ע.א. 5434/98 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מרדכי ללזרי ואח'
*דרך חישוב פטור ממס שבח במכירת משק חקלאי המורכב מדירת מגורים וחלקת קרקע נלווית(מחוזי באר שבע - ע"ש 2914/97 - הערעור נתקבל).
א. למשיבים היה משק חקלאי במושב שכלל חלקת קרקע בשטח עשרה דונם ועליה בית מגורים וחלקה נוספת בת 30 דונם. במשק זה ניתן היה לבנות דירת מגורים נוספת אחת. המשיבים מכרו את המשק תמורת 122,500 דולר. בהסכם המכר צויין כי 85,000 דולר משולמים בגין בית מגורים והיתרה של 37,500 דולר בגין יתרת המשק. אין חולק כי לא ניתן למכור את בית המגורים בנפרד מהמשק החקלאי. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם חל מס שבח על העיסקה. חוק מס שבח מקרקעין מעניק פטור, בתנאים מסויימים, לזכות במקרקעין שהיא "דירת מגורים". מאחר והפטור מוענק ל"דירת מגורים" ולא לזכויות נוספות במקרקעין הנמכרות עמה, פיתחה הפסיקה עקרון בדבר פיצול בין "דירת מגורים" ובין מקרקעין אחרים כאשר בעיסקה נמכר נכס מעורב, שלא כולו "דירת מגורים". עקרון זה כונה בפסיקה עקרון "הפיצול הפיסי", שלפיו שטח קרקע גדול הנמכר ביחד עם הדירה לא ייחשב גם הוא כדירת מגורים.
ב. על פי הפסיקה "דירת מגורים" כוללת גם שטח קרקע סביר מסביב לבית המגורים אשר משמש או מיועד לשמש את בית המגורים. גודלו של השטח הסביר נקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בהתחשב בנתונים הרלבנטיים, לרבות אופי האזור. עיקרון פיצול נוסף נקבע בסעיף 49ז לחוק מס שבח מקרקעין. פיצול זה כונה בפסיקה "פיצול רעיוני", המפריד בין "דירת מגורים" ובין זכויות לבנייה נוספת, כאשר התמורה בעיסקה אחת שולמה עבור שני הנכסים. סעיף 49(ז) קובע כי "במכירת דירת מגורים שלדעת המנהל התמורה המשתלמת בעדה הושפעה מזכויות לבנייה נוספת ינתן פטור... בשל סכום שווי המכירה עד לכפל הסכום שיש לצפות לו ממכירתה של הדירה ממוכר מרצון... הוראות ס"ק... יחולו גם במכירת משק חקלאי הכולל את דירת מגוריו של המוכר, כאשר לא ניתן למכור את הדירה בנפרד". לא אחת קורה שהפיצול הרעיוני נעשה לאחר שנעשה בתחילת פיצול פיסי, וזאת כאשר נמכרת "דירת מגורים" על נכס מעורב שיש בו גם זכויות לבנייה נוספת.
ג. המשיבים טענו כי כל תמורת המכירה של 122,500 דולר פטורה ממס שבח מקרקעין מכח הוראת סעיף 49(7) לחוק משום שהתמורה פחותה מכפל שווי בית המגורים (170,000 דולר). המערער סבר כי הפטור מגיע רק על הסך של 85,000 דולר ששולם עבור בית המגורים. לשיטתו, לפני שמחילים את סעיף 49(7) יש לבצע "פיצול פיסי" במשק בין בית המגורים ובין שאר חלקי המשק והפטור חל על בית המגורים בלבד. לטענתו, אין הפטור יכול לינתן לגבי הסכום של 35,500 דולר, אשר לא שולם עבור דירת המגורים אלא עבור הזכויות האחרות במקרקעין הנמכרים. ועדת הערר קיבלה את גישת המשיבים בקבעה כי פרשנותו של סעיף 49ז(ב) שולל את הפיצול הפיסי במשק חקלאי ויש להתייחס רק לפיצול הרעיוני. הערעור נתקבל.
ד. מלשונו של סעיף 49ז(ב) לחוק שעושה שימוש בביטוי "גם" ומפנה לסעיף 49ז(א) בקבעו כי "הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם במכירת משק חקלאי...", עולה לכאורה כי הוא לא בא לקבוע הסדר שונה למשק חקלאי מאשר ההסדר שחל על קרקע אחרת, ולפיכך, כשם שבמקרקעין אחרים מבצעים פיצול פיסי, בנסיבות מתאימות, כך גם במשק חקלאי. עיקרון הפיצול הפיסי חל על משק חקלאי כמו בכל מקרה אחר של נכס הכולל דירת מגורים וזכויות נוספות במקרקעין, משום שהדבר נדרש על פי תכליתו של עיקרון הפיצול הפיסי.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד אפרים ווגדן למשיבים. 29.10.00).
בג"צ 5339+5341/00 - סיגלית רוסק ואח' נגד המועצה להשכלה גבוהה וקידום רשת מכללות בע"מ
*דחיית טענת אפלייה בדרישות הכשרה לקבלת תואר .B.A בשלוחה ישראלית של מוסד אקדמי מחו"ל(העתירה נדחתה).
א. המשיבה 2 (להלן: קידום) היא הנציגה והמפעילה של השלוחה הישראלית של מוסד אקדמי מחו"ל. כל העותרים הינם מורים וגננות מוסמכים, בעלי ותק בהוראה, שביקשו להשלים תואר אקדמאי במסגרת תכנית שהציעה קידום וזאת כדי לקבל את התואר ..B.Aהעותרים החלו בלימודים בחודש אוקטובר 99 והיו אמורים, על פי תכנית הלימודים שהיתה נהוגה אצל קידום, לסיים את תקופת הכשרתם בתום שלשה סמסטרים היינו ביולי 2000. בתחילת יוני 2000 הודיעה קידום לעותרים כי על פי דרישתה של המשיבה הראשונה (להלן: המועצה) יידרשו העותרים להוסיף 820 שעות לימוד, כך שבסופו של דבר יידרשו להשלים ששה סמסטרים עד לקבלת התואר. בעבר לא נדרשו השלוחות של מוסדות זרים להשכלה גבוהה לקבל את אישורה של המועצה כדי לפעול בישראל, אך המועצה קבעה ביולי 97 כללים ששלוחה שהתחייבה למלא אחריהם, קיבלה "אישור פעולה". אחד מאותם כללים קבע כי משך הלימודים המינימלי בשלוחה יהיה ששה סמסטרים אקדמיים. מסתבר כי קידום לא פעלה בהתאם להתחייבות שנתנה למועצה ומשנודע הדבר למועצה דרשה מקידום לקיים את התנאי כדי שתוכל לפעול במסגרת "אישור פעולה". עתירת העותרים נגד ההחלטה האמורה נדחתה.
