ער"מ 9182/99 - זינגר ברטהולד נגד עירית תל אביב ואח'
*החלטת אב בי"ד למשמעת בדבר הקטנת משכורת עובד בתקופת השעייה היא החלטה מינהלית וניתן לתקוף אותה, אך אפשר לעשות כן בביה"ד לעבודה ועל כן בג"צ לא ידון בכך(הערעור נדחה).
א. המערער, עובד עירית תל אביב, נחשד בביצוע עבירה פלילית והושעה מעבודתו בעיריה. אב ביה"ד למשמעת של עובדי העיריה החליט להקטין את משכורת המערער בתקופת ההשעיה והמערער הגיש ערעור על ההחלטה לביהמ"ש העליון. בפתח הערעור ניצבה שאלה מקדמית: האם ערעור לביהמ"ש העליון הוא הדרך הנכונה לתקוף את ההחלטה של אב ביה"ד למשמעת? סעיף 24(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) קובע כי "פס"ד של בי"ד ניתן לערעור של העובד ושל התובע, לפני שופט של ביהמ"ש העליון...". השאלה היא כאמור אם לביהמ"ש העליון סמכות לדון בכך במסגרת ערעור. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון קבע כי ההחלטה איננה "פסק דין" אלא "החלטת ביניים" של ביה"ד ועל כן אין יסוד לערעור על פי סעיף 24(א), לפחות בשלב הנוכחי. שאלה אחרת היא אם המסקנה האמורה מונעת ביקורת שיפוטית על ההחלטה של אב ביה"ד. היועץ המשפטי לממשלה, שהחליט להצטרף לערעור, רואה בהחלטה האמורה החלטה מינהלית המנותקת מן ההליך המשפטי שבפני ביה"ד והוא מוכן לאפשר ביקורת על ההחלטה עוד לפני סיום ההליך המשמעתי. לעומת זאת, העיריה, רואה בהחלטה של אב ביה"ד החלטת ביניים שיפוטית במסגרת ההליך משמעתי ועל כן לטענתה, כמו כל החלטת ביניים בהליך שיפוטי, ניתנת לתקיפה רק במסגרת הערעור.
ג. נראה כי החלטת אב ביה"ד היא החלטה מינהלית ולא החלטה שיפוטית, ואם כך הדבר אין מניעה לכך שהחלטה זו, כמו כל החלטה מינהלית, תהיה נתונה לביקורת מיידית של ביהמ"ש. אך גם אם נניח, לצורך הדיון, כי ההחלטה היא החלטה שיפוטית, כפי שטוענת העיריה, אין מניעה לתקוף את החלטת אב ביה"ד קודם לסיום ההליך המשפטי. בנסיבות מסויימות קיימת אפשרות לתקוף מבחינת משפטית גם החלטת ביניים וזה המצב בענייננו.
ד. אולם, איזו היא הערכאה הנכונה להפעלת הביקורת השיפוטית? לכאורה קיימות שתי ערכאות כאלה: האחת - בג"צ והשניה - ביה"ד לעבודה. בעל דין המבקש לתקוף את ההחלטה של אב ביה"ד אינו חופשי לבחור מתוכם בערכאה הנראית לו. הבחירה מוכתבת ע"י המדיניות המקובלת על בג"צ שלא לדון בעניין בו ניתן לקבל סעד בערכאה האחרת. אין הצדקה לסטות מן הנוהג ולברר את השאלה שהועלתה כאן בבג"צ. המערער יוכל להגיש תובענה לביה"ד לעבודה.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד גיל אוריון ועופר ברוך למערער, עו"ד גב' ברכה סמו למשיבים. 12.7.00).
ע.א. 6965/00 - דוד לוי נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט הביע דעתו על מהימנות עו"ד ונוטריון המוכרים לו אישית כשהשאלה בדיון היתה נכונות חתימה על יפו"כ(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. דירתו של המערער שועבדה לבנק. טענת המערער, בכתב תביעה שהגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים, היא כי שיעבוד הדירה נעשה במרמה. לטענתו, המשיב 2 (להלן: עו"ד סילברמן), שהיה עורך דינו, ואשר החתים אותו על מספר מסמכים לצורך הקמת חברה חדשה, החתימו במרמה גם על יפוי כח כללי על פיו תשועבד דירתו להבטחת פרעון חובותיו של עו"ד סילברמן לבנק. המשיב 3 (להלן: עו"ד שוורץ) היה הנוטריון אשר אישר ואימת את יפוי הכח. המערער טען כי מעולם לא התייצב לפני עו"ד שוורץ, ולא חתם בפניו על יפוי הכח. במסגרת התביעה הגיש המערער בקשה לעיכוב הליכי
הוצאה לפועל, אשר בהם פתח המשיב. הליך זה נקבע לפני השופט רביד. בטרם החל הדיון זימן השופט רביד את הצדדים ובאי כוחם אל לשכתו. לטענת המערער, אמר השופט בלשכתו כי הוא מכיר את עו"ד סילברמן, אשר עד להסתבכותו, היה איש ישר, וכי הוא מתקשה להאמין שעו"ד סילברמן יזייף או יחתים במרמה לקוח על יפו"כ. כן אמר השופט, כי הוא מכיר את הנוטריון שוורץ כאדם ישר וכי הוא מתקשה להאמין שזה אישר את יפוי הכח מבלי שהמערער התייצב בפניו. לאור דברים אלה, ביקש המערער כי השופט יפסול עצמו מלשבת בדין. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי אכן גיבש עמדה לכאורית לגבי יושרם של השניים, אך אין בכך כדי לחסום מהתובע להראות שאכן שניהם היו שותפים למעשה זיוף כנגדו. הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי "היכרות מקצועית גרידא שאינה מבוססת על ידידות או קשר אישי אחר, אינה צריכה למנוע שופט לדון בעניינו של עו"ד...". טבעי הוא ששופט מכיר עורכי דין המופיעים בפניו. כך הדבר כאשר עוה"ד מופיע כב"כ. כך הדבר גם כאשר מופיע הוא לפני שופט, כנאשם בהליך פלילי. עם זאת, המקרה דנן אינו מתמצה בהיכרותו המקצועית של השופט עם עורכי דין המופיעים כבעלי דין לפניו. במקרה דנן, המשיך ביהמ"ש והביע דעה אישית על יושרם האישי ומהימנותם של עורכי הדין, המשיבים 2 ו-3. זאת בהליך בו נובעת חשיבות רבה לשאלת מהימנותם ויושרם של עורכי הדין.
ג. ביהמ"ש גם קבע כי גיבש עמדה לכאורית בעניין זה. דעתו זו, אין מקורה בראיות שבפניו או מהתרשמותו מהשניים במהלך הדיון שהתנהל בפניו. כך לדוגמה, אם היה מגיע לעמדה לכאורית, מעין זו, לאחר שנשמעה עדותם, ולפני שנשמעה חקירתם הנגדית, לא היתה בכך עילה לפסילתו של ביהמ"ש. גיבוש דעתו של השופט על המשיבים 2 ו-3, מקורו בהיכרות עימם מחוץ להליך דנן. בנסיבות העניין, מששאלת מהימנותם של עורכי הדין, אשר נטענת כלפיהם טענת מרמה, עומדת בלב הסכסוך, אמירתו של ביהמ"ש על יושרם של השניים, יוצרת חשש ממשי כי השופט ינהג במשוא פנים כלפי המערער.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד שבי למערער, עוה"ד דורון תמיר, גב' נורית ישראלי ומרדכי תגר למשיבים. 6.11.00).
