ע.א. 4729/00 - העדה האוונגלית אפיסקופלית נגד ג'ורג'ית ניקולא ואח'
*הענקת סעד זמני בערעור שעניינו עיכוב ביטול עיקול זמני על מקרקעין(בקשה ל"עיכוב ביצוע" שעניינה למעשה "סעד זמני בערעור" - הבקשה נתקבלה).
א. לביהמ"ש המחוזי בנצרת הוגשה תביעה בה תבעה המבקשת סעד הצהרתי כנגד המשיבים בדבר זכויותיה בחלק ממקרקעין מסויימים. ביהמ"ש נעתר לבקשת המבקשת והטיל עיקול זמני להבטחת זכויות המבקשת באם תזכה בתביעה. לאחר מכן מחק ביהמ"ש את תביעת המבקשת על הסף מטעמים שונים וביטל את העיקול. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו והיא מבקשת, ביסודו של דבר, להותיר בעינו את העיקול הזמני שהוטל בערכאה קמא להבטחת זכויותיה במקרקעין באם ערעורה יתקבל. המשיבים טוענים כי היה על המבקשת לפנות תחילה לבימ"ש קמא בבקשת עיכוב ביצוע וכן כי לא הונחה כל תשתית לטיעון כי סיכויי הערעור טובים. הבקשה נתקבלה.
ב. ענייננו בתביעה שנמחקה על הסף ובעקבותיה פקע צו העיקול הזמני. אין מדובר איפוא בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה, שהרי ההחלטה לא הטילה חובת ביצוע כלשהי שניתן לעכבה. עניין לנו בבקשה לסעד זמני לתקופת ערעור אשר תכליתה להבטיח את זכויות המבקשת במקרקעין אם תזכה בערעור, לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין ולא במסגרת תקנה 468, שעניינה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה שנלווה לה פן אופרטיבי לביצוע. בעוד שבמסגרת התקנה האחרונה יש לפנות ראשית לערכאה שנתנה את ההחלטה, הרי בבקשה לסעד זמני בערעור ניתן לפנות ישירות לבימ"ש של ערעור לאחר הגשת הערעור כפי שהדבר נעשה כאן.
ג. השאלה היא אם לגופם של דברים ראוי ליתן סעד זמני. סעד זמני בערעור אינו עניין הניתן דרך שגרה, ועל המבקש הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים: האחד - סיכויי הערעור שהגיש טובים; והשני - במאזן הנוחות והנזק ידו על העליונה במובן זה שיקשה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו. המבקש עמד בשני תנאים אלה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 22.10.00).
בש"פ 7096/00 - מדינת ישראל נגד חסיין עיאדה
*הארכת מעצר חמישית מעבר לתשעה חדשים בעבירות שוד וכליאת שווא כאשר לאחר ההארכה השלישית שוחרר הנאשם למעצר בית, נעלם והוכרז עבריין נמלט(בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב עומד לדין, יחד עם ששה אחרים, ב-12 אישומים שעניינם קשר לפשע, כליאת שווא, שוד בנסיבות מחמירות, מסחר בחלקי רכוש גנוב ועוד. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המעצר הוארך 3 פעמים מעבר ל-9 חדשים, כאשר בהארכה השלישית קבע ביהמ"ש כי לא יעתר לבקשה נוספת. בתום התקופה השלישית, ביום 22.1.99, שוחרר המשיב ממעצרו בתנאי "מעצר בית מלא בבית אמו". ביהמ"ש ציין כי "כל הפרה של תנאי מעצר הבית על ידי המבקש תביא למעצרו המיידי". ביום 10.6.00 נעלם המשיב מבית אמו, הוכרז עבריין נמלט, ומשנעצר אחרי כחודש ימים הגישה המדינה בקשה לביהמ"ש העליון כי יורה לעצור את המשיב ל-90 יום נוספים. (החל ביום 11.7.00). ביהמ"ש נעתר לבקשה בהתחשב בהמלטותו של המשיב מן הדין. גם 90 הימים הנוספים חלפו עבור ובקשת המדינה עתה היא להורות על הרחבת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. ראוי לחלק את תקופת הרחבתו של המעצר לשתיים: תקופה של 3 הרחבות המעצר הראשונות ותקופה של הרחבת המעצר הרביעית. הרחבת מעצר זו האחרונה באה לאחר שהמשיב הפר ברגל גסה את תנאי שחרורו ממעצר, ומטעם זה בלבד ניתן לראות את הבקשה דנא כבקשה שנייה להרחבת מעצר. אכן, לא לגמרי כך, שהרי משפטו של המשיב ושל חבריו לכתב האישום נמשך והולך בכל זאת זמן רב ביותר. כתב האישום הוגש
לפני למעלה מ-3 שנים. בהחלטה האחרונה על הרחבת מעצרו של המשיב, ביקש ביהמ"ש העליון "לתת עדיפות לסיומו של תיק זה על פני תיקים אחרים שטרם הוחל בשמיעתם ולסיימו מהר ככל האפשר". לאחר החלטה זו לא נשמע משפטו של המשיב אלא ב-3 ישיבות בלבד, ומכאן שביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשתו של ביהמ"ש העליון. בשים לב לאיטיות ניהולו של התיק, היה מקום לשקול ברצינות לדחות את בקשת המדינה הגם שניתן לראות את בקשתה עתה כבקשה שניה להרחבת מעצר. ואולם מדובר בעבירות קשות שהמשיב עומד עליהן לדין, עבירות של מעשי שוד אלימים, תוך כליאה של שומרים באתרי בניה ותקיפתם של אותם שומרים בנסיבות מחמירות ועל כן יוארך המעצר עתה. אם יימשך המשפט וילך בדרכו האיטית כפי שהיה עד כה, יתקשה ביהמ"ש העליון להיענות לבקשת המדינה כי תוגש להרחבה נוספת של המעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עו"ד יורם רם למשיב. 13.10.00).
בש"פ 7112/00 - מדינת ישראל נגד זייד אלגרושי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של החזקת תחנה לממכר סמים(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הואשם בניהול תחנה לממכר סמים בה נמכרו מאות מנות סם ביום. עם הגשת כתב האישום הוארך מעצרו עד תום ההליכים. כעבור תשעה חודשים מהמעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-90 ימים נוספים. משהתברר כי בתקופת ההארכה יתקיימו שתי ישיבות בלבד הושהתה ההחלטה כדי לקבוע ישיבות נוספות. ביהמ"ש המחוזי אכן קבע 4 מועדים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. למשיב הרשעותיו קודמות רבות וכבר ישב בבית האסורים כמה וכמה שנים בעבירות של שוד מזויין, הדחה באיומים, תקיפת שוטר ועוד. באי כח המשיב טענו כי אין זה ראוי להאריך את המעצר בשלשה חודשים. לעניין זה יש לציין כי בישיבה שהיתה ביום 4 ביולי, ביקש ב"כ המדינה לקבוע מועדי משפט לתקופת הפגרה וגם בימי שישי. להצעה זו השיב עו"ד מרוז "אני לא מופיע בפגרה. אהיה בחו"ל". כן אמר עוה"ד כי גם בא כוחו השני של המשיב "עו"ד פלדמן הודיע לי שגם הוא אינו יכול להיות נוכח בפגרה". פירוש הדברים הוא זה, שבאי כח המשיב סירבו להופיע בביהמ"ש במשך ששה שבועות, בתקופת הפגרה של בתי המשפט, כדי ליטול חופשה. בנסיבות אלו, התנגדותו של עו"ד להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים נשמעת בלתי הולמת ובלתי ראוייה. יש להניח כי באי כח המשיב סירבו להופיע בפגרה ביידעם את מרשם כי בדרך זו יעברו ששה שבועות ומשפטו לא יישמע. פירוש הדברים הוא, שהמשיב הסכים למעין פסק זמן במשפט. ביהמ"ש היה רשאי לקבוע מועדי שמיעה בפגרה, אך בשל כך שהמשיב שוהה במעצר, אלא אם כן היה המשיב מודיע לביהמ"ש - אישית או באמצעות באי כוחו - כי מוותר הוא מראש על התנגדותו להארכת מעצרו לאחר תום תשעה חודשים, למצער לתקופת הפגרה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עו"ד אבים יריב למשיב. 13.10.00).