ב. העיקרון המנחה את בג"צ הינו כי אינו בא להחליף את הרשות המינהלית והפעלת שיקול הדעת המסור לה, אלא רק לבדוק אם ההחלטה עומדת במבחן החוקיות והסבירות. העותרים טענו כי החלטת המועצה הינה מפלה, הואיל וביחס למחזור התלמידים שקדם לעותרים, היתה המועצה מוכנה להסתפק במסגרת של שלשה סמסטרים לקבלת התואר. על טענה זו ניתן לומר כי לעותרים אין זכות מעוגנת בדין שינהגו בהם באותה דרך. את מקור סמכותה שואבת המועצה מהחוק, וזה קובע כי מסגרת הלימודים הנהוגה במכללה לא תפחת או תפחת רק במקצת "מהיקף הלימודים או במשך הלימודים" הנהוגים ביחס לתואר האקדמי המקביל בישראל. הכל מסכימים כי ההגדרה של "תפחת במקצת" אינה הולמת את מסגרת הלימודים שהנהיגה קידום, שהרי מדובר במחצית תקופת ההכשרה הנהוגה בישראל. אכן, החוק התיר למועצה להעניק רשיון זמני לשלוחה לתקופה מוגבלת, גם אם אינה מקיימת תנאי מן התנאים הנדרשים, אך אין סעיף זה צריך להוות פתח להכרה בלימודים חלקיים מן הסוג שהנהיגה קידום. מכאן שגם אם הדרך בה פעלה המועצה ביחס למחזור התלמידים שקדם לעותרים, יש בה סממן מפלה, הרי שהמועצה היתה רשאית, כאשר נתגלה לה כי קידום נוהגת בניגוד לאישור הפעולה, לדרוש את הדרישות שהיא דרשה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אבשלום רביבו ויאיר דנגור לעותרים, עו"ד גב' אירית קורן למועצה, עו"ד גב' חגית בלייברג לקידום. 4.10.00).
בש"פ 7472/00 - מדינת ישראל נגד דוד ברסקי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של תקיפת בת זוג והפרת הוראה חוקית האוסרת כניסת העורר לדירת האשה(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות של תקיפת בת זוג, איומים והפרת הוראה חוקית. לפי הנטען הפר המשיב צו של בימ"ש לשהות בתנאי "מעצר בית מוחלט" בישיבה בירושלים ולא לבוא במגע עם אשתו, בכך שבא לביתם בבני ברק, סטר על פניה וכן איים עליה
שאם תתקשר למשטרה "יפוצץ" אותה במכות. יומיים לאחר מכן חזר והכה אותה וכן בעט בה. בתאריך אחר גזר את שערותיה ושוב חזר והכה אותה. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים משפטו של המשיב תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. הטעם העיקרי שבבסיס הבקשה להארכת תקופת המעצר הוא מסוכנותו של המשיב, העולה מתוך המעשים המיוחסים לו. על כך מעידות גם הרשעותיו הקודמות הרבות בעבירות של אלימות, שבגינן נגזרו עליו עונשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי. עוד נטען כי המשיב מטיל מורא על אשתו - שסרבה עד כה להעיד במשפט. מדובר בעבירות אלימות חמורות של המשיב כלפי אשתו בהזדמנויות שונות, שנעברו תוך הפרה בוטה של צו ביהמ"ש. אפילו נפתח עתה צוהר קטן של תקוה כי המשיב ייטיב את דרכיו ויסכים להיות מטופל במסגרת טיפולית, דבר המוטל בספק, הרי אין הדבר מצדיק את נטילת הסיכון הכרוך בשחרורו בערובה. במצב דברים זה אין דרך להפיג את סכנתו של המשיב ע"י חלופה למעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף למשיב. 15.11.00).
ע.פ. 1182+2606/99+1493 - אליהו הורביץ ואח' נגד מדינת ישראל
*המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירות התחמקות ממס. *חבות במס בעסקאות בין חברות(מחוזי י-ם - ת.פ. 55/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערים הואשמו בעבירות שונות הנוגעות להתחמקות מתשלום מס במסגרת עיסקות שונות שעניינן רכישת חברות - רכישה חלקית ורכישה כללית - חלוקת הרכישה בין רכישת עסק וזכויות לעמלות וכיוצא באלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על העיסקה האמיתית חל חיוב במס והמערערים ניסו להתחמק מתשלום ועל כן הרשיעם בחלק מן האישומים. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון בחן בהרחבה את עובדות המקרה. שאלת החבות במס על העסקות והמחשבה הפלילית הדרושה לביצוע העבירות והגיע למסקנה שלא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה.
(בפני השופטים: אור, טירקל, אנגלרד. החלטות: השופטים אור ואנגלרד. עוה"ד פנחס רובין, רם כספי, צבי אגמן, מנחם טולצ'נסקי, יעקב וינרוט ויוסף אלמן למערערים, עוה"ד משה לדור, עמנואל לינדר וגב' שרון גלעד למשיבה. 7.9.00).
בש"פ 8114/00 - חיים לנקרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירות סמים כאשר היה משוחרר בערובה לאחר הרשעה בעבירות אחרות לצורך בדיקות לתהליך גמילה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בדצמבר 1999 הורשע העורר בביהמ"ש המחוזי בעבירות של התעללות בבנו הקטין, מאז נולד ועד שהיה בן שנתיים. בטרם גזר את העונש, החליט ביהמ"ש לשחרר מפעם לפעם את העורר על מנת שיוכל לבצע בדיקות, שנועדו לבחון את התאמתו לתהליך טיפולי של גמילה מסמים. בינתיים הוגש נגד העורר כתב אישום נוסף, לבימ"ש השלום, ובו נטען, בין היתר, כי בחודשים אפריל ומאי 2000, הוא מכר 7 מנות הירואין. בתיק זה ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, וביהמ"ש נעתר לה. גם לאחר מעצרו זה, נתאפשר לעורר, בהוראת ביהמ"ש המחוזי, לצאת לבדיקה בעניין תהליך הגמילה מסמים, עד שלבסוף נמצא המוסד שהיה מוכן לקבלו. בשלב זה פנה העורר לביהמ"ש המחוזי, וביקשו להורות על שחרורו על מנת להתחיל בתהליך הגמילה, אך ביהמ"ש סבר, ובצדק, כי הדיון בשאלת שינוי החלטת המעצר צריך להתקיים לפני
הערכאה שנתנה אותה החלטה. בעקבות כך פנה העורר לבימ"ש השלום, בבקשה לעיון חוזר, וביהמ"ש הורה על שחרורו לקהילה טיפולית. המדינה ערערה על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בעניינם של מכורים לסמים, ראוי לשים את הדגש לא על עניין הענישה לבדו, אלא בראש ובראשונה על אפשרויות גמילה, הואיל ורק בדרך זו ניתן להקטין את הסיכון שהמתמכר יחזור לעסוק בפלילים. יותר מכך, מקום שהדבר אפשרי, רצוי שהגמילה תיעשה במסגרת קהילה טיפולית. על רקע כל אלה השאלה היא אם ראוי לנהוג כך גם בעורר. משפטו של העורר בביהמ"ש המחוזי עד להרשעתו, נמשך חודשים רבים, ובמהלכם הוא לא מצא צורך להתחיל ביוזמתו בתהליך גמילה. לראשונה עלה עניין זה בעקבות הרשעתו, וקשה שלא להבחין בזיקה ההדוקה שבין ההרשעה לבקשה להשתלב בתהליך גמילה, ולא במתקן כליאה אלא דווקא בקהילה. אך גם על עניין זה ניתן היה, אולי, לעבור לסדר היום. דא עקא, שגם באותו שלב, שלאחר ההרשעה בבית המשפט המחוזי, כאשר העורר צריך היה להוכיח במעשיו כי החליט לעשות תפנית בחייו, אז בחר לעסוק בסחר בהירואין. כך לא נוהג מי ששחרורו ממעצר מבוסס על אמון שביהמ"ש עתיד לתת בו, ומקל וחומר שכך לא נוהג מי שהינו בעל עבר פלילי עשיר, וניצבים נגדו שני מאסרים על תנאי משמעותיים בתחום הסמים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד נפתלי אור-נר לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.11.00).