ע.פ. 5114/97 - סעיד סולימאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הברחת מחבל מעזה שביצע לאחר מכן פיגוע במרכז ת"א. *הצגת חומר חסוי בפני נאשם(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל חלקית בהסכמה).
א. במרץ 91 אירע פיגוע במרכז העיר תל אביב. מחבל מתאבד, שחדר לישראל מרצועת עזה, הפעיל מטען של חומר נפץ אותו הסתיר בתיק שנשא. כתוצאה מן הפיצוץ נהרגו 13 אנשים ו-115 אנשים נפצעו. עוד באותו יום נעצר המערער ע"י כוחות הבטחון בביתו, בכפר שבצפון הארץ. נגד המערער הוגש כתב אישום שלפיו הבריח את המחבל לתוך ת"א, למרות שחשד כי מדובר במחבל מתאבד המצוייד במטען נפץ, תוך שהוא עוצם את עיניו מבירור החשד. הוא הואשם בעבירות הבאות: כניסה לישראל בניגוד לחוק, סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. המערער הודה בעצם הברחת המחבל לישראל, אך טען כי ביצע את ההברחה, תמורת תשלום, בלי שקינן בו כל חשד לגבי הזהות והתוכנית של האדם אותו הבריח. לטענתו, סבר כי הוא מבריח סטודנט באוניברסיטת ביר-זית שליד רמאללה, המעוניין להגיע לאוניברסיטה לצורך לימודיו למרות הסגר. השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בביהמ"ש התייחסה למצב הנפשי של המערער, האם, כגירסת התביעה, חשד, ועצם את עיניו מפני החשד, שהוא מבריח מחבל; או שמא, כגירסת המערער, הוא האמין שהוא מבריח סטודנט לצורך לימודיו.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער וקבע כי המערער "היה מודע לעובדה שהוא מחדיר מחבל מרצועת עזה לישראל, שמשימתו לבצע פיגוע בתל אביב", ומכל מקום כי המערער "עצם עיניו במתכוון מלראות נכוחה את העובדה לאשורן". התשתית הראייתית ששימשה בסיס לקביעות אלה, נובעת, רובה ככולה, במישרין או בעקיפין, מדברים שנאמרו ע"י המערער בחקירה ובמשפט. לאור קביעות אלה הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר לו 20 שנות מאסר בפועל בגין העבירה של סיוע לרצח ו-10 שנות מאסר בפועל (מצטברות) בגין העבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל חלקית בהסכמה.
ג. אחת מטענותיו של המערער בערעור היתה כי במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי הוצאה ע"י שר הבטחון תעודת חסיון על ראיות שונות הנוגעות למשפטו, וכי החסיון פגע בהגנתו. כיוון שבמהלך המשפט בביהמ"ש המחוזי, לא הועלתה ע"י המערער בקשה להסרת החסיון, ביקש המערער כי במסגרת הערעור תידון האפשרות לגלות את הראיות החסויות. לאור הסכמתה של הפרקליטות ובשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובהן היעדר עדויות חיצוניות שיש בהן כדי לסייע בבירור אשמתו של המערער, הוחלט לפעול על פי המוסכם בין הצדדים. בעקבות העיון בחומר הראיות וההחלטה לגלות חלק מהן הגיעו הצדדים לידי הסכם כי כתב האישום נגד המערער יתוקן, המערער יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, המדינה תבקש מביהמ"ש להטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, והמערער יסכים לעונש זה. כמו כן הוסכם, כחלק מן ההסדר, שבבוא הזמן, כאשר עניינו של המערער יגיע על פי הדין לבירור בוועדת השחרורים, ואם עד אז לא יחול שינוי במידע המצוי בידי המדינה לגבי המערער, לא תתנגד המדינה לשחרור מוקדם של המערער.
ד. השינוי העיקרי בכתב האישום המתוקן, בהשוואה לכתב האישום המקורי, הוא כי במקום האישום שהמערער חשד בזהותו ותוכניתו של המחבל, ועצם את עיניו מבירור החשד, יואשם רק ברשלנות של אי בירור הזהות והתוכנית של המחבל. בהתאם לשינוי זה חל גם שינוי בעבירות בהן מואשם המערער: במקום העבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה בכתב האישום המקורי, מואשם המערער בכתב האישום המתוקן בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. הסדר זה נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון וכך נפסק.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. עוה"ד אביגדור פלדמן ואחינועם מרגלית למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 14.11.00).
ע.א. 6640/00 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד סלע יצחק ואח'
*החלטת שופטת לפסול עצמה במשפט בין בנק לנתבעים, חברה ובעליה, באשר קיימת אפשרות שתוזמן להעיד על רישום החברה והתקנות שנעשו על ידה בהיותה עו"ד(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
א. המשיבה 4 (להלן: החברה), קיבלה הלוואה מן הבנק המערער. המשיבים 3-1, בעלי מניות בחברה (להלן: המשיבים), ערבו לחוב. המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה והמשיבים וניתנה להם רשות להתגונן. התקיימו שתי ישיבות קדם משפט ובמהלך הישיבה השניה, ביקרה השופטת את דרך ניהול המשפט ע"י המשיבים, ואף הטילה עליהם לשלם לאוצר המדינה 2,500 ש"ח. כעבור כחדשיים הגיש המשיב בקשה לפסילת השופטת. לטענתו, בטרם מונתה לכהונת שופטת, ייצגה השופטת אותו ואת החברה והיא אשר רשמה את החברה במשרדו של רשם החברות. לטענתו, עשויה היא אף להיקרא לעדות, לאור הטענה כי תקנות החברה המסמיכות את מנהליה ללוות כספים בשמה, הותקנו בחוסר סמכות ובניגוד לתזכיר החברה, וכמי שטיפלה ברישום החברה
לא תוכל לפסוק בטענת בטלות תקנה מתקנותיה ללא משוא פנים. השופטת, בהחלטתה, ציינה כי עברו 14 שנה מאז טיפלה בעניין המשיבים, והגם שנראה לה, כי טענות המשיב אין בהן ממש, מקבלת היא את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ב. העובדה כי שופט טיפל, טרם כהונתו כשופט, בעניינו של בעל דין שמופיע לפניו, יכול ויהיה בה כדי לגבש עילה לפסילתו של ביהמ"ש. מתי נאמר כי יחסי עו"ד-לקוח בעבר, אינם יכולים לאפשר קיום "יחסי" שופט-בעל דין בהווה? ניתן למנות שורה של שיקולים מנחים, אשר יהיה בהם להוות אמת מידה ראשונית, אם כי לא בלעדית, בבחינת הסוגייה. השיקול הראשון, נוגע למהותו של הקשר שבין עוה"ד ללקוחו ומידת עוצמתו. אין דינו של עו"ד אשר שירת את לקוחו לאורך תקופת זמן ארוכה, בעניינים רבים ושונים, כדינו של עו"ד אשר נתן ללקוחו עצה חד פעמית, ערך למענו חוזה יחיד או שימש כנוטריון לצורך אישור מסמך. השיקול השני, נוגע למידה שבה העניינים בהם עסק השופט, במסגרת תפקידו כעורך דינו של הלקוח, קשורים לעניין הנדון בפניו. השיקול השלישי, נוגע לזמן שעבר מאז שירת השופט כעו"ד את בעל הדין-הלקוח. רשימת שיקולים אלה אינה רשימה סגורה, ואין הם שיקולים מכריעים. יש לבחון, נסיבות כל מקרה ומקרה, אם יש בנסיבות כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
ג. בענייננו, טענת הפסילה השניה נעוצה בכך שנדרשת עדותה של השופטת בהליך הנדון. כאשר עדות שופט מהווה עדות מהותית הנדרשת לביסוס טענותיו של מי מבעלי הדין, יש מקום להורות על פסילתו של ביהמ"ש. שאלה היא מה הדין כאשר העדות אינה נדרשת לצורך הכרעה בתיק? ההבחנה בין עדות שהיא מהותית לבין עדות שאינה מהותית אינה פשוטה. יש לבחון כל מקרה לגופו. אם יוכח כי רצון הצד המבקש להעיד את השופט נובע אלא מרצונו להביא בכך לפסילתו של ביהמ"ש, דינה של בקשת הפסילה יהיה להידחות.
