר פעמים סמוך אחרי שניתנה ההחלטה לעכב את ההליכים וביקשה למסור לה את פרטיו של המנהל על מנת שתוכל להעביר אליו את העניין. המבקשת לא השיבה לפניות. המשיבה אף פנתה אל משרד הפנים על מנת לברר את פרטיו של המנהל ונענתה כי לא מונה מנהל כהגדרתו בחוזה. נמצא, כי תנאי מוקדם לקיום הבוררות - הליך יישוב המחלוקת ע"י המנהל - אינו יכול להתקיים. לפיכך, צדק בימ"ש השלום שהחליט, אחרי שחלפו כשנתיים ימים מיום שעוכבו ההליכים, לבטל את העיכוב ולהורות לחדש את הדיון בתביעה. כך או כך, הלכה פסוקה היא שרק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בעניין עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. קרופניק למבקשת. 10.4.01).
ע.א. 4682/92 - עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נגד בית טלטש בע"מ ואח'
*תיקון טעות בפס"ד של ביהמ"ש העליון. *השבת כספי הוצאות ששולמו על פי פס"ד של בימ"ש קמא שבוטל בערעור(בקשה לתיקון טעות בפס"ד ולהורות על החזרת הוצאות משפט ששולמו - הבקשה לתיקון הטעות נתקבלה).
א. בפסק הדין נשוא הבקשה נדון ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבים 1-7 והמבקש חויב לשלם למשיבים את הוצאותיהם. ערעור המבקש נתקבל ובית המשפט פסק להעניק למבקש את הסעדים שנתבקשו בתביעתו ולחייב את המשיבים 1-7 לשלם לו את הוצאותיו. בעקבות פסק הדין דרש בא-כוח המבקש מן המשיבים להחזיר לו את סכומי ההוצאות ששולמו להם על-ידי המבקש על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. באי-כוח המשיבים 1-4 לא חלקו על צדקת דרישתו של המבקש. לא כן בא-כוחם של המשיבים 5-7, אשר דחה את הדרישה בנימוק ש"ביהמ"ש העליון לא ציווה זאת ואף לא פסק שפסק הדין המחוזי בטל ויש להחזיר שכ"ט שנפסק". בקשת המבקש היא לתקן "טעות" בפסק הדין, באופן שיובהר בו בלשון מפורשת כי ערעורו של המבקש התקבל, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ושעל המשיבים מוטלת חובה להשיב למבקש את ההוצאות ששילם להם. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. בפסה"ד נשוא הבקשה לא נאמר, כי בית המשפט החליט לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. ברם, מן האמור בפסק הדין ניתן בנקל להסיק כי לכך היתה הכוונה, שהלוא בעוד שבית המשפט המחוזי פסק לדחות את תביעת המבקש נגד המשיבים, פסק בית המשפט העליון להעניק למבקש את הסעדים שנתבקשו בתביעתו. נמצא כי היעדרה של אמירה מפורשת, בדבר קבלת הערעור וביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, נבע מהשמטה מקרית. על כן יש לתקן את הטעות ולקבוע כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בטל.
ג. עם זאת, אין מקום למתן צו המורה למשיבים להשיב למבקש את ההוצאות. צו כזה לא היה מקום ליתן בגוף פסק הדין, וממילא אין מקום לתיתו במסגרת החלטה בבקשה לתיקון פסק הדין. את זכותו להשבה על המבקש לממש בהגשת הליך מתאים. המשיבים 5-7 גבו מן המבקש את ההוצאות שנפסקו לזכותם בבית המשפט המחוזי מבלי להיזקק לנקיטת הליכי הוצאה לפועל. בנסיבות אלו נראה, כי אם המשיבים יוסיפו לעמוד בסירובם, יהיה על המבקש להגיש נגדם תובענה לבית המשפט המוסמך.
ד. מעבר לצורך ולהסרת ספק יש להוסיף כי אין ממש בטענות המשיבים 5-7 בסירובם להשיב למבקש את ההוצאות ששילם להם על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. קשה להשתחרר מן הרושם, שמשיבים אלה קיוו להיבנות מהשמטה מקרית בפסק-דינו של בית
המשפט העליון בניסיונם להתחמק מקיום חיובם. לא נותר אלא לקוות שהחלטה זו תייתר את הצורך בהתדיינות נוספת.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. דרורי למבקש, עו"ד צ. הדסי למשיבים. 15.4.01).
בש"פ 2874/01 - איאד דעיס נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סיוע לכניסה שלא כחוק לישראל, כשהתביעה לא השתמשה בסעיף של אישום חמור יותר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם כי ביום 28.3.01 בשעות הבוקר סייע לשבעה תושבי שטחים להיכנס לתחומי מדינת ישראל שלא כחוק, בכך שהסיע אותם ברכבו ממחסום עציון לישראל. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת בשל עברו הפלילי המכביד, החשש כי שחרורו יסכן את בטחון הציבור והחשש כי אם ישוחרר יתחמק מהליכי שפיטה או ריצוי העונש. העורר טען כי לא ידע שלפועלים אותם הסיע אין היתרי כניסה לישראל וביקש להשתחרר בערבות. בית משפט השלום ברמלה נעתר לבקשת המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה ע"י בית המשפט המחוזי. הערר נתקבל.
ב. העורר הואשם בסיוע לכניסה ולישיבה בישראל בניגוד לחוק. העונש המירבי שאפשר להשית על העורר הוא, בהתאם לסעיף 32 לחוק העונשין, שישה חודשי מאסר. העורר עצור מאז יום 29.3.01 והקראת כתב האישום נקבעה ליום 3.5.01. העבירה איננה יוצרת חזקת מסוכנות סטטוטורית. אין ספק, כי סיוע לכניסת אנשים מן האזור למדינת ישראל בזמנים אלה, יש בו משום סיכון בטחוני. עם זאת, אין בית המשפט יכול ביוזמתו להרחיב את המסגרת של העבירה בה הואשם העורר. המסגרת היא סיוע לכניסה שלא כחוק לישראל, עבירה שאין בה כשלעצמה היבט בטחוני. יתירה מזו, לגבי תושבי האזור קיימות עבירות מיוחדות לפי הוראת סעיף 12א לחוק, שעונשן חמור יותר, אלא שהעורר לא הואשם בהן ונראה כי מעשהו לא נתפס על ידן.
ג. המעצר עד תום ההליכים אסור שיהיה בבחינת ענישה מראש והשיקול היחידי הוא הסיכון לבטחון הציבור העולה מהגדרת העבירה עצמה. בנסיבות אלה, מחובתו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר אשר תבטיח שהעורר לא ימשיך לבצע עבירות, לא ישבש את הליכי המשפט ויתייצב להמשך הדיון בעניינו. באת כוח המדינה הצביעה על המאמצים הנעשים כדי למנוע את התופעה של סיוע לכניסה בלתי חוקית של תושבי האזור ועל הסכנה הבטחונית הכרוכה במעשים אלה. אך ההיבט של הרתעה כללית אינו נמנה על השיקולים שהמחוקק הורה כי יישקלו בעת ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים. על כן יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אקרם חסונה לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 17.4.01).
