תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 7

רע"א 6264/00 - שרה חריש נגד עזבון המנוחה רבקה צ'צ'יק ואח'

*פירוש החלטה בדבר תנאים לרישום משכנתא(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המנוחה רבקה צ'צ'יק ז"ל, אמן של המבקשת (להלן: שרה) והמשיבה 2 (להלן: נאוה), נפטרה בינואר 96 והותירה אחריה עזבון שכלל, בין היתר, ארבע דירות. רכוש זה חולק על פי צוואתה של המנוחה באופן הבא: שתי דירות צוו בשלמותן לנאווה ושתי הדירות הנותרות צוו לשרה ונאווה באופן שווה. המנוחה ערבה לחוב מסויים לבנק ושיעבדה לטובת הבנק את זכויותיה בדירה אשר צוותה לשרה ונאוה בחלקים שווים (להלן: הדירה הממושכנת). העזבון קיבל דרישה מן הבנק לתשלום של כ-818,000 ש"ח בגין ערבותה של המנוחה ומנהל העזבון פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן הוראות למימוש הדירה הממושכנת. נאוה תמכה בבקשה ושרה התנגדה לה. לאחר הליכים משפטיים ממושכים הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה תסכים שרה למכירת הדירה הממושכנת בתנאי, שמנהל העזבון ירשום משכנתא לטובת שרה על חלקה של נאוה בדירה הנוספת שצוותה לשתיהן במשותף (להלן: הדירה המשותפת). הסכמת הצדדים קיבלה תוקף על פי החלטת ביהמ"ש שציין כי רישום המשכנתא נועד להבטיח את זכויותיה של שרה בדירה המשותפת, כלפי העזבון ונאוה, במסגרת פעולות ההתחשבנות שייעשו ביניהם לצורך חלוקה סופית של העזבון וחבותה של שרה כלפי הבנק.
ב. הדירה הממושכנת נמכרה אך תמורת המכר לא היה די בה לכיסוי החובות. לפיכך פנה מנהל העזבון לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן הוראות למכירת הדירה המשותפת. למרות התנגדותה של שרה לכך, קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשת מנהל העזבון והורה לו למכור את הדירה. לאחר מכן פנה מנהל העזבון לביהמ"ש בשנית, בבקשה למחיקת המשכנתא, אשר נרשמה לטובת שרה בדירה המשותפת בהתאם לאמור בהחלטת ביהמ"ש הראשונה. ביהמ"ש קיבל את הבקשה בכפוף לכך, שמנהל העזבון ישמור בידיו את חלקה היחסי של שרה בתמורת המכר, וזאת בתנאי ששרה תביא לפני ביהמ"ש המוסמך את טענותיה בעניין תוקף המשכנתא בתוך 30 ימים מיום השלמת המכר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. המשכנתא נרשמה לטובת שרה על מנת להבטיח את זכויותיה כלפי העזבון, וזאת כנגד הסכמתה, כי דירה אחת מתוך שתי הדירות שצוו לה ולנאוה בחלקים שווים תמכר, על מנת לפרוע את חובות העזבון כלפי הבנק. מנוסח החלטה זו עולה, כי רישום המשכנתא אינו מותנה בדבר, וודאי שאינו מותנה בכך ששרה תעלה את טענותיה כנגד בעזבון והבנק בתוך תקופת זמן מסויימת. בנסיבות אלה, וכל עוד לא נערכה ההתחשבנות בין שרה לבין העזבון, בגינה, כאמור, נרשמה המשכנתא מלכתחילה, אין מקום למחיקת המשכנתא.

(בפני: השופטת דורנר. 26.11.00).

רע"א 6480/00 ואח' - בצלאל אהובה ואח' נגד התחנה המרכזית החדשה בת"א ואח'

סמכות שופט מחוזי לבטל חלקית עיכוב ביצוע פס"ד לאחר שקודם לכן עוכב הביצוע ובינתיים נשתנו הנסיבות. המדיניות לעיכוב ביצוע פס"ד(הבקשות נדחו).