ד. הנימוק השלישי שיש בו להביא לפסילתו של ביהמ"ש, לטענת המשיב, הוא כי אחת מטענות המשיבים היא כי תקנות החברה תוקנו, בניגוד לתזכיר החברה, ולפיכך תוקנו הן בחוסר סמכות. משהשופטת טיפלה, בתפקידה כעורכת דין, ברישום החברה, יש בטענה האמורה, גם משום טענה משתמעת כנגד הדרך שבה טופל עניינה של החברה בידי עורכת דינה. מטעם זה, תתקשה השופטת לבחון ללא משוא פנים, סוגיה שבהכרעה בה יש גם משום עמידה על איכות תיפקודה שלה כעורכת דין. אין צורך להכריע אם יש בכל אחת מהטענות האמורות כשלעצמה, כדי להביא לפסילת ביהמ"ש. את ההצדקה להחלטת השופטת לפסול עצמה ניתן למצוא במכלול הנסיבות האמורות. מה גם שדעתה של השופטת עצמה היא כי יש מקום להעברת התיק למותב אחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אדם טל למערער. 22.11.00).
ע.א. 5416/98 - ויקטוריה וולקובה ואח' נגד אולג וולקוב ומעוז חברה לביטוח ואח'
*התערבות בפיצויים לאלמנה שבעלה נהרג בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 569/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוח דימיטרי וולקוב נהרג בתאונת דרכים. המערערת הראשונה הינה אלמנתו של המנוח (להלן: האלמנה), והמערערים 2 ו-3 הם הוריו. ההורים לא תבעו כתלויים אלא כיורשים של המנוח בלבד. משום מה, לא נפסק להם סכום הפיצויים המגיע להם כיורשים. ב"כ המשיבים הסכים שההורים זכאים לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון סכום של כ-25,000 ש"ח על פי חלקם כיורשים שלו. התאונה ארעה למנוח יום לאחר
הגיעו עם האלמנה ארצה באשרת תיירים. שניהם ילידי שנת 73, ועל פי הראיות כוונתם היתה לעלות ארצה ולהשתקע בה. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה, כי הכף נוטה לקבל את גירסת המערערים, לפיה המנוח והאלמנה תכננו לעלות לישראל. בפועל, כעבור כשנה, אכן עלתה האלמנה ארצה, נקלטה כעולה חדשה וממשיכה להתגורר בארץ. חשיבות מסקנתו של ביהמ"ש היא לעניין כושר השתכרותו של המנוח, ושיעור תמיכתו באלמנה לולא נפטר, כשברור שכושר ההשתכרות בארץ עולה לאין שיעור על זה שבארץ מוצאו, רוסיה. ביהמ"ש קבע לאלמנה, כתלוייה, פיצוי בסכום כולל של 350,000 ש"ח. על פסה"ד מערערים שני הצדדים. לטענת המשיבים, היה על ביהמ"ש לצאת מהנחה שהמנוח היה חוזר לרוסיה, וטענת האלמנה היא, שהסכום שנפסק נמוך ומקפח. ערעור המשיבים נדחה וערעור המערערים נתקבל.
ב. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, כשקבע שעל פי מבחן ההסתברות יש להניח שהמנוח היה משתקע בארץ. באו ראיות המצביעות על כך. עם זאת, קיימת אפשרות שלא כך היה קורה, ובמסגרת הסיכויים והסיכונים יש לקחת זאת בחשבון. ביהמ"ש יצא מהנחה שהאלמנה היתה יוצאת לעבודה ותורמת לקופה המשפחתית. עם זאת, צפוי היה שהכנסתה תהיה קטנה בשיעור משמעותי משל המנוח, אשר היה רתך במקצועו, ויכול היה להשתכר בשיעור ממוצע של השכר במשק או בקרוב אליו.
ג. כשבאים לקבוע את סכום הפיצוי המגיע לאלמנה, יש להתייחס לכך שכתוצאה מפטירת המנוח היא איבדה, על פי שיטת הידות, שתיים מתוך שלש ידות בהכנסתו, אשר מהן צריך להפחית ידה אחת של המנוח בהשתכרותה שלה. כך, למשל, אם היינו יוצאים מהנחה שהמנוח היה משתכר בממוצע 4,500 ש"ח נטו לחודש והאלמנה 3,000 ש"ח נטו, הרי הפסדה החודשי של האלמנה היה מגיע ל-2,000 ש"ח, לפי 3,000 ש"ח (שתי ידות מתוך שלש במשכורת המנוח), פחות 1,000 ש"ח (ידה אחת של המנוח מתוך שלש בהשתכרותה של האלמנה). הפסד חודשי בשיעור כזה של האלמנה עקב פטירת המנוח, הינו סביר בנסיבות המקרה. על פי נתון זה, הפסידה האלמנה כ-80,000 ש"ח עד יום פסה"ד. בהתחשב בתקופת הסתגלות של המנוח בארץ יש לפסוק לה סכום של 50,000 ש"ח בלבד (כולל ריבית). סכום נוסף של כ-500,000 ש"ח תפסיד האלמנה בעתיד, מיום פסה"ד ועד הגיע המנוח לגיל 65 שנים, לפי 2,000 ש"ח לחודש ובהתחשב במקדם ההיוון המתאים. סכום נזק כולל זה של 550,000 ש"ח יש לפסוק לאלמנה תחת הסכום של 350,000 ש"ח אשר נפסק לה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חיים מנדלבאום למערערים, עו"ד מנחם שכטר למשיבים. 15.11.00).
ע.א. 6884/99 - אלי בכר נגד הדר חברה לביטוח בע"מ
*התערבות בפיצויים בתאונת דרכים בקביעת כושר ההשתכרות והתעלמות מההטבות הסוציאליות של הנפגע(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער, יליד 14.10.49, נפגע ביום 8.8.95 בתאונת דרכים, שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. עקב התאונה נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור %64.5. את נזקיו של המערער קבע ביהמ"ש המחוזי בסכום כולל של כ-1,640 מליון ש"ח. מסכום זה הורה לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי, וכן תשלומים תכופים ששולמו למערער. שני הצדדים הגישו ערעורים ורק שני פרטי נזק מצדיקים התייחסות. לטענת המערער, ביהמ"ש טעה בכך שהתעלם, בקביעת כושר ההשתכרות, מחלק מההטבות הסוציאליות אשר הוכח שהמערער נהנה מהן במסגרת תנאי העבודה שלו. המשיבה, לעומת זאת, טענה שקביעת ביהמ"ש בדבר כושר השתכרות של 7,730 ש"ח נטו לחודש של המערער לולא התאונה הינו מוגזם. בעניין זה נתקבלו שני הערעורים.