ע.א. 8026/99 - אריה קליין ואח' נגד המועצה המקומית כפר יונה ואח'
*צירוף בעל דין בשלב הערעור(בקשה לצירוף צד - הבקשה נתקבלה).
א. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, להצהיר על בטלותה של העברת זכויות במקרקעין מהמערערים למשיבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבות, כי העתירה הוגשה בשיהוי רב, והורה על דחיית העתירה על הסף. על פס"ד זה הוגש הערעור. בבקשה דנא טוענים המערערים, כי מאחר שתכנית בנין העיר, נשוא ההליכים, אושרה ע"י הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה, (להלן: הוועדה), הרי שטענתם בדבר חוסר סמכות באישור הוראות ההפקעה מופנית אף כלפיה, ומכאן שעשויה היא להיות בין הנפגעים מההחלטה בערעור ויש לצרפה כמשיבה. עמדתה של הוועדה היא, כי מקום שמבקשים לבטל תכנית או חלק מהוראותיה, מן הראוי, ואף חובה, לצרף כצד להליך את מוסד התכנון אשר אישר את התכנית. על כן, מסכימה היא לבקשה לצרפה כמשיבה נוספת בערעור. לטענת המשיבות, המתנגדות לצירוף, הנושא המרכזי שיעמוד על הפרק בערעור הוא נושא השיהוי, בעוד ששאלת תקפן של תכנית בנין העיר או כל שאלה אחרת, שיכולה להיות בעלת השפעה על הוועדה, אינה עומדת על הפרק. עוד נטען, כי צירוף הוועדה אך יגרום לסרבול הדיון, ומכל מקום, אין כל אינטרס של הוועדה אשר עלול להיפגע, אם לא תצורף לערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הכללים המנחים לצירופו של בעל דין בשלב הערעור הותוו בבש"א 3973/91 (פד"י מה(5), 457). בפס"ד זה נקבע, כי המבחן לצירוף הוא מבחן משולש: יש לבחון אם מי שמבקשים לצרפו עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור; כי ראוי שתוצאות ההכרעה יכבלו גם אותו במעשה בית-דין; כי שיקולים של יעילות מצדיקים את הצירוף. תכנית המתאר נשוא ההליכים דנן אושרה ע"י הוועדה. על פי הפסיקה, קיימת חובה לצרף גורם אשר החליט בעניין לגופו. בנסיבות אלה, כך נראה, לא צריכה להיות מחלוקת על כך, שהוועדה היתה בעל דין, שמן הראוי, ואף היתה חובה, לצרפו להליך בפני ביהמ"ש. אמנם, באופן עקרוני אין אפשרות לתקן מחדל
כגון זה בשלב הערעור. אולם במקרה דנן טרם נכתבו הסיכומים וממילא לא נגרם נזק למשיבות והמקום לשקילת הנסיבות הוא בשלב פסיקת ההוצאות. לכן יש לקבל את הבקשה.
(בפני: הרשמת אגמון-גונן. עו"ד י. גרנות למשיבות. 8.11.00).
ע.א. 8177/00 - רחל אורן נגד יצחק אורן
*דחיית בקשה לפסילת שופט שהתבססה על החלטות דיוניות והערות השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיב הוא בנו של בעלה המנוח של המערערת. המערערת נישאה למנוח כ-10 שנים עובר לפטירתו. לאחר פטירת המנוח פנה המשיב למערערת בדרישה כי תפנה את הדירה בה התגוררה עם המנוח. (דירה שהמנוח העביר את זכויותיו בה למשיב מספר שנים קודם לכן). במהלך המשפט נתן השופט החלטות שונות והעיר הערות שונות ולפיכך ביקשה המערערת כי השופט יפסול עצמו. השופט דחה את הבקשה והערעור נדחה.
המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים - כזה המביא לפסלותו של שופט מלישב בדין, הוא קיומה של אפשרות ממשית לכך שביהמ"ש "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט (המשחק מכור). מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה". תנאי מבחן זה לא התמלאו במקרה כאן. ביהמ"ש מוסמך ואף מחוייב להפריד עיקר מטפל, למנוע הליכי סרק ולהביא למיקוד הדיון ולייעולו. נסיונו של ביהמ"ש ללחוץ על הצדדים להגיע לפשרה בהליך - נסיון שהוא חלק מן התפקיד השיפוטי - אין בו כדי להביא לפסלות השופט. עיון בפרוטוקול הדיון מגלה כי הדיון הוא טעון. המערערת התפרצה לא פעם במהלך עדותם של עדי המשיב. על רקע זה אפשר שהמערערת מפרשת את אופן ניהול המשפט כראייה למשוא פנים כנגדה. אולם תחושתה הסובייקטיבית של המערערת אינה מקימה עילת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. פלומנבום למערערת, עו"ד ש. שושן וגנר למשיב. 30.11.00).
בש"פ 7930/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר חשוד במעשי אינוס בקטינה עד קבלת תסקיר שירות מבחן כשקבלת התסקיר מתעכבת (הערר נתקבל).