א. המערערים, למעלה מ-150 תובעים, מתגוררים באזור התחנה המרכזית החדשה בת"א. לטענתם, הקמת התחנה החדשה פגעה בהם ע"י מטרדי רעש וזיהום אוויר והורדת ערך דירותיהם. בעקבות זאת הגישו תביעה נגד המשיבים, התחנה המרכזית החדשה בת"א, עירית ת"א, אגד, דן, נתיבי איילון, הוועדה המחוזית לתכנון ומדינת ישראל, להטבת נזקיהם. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בשאלת האחריות וקיבל את התביעות נגד
התחנה המרכזית, העיריה, אגד ודן ודחה את התביעות נגד נתיבי איילון, הוועדה המחוזית והמדינה. ביהמ"ש גם העריך את נזקי הדיירים בסכום כולל וחייב את המשיבים 5-1 בתשלום סכום של למעלה מ-22 מליון ש"ח לתובעים וכן שכ"ט עו"ד של מליון ש"ח. עם מתן פסה"ד פנו המשיבות 5-2 (העיריה, הוועדה המקומית, אגד ודן) בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד והשופטת החליטה לעכב את הביצוע "במיוחד, לאחר שברור כי ביצוע פסה"ד נגד התחנה המרכזית (המשיבה 1) אינו מורכב והתובעים יוכלו להיפרע את מלוא פסה"ד מהתחנה...". לאחר שניתנה החלטה זו הובאה בפני סגן הנשיא טלגם בקשת התחנה המרכזית לעיכוב ביצוע פסה"ד שניתן נגדה וכן בקשות הדיירים לעיון חוזר בהחלטת השופטת שטיין שהתבססה על כך שהמשיבה 1 החליטה אף היא להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביהמ"ש דן בשתי הבקשות במאוחד והחליט "ליתן עיכוב ביצוע חלקי בלבד... כך שניתן יהיה לגבות %40 מהחיוב החל על כל מתדיין". לגבי יתרת הסכום פסק ביהמ"ש כי ביצוע פסה"ד יעוכב עד להכרעה בערעור. הן התובעים והן הנתבעים שחוייבו הגישו בקשות רשות ערעור על החלטתו של סגן הנשיא טלגם, אלה ביקשו שלא לעכב כלל את ביצוע פסה"ד ואלה ביקשו לעכב את ביצוע פסה"ד כולו. כל הבקשות נדחו.
ב. המשיבות 4-2 טענו כי לסגן הנשיא טלגם לא היתה סמכות לבטל חלקית את עיכוב הביצוע, לאחר שביהמ"ש המחוזי בהחלטה קודמת החליט לעכב את הביצוע. טענה זו יש לדחות. ההחלטה בעניין עיכוב ביצוע היא החלטת ביניים ואם כי מדובר בהחלטת ביניים שניתנה לאחר פסה"ד, הרי אין הדבר שולל ממנה את תכונותיה כהחלטת ביניים. הלכה פסוקה היא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ועל כן ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה, אם ישתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה. לעניין זה שונו הנסיבות שכן החלטת השופטת שטיין היתה מבוססת במידה משמעותית על העובדה שהדיירים יכולים להיפרע מן המשיבה 1 שלא הגישה עד למועד הדיון בקשה לעיכוב ביצוע. משהגישה המשיבה 1 בקשה לעיכוב ביצוע, כבר עומדים הדיירים בפני מצב שונה לחלוטין מבחינת יכולתם לממש את פסה"ד לפני הערעור ועל כן יש לראות בכך שינוי נסיבות.
ג. באשר לשאלה אם יש מקום לעיכוב הביצוע - ההכרעה בשאלה מה הם סיכויי הערעור ואם תהיה אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכו המבקשים בערעור שכן התובעים הם מעוטי יכולת ולא ניתן יהיה לתבוע מהם החזר התשלומים שישולמו להם. אשר לסיכויי הערעור - ברור כי אם נתבע מבקש לערער רק על חלק מפסה"ד, ומגיש בקשה לעיכוב ביצוע, לא יהיה זה מוצדק לעכב את פסה"ד כולו. באופן דומה, אם הערעור נוגע רק לעניין חלוקת סכום פסוק בין נתבעים שונים ולא בנוגע לגובה הסכום, לא תהיה הצדקה לעכב את ביצוע פסה"ד, אלא אם יוכיח מבקש עיכוב הביצוע, כי קיים טעם המצדיק את עיכוב הביצוע גם ביחס לנתבע אחר. (בענייננו טוענים המשיבים 5-1 גם כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי נתיבי איילון, הוועדה המחוזית ומדינת ישראל אינם חבים יחד עם הנתבעים האחרים). אם לאחר שבחן ביהמ"ש את סיכויי הערעור הגיע למסקנה כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת התנאי השני, הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי מתן הצו.
ד. בענייננו, באשר לטענות המשיבים 5-1 - ככל שטענותיהן בערעור נוגעות לזהות החייבים, הרי לא נטען ע"י המבקשות כי לא תהיה אפשרות להיפרע מן המשיבות האחרות אם יתקבל ערעורם. טוענות המשיבות 5-1 כי אם ישולם הסכום במלואו אזי אם יתקבל
הערעור לא יוכלו לקבל את כספם בחזרה בשל מצבם הכלכלי של הדיירים. יש ממש בטענת המשיבות לעניין בקשת הדיירים לתשלום סכום הפסק כולו. אכן, הדיירים הם כולם בעלי נכסים בני מימוש, אולם האפשרות לממש את הנכסים אינה ממשית. מאידך, לא שיכנעו המשיבות כי על פניו קיים סיכוי רציני ומבוסס שהערעור יתקבל כולו ותבוטל חבותן של המשיבות בכלל. המסקנה היא שצדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי יש לעכב את ביצועו של %60 מהסכום בתנאים שקבע ביהמ"ש.

(בפני: השופטת בייניש. 19.11.00).

