תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 5

ע.פ. 3416/98 - אלברט (בבר) איפרגן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס המבוססת על עדות המתלוננת וראיית סיוע ביומן שרשמה. *דחיית בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור. *פגם בחתימת פסה"ד ע"י שני שופטי ההרכב בלבד. *חומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 518/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת והמערער התוודעו זו לזה בסוף שנת 1994 כשהמתלוננת היתה כבת 18, לפני גיוסה לצה"ל, והמערער היה כבן 29 שנים. במשך תקופה של כשנה קיימו השניים יחסי מין כ-40 פעם. המתלוננת טענה כי יחסי המין נעשו תחת איומים ואונס מצד המערער ואילו המערער טען כי כל המעשים נעשו בהסכמת המתלוננת ורק כאשר החליט להפסיק את הקשרים איתה העלילה עליו עלילות. מתברר כי כבר כ-5 חודשים לפני התלונה במשטרה גילתה המתלוננת לאישים שונים על דבר האינוסים, ואמרה שהיא חוששת להתלונן במשטרה. לבסוף התלוננה רק לאחר שאחותה גילתה יומן שכתבה המתלוננת שבו פירטה את מעשי האונס, ואז ביוזמת האחות וכן מפקדיה בצבא התלוננה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסתו של המערער, האמין לגירסת המתלוננת, קיבל כראיות את דבר סיפוריה של המתלוננת לאחרים, קיבל את היומן שהיא כתבה כראייה להרגשה שלה בזמן שכתבה, אם כי לא כראיה לאמיתות הדברים בדבר האונס, הרשיע את המערער בשורה של מעשי אינוס וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אלא אם כן נקבעו תוך התעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל וכאשר ברור וגלוי לעין כי הערכאה הדיונית נתפסה לטעות. אין זה המצב בענייננו. למעשה די בכך כדי לדחות את הערעור.
ג. אעפ"כ, קיומם של יחסי מין בין המתלוננת והמערער במשך יותר משנה, ב-40 הזדמנויות לפחות, מצדיק בדיקה נוספת אם היו באונס ולא ברצון. כפי שעולה מחומר הראיות סיפרה המתלוננת למספר אנשים על כך שנאנסה זמן רב לפני שהתלוננה במשטרה. מצויות עדויות בדבר סימנים שנראו בגופה של המתלוננת המתיישבים עם גירסתה בדבר מעשי האלימות שנעשו בה במשך החודשים שקדמו להגשת תלונתה. הפרשה לא נתגלתה ביוזמתה של המתלוננת אלא בדרך מקרה אחרי שאחותה מצאה את היומן ולחצו עליה להתלונן במשטרה. היו גם עדויות בדבר מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת במשך התקופה שבמהלכה אירעו מעשי האונס. כמו כן היה מקום לייחס "משקל משמעותי" ליומן אשר ביהמ"ש ראה בו "מפתח" להבנת התנהגות המתלוננת במשך כל השנה. כשם שקבילה כראייה עדות בדבר מצבו הפיזי של הקרבן לאחר מעשה ובדבר "הרישום הפיזי" שנותר בגופו, כך קבילה כראייה עדות בדבר התנהגותו של הקרבן ובדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה. רשומות אישיות שרשם קרבן עבירה לעצמו, אף הן בגדר גילוי חיצוני בדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה ויכול שישמשו מעין "צילום רנטגן" של נפשו.
ד. בערעור ביקש המערער להגיש כראייה נוספת תצהיר של חברתה של המתלוננת ששירתה יחד איתה בחלק מתקופת שירותה בצבא. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה. מתברר כי המערער ביקש להזמין אותה חברה כעדה כבר בביהמ"ש המחוזי אך בסופו של דבר ויתר על עדותה. אולם, וזה העיקר, אין בתצהירה של החברה דבר שיש במשקלו הסגולי כדי להביא לשינוי הממצאים שקבע ביהמ"ש.
ה. המערער טען כי יש לבטל את הכרעת הדין מחמת פגם שנפל בה, בכך שרק שניים משלשת השופטים שישבו בדין חתמו עליה. אכן, על ביהמ"ש לחתום על הכרעת דינו, אולם, במקרה הנדון, שומעה הכרעת הדין ע"י השופט שכתב אותה בנוכחות שני השופטים האחרים שהביעו את הסכמתם. לא זאת בלבד, כל שלשת השופטים חתמו על גזר הדין, שבמבוא לו אומצו עיקריה של הכרעת הדין. אין ספק כי, לכל היותר, מדובר בפגם טכני גרידא, שלא גרם עיוות דין ואין בכך כדי לבטל את פסה"ד.
ו. אשר לעונש - מלכתחילה באה החברות בין המערער למתלוננת מאהבה ובדיעבד הפך הקשר ביניהם למעוות וחולני ולא התנתק. המערער עשה במתלוננת מעשים רבים וחמורים מאד במשך השנה וחצי שהכירו וכן יש לו עבר פלילי. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: אור, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 1.11.00).

ע.א. 233/98 - שושנה כץ נגד קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח'