העורר הואשם כי בשנים 5-1994, ביצע בגופה של קטינה, בת 6-5 שנים, מעשים מגונים בכח ומעשי אינוס. הוא עשה את כל אלה בעת ששימש לקטינה כשמרטף. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים והשופטת הורתה להגיש תסקיר של שירות המבחן, ובכלל זה אבחון שייעשה ע"י מומחים. דא עקא, לעניין הזה דרוש זמן ועל כן נדחה הדיון בבקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים לסוף חודש נובמבר, וספק אם גם אז יוכל שירות המבחן להעמיד לרשות ביהמ"ש את חוות הדעת המבוקשת. לנוכח כל אלה, עתר העורר לשחררו בערובה, ולעניין זה הדגיש, כי בשנים שחלפו מאז האירועים, לא נפתחו נגדו תיקים נוספים, ויש בכך כדי ללמד כי סכנתו פחותה ואולי לא קיימת כלל. הערר נתקבל.
לזכותו של העורר עומדת העובדה, שמאז ביצע את המעשים המחליאים בקטינה, חלפו שנים לא מעטות, שבמהלכן לא נרשמו עבירות נוספות לחובתו. זאת לא מאימתה של חקירה שהתנהלה נגדו, שהרי זו נפתחה רק לאחרונה, ועל כן יש מקום להנחה שהסכנה הנשקפת ממנו, גם אם טרם נשללה סופית, אינה ברורה ומיידית. מקל וחומר שיש להניח שהוא לא יחטא דווקא עתה, כשעניינו מתברר בביהמ"ש. על כן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופט א. לוי. 7.11.00).
בש"פ 8033/00 - שאקר אבו ג'אבר נגד מדינת ישראל
*דחיית ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אספקת סמים לקטינים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהספקת סמים לקטינים בני 14 ו-15. באחד המקרים, ובעקבות אספקתו של סם לקטינה, דרש ממנה העורר תשלום של 300 ש"ח, ומשזו בוששה למלא אחר הדרישה, הפנו אליה העורר ואחר מטעמו, איומים, ובאחד השלבים הם נטלו ממנה את מכשיר הטלפון הסלולרי. בימ"ש השלום קבע כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית, "המשקפת את מסוכנות המשיב, ולכך נלוות נסיבות לחומרה בשל מעשי העבירה הנוספים - סחיטה באיומים ונטילת נכס לשם סחיטה". אעפ"כ קבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, הואיל ומדובר באדם צעיר, ממשפחה נורמטיבית, וניתן לבטל את מסוכנותו ע"י מעצר בית בדירת הוריו, ובהשגחתם. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי ועררה נתקבל. הערר לביהמ"ש העליון נדחה.
העורר חטא בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים במשך מספר חודשים, כשצרכניו הם קטינים. העורר הוא אמנם אדם צעיר (כבן 18) אך נבון דיו כדי להבין כי החברה בישראל קידשה מלחמה נגד נגע הסמים, והעורר תרם להפצת הנגע במקום לעשות להדברתו. חומרה מיוחדת נובעת מהיות צרכניו של העורר קטינים. אם יש כוונה לנסות ולצמצם את מימדיה של מגיפה זו, צריך לנקוט צעדים של ממש, על מנת להבטיח שהעורר ואחרים מסוגו, לא יסכנו את הציבור, וקטינים בעיקר, גם בתקופה שתידרש עד לליבון עניינם בביהמ"ש.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' יפעת אטיאס לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.11.00).
בש"פ 7485/00 - פאיז אלסאנע ואח' נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בשל היעדר ראיות לכאורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים ונאשמים אחרים הואשמו בעבירות של יבוא סמים. לפי הנטען הגיעו העוררים סמוך לשעה 30:21, יחד עם הנאשמים האחרים, לאזור צומת הערבה ונאות הכיכר. בזמן שהעוררים המתינו בצומת, המשיכו הנאשמים האחרים בדרכם למקום סמוך לגבול שבין ישראל לירדן. בדרכם משם נתפסו ע"י כוחות משטרה עם כ-20 ק"ג הירואין. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את הנאשמים האחרים ואת העוררים עד תום ההליכים. העוררים טענו כי אין ראיות לכאורה נגדם. המדינה ביססה את ראיותיה על כך שהעוררים שהו באזור צומת הערבה לפני תפיסתם של הנאשמים האחרים וכחצי שעה לאחר מכן, עד שנעצרו גם הם. כמו כן היא סומכת על שיחות רבות - שלא הוקלטו ותוכנן אינו ידוע - בין מכשירי טלפון סלולריים של העוררים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין מכשירים של הנאשמים האחרים, סמוך לזמן בואם של הנאשמים האחרים לאותו מקום בגבול ישראל-ירדן וסמוך לאחר מכן. חיזוקים לטענותיה מוצאת התביעה בסתירות ובשינויי הגירסה של העוררים לגבי סיבת הימצאותם במקום. הערר נתקבל.
אכן, הראיות האמורות מעלות חשד שהעוררים היו כרוכים עם הנאשמים האחרים לצורך מטרה שלא הובררה. עם זאת, הם שהו במקום המרוחק יותר מעשרה קילומטרים מן המקום שאליו באו הנאשמים האחרים. גם ההתקשרויות בין המכשירים הסלולריים מעידות, לכאורה, על קשר - שתכליתו לא הוכחה - בין העוררים לבין הנאשמים האחרים. אך גם קשר זה מעורר חשד, אך לא יותר מכך. אין בראיות הנ"ל פוטנציאל ראייתי מספיק להוכחת אשמתם של העוררים בסוף ההליך הפלילי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מתתיהו סלע לעוררים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 8.11.00).
בש"פ 7345/00 - מדינת ישראל נגד אשרף אבו ליטאף
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירה של רצח. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשלא נסתיים משפטו תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. המדינה סומכת בקשתה על מסוכנותו של המשיב כפי שהיא עולה מנסיבותיהם של המעשים המיוחסים לו. מנגד טוען הסניגור כי נתכרסמו ראיות התביעה במידה המצדיקה את שחרורו של המשיב מן המעצר. הבקשה נתקבלה.
מלכתחילה ראוי היה כי הטענה בדבר הכרסום בחומר הראיות תועלה במסגרת בקשה לעיון חוזר בביהמ"ש המחוזי. אולם, מכיוון שבא כח המדינה לא התנגד להעלאת הטענה במסגרת הדיון בבקשה להארכת תקופת המעצר, נדונה הבקשה לגופה. מחומר הראיות לא עולה כי נתכרסמו ראיות התביעה כפי שטוען הסניגור. לכך יש להוסיף כי משפטו של המשיב מצוי בשלב מתקדם. פרשת התביעה הסתיימה. פרשת ההגנה אמורה היתה להסתיים בישיבה שנקבעה ליום 5.11.00. במצב דברים זה יש להניח שפסה"ד יינתן בתוך תקופת ההארכה. לפיכך יש להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 6.11.00).