רע"א 6444/00 - אפרים מאיר ואח' נגד ויקי פיק
*מעמדם של בעלים שדירתם נמכרה במסגרת הליכי פשיטת רגל כדיירים מוגנים בדירה נמשכת גם לאחר ששילמו את חובותיהם וחדלו להיות פושטי רגל(הבקשה נדחתה).
א. בעלה המנוח של המשיבה (להלן: המנוח) היה בעלים של דירה אשר שימשה כדירת מגורים של משפחת המנוח (להלן: הדירה). הדירה נמכרה במסגרת הליכי פשיטת רגל של המנוח (אשר הוכרז פושט רגל ביום 13.11.68) לבני הזוג פסקל. ביום 9.6.78 בוטלו הליכי פשיטת הרגל נגד המנוח. בשנת 85 נפטר המנוח. בשנת 93 נמכרו זכויות
הבעלות בדירה ע"י פסקל למבקשים. בהסכם למכירת הדירה צויין במפורש, כי "הקונים יודעים כי הדירה הנ"ל תפוסה ע"י דיירת מוגנת", כשהכוונה היא למשיבה. המבקשים הגישו תביעה לפינוי המשיבה מהדירה, ובימ"ש השלום ציווה על פינוייה ממנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע שלמשיבה זכויות כדיירת מוגנת בדירה. על פי קביעתו, בעת מכירת הדירה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המנוח, היו המנוח ובני משפחתו מחזיקים בדירה ומתגוררים בה. עם מכירת הדירה בהליכי ההוצל"פ לפסקל, הפך המנוח לדייר מוגן בה מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), (להלן: חוק הגנת הדייר), ועם מותו בשנת 85 הפכה המשיבה, אלמנתו, דיירת מוגנת בדירה. בבקשתם לרשות ערעור טוענים המערערים שזכות דיירות מוגנת מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, חדלה להתקיים עם ביטול הליכי פשיטת הרגל של המנוח ביום 8.6.78, מחמת פרעון מלא של החובות ע"י המנוח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר קובע לאמור: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בפשיטת רגל... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס או של החוכר לדורות החדש". הסעיף אינו קובע ואין בו כל רמז לכך שהדיירות המוגנת על פי הסעיף היא לתקופת קיומו של הליך פשיטת הרגל בלבד. עיון בפעולות אחרות שמזכיר הסעיף אשר גם במקרה של קיום כל אחת מהן הופך הבעלים או החוכר לדורות לדייר מוגן, מלמד שהסעיף עוסק בפעולות חד פעמיות הגוררות דיירות מוגנת של הבעלים ואין הוא עוסק בקביעת תקופה של דיירות מוגנת אשר מסתיימת בעת קרות אירוע נוסף כלשהו בעתיד. גם תכליתה של הוראת סעיף 33(א) תומכת בפירוש זה. תכלית ההוראה היא להבטיח את המגורים של מי שגר בנכס לגביו נעשתה אחת מהפעולות הנזכרות בסעיף 33(א). תכלית זו אינה חדלה להתקיים רק משום שהסתיימו הליכי פשיטת הרגל.
(בפני: השופט אור. עו"ד בצלאל גרוס למבקשים, עו"ד דוד הנדל למשיבה. 22.10.00).
עש"מ 5547/00 - אורי בנית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המשמעתי של פקיד בכיר שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם ע"י הכפופים לו בעבודה(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
א. המערער עבד בשירות המדינה כסגן פקיד השומה במשרד מס הכנסה במזרח ירושלים. הוא הועמד לדין בפני ביה"ד למשמעת של עבודי המדינה בשל כך שבשמונה מקרים, בחודש דצמבר 1995 ובחודש ינואר 1996, הוחתם כרטיס הנוכחות שלו, בידיעתו ובהסכמתו, ע"י עובדים שהיו כפופים לו במשרד השומה. המערער פרש מעבודתו בשירות המדינה לפני שהוגשה נגדו תובענה לביה"ד המשמעתי. אולם, לפי סעיף 66 לחוק שירות המדינה (משמעת) לא היה בכך כדי למנוע את הגשת התובענה. בפני ביה"ד הודה המערער בביצוע העבירות וביה"ד הטיל על המערער את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה והורדה בדרגה אחת למשך שנתיים. בקשת המערער היא, שביהמ"ש יסתפק בנזיפה חמורה. הוא תומך את בקשתו בשתי טענות. ראשית, הוא טוען, ביה"ד למשמעת אינו מוסמך להטיל על עובד המדינה שפרש מן השירות את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה. שנית, אמצעי המשמעת שהוטלו עליו חמורים יתר על המידה. הערעור נדחה.
ב. חוק שירות המדינה (משמעת) מסמיך את ביה"ד לגזור "הורדה בדרגה או הקפאתה, במידה ולתקופה שנקבע". אין דבר בלשון החוק המונע הטלת אמצעי משמעת כאמור על עובד גם לאחר שפרש משירות המדינה. התכלית העיקרית של חוק המשמעת היא השמירה על התיפקוד הראוי והתדמית הראוייה של שירות המדינה. תכלית זאת אינה מתיישבת עם הענקת חסינות, מלאה או חלקית, לעובד המדינה שהחליט, לאחר שביצע עבירת
משמעת, לפרוש משירות המדינה. אשר לטענה בדבר חומרת העונש - אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער אינם חמורים כלל ועיקר. יש חומרה בעצם העובדה שעובד מדינה, במיוחד עובד בכיר שצריך לשמש דוגמה טובה לעובדים הכפופים לו, אינו מחתים את כרטיס הנוכחות שלו בעצמו, כפי שנדרש. חומרה רבה עוד יותר יש בניצול המעמד של עובד בכיר המטיל את החתמת הכרטיס שלו על עובדים הכפופים לו, והוא נמצא חוטא ומחטיא גם יחד.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד זאב אפיק למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 8.10.00).
רע"פ 4538+4646/00 - סלים אלחלים ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מע"מ ע"י קבלת חשבוניות מזוייפות לניכוי מס תשומות. *דחיית טענה של פסלות שופט שהועלתה בערעור על פסק דינו. *דחיית טענה הנוגעת ל"הלכת קינזי"(הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
א. המבקשים הואשמו בבימ"ש השלום בעכו בשני אישומים. על פי עובדות האישום הראשון, הוציאה המבקשת, חברת אחים חלים בע"מ (להלן: החברה), במהלך השנים 92-91, באמצעות המבקש חלים טהא (להלן: טהא) והמבקש סלים אלחלים (להלן: סלים), שתי חשבוניות מס הנחזות לחשבוניות שנתקבלו מחברת האחים חנא (להלן: חברת חנא). חשבוניות אלו הוצאו תמורת עבודות בנייה שהחברה ביצעה, לכאורה, עבור חברת חנא. חשבוניות אלה הוצאו מפנקס חשבוניות של חברת חנא שהודפס ע"י טהא וסלים. החברה ניכתה מס תשומות על סמך החשבוניות המזויפות. בימ"ש השלום הרשיע את המבקשים בעבירות מע"מ וגזר קנס בסך 90,000 ש"ח על כל אחד מהמבקשים ועל טהא וסלים נגזרו אף 5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי בן 5 חודשים.