*תשלום קיצבה מקרן פנסיה לאשה או לידועה בציבור. *עדיפותה של הוראה לקרן על פני הקבוע בתקנון הקרן. *הוראה בצוואה הנוגדת את תקנון הקרן(מחוזי י-ם - ת.א. 437/95 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
א. המנוח יוסף כץ נשא בשנת 55 לאשה את המשיבה 2 (עשירה כץ) ונולדו להם שלשה ילדים. יחסי הנישואין התערערו והמנוח חי שנים רבות בנפרד מאשתו ללא שנתגרשו. במהלך שנות ה-80 פגש המנוח במערערת (להלן: שושנה) והחל לנהל עמה חיים משותפים. המערער היה מבוטח בקרן מקפת - המשיבה. הוא פרש מעבודתו בשנת 94 והחל לקבל קיצבת זיקנה מן הקרן אך כחודש וחצי לאחר פרישתו נפטר. המנוח השאיר צוואה בה ציווה כי כל הכספים שיגיעו מן הקרן ישולמו לשושנה. ביהמ"ש המחוזי נתן צו לקיום הצוואה. זכויות הפנסיה מוסדרות בתקנון הקרן לאמור "השאיר אחריו הפנסיונר יותר מאלמנת פנסיונר אחת הזכאית לפנסיה, תחולק הפנסיה... על פי התקנון באופן שווה בין אלמנות הפנסיונר". המונח "אלמנת פנסיונר" מוגדר בתקנון כאשה או כידועה בציבור. הנובע מתקנה 28(ה) לתקנון הקרן הוא כי הפנסיה תחולק שווה בשווה בין עשירה לשושנה.
ב. שושנה פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לחייב את הקרן לשלם לה את מלוא הפנסיה. בעלי הדין הגיעו להסכמה דיונית כי ביהמ"ש יכריע בשאלת זכותה של שושנה, תוך הנחה עובדתית כי המנוח הודיע לקרן עוד בחייו על רצונו כי כל הכספים שיגיעו מן הקרן ישולמו לשושנה. היועץ המשפטי שהצטרף לדיון תמך בעמדת עשירה. השאלה היא מה עדיף על מה - האם הוראת התקנון או שמא הודעת המנוח כי הפנסיה תשולם לשושנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדיפה הוראת התקנון והורה כי הפנסיה תשולם לשתי הנשים בחלקים שווים. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע מה הדין אם יתברר שלא היתה הודעה מן המנוח לקרן בחיים אלא בצוואה.
ג. סעיף 36(ב) לחוק החוזים קובע "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם... על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים... רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר...". השאלה היא, מה היחס בין הוראת סעיף 36(ב) לחוק לבין התקנון. ביהמ"ש המחוזי מצא כי התקנות מונעות את השינוי החד צדדי של הזכאי לפנסיה ובכך לא צדק. אין בהוראות הקרן כל הוראה המונעת את שינוי המוטב ועל כן אם נכונה ההנחה,
כפי שהניחו הצדדים, כי ניתנה הודעה בחיים של המנוח לקרן כי המוטב בקרן הפנסיה תהיה שושנה כי אז הודעתו מחייבת על פי סעיף 36(ב) לחוק החוזים.
ד. כיוון שבעלי הדין הסכימו שביהמ"ש יחליט תחילה בשאלה המשפטית של תוקף ההודעה בהנחה שזו ניתנה בחייו של המנוח, ונוכח המסקנה כי מתן הודעה בחייו של המנוח תקפה, מתעוררת השאלה אם אכן ניתנה הודעה בחייו של המנוח. לפיכך ישוב ביהמ"ש המחוזי וידון בשאלה זו. אם יתברר מתוך המסמכים בקופת הקרן כי היתה הודעה של המנוח בחיים כי אז ההכרעה בערעור תהיה סופית. אם יגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי אין הודעה כזו תתעורר אז השאלה אם יכולה לבוא, במקום הודעה בחיים, הודעה בצוואה, ואם הנושא יגיע לביהמ"ש העליון תוכרע אז השאלה הנדונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יהושע ננר למערערת, עוה"ד אשר חלד וצבי טרלו לקרן, עו"ד משה פרקש לעשירה, עו"ד גב' נורית ישראלי ליועץ המשפטי לממשלה. 22.11.00).

ע.פ. 1300/98 - ויטלי סיריצקי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה והקלת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 3008/97 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. באחד הלילות, בספטמבר 96, נדקרו אולג קרפצ'וב (להלן: המנוח) ואלכס קריצ'נקו (להלן: הפצוע) בעת ששבו מבילוי משותף אל בית חברתו של המנוח בחולון. המנוח נפטר מהדקירות. מלבד המערערים היו בקשר לפגוע במנוח גם אחרים אשר חלק מהם עזבו את הארץ לפני שנעצרו, אחד הפך לעד מדינה ועוד אחד שהואשם רק בקשירת קשר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי התכנית הפלילית אמורים היו השותפים להכות את המנוח. עוד קבע על בסיס עדותו של עד המדינה קושניר ושותף לעבירה צ'צ'רוב, שלהם מצא סיוע בראיות אחרות, כי המערערים 2 ו-3 דקרו את המנוח למוות וחבלו בפצוע, במעמד המערער 1, ואילו כל האחרים היו במכוניות בסביבה או קצת מרוחקים מן המקום כך שהקושרים האחרים לא היו יכולים להיות אלה שדקרו. המערערים הואשמו ברצח אך ביהמ"ש הרשיע אותם בעבירות של הריגה וקשירת קשר לחבלה בכוונה מחמירה. כן הורשעו בגין הפגיעה בפצוע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. הם נדונו ל-15 שנות מאסר בפועל בגין הריגת המנוח ו-3 שנים מאסר בפועל בגין הפגיעה בפצוע, שמתוכן שנתיים ירוצו בחופף. הערעור באשר להרשעה בעבירה של הריגה וגרימת חבלה נדחה, אם כי נקבע כי אין זה בטוח שהמערערים 2 ו-3 הם שדקרו את המנוח, ובעקבות זאת נתקבל גם הערעור על חומרת העונש.
ב. הממצא בדבר השתתפות המערערים בדקירות הושתת על מארג ראיות המורכב מראיות ישירות ונסיבתיות. הראיות הישירות הן עדויות שני שותפים לעבירה, שאחד מהם היה יוזם הקשר והתוכנית הפלילית, ואף שימש כעד מדינה. מבחינה טכנית, עדויות שני השותפים, הכשרות לסייע זו לזו, מספיקות להרשעה. ברם, ביהמ"ש המחוזי סבר, לנוכח מעורבותם העמוקה של השניים במרדף אחרי המנוח במטרה לפגוע בו, כי ניתן יהיה להסתמך על דבריהם רק אם תשלל מעבר לכל ספק סביר האפשרות כי הדקירות בוצעו ע"י אנשים אחרים מתוך חבורת הקושרים. ההרשעה בוססה איפוא על מארג ראיות שכלל ראיות נסיבתיות השוללות אפשרות זאת. אלא שבמארג זה נוצר פער בעטייה
של ראייה אובייקטיבית שעניינה תדפיסי שיחות הטלפונים הסלולריים, באשר לשאלה היכן נמצאו הקושרים השונים בעת ביצוע הדקירות ולא ניתן לשלול את האפשרות כי לא המערערים 2 ו-3 הם שדקרו את המנוח. ברם, המערערים, שהיו פעילים באיתור המנוח, משתייכים למעגל הפנימי של מבצעי העבירות, ועל כן נושאים באחריות לתקיפת המנוח כמבצעים בצוותא. מכאן שחלים עליהם דיני הקשר שניתן ליישמם רק על האחראים גם על פי דיני השותפות. בעניין זה הכלל הוא, כי הקושר אחראי למעשים הפליליים שביצעו הקושרים האחרים, בזמן קיום הקשר ולשם קידומו, גם אם לא נכח במקום המעשים. אין לקבל את הטענה כי היסוד הנפשי בעבירת הריגה לא הוכח. שכן, גם אם מלכתחילה לא סוכם על שימוש בסכינים, הרי שאפשרות תקיפתו של המנוח בסכין עלתה, למצער, כבר במהלך החיפושים אחריו.
ג. אשר לפגיעה בפצוע - המשתתפים בעיקוב אחר המנוח והפצוע שהיה בחברתו, צריכים היו לצפות, כאדם מן היישוב, אפשרות שהפצוע עלול להיפגע לנוכח הימצאותו ביחד עם המנוח. כך שבדין הורשעו גם בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות.
ד. אשר לעונש - יש לייחס חומרה למעשיהם של המערערים, שבוצעו בחבורה, תוכננו מראש, והוצאו לפועל תוך השקעת מאמץ רב בחיפוש אחר קרבנם. ברם, לנוכח ביטול הממצא שלפיו המערערים הם אלה שדקרו את המנוח וחבלו בפצוע, וכן לנוכח עונשו של אחד השותפים שהורשע רק בקשירת קשר וחבלה שנדון ל-4 שנות מאסר בלבד, יועמד העונש של המערערים על 10 שנים מאסר בפועל והמאסר על תנאי יישאר על כנו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ציון אמיר וזאב גורדון למערערים, עו"ד גב' אריאלה סגל-אנטלר למשיבה. 7.11.00).