רע"א 6259/00 - ישראל פשיגודה נגד מדינת ישראל ואח'
*פטור מערבון (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להכיר בתביעתו נגד המשיבה כתובענה ייצוגית. בקשתו של המבקש היא לפטור הוא מהפקדת ערבון בטענה המבוססת על חוסר יכולתו הכלכלית, וסיכויי הבקשה להתקבל. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם ניהול תביעה ייצוגית מצריך הוצאות לא מעטות, וחוסן כלכלי הוא אחד התנאים שעל המבקש להוכיח כתנאי להכרה בתביעתו. אם הוא חסר אמצעים עד כדי חוסר יכולת לערוב להוצאות המשיבים, טוענים הם, אין ערובה שהמבקש ינהל כראוי את ההליך. הבקשה נדחתה.
הפרק בחוק הגנת הצרכן הדן בתובענות ייצוגיות דורש כי המגיש את התובענה שיכנע את ביהמ"ש, בין היתר, כי "קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה". הנחת יסוד זו דורשת, בין היתר, הוכחת חוסן כלכלי. בקשה לשמש כתובע בתובענה ייצוגית ובקשה לפטור מערבון מחמת חסרון כיס יוצרות סתירה מניה וביה. עמדה זו אינה חוסמת את שערי ביהמ"ש בפני מי שאמצעיו דלים, שכן עדיין פתוחה בפני אותו אדם האפשרות להגיש תובענה בעניינו הפרטי. אם מבקש התובע לייצג גם את ענייניהם של אחרים, ולעשות עצמו פרנס על הציבור, כי אז ניתן לדרוש ממנו דרישות שאינן חלות על האדם הפרטי העוסק בענייניו הוא בלבד.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד פ.ג. נשיץ למבקש, עו"ד יעל מימון למשיבים. 15.11.00).
ע.פ. 5383/00 - זכריה אביבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת וראיות סיוע (הערעור נדחה).
המערער היה מועמד לבחירות לראשות מועצה מקומית. במסגרת תעמולת הבחירות, הוא ביקר בבתי התושבים וכך הגיע לדירת המתלוננת. לאחר שיחה, הוא קבע עמה שיבוא גם למחרת, מתוך כוונה שתופיע ברשימת מועמדים לרשות המקומית שהוא יעמוד בראשה. למחרת הופיע הנאשם בגפו בבית המתלוננת, והחל להתקרב אליה גופנית. המתלוננת דחתה את חיזוריו והנאשם כפה עצמו עליה, נישק אותה, ליטף את חזה והכניס אצבע לאבר מינה. הוא הורשע בעבירת אינוס ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
כעולה מהכרעת הדין, האמין ביהמ"ש לעדות המתלוננת ודחה את גירסת המערער, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. גירסת המתלוננת גם מסתייעת ומתחזקת במספר ראיות אשר באו בפני ביהמ"ש. בעת היותו של המערער בביתה של המתלוננת ובסמוך למעשיו בה, ניצלה המתלוננת הזדמנות כשהיתה בשרותים, ובמצוקתה טלפנה אל שכן וקראה לעזרתו. השכן התפרץ לדירת המתלוננת ובא לעזרתה. חולצה קרועה של המתלוננת נמצאה בדירה כעדות לאלימות שננקטה נגדה ע"י המערער. גם תאור מצבה של המתלוננת בסמוך אחרי המקרה - התרגשותה ובכיה - מסייע לגירסתה.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד אליהו לוצקי למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 31.10.00).
בג"צ 4543/00 - פלוני נגד ביהמ"ש המחוזי ירושלים ואח'
*דחיית עתירה שעניינה החלטת ביניים של בימ"ש מחוזי לאחד דיון במשפטו של העותר שהוא קטין עם נאשמים אחרים בעבירת שוד (העתירה נדחתה).
העתירה מכוונת כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, לאחד את הדיון במשפטו של העותר, אשר הינו קטין, עם הדיון במשפטם של המשיבים 3 ו-4. שלשה אלה - העותר ושני המשיבים - מואשמים במעשה שוד מזויין בתחנת דלק בירושלים. לטענת העותר, לא היה מקום לאחד את הדיון ויש לשמוע את משפטו בנפרד. העתירה נדחתה.
היועץ המשפטי לממשלה נתן את הסכמתו להעמדתו של הקטין לדין ביחד עם הנאשמים הבגירים. הגשת כתבי אישום נפרדים - תחילה נגד העותר ואחר כך נגד האחרים - נעוצה במהלך החקירה. מרבית עדי התביעה מעידים נגד השלשה. הפרדת הדיון תצריך את העדתם בתיקו של כל אחד מהנאשמים בנפרד. על רקע העובדות כאמור אין עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ראשית, מדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי אשר אין לגביה זכות ערעור. אין לעקוף את היעדר זכות הערעור ע"י פנייה לבג"צ כשנסיבות המקרה אינן כאלה אשר יצדיקו את התערבות בג"צ. שנית, בנסיבות המקרה גם לעצם העניין החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שקולה ומאוזנת, ואפילו היתה נתונה לערעור לא היתה הצדקה לשנותה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. עו"ד אריאל עטרי לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 31.10.00).
ע.פ. 5558/99 - עזרא לניאדו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס אשה ע"י בעלה לשעבר וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הגיע לדירת המתלוננת, גרושתו, זמן קצר לאחר צאתו מהכלא, ולאחר שיחה קצרה ניסה לקיים עמה יחסי מין. כאשר סרבה, הכה אותה, ומשך אותה בכח לחדר השינה, ולאחר שהגיעה לאפיסת כוחות, אנס אותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער באינוס וגזר לו 48 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין ממש בטענות הסניגור לעניין ההרשעה. ממצאי ביהמ"ש מבוססים היטב והם מעוגנים בהתרשמותו של ביהמ"ש מכך שעדותה של המתלוננת היתה כנה, גלוייה ומפורטת. לעדות זו נמצאו תמיכות, בין היתר, בהתנהגותה הנסערת של המתלוננת מיד לאחר האירוע, בסימן האלימות שנמצא על פניה, ובגירסה שמסרה מיד לאחר האונס לחברתה. אשר לעונש - אין לומר כי העונש אשר נגזר חמור ומצדיק את התערבותו. אין גם להורות על חפיפת חלק מעונש המאסר על תנאי שהופעל. המערער הוא אדם אלים אשר הפיל
חיתיתו על גרושתו עוד בתקופת נישואיהם, המתלוננת נאלצה בעבר להימלט מפניו ושהתה במעון לנשים מוכות משך שבעה חודשים. חרדתה ופחדיה של המתלוננת מפני אלימות המערער נחשפו אף במהלך עדותה בביהמ"ש. גם מעברו הפלילי של המערער ניכר כי הוא אדם מסוכן, בעברו הרשעות רבות, בעיקר עבירות רכוש וסמים, אך גם הרשעה בעבירת אלימות ואיומים. בנסיבות אלה העונש שהוטל עליו אינו מוגזם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, ריבלין. עו"ד רמי דיין למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.11.00).