בש"פ 9304/00 - פריד ג'אבר ואח' נגד מדינת ישראל
*חילוט כספי ערבות כשנאשם ששוחרר בערובה הפר את תנאי השחרור(ערר על חילוט כספי ערבות - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של החזקת נשק ואביזרי נשק שלא כדין, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונהיגה ללא רשיון. הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים והצדדים הגיעו לכלל הסכמה כי העורר ישוחרר, בתנאי שלא יצא מביתו עד תום ההליכים אלא בליווי מלווים מוסכמים, ובתנאי שיפקיד ערבון בסך 10,000 ש"ח, וכן ערבות עצמית ושני צדדים שלישיים בסך 50,000 ש"ח כל אחת. ביהמ"ש נתן תוקף של החלטה להסכמה זו. ביום 23.1.00 הגישה המשיבה בקשה (להלן: הבקשה הראשונה), להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, וכן להורות על חילוט הערבויות הכספיות. זאת משום שהעורר הפר את תנאי שחרורו. הבקשה נדונה בבימ"ש השלום בפני סגן הנשיא בן דור. באותו מעמד לא נדון עניין חילוט הערבויות, והערבים כלל לא נכחו בדיון. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים
(להלן: ההחלטה הראשונה). לאחר יומיים הגישה המשיבה בקשה חדשה לחילוט הערבויות (להלן: הבקשה השניה). נשיא בימ"ש השלום א. כהן נעתר לבקשת המדינה, והורה על חילוט סכום ההפקדה, וכן על חילוט 15,000 ש"ח מערבות העורר ו- 25,000 ש"ח מכל אחד מן הערבים (להלן: ההחלטה השניה).
ב. הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי. בערר נטען כי הבקשה לחילוט הערבויות נבלעה בהחלטה הראשונה. משלא נענתה הבקשה במסגרת החלטה זו, אין זאת אלא שנדחתה, ועל כן אין להזקק לה. עוד נטען כי העובדה שהבקשה הראשונה והבקשה לחילוט ערבויות, נדונו בפני שני שופטים שונים בבימ"ש השלום, סותרת את הוראות חסד"פ, ואף מטעם זה מנוע ביהמ"ש מלדון בבקשה. לגופו של ענין, הופנה הערר כנגד גובהו של הסכום שחולט מכל אחד מן הערבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פרוטוקול הדיון בבקשה הראשונה מלמד כי נושא הערבויות לא נדון כלל, ומשכך לא היתה מניעה לדון בו במסגרת ההחלטה השניה. אשר לעובדה שהדיון התקיים בפני שני שופטים שונים, נפסק כי "מקום שהעניין לגופו סובל פיצול, כי אז אין נפקא מינה אם מותב אחד הוא שדן בכל חלקיו או מותבים אחדים". עם זאת, הפחית ביהמ"ש את סכום הערבון שחולט, והורה על חילוט סך של 10,000 ש"ח בלבד מן העורר, וסכומים בסך 15,000 ש"ח בלבד מן הערבים. הערר נדחה.
ג. אין לקבל את הפרשנות לפיה מנוע ביהמ"ש מלפצל את הדיון בין שאלת העיון החוזר בעניינו של משוחרר בערובה שהפר את תנאי שחרורו - לפי סעיף 52(א) לחסד"פ, לבין שאלת חילוט הערבויות שניתנו להבטחת תנאים אלה - לפי סעיף 51 לחוק. לעתים, וכפי שארע במקרה הנדון, מכתיבה המציאות את הצורך לקיים דיון נפרד בעניינים האמורים. בעוד שעשוייה להתקיים דחיפות לחדש את מעצרו של נאשם שהפר את תנאי שחרורו, הרי שבירור היכולת הכלכלית לתשלום הערבות אינו מחייב דיון דחוף, ועל כן יכול שיתקיים במועד מאוחר יותר. אשר לגובהם של סכומי הערבויות שנקבעו לחילוט, הרי שביהמ"ש המחוזי מצא לנכון להפחית מסכומי החילוט שקבע בימ"ש השלום, והורה על חילוט סכום שהוא פחות משליש סכום הערבות עליו חתמו הערבים. בהתחשב בחומרתן של נסיבות הפרת תנאי השחרור בערובה, כפי שצויינו ע"י התביעה, אין להתערב בהוראה זו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ש. בירגר לעוררים. 18.4.01).
רע"א 7676/00 - הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נגד מנורה חברה לביטוח ואח'
*סדרי דין בבקשה להעברת דיון מהמרצת פתיחה לתביעה רגילה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה נגד המשיבים. המשיבים הגישו לביהמ"ש קמא בקשה להעברת הדיון לפסים של תובענה רגילה. ביהמ"ש החליט כי אכן "יש מקום שהתביעה תידון בצורה של תביעה רגילה". המבקש טוען, בהסתמך על תקנה 241(ד) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות), כי ביהמ"ש לא היה מוסמך ליתן החלטה מבלי לתת למבקש הזדמנות להגיש תגובה בכתב. הדיון נערך, כך הוא מציין, בטרם חלפה תקופת 20 הימים הנתונים לו, על פי תקנה 241(ג) לתקנות, להשיב לבקשה. עוד טוען המבקש, כי נמנעה ממנו, בניגוד להוראת תקנה 241(ד) לתקנות, האפשרות לחקור את המצהיר מטעם המשיבים, בחקירה נגדית. המשיבים טוענים, כי בדיון שהתנהל בביהמ"ש ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לטעון טענותיו בעל פה, והזדמנות זו נוצלה על ידו במלואה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 241 לתקנות קובעת, כי: "המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך 20 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע ביהמ"ש או הרשם... ביהמ"ש או הרשם רשאים להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם". בענייננו החליט ביהמ"ש על יסוד הבקשה בלבד, וללא חקירת המצהירים. בהחלטת ביהמ"ש שלא לחקור את המצהיר מטעם המשיבים אין להתערב, נראה גם כי בנסיבות העניין קיים ביהמ"ש ברור יעיל ומלא של השאלה הצריכה תשובה. אולם, משעומד המבקש על זכותו להגיש תשובה, ראוי כי תינתן לו ההזדמנות לעשות כן,
ולצורך זה מוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן יחליט ביהמ"ש קמא אם יש מקום לשנות מהחלטתו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ד. ארד אילון למבקש, עו"ד מנחם גלברד למשיבים. 17.4.01).