עש"מ 6978/00 - מאיר מוטיל נגד נציב שרות המדינה

הרשעה בעבירת משמעת בגין רישום לא נכון בכרטיס נוכחות בעבודה. המרת סעיף אישום ע"י ביה"ד בעת הכרעת הדין(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער עובד כצלם בטלויזיה החינוכית קרוב ל-30 שנה ורוב הזמן כצלם חוץ במחלקת ההסרטה. לקראת סוף שנת 96 נערך מטעם הטלויזיה מעקב סמוי ומתועד אחר התנהגות המערער במשך תקופה של כחודש וחצי. לפי תוצאות המעקב, נעדר המערער ממקום העבודה בתקופה זו 19 פעמים במשך שעות רבות, בהן, לפי הדיווח שלו על גבי כרטיס הנוכחות, הוא היה אמור להימצא במקום העבודה. בגין כך הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער, בהכרעת דין שניתנה ללא נימוקים. הנימוקים להכרעת הדין ניתנו כעבור כ-5 חודשים. עם פתיחת הדיון בביה"ד למשמעת הודה המערער שרשם בכרטיס הנוכחות שלו דיווחים שלא תאמו את נוכחותו בעבודה אך טען שאין בכך עבירת משמעת שכן זה הנוהג הקיים בטלויזיה החינוכית שגם מי שאינו בא לעבודה רושם נוכחות משעה 8 עד שעה 3 אחר הצהריים ואם הוא עובד בערבים הוא רושם את שעות העבודה כשעות נוספות. בהרשיעו את המערער בעבירות שיוחסו לו, שינה ביה"ד את סעיף האישום מפריט בתקשי"ר שהוזכר בכתב האישום שעניינו חובות "אחראי לרישום" לפריט בתקשי"ר שעניינו חובת העובד לרשום את שעות הנוכחות בעבודה. ביה"ד גזר למערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת חודשית קובעת אחת, והורדה בדרגה למשך 18 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אחת הטענות של המערער היתה כי במתן הנימוקים רק כ-5 חודשים לאחר הכרעת הדין חרג ביה"ד מהתקנה המחייבת לתת את פסה"ד כשהוא מנומק. אכן, נראה כי לפי התקנות צריך ביה"ד לתת את הכרעת הדין יחד עם הנימוקים ואסור לו לפצל בין ההכרעה לבין הנימוקים. ומכל מקום, אין זה ראוי לתת את הכרעת הדין ללא נימוקים, במיוחד אם היא מרשיעה את הנאשם. אולם, גם אם מתן הכרעת הדין ללא נימוקים הוא פגם משפטי, עדיין לא כל פגם משפטי שנפל בפס"ד של ביה"ד למשמעת מוביל בהכרח לקבלת הערעור, שהרי חוק שירות המדינה קובע במפורש כי השופט רשאי לדחות ערעור אף אם נתקבלה טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. בענייננו לא נגרם עיוות דין למערער כתוצאה מאי מתן הנימוקים יחד עם הכרעת הדין.
ג. אשר להמרת סעיף האישום - המערער טוען כי המרת סעיף האישום נעשתה ביוזמת ביה"ד בשלב של הכרעת הדין, ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני האישום השני. גם טענה זו יש לדחות. הסעיף השייך מבחינה עניינית לאישום המערער הוא הקובע את חובת העובד לרשום את שעות הנוכחות בעבודה ויכול היה ביה"ד לשנות את הסעיף. כתב התובענה לא השאיר צל של ספק בכך שהמערער הואשם בהפרת ההוראה המחייבת כל עובד לרשום את שעות הנוכחות שלו בעבודה ועל אישום זה נסב הדיון בפני ביה"ד והמערער התגונן בפני אישום זה.
ד. המערער חוזר על הטענה כי קיים הנוהג בטלויזיה החינוכית לעניין הדיווח על נוכחות בעבודה, והנהלת הטלויזיה לא התנגדה בכלל להסדר זה. ברם, ברור שדיווח
על נוכחות שאינו אמת הוא הפרה של התקש"יר המחייב את העובד לדווח בבואו לעבודה ובעזבו אותה עם סיומה. הטענה שהנהלת הטלויזיה החינוכית ידעה שעובדים אינם רושמים דיווחי אמת והסכימה לכך אינה מדוייקת. ההנהלה הכחישה שהיא הסכימה לכך ויש גם ראיות לסתור את הטענה. מכל מקום, מן הבחינה של ביה"ד למשמעת ובדרגת ערעור גם מן הבחינה של ביהמ"ש העליון, הטענה כי עובדים נוספים, גם אם הם עובדים רבים, נוהגים לעבור אותה עבירה, באופן גלוי ומתמשך, אינה מכשירה את העבירה. עבירה נפוצה עדיין עבירה היא. יתירה מזאת, לא פעם ניתן לומר כי עבירה, ככל שהיא נפוצה יותר, כך היא פוגעת יותר. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם העונש איננו חמור.

(בפני: השופט זמיר. עוה"ד יונתן פס ועמיר ליבוביץ למערער, עו"ד משה שילה למשיב. 12.11.00).

ע.א. 284/98 - דוד ושלמה אלנתן נגד עירית ירושלים ואח'

*מכירת מקרקעין שהופקעו ע"י עיריה ללא שניתנה לבעלים "זכות סירוב ראשונה" לרכישה חוזרת של הקרקע(מחוזי י-ם - ת.א. 1406/96 - הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).