ע.א. 3942/98 - הבר שפע מזון לדרום בע"מ ואח' נגד עו"ד יצחק מירון... כונס נכסים של חברת אלי צבעוני... בע"מ

* ע.א. 3942/98 - סמכותו של כונס נכסים - לא מפרק - לתפוס נכסים ש"הוברחו" מחברה ע"י מנהליה. *אי חקירת עדים על תצהירים שהגישו כעדות ראשית. *יריבות בין נושה מובטח בשעבוד צף לבין צד ג' שהפר את תנאי השעבוד. *"ידיעה שיפוטית" של ביהמ"ש. *טענה של "(מחוזי נצרת - ת.א. 219/95 - הערעור נדחה).
א. חברת אלי צבעוני עסקה במסחר במוצרי מזון ומוצרי צריכה. אלי צבעוני מחזיק ב-99 מניות מתוך 100 המניות של חברת צבעוני והוא מנהלה. בנק הפועלים (להלן: הבנק) הוא נושה מובטח של צבעוני מכח שעבוד צף על כל המלאי העסקי שלה. צבעוני נקלעה לקשיים, ועו"ד מירון (להלן: הכונס) הגיש בקשה לאכיפת אגרת החוב שביסוד השעבוד הצף וכן למינויו ככונס נכסים זמני של צבעוני והוא מונה ככונס נכסים. לאחר שאלי צבעוני התוודה בפניו, כי הבריח חלק ניכר מנכסי צבעוני למערערת, הגיש הכונס תביעה נגד המערערת ונגד מנהליה ובעליה המערערים 2 ו-3, יאיר הבר ושמעון הבר.
ב. על פי כתב התביעה הקימו אלי צבעוני ויאיר הבר (להלן: יאיר), שהיו ידידים ותיקים, את חברת הבר מזון, שנועדה "לקלוט" את נכסי חברת צבעוני. במסגרת זו הוצאו הסחורות ממחסני צבעוני והועברו למחסני המערערת. הוצאו חשבוניות פיקטיביות למערערת בדבר מכירות שונות של צבעוני למערערת תמורת קבלת כסף מזומן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת הכונס נגד המערערת ומנהליה. ביהמ"ש קבע כי אינו מאמין לטענה ששולמו לצבעוני מאות אלפי ש"ח ע"י המערערת וכי אין לייחס משקל כלשהו לחשבוניות שעליהן נרשם כי תמורתן נתקבלה במזומן. נוכח מסקנתו זו חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים לשלם לקופת הכינוס סכום של כ-350,000 ש"ח בצירוף הפרשי
הצמדה וריבית מנובמבר 94. בערעור מעלים המערערים מספר טענות: כי אין יריבות בינם לבין המשיב שכן המשיב הוא כונס ולא מפרק ואין לו סמכות לנקוט פעולות באשר למה שנחזה בעיניו כ"הברחת נכסים"; כי לא היה מקום לחייב את המערערים 2 ו-3 בחבות שניתן היה לייחס, אם בכלל, רק לחברה המערערת; כי הסתמכות ביהמ"ש המחוזי על הסכמה דיונית שהושגה בהליך אחר כבסיס ליצירת "יריבות" בין המערערת לבין הכונס היוותה שימוש שגוי במידע שאינו "ידיעה שיפוטית"; כי ביהמ"ש המחוזי קיבל תצהירים של שבעה מצהירים מטעם המשיבים למרות שהם לא הופיעו להעיד ולא נחקרו; כי הקביעה שהחשבוניות ומסמכים שונים מזוייפים היא שגויה. הערעור נדחה.ג. הנשיא ברק: באשר לשאלת היריבות בין המערערים למשיב - שאלה זו מעוררת, על פניה, סוגיות מורכבות הנוגעות למימוש זכויותיו של נושה מובטח כלפי צד ג' שפעל תוך הפרה של תנאי השעבוד. דומה שאין עוררים על כך שנושה כאמור עשוי לרכוש זכות עדיפה הניתנת, ככלל, לאכיפה כנגד צד שלישי. עם זאת, ביהמ"ש העליון לא נדרש עד היום לשאלת הסעדים המוקנים לנושה כאמור או לכונס נכסים הפועל מכח איגרת חוב, ולהליך הראוי לבירורה של יריבות זו. אלא שטענת היעדר היריבות הועלתה רק בסיכומים כך שהנושא לא נדון כלל בביהמ"ש המחוזי. לפיכך תעמוד (במקרה זה) על כנה הקביעה כי סמכויות הכונס מכח איגרת החוב גוברות על זכויותיהם הנטענות של המערערים בנכסים נשוא איגרת החוב.
ד. שתיקתם של המערערים בביהמ"ש המחוזי מצטרפת להסכם הדיוני עליו חתמו במסגרת הליך קודם שיזם הכונס נגדם. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה ומכוחו הוגש ההליך נשוא ערעור זה. טענת המערערים כי ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להסתמך על "ידיעה שיפוטית" באשר לקיומה, אין לקבלה. ביהמ"ש נדרש להליך שיפוטי קודם שהתנהל בפניו ולהסכמה שהושגה בהליך זה, הועלתה על הכתב וניתן לה תוקף של החלטה. ה"ידיעה" אודות הסכמה זו היא נחלת הצדדים וההסכמה הדיונית היוותה, הלכה למעשה, חלק מן המסכת העובדתית משפטית שבפני ביהמ"ש.
ה. באשר לטענת היעדר היריבות בין מנהלי החברה למשיב - ניתן לחייב יחיד שנטל חלק במעשה עוולה, בד בבד עם חיובו של התאגיד בו שימש אורגן. המערערים לא טענו בביהמ"ש המחוזי נגד תחולתו של כלל זה בעניינם, ממילא לא ניתנה לכונס האפשרות להתמודד עם טענות מסוג זה ואין מקום לכך שערכאת הערעור היא שתידרש ראשונה לטענה זו.
ו. המערערים טענו עוד נגד הסתמכות על עדות עדים שמסרו תצהירים ולא נחקרו. מטעם הכונס הובאו 11 עדויות בתצהירים וחלק מהעדים נחקרו ע"י המערערים. המצהירים האחרים לא נחקרו על תצהיריהם, באשר המערערים לא ביקשו כי יתייצבו לחקירה. אכן, לבעל דין עומדת הזכות לדרוש חקירתו של מצהיר, אולם מימושה של זכות זו מותנה בקיום ההליכים הקבועים בתקנות. המערערים לא עמדו בהוראות התקנות.
ז. השופט אנגלרד: טענת חוסר היריבות בין המערערת לבין המשיבים מתבססת על כך כי המשיב הוא כונס נכסים ולא מפרק ואין הכונס מוסמך לתפוס נכסים שלגביהם נטען ש"הוברחו". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה המהותית בהתבססו על הסכמה דיונית בין בעלי הדין בהליך קודם. ספק אם די בהסכמה דיונית כדי לבסס עליה את סמכותו של כונס הנכסים לתפוס את הרכוש שהועבר למערערים. אלא, שאין לקבל את טענת
המערערים כי על פי הדין המהותי אין לכונס הנכסים, הכח המשפטי לפעול לביטול עיסקה של "הברחת נכסים". הדין המהותי מעניק לכונס נכסים שהתמנה על פי אגרת חוב של שעבוד צף, את הסמכות לבטל בנסיבות מסויימות העברת נכסים וכן לתופסם. נסיבות כאלה קיימות, למשל, כאשר מצוייה באגרת החוב הגבלה האוסרת העברת נכסים שלא במהלך העסקים הרגיל של החברה. טענת כונס הנכסים בענייננו, טענה שלא הוכחשה, היא שבאגרת החוב הנדונה מצוייה ההגבלה השגרתית הנזכרת. נמצא, כי עם מינוי כונס נכסים על פי פקודת החברות, מוקנות לו כל הסמכויות המנויות באגרת החוב. סמכות זו כוללת גם תפיסת נכסים ש"הוברחו" מהחברה בתרמית.
ח. אשר לטענת הבעלים והמנהלים של המערערת הנוגעת לאישיות הנפרדת של התאגיד - עניין לנו בקנוניה שנעשתה. המערערים יאיר ושמעון הבר נטלו חלק באופן אישי ולא כאורגן של חברת הבר בפעולת הברחת הנכסים. די בכך כדי להטיל עליהם אחריות אישית להשבת שווי הסחורה והנכסים. כלל גדול הוא כי הטלת האחריות על התאגיד אינה פוטרת את האורגנים מאחריות אישית בסוג מעשים כאלה.
ט. השופטת דורנר: מסכימה עם הנשיא ברק כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה העקרונית בדבר סמכות כונס נכסים לתפוס נכסים שהועברו לצד ג' אשר נחזים בעיניו כמוברחים, שכן החלטה בעניין זה אינה דרושה בערעור שבפנינו. מנגד מסכימה להערות השופט אנגלרד בדבר אחריותם האישית של יאיר ושמעון הבר לשווי הנכסים שהוברחו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד גיורא רובננקו למערערים, עוה"ד אילן מירון ואמין מרג'יה למשיב. 22.11.00).