ע.פ. 1803/01 - מדינת ישראל נגד דוד טוב לוי
*החמרה בעונש בעבירה של גניבה ע"י עובד, מרמה והפרת אמונים(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב עבד במחלקת הגבייה של עירית בית שאן בתפקיד הממונה על ניהול הקופה והחשבונות. ב-46 מקרים, במהלך השנים 1995 ועד 1998, גנב המשיב מקופת העיריה סכומי כסף ששולמו ע"י תושבי העיר בגין ארנונות, חשבונות מים ואגרות חינוך. את עקבות גניבותיו, שהסתכמו בסכום כולל של כ-63,000 ש"ח, טישטש בעריכת רישומים כוזבים בפנקסי החשבונות של הרשות. בשל מעשים אלה הורשע המשיב, על יסוד הודייתו בעובדות, ב-31 מקרים של גניבה בידי עובד הציבור, ב-15 מקרים של גניבה בידי מורשה וכן בעבירת מרמה והפרת אמונים. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו 6 חודשי מאסר בעבודת שירות, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 30,000 ש"ח. בגזרו את דינו של המשיב התחשב ביהמ"ש המחוזי לקולא בעברו הנקי, ברקעו האישי החיובי ובהיזקקותם המתמשכת של המשיב ורעייתו לטיפולי פוריות. צויין, שעם הבאתו לחקירה הודה המשיב מיד בכל המעשים והביע חרטה על כשלונו. עבודתו בעיריה הופסקה לאלתר. בהסכם עליו חתם, לרגל הפסקת עבודתו, נקבע כי יפוטר ללא תשלום פיצויי פיטורין. המשיב התחייב להחזיר לקופת העיריה, בתשלומים לשיעורים, את כל שלל גניבותיו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וחרף המצוקה אליה נקלע בעקבות פיטוריו, עומד הוא בהתחייבותו. בנוסף ציין ביהמ"ש המחוזי, כי אף שבחקירתו בשנת 1998 הודה המשיב בכל המעשים בהם הוחשד, הושהתה הגשת כתב האישום נגדו עד אמצע שנת 2000, ועקב השהייה זו סבל המשיב מעינוי דין. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. בקביעת ענשו של המשיב ייחס השופט משקל יתר לשיקולי הקולא, בעוד שלחומרת העבירות ולצרכי ההרתעה של עבריינים בכח, לא ניתן בגזר הדין ביטוי ראוי. ענייננו בעובד ציבור, בעל משרה אחראית, שמעל באמון שניתן בו ושלח את ידו בכספים שהיה מופקד על שמירתם. אין מדובר בכשלון יחיד ואקראי, אלא בעשרות מעשי גניבה שבוצעו באורח שיטתי במשך יותר מ-3 שנים ושהגיעו לסיומם רק משנתפס המשיב בקלקלתו. מיצוי הדין עם המשיב, ומתן ביטוי מירבי לצרכי ההרתעה של עובדי הציבור מפני ההתפתות למעשים כאלה, היה מחייב להענישו במספר שנות מאסר בפועל. הנסיבות המקלות שצויינו בגזר הדין - שהעיקרית בהן, היא ההשהייה הבלתי מוצדקת בהגשת כתב האישום - אכן הצדיקו הקלה ניכרת בעונש. אך ההימנעות מהענשתו של המשיב במאסר שיש עמו כליאה ממשית חורגת בעליל מנורמת הענישה לסוג זה של עבריינות. בהתחשב בכלל שאין ממצים את הדין בשלב הערעור, יועמד ענשו של המשיב על 15 חודשים מאסר בפועל. עונשי המאסר על תנאי והקנס שנגזרו על המשיב נותרים על כנם.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. כרמל למערערת, עו"ד ר. מועלם למשיב. 3.4.01).
רע"א 6942/00 - עמוס ורותי חזן נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*מהותה של משכנתא כערובה אוטונומית או לא? *סעד זמני(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הגישו בבימ"ש השלום בת"א תביעה כספית נגד הבנק המשיב. בתביעתם טענו כי המשיב פעל בחשבון ניירות הערך שניהלו אצלו בחוסר סבירות וברשלנות ובשל פעולות אלה נרשמה להם יתרת חובה בחשבון ונגרמו להם נזקים פיננסיים. עם הגשת התביעה הגישו המבקשים גם בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד מימוש משכנתא ומשכון שהמבקשים עשו לטובת המשיב להבטחת יתרת החובה שבחשבון. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקבעו כי המבקשים לא העלו כל טענה כנגד תוקפם של המשכנתא ושטר
המשכון. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי "המשכנתא מהווה למעשה ערובה אוטונומית לקיומו של חוב ועל ביהמ"ש לדאוג כי מעמדה של המשכנתא כבטוחה עדיפה, הניתנת למימוש מהיר, כמו ערבות בנקאית - לא ייפגע". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לרשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשים הגישו תביעה כספית שבה לא נתבע כל סעד באשר למשכנתא ולמשכון, לפיכך, כך קבע, גם אם נכונות כל טענותיהם של המבקשים - אין הם זכאים לסעד הזמני המבוקש על ידם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, הנימוק בדבר היות המשכון והמשכנתא בגדר ערובה עצמאית - אוטונומית, שאין לתקפה אלא על דרך הטלת ספק בתוקפם המשפטי של המסמכים שביסודה, נראה שגוי. אמנם, אין להמעיט בערכן של בטוחות מסוג זה שיתרונן בדרכי המימוש, אולם אין בכך כדי למנוע תובע מלטעון כי אין מקום למימוש המשכון או המשכנתא משום שלמעשה אין הוא חב בחוב המיוחס לו שאותו הם באו להבטיח. למרות האמור דין הבקשה להידחות, על יסוד נימוקו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. עניינו של צו מניעה זמני, שביהמ"ש נתבקש לתתו, הוא הבטחת יעילותו של הסעד העיקרי שנתבע בתובענה. התובענה שהגישו המבקשים כנגד המשיב היא תובענה כספית ולא נדרש בה כל סעד הקשור במניעת הליכי מימוש המשכון והמשכנתא. לפיכך, מתן הסעד הזמני המבוקש לא יהא בו כדי להבטיח את מתן הסעד העיקרי. עם זאת, יוכלו המבקשים, באם דרוש להם הדבר, לבקש לתקן את כתב תביעתם ע"י הוספת סעד מתאים ולהגיש בשנית בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכון והמשכנתא.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ישראל אהרוני למבקשים, עו"ד ניר קהת למשיב. 18.4.01).
רע"פ 1519/01 - רס"ן אברהם כהן נגד התובע הצבאי הראשי
*דחיית טענה של "זוטי דברים" בעשיית מעשה מגונה ע"י קצין בחיילת. *דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בי"ד צבאי(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, קצין צה"ל בדרגת רב-סרן, הואשם לפני בית-דין צבאי מחוזי בעשיית מעשים מגונים כלפי שלוש מפקודותיו. בית הדין הצבאי המחוזי החליט לזכותו מכל האישומים. בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעור המשיב ביחס לשלושה מארבעה אישומים, אך קיבלו בחלקו ביחס לאישום הרביעי ופסק להרשיע את המבקש בעבירה של התנהגות שאינה הולמת. ביסוד הרשעה זו ניצבה הקביעה, שהמבקש צבט את פקודתו, קצינה בדרגת סגן-משנה, בישבנה. בית הדין הצבאי המחוזי, שההליך הוחזר אליו לגזירת הדין, גזר על המבקש עונש של התראה. המבקש טוען כי פסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מעלה מספר שאלות משפטיות שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש - כדרישת סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי לצורך מתן רשות ערעור, בכל הנוגע לתחולתם האפשרית, על אישום המוגש לבית-דין צבאי, של הגנה מן הצדק ושל סייג זוטי דברים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בפסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים לא הוטל ספק בדבר תחולתה של הגנה מן הצדק על הליכים המתנהלים לפני בתי הדין הצבאיים. מה שנקבע הוא, כי עניינו של המבקש לא הצדיק את החלתה וקביעה זו אינה ראוייה לעמוד לבירור נוסף. בדבר תחולת הסייג שעניינו בזוטי דברים על העבירות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי, אין כל יסוד לפקפק. גם שאלת היקף פריסתו של הסייג אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. שאלה זו כלל לא נדונה בפסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, וככלל, בשאלה שלא נדונה בערכאות בית הדין הצבאי אין מקום ליתן רשות-ערעור לביהמ"ש העליון. מעבר לצורך יש להוסיף, כי גם לגופו של עניין קשה להחיל את סייג זוטי הדברים על המעשה שבעטיו הורשע המבקש בעבירת התנהגות בלתי הולמת.