א. אביהם המנוח של המערערים רכש בשנת 21 חלקת מקרקעין ברחוב אגריפס בירושלים. במאי 38 נרשם המנוח כבעליה של החלקה בפנקסי המקרקעין. בראשית שנת 42 קיבל המנוח הודעה מהעיריה על הפקעת מקצת מן החלקה. בשנת 45 עבר מתחם שוק אגריפס הליכי פרצלציה שבסופו נרשם השטח המופקע ע"ש עיריית ירושלים. בשטח הוקמו מבנים שונים. בשנת 61 עבר האזור הליך של הסדר מקרקעין שלאחריו מצוי השטח המופקע שהיה כ-380 מ"ר בחלקה ששטחה קרוב ל-4 דונם. בעקבות מכרז שערכה העיריה בשנת 90 נמכרו זכויות העיריה לחברה שהקימה מבנה מסחרי במתחם. אין חולק על כך כי העיריה שילמה למנוח פיצויים מלאים בגין ההפקעה וכי הוא נפטר בשנת 46. המערערים טוענים כי משבאה העיריה למכור את האזור היתה צריכה לתת להם "זכות סירוב ראשונה" לגבי השטח המופקע בטרם נמכר לצד שלישי. זאת לפי הוראת סעיף 195(2) לפקודה שלפיה מכירת מקרקעין שהופקעו - בעקבות שינוי ייעוד - לידי צד ג', תותר, ובלבד שניתנה לבעלים המקורי אפשרות ראשונה לרכשם לידיו בחזרה. משלא פעלה העיריה כך, קמה להם, כך טענו המערערים, הזכות לקבלת פיצויים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי הקמת המבנה שבגדר תכנית השינוי אינה מהווה "שינוי ייעוד" כאמור בסעיף 192(2) ועל כן לא היה צורך לאפשר למערערים לרכוש את החלקה לפני העמדתה למכירה לאחרים. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. המשיבות הגישו ערעור שכנגד כדי לתמוך את התוצאה של ביהמ"ש המחוזי בטעמים אחרים משל ביהמ"ש, ואולם למטרה זו לא היה צורך בהגשת ערעור שכנגד. בערעור שכנגד הועלתה טענת התיישנות וכן נטען כי אין מקום להרחבת תחולתה של הוראת סעיף 192(2) על ההפקעה בענייננו. כמו כן נטען כי זכות הסירוב הראשונה היתה נתונה, מכח פקודת הקרקעות (הפקעה) שחלה בתקופה שבה הופקעה המקרקעין, למנוח רק בחייו ומשנפטר אין עומדת לחליפיו הזכות האמורה. יש לדחות את טענת ההתיישנות שכן אם צודקים המערערים בשאר טענותיהם קמה להם עילת תביעה רק לאחר שהמקרקעין לא הוצעו להם טרם נמכרו לחברה המסחרית ומאז לא חלפה תקופת ההתיישנות. טענה אחרת של העיריה, כי משעברו המקרקעין הסדר והחלק המופקע הובלע בחלקה אחרת אין עוד בסיס לתביעה על פי סעיף 195(2), גם לא נראית. אך לאור התוצאה כאמור להלן אין צורך להרחיב על כך את הדיבור. כך גם באשר לטענה כי הסדר הקרקעות בשנת 61 ביטל כל זכות סותרת שקדמה לו וטענה שזכות הסירוב הראשונה, גם לו היתה קיימת, עברה מן העולם.
ג. את הערעור יש לדחות מן הטעם שעל המקרה חלה פקודת הקרקעות (הפקעה) ולא סעיף 195(2). פקודת הקרקעות (הפקעה) קובעת כי "אם יבוא יום והמבצעים ימצאו כי קרקע או חלק מן הקרקע... אינו דרוש יותר... יהיו המבצעים רשאים... לבוא לכלל הסכם... בדבר מכירת הקרקע הזה. בתנאי שאם הבעל הראשון של הקרקע... עודנו בחיים תהיה לו זכות בכורה בשלמו את הסכום שהוסכם...". כל החיקוקים שבאו אחר כך אינם שוללים מן המקרה דנא את תחולתה של פקודת הקרקעות (הפקעה). כיוון שכך ומכיוון שהבעל הראשון כבר איננו בחיים אין עומדות זכויותיו ליורשיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, אנגלרד. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד משה קמר למערערים, עו"ד סטיב ברמן למשיבים. 22.11.00).