ב. בפני ביהמ"ש הוכח שההטבות הסוציאליות מהן נהנה המערער היו בשיעור %23,33 ממשכורתו. ביהמ"ש ראה לצרף מתוך שיעור זה רק %12, בנימוק שבצד הפסד ההטבות הסוציאליות זכה המערער בכך שלא נדרש הוא עצמו לשלם (בהבחנה מתשלום ע"י המעביד) סכום חודשי שהיה מיועד גם הוא להבטחת זכויות סוציאליות. אלא שנימוק זה לאו נימוק הוא, שהרי המערער היה נהנה גם מהפרשותיו שלו. מאידך גיסא, הסכום של 7,730 ש"ח נטו אשר נקבע ככושר השתכרות של המערער לולא התאונה, הוא מוגזם, על פי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש. קודם התאונה עבד המערער בחברה מסויימת משך תשעה חודשים בלבד. ביהמ"ש לקח בחשבון מענקים ששולמו למערער, כשאין בטחון שהיה מקבלם לאורך זמן. ולא רק זאת. נתונים אשר הובאו בפני ביהמ"ש לגבי השתכרותם של עובדי החברה הנ"ל בתאריכים קרובים למועד מתן פסה"ד, מלמדים שקביעת גובה השתכרותו של המערער ביום פסה"ד ע"י שערוך הסכום שהשתכר קודם התאונה, אין בה לשקף באורח אמיתי את כושר השתכרותו הצפוי בעתיד. בנסיבות האמורות נראה שבדרך אמדן, ניתן לקזז זו מול זו את טענות בעלי הדין ויש לדחות את שני הערעורים.
(בפני השופטים: אור, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד משה פרזנצבסקי למערער, עו"ד ניסן גיצה למשיבה. 6.11.00).
ער"מ 6494/00 - דוד חזי נגד עירית תל אביב
*הרשעה בעבירה של אי סדרים בניהול מחלקה בעיריה מתוך כוונה לקדם את המחלקה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער, עובד עירית תל אביב, שימש כמנהל, לתקופת ניסיון, של מחלקה בחטיבת התפעול של העיריה. ביוני 99 הוגשה נגד המערער תובענה בביה"ד למשמעת של עובדי העיריה בה הואשם בניהול של מחסן המחלקה בניגוד לדין, לתקנון ולנהלים המחייבים לגבי טיפול בציוד ובכספים של העיריה, תוך התרשלות בקיום המוטל עליו כמנהל. ביולי 2000 הרשיע ביה"ד את המערער בשלשה מן האישומים. ביה"ד קבע כי לא מדובר בהתנהגות הגובלת בפלילים, לא מדובר בניסיון לגניבה או מרמה או בהפקת רווחים אישיים. נהפוך הוא, המערער נהג כפי שנהג על מנת לקדם את המחלקה בדרך שנראתה בעיניו מהירה ומתאימה כפי שאדם נמרץ רשאי לנהל את "עסקו הפרטי הקטן" אך לא הקפיד לנהוג תמיד על פי כללי מינהל תקין. בסופו של דבר הטיל ביה"ד על המערער אמצעי המשמעת הבאים: העברה למשרה אחרת; פסילה מלשמש בתפקיד מנהל מחלקה בעיריה למשך תקופה של 7 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען כי כל מעשיו בוצעו מתוך שיקולים של יעילות ולא למטרות של רווח אישי, ולדידו, בעבירה משמעתית נדרשת מחשבה פלילית כמו בעבירה פלילית ובהיעדר כוונה פלילית לא היה מקום להרשיעו. ברם, גם אם המערער התכוון לקדם את היעילות בניהול המחלקה, וכתוצאה גם לשרת את טובת העיריה, אין במצב נפשי כזה כדי למנוע הרשעה בעבירת משמעת. יתירה מזאת, אין במצב נפשי מעין זה אפילו כדי למנוע הרשעה בעבירה פלילית, שהרי בדרך כלל לא נדרשת לצורך ההרשעה בעבירה פלילית הכוונה להזיק, אלא די במודעות לעבירה. קל וחומר כך בעבירת משמעת, שהיא שונה מעבירה פלילית מבחינת התכלית, וכתוצאה מכך גם מבחינת סדר הדין ודיני הראיות. התכלית העיקרית של דיני המשמעת היא השמירה על התיפקוד והתדמית הנאותה של השירות. מתכלית זאת נגזרת החובה הכללית לקיים את הוראות החוק, התקנות והנהלים, ולציית להוראות שניתנו לעובד כדין ע"י הממונים עליו, בכל הנוגע למילוי תפקידו. לעניין היסוד הנפשי די בכך שהעובד ידע או אמור היה לדעת, כעובד סביר, שהמעשה או התנהגות פוגעים במשמעת. זאת לצורך עבירת המשמעת.
יסוד נפשי זה דומה, אם כי לא בהכרח זהה, ליסוד הנפשי של הרשלנות בדין הפלילי. אך בדין הפלילי יסוד נפשי זה הוא בגדר חריג ואילו בדין המשמעתי יסוד זה הוא בגדר כלל.
ג. אשר לעונש - אמצעי המשמעת הולמים את העבירות בהן הורשע המערער בהתחשב בנסיבות העניין. לעניין העברתו של המערער למשרה אחרת - המערער נכשל במילוי תפקידו כמנהל המחלקה והדעת נותנת כי גם ללא גזר הדין, הוא לא היה זוכה במינוי של קבע כמנהל מחלקה והיה עליו לעזוב את משרתו שהיתה לתקופת ניסיון בלבד. אשר לפסילת המערער לכהן כמנהל מחלקה בעיריה לתקופה של 7 שנים - הפסילה נדרשת לא רק כאמצעי להבהיר ולהדגיש בפני מנהלים בשירות הציבורי את החובה לפעול במילוי תפקידם על פי דין, אלא גם משום שהמערער נראה בשלב זה בלתי כשיר לכהן כמנהל. המערער נכשל בהבנת המשמעות של אחריות מנהל במוסד ציבורי, לא באופן חד פעמי אלא באופן שיטתי, ועדיין אין הוא מבין את משמעות הכשלון.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד בן דורי משה זאב למערער, עו"ד גב' ברכה סמו למשיבה. 8.11.00).
בש"פ 8353/00 - מדינת ישראל נגד עופר נמרודי
*הארכה שניה של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של קשר לביצוע רצח. *שיבוש הליכי משפט ושוחד(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ב-8 פרשיות הכוללות ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, מתן שוחד והטרדת עדים בנסיבות מחמירות. הוא נעצר עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש העליון נקבע כי יהיה נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי המדינה, שכן לגבי אלה קיים חשש סביר לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים. משתמו 9 חודשים פנתה המדינה בבקשה להארכת המעצר ב- 90 ימים נוספים וביהמ"ש העליון האריך את המעצר ב-60 יום בקבעו כי החשש שהמשיב עלול לפעול בדרכים שונות להדחת עדים ושיבוש הליכי משפט נלמד מן המעשים גופם. בתום 60 הימים מבקשת המדינה הארכת מעצר נוספת ל-90 יום. הבקשה נתקבלה.