(בפני: השופט מצא. עו"ד שלמה רכבי למבקש, עו"ד לירון ליברמן למשיב. 10.4.01).
ע.פ. 6270/99 - דוידוב איגור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שוד וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער פגש את המתלונן ברחוב ודרש ממנו כסף. המתלונן נמלט מהמקום ואז הופל ארצה ע"י חבר של המערער שהגיע למקום, שנשפט יחד עם המערער (להלן: הנאשם הנוסף). המערער בעט בירכו של המתלונן ודקר אותו בסכין בישבנו. לאחר מכן הוציאו השניים מכיסיו של המתלונן 1,300 ש"ח במזומנים וכן נטלו ממנו שעון, משקפיים וסיגריות. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער מאסר לתקופה של 6 שנים שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. כמו כן הפעיל עונש מאסר מותנה של שתי שנים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער הודה בכך שדקר את המתלונן. לטענתו דרש מהמתלונן - לפרוע לו חוב בסך 400 ש"ח והמתלונן סירב. על רקע זה "החרים" מרשות המתלונן שעון ושתי חפיסות סיגריות, והדקירה היתה בגדר "עונש" שהעניש את המתלונן בשל סירובו לפרוע את החוב. גירסת המתלונן, לעומתו, היתה שלא היה חייב למערער כסף כלשהו וכי המערער והנאשם הנוסף נטלו מכיסו סכום של 1,300 ש"ח. ביהמ"ש סמך את ידיו על גירסת המתלונן. עולה מכך כי המערער דקר את המתלונן, וכי לאחר מכן נטל המערער את הכסף שהיה בכיסו של המתלונן. מתוך ממצאים עובדתיים אלה הסיק ביהמ"ש שיש להרשיע את המערער בעבירה של שוד ופציעה בנסיבות מחמירות. אין מקום להתערב בממצאים אלה ובמסקנה זאת.
ג. אשר למידת העונש - ביהמ"ש גזר על הנאשם הנוסף מאסר לתקופה של 36 חודשים שמתוכם 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ואין לקבל טענה של אפלייה. בעת ביצוע השוד היה המערער כבן 41 שנים ואילו הנאשם הנוסף כבן 23 שנים. למערער הרשעות קודמות מרובות, לרבות עבירת שוד, והעבירה הנדונה נעברה בזמן שהיה אסיר ברשיון וכאשר תלוי עליו מאסר מותנה. לנאשם הנוסף הרשעה קודמת אחת בעבירות של תקיפה וגניבה. אין להשוות, איפוא, בין השניים לעניין העונש.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' מיטל יצחקי למערער, עו"ד גב' תמי בורשטיין למשיבה. 18.4.01).
רע"א 637/00 - בנק דיסקונט נגד אברת - סוכנות ביטוח ובנק המזרחי
*דרישה לגילוי מסמכים של בנק הקשורים לערבות נשוא התביעה(הבקשה נדחתה).
א. לפי בקשתה של חברה פלונית הוציא המבקש כתבי ערבויות בנקאיות (להלן - "הערבויות") לטובת המשיבה מס' 1 (להלן - "המשיבה"). המשיבה הסבה את הערבויות לבנק המזרחי. בנק המזרחי הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקש על פי הערבויות. לעומתו, הגיש המבקש תביעה נגד בנק המזרחי ונגד המשיבה ובה ביקש, בין היתר, להצהיר כי הערבויות אינן תקפות הואיל וכתבי הערבויות בוטלו והוחזרו לידיו. בהליך ביניים שבו נקטה המשיבה, במסגרת תביעתו של המבקש נגדה, ביקשה המשיבה לגלות "את דו"ח הביקורת הפנימית שנערכה" אצל המבקש "בענין הערבויות". כמו כן ביקשה לעיין בדו"ח זה. בתשובתו ציין המבקש כי בידיו רק מכתב אחד וכי "מדובר במסמך הנהנה מחיסיון". המשיבה ביקשה מבית המשפט לצוות על המבקש לגלות אם מצויים ברשותו דו"חות ביקורת פנימיים שנערכו בקשר לערבויות ולאפשר לה לעיין בדו"חות הנזכרים. בית המשפט המחוזי קבע - בלי לנקוב בפירוש במסמך - כי "אין חיסיון על דו"חות פנימיים אשר הוכנו במהלך עבודתו הרגילה" של המבקש, אך ציין כי "יש לבחון כל מקרה, וכל מסמך לגופו". בית המשפט הורה כי המבקש "יגלה בתצהיר את כל הדו"חות הפנימיים שברשותו והקשורים לערבויות נשוא תביעה זו" ויאפשר למשיבה "לעיין בדו"חות אלה אשר הוכנו במהלך העבודה הרגיל של [המבקש], והכנתם התבצעה ללא קשר לתביעה דנן". בית המשפט הוסיף כי אם תתעורר בעייה לגבי סיווגם של המסמכים ולא תהיה הסכמה בין בעלי הדין, יועברו המסמכים לעיונו של בית המשפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הכלל הוא שכל אדם שבידיו ראייה הדרושה למשפט חייב לגלותה על מנת שהאמת תצא לאור. אכן, הערך של גילוי האמת איננו מוחלט ולפיכך מכיר הדין במקרים מסויימים בחיסיון. כפי שנפסק "הגישה כלפי החסיון היא חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החסיון", וכן "הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג". כאמור לעיל, הורה בית המשפט כי מסמכים שסיווגם שנוי במחלוקת יועברו לעיונו לשם בדיקתם. הדרך של הצגת מסמך שחסיונו שנוי במחלוקת, לעיונו של בית המשפט לשם הכרעה בשאלת החיסיון, הוכרה בפסיקתו של בית המשפט העליון. אין יסוד לחששו של המבקש כי העיון של השופט במסמך עלול להשפיע על גיבוש עמדתו לגבי התוצאה, אפילו יגיע למסקנה שעל המסמך חל חיסיון, או שהמסמך אינו יכול לשמש ראייה במשפט מכוח הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית.
(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד יאיר ליבוביץ ועדי הנץ למבקש, עוה"ד ישראל קנטור וגל פיינגולד לסוכנות הביטוח, עו"ד רונן ברומר לבנק המזרחי. 16.4.01).