ע.פ. 5114/97 - סעיד סלימאני נגד מדינת ישראל

*גילוי "ראיות חסויות"(בקשה לגילוי ראויות חסויות - הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. המערער הבריח במשאיתו מעזה לתל אביב אדם שביצע לאחר מכן פיגוע בתל אביב. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם המערער חשד באדם שהבריח שהוא מתכוון לבצע פיגוע. התשתית הראייתית להרשעה נובעת, רובה ככולה, במישרין או בעקיפין, מדברים שהמערער עצמו מסר בחקירה. לגבי חלק מן החומר שהיה בידי התביעה הוגשה תעודת חסיון לביהמ"ש המחוזי והמערער לא ביקש שם את הסרת החסיון. הוא הגיש בקשה כזו לביהמ"ש העליון ופרקליטות המדינה הסכימה שביהמ"ש העליון ידון גם בבקשה להסרת החסיון, כאילו הוגשה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות בביהמ"ש קמא. הבקשה נתקבלה בחלקה.ב. ביהמ"ש הוסמך להורות על גילוי ראייה שהוטל עליה חסיון מטעמים של בטחון המדינה. השיקול שצריך להדריך אותו, לפי החוק, הוא אם יש צורך בגילוי הראייה "לשם עשיית צדק", כאשר מצד שני עומד "העניין שיש לא לגלותה" מן הבחינה הביטחונית. כפי שנפסק, אם חומר חקירה חיוני להגנת הנאשם, כי אז הצדק דורש את גילויו ושיקול זה עדיף על כל שיקול בטחוני אפשרי. זאת משום שעדיין בידי התביעה להחליט אם היא רוצה לגלות את הראייה או שהיא מעדיפה להפסיק את ההליך הפלילי תוך שמירת סודיותה של הראייה. בענייננו, בדק ביהמ"ש העליון את החומר והגיע למסקנה כי חלק מן החומר רלבנטי למשפט לאור המבחן שנקבע בהלכה לצורך הגילוי של ראיות חסויות ואותו חלק על התביעה לגלות להגנה.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. החלטה - השופט זמיר. 12.6.00).

דנג"צ 7588/99 - שנסי עזיז נגד שיפרה רונן ואח'

*ביטול החלטה לתת חנינה ולהפחית מעונשו של מי שהורשע ברצח, כאשר החנינה ניתנה על יסוד מידע כוזב(העתירה נדחתה).

א. העותר נדון למאסר עולם בעבירה של רצח ונשיא המדינה הקל בעונש והעמידו על 10 שנים. ביהמ"ש העליון החליט לבטל את החלטת השר שהמליץ על מתן החנינה וממילא התעורר מחדש עונש מאסר עולם שהוטל על העותר. נימוקו של בג"צ היה כי העותר הציג מצג שווא בדבר מצב בריאותו ועל מצג זה נסמכה, בין השאר, בקשת החנינה. בג"צ שוכנע כי למצב בריאותו של העותר נודעה השפעה ממשית על ההכרעה להקל בעונש ולדעתו הונחו "ראיות מנהליות מוצקות מהן ניתן להסיק כי ההטעיה נעשתה בידיעתו של העותר ועל דעתו". העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. טענת העותר הינה כי על בג"צ היה לדרוש הוכחת התרמית ברמת הוכחה מוגברת ולא על דרך של הגשת ראיות ברמה המנהלית וכן כי שגה ביהמ"ש בקבעו כי דינו
של מעשה התרמית להביא לבטלות ההחלטה באשר התרמית השפיעה על ההחלטה, אף שהשפעתה לא היתה ניכרת שהרי בקשת החנינה נסמכה על שיקולים הכרוכים בנסיבות העבירה. גם אם מניחים שיש בטענות העותר משום "חשיבות" או "קשיות" כמשמעות דיבורים אלה בסעיף 30 לחוק בתי המשפט לעניין דיון נוסף, אין די בכך והעניין נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בעתירה. עליו להשתכנע שטענות העותר מעלות קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל שכרגיל מכריע ביהמ"ש העליון בהרכב של שלשה גם אם מדובר בשאלות חשובות, קשות או חדשות והעותר לא שיכנע שקיים סיכוי של ממש לקבל ולו גם אחת משתי טענותיו. העותר גם העלה טענה כי על בג"צ היה להחזיר את העניין לנשיא כדי שישקול מחדש את בקשת החנינה תוך מתן משקל לקביעה שטענת התרמית השפיעה על החלטתו הראשונה. גם טענה זו אין בה כדי להצדיק דיון נוסף שהרי בג"צ אמר בפסק דינו כי החלטת הנשיא בטלה אך אין זה מונע מן העותר מלהגיש לנשיא בקשה חדשה להקלה בעונש.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותר, עו"ד יהודה רסלר למשיבה, עו"ד מלכיאל בלס למדינה. 13.11.00).