ע.פ. 1110/00 - מדינת ישראל נגד פלונים

*החמרה בעונש בעבירות של התעללות הורים בילדיהם(מחוזי י-ם - ת.פ. 141/99 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואנגלרד, בפסק דין מפי השופט אנגלרד, נגד דעתו החולקת של השופט א. לוי).
א. המשיבים הינם בעל ואשה ולהם 6 ילדים, בגילאים 7 עד 22 שנה. הם הואשמו בעבירות של תקיפה והתעללות בילדים. על פי כתב האישום, האב התעלל במשך שנים בשלשה מילדיו ותקף את ילדתו הרביעית במספר מועדים. לביהמ"ש המחוזי הוגשו תסקירים של שירות המבחן שהמליצו שלא להשית מאסר על המשיבים בהתחשב בטובת המסגרת המשפחתית וטובת הילדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן וגזר לאב 6 חודשים מאסר בעבודות שירות ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הורה כי יימצא במבחן "טהור" לתקופה של שנתיים. את האם חייב ביהמ"ש לבצע שירות לתועלת הציבור במשך 300 שעות וכן גזר לה תשעה חודשי מאסר על תנאי והורה כי גם היא תועמד למבחן "טהור" למשך שנתיים. הליכי הערעור החלו במאי 2000 ונתבקשו פעמיים תסקירים של שירות המבחן ובתסקירים הומלץ שלא לשלוח את ההורים למאסר כדי למנוע התפרקות סופית של המשפחה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואנגלרד, בפס"ד מפי השופט אנגלרד, כנגד דעתו החולקת של השופט א. לוי.
ב. השופט א. לוי (דעת מיעוט): תופעת האלימות במשפחה שהפכה לנפוצה מחייבת תגובה עונשית קשה וכואבת כדי להביא לצמצום התופעה. מנקודת ראות זו, העונש שהושת על המשיבים נוטה לקולה וחורג מרמת הענישה הראויה. עם זאת, על ביהמ"ש
לבחון בכל פעם מחדש אם הליכה בנתיב שהיתוותה ההלכה פסוקה גם במקרה המונח בפניו, לא יהיה כרוך בה נזק ששיעורו גדול מהתועלת, ואם העונש אינו כזה שעלול לפגוע גם בקרבנו של מעשה העבירה, הואיל ואם כך יקרה, נמצא הקרבן ניזוק פעמיים. בענייננו התרשם שירות המבחן כי שליחת האב לכלא תהיה כרוכה בהתפרקות סופית של המשפחה וזו תוצאה שיש למנוע אותה. המשיבים הינם דור שני של התנהגות אלימה, והם במידה רבה קרבנות אלימות בעצמם. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.
ג. השופט אנגלרד: תחילה הוחלט ע"י הרשויות שלא להגיש כתב אישום נגד העוררים, לשם מתן אפשרות למשפחה להשתקם באמצעות טיפול. על אף הטיפול, שבו השתתפו העוררים, מעשי ההתעללות לא פסקו ודווקא אחד האירועים הקשים התרחש כ-10 חודשים לאחר התחלת הטיפול ובעקבות מעשה נוסף זה הוגש כתב האישום החמור. עם כל ההבנה לשיקולי שירות המבחן, אין לקבל את החריגה מן העונש הראוי בנסיבות המזעזעות של המקרה. התסקיר של שירות המבחן מכוון בעיקרו לשיקום המשפחה מבחינת היחסים הפנימיים, אך נזק נפשי כבד נגרם כבר לרוב הילדים אשר הוצאו מחיק המשפחה למוסדות ואינם רוצים לשוב לבית ההורים. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם הנאשמים יוטל על האב מאסר בפועל של 15 חודשים ומאסר על תנאי של שנה וחצי ואילו על האם יוטל מאסר בפועל של ששה חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן 9 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני: השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד אריאל הרמן למשיבים. 23.11.00).