ע.א. 1328/01 - דפנה גוטמן ואח' נגד עדי פרס ואח'
*דחיית בקשה לפסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערים והמשיבים, שכנים בבית משותף, מנהלים הליכים בבית המשפט המחוזי הקשורים בבנייה שבוצעה ברכוש המשותף. בישיבת קדם משפט הביעו המערערים את התנגדותם להליך פישור. בית המשפט הורה, איפוא, על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שתפקידו יהיה "להיפגש עם הצדדים... ולהציע פתרון הנדסי שיאפשר דו קיום בשלום". הצדדים לא התנגדו למינוי מומחה. המומחה הגיש את חוות דעתו ונקבע מועד להוכחות ולסיכומים. כמו כן, נקבע כי יש מקום לשקול קיום ישיבה אצל המומחה על מנת לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם. המערערים הגישו בקשה לפסילת השופט בטענה שגיבש דעה קדומה ביחס למידת אחריותם בסכסוך. עובדה זו באה לידי ביטוי, לטענתם, בהתבטאות של השופט על פיה הם אלה "שהתחילו". טענתם האחרת נסובה על העובדה, לטענתם, כי בית המשפט ביקש לכפות על הצדדים הליך גישור ופישור, ולאחר שסירבו בקדם המשפט להשתתף בהליך כזה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו תוך שהוא מאפשר לו להציע פתרון לסכסוך. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות והערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי אין די בחשש סובייקטיבי לביסוס עילת פסלות. יש צורך בביסוס תשתית ראייתית ממנה עולה באופן אובייקטיבי חשש ממשי למשוא פנים בהליך. התבטאותו של בית המשפט כי המערערים הם אלה ש"התחילו" אין בה כדי להצביע על חשש אמיתי כי דעתו "נעולה". בית המשפט הבהיר כי הוא התייחס לעובדה כי המערערים פתחו בהליכים המשפטיים. באשר לטענה כי בית המשפט ביקש לכפות על הצדדים הליכי גישור הרי שאין בה ממש. אין בעובדה, לכשעצמה, כי ביהמ"ש מבקש להניע את הצדדים לפתור את הסכסוך במסגרת הליך חוץ-משפטי כדי להצביע על משוא פנים. גם בעובדה כי הוחלט על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש אין כדי לתמוך במסקנה כזו. מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש הוא כלי חשוב לקידום ההליך. ביהמ"ש לא העניק למומחה סמכויות של מפשר או מגשר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד טריכטר למערערים, עו"ד אביה בן ארי למשיבים. 15.4.01).
בש"פ 2755/01 - יעקב זרזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מעשי סדום בקטינים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלשה אישומים של עשיית מעשי סדום בקטינים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לאחר בחינת חומר הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה. כן קבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים כלפיו עילת מעצר בשל מסוכנותו וכי מעשיו מעידים עליו שיצריו עלולים לסכן את שלומם של קטינים. על כן, קבע, יש להימנע משחרורו של העורר בחלופת מעצר. הערר נדחה. סוג העבירות
כלפי קטינים, ביניהם ילדים בני 6 ו-9 שנים, יוצר הנחה כי העורר אינו שולט על יצריו. כן יצויין כי אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בביצוע עבירות במשך מספר שנים כלפי קטינים שונים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד נפתלי אור-נר לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 5.4.01).
בש"פ 2854/01 - מדינת ישראל נגד אברהים בו עלי חושאן
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת 40 גרם הרואין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב וגיסו מוחמד סעדי, הואשמו בהחזקת 40 גרם הרואין. המדינה ביקשה את מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. הדיון בבקשת המדינה באשר למעצרו של סעדי נדחה ליום 15.4.01, ואילו בעניינו של המשיב אומר ביהמ"ש המחוזי כי לפי גירסתו של המשיב הוא אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי של "הרחה" כשהדבר מזדמן לו, אבל אין הוא עוסק בסם. גירסה זו היתה עקבית מצידו לאורך החקירה, ואין להוציא מכלל אפשרות שהוא אך עזר לסעדי בקשר לסם. לפיכך הורה על שחרורו של המשיב בערובה. הערר נתקבל.
גם בהנחה כי חלקו של המשיב קטן מחלקו של שותפו - הנחה עליה חולקת המדינה - אין לומר כי משום כך יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. המשיב נצפה כי ניגש יחד עם שותפו למחבוא הסמים ובמכוניתו נמצא הסם. מעשים אלה, על רקע עברו המכביד ביותר של המשיב בעבירות סמים, מחייבים את מעצרו עד תום ההליכים. החזקת סם יוצרת חזקת מסוכנות, חזקה שלא הופרכה במקרה הנדון.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' תמר פורוש לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 12.4.01).
ע.א. 829/01 - מלון זידאני נצרת בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד של מכירת בית מלון במסגרת מימוש שעבוד צף (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי מינה כונס נכסים על כל רכושה ונכסיה של המבקשת, והורה כי ימומשו השעבודים הרשומים לטובת המשיב. על פסה"ד הוגש ערעור וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. עוד בטרם מתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא הגישה המבקשת תביעה נגד המשיב בביהמ"ש המחוזי בנצרת שבו מתבררות לגופן טענותיה של המבקשת כלפי המשיב. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נתקבלה. בהתחשב במחלוקת סביב שיעור החוב של המבקשת למשיב, ולאי ההפיכות של גיבוש השעבוד הצף ומכירת המלון, המסקנה היא כי דין הבקשה להתקבל.
(בפני: השופטת בייניש. 2.4.01).
בג"צ 2702/01 - תנועת נאמני הר הבית נגד ראש ממשלת ישראל - אריאל שרון ואח'
*סגירת הר הבית למבקרים (העתירה נדחתה).
מאז פרוץ המהומות סגרו המוסלמים את הר הבית למבקרים. העותרים מבקשים לקיים מצוות העליה להר הבית לרגל חג הפסח. מבקשים הם כי המשטרה תפתח את השער הסגור. עמדת המשיבים הינה כי בשל אירועי התקופה האחרונה והמתיחות הרבה על רקע לאומי דתי, ובמיוחד כאשר מדובר בהר הבית, המצוי בלב המתיחות, פתיחת הר הבית למבקרים, באורח חד צדדי, עלולה להביא בוודאות קרובה, למהומות קשות בהר הבית, עד כדי סיכון חיי המבקרים בהר, חיי המאבטחים אותם, ואף חיי המתפללים ברחבת הכותל. יתירה מזאת, קיים חשש ממשי כי מהומות בהר הבית, בעת הזו, עלולות להתפתח ולהתפשט אל מחוץ למתחם הר הבית, ולגרור עימן פגיעות בנפש. העתירה נדחתה.
יש לקבל כתשתית עובדתית את עמדתה של המשטרה, שהיא בעלת המקצוע לעניין זה, כי קיימת ודאות קרובה של פגיעה קשה בשלום הציבור אם המשטרה תפתח בכח את השער
הסגור, ותאפשר ביקורים בהר הבית. מכיוון שכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי המשטרה מוסמכת שלא לעשות שימוש בכח, ושלא לפתוח את ההר למבקרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 5.4.01).