ב. במקביל לדיון בעניינם של המבקשים, התנהלו בפני אותו שופט, שני הליכים נוספים הקשורים לאותה פרשה. האחד כנגד אחיהם של טהא וסלים, (להלן: עאטף), שהואשם בקשר להדפסת פנקסי החשבוניות ע"ש חברת חנא, שמתוכם זוייפו שתי חשבוניות המס נשוא האישום בענייננו. ההליך השני הוא כתב אישום שהוגש נגד חברת חנא ושניים ממנהליה, ביניהם טועמה דאוד חנא (להלן: טועמה). הליך זה הסתיים בזיכוי כל המעורבים, ביניהם טועמה, מחמת הספק.
ג. כל הצדדים בתיק דנא ערערו על פסה"ד בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביהמ"ש המחוזי דחה פה אחד את הערעורים שהגישו המבקשים, וקיבל את ערעור המדינה על גזר הדין, כך שהקנס שהוטל על טהא וסלים הועמד על סכום של 200,000 ש"ח והקנס של החברה, על 150,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת פסלות שופט השלום, שהועלתה בערעור. הוא קבע כי השופט בבימ"ש השלום אמנם דן בעניינו של עאטף, בד בבד עם עניינם של המבקשים, אולם משך כל המשפט נשוא הבקשות לא העלה איש טענות נגד עובדה זו. עוד ציין ביהמ"ש, כי לא מתקיים חשש ממשי של משוא פנים ודעה קדומה נגד המבקשים למרות התבטאויותיו של השופט כי עאטף היה שותף זוטר. לבסוף, קבע ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לשער שמשפטו של עאטף כלל לא היה בזכרונו של שופט השלום, אך גם אם היה, הרי שמדובר בשופט מקצועי שביכולתו להפריד בין הדברים.ד. המבקשים העלו בביהמ"ש המחוזי גם טענה הנוגעת ל"הלכת קינזי" בכך שטועמה העיד במשפטם בטרם נסתיים משפטו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ספק אם יש לראות בטועמה שותף לעבירה שביצעו המבקשים. בנוסף, ביהמ"ש מציין כי טועמה גם לא טען בעדותו כי המבקשים היו שותפים להוצאת החשבוניות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ה. באשר ל"טענת קינזי" - טענה כי עד אינו כשר לתת עדות צריך להעלות במועד הראשון שנודע לנאשם על המכשלה. דבר זה לא נעשה כאן. בנוסף, דומה כי עדותו של טועמה לא הובאה כעדות שותף לעבירה כי אם לתיאור השתלשלות העניינים לצורך ביסוס עובדות האישום השני. לבסוף, עדותו של טועמה רק הועילה למבקשים. באשר לטענת הפסלות הרי שהטענה כי על שופט לפסול עצמו מלשבת בדין צריכה להיות מועלית, אם מדובר בשלב מאוחר לפתיחת המשפט, מיד עם היוודע עילת הפסלות. ביהמ"ש קמא לא קיבל את גירסת המבקשים כי לא ידעו אודות משפטו של עאטף לפני שלב הערעור. די בכך כדי לדחות טענה זו.
ו. גם לגופו של עניין, אמירתו של שופט בימ"ש השלום בדבר היות עאטף שותף זוטר אינה אמירה המעידה על חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט כלפי המבקשים, חשש אשר קיומו הינו תנאי להתקיימות עילה לפסלות שופט. לבסוף, מתבקשת רשות ערעור גם על גזר הדין שהוטל על המבקשים בביהמ"ש המחוזי. בקשת רשות ערעור לערכאה שלישית על גזר הדין נענית אך במקרים נדירים, ואין מקרה זה אחד מאותם המקרים בהם הדבר מוצדק.
(בפני: השופט אור. עוה"ד י. ריינפלד, פ. שאהין וא. פלדמן למבקשים, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 1.11.00).
רע"א 5161/00 - שיכון עובדים בע"מ ואח' נגד אופק אריה וטוני ואח'
*דחיית בקשה לפסילת מומחה מטעם ביהמ"ש לעניין ליקויים בדירות בטענה שהוא רגיל לתת חוות דעת לרוכשי דירות (הבקשה נדחתה).
בתביעה הנוגעת לליקויי בנייה בדירות שבנתה המבקשת הגישו שני הצדדים חוות דעת מומחים מטעמם, והגיעו לכלל הסכמה דיונית כי ימונה מומחה מוסכם מטעם ביהמ"ש לצורך הגשת חוות דעת בלתי תלוייה. הצדדים נתבקשו ע"י ביהמ"ש להציע מומחה מוסכם על שניהם, אולם גם לאחר חלוף זמן ניכר לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין זה. לאור זאת מינה ביהמ"ש ביום 12.4.00 במעמד הצדדים את המהנדס בן חורין כמומחה מטעם ביהמ"ש וזאת בלא הסתייגות מטעמו של איש. ביום 2.5.00 ביקשו המבקשים לראשונה את ביטול מינויו של המומחה בטענה כי הוא עוסק דרך קבע במתן חוות דעת הנדסיות עבור רוכשי דירות בלבד ומשמש עד מומחה מטעמם בבתי המשפט ולפיכך אינו מתאים לשמש מומחה מטעם ביהמ"ש. בקשתם נדחתה והערר על כך נדחה. חזקה על בעל מקצוע המתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש, המתבקש ליתן חוות דעת מקצועית אובייקטיבית, כי יעמוד במשימה זו כדי המקצועיות וההגינות המתחייבת ממעמדו המקצועי ומכח היותו ממלא תפקיד מטעם ביהמ"ש. העובדה כי במסגרת עבודתו המקצועית הוא נוהג לתת חוות דעת מקצועיות לסקטור אחד יותר מאשר לסקטור אחר, אין בה כשהיא לעצמה כדי לפסול מיניה וביה את אמינותו כמומחה בלתי תלוי המתמנה מטעם ערכאה שיפוטית. חוות דעתו המקצועית תישקל בסופו של דבר לגופה, הוא ייחשף לחקירה נגדית של בעלי הדין ועמדתו תיבחן באמצעים הדיוניים שההליך השיפוטי נותן בידי הערכאה השיפוטית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 30.10.00).
בש"פ 7633/00 - מדינת ישראל נגד חנן מורנו
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סחיטה וגרימת חבלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, תקיפה, גרימת חבלה, רשלנות והיזק בזדון, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט. לבקשת המדינה הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
לאחר זמן לא רב ביקש העורר כי ביהמ"ש יערוך עיון חוזר בהחלטת המעצר, בטענה כי נערכה "סולחה" בינו לבין המתלונן. בקשתו נדחתה. טעמו העיקרי של ביהמ"ש היה כי אותה "סולחה" לא "סולחה" היתה ולא "בת סולחה". המשיב הגיש בקשה חדשה לעיון חוזר, בהסתמכו על אותו "הסכם סולחה", וזו הפעם החליט ביהמ"ש להיעתר לבקשת המשיב לשחרורו ממעצר. הערר נתקבל.