ע.פ. 8523+8526/99 - יורי דורוב וקודרט זינלוב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס, איומים ושיבוש הליכי משפט. חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 4150/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערערים הכירו את המתלוננת שהיתה עוסקת בזנות. באחד הימים פגשו אותה מחוץ לבנק בתל אביב כשהיא בוכיה משום שלא הצליחה לקבל את כספי הביטוח הלאומי. זינלוב הזמין את המתלוננת לכוס קפה בדירתו על מנת לעודדה וכעבור זמן קצר הגיע לדירה גם דורוב. המערערים נעלו את דלת הדירה ואז החלה מסכת מעשים מיניים שביצעו השניים בזה אחר זה במתלוננת בניגוד לרצונה. דורוב דרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין ומשסירבה איים עליה, תפס אותה והחדיר בכח את איבר מינו לפיה. הוא הוציא מתיקה של המתלוננת את תעודת העולה שלה ואת תצלום תעודת הזהות באמרו שהוא לוקח תעודות אלה כדי להניעה לעבוד עבורו במכון ליווי. דורוב עזב את הדירה ואז דרש זינלוב מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין ומשסירבה החדיר בכח את איבר מינו לפיה ולאחר מכן אנס אותה. לאחר מכן יצאו המתלוננת וזינלוב מן הדירה ולבקשתה קנה לה זינלוב שתי חפיסות סיגריות ואז נפרדו דרכיהם. המתלוננת הגיעה לביתה כשהיא נסערת וסיפרה לאמה את שאירע. השתיים התלוננו במשטרה ולמחרת האירוע הגיע דורוב לבית המתלוננת ואיים עליה שיגרום לה בעיות.
ב. לא היתה מחלוקת כי המערערים ביצעו במתלוננת מעשים מיניים, אך גירסת המערערים היתה כי המעשים בוצעו בהסכמת המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי בדק בזהירות את גירסת המתלוננת, במיוחד לאור טענת הנאשמים כי בהיות המתלוננת יצאנית, אין לקבל את גירסתה כגירסת אמת. ביהמ"ש קבע כי גירסת המתלוננת מהימנה עליו לחלוטין.
ביהמ"ש ציין כי המתלוננת לא הסתירה פרטים שיכלו לפעול לרעתה, כגון התמכרותה לסמים, עיסוקה בזנות וביקור קודם שערכה בדירת זינלוב לפני האירוע הנדון. ביהמ"ש הרשיע את זינלוב בביצוע מעשה סדום, אינוס ושיבוש הליכי משפט ואת דורוב הרשיע בכליאת שווא, מעשה סדום ואיומים, וגזר לשניים 5 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ג. ביהמ"ש האמין למתלוננת ולא למערערים, הסתמך על ראיות סיוע, על חיזוק לגירסת המתלוננת בכך שתחתוניה היו קרועים ומצבה הנפשי הנרגש לאחר המעשה, וכן השקרים שאמרו המערערים במשטרה. סירוב מילולי, הגם שלא לווה בהתנגדות פיסית, די בו כדי לקיים את יסוד אי ההסכמה הנדרש לצורך הרשעה בעבירת אינוס ומעשה סדום. סתירות עליהן הצביעו המערערים בגירסת המתלוננת אינן סתירות מהותיות, במיוחד בהתחשב בכך שהמתלוננת נאלצה לחזור על גירסתה מספר פעמים, ורק טבעי הוא שיהיו הבדלים לא מהותיים בין הדברים.
ד. המערערים טוענים כי נפגעה הגנתם משום שבעל הקיוסק בו קנה זינלוב את הסיגריות למתלוננת אחרי האירוע לא נחקר ולא הובא להעיד על מצב רוחה של המתלוננת. ביהמ"ש קבע כי אינו מתערב בחקירת המשטרה ואינו מורה לה כיצד לבצע את החקירה וכי זכותו של הסניגור להזמין כעד הגנה מטעמו כל אדם שנראה בעיניו. החוקרים העידו כי משלא היתה מחלוקת בדבר ההליכה המשותפת של זינלוב והמתלוננת לקיוסק על מנת להביא סיגריות, לא היה טעם לחקור את בעל הקיוסק שספק אם ראה את המתלוננת, שכן הסיגריות נקנו ע"י זינלוב ואילו היא חיכתה לו ברחוב.
ה. אשר להרשעת דורוב באיומים על המתלוננת יום לאחר האירוע - המתלוננת דבקה בגירסתה היחידה והעקבית במשטרה ובבית המשפט כי דורוב הגיע לביתה יום לאחר האירוע ואיים עליה. ביהמ"ש האמין לה ובכך אין להתערב. המערערים הורשעו גם בשיבוש הליכי משפט בכך שתיאמו ביניהם גירסאות. התיאום הוקלט כאשר השניים הוכנסו לתא אחד בבית המעצר. הסניגור מעלה שתי טענות: הראשונה כי בהכנסת המערערים במתכוון לתא מעצר משותף כדי שישוחחו ביניהם יש משום שידול המערערים לתאם גירסאות ביניהם; כי לא הוכחה הכוונה הפלילית של המערערים להכשיל את ההליך השיפוטי. אין ממש בטענות אלה. הכנסת המערערים יחד לתא מעצר, לגיטימית היא לחלוטין, גם אם היא נעשית על מנת שישוחחו זה עם זה. המערערים תיאמו ביניהם גירסאות בלא שום הנחייה או עידוד של גורם כלשהו. גם טענת הסניגור בדבר היעדר הוכחה לקיומה של כוונה פלילית של המערערים אינה יכולה לעמוד לנוכח הנאמר בין השניים.
ו. אשר למידת העונש - אין בנסיבותיהם האישיות של המערערים כדי להצדיק חריגה לקולה מן העונש המזערי הקבוע בסעיף 355 לחוק העונשין. העונש אינו חמור במיוחד לנוכח העבירות החמורות שביצעו המערערים כשהעונש שהושת בגינן הולם את חומרתן ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה לעבירות אלה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ל. טוניס לדורוב, עוה"ד יעקב דקלאר ורצון דרחי לזינלוב, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 9.11.00).

ע.א. 4625/99 - עאמר כאמל ואח' נגד ד"ר מופיד עאמר ומינהל מקרקעי ישראל

*עדיפות עיסקה ראשונה במקרקעין על פני עיסקה שניה שנעשתה בחוסר תום לב אף שנרשמה במרשם המקרקעין(מחוזי נצרת - ת.א. 809/95 - הערעור נדחה).