רע"א 2241/01 - נינה הופ נגד ידיעות תקשורת בע"מ ואח'
*חיוב תובעת המתגוררת בשטחים להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים לפצותה עבור הנזקים שגרמו לה, לטענתה, על ידי פרסומים שהם בגדר לשון הרע. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים וחייב את המבקשת בערובה לתשלום הוצאותיהם, על ידי הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח, מכוח סמכותו לפי תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט השתית את החלטתו, בעיקר, על העובדה שהמבקשת מתגוררת ברמאללה, בשליטה פלסטינאית, עם בן זוגה שהוא פלסטינאי, ואם תחוייב בהוצאות המשיבים אי אפשר יהיה לגבותן או שהגבייה תהיה כרוכה בקשיים רבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לטענת המבקשת לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים מן הטעם ש"עצם היות המבקשת תושבת רמאללה אינה סיבה להטלת ערובה עליה כשיקול יחיד ובלעדי" וכי "על פי הסכמי אוסלו אמור להיות מוקם מנגנון שתפקידו לאכוף פסקי דין בישראל ובשטחים הפלשטינים אשר יתקבלו במדינה האחרת, וסביר כי מנגנון זה יוקם בקרוב". בטענותיה של המבקשת אין ממש. החשש כי בשל מקום מגורי המבקשת לא יעלה בידי המשיבים לגבות את הוצאותיהם, אם תידחה התביעה, הוא כבד משקל. גם הקמתו "בקרוב" של מנגנון גביה הדדי, כטענת המבקשת, אינה בגדר הסביר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ע. גבעון למבקשת. 17.4.01).
בש"א 6457/99 - רות הוכמן ואח' נגד מרים מנור ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
פסה"ד נשוא הערעור הומצא למערערים ביום 8.3.99. לפיכך, היה עליהם להגיש את הבקשה ליתן רשות ערעור עד יום 14.4.99, שכן פגרת הפסח קטעה את מרוץ הזמן הרגיל להגשת הבקשה. ואולם, בקשת הרשות לערער הוגשה רק ביום 25.4.99. לדברי המבקשים, הוסבר להם ע"י עוה"ד אליו פנו, כי נוכח שביתה שננקטה ע"י עובדי המזכירויות בבתי המשפט, נעצר מרוץ הזמן להגשת בקשות. עוה"ד סמך בעניין זה על מידע שנמסר לו בהנהלת בתי המשפט. לפי זה, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור הוא יום 25.4.99. רק כאשר ביקשו המערערים לפעול לפי עצה זו, הם נדרשו במזכירות ביהמ"ש להגיש בקשה להארכת מועד ובעקבות זאת הגישו את הבקשה דנא. הבקשה נתקבלה.
עוה"ד שייעץ למבקשים הסביר כי פנה להנהלת בתי המשפט בשיחה טלפונית בה נמסרו לו מועדי השביתה. על יסוד מידע זה הוא הגיע לכלל מסקנה כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור הוא יום 25.4.99. הוא מוסיף ואומר כי לא נאמר לו כי מועדי השביתה אינם מתייחסים לביהמ"ש העליון. דברים אלה מבססים טעם מיוחד להארכת מועד.
(בפני: הרשם בעז אוקון. 18.4.01).
בש"פ 2732/01 - מדינת ישראל נגד שלווה דזנשווילי
*ביטול שחרור בערובה בעבירת שוד (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב ושלושה אחרים הואשמו בעבירה של שוד מזוין. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המשיב והנאשמים האחרים עד תום ההליכים. תחילה דן בית המשפט בעניינו של נאשם מס' 1 והורה על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט העליון, והשופט חשין התרשם כי הנאשם 1 "נגרר אחר שלושת חבריו" ועל כן נתן לו ליהנות מן הספק כי חלקו במעשה השוד היה שולי בלבד, והורה לשחררו בחלופת מעצר. לאחר מכן דן בית המשפט
המחוזי בעניינו של המשיב וביהמ"ש הורה לשחררו בחלופת מעצר. בית המשפט מנמק את ההחלטה לאמר: "...לאור העובדה שהוחלט בבית המשפט העליון להורות על שחרורו של [נאשם 1] בתנאים של חלופה למעצר... ובהתחשב במכלול נסיבות הענין, נראה לי שיש לאפשר גם לו להשתחרר בתנאים של חלופה למעצר". הערר נתקבל.
כפי שעולה מהחלטתו של השופט חשין, ניתן להבחין אבחנה ברורה בין נסיבותיו של הנאשם 1 לבין נסיבותיו של המשיב. לא זו בלבד שבשל הבדלי הגיל ונסיבות אחרות הניח בית המשפט בעררו של נאשם 1 כי חלקו של האחרון בביצוע העבירה נפל מחלקם של השותפים, אלא גם מצא הבדלים בדרך החיים. נמצא, כי אין כאן מקרה של פגיעה בשוויון בין שותפים. לגופו של עניין - חזקת המסוכנות הקבועה בחוק, אשר לא נסתרה, אינה מאפשרת, בנסיבות המקרה הנדון, את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית קרוביו. המדובר בעבירת שוד שבוצעה בחבורה, תוך הפעלת אלימות ואיומים על הנשדד. בנסיבות אלה, שלהן יש להוסיף את היות המשיב משתמש בסמים, חלופת המעצר המוצעת אינה יכולה להשיג את תכלית המעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד א. אינפלד לעוררת, עו"ד י. ניניו למשיב. 4.4.01).
בש"מ 2236/01 - קטימורה בע"מ נגד רשות השידור
*עיכוב ביצוע פס"ד שדחה בקשה לפסול מכרז (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
רשות השידור ערכה מכרז לרכישתו של ציוד לביצוע שידורי טלוויזיה ולעריכת חדשות. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יצהיר ש"המכרז הינו פסול וכי תנאיו הופכים אותו למכרז תפור". ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתה של המבקשת בקבעו כי אין פסול בתנאי המכרז כפי שקבעה אותם רשות השידור. המבקשת הגישה ערעור ובקשתה היא, למעשה, כי רשות השידור לא תכריע במכרז עד אם יוכרע הדין בערעור. הבקשה נדחתה.
הכללים החלים על עיכוב ביצועו של פס"ד בענייני מכרז - הם אותם כללים החלים על עיכוב ביצועו של פס"ד על דרך הכלל. אכן, ענייני מכרז מחדדים עניינים מסויימים בנושאי עיכוב ביצועו של פס"ד. כי טיבו של מכרז הוא - על דרך הכלל - שיש לבצעו תוך זמן קצר, ועיכוב ביצועו של מכרז עד שמיעת הערעור יכול שישמוט את הקרקע מתחת לכל המכרז כולו. מאידך, אם לא יעוכב ביצועו של המכרז, עלול המערער לאבד את זכותו לזכות במכרז או להביא לביטולו. כללי המסגרת לעיכוב ביצוע הם הכללים החלים במקרה רגיל של בקשה לעיכוב ביצוע, דהיינו: השאלה אם ביצוע פסה"ד יביא על המערער נזק שאינו ניתן לתיקון; סיכויי הערעור; ומאזן הנוחות. בענייננו, אי עיכוב ביצועו של פסה"ד לא יגרום למבקשת נזק בלתי הפיך, שכן זכותה של המבקשת שמורה לה לתבוע פיצויי נזיקין מרשות השידור. מאידך, אם יעוכב ביצועו של המכרז עד להכרעה בערעור, כי אז ייגרם לרשות השידור נזק ניכר.