ע.פ. 1319/00 - משה כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של חולה איידס שהורשע ב-5 מעשי שוד של בנקים ועבירות נוספות(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע על יסוד הודייתו ב-5 מעשי שוד של בנקים, בשתי עבירות של שימוש ברכב ללא רשות וב-6 מקרים של נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה ובהיותו פסול לקבלת רשיון. כן הורשע בניסיון להתפרצות. על פי המוסכם בהסדר הטיעון עתרה התביעה להשית על המערער מאסר של 9 שנים בפועל וכן להפעיל מאסרים על תנאי ולפסול את המערער לקבלת רשיון נהיגה. הסניגור ביקש להסתפק בהטלת מאסר ממשי של 5 שנים בשל מצב בריאותו של המערער שאובחן כחולה איידס. ביהמ"ש המחוזי עמד בגזר דינו על חומרת עברו הפלילי של המערער. בשל חומרת מצבו הרפואי החליט שלא להיענות לעתירת התביעה אלא גזר על המערער 5 שנים מאסר בפועל ו-5 שנים מאסר על תנאי וכן פסל אותו מקבלת רשיון נהיגה למשך 10 שנים מיום השחרור מן המאסר. ביהמ"ש הפעיל שני מאסרים על תנאי כשהם חופפים ביניהם אך מצטברים לעונש החדש כך שעל המערער לרצות מאסר של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי בנסיבותיו המיוחדות של המערער, שבהיותו חולה איידס החזקתו במאסר מכבידה ומקשה עליו, היה על ביהמ"ש להפעיל את ענשי המאסר על תנאי כשהם חופפים למאסר החדש. כן טען כי במצבו המיוחד של המערער פסילתו לקבלת רשיון נהיגה ל-10 שנים ממועד השחרור שוללת ממנו למעשה כל סיכוי להשתקם. באשר לקשיים הנגרמים למערער במאסר נוכח מצב בריאותו - נציבות שירות בתי הסהר דיווחה על התאמת תנאי המאסר בבתי הכלא למצבם של אסירים חולים מסוגו של המערער ובהתאם לדו"ח זה אין מקום להתערב בעונש המאסר שהוטל על המערער. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את הנימוקים הקשורים למצב בריאותו של המערער. גם בתקופת הפסילה אין מקום להתערב. המערער ביצע עבירות של שימוש בכלי רכב ללא רשות הבעלים ונהיגה ללא רשיון כאשר את העבירות ביצע להקלת ביצועם של מעשי השוד. אין לומר כי הענשתו ב-10 שנות פסילה מחמירה עמו יתר על המידה.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד גיל קרזבום למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 9.11.00).

ע.פ. 3025/00 - שרון הרוש נגד מדינת ישראל

תחולת תיקון בחוק ההסגרה. הגדרת "תושב ישראל" לצורך חוק ההסגרה(מחוזי י-ם - ב"ש 2484/99 - ערעור על החלטת הסגרה - הערעור נדחה).

א. המערער (להלן: הרוש) נולד ב-74. הוא אזרח ישראלי. מאז 91 הוא מתגורר בניו-יורק, שם נישא בשנת 93 לאשה שהיא אזרחית אמריקאית ונולדו להם שני ילדים. מאז אוקטובר 93 הוא מקיים ביקורים קצרים בישראל. בשנת 94 הגיש בקשה לתושבות קבע בארה"ב וזו הוכרה בשנת 96. באוגוסט 98 הגיע לישראל ומאז הוא מתגורר כאן. בשנת 98 נפתחה בארה"ב חקירה נגד המערער ואחרים החשודים בהונאת קשישים שהוציאו מהם כחצי מליון דולר במרמה. סמוך לאחר ביצוע מעשי המרמה הנטענים ולאחר שהוקפאו חשבונות הבנק של המערער, הוא עזב את ארה"ב וביחד עם משפחתו הגיע לישראל. הוא וילדיו קיבלו אישור כי הם מהווים תושבים חוזרים, אשתו קיבלה מעמד של עולה, בני הזוג רכשו בית בישראל, המערער רכש רכב והסדיר את ענייניו עם רשויות הצבא וביטוח הלאומי. ביולי 99 נתבקשה הסגרתו של המערער לארה"ב והיועץ המשפטי פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להכריז עליו כבר הסגרה.
ב. מאז 1978 נהגה בישראל הגישה שלפיה אין המדינה מסגירה אזרח משלה בגין עבירה שעבר מחוץ לישראל לאחר שהיה אזרח ישראלי. גישה זו שונתה ב-1999 בה נקבע בחוק כי מי שבעת בקשת ההסגרה הוא אזרח ותושב ישראלי לא יוסגר, אלא אם כן המדינה המבקשת התחייבה מראש להחזירו לישראל לריצוי ענשו. הרוש טען ראשית כי עבר את העבירה לפני שינוי הגישה ב-1999 ועל כן צריך לחול עליו חוק ההסגרה כפי שהיה בעת שעבר את העבירה וכן טען כי הוא כבר הפך לתושב ישראל לעניין ההוראה בדבר ההסגרה וארה"ב היתה צריכה להתחייב כי תחזיר אותו לישראל לריצוי ענשו אם יידון למאסר.
ג. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כבר הסגרה בקבעו כי עניינו נשלט על פי החקיקה החדשה משנת 99. עוד קבע כי המערער אינו תושב ישראל ועל כן אין צורך לקבל התחייבות כאמור מהמדינה המבקשת. ביהמ"ש קבע כי נטל השכנוע בעניין קיומם של תנאי ההסגרה מוטל על היועץ המשפטי ומידת ההוכחה היא זו הנוהגת בהליך אזרחי (עודף הסתברות). אשר למבחן תושבות נקבע כי זה מבחן המשלב היבטים אובייקטיבים וסובייקטיביים ובהפעילו מבחנים אלה הגיע לכלל מסקנה שהמערער אינו תושב ישראל. המערער לא העיד ולא הביא כל ראיות המצביעות על מעשיו בישראל מאז הגעתו והימנעות זו שקל ביהמ"ש לחובתו של המערער. הערעור נדחה.
ד. ביהמ"ש העליון קבע כי החוק החדש חל גם על מי שעבר את העבירה לפני היכנסו לתוקף והגיע לארץ והפך כאן לתושב ישראל לפני שהחוק נכנס לתוקפו. אין הוא חל על מי שכבר נתקיימו נגדו הליכי הסגרה לפני שהחוק נכנס לתוקפו ונקבע שאין הוא בר הסגרה. בהקשר זה התייחס ביהמ"ש העליון להבחנה שבין דין מהותי לדין דיוני. ביהמ"ש בחן גם את הנסיבות שבהן ניתן לומר על מי שגר בישראל כי הוא הפך לתושב ישראל והגיע למסקנה שבענייננו צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהמערער עדיין לא רכש מעמד של "תושב ישראל". ביהמ"ש הבהיר כי שאלה היא אם אכן מידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי מספיקה בענייננו, אך גם אם נדרשת בהליך מידת הוכחה הנוהגת במשפט הפלילי עמד היועץ המשפטי ברמה הנדרשת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ישראל קליין למערער, עוה"ד גב' עירית קאהן ויצחק בלום למשיבה. 15.11.00).