א. בשנת 82 כרתו המשיב 1 ואביו הסכם להחלפת קרקעות עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: הסכם החליפין), במסגרתו התחייב המינהל להעביר לבעלותם חלקות קרקע מסויימות. בסמוך לאחר כריתת ההסכם העביר האב במתנה את כל זכויותיו מכח ההסכם למשיב. המשיב ואביו קיימו את חלקם בהסכם, בהפקידם בידי המינהל יפוי כח בלתי חוזר להעברת הקרקע שהתחייבו להעבירה למינהל. למרות זאת, המינהל לא קיים את חלקו ולא רשם את הבעלות בחלקות האמורות על שם המשיב. בשנת 90 כרת המינהל עם שני המערערים (שהם בני דודו של המשיב) הסכמים, הנוגדים את הסכם החליפין, ובהם התחייב למכור להם את הקרקע הנדונה. בשנת 93 נרשמו המערערים כבעלים של חלקות אלה בלשכת רישום המקרקעין. למשיב נודע דבר העסקאות הנוגדות רק בפברואר 95. ב"כ פנה מיד במכתב למינהל, ודרש לבטל את רישומם של המערערים. הוא טען כי המערערים ידעו היטב שהמשיב ואביו הם הבעלים והמחזיקים של החלקות, ואף ידעו על הסכם החליפין. בתגובה הודיע המינהל למערערים, על ביטול הסכמי המכר עימם. במכתבי הביטול ציין המינהל כי התחייבויותיו הנוגדות נבעו מטעות, וכי ברור לו כעת שהמערערים ידעו על הסכם החליפין בעת שחתמו על הסכמי המכר, ולא טרחו ליידעו על כך.
ב. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי להצהיר על זכויותיו. בביהמ"ש הכחישו המערערים כי ידעו על הסכם החליפין או על זכויות המשיב בחלקות. את עיקר טענותיהם הם מיקדו כנגד תוקפו של הסכם החליפין. הם הצביעו על פגמים שונים בכריתתו, כגון היעדר חתימה מצד המינהל והיעדר אישור פקיד ההסדר, כנדרש בהסכם ובחוק; כן טענו כי ההסכם הופר ע"י המשיב ואביו, אשר העבירו למינהל שטח קטן מזה שהתחייבו לו. הם טענו כי המינהל ראה בהסכם החליפין הסכם חסר תוקף, ועל כן התקשר עימם, במודע, בעיסקאות נשוא הערעור. המינהל הכחיש, את הטענות כלפיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. הערעור נדחה.
ג. אין המערערים יכולים להישמע בטיעוניהם כנגד תוקפו של הסכם החליפין באשר אינם צד להסכם זה, והמינהל לא בטלו ואינו מבקש לבטלו. אין יסוד לטענה בדבר קנונייה שרקם, כביכול, המינהל כנגד המערערים. השאלה המכרעת היא רק שאלת תום לבם של המערערים, שהרי אם היו תמי לב בעת הרישום, זכויותיהם גוברות - מכח סעיף 9 לחוק המקרקעין - על זכות המשיב אשר לא נרשמה. על מנת ליהנות מהגנת סעיף 9 לחוק המקרקעין, נדרש הקונה השני להוכיח כי "פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב". בענייננו קיימות אינדיקציות שונות לכך שהמערערים ידעו על זכותו של המשיב. ביהמ"ש האמין בעניין זה לעדויות המשיב ועדיו ודחה את עדויות המערערים. מכל מקום ודאי שלא עלה בידם להוכיח את ההיפך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עלי שקיב למערערים, עוה"ד עבדאללה סאלח וציון אילוז למשיבים. 22.11.00).

ע.פ. 3158/00 - אוהד מגידיש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. באחד הימים, באפריל 99, נהג המערער בעיר יבנה ברכב והתקרב לצומת. כ-13 מטר לפני הצומת מצוי מעבר חצייה. המהירות המותרת בכביש זה היא 50 קמ"ש והמערער נסע במהירות של כ-95 קמ"ש לפחות. הוא פגע בתוך מעבר החצייה בהולכת רגל בת
85 וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל, ששה חודשים מאסר על תנאי ופסילה של 10 שנים מנהיגה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בערעור על ההרשעה בחן ביהמ"ש העליון בהרחבה את היסודות הנדרשים להרשעה בעבירת הריגה בכלל ובעבירה של הריגה בתאונת דרכים בפרט. ביהמ"ש עמד על חשיבותה הרבה של בעיית התיחום בין קלות דעת לרשלנות המתגלית במיוחד בגרימת מוות. ביהמ"ש התייחס גם להסתמכות על חזקות, חזקות עובדתיות שהן למעשה ראיות נסיבתיות. בדרך זו נוצרה "חזקת מודעות" כללית, שמשמעה, כי אדם מודע בדרך כלל למשמעות התנהגותו מבחינת טבעה הפיזי, קיום נסיבותיה והאפשרות לגרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה. בסוגייה בה אנו עוסקים - היא גרימת מוות מתוך פזיזות - מופיעות בפסיקה של בתי המשפט התבטאויות המעידות, לכאורה, על קיומה של חזקה מיוחדת הקושרת את קיומה של המחשבה הפלילית למידת הרשלנות שבהתנהגותו של הנאשם. נוצר הרושם כי בתאונות דרכים ובתאונות נשק קטלניות יש בין השופטים הדוגלים בקיומה של חזקה משפטית בדבר המחשבה הפלילית הדרושה בעבירת הריגה, חזקה שעל הנאשם להפריך. נראה כי מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על ניסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני ביהמ"ש.
ג. באשר להיקף המודעות - נראה כי העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות. עם זאת, אין צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר למותו של אדם. אין גם צורך כי העושה ידע תמיד מראש את זהותו של הנפגע. בענייננו, הנאשם הכיר את האיזור בו אירעה התאונה, הוא ידע כי מדובר באיזור עירוני בו המהירות מוגבלת ל-50 קמ"ש, הוא ידע כי הוא מתקרב לצומת שלפניה נמצא מעבר חצייה ואשר בקרבת מקום נמצא בית ספר. לא זאת בלבד שהנהג לא נקט באמצעי זהירות אלא ביצע כמעט את כל הטעויות האפשרויות. הוא נהג במהירות שכמעט כפולה מזו המותרת, לא נקט באמצעים כדי לאפשר להולך רגל במעצר חצייה להשלים את החצייה בבטחה למרות שעמד לרשותו שדה ראייה מספיק.
ד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בנסיבות המקרה. ביהמ"ש כבר התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן היותו בחור צעיר, שעברו בענייני תעבורה אינו מכביד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 15.11.00).

בש"פ 4481/00 - דוד יחזקאלי ואח' נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשת נאשם לעיין בגליונות רישום פלילי של עדי תביעה במשפטו(הערר נתקבל).

א. העוררים, העומדים לדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, הגישו בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, לעיין בגליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה במשפטם. זאת, בטענה כי גליונות הרישום הפלילי האמורים מהווים "חומר חקירה" כאמור בסעיף 74(א) לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בהסתמך על חסיון לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. הערר נתקבל.
ב. הזכות לפרטיות היא בישראל זכות יסוד. פגיעה בפרטיות ע"י רשויות שלטוניות מותרת רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו. פירושה של המדינה, לעניין הגבלת העיון במרשם הפלילי לפי חוק המרשם הפלילי, מעניק משקל יתר לזכותם לפרטיות של עבריינים. זאת, בהתחשב בכך שפרסום שמות נאשמים מתחייב מעקרון פומביות הדיון. לנוכח המשקל הנמוך יחסית של הזכות המוגנת, על פני הדברים, נראה כי אין מקום לצמצם על דרך הפרשנות את גישתם של גופים שלטוניים למרשם הפלילי. אין מקום לפירוש מצמצם של הוראת חוק המרשם הפלילי הקובעת כי לבתי דין ולביהמ"ש תינתן גישה לרישומים הפליליים על פי בקשת בעל דין ולצורך בירור מהימנות עדים. הוראה זו מייתרת פנייה מצד הנאשם אל רשויות התביעה מכח סעיף 74 לחסד"פ, והנאשם, ככל בעל דין, רשאי לבקש מביהמ"ש לצוות על המצאת גליונות רישום פלילי של עדים לידיו. התוצאה היא שיש להמציא את גליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה לידי העוררים, וזאת על יסוד הזמנה שיגישו העוררים למזכירות ביהמ"ש.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אריאל עטרי לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 23.11.00).