(בפני: השופט חשין. 4.4.01).
ע.א. 868/01 - עמאד אבו אחמד נגד ב.ס.ט. חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ ואח'
*סירוב לבקשת פסילה של שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער מנהל תובענה אזרחית בבית משפט השלום בנצרת. הליכי קדם המשפט התנהלו בפני השופטת הלמן, שהורתה על קביעת דיון בתיק הראיות בפני השופט עיילבוני. ב"כ המערער הגיש לשופטת הלמן "בקשה לשינוי החלטה" כך שהתיק לא יידון בפני השופט עיילבוני. בבקשתו, מציין ב"כ המערער כי בינו לבין השופט עיילבוני התגלע סכסוך אישי לפני מספר שנים, עת שימש השופט כעורך-דין. השופטת הלמן הורתה על העברת הבקשה - שהיא בקשה לפסלות שופט במהותה - לדיון בפני המותב הקבוע בתיק, כלומר לידי השופט עיילבוני,
והלה החליט לדחות את הבקשה. בהחלטתו, ציין השופט כי מדובר בסכסוך שאירע לפני שנים ארוכות, שעניינו נשכח מן העולם. הערעור נדחה.
הלכה היא כי היכרות קודמת בין השופט היושב בדין לבין בא כוח אחד הצדדים אין בה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. בית המשפט שופט את בעלי הדין, לא את באי כוחם. גם אם קיימת היכרות מוקדמת בין השופט לבין עורך הדין, היכרות שהיה בה כדי לפסול את השופט לו היה עורך הדין צד לסכסוך, הרי שחזקה על בית המשפט כי מקצועיותו תאפשר לו לדון את בעלי הדין ולא את שלוחיהם. בענייננו, מדובר בסכסוך בין השופט לבין עורך הדין. הסכסוך אירע לפני שנים. השופט ציין בהחלטתו כי עניין הסכסוך ננטש על ידו זה מכבר. כך שאין חשש ממשי למשוא פנים בהליך השיפוטי המחייב את פסילת בית המשפט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ראמי תאברי למערער. 1.4.01).
ע.א. 1798/01 - שמואל שמואלי נגד עתי"ם - סוכנות החדשות הישראלית
*סירוב לבקשת פסילה של שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בימ"ש השלום בת"א חייב את המערער בתשלום פיצויים למשיבה בגין הפרת זכויות יוצרים של ידיעות עיתונאיות של המשיבה ע"י העיתון "ישראל שלנו", שהמערער הוא עורכו ובעליו. ביהמ"ש שלערעור שמע את טענות הצדדים בערעור והתיק נדחה למתן פס"ד. ימים ספורים לאחר הדיון בערעור, הגיש המערער בקשה לפסילת ההרכב שדן בערעורו. הוא טען כי ביהמ"ש נהג במשוא פנים כלפיו (שאינו מיוצג), תוך שהוא מתייחס בכבוד לב"כ של הצד שכנגד. כן טען כי למרות דרישתו לקבל עותק של עיקרי הטיעון שהוגשו לביהמ"ש ע"י המשיבה, לא הורה ביהמ"ש לב"כ המשיבה להעביר לו עותק מעיקרי הטיעון, וכיוצא באלה טענות. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות וקבע כי טענותיו של המערער אינן תואמות את ההתרחשויות באולם הדיונים וכי פסה"ד יינתן על פי הטיעונים שהובאו בפניו. הערעור נדחה.
הלכה היא שאם ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש. המערער לא עמד בנטל זה. למעלה מן הצורך יצויין כי עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות דיוניות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות ערעור ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עוה"ד מ. מוזר וש. איינהורן למשיבה. 1.4.01).
ע.א. 1790/01 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נגד אורנה פרייזר ואח'
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות של השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבות הגישו תביעת לשון הרע נגד המערערים. אלה הגישו בקשה לפסול את ביהמ"ש מלדון בעניינם, בין היתר, בשל התבטאויות שונות של השופט במהלך הדיון. השופט דחה את בקשתם וערעור המערערים נדחה. לאחר מכן הגישו המערערים בקשת פסלות חדשה, בה טענו כי מלשון החלטת הפסלות הראשונה עולה כי לא ניתן יהיה להמשיך לקיים דיון ענייני נטול משוא פנים במשפט זה וכי דינם של המערערים בעיני ביהמ"ש נחרץ, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נטען כי ביהמ"ש ראה בהגשת בקשת פסילה אקט של איום, ובקשת הפסילה נתפשה בעיניו כצעד שמטרתו להטיל מורא על ביהמ"ש; שנית, ביהמ"ש התנסח בהחלטתו בלשון בוטה באופן חריג, המעידה על עויינות וזלזול כלפי המערערים, שלישית, ביהמ"ש חייב את המערערים בתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת המשיבות ובסך 3,500 ש"ח לטובת אוצר המדינה. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות והערעור נדחה.
אפשר שביהמ"ש התבטא בהחלטתו הראשונה באופן שאינו מחמיא למערערים, ואפשר שניתן היה לנסח באופן שונה מעט את ההחלטה הראשונה שהצמיחה את בקשת הפסלות ואת ערעור הפסלות. מכל מקום, בהתבטאויות ביהמ"ש כשלעצמן, אין כדי להראות
כי ביהמ"ש גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין טעם בהמשך רגיל של המשפט (המשפט מכור). באשר לחיוב המערערים בהוצאות בקשת הפסילה - אין בעובדה זו משום עילת פסלות בפני עצמה. ככל בקשה אחרת במשפט, יש וההחלטה בה גוררת אחריה חיוב בהוצאות. טענה נגד שיעור ההוצאות עצמן, שלא כעילת פסלות, אין עניינה במסגרת ערעור פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד גב' שירה בריק ושלמה ליבליך למערערים, עו"ד ארנון גיצלטר למשיבות. 1.4.01).
ע.פ. 1949/01 - ישי טולוצ'ינסקי ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות של השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הואשמו בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף. בדיון בתיק נשמעה עדותו של עד תביעה. במהלך חקירתו הביע ב"כ המערערים מספר התנגדויות באשר לאופן חקירת העד. ביהמ"ש דחה את ההתנגדויות. בשלב מסויים של הדיון הביע ב"כ המערערים את התנגדותו לשאלה שנשאלה ע"י ב"כ המשיבה וביהמ"ש דחה את ההתנגדות תוך שהוא מציין כי ההליך יימשך "עד הסוף המר, גם אם בדרך הקשה". בעקבות התבטאות זו ביקש ב"כ המערערים את פסילתו של השופט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות בציינו כי "יתכן שהשתמשתי בביטוי לא מוצלח, כשאמרתי שהתיק יישמע 'עד הסוף המר'... 'בדרך הקשה', לא היתה כל כוונה לרמז, כאילו תוצאת הדיון ברורה כבר, אלא רק לכך שאם אמנם הכוונה לדחות את הקץ, כוונה זו לא תעלה יפה". הערעור נדחה.
אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים אלא יש צורך במסקנות אובייקטיביות כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. בניהול ההליך, יש והשופט מתערב באופן שנראה למי מן הצדדים כי השופט מצדד בצד שכנגד. אין בהתערבויות אלה, לכשעצמן, כדי לבסס עילת פסלות. על המבקש לבסס עילת פסלות להראות כי דעתו של היושב בדין "ננעלה" במובן זה שיבצר ממנו לנהל הליך ללא משוא פנים. בנסיבות דנן לא הורם נטל זה. ההליך מצוי בראשיתו. רובם המכריע של העדים טרם נשמע. ביהמ"ש מעיד על עצמו כי הוא קשוב לטענות הצדדים וכי טרם גיבש כל דעה בהליך שבפניו. בנסיבות אלה, חזקה על השופט כי עם שמיעת כל טענותיהם של הצדדים ובמהלך בחינת החומר הראייתי שיונח בפניו יהא פתוח לגיבוש דעה סופית בעניין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רפאל כהן למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 1.4.01).
בש"פ 1406/01 - מקסים זסלב נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בדקירות סכין כאשר ביהמ"ש לא בחן אפשרות של חלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
העורר הזדמן למקום בו שהו המתלונן וחבריו והתפתחו בין העורר לבין המתלונן חילופי דברים. לאחר דחיפות הדדיות, שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בעינו השמאלית. למתלונן נגרמה פגיעה קשה בעין, הוא נזקק לניתוח ונותרה נכות בעינו. עם הגשת כתב אישום נגד העורר ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים. השופט קבע כי לכאורה יש ראיות על שימוש בסכין וכי מי שעושה שימוש בסכין עקב סכסוך של מה בכך הוא מסוכן. על פי קביעתו, קמה חזקת מסוכנות נגד העורר, ואין להסתפק בחלופת מעצר ביחס אליו. הערר נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
לכאורה יש ראיות לכך שהעורר דקר את המתלונן בסכין. אין גם ספק כי המעשה המיוחס לעורר מקים לכאורה עילת מסוכנות. עם זאת, נראה כי בטרם החליט ביהמ"ש על מעצרו של העורר לא בחן אפשרות של חלופת מעצר. מצוות המחוקק היא כי חלופת מעצר והאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של אמצעי פחות חמור, תיבחן גם לאחר שקמה עילת המעצר. כיוון שמדובר בצעיר בן 21, אשר זהו מעצרו הממושך הראשון,
נראה כי ראוי לבחון אם קיימת חלופה מתאימה למעצר בהתחשב בנסיבות האישיות ובמהות העבירה. לפיכך, יוחזר עניינו של העורר לבימ"ש קמא, שיורה על קבלת תסקיר מעצר ויבחן על יסוד התסקיר אם קיימת חלופה מתאימה למעצרו של העורר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מני אלבייר לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 3.4.01).
רע"א 6066/00 - חאלד אעדילי ואח' נגד חב' סלקום ישראל בע"מ
*חיוב תובעים המתגוררים בשטחים להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים (הבקשה נדחתה).
המבקשים חוייבו ליתן ערובות כספיות לתשלום הוצאות המשיבה באם תדחה תביעה שהגישו נגד המשיבה. ביהמ"ש ציין כי התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינאית, ומשום כך יקשה על הנתבעת להיפרע את הוצאותיה אם יחוייבו בהן. המבקשים טוענים, כי לפני שעשה שימוש בסמכות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, שומה היה על ביהמ"ש לבחון, מלבד שאלת מקום מושבו של התובע, גם שיקולים נוספים, כגון סיכויי ההצלחה של התביעה, מצבו הכספי של התובע, ושיקולי צדק. בשל מצבם הכלכלי הרעוע, כך טוענים המבקשים, מחייבת אותם החלטת בימ"ש קמא למשוך את תביעתם. לגוף העניין, סבורים המבקשים כי סיכויי ההצלחה בתביעתם גבוהים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי האמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. ביהמ"ש עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הינו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו - אם תפסקנה כנגדו - תהא קשה או בלתי אפשרית. ביהמ"ש איננו מנוע מלשקול שיקולים רלבנטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו - הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה. בנסיבות העניין, אין להתערב בשיקול הדעת של ביהמ"ש קמא בהחלטתו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אורן מן למבקשים, עוה"ד צבי נצר, פישר, בכר, חן ושות' למשיבה. 17.4.01).
בש"פ 2565/01 - מדינת ישראל נגד גלעד קובי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של מעשים מגונים ואינוס בילדה קטינה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעשיית מעשים מגונים ואינוס בילדה שהיתה כבת 8 עד 8 וחצי. הילדה נזדמנה לדירה שבה התגורר המשיב בעת שחיפשה ידידה מבוגרת שגרה באותה דירה קודם לכן. המשיב פיתה את הילדה כי תתקלח עמו כשהשניים עירומים. תוך כדי אותה מקלחת עשה המשיב בילדה את המעשים המגונים המיוחסים לו. פעם אחרת עשה המשיב מעשה מגונה אחר בילדה, ועוד פעם אחרת אנס אותה באצבעו. בימ"ש קמא קבע כי יש ליתן אמון בדברי הילדה, הואיל וחוקרת הילדים הביעה דעתה כי הקטנה אכן מהימנה היא. ביהמ"ש הוסיף כי לעת הזו ניתן להסתפק אף בשקרי המשיב - שקרים שלכאורה - כסיוע הנדרש לדברי הילדה. ואולם, בהמשך אמר ביהמ"ש כי "חומר הראיות על פניו אינו נטול קשיים - בעיקר בשל הודעת אם הקטינה שתיארה אותה כמי שנוהגת לפנטז". בטיעון בעל פה ביקש ב"כ התביעה כי השופט יצפה בקלטת של חקירת הילדה בידי חוקרת הנוער וביהמ"ש נעתר לבקשה ולאחר הצפייה בקלטות החליט לקבל את הערר.
לאחר צפייה בשתי הקלטות, לא נותר ולו ספק קל, כי הילדה דיברה אמת וסיפרה על אירועים אמיתיים שאירעו לה. לא מן הטלויזיה, ולא מכל מקום אחר, שאבה הילדה את תיאורי המין בדבריה לחוקרת הנוער. חוויותיה שלה סיפרה. משנתקיים התנאי של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, קמה מאליה עילת מעצר באשר למסוכנותו של המשיב לבטחונן של ילדות קטנות. אדם העושה בילדה כבת 8 וחצי מעשים כמעשי הנאשם, מוכיח עצמו כאדם מסוכן לילדות קטנות. בנסיבות אלו אין מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד עמנואל לינדר למערערת, עו"ד רובינשטיין למשיב. 1.4.01).