בש"פ 7865/00 - משה עטיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יידוי אבנים שגרמו למות אחד ממיידי האבנים על רכב של ערבים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הימים, בשעה 15:5 לפנות בוקר, אסף העורר במכוניתו את אלון ז"ל, והשניים נסעו לעבר צומת הסמוך לכניסה לישוב עלי, לשם הגיע באותה העת גם הנאשם הנוסף אלכסיי. ערב קודם לכן נדברו העורר ואלון להיפגש למחרת על מנת לזרוק אבנים לעבר כלי רכב ערביים החולפים בכניסה לישוב. השלשה יידו אבנים לעבר כלי רכב שחלף במקום, נהוג בידי אדם בשם מדיני. כתוצאה מפגיעת האבנים במכונית, סטה מדיני ממסלול נסיעתו, התהפך בשולי הדרך ונפגע באורח אנוש. במהלך הסטייה, פגע הרכב באלון, שנהרג במקום. העורר ואלכסי הואשמו בעבירות של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, הריגה וחבלה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר בן 38 נשוי ואב ל-6 ילדים ועברו נקי. אלא, שעבירות מהסוג הנדון כאן, הצומחות על רקע אידיאולוגי, מבוצעות בדרך כלל ע"י אנשים שבאופן רגיל, בחיי היומיום, מנהלים חיים נורמטיביים ואינם עוברים עבירות מסוג אחר. עבירות יידוי אבנים על כלי רכב בנתיב תחבורה, הן עבירות חמורות, המסכנות את בטחון הציבור ושלומו. ברגע שמושלכת אבן כלפי כלי רכב נוסע, עלולות התוצאות להיות קטלניות. הא ראיה, שבמקרה דנן נהרג אדם שהיה בין מיידי האבנים ונפצע אנושות אדם אחר שרכבו היה מטרה של המיידים. אשר לחלופת מעצר - גם בזמנים כתיקונם הורה ביהמ"ש העליון על מעצר ללא חלופה בעבירות מסוג זה. קל וחומר "בזמנים שבהם לוחשות עדיין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש בערינו וברחובותינו, יש לאחוז במידת הזהירות היתירה". אין זה משנה אם יידוי האבנים נעשה כתגובה, או כמה שיכול להראות כתגובה, או כגמול. אין איש רשאי לקחת את החוק לידיו ואם הוא עושה כן, ועוד מטעמים אידיאולוגיים, אין שום בטחון שניתן למנוע את הסיכון הטמון בו לציבור, אלא במעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חיים כהן לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.11.00).
בש"פ 7399/00 - לחמי שמואל נגד מדינת ישראל
*ביטול פסילה מנהיגה עד תום ההליכים באישום של גרימת מוות כשלנהג עבר נקי (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נהג במשאית מקיבוץ עין חרוד לאילת. בהגיעו סמוך לכניסה למושב פארן, בשעה 20:9, סטה לנתיב הנגדי, ירד מהדרך עד שפגע בגלעד ונעצר. שני נוסעים במשאית נהרגו והעורר נפצע. ביום התאונה פסל קצין משטרה את העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 90 יום. כאשר הוגש כתב האישום ביקשה המדינה לפסול את העורר מלהחזיק ברשיון עד גמר ההליכים. שופטת התעבורה דחתה את הבקשה וביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה. הערר נתקבל.
הסיבה לסטייתו של העורר מנתיב נסיעתו אינה ידועה, אף לא לעורר. מדבריו בהודעתו במשטרה עולה שככל הנראה נרדם בשעת הנהיגה. עד שעת התאונה חלפו כ-5 שעות של נהיגה רצופה בלי חנייה לצורך תנומה. על כן קיימת ראייה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עם זאת, נסיבות התאונה אינן מלמדות שאופן נהיגתו מסוכן בדרך כלל. ככל הנראה מדובר באירוע חד פעמי, בעל אופי מקרי. במשך כ-15 שנים שהוא מחזיק ברשיון נהיגה עבר העורר רק עבירה של אי ציות לתמרור המורה על מתן זכות קדימה, עבירה אחת של מהירות למעלה מן המותר וכן שתי עבירות של נהיגה ללא חגורת בטיחות. אחרי שפגה פסילתו המינהלית - ביום 1.5.00 - חזר העורר לנהוג עד שביהמ"ש המחוזי פסל אותו ביום 30.8.00. במשך תקופה זאת, של שלשה חודשים, נהג בלי שעבר עבירות. המסקנה היא כי לא ניתן לקבוע כי נהיגתו של העורר מסכנת את הציבור. על כן יש לבטל את החלטת הפסילה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מחמוד זועבי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.11.00).
ע.א. 7368/00 - חיה גבאי נגד אברהם גבאי ואח'
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהחלטות דיוניות "שגויות" של השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערערת והמשיב, הנשואים זו לזה, מתנהלת התדיינות בביהמ"ש המחוזי באשר לזכויותיהם בדירה ברמת גן, דירה אשר היתה רשומה ע"ש המשיב והועברה לאחיו. בינואר 96 נתנה השופטת המחוזית פס"ד שלפיו הזכויות הן של המשיב ודחה את תביעת המערערת. החלטה זו בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי וניתנו מספר החלטות דיוניות שבוטלו בערעור. כשהוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת את פסילתו של ביהמ"ש. לטענתה, מהחלטות ביהמ"ש עולה התייחסות חד צדדית ולא אובייקטיבית כלפי המערערת. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
המערערת טוענת כי שורה של החלטות שגויות שקיבל ביהמ"ש מצביעה על כך שיש חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הלכה היא כי אין בהחלטות דיוניות שקיבל ביהמ"ש - גם אם שגויות הן - כדי לבסס עילה לפסילתו של ביהמ"ש. כדי שמאותן החלטות תתגבש גם עילה לפסילתו של ביהמ"ש, על המערערת להוכיח קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שביהמ"ש נוהג כלפיה במשוא פנים. זאת לא עשתה המערערת. גם בכך שביהמ"ש העליון קיבל את ערעורי המערערת אין כדי לבסס עילה לפסילתו של ביהמ"ש. הלכה היא שאין בכך שערכאת הערעור הפכה החלטה של הערכאה הנמוכה, והחזירה אליה את התיק להמשך הדיון, כדי להוות עילה לפסילת המותב.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ציון סמוכה למערערת, עוה"ד אשר ששון ואברהם אינדורסקי למשיבים. 30.11.00).
בש"פ 7306/00 - גנאדי זוטציב נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של נהיגה בזמן שיכרות וסירוב למסור דוגמת דם לבדיקה (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסרוב למסור דם לבדיקה. לפי הנטען פגע העורר ברכב שנסע לפניו. הוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים וסירב לדרישתו של שוטר להיבדק. עם הגשת כתב האישום פסל שופט התעבורה את העורר מנהיגה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה.