המשיב עשה מעשים לא מעטים אשר סיכנו חיים ואין פלא בדבר כי בראשית הדברים הורה בימ"ש קמא על מעצרו עד תום ההליכים. השאלה היא נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות המצדיקות את שינוי ההחלטה. הסכם "הסולחה" הוצג לפני בימ"ש קמא, וביהמ"ש הביע דעתו החד משמעית, גם בפעם השנייה, כי אין בו "הסכם סולחה" ולא כלום. ביהמ"ש מציין כי כל מטרתו של ההסכם היא אך ורק לחלץ את המשיב מהמעצר, שהרי המתלונן לא פוצה בפועל, ואין בהסכם שום חרטה על מעשיו של המשיב, אלא להיפך. חרף כל האמור הוסיף ביהמ"ש כי ההשלמה שנעשתה בין המבקש למתלונן נותנת יסוד להאמין כי המתלונן אינו חושש משחרורו של המבקש ממעצר, בתנאי שיובטח כי סכנת ההתנגשות ביניהם תקטן במידה רבה. מסקנתו של ביהמ"ש עומדת בסתירה קשה מה שאמר קודם לכן בהחלטתו. נוכח מסוכנותו הרבה של המשיב, אין די בהסכמים או באמירות. לא נתגלו לעיני ביהמ"ש עובדות חדשות המצדיקות עיון חוזר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ענבר פלש לעוררת, עו"ד ליאור בר זהר למשיב. 24.10.00).
בש"פ 7402/00 - איהאב גבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים במאורעות במגזר הערבי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
קבוצה גדולה של אנשים, שביניהם היה העורר, התגודדה סמוך לצומת טורעאן בגליל. העורר ביחד עם אחרים ידה אבנים לכיוון כלי רכב משטרתיים ואזרחיים שנסעו סמוך לצומת. כאשר ניסו שוטרים לעצור אותו, התנגד למעצרו והתפרע. במהלך אותם אירועים נפגע שוטר. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר השתתף בשתי התפרעויות חמורות, ואף השתתף בזריקת אבנים גדולות על כלי רכב שנסעו בצומת טורעאן. כמו כן התנגד למעצרו, חבל בשוטר שניסה לעצרו וגרם לו לשבר בידו. בהודעתו במשטרה ציין שעשה את המעשים מתוך תמיכה והזדהות עם הג'יהאד האיסלמי, בעקבות פגישות עם חברים של התנועה האיסלאמית ובהשפעתם של דברים ששמע מפי אחד השייכים בכפרו ומפי שניים מאחיו. מעשיו של העורר - ובעיקר כאשר נעשו בשל מניעים אידיאולוגיים - מעידים על מסוכנותו הגדולה. מסוכנות זאת גוברת בתקופה שבה לא חדלו עדיין ההתפרעויות, כפי שעולה מדוחו"ת המשטרה. לא זאת בלבד, מדברי העורר עצמו בהודעתו במשטרה עולה שהוא, ככל הנראה, אדם שניתן להשפיע עליו בקלות ולגרור אותו למעשים כאלה. כאשר זה המצב לא די בחלופות למעצר כדי להבטיח את שלומו ואת בטחונו של הציבור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ראפי מסאלחה לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 25.10.00).
בש"פ 7026/00 - סלאמה אבו סולב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב כשלעורר הרשעות קודמות רבות ועבירות רכוש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר וחברו היו ברכב שנגנב, ומשהבחינו השניים, תוך כדי נסיעה, כי המשטרה עלתה על עקבותיהם, ניסו לסובב את הרכב בסיבוב פרסה ותוך כדי כך התהפך הרכב. העורר וחברו הוצאו מן הרכב ההפוך. טענתו של העורר כי לא הוא ולא חברו נהגו במכונית אלא פלוני שברח מן
המקום, הוכחה - לכאורה - כטענת שווא. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הכל מסכימים כי עבירות רכוש ירדו מגדולתן עם תיקון חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), ולאחר ביטולו של סעיף 21א לחסד"פ. ההלכה מורה כיום, כי עבירת רכוש, כשהיא לעצמה, אין בכוחה להקים עילה למעצר, ובכך נבדלת עבירת רכוש מעבירות אחרות המקימות חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. יחד עם זאת, יש ובנסיבות מסויימות תקום עילה למעצר בעבירות רכוש אף הן. כך יהיה, אם עבירת רכוש בנסיבות עניין מסויים מעלה כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה", כהוראת החוק. כל עניין ונסיבותיו. בענייננו, העורר כבן 30, צבר לחובתו 10 הרשעות קודמות בעיקרן על פגיעה ברכוש. העורר הוכיח עצמו בעליל כעבריין רכוש נגח. ראויים הם האזרח והתושב כי יזכו לשקט נפשי בחיי היומיום, והמדריך את מנוחתם באורח תדיר ורצוף, יורחק מחברתם. אין יסוד לטענת האפליה שהעורר טוען לה, ששותפו של העורר שוחרר ממעצר, שכן לשותפו של העורר שתי הרשעות קודמות בלבד ולמעלתו של העורר בנגיחת הזולת לא הגיע.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.10.00).
בש"פ 6922/00 - אליהו אדיש נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון חוזר שהסתמכה על נימוק שגירסת התביעה התמוטטה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של חבלה ונעצר עד תום ההליכים לאחר שנבדקו ונותחו ראיות התביעה ונמצא כי נתקיים התנאי בדבר קיום ראיות לכאורה. ערר לביהמ"ש העליון בעניין זה נדחה. פרשת ההוכחות הושלמה והתיק נקבע לסיכומי טענות. העורר טען כי גירסת התביעה קרסה עם שמיעת הראיות וביקש עיון חוזר במעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נדחה.
העלאת טענה כי התפתחות הראיות במשפט מצדיקה שינוייה של החלטה על מעצר עד תום ההליכים, מחייבת קיומו של כרסום מהותי בחומר הראיות, אשר על פניו יעיד כי גירסת התביעה מופרכת ואינה נשענת על בסיס סביר. מסקנה זו צריך שניתן יהא להסיק גם בלא שביהמ"ש יידרש לבדוק את העדויות אחת לאחת, לשקול סתירות ושאלות מהימנות שהן עניינים אשר רק השופט הדן בתיק ובקי בחומר הראיות והתרשם מן העדים יוכל לעשות באורח כולל בתום המשפט. בענייננו, לא חל כרסום בחומר הראיות שיש בו כדי להפוך על פניה את גירסת התביעה ולא הועלו דברים בעקבות העדויות שיש בהם כדי לקעקע מן היסוד את מסכת ראיות התביעה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קמר לעורר, עו"ד לוי למשיבה. 4.10.00).
בש"פ 6917/00 - מדינת ישראל נגד איאד שתיה וסאבר עספור
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של שוד מזויין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בעבירת שוד מזויין של עובדי בנק בעזרייה בעת העברת כספי הבנק לבנק אחר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימה במשיבים עילת מעצר בגין מסוכנותם לשלום הציבור, כעולה מנסיבות העבירה המיוחסת להם, אך דחה את בקשת המדינה לעצרם עד תום ההליכים והורה על חלופת מעצר משלא מצא כי קיים חשש מבוסס להימלטותם מן הדין ולאחר שהשתכנע כי ניתן לענות על מסוכנותם בדרך של חלופת מעצר הכפופה לתנאים שונים. הערר נתקבל.