ע.פ. 5598/99 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביצוע עבירת "התעללות" בקטין וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 128/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הינו אביה של המתלוננת. הוא חזר בתשובה והואשם כי במסגרת ניסיונו לכפות על בני משפחתו, ועל בתו המתלוננת בפרט, את אורח החיים החרדי בה בחר הוא לחיות, עבר עבירות של איומים והתעללות בקטין בידי אחראי. מדובר באירועים שיוחסו למערער ללא ציון מועד מדויק, וב-4 אירועים אלימים שאירעו במועדים מסויימים שצוינו בכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער ממעשי האלימות הכלליים והאירוע הראשון שיוחס לו והרשיעו בעבירות שיוחסו לו בגין האירוע השני בו סטר למתלוננת בפניה עד שזב דם משיניה, בגין האירוע השלישי הרשיע ביהמ"ש את המערער בציינו כי המערער הודה בעובדות האירוע והרשיעו גם באירוע הרביעי המתייחס לכך שהמערער חזר לביתו בשעות הלילה, גילה כי המתלוננת - שיצאה לפגוש ידיד - איננה בבית והחל לחפשה. מששבה המתלוננת לביתה איים עליה המערער כי "יראה לה ולאמה", התקשר טלפונית לידיד וצעק לעברו "את מי אתה רוצה שאני יהרוג? אותך? אותה? או את שניכם". אז עלתה המתלוננת לאדן החלון ונפלה ממנו וכתוצאה מכך נחבלה ואיבדה את הכרתה למשך 12 יום.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף שלא היה כל מגע פיזי בין המערער למתלוננת, ועל כן אין להרשיעו בתקיפה, הרי שמעשי המערער נופלים לגדר התעללות. ביהמ"ש קבע כי המתלוננת עברה מסכת ארוכה של התעללות שהתבטאה בהשפלות, הכפשות, איומים ומכות שהרגישה על בשרה וכי נפילתה היתה תוצאה ישירה מהתעללות המערער בה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של תקיפת קטין בידי אחראי, איומים והתעללות בקטין בידי אחראי. הוא לא ציין איזה מן המעשים בהם מצא את המערער אשם, מהווים אלו מן העבירות בהן הרשיעו. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 20 חודשים ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור הוא על ההרשעה בעבירת התעללות ועל חומרת העונש והערעור נדחה.
ג. המערער גורס כי ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירת התעללות לא בגין האישום השני והשלישי אלא בגין האישום הרביעי וכי באישום הרביעי אין משום התעללות של המערער בבתו. לעניין זה קבעה השופטת שטרסברג-כהן כי ביהמ"ש ביסס את ההרשעה בעבירת התעללות על כל שלשת האירועים, אך לדעתה, גם אם ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה בעבירת התעללות רק על האירוע הרביעי הרי יש באירוע זה משום התעללות. לעומת זאת סבר השופט אנגלרד כי ניתן לבסס את ההרשעה בעבירת התעללות על האירוע השלישי ואילו באשר לאירוע הרביעי אין בו משום ביסוס עבירה של התעללות. המשנה לנשיא ש. לוין סבר שיש לראות בהרשעה באישומים השני, השלישי והרביעי רצף של אירועים המצדיק הרשעה בהתעללות ועל כן אינו רואה צורך לחוות דעה אם העובדות נשוא האישום הרביעי, כשהן לעצמן, מצדיקות הרשעה בהתעללות. אשר לעונש נקבע שאין הוא חמור מדי בהתחשב בנסיבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד חנן רובינשטיין למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 9.11.00).

ע.פ. 6359/99 - מדינת ישראל נגד נחום קורמן

*ביטול זיכוי מעבירת הריגה(מחוזי י-ם - ת.פ. 202/96 - הערעור נתקבל).