אין חולקים שאחרי שנבדקו ע"י המשטרה ה"מאפיינים המצביעים על חשד לשיכרות" סרב העורר למסור דוגמת דם לבדיקת מעבדה. אולם, לדבריו, הסכים להיבדק בדיקת נשיפה, או למסור דוגמה של שתן. לטענת הסניגור לא היה על העורר למסור דוגמה של דם דווקא - פעולה שהוא מפחד מפניה - אלא היה זכאי לכך שייבדק באחת משתי הבדיקות האחרות. טענה זו יש לדחות. הסמכות להחליט באילו מ-3 הבדיקות - נשיפה, דם או שתן - יש לבדוק נוהג רכב שיש "חשש סביר" שהוא שיכור ניתנה לשוטר. פחדו של העורר ממסירת דוגמה של דם לבדיקה, שהוא תופעה מוכרת וידועה, היה ראוי להתחשבות מצידו של השוטר ומוטב היה במקרה זה להשתמש באחת מדרכי הבדיקה האחרות, אולם לא היה בכך כדי לפטור את העורר מחובתו למסור דם לבדיקה משנדרש לעשות כן. בנסיבות שהוכחו פועלת לחובתו של העורר, מכח תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה, החזקה שנהג כשהוא שיכור. חזקה זאת לא נסתרה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד שמואל גייזלר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 10.11.00).
בש"פ 8230/00 - אבראהים ג'הג'אה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ועבירה של יידוי אבנים בכביש ואדי ערה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשתתפות בהתפרעויות שאירעו בכביש ואדי-ערה, בהן הובערו צמיגים, נחסם המעבר ע"י אבנים וצמיגים בוערים וכאשר הגיעה משטרה והחלה לפנות אבנים וצמיגים השליכו העורר ואחרים אבנים לעברה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. טענתו המרכזית של הסניגור היא, כי אין ראיות לכאורה נגד העורר. הערר נדחה.
דבריו של השוטר שעצר את העורר ברורים וחד משמעיים. הוא זה שתפס את העורר והוא זה שהיה עד לזריקת האבנים ע"י העורר יחד עם אחרים, לעבר השוטרים. די באשמה של השלכת אבנים לעבר שוטרים על מנת להקים עילת מעצר. אשר לחלופת מעצר, יש לתת את הדעת לאווירה הקשה ולאירועים החמורים שהם מנת חלקנו לאחרונה, לעברו של העורר שהורשע בעבר באיומים, תקיפה, חבלה ושוד ומאסר על תנאי בר הפעלה, תלוי מעל לראשו. די באלה כדי להצביע על מסוכנותו השוללת חלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אגברייה בדר אלדין למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.11.00).
ע.פ. 7744+7806/98 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות התעללות בקטין שהיא בתו של המשיב ועבירות סמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב משתמש מזה שנים רבות בהרואין, שאת רכישתו מימנה אשתו שעסקה בזנות. משנכלאה האשה בעקבות הליך פלילי, כפה המשיב על בנותיו, תוך שהוא נוהג בהן באלימות ומתעלל בהן, לפשוט יד ולקבץ נדבות על מנת לממן את רכישת הסם לצריכתו. כן ניצל את בתו להוביל סם למפגש שהתקיים עם אשתו בביהמ"ש. המשיב הורשע בעבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקה ושימוש בסם מסוכן. ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, וכן הופעלו 3 עונשי מאסר מותנים, בחופף ביניהם, ובמצטבר לעונש בתיק הנוכחי. בסך הכל על המשיב לשאת בעונש של 6 שנות מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב ביצע עבירות שעל חומרתן אין להרבות מלים. הדרך בה נהג בילדיו, שהיו שלובות בה גם אלימות וגם חשיפה לשימוש בסם מסוכן, מותר להניח שהיתה לה השפעה הרסנית על נפשם של הילדים. ואם נדרשה ראייה לכך, די לציין את העובדה שאחת
הבנות התדרדרה והוכנסה למוסד סגור, שם שמה קץ לחייה והיא בת 16 בלבד. רק משום שאין ביהמ"ש ממצה את הדין בערעור יועמד עונש המאסר בפועל על 7 שנים ועוד שנתיים מאסר על תנאי שהופעלו.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד ספיר עודד למשיב. 18.9.00).
בש"פ 8153/00 - דראושה תאופיק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יידוי אבנים על מכוניות והתפרעות בנצרת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשתתפות בהתפרעות המונית בנצרת בה יידו המתפרעים אבנים לעבר רכבים חולפים, הובערו צמיגים ונחסמו כבישים. כמו כן נזרקו אבנים לעבר שוטרים שהגיעו למקום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והסניגור טוען אך לחלופת מעצר. הוא מדגיש כי שני אחיו הקטינים של העורר, שפער הגילים בינו לבינם אינו רב, שוחררו בתנאים ואין סיבה שלא לנהוג באותו אופן בעורר. הערר נדחה.
התופעה הנוראה של התפרעות אזרחים ישראליים בצמתים ובנתיבי תחבורה ברחבי הארץ, תוך יידוי אבנים בכלי רכב, חסימת כבישים, הבערת צמיגים ויידוי אבנים לעבר שוטרים הבאים להשלים חוק וסדר, היא מהחמורות שידענו בשנים האחרונות. היא תופעה קשה ומדאיגה, אותה יש למגר. בשאלת החלופה יש לתת את הדעת, מצד אחד, לכך שקיימת רגיעה מסויימת בחודש האחרון במעשי האלימות מהסוג האמור ולעברו הנקי של העורר ולאורח חייו הנורמטיבי, ומצד שני לשיקולים של טובת הציבור. ההבחנה בין בגיר וקטין מוכרת ומובנת ואין בה דופי. אין המקרה מתאים לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אחמד מסאלחה למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 21.11.00).
בש"פ 8270/00 - מדינת ישראל נגד נאור אביטל
*שחרור בערובה של נאשם ביבוא סמים כאשר אין די ראיות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב ואחרים הואשמו ביבוא מברזיל של כ-5 ק"ג קוקאין. ארבעה מעורבים אחרים נעצרו עד תום ההליכים ואילו המשיב שוחרר בתנאים. נגד אחד מהם - גאלפו - הוגש כתב אישום נפרד ונגד ארבעה והמשיב בתוכם, הוגש כתב אישום נפרד. גאלפו ביקש מהמשיב שהתגורר בניו-יורק ועסק בצילום, לשכור שירותיהן של שתי "דוגמניות" באמתלה של צילום בגדי ים ובגדים אחרים לשם עריכת קטלוג, כאשר למעשה, תפקידן היה להיות בלדריות תמימות של הסם ולהעבירו לישראל בשתי מזוודות המכילות בגדים. הדוגמניות הגיעו ארצה עם המזוודות ונתפסו ע"י המשטרה. המשיב נעצר וגירסתו היא, כי הוא נקלע כצלם תמים לכל המערכת שנבנתה להעברת הסם לישראל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש הרבה מאוד סימנים מחשידים נגד המשיב, "אולם לא אוכל לקבוע במצפון שקט כי הוכח קיומו של חומר ראיות המספיק להרשעתו, כשהוא דבק בגרסתו כל העת והוא היחיד שאין בעברו כל הרשעה שהיא". לפיכך הורה על שחרור המבקש בתנאים. הערר נדחה.