ב. השיקולים שהצדיקו את מעצרו של הנאשם לכתחילה תקיפים גם לעניין הארכת המעצר, אלא שהאיזון בינם לבין זכותו של הנאשם להיות משוחרר ממעצר, משתנה, וכך גם משתנה משקלם היחסי של האינטרסים המשמשים בזירה עם חלוף הזמן, לזכותו של הנאשם. הדיון בבקשה זו מתמקד בשניים: האם האחריות לאי סיום שמיעת עדויות עדי המדינה ממועד ההחלטה השניה ועד היום רובצת לפתחה של התביעה והאם חל כרסום ממשי בחשש מפני שיבוש הליכי משפט והדחת עדים ע"י המשיב. התשובה לשתי השאלות היא שלילית.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' פנינה גיא וגב' לילך שלום למבקשת, עוה"ד דן אבי יצחק ויהושע שטיין למשיב. 27.11.00).
ע.פ. 2600/00 - חיים ברגר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*רכישת מעמד של "תושב ישראל" לעניין הליכי הסגרה לפי חוק ההסגרה(מחוזי י-ם - ב"ש 2140/99 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המערער נולד בהונגריה בשנת 26 והיגר לארה"ב בשנת 51. הוא השתקע בעיירה שבמדינת ניו-יורק ועמד שם בראש מוסדות דת וחינוך של הקהילה היהודית בעירו. בארה"ב נולדו ששת ילדיו. שם הם מתגוררים. כך גם 65 נכדיו. חמישה מנכדיו מתגוררים בארץ. עובר להגירתו לארה"ב ולאחר מכן, ביקר המערער מספר פעמים בישראל לתקופות
קצרות. השלטונות בארה"ב פתחו בשנת 95 בחקירה נגד המערער בחשד שהוא ושותפיו נטלו, מאז סוף שנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים, חלק בתכנית לקבלת כספים ציבוריים וכספי ממשל במרמה. בפברואר 97 הגיע לישראל ומאז הוא שוהה בארץ. לאחר הגעתו קיבל אזרחות ישראלית מכח חוק השבות, פנה לביטוח לאומי ולקופת חולים וקיבל סיוע לדיור במשרד השיכון. בשנת 99 השתתף בבחירות. בארה"ב התקדמו ההליכים הפליליים נגד ברגר ואחרים והוגשו כתבי אישום נגדם בשלהי שנת 97.
ב. ממשלת ארה"ב פנתה לישראל בבקשה להסגיר את המערער לידיה והיועץ המשפטי הגיש בקשה להכריז על העותר כבר הסגרה. הלה העלה טענות שונות נגד הסגרתו וטענות אלה נדחו. בערעור טען העותר טענה אחת, אותה טען גם בביהמ"ש המחוזי, שלפיה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל ועל כן אין להסגירו בלא שארה"ב תתחייב מראש להעבירו למדינת ישראל לשם נשיאת ענשו בה, אם יורשע בדינו ויושת עליו עונש מאסר. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו בציינו כי המערער אינו "תושב ישראל" ועל כן אין צורך, כתנאי להסגרתו, לקבל התחייבות מראש של ארה"ב באשר לריצוי ענשו בישראל. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן, בפס"ד מפי הנשיא ברק, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ג. הנשיא ברק: חוק ההסגרה קובע כי "אדם שעבר עבירת הסגרה... ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן... המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת ענשו בה...". השאלה היא אם הפך העותר להיות "תושב ישראל" מאז בואו לארץ ועד להגשת בקשת ההסגרה. העותר טען כי לא חיפש לעצמו מקלט ארעי בישראל וכי בואו לארץ הוא פרי החלטה שקולה להתגורר, כמנהג החסידים, בירושלים, בשארית חייו. מנגד טוען היועץ המשפטי כי המערער מצוי כאן בשל חששו לחזור לארה"ב ולא משום שמרכז חייו הוא במדינת ישראל. בעניין זה הדין עם המדינה. נדרשת זיקה אמיצה יותר, מבחינת הזמן ושאר הנסיבות, כדי שמרכז חייו של העותר יועבר מארה"ב - בה התגורר למעלה מ-45 שנה ובה מצויים ילדיו ונכדיו - למדינת ישראל. מסקנה זו מושפעת, בין השאר, מהקביעה העובדתית כי המערער נמלט לישראל מאימת הדין. אכן, עצם המניע של הימלטות אין בו כשלעצמו כדי לשלול מעמד של "תושב ישראל" וגם מי שבא למדינת ישראל מתוך מניע כזה עשוי להפוך את ישראל למרכז חייו, תוך יצירת זיקות ממשיות לישראל כדי שיהפכו אותו ל"תושב ישראל". עם זאת, ההימלטות מטה את הכף בעוצמה רבה לטובת זמניות וארעיות של שהייה מבחינת עד יעבור זעם.
ד. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): אכן, הוכח במידה מספקת כי המניע לנסיעתו של המערער ארצה הוא הרצון להימלט מאימת הדין האמריקאי. ברם, כפי שקבע הנשיא, מניע זה, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול מן המערער מעמד של "תושב ישראל". יכול אדם להיחשב "תושב ישראל" גם אם שהה בארץ תקופה קצרה ועניין המניע רלבנטי רק לצורך הקביעה אם שהייתו בארץ כתושב היא אמיתית ולא למראית עין בלבד. אין סתירה הכרחית בין החלטתו של יהודי המתגורר בחו"ל לעזוב את הארץ בה הוא מתגורר מאימת שלטונות המשפט לבין החלטתו לעלות לישראל ולעיתים השיקולים אף משתלבים זה בזה. בענייננו, העובדות שהוכחו מלמדות שהמערער החליט להשתקע בישראל ואין כל אינדיקציה בחומר הראיות ששהייתו בארץ היתה למראית עין בלבד. הדברים הם כך ביתר שאת לגבי אדם בגילו של המערער, שהוכח שמקובל בבני קהילתו המבוגרים
לעלות ארצה בערוב ימיהם על מנת להתגורר בה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסגרתו של המערער לארה"ב מותנית בקבלת התחייבות כמבוקש ע"י המערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד דוד ליבאי ואיתן מעוז למערער, עוה"ד גב' עירית קאהן וגב' טל ורנר קלין למשיב. 15.11.00).
ע.א. 757/99 - לבנברג... בע"מ ואח' נגד בק-ברקאי, חברה לבניה... בע"מ
*פיצויים בגין התרשלות בנתוני מדידה של שטח לצורך בניה ותרומת רשלנות(מחוזי חיפה - ת.א. 189/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה עסקה בהקמת מבנה מגורים בחיפה. לביצוע העבודה נזקקה לשירותי מדידה ושירותים אלה קיבלה מן המערערת. בתביעה שהגישה המשיבה טענה שהמערערים התרשלו בכך שמסרו למשיבה נתוני מדידה מוטעים וכתוצאה מהנחת יסודות ופעולות בנייה שנעשו בהסתמך על מדידות אלה, נאלצה המשיבה להפסיק את העבודה, להרוס חלק ממה שבנתה ולבנותו מחדש. המערערים כפרו באחריותם ולחילופין טענו לרשלנות תורמת וכן טענו נגד פרטי נזק שונים שתבעה המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריות המערערים בנזיקין מחמת רשלנות בהספקת המדידות המוטעות למשיבה. כן קבע אשם תורם של המשיבה בשיעור של %25. שיעור הנזקים הכולל שנגרם למשיבה עקב המדידות המוטעות קבע ביהמ"ש בסכום כולל של כ-500,000 ש"ח. פרט הנזק הגדול ביותר היה עלותו של ביצוע הריסת חלק מן הבניין, פינוי ההריסות ובנייה מחדש כאשר בפריט זה קבע ביהמ"ש סכום של 364,000 ש"ח. ערעור המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיבה על מיעוט סכום הפיצויים נדחה.