בימ"ש קמא ביקש לאזן בין שיקולי ההגנה על שלום הציבור לבין אינטרס ההגנה על חירות הנאשמים ומצא כי מעצר בית בבית הורי המשיבים בירושלים בתוספת הפקדה
במזומן של סכום כסף ניכר יהוו חלופה נאותה. בעריכת האיזונים הראויים לא ניתן משקל מספיק לשני הנתונים הבאים: האחד - כי למשיב 1 עבר פלילי קודם בעל אופי משמעותי אשר היה כרוך במאסר בפועל לשנה וחצי; השני - משותף לשני המשיבים - נוגע לסכנה מוחשית הקיימת להימלטותם מן הדין - סכנה הנלמדת ממאורעות שקדמו למעצרם בעניין זה. לאחר ביצוע המעשה, נמלטו המשיבים וירדו למחתרת ולא עלה בידי כוחות המשטרה לאתרם במשך תקופה ארוכה. רק כשנה לאחר האירוע נעצרו השניים במחסום ליד בית צפפה. התברר אז כי המשיבים שהו תקופה ארוכה בתחומי הרשות הפלשתינאית. ממצב דברים זה עולה כי קיימת סכנה מוחשית וממשית כי אם ישוחררו המשיבים ממעצרם הם ימצאו דרכם שוב לתחומי הרשות הפלשתינאית ויסכלו את האפשרות לקיים הליך משפטי תקין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עוה"ד אבו גוש מוחמד אברה ורוזטל אנדרה למשיבים. 4.10.00).
רע"פ 5738/00 - סלאמה סלאמה ואח' נגד יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים*דחיית בקשה להארכת מועד ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה). במאי 99 הוציא המשיב צו הריסה מינהלי נגד מבנה שהקימו המבקשים, ללא היתר, בצמוד לבית מגוריהם בשכונת סוואחרה (ג'בל מוכבר) בירושלים. לבקשת המשיב קבע ביהמ"ש לעניינים מקומיים, כי 30 הימים לפקיעת הצו יימנו מיום 23.7.99. לאחר כמה דחיות נוספות של מועד ביצוע הצו, שהוענקו על פי בקשות בהסכמה שהגישו הצדדים, החליט ביהמ"ש ביום 28.3.00 לדחות את בקשת המבקשים להארכה נוספת של התקופה לביצוע ההריסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צו מינהלי, להריסת מבנה שהוקם ללא היתר, מהווה אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה. משניתן צו כזה נודעת חשיבות לביצועו במסגרת המועד הקבוע בחוק, וככלל, אין לעכב את ביצועו מעבר לפרק הזמן שבאופן סביר נדרש לבעל המבנה לעשיית הסידורים הכרוכים בפינוי המבנה לקראת הריסתו. ביהמ"ש רשאי, אמנם, להשהות את ביצועו של צו הריסה לפרק זמן ארוך יותר, אך זאת ייטה ביהמ"ש לעשות - כחריג לכלל הרגיל - רק בהתקיים נסיבות בעלות משקל המקימות סיכוי ממשי להכשרת הקמתו, בדיעבד, של המבנה. כך, למשל, אם נוכח ביהמ"ש, כי לא נתבקש היתר להקמת המבנה, ושאילו נתבקש קרוב להניח שגם היה ניתן, עשוי ביהמ"ש להעניק לבעלים ארכה להשגת ההיתר, שאם יושג יתבטל הצו. והוא הדין אם הוברר לביהמ"ש, כי התכנית שחלה על השטח בזמן ביצוע הבנייה נשתנתה בינתיים, וכי על פי התכנית החדשה עשוי הבעלים לזכות בהיתר בניה. נסיבות כאלו אינן מתקיימות בעניינם של המבקשים.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד עבד אלכרים דראושה למבקשים, עו"ד משה שילה למשיב. 24.10.00).
בג"צ 4262/00 - עו"ד קבלאן יוסף נגד יו"ר ועדת האתיקה... לשכת עוה"ד... חיפה*דחיית עתירה נגד החלטת ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד כי העותר ששימש ראש מועצה מקומית אינו רשאי לייצג לקוחות נגד המועצה במשך שנה, שכן אם תוגש נגד העותר קובלנה יוכל לנצל את ההליכים הקבועים בחוק (העתירה נדחתה). העותר כיהן בעבר כראש המועצה המקומית בית ג'אן. לאחר שפרש מתפקידו החל לעסוק בעריכת דין. בין היתר ייצג לקוחות בתביעות נגד המועצה המקומית בית ג'אן. בשל כך הוגשה נגדו תלונה לוועד המחוזי חיפה של לשכת עורכי
הדין. הוועד המחוזי, בתפקידו כוועדת אתיקה, דן בתלונה נגד העותר, והגיע למסקנה כי העותר הפר הוראות אחדות של כללי האתיקה. אי לכך החליט כי על העותר להשתחרר מן הייצוג בתביעות שהוגשו נגד המועצה המקומית בית ג'אן במהלך שנה מיום שחדל לכהן כראש מועצה זאת. העותר סבור כי הוועד המחוזי טעה בהחלטתו, ופנה לבג"צ שיבטל את החלטת הוועד המחוזי. העתירה נדחתה.
חוק לשכת עורכי הדין קובע את הדרך בה יתבררו שאלות של אתיקה מקצועית. עו"ד שאינו רוצה להסתכן בעבירת משמעת יכול לבקש מראש חוות דעת של המוסד המוסמך לכך בלשכת עורכי הדין. אם חוות הדעת אינה מקובלת עליו, הוא עדיין רשאי לנהוג כהבנתו, ואם תוגש נגדו קובלנה לביה"ד המשמעתי, להציג את עמדתו בפני ביה"ד. על פסה"ד של בי"ד משמעתי מחוזי, יוכל לערער לפני ביה"ד המשמעתי הארצי, ועל פסה"ד של ביה"ד המשמעתי הארצי, יוכל לערער לביהמ"ש העליון. הדרך יכולה להוביל אותו לביהמ"ש העליון, בשבתו כבימ"ש לערעורים, אך הדרך אינה מתחילה ואף אינה מסתיימת בבג"צ.
(בפני: השופט חשין. העותר לעצמו, עו"ד משה עליאש למשיבים. 26.9.00).
רע"א 4615/00 - גבאי שלמה ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*ביטול הוראה על הפקדת מליון ש"ח כתנאי לעיכוב מימוש משכנתא על מקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הגישו תביעה כנגד הבנק ובמסגרתה עתרו לסעד הצהרתי לפיו משכון שהוטל על מקרקעין שבבעלות מבקשת 2, בטל. בסמוך לפני הגשת התובענה פתח הבנק בהליכים למימוש המשכון בהוצאה לפועל. בהליך שהגישו המבקשים הם ביקשו לעכב את ההליכים בהוצל"פ עד להכרעה בתובענה. ביהמ"ש קמא, הורה לעכב את המשך הליכי ההוצל"פ למימוש המשכון, בקבעו כי סיכויי המבקשים בתובענה העיקרית אמנם, לכאורה, אינם גבוהים, אולם אין לומר שהסיכוי של המבקשים להצליח מבוטל כליל. ביהמ"ש בחן את היבט מאזן הנוחות וקבע כי מול הנזק הרב הצפוי למבקשים ממימוש המשכון באם תביעתם תתקבל, הרי נזקו של הבנק מהפסקת הליכי המימוש באם התביעה נגדו תידחה הינו נמוך יותר, והוא ניתן בעיקרו לפיצוי כספי. ביהמ"ש הבהיר כי בשלב הנוכחי אין, למעשה, מחלוקת כי ערך המגרש נושא המשכון עולה על סכום החוב שאותו החייבת חבה למשיב. עם זאת חייב את המבקשים בהפקדת סכום של מליון ש"ח במזומן או בערבות בנקאית כתנאי לצו העיכוב. הערעור על ההוראה להפקדת הערובה נתקבל.