רע"א 6801+6814/00 - איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד ידידיה יהודה ואח'*הקטנת סכום שנקבע ע"י בימ"ש קמא כתשלום תכוף (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיבים תבעו מהמבקשים תשלום תכוף, בגין תאונת דרכים בה נפגע המשיב. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובעים תשלום תכוף חודשי בשיעור 20,370 ש"ח וחיובים נוספים. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בכל הנוגע לגובה התשלום התכוף.
אכן, בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בסכום הנפסק כתשלום תכוף אלא במקרים חריגים. המקרה הנוכחי הוא כזה. התובע נהנה מהכנסה חודשית בסך 8,500 ש"ח, הסכום החודשי - 20,370 שש"ח - שנפסק לתובעים עולה בצורה משמעותית על הסביר. בדרך אומדן, תשלום תכוף בסכום של כ-15,000 ש"ח נראה כסכום מכסימלי ראוי.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' נעמי לביא למבקשים, עו"ד אסי פוטר למשיבים. 29.11.00).

בש"פ 7161/00 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר רחלין ואח'

*ביטול שחרור בערובה בעבירות מרמה שיש בהן כדי להקים חזקת מסוכנות ועילת מעצר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והוצאת שיקים ללא כיסוי. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, אך בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזי דחו את הבקשה. הערר נתקבל.
עבירות רכוש אינן מעלות, כשהן לעצמן, לא עילה למעצר ולא חזקת מסוכנות. עבירות רכוש עשויות לשמש תשתית למעצר, אם באות הן בגדרי הוראת סעיף בחוק המעצרים, שלפיו "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור...". זאת כאשר הן מבוצעות "באורח שיטתי או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים". בענייננו, הקימו שני המשיבים משרד פיקטיבי למכירת מכוניות משומשות, תוך שהציגו עצמם בפני הלקוחות בשמות בדויים שונים. 21 אנשים תמימים נפלו בפח, ולדרישת המשיבים שילמו להם - עבור מכוניות משומשות שלא יקבלו לעולם - סך של למעלה מ-375,000 ש"ח. משלא זכו לקבל תמורה לכספם, ביקשו שמונה מן הלקוחות מן המשיבים כי ישיבו להם את
כספם. המשיבים נתנו בידי אותם לקוחות שיקים ללא כיסוי. המגעים שהיו בין המשיבים לבין הלקוחות לוו במעשי מרמה נוספים מצד המשיבים. לשניים גם עבר פלילי. על כן יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד ישראל קליין, י. זילברברג ובנימין נהרי למשיבים. 6.10.00).

רע"א 7145/00 - "אגד"... בע"מ נגד תפוזית קוי שרות קריות בע"מ ואח'

*שיקול דעת ביהמ"ש בבקשה להטלת קנס לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה בביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבים להמנע מהסעת נוסעים בקוים שמהלכם דומה או זהה לאלה שהיא מפעילה, ובפרט לקו הדומה או הזהה לקו מס' 53 שהיא מפעילה. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני לבקשת המבקשת, אולם הורה כי תחילת תוקפו תהיה אחרי 6 חודשים. עוד הורה כי אחרי חודש ממתן הצו ייאסר על המשיבים להשתמש במס' "53" לזיהוי הקו שהם מפעילים וכן ייאסר עליהם לאסוף נוסעים מהתחנות של המשיבה. משלא קיימו המשיבים את הצו ביקשה המבקשת לאכוף אותו עליהם לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: "הפקודה). ביהמ"ש המחוזי, הורה ביום 27.4.00 כי "אם מי מהנהגים המשיבים... יפרו את צו המניעה הזמני... ויאסוף למוניתו נוסעים מהתחנות של אגד... או מקרבתן בקו השרות '53'... יחול עליו קנס... בגין כל הפרה...". המבקשת טוענת כי היה על ביהמ"ש לאכוף את הצו על המשיבים במלוא היקפו, ולא רק בהיקפו המצומצם; כי היה עליו להטיל על המשיבים, בשל ההפרות שהפרו את הצו עד הדיון בבקשה קנסות ומאסר בפועל ממש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכותו של ביהמ"ש על פי סעיף 6 לפקודה אינה סמכות שבחובה אלא סמכות שבשיקול דעת, שהמטרה העיקרית שביסודה היא הגשמת הצו שניתן לטובתו של הנפגע. אין להמנע מן השימוש בסמכות, בדרך כלל, אלא במקרים מיוחדים. אכן, טענותיהם של באי כח המבקשת אין לדחותן בקש, אולם אין בהן כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור, בשלב מקדמי זה.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ד. טאובמן וא. זרזבסקי למבקשת. 30.11.00).

ע.פ. 8743/99 - ביוק טרקיי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת וראיות נוספות. שמיעת המתלוננת ללא נוכחות הנאשם. *חומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם בעבירה של אינוס צעירה שאתה היתה לו היכרות קודמת. המערער פגש אותה והוביל אותה לתעלה באזור מבודד ברמלה, בטענה שזו דרך קיצור לתחנה המרכזית באותה עיר, ושם אנס אותה. המערער לא הכחיש שקיים יחסי מין עם המתלוננת, אך התגונן בטענה, כי הדבר נעשה בהסכמה הדדית. גרסתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהעדיף עליה את גרסתה של המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ראיות המדינה התבססו על עדותה של המתלוננת, הודייה של המערער, עדות חברו של המערער, וראיות מהזירה. הסניגורית טענה בפני ביהמ"ש קמא, נגד קבילות הודייתו של המערער בנימוק שההודעה נמסרה שלא מרצונו הטוב והחופשי של המערער. טענה זו נדחתה ואין להתערב בכך. מטרידה העובדה ששמיעת עדותה של המתלוננת בביהמ"ש התקיימה ללא נוכחות המערער. אכן, רשאי ביהמ"ש לעשות זאת, אך נראה שאם התכוון ביהמ"ש לאפשר למערער להאזין לעדות המתלוננת מחדר המעצרים הנמצא בסמוך לאולם, הרי תנאים אלה הקשו על המערער ולא איפשרו לו האזנה מלאה ורצופה לעדות. אולם,
אין באותו מחדל כדי לגרום לעיוות דין, הואיל והראיות שהגישה המשיבה היו ברורות, כאלה המכריעות את הכף לחובת המערער. אשר לעונש - העונש שנגזר למערער אינו קל, במיוחד כשמדובר במי שלא התנסה עד כה בתנאי כליאה, אך חמורה העבירה שביצע המערער. ביהמ"ש גם הפעיל מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר ואין מקום להורות על חפיפה בין תקופות המאסר, משום שהמאסר המותנה נגזר חודשים ספורים בלבד לפני ביצוע העבירה נשוא הערעור, ונראה שגם בו לא היה כדי להרתיע את המערער מביצוען של עבירות נוספות.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. עו"ד גב' יפית ויסבוך למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 6.11.00).

רע"א 5864/00 - רום... בע"מ נגד "החברה... של השלטון המקומי בע"מ" ו"מתן... בע"מ"

*זכות עמידה בהליכי תקיפת כשרות זכייה במכרז (הבקשה נדחתה).