ב. יש לדחות את ערעור המערערים על קביעת אחריותם לנזקי המשיבה שכן הוכחה התרשלות מצידם. גם ערעור בעלי הדין על סכום הפיצויים שנקבע בפריטי הנזק השונים אינו מצדיק התערבות, פרט לשיעור הנזק שנקבע בפרט הנזק הגדול של הריסה ובנייה מחדש שיש להפחיתו. כמו כן יש לקבל את הערעור בעניין תרומת הרשלנות ולהעמידה על %50. באשר לשיעור הרשלנות התורמת של המשיבה - פרט הרשלנות האחד שמייחסים המערערים למשיבה קשור לסימון מתווה סביב הבניה. הקמת מתווה כזה מבטיחה מפני אי התאמות עקב טעויות במדידה, ולכל הפחות מקטינה את הסיכון של אי התאמות כאלה. בנסיבות ענייננו לא הוקם מתווה כזה לכל השטח עליו עמדו להקים את המבנה אלא לחלקו בלבד. פרט רשלנות שני קשור בעובדה שהמדידות לא נבדקו נוספות קודם ליציקת היסודות. המשיבה לא שבה ופנתה למערערים, לאחר חפירת היסודות וקודם יציקתם, ובעניין זה הופרה על ידם הוראת דין מפורשת, בתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה. גם על פי העדויות שהושמעו הוכח קיומו של הנוהג והצורך בבדיקה חוזרת ותנאי זה לא נתקיים בענייננו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המחדל של אי זימון חוזר של המודד, מקבל משמעות חריפה יותר נוכח העובדה שלא הוקם מתווה שלם לפרויקט בבת אחת, שכן התובעת חייבת היתה להיות ערה לכך שמאחר והתנאים הטופוגרפיים שוללים ממנה את האפשרות להקים מתווה כפי שחייבים לעשות בדרך כלל, הרי שנשלל ממנה אמצעי בקרה חשוב לגילוי טעויות.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק שפרבר למערערים, עו"ד מיכה מינס למשיבה. 7.11.00).
בש"פ 8576/00 - מדינת ישראל נגד מחמוד יוסף אלג'מל
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפת שוטרים בהתפרעות בגליל (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשורה של עבירות שעניינן התפרעות ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, וזאת במהלך מהומות שהתרחשו באיזור כפר ג'ת. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. בערר לביהמ"ש המחוזי, הביע השופט את הדעה כי מאז התרחשו המהומות, חל שינוי מהותי הנובע מהקמתה של ועדת חקירה, "ומאז ניתן לאמר כי הרוחות בקרב ערביי ישראל שקטו" ולכן ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
המהומות שאירעו לאחרונה התרחשו לא רק במגזר הערבי, אלא גם במגזר היהודי, וגם אלה וגם אלה פגעו ברכוש וסיכנו חיי אדם, ולפחות במקרה אחד גם קיפחו את חייו של נהג תמים. משום מה הוסט במהלך השבועות שחלפו הדגש מחומרת העבירות האמורות לשאלה אם "הרוחות בארץ שקטו", באיזו מידה, ובאילו איזורים גאוגרפים, והיו כאלה שניסו להסיק מכך שראוי לנהוג ביתר מתינות לגבי מקומות שבהם הרגיעה ניכרת יותר. גישה זו שגוייה היא. מעשים מן הסוג שביצע המשיב, גם אם היו מתרחשים בימים של רגיעה מוחלטת, חומרתם הינה מופלגת ומצדיקה מעצר. יידוי אבנים ובקבוקי תבערה עלולים לקפח חיים, ואם המבצע פועל ממניעים אידיאולוגים סכנתו גדולה שבעתיים. אותן מהומות נועדו לפרוק זעם ותיסכול, וגם אם אלה מוצדקים, אותן מהומות גרמו לשיבושים קשים בחיי המדינה, ובעיקר בנתיני תחבורה. על מנת למנוע את אלה, נשלחו שוטרים להשליט סדר, ובמקום לקיים את החוק, הפכו אלה שביקשו להשליטו למטרה ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד מוחסן סאהר סאמר למשיב. 24.11.00).
עש"מ 6339/00 - הרב אהרון מושקט נגד נציב שירות המדינה
*הרשעה בעבירת משמעת עקב עזיבת מקום העבודה בשל סכסוך עבודה (הערעור נדחה).
המערער הועסק בביה"ד הרבני רחובות בתפקיד של סופר דיינים. הנהלת בתי הדין הרבניים החליטה להפעיל קלדנים שירשמו את הפרוטוקולים במקום סופרי הדיינים. אלה, שחששו למעמדם, הביעו התנגדות להחלטה זאת. אעפ"כ, נשלח קלדן לביה"ד. בהגיעו של הקלדן עזב המערער את עבודתו והלך לביתו. כפי שהמערער העיד בביה"ד למשמעת: "אמרתי להם שאני הולך לביתי כשתרצו אותי אני לרשותכם... ואם תרצו אותי תקראו לי". הוא לא ביקש ולא קיבל רשות לעזוב את העבודה, בדרך של חופשה או בדרך אחרת, מגורם מוסמך בביה"ד. הוא נעדר ללא רשות, במשך 18 ימים, עד שהחליט לחזור לעבודה. הוגשה תובענה בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה וביה"ד הרשיע את המערער וגזר לו נזיפה והפקעת מחצית משכורת. בקשתו של המערער כי ביה"ד יצווה להחזיר לו את הוצאות ההגנה המשפטית בהליכים המשמעתיים, לפי סעיף 36 לחוק המשמעת, נדחתה. הערעור נדחה.
המערער טוען כי ההיעדרות שלו מן העבודה אינה עולה כדי עבירת משמעת, שכן הוא הודיע לממונים עליו כי הוא עוזב את מקום העבודה, וכי כאשר יקרא לשוב לעבודה, כך יעשה. אין יסוד לטענה זאת. המערער החליט על דעת עצמו להיעדר מן העבודה. רק בדיעבד נשמעת מפי המערער טענה כאילו הוא יצא לחופשה. ואפילו נאמר, לצורך הדיון, כי המערער רצה לצאת לחופשה, אין די בכך. המבחן הקובע, לצורך הדין המשמעתי, הוא מבחן העובד הסביר. העובד הסביר לא יצא לחופשה על דעת עצמו, על פי החלטה רגעית, גם אם הוא פגוע וכועס, ללא אישור של הממונים עליו. כיוון
שהמערער נמצא אשם בעבירת משמעת אין יסוד לפסוק לזכותו, כפי שהוא מבקש, את הוצאות הגנתו, לפי סעיף 36 לחוק המשמעת.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. בן טובים למערער, עו"ד מ. שילה למשיב. 5.11.00).