בהטלת חובת ההפקדה הכספית הגבוהה בסך 1,000,000 ש"ח הופר האיזון הראוי בין הצדדים. חובה זו שהוטלה על המבקשים כרוכה, מעצם טיבה, במעמסה כלכלית ניכרת למבקש. אין גם לשלול אפשרות כי לאור גודלו של הסכום הנדרש, עלולים המבקשים להיכשל בהפקדתו, וממילא הליכי מימוש המשכון לא יעוכבו על כל הכרוך בכך. ערך המגרש נכון לעת הדיון היה גבוה באופן משמעותי מערך החוב דאז, ופירוש הדבר כי יש בידי הבנק בטוחה קניינית בהיקף מספיק לכיסוי החוב ועשויה להיות אף יתרה לכיסוי נזקים נוספים העשויים להיגרם עקב עיכוב הליכי מימוש השעבוד.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 31.10.00).
ע.פ. 6976/00 - רונן דיין נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירות יצוא, יבוא וסחר בסמים (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סמים ובעבירות מטבע. ההרשעה מתייחסת למעורבותו ברשת בינלאומית שעסקה בהעברות סמים בכמויות גדולות מארץ לארץ. המערער נדון
ל-4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ורכבו חולט. המערער היה משוחרר בערבות במשך מרבית התקופה בה התנהל המשפט. בסיום הקראת גזר דינו ביקש ב"כ לעכב את ביצוע גזר דינו לצורך פנייה לערכאת הערעור וב"כ התביעה לא התנגד לכך בהנחה כי מדובר בעיכוב מוגבל לתקופה הנדרשת לצורך הגשת ערעור. חרף עמדה זו, קבע ביהמ"ש קמא כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע גזר הדין, אם כי הסכים לעכב את ביצוע העונש למשך מספר ימים לצורך הגשת בקשה לעיכוב לביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא כי משהורשע אדם ונגזר דינו למאסר עליו להתחיל בריצוי עונשו גם אם בדעתו להגיש ערעור. ריצוי מיידי של העונש נותן נפקות למגמת האכיפה האפקטיבית של החוק ובתוך כך לצורך בהרתעה ובשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. בענייננו, כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר+ עיכוב ביצועו של העונש. מעורבות פעילה בהעברות סמים מסוכנים במסגרת רשת בינלאומית נתפסת ע"י מערכת אכיפת החוק במלוא חומרתה גם אם מעביר הסם הוא ביסודו כלי שרת בידי מנהיגות הרשת שבידיה התכנון והפיקוח על פעילות עובדיה בשטח. אין לראות בעובדה בלבד כי המערער היה משוחרר בערבות במהלך המשפט וכי התביעה הסכימה לעיכוב ביצוע מאסרו ל-45 יום לאחר מתן פסה"ד לצורך הגשת ערעור בבחינת שיקול מכריע לצורך המשך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 5.10.00).
בש"א 5706/00 - אברהם יואב פאל נגד קצין התגמולים
*חיוב באגרה והפקדת ערבון בערעור על החלטת ועדה רפואית בתביעת נכה לפי חוק הנכים (ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון בעניין פטור מאגרה ומהפקדת ערבון - הערעור נדחה).
המערער הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שניתן במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה, בהתאם להוראות חוק הנכים. במסגרת הבקשה הגיש המערער בקשות לפטור מאגרה ומערבון. שתי בקשות אלו נדחו בשתי החלטות של רשם ביהמ"ש העליון. חלקו הראשון של הערעור נוגע להחלטת הרשם בה נדחתה בקשת המערער לפטור מאגרה. טענת המערער היא, כי אין הצדקה להבחין בין הוועדה הרפואית העליונה לוועדת ערעור. חלקו השני של הערעור עוסק בהחלטת הרשם בה נדחתה בקשת המערער לפטור מערבון. טענת המערער היא כי תשלום הערבון הינו פרוצדורה מיותרת בבקשות רשות ערעור המוגשות ע"י נכים מאחר שביהמ"ש אינו נוהג לפסוק הוצאות בתיקים אלו. הערעור נדחה.
טענותיו של המערער כנגד חיובו באגרה הן למעשה טענות כנגד חקיקת משנה מפורשת שאין כל סיבה לבטלה. החוק קבע מפורשות כי קיימים הבדלים דיוניים ומהותיים בין אדם המנסה להשיג הכרה במצבו כנכה לבין אדם התובע באשר לאחוזי הנכות שנקבעו לו. הבדלים אלו מוצאים ביטויים אף בתקנות, בכך שרק אדם המערער על ועדת ערעור זכאי לפטור. אף טענותיו של המערער בהקשר לפטור המבוקש מערבון אין בהן ממש. אין מדובר בערעור המוגש בזכות כי אם בערעור המוגש ברשות. ביהמ"ש המחוזי הוא ערכאת הערעור אליה ניתן להגיש ערעור בזכות כנגד החלטת ועדה רפואית עליונה. ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ככל ערעור על החלטה שניתנה כערכאת ערעור, הינו ערעור המוגש ברשות. באשר לעצם הטלת חובת תשלום ערבון על מבקשים לפי החוק הרי שמבקשים אלו הינם מבקשים לכל דבר ועל כן מוטלת עליהם חובת תשלום ערבון.
(בפני: השופט אור. עו"ד עמירם פאל למערער, עו"ד ירון בשן למשיב. 30.10.00).
ע.א. 6464/00 - אלי טביב וגבי טווילי נגד אגודת הספורט של הפועל כפר סבא וההתאחדות לכדורגל בישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה להארכת עיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
בנובמבר 95 קיבל המבקש 1 ביחד עם מבקש 2 אישור מההתאחדות לכדורגל לרכוש זכויות ניהול במועדון כדורגל של קבוצת הפועל כפר סבא (להלן: המועדון). ביהמ"ש המחוזי מצא כי המבקש 1 הורשע בשנת 92 בעבירות של התחזות לאדם אחר כדי להונות ועבירות מרמה וכי יש בעבירות אלו משום קלון. ממצא זה הביא אותו למסקנה כי האישור למבקש 1 לרכישת זכויות הניהול במועדון פסול מאחר שהוא עומד בסתירה להוראה בתקנון ההתאחדות. במסקנתו זו התערב ביהמ"ש בהחלטה שניתנה על ידי ביה"ד העליון של ההתאחדות, שלפיה העבירות בהן הורשע המבקש 1 לא נילווה להן קלון. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
כלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב בדרך כלל את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. הנטל הוא על מבקש העיכוב לשכנע כי עניינו חורג מן הכלל. בענייננו לא הרימו המבקשים את הנטל הרובץ עליהם. על פני הדברים, ונוכח הנמקתו הנרחבת של בימ"ש קמא, יקשה לומר כי סיכויי הערעור על פסק דינו טובים. ואשר לאפשרות החזרת המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והמבקשים יזכו בערעורם ולהיבט מאזן הנזקים והנוחות בהקשר לכך - מבקש 1 לא הגיש מטעמו כל תצהיר לביסוס טענות עובדתיות הצריכות לעניין. במקום זאת, הוגש תצהיר מטעם מבקש 2 אשר עניינו אינו עומד לדיון, וברי כי הוא אינו יכול להצהיר בשם מבקש 1.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 12.10.00).