המשיבה 1 (להלן: הרשות) פרסמה מכרז למתן שירותי טיאוט מכני של רחובות ברשויות מקומיות באזור מרכז הארץ ודרומה. ועדה מטעם הרשות בחנה את ההצעות שהוגשו, בין היתר, ע"י המבקשת וע"י המשיבה 2 (להלן: מתן), וקבעה כי יש לבחור בהצעת מתן כהצעה הזוכה. עוד נקבע, כי הצעת המבקשת יקרה מהצעות אחרות העומדות בתנאי הסף שנקבעו למכרז. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה למתן הצהרה כי היא הזוכה במכרז. כן ביקשה להוציא צו מניעה זמני כנגד מימוש זכייתה של מתן במכרז. היא טענה כי מתן אינה עומדת בתנאי סף שנקבע למכרז, שלפיו נדרש "ידע ונסיון מוכח באסמכתאות של שנתיים לפחות...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, לאחר שקבע כי גם המבקשת עצמה אינה עומדת בדרישת הנסיון ועל כן אינה בעלת מעמד לתקיפת הליכי המכרז, ומשכך אף אין לה לכאורה סיכוי לזכות בתובענתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טענה כי אינה נדרשת להוכיח את זכות עמידתה בתקיפת הליכי המכרז, משום שבגדרי תובענתה העיקרית עתרה אף למתן הצהרה בדבר ביטול זכיית מתן במכרז. היא הסתמכה על ע"א 8416/99 אלקטרוניקס נגד מפעל הפיס (פד"י נד(3) 425). ברם בע"א אלקטרוניקס נקבע, כי "יוכר מעמדו של עותר, שהצעתו במכרז נפסלה, לטעון לביטול הליכי המכרז, בשל פגמים שנפלו בהצעות אחרות או בהליכים לבחינתן... די לו לעותר שאינו מבקש כי הצעתו תתקבל, כדי שמעמדו יוכר". המבקשת, כאמור, לא עתרה כלל לביטול הליכי המכרז, אלא להכרזה עליה כזוכה במכרז. משכך, ההלכה העולה מע"א אלקטרוניקס - המרחיבה את זכות עמידתו בתקיפת הליכי המכרז של עותר שהצעתו נפסלה, ואשר אינו מבקש לזכות במכרז - אינה חלה על המבקשת.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ישראל שלו וגב' הילה גולדשטיין למבקשת, עוה"ד גיורא בן טל, גב' ענת גפני ורון סמוראי למשיבים. 16.11.00).

רע"א 8165/00 - שלמה שושן נגד הולילנד סיילינג בע"מ

*בקשה לתיקון פס"ד שלא נכלל בו חיוב בהוצאות ושכ"ט (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בנצרת, בפסק דינו מיום 5.1.00, פסק לזכותו של המבקש נגד המשיבה אך לא כלל בפסק דינו חיוב בהוצאות לטובתו. ביום 14.8.00 הגיש המבקש "בקשה לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד" אולם ביהמ"ש, בהחלטתו מיום 28.9.00, דחה את הבקשה בשל האיחור בהגשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לשאלה האם אי פסיקת הוצאות היא בגדר טעות סופר ניתנו בביהמ"ש העליון תשובות שונות. מכל מקום, אם מדובר בטעות שאינה טעות סופר - היה על המבקש לנסות לתקנה
על דרך של ערעור, דבר שלא עשה; אם היא בגדר טעות סופר - הרי שאיחר את המועד הקבוע בחוק, שהוא 21 ימים, להגיש את הבקשה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד חיים אייזנקוט למבקש. 30.11.00).

בש"פ 7275/00 - מדינת ישראל נגד שמעון מסיכה

*בקשה שניה של הארכת מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם במספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, תקיפה חבלנית, תקיפה בנסיבות מחמירות, היזק בזדון, מעשה פזיזות ורשלנות והטרדת עד. רוב העבירות נעברו כלפי המתלוננת - שהיתה אשתו של המשיב והיום היא גרושתו - ואחת מהן נעברה כלפי עו"ד שייצג נושה של המשיב. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום לעצור את המשיב עד תום ההליכים. אחרי שורה של עררים נשארה החלטת המעצר על כנה. משלא נסתיים משפטו של המשיב תוך 9 חודשים, האריך ביהמ"ש העליון את תקופת המעצר ב-90 ימים נוספים. המשפט לא נסתיים תוך תקופת ההארכה ולפיכך חוזרת המדינה ומבקשת להאריך את התקופה ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
הטעם העיקרי שבבסיס הבקשה הוא מסוכנותו של המשיב למתלוננת ולבני משפחתה. על כך מעידות גם הרשעותיו הקודמות, הכוללות 15 הרשעות בעבירות רכוש, מרמה, אלימות ואונס. כמו כן תלוי עליו עונש מאסר מותנה שהוא בר הפעלה, שנגזר עליו בשל עבירה של תקיפה בתנאים מחמירים שביצע נגד בת זוגתו הקודמות. מול שיקול כבד משקל זה עומדת התמשכותם היתירה של ההליכים. העיכובים נגרמו בעיקר בשל חילופי סניגורים במהלך המשפט. התנהגותו של המשיב, כפי שהיא מתוארת בעדויות, מעידה עליו שהוא מסוכן ביותר. המשיב חזר ואיים, פעם אחר פעם, על המתלוננת כי ירצח אותה, בדרכים שונות ומשונות, ויגרום שתהיה ב"טיפול נמרץ לכל החיים". כמו כן חזר ותקף אותה, אפילו בתקופה שנצטווה על ידי בימ"ש השלום שלא ליצור אתה קשר. הרשעותיו הקודמות מוסיפות לכך משקל.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד דוד ויניצקי למשיב. 19.10.00).

בש"פ 5643/00 - מחמד אבו מדיגם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הוצאת כספים במרמה מחברות ביטוח (ערר על מעצר עד חום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי יחד עם אחרים הונה חברות הביטוח, כדי להוציא מהן דמי ביטוח כוזבים. אנשים שונים פנו אליו, היו מוסרים לו את רכבם, כדי להעביר לעזה, ולאחר מכירת הרכב שם, היה אמור בעליו לזכות בדמי הביטוח. העורר התקשר לצורך כך עם אחר, עופר שמואל, שקיבל מן העורר את כלי הרכב, היה אמור להיכנס איתו לרצועת עזה, להעבירו שם לקושר אחר, ולקבל ממנו את התשלום עבור מכירת הרכב. העורר לא ידע, כי עופר שמואל הוא שוטר, הפועל כסוכן סמוי. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
בהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, כל שנותר הוא לבחון קיומה של עילת מעצר כנגד העורר. אכן, אין מדובר כאן בעבירות המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, אולם במקרה דנן, מתקיימות נסיבות, אשר מצדיקות את המשך המעצר. אין מדובר כאן במי שנכשל באופן חד פעמי, אלא במי שפעל לכאורה באופן עקבי ומתמשך, בפעילות מאורגנת עם אחרים, לצורך ביצוע עבירות רכוש בהיקפים גדולים.