ע.פ. 5860/00 - אבשלום אלזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס אשה ע"י חברה לשעבר והקלה בעונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער והמתלוננת היו ידידים ודרכיהם נפרדו. לאחר מכן נפגשו השניים ברחוב ובין השניים נקשרה שיחה. לטענת המתלוננת איים עליה המערער ודרש כי תבוא עימו למקלט המצוי במקום ציבורי, ומתוך שפחדה נענתה לו. באותו מקלט, כך הוסיפה המתלוננת והעידה, עשה בה המערער מעשה סדום ואינוס. בימ"ש קמא האמין לדברי המתלוננת והרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה סדום וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לעדותה של המתלוננת, שביהמ"ש נתן בה אמון, היו חיזוקים ובהם תלונה מיידית שהמתלוננת התלוננה לפני חברתה. על כן בדין הורשע המערער. אשר לעונש - לא אך שנוטה הוא לחומרה אלא שעובר הוא, בנסיבות העניין, את הגבול הראוי לעונש אשר נכון היה להטיל על המערער. עם זאת, אין להתעלם מכך שהיתה היכרות מוקדמת בין המערער למתלוננת - היכרות של חברות אשר כרכה מגעי אישות בין השניים - ובנסיבות העניין יש בכך כדי לשמש גורם לקולה. נוסף על כך ראוי להזכיר את מסכת חייו האומללה של המערער, וגם בגורם זה יש כדי לשמש קולה נוספת. לפיכך יועמד העונש על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טירקל. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' רחל תורן-כהן וגב' אורית קליינפלד למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.11.00).
ע.א. 7158/99 - OLEKSANDER GORBENKOואח' נגד האוניה "KUDREVICH PROFESSOR" ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לפטור מערבון ומתן פטור מהפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד ולפטור מערבון - הבקשה נתקבלה).
המערערים, 38 במספר, הם ימאים ואנשי צוותה של האונייה האוקראינית "פרופסור קודרביץ", אשר הגיעה לנמל אשדוד בתחילת חודש פברואר 1997, כשעל סיפונה מטענים שונים המיועדים ליבואנים בישראל. האונייה נעצרה ע"י היבואנים ובעלי המטענים בגין נזקים שנגרמו למטענים במהלך ההובלה. בסופו של עניין, מונו באי כח המערערים ככונסי נכסים לאונייה. המחלוקת בבימ"ש קמא היא בנוגע לתשלום שכר עבודה למבקשים. המשיבות טוענות כי כיום לא מגיעים סכומים כלשהם למבקשים. עיקר הטענות בערעור מופנות לכך שביהמ"ש קמא התעלם מהאופי הייחודי של תביעת חפצא והבטוחה להבטחת תביעת המערערים (האוניה) הקיימת רק בביהמ"ש בחיפה. בבקשה דנא לפטור מהפקדת ערבון טוענים המבקשים כי הינם מלחים קשיי-יום שפרנסת משפחותיהם תלויה בשכרם אשר מגיע להם מאת המשיבות. המשיבות טוענות כי המועד להפקדת הערבון כבר עבר וכן כי התצהיר שהוגש בידי אחד המלחים בלבד, הינו מלפני למעלה משנתיים ומתייחס לפטור מתשלום אגרה בהליך קודם. הבקשה להארכת המועד ולפטור מערבון נתקבלה.
אכן, המבקשים הגישו באיחור את הבקשה לפטור מהפקדת ערבון במובן זה שעבר המועד שנקבע ע"י ביהמ"ש להפקדת הערבון ולא הוגשה בקשה פורמלית להארכת מועד. אולם,
בבקשה לפטור עצמה ניתן למצוא גם את הנימוקים להארכת מועד להגשתה. נסיבותיהם הייחודיות של המבקשים אשר בשל מקצועם כמלחים, פזורים על פני שבעת הימים, גורמות לקושי אמיתי ליצירת קשר עמם, להעברת סכומי כסף, מסמכים וקבלת תגובתם במועדים שנקבעו. נסיבות אלה מצדיקות את הארכת המועד. שיקול נוסף בהארכת מועד נוגע למשך האיחור. במקרה זה אין מדובר באיחור בלתי סביר. המדובר בתקופת איחור של כשישה שבועות, תקופה שאכן מובנת לאור הנסיבות האמורות. אשר לפטור מהפקדת ערבון - כדי לזכות בפטור מהפקדת ערבון על המבקשים להראות כי אין ביכולתם, כלכלית, לעמוד בהפקדת ערבון, וכן להראות כי יש למבקשים סיכויים להצליח בערעור. שני נתונים אלה מתקיימים בענייננו.
(בפני: הרשמת אגמון-גונן. עו"ד רון אביב למבקשים. 8.11.00).
ע.א. 3840/98 - נורויץ יוניון פייר אינשורנט סוסייטי לימיטד נגד מנהל מע"מ
*הגדרת "מבטח" לצורך חוק מס ערך מוסף (הערעור נדחה).
המערערת היא חברת ביטוח זרה שהחזיקה ברשיון "מבטח" ועסקה בישראל בעסקי ביטוח. היא יוצגה בישראל ע"י חברת נורשיפקו בע"מ. לצורך חוק מע"מ, היא נחשבה ונישומה כ"מוסד כספי" המוגדר בחוק מע"מ ככולל "מבטח". החל בתאריך 1.4.82 היא חדלה להנפיק פוליסות חדשות בישראל ועסקה רק בהסדרת תביעות מכח הפוליסות הקיימות. בשנת 84 חדלה חברת נורשיפקו מפעילות. בשנת 95 הוצאו למערערת שומות על פי סעיף 4(ב) לחוק מע"מ, הדן בפעילות של "מוסד כספי". המערערת פנתה למשיב בבקשה לבטל את סיווגה כ"מוסד כספי" באופן רטרואקטיבי החל בשנת 84 או 85, באשר אז חדלה היא מלהנפיק פוליסות חדשות ומאז איננה "מבטח". בקשתה זו נדחתה וכן נדחה ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי המערערת היא "מבטח" במובן חוק מע"מ ועל כן, היא "מוסד כספי". הערעור נדחה.
הגדרת מבטח בחוק מע"מ מפנה לחוק הפיקוח. מבטח מוגדר בסעיף 1 לחוק הפיקוח כמי שקיבל רשיון מבטח ישראלי או מבטח חוץ. די לכאורה בכך על מנת שהמערערת תחשב מבטח על פי חוק הפיקוח ועל פי חוק מע"מ. אכן, בסעיף 1 לחוק הפיקוח, מוגדר עיסוק בביטוח כ"התקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח" והמערערת לא עסקה בתקופה הרלבנטית בהתקשרויות בחוזי ביטוח. אלא ש"התקשורת בחוזי ביטוח" אינה מתמצית בכריתת החוזה. היא כוללת גם טיפול בחוזי הביטוח שנכרתו. היא נמשכת לאורך כל שלבי חייו של החוזה וכוללת סילוק תביעות על פי חוזה הביטוח שנכרת. המסקנה האמורה מתחייבת גם מחוק מע"מ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גדעון סגל למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 20.11.00).
רע"א 7592/00 - עדה דואק ואח' נגד שמעון שטרית
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירה שעמדה למכירה ע"י
ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בהתדיינות בין הצדדים נתן בימ"ש השלום תוקף להסכם פשרה שעיקרו מתן אורכה של 6 חודשים למבקשים לשלם למשיב סכום חוב מופחת שהוסכם עליו, באופן שאם לא יפרעו חוב זה עד תאריך מסויים עליהם יהיה לפנות יום לאחר מכן את דירתם. במועד הקבוע החוב לא שולם, והמשיב פנה להליכי הוצאה לפועל. המבקשים דרשו סידור חלוף אגב פינוי בית מגוריהם וביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות העניין עומדת למבקשים זכות לדיור חלוף. ראש ההוצל"פ בחן את נושא הסידור החלוף וקבע את התנאים שעל הזוכה למלא כדי שהדירה תפונה ע"י המבקשים. אלה ביקשו מפעם לפעם דחיות ולאחר שלאחרונה נדחתה בקשתם חזרו ופנו לביהמ"ש בלי לגלות כי בקשת
דחייה כבר נדחתה. בסופו של דבר הורה ביהמ"ש כי אין לעכב עוד את הפינוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות האמורות אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, וזאת הן מההיבט הענייני, והן מההיבט הדיוני. אשר להיבט הענייני - לאחר שנקבעו תנאי הסידור החלוף ללא עוררין אין עוד הצדקה עניינית מבחינה זו בעיכוב ביצוע הפינוי. אשר להיבט הדיוני - מושכלות ראשונים הם כי על בעל דין העותר לסעד לבוא בשערי ביהמ"ש בנקיון כפיים, לגלות באופן מלא את כל העובדות הצריכות לעניין ולעשות שימוש ראוי בהליכי המשפט גם כאשר חרב הפינוי מונחת על צווארו. תנאים חשובים אלה לא נתקיימו כאן.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 7.11.00).