ע.א. 6899/97 - פניה פיישוביץ נגד בנק לאומי לישראל ואח'
*קבלת בקשה למחוק ערעור שכנגד בנושא שאינו "אותו ענין" שעליו הוגש הערעור (בקשה למחיקת ערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).
הבנק הגיש תביעה בביהמ"ש קמא כנגד המבקשת והמשיבים מספר 5-2, בגין חשבון חח"ד שפתח הבנק עבור משיבה 2 שבמסגרתו הועמדו לרשות החברה הלוואות ואשראי בצורה של משיכות יתר. המבקשת והמשיבים 5-3 ערבו לחובות המשיבה מס' 2 כלפי הבנק. כמו כן, לצורך הבטחת החזר ההלוואות, הועמדה לרשות הבנק משכנתא על נכס מקרקעין. המבקשת והמשיבים 5-3 טענו כי אין לחייבם בסכום הנתבע ע"י הבנק. המבקשת גם הגישה תביעה נגדית נגד הבנק ובה כפרה בתוקף ערבותה ובתוקף המשכנתא. ביהמ"ש קיבל את טענת המבקשת כי אין היא חבה כערבה לחוב המשיבה מספר 2, אך דחה טענותיה ביחס לתוקפם של שטרי המשכנתא עליהם חתמה. על פס"ד זה הגישה המערערת ערעור והבנק הגיש ערעור שכנגד. המבקשת ביקשה "לסלק על הסף" את הערעור שכנגד, בין היתר, מן הטעם כי הערעור שכנגד, על גובה ההוצאות שנפסקו נגד הבנק ועל דחיית תביעתו הכספית של הבנק כלפי המבקשת מכח ערבותה, אינו "באותו עניין" בגינו הוגש הערעור, ולכן לא היה מקום להגיש ערעור שכנגד אלא ערעור "רגיל". הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נתקבלה.
ענין גובה ההוצאות אינו "אותו ענין" הנוגע למימוש המשכנתא. האם ערעורו שכנגד של הבנק המופנה כלפי דחיית תביעתו נגד המבקשת מכח ערבותה, וערעורה של המבקשת, המופנה כלפי הקביעה כי המשכנתא עליה חתמה היא תקפה, הם "באותו עניין"? התשובה היא שלילית. יש להבחין בין תוקפם של החיוב ה"אישי" (ערבות) לבין החיוב ה"חפצי". כל אחד מאלה נועד להבטיח את החוב, אולם אין בפגיעה בתוקפו של האחד כדי לגרור אחריה מניה וביה פגיעה בתוקפו של האחר. יוצא איפוא כי אם יתקבל הערעור שכנגד
ביחס לחיוב ה"אישי" אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין תוקף החיוב ה"חפצי". אשר על כן, אין מדובר בערעור שכנגד הנסב על "אותו עניין".
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד א. עירד למערערת, עוה"ד י. רבינוביץ, נ. טפר וי. הרכבי למשיבים. 30.10.00).
בש"א 6708/00 - יוסף אהרן נגד אהרון אמנון ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף כאשר האיחור נגרם עקב הנחה מוטעית שימי הפגרה אינם באים במניין הימים (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
ביום 10.8.00, במהלך פגרת ביהמ"ש, ניתן פס"ד שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. המבקש, המיוצג ע"י הלשכה לסיוע משפטי, חפץ להגיש עתירה לדיון נוסף. יועציה המשפטיים של הלשכה הניחו, בטעות, כי המועד האחרון להגשת הבקשה הוא יום 15.9.00. מסקנה זו היתה מבוססת על ההנחה לפיה תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים. על יסוד זה עתר המבקש להארכת מועד. המשיבים התנגדו להארכה זו. הם הסבירו כי טעות במניין הימים אינה מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד. הבקשה נתקבלה.
אכן, הכלל הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. נכון הוא גם שטעות של המבקש בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועדים אינה נחשבת, כרגיל, לעילה מספקת להארכת מועד. חרף זאת, נראה כי הטעות יכולה לשמש בסיס למתן ארכה. אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. המבקש קיבל ייעוץ משפטי מלשכה של המדינה. הוא חסר אמצעים. אף לשכה זו אינה ברוכת משאבים. כתב מינוי לבא כוחו של המבקש הוצא רק לאחר שחלף המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף. אמנם, היעדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה.
(בפני: הרשם אוקון. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שלומית גבירצמן למשיבים. 12.10.00).
בש"פ 7578/00 - שוויקי תחסין נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של גרימת מוות בתאונה (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג באוטובוס, ובהגיעו לצומת מסויים הפנה את האוטובוס ימינה, וביציאה מן הצומת גרם למותה של הולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה. סמוך לאחר התאונה נפסל העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה, ועם הגשת כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ביקשה התביעה כי ביהמ"ש יפסול את העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה עד סיום ההליכים במשפטו. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ובערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט לקבל את בקשת התביעה. הערר נדחה.
בעת שהאוטובוס פגע בה היתה המנוחה במעבר חצייה. ככל הנראה, הסב העורר את ראשו לשמאל הדרך לראות אם בא רכב בכביש משמאל לו, אך תחת אשר יעצור את האוטובוס לחלוטין, או יזחיל אותו בזחילת צב, כל עוד ראשו מוטה לשמאל, המשיך העורר להסיע את האוטובוס בדרכו אל מעבר החצייה עד שפגע במנוחה. מעבר חצייה בכביש, ממלכתו של הולך הרגל הוא, ורכב כי יתקרב לאותה ממלכה חייב הוא לעצור עד אם יעבור הולך הרגל בשלום את דרכו. נהג רכב הפוגע בהולך רגל בהלכו במעצר חצייה, מחייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות או במעשה רשלנות חמור. אכן, אפשר שבמקרה פלוני, יזנק הולך רגל לפתע אל מעבר חצייה, בנסיבות שבהן לא יהא הנהג חייב במעשה רשלנות, ואולם, בענייננו, על פי הראיות, הלכה המנוחה על מעבר חצייה
שעה ששוחחה בפלאפון. על עובדה זו סומך ב"כ העורר, ולטענתו חייבה עצמה המנוחה באשם תורם. אולם גם אם כך הדבר, אין בכך בכדי לפטור את העורר מאשמו שלו. לעורר הרשעות קודמות רבות בתעבורה, ומתוך 39 הרשעות קודמות 13 עבירות נעברו החל בתחילת שנת 99. העורר הורשע בעבר בעבירות המסכנות חיי אדם, בהן, עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, עקיפה בצומת, נהיגה באור אדום, ועוד.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אסעד מזאוי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.10.00).
בש"פ 7093/00 - רפי אוחנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה וזיוף (הערר נדחה).