אכן, חומר הראיות אינה עולה בקנה אחד עם אמיתות הסיפור שבפי המשיב. אלא שבשלב של הליך מעצר עד תום ההליכים, אין ביהמ"ש קובע אם גירסה כזו או אחרת היא גירסת אמת. כל מה שניתן לומר בשלב זה הוא כי גירסת המשיב בה דבק לאורך כל הדרך מעוררת תמיהה, בלשון המעטה, אולם לא ניתן לדחותה כשקרית משום שלא
זה השלב בו על ביהמ"ש לקבוע מה אמת ומה שקר. משכך, אין לעצור את המשיב עד תום ההליכים, כאשר ניתן למצוא חלופת מעצר הולמת.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' מירי ארד לעוררת, עו"ד אלוני משה למשיב. 16.11.00).
בש"פ 8151/00 - פתחי מוחמד סעיד נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התקהלות בלתי חוקית ותקיפת שוטר בהתפרעויות בנצרת כאשר הנאשם עצור כבר 50 יום ואין לו עבר פלילי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של התקהלות אסורה, התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, במסגרת התפרעויות של המון פרוע בנצרת. בימ"ש השלום הורה על שחרור העורר בערובה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין לקבל את הטענה בדבר היעדר ראיות לכאורה. אולם, ראוי שתיבדק חלופת מעצר. מאז נעצר העורר עברו כ-50 יום. העורר ללא עבר פלילי. הוא עובד ומשתכר וחי חיים נורמטיביים. הרוחות בנצרת שקטו מאז. תכלית המעצר במקרה מסוג זה היא להרחיק את העורר מן הרחוב ולהגבילו ביכולת התנועה, על מנת שלא יוכל לחזור על מעשיו ולא יהווה סיכון לשלום הציבור. ניתן לעשות זאת ע"י "מעצר בית" מלא במקום ובתנאים שימצא בימ"ש השלום לנכון.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מסאלחה אחמד למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 20.11.00).
בש"פ 7791/00 - גאלי מרדכי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לרצח ואיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בסכסוך שעניינו כריית אדמה איים העורר באקדח על שני אנשים ואף ירה לכיוונם. העורר הואשם בעבירה של נסיון לרצח וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בציינו כי "בהיעדר חלופת מעצר ספציפית מוצעת" אין אפשרות לשקול אפשרות של שחרור בערובה ובתנאים. העורר חזר וביקש לשחררו לחלופת מעצר, וביהמ"ש המחוזי דחה את החלופה שהוצעה תוך ציון שיש חשש "שמעצר בית לא יהיה אפקטיבי ולא ישיג את המטרה". העורר ערר בשעתו לביהמ"ש העליון וטען, בין היתר, כי ביהמ"ש המחוזי נמנע מלבדוק את האפשרות של חלופת מעצר. הערר נדחה מן הטעם שעל הסניגור להביא את הצעותיו בדבר חלופת מעצר לפני ביהמ"ש המחוזי. העורר עתר, אפוא, לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבוע חלופת מעצר וביהמ"ש דחה את הבקשה, אחרי שבחן ארבע חלופות שהוצעו. הסניגורים טוענים שהיתה נכונות עקרונית מצידן של הערכאות הקודמות לשחרר את העורר בערובה ובתנאים, אולם נכונות זאת לא התממשה בשל כך שהחלופות שהוצעו לא נבחנו כראוי. הערר נדחה.
הפרשנות שמייחסים הסניגורים להחלטות הקודמות ולאמירות שונות שבהן, אין לה אחיזה בהחלטות ואין היא יכולה לשמש בסיס לדיון בערר. מכל מקום, יש לבדוק אם אכן ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. התשובה לכך שלילית. נסיבות הפרשה מעידות על מסוכנותו הגדולה של העורר שירה על שני המתלוננים. העורר הורשע בעבר בעבירות רכוש, סמים, תקיפה, העלבה והכשלה של שוטר במילוי תפקידו. העבירה דנא נעברה בתקופה שהיה בחופשה, במהלך תקופת מאסר שריצה בעבודות שירות. הצטברות זאת מחייבת את המסקנה כי העורר מסוכן לציבור, ובעיקר למתלוננים, וכי אין לנקוט לגביו חלופה למעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' רות עזריאלוט לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 16.11.00).
ע.פ. 7720/00 - מיראלי בניה והשקעות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט בשל הערה מסויימת בפס"ד פלילי של נאשם אחר באותן עבירות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערערים הוגשו שני כתבי אישום המייחסים להם עבירות מע"מ. במסגרת תיק אחד כפרו המערערים באשמות המיוחסות להם. במסגרת התיק האחר הודו באשמות וביקשו ארכה להסרת מחדליהם. כאשר התברר כי המערערים לא הסירו את מחדליהם, הרשיע אותם ביהמ"ש וגזר את עונשם. לטענת המערערים, במסגרת אותו דיון, השמיע השופט את המילים: "מי שלא משלם מע"מ אצלי הולך לכלא". דינם של המערערים נגזר לקנס כספי ולעונש מאסר. לאחר כחודש וחצי נערך המשך הדיון בתיק הראשון. המערערים ביקשו כי ביהמ"ש יפסול עצמו, שכן ההתבטאות האמורה, בה נקט בתיק האחר שהסתיים, מעידה על דעה קדומה ויוצרת חשש אמיתי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה וציין כי ההתבטאות המיוחסת לו נאמרה בתיק אחר וכי היא אינה מבססת כל חשש למשוא פנים. הערעור נדחה.
הלכה היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך במסקנות אובייקטיביות כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. יתכן וההתבטאות האמורה של ביהמ"ש לא היתה ראויה. אולם, אפילו בנסיבות בהן ביהמ"ש כבר הביע עמדה ביחס לסוגיה שבמחלוקת לא ימהר ביהמ"ש העליון להורות על פסלות השופט. כך גם עת מדובר בעניין אשר הוחזר ע"י ערכאת הערעור אל ביהמ"ש קמא, בצירוף הנחיות, וקל וחומר, עת מדובר בהתבטאות שהושמעה בתיק אחר. חזקה על ביהמ"ש כי ידע לדון מתוך פתיחות והפעלת שיקול דעת אובייקטיבי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה להב-לוי למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.11.00).