בש"פ 6053/00 - פנחס שגיב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס וסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עבד כחשפן במועדון בתל אביב. באחד הערבים, בשעה 3 לפנות בוקר, נסעה המתלוננת א.ל. צעירה בת 18 עם אחרים לביתו של העורר. כשהיו בביתו צרכו כולם סם קנבוס שסיפק להם העורר. לפי הנטען, עזבו כולם, פרט למתלוננת, את ביתו של העורר, וכשנותרו לבדם, לאחר שרקדו שניהם בבגדים תחתונים, ביקשה המתלוננת לנסוע לביתה, אך העורר החל לנשקה כנגד רצונה ואחר כך גם אנס אותה. בגין פרשה זו הואשם העורר בעבירות אינוס ובהחזקת סם שלא לשימוש עצמי. כן הואשם בשני מקרים נוספים של מעשי סדום ומעשים מגונים בכח בנערה בת 18 ובקטינה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
חזקת המסוכנות לא נסתרה בעניינו של העורר, ועל כן קמה עילת מעצר נגדו. מדובר בשלשה מקרים והעובדה שהם נפרשים על פני תקופה ממושכת אינה פועלת לטובתו של העורר, כטענת הסניגור, אלא דווקא לחובתו. כמו כן, הנסיבות העולות לכאורה מכתב האישום, אשר אין חולק כי יש ראיות לכאורה להוכחתן, מצביעות על כך שהעורר לא חדל ממעשיו, ולא נרתע גם לאחר שנאמר לו במלים מפורשות והובהר לו במעשים, כי אין נכונות לקיום יחסי מין עמו. על רקע שורת המעשים והתנהגותו של העורר כלפי הצעירות שטמן להן, לכאורה, מלכודת, נראה כי חלופת מעצר לא תוכל להשיג את מטרות המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ליאור אפשטיין לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 16.11.00).
ע.פ. 5296/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס בצוותא וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות והערעור על חומרת העונש נדחה פה אחד).
המערער הורשע בעבירה של אינוס בצוותא. המערער וחברו הגיעו לחדרו של חבר שלישי במעונות הסטודנטים בחיפה. המערער והחברים שתו וודקה והשתכרו וכן גם המתלוננת. לאחר מכן, לטענת המתלוננת, נאנסה ע"י שלשת הגברים שהיו בחדר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת חברו באינוס בצוותא ואת הנאשם השלישי זיכה. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער בעבירת אינוס נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת שטרסברג-כהן ואילו השופט אנגלרד סבר שיש לקבל את הערעור על ההרשעה בעבירת האינוס ולהרשיע את המערער בעבירה של נסיון לאינוס בלבד.
באשר לעונש הסכימו כל שלשת השופטים כי הוא אינו חמור מדי ועל כן אין להתערב בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד שמואל קינן למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 7.11.00).
בש"פ 8097/00 - מוסטפא זרעניני ורסמי דחלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התפרעות ויידוי אבנים על מכוניות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו כי נטלו חלק בהתפרעות שהתרחשה בסמוך לצומת טורען, ואשר כללה יידוי בקבוקים ואבנים לעבר כוחות משטרה וכלי רכב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה, כי התנהגות העוררים מקימה גם עילת מעצר, וכן הובע החשש שאם העוררים יהלכו חופשי, הם עלולים לשבש מהלכי משפט, הואיל ועדי התביעה המרכזיים הם שני נערים בני כפרם. הערר נדחה.
במספר החלטות שניתנו לאחרונה הודגש כי יידויי אבנים על כלי תחבורה, כרוך בסכנה לנפש ולרכוש, ואם ברקע הדברים קיים גם מניע אידיאולוגי, הסכנה גדולה שבעתיים. העוררים אינם אנשים צעירים, והצטרפותם למתפרעים לא נעשתה כמשובת נעורים. המעשים שבהם נטלו חלק, יכלו להסתיים בצורה קשה הרבה יותר מזו שבה נסתיימו בפועל. הסניגורים טענו כי הרוחות נרגעו, והשקט והשלווה חזרו לשרור ברחבי הגליל. אולם, הוצגו דוחו"ת משטרה מהימים האחרונים, המעידים על פעילות נמשכת, כולל יידוי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים. נתונים אלה מאשרים את קיומן של "גחלים לוחשות" העלולות להתלהט לכדי בערה גדולה, ומכאן הסכנה של העוררים ודומיהם, העלולים לחזור ולהצטרף למעשים דומים אם יווצרו נסיבות שידחפו לכך.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד הישאם אבו ג'בל לעוררים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.11.00).
בג"צ 7129/00 - עידן דון-יחיא ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים*דחיית עתירה בעניין היטל השבחה באשר הפורום שהחוק קבע לדיון בנושא זה הוא בימ"ש השלום
ל[פ"ד נד (5) 218] (העתירה נדחתה). ביוזמת העותרים קיבלה המשיבה תכנית בניין עיר ולפיה ניתנה זכות לעותרים להרחיב את שטח דירותיהם. למימוש זכותם זו שומה על העותרים לקבל הסכמות מסויימות מדיירי הבית האחרים. לא עלה בידם להשיג הסכמות דיירים כנדרש, כך שאפשרות מימושה של התכנית הינה תיאורטית, אפשרות שבכח בלבד. העותרים מכרו את דירתם, והמשיבה חייבה אותם לשלם היטל השבחה. העותרים לא נענו לדרישה. הם ביקשו תעודה המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים מהם כהיטל השבחה, כדי לאפשר רישום זכויותיהם של הקונים בלשכת רישום המקרקעין ומשסירבה הוועדה המקומית הגישו את העתירה. הם טוענים כי היעדר יכולתם לממש את תכנית בניין העיר פוטר אותם מחיובם בהיטל השבחה. כן הם טוענים כי הטלת ההיטל עקב התכנית אינה סבירה ואין היא חוקית. העתירה נדחתה.
סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה קובע פורום להכרעה הן בנושא חיוב בהיטל השבחה על דרך הכלל והן בנושא גובהו של ההיטל. המחוקק קבע את בימ"ש השלום - דווקא אותו ולא כל בימ"ש אחר - כפורום מתאים להכרעה בעצם החיוב בהיטל. דרך הקפנדריה שעשו העותרים בפנותם לבג"צ אינה דרך ראוייה, והעובדה, כשהיא לעצמה, כי אפשר שוועדות תכנון שונות נוהגות בדרכים שונות, אין בה טעם מספיק לאותה קפנדריה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. 9.11.00).