פרופסור פלוני עומד בחקירת המשטרה בחשד לביצוע עבירות של מרמה, הפרת אמונים, סיכון חיי אדם ושיבוש הליכי חקירה. למותר לתאר את המצוקה בה נתון אותו פרופסור. העורר ניצל מצוקה זו, התקשר לאותו פרופסור, הציג עצמו כקצין חקירות במשטרה, ואמר לבעל שיחו כי תמורת 20,000 דולר יפעל לסגירת תיק החקירה. הפרופסור נתן לעורר סכום של 20,000 דולר במזומן, בתמורה לסגירת תיק החקירה נגדו. כדי להוכיח - ברמייה, כמובן - את אמיתות דבריו, חיבר העורר מסמך שנחזה להיות מכתב המלצה לסגירת התיק, ונתן אותו מכתב רמייה בידי אותו פרופסור. העורר הואשם בעבירות מרמה וזיוף מכתב ונעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
יש ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וקמה ונתייצבה עילת מעצר. העורר הוכיח עצמו כאדם המסוכן לציבור - מסוכן ביותר - וקיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר, יוסיף ויסכן את בטחון הציבור ויחידיו, יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או לפגיעה בראיות בדרך אחרת. לחובתו למצער 13 הרשעות קודמות, הרשעות שעניינן 52 עבירות רכוש, מרמה, סחיטה, שיבוש הליכי חקירה והשמדת ראייה. העבירות הנזקפות לחובתו של העורר הן מסוג העבירות שלפנינו, ובגינן ריצה העורר לא מעט שנות מאסר. אכן כן: "עבירות רכוש" אינן מקימות כיום עילת מעצר. בה בעת, אפשר שתקום עילת מעצר גם בגין "עבירות רכוש" במקום בו מוכח לביהמ"ש כי בנסיבותיו של נאשם ספציפי העומד לדין מתקיימת עילת מעצר מאלו עילות מעצר המנויות בחוק. כללם של דברים: העורר הוכיח עצמו כשור מועד הנוגח כל העת סביבותיו, וראוי הוא הציבור כי יוגן מפניו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גלאון קפלנסקי לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 20.10.00).
רע"א 3683/00 - מרדכי קפלן נגד מרכז תורני לאומי - ע"ר צפת ואח'
*צו מניעה זמני לעיכוב עבודות שיפוץ מבנה כאשר המשך העבודה יקשה על החזרת המצב לקדמותו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בין הצדדים מתנהלים מזה מספר שנים הליכים משפטיים בערכאות שונות, שבמרכזם השאלה למי יימסרו זכויות הבעלות והשימוש במבנה בצפת, ומהו השימוש שייעשה במבנה זה. לטענת המבקש, מדובר במקווה טהרה עתיק שיש להמשיך ולהפעילו כמקווה, ואילו לטענת המשיב, המבקש להקים במקום בית מדרש, מדובר במבנה נטוש ורעוע שזה מכבר אינו משמש כמקווה. במהלך הליכים אלה נרשם הנכס, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, ע"ש המדינה. המינהל החכירו לעיריה וזו העמידה את הנכס לרשות המשיב, לשם הקמת ספריה ובית מדרש. בעקבות כך החל המשיב בביצוע שיפוצים והתאמות במבנה. ביצוע השיפוצים הופסק על פי צו מניעה זמני, שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת. לאחר כחדשיים ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו המניעה הזמני, בקבעו, כי מדובר במבנה מוזנח ורעוע, שחלקו כבר נתפס ע"י המשיב ומשמש כספריה ובית מדרש. עוד נקבע, כי לא ייפגעו זכויות המבקש במידה ויימשך השיפוץ. (להלן: ההחלטה הראשונה). כחודש לאחר מכן עיכב
ביהמ"ש המחוזי את כניסתה לתוקף של ההחלטה הראשונה, וזאת עד למתן החלטה ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש ציין, כי שני הצדדים מסכימים, שבמידה שיימשך ביצוע עבודות השיפוץ ע"י המשיב, יקשה מאד להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בתובענה, (להלן: ההחלטה השנייה). הבקשה לביטול ההחלטה הראשונה נתקבלה.
בהחלטה השניה קבע ביהמ"ש המחוזי, כאמור, בהסכמת הצדדים, כי להמשך ביצוע עבודות השיפוץ יהיו תוצאות בלתי הפיכות, ודחה את הטענה, כי סיכויי התובענה העיקרית קלושים. בנסיבות אלה נמצא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן המשך ביצוע עבודות השיפוץ ישלול מן המבקש, כבר עתה, את האפשרות לזכות בסעד המבוקש על ידו במסגרת התובענה העיקרית. כן יצויין, כי עבודות השיפוץ הוקפאו על פי צו מניעה זמני עוד בחודש פברואר, במצב בו בורות המים המיועדים לרחצה נותרו שלמים. לפיכך, אין בקביעת המשך תקפו של צו המניעה הזמני משום שינוי מצב קיים.
(בפני: השופטת דורנר. 24.9.00).
ע.א. 8708/96 - יוסף שיר ואח' נגד יחזקאל שיר ואח'
*הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב כאשר האיחור נבע מעומס עבודה במשרד הפרקליטים
(בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים בכתב - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. ניתן צו על הגשת סיכומים בכתב. בתוך המועד שנקבע למערערים הם הגישו בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים למשך 30 ימים נוספים מן הטעם שעל ב"כ המערערים מוטל עומס עבודה רב ועליו "להגיש לא פחות מ-26 סיכומים בכתב בתיקים שונים". הבקשה נתקבלה וניתנה להם ארכה נוספת של 30 יום. לאחר חודשים אחדים בהם לא הגיעו המערערים את סיכומיהם, הגישו המשיבים בקשה לדחיית הערעור עפ"י תקנה 448 לתקנות. או אז חזרו המערערים והגישו בקשה להארכה נוספת. גם בקשה זו נומקה בעומס עבודה חריג ובלתי צפוי במשרד ב"כ המערערים. הבקשה נתקבלה.
מדובר במועד שנקבע בצו של ביהמ"ש, אשר אינו מצריך "טעם מיוחד" כדי להאריכו, ודי בהצדק סביר בלבד. הנטייה הראשונית היא להימנע מלנעול את שערי ביהמ"ש בפני קיום דיון לגופו של עניין, ולתת לבעל דין את יומו בביהמ"ש, בהנחה שמחדלים דיוניים ניתנים, לעיתים, ולאחר בחינת כל מקרה לגופו, לריפוי ע"י הוצאות. יש מקום להבחין בין איחור בפתיחת ההליך גופו והליכים מקדימים כגון הפקדת ערבון, המהווים תנאי סף לפתיחת ההליך, שבהם המדיניות נוקשה יותר שכן על הפרק עומדת גם זכותו של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד עוד וליהנות מעקרון סופיות הדיון. בענייננו, הערעור כבר התגבש ועלה על מסלול הדיון ולכן גוברת הנטייה לאפשר דיון לגופו של עניין. על ביהמ"ש לבחון את מכלול השיקולים, כגון מהות הטעם שניתן למחדל, מידת הפגיעה בבעלי הדין האחרים וכד'. במקרה דנא אין מדובר בזלזול מכוון בביהמ"ש אלא בחוסר מעש שנבע, ככל הנראה, מלחץ עבודה חריג. בנסיבות אלו יש להעדיף את אינטרס עשיית הצדק, תוך "שיפוי" הליקויים הפרוצדורליים בדרך של חיוב בהוצאות.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד יהושע ננר למערערים, עו"ד עוזיאל עצמון למשיבים. 11.10.00).