א. המשיב היה מעורב באוקטובר 96 בשעות הצהרים, באירוע בו נפגע ילד בן 11 ונפטר לאחר מכן משטף דם במוח. המשיב ששימש בתפקיד רכז בטחון של הישוב הדר-ביתר
סיפר לקצין משטרה סמוך לאירוע כי שמע שהיו זריקות אבנים לעבר כלי רכב ישראלים, הגיע עם ג'יפ בטחון לכביש וראה נערים על הגבעה. משהגיע אל הילדים שזרקו את האבנים הם ברחו וכשהתקרב למנוח וצעק עליו ענה לו הילד "לא, לא" ולפתע התעלף הילד. הוא טיפל בו בהנשמה ולאחר מכן פינה את הילד ובדרך הזעיק אמבולנס. שני עדי ראיה שהיו במקום, בן דודו של הילד ועוד אדם סיפרו כי המשיב היכה את הילד. במהלך הלילה נפטר הילד וגופתו הועברה למכון לרפואה משפטית שם בוצעה נתיחה בגופה. המשיב נקרא למשטרה, הואשם בהריגה והוזהר אך סירב לדבר באומרו כי פרקליטו הנחה אותו שלא לשתף פעולה ולא להגיד דבר.
ב. בדו"ח ביניים קבע פרופ' היס, מהמכון הפתולוגי, כי דימום בתעלת העורק שנמצא עשוי היה להיגרם באחת משני דרכים: בעטיו של קרע בעורק פגום שנוצר בשל מצב דחק קשה, או כתוצאה ממכה בצוואר או בראש. פרופ' היס שלל את האפשרות הראשונה, כיוון שלא מצא מום כלשהו בעורקים ועל כן הגיע למסקנה כי המוות נגרם כתוצאה מחבלה בצוואר. המשיב הואשם בעבירת הריגה. במשפט העידו מטעם התביעה העדים שסיפרו כי היו יחד עם הילד וכי המשיב היכה אותו ואילו המשיב העיד כי הילד נפל וכנראה מהנפילה קיבל מכה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדי התביעה, גם לא קיבל את גירסת המשיב ומסקנתו היתה כי קיימת אפשרות סבירה שהחבלה בעורק נגרמה כתוצאה ממום מולד בעורק, והחבלות שנמצאו בגופה ניתן להסביר ע"י פעולות החייאה או ע"י פגיעת עצמים בולטים אחרים. על כן זיכה את המשיב מחמת הספק. הערעור נתקבל.
ג. באשר למהימנות העדויות - אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלא קיבל כמהימנות את הראיות שהובאו בפניו, פרט לדו"ח הביניים של פרופ' היס. גירסת המשיב כי הילד נפגע בנפילה לא הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה כשהוא מסר עדות בפני קצין משטרה. לאחר מכן בחר בזכות השתיקה ורק בעדותו במשפט מסר את הגירסה העובדתית בדבר נפילה, אך בשלב זה כבר ידע המשיב על החבלות שנמצאו בנתיחה שלאחר המוות, ועל ההסברים האפשריים שהוצעו ע"י הפתולוגים שהוא שכר. באין עדויות ישירות מהימנות כי המשיב הוא זה שגרם לחבלות, השאלה היא אם קיימות ראיות נסיבתיות המספיקות להוכחת האשמה. מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר הסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית. לאחר ניתוח האירועים במקום, העדויות והנסיבות של האירוע הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה, בשני פסקי דין של השופטות של גב' דורנר וגב' בייניש, כי יש ראיות נסיבתיות מספיקות כדי להרשיע את המערער בעבירה של הריגה. ביהמ"ש התייחס גם ליסוד הנפשי הנדרש בהריגה, שהיא עבירת תוצאתית, והגיע למסקנה כי היסוד הנפשי נתקיים במקרה דנא. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיגזור את ענשו של המשיב.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד יאיר גולן למשיב. 12.11.00).

בג"צ 2222/99 - אנז'ל (אורה) גבאי נגד ביה"ד הרבני הגדול, ביה"ד הרבני האזורי ויצחק גבאי

החלת הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג ע"י בתי הדין הרבניים. פס"ד על יסוד "פשרה" הניתן ע"י בי"ד רבני(העתירה נתקבלה).

א. העותרת (להלן: האשה) והמשיב 3 (להלן: הבעל) נישאו באפריל 70 ונולדו להם 4 ילדים. לאחר 20 שנות נישואים נפתחו ביניהם הליכי גירושין בביה"ד הרבני האזורי, אשר דן, בין היתר, גם בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג. ביה"ד נתן
ב-93 פס"ד שלפיו על בני הזוג להתגרש ולעניין הרכוש "שתי הדירות הרשומות ע"ש האשה תשארנה לאשה בלבד; הכספים בבנקים... הרשומים ע"ש שני בני הזוג יחולקו ביניהם שווה בשווה; הכספים הרשומים ע"ש הבעל בלבד יהיו שלו בלבד; הכספים הרשומים ע"ש האשה ישארו שלה בלבד...". האשה הגישה בשעתו עתירה לבג"צ ובהסכמה הוחלט כי תסכים לקבל גט והעניין יוחזר לביה"ד הרבני האזורי שיחליט מחדש בעניין חלוקת הרכוש. ביה"ד האזורי נתן פס"ד חדש לאמור "אחרי ששמענו מחדש את טענות הצדדים... הגענו לאותה מסקנה שביה"ד הגיע אליה..." בפסה"ד הראשון. האשה עררה לביה"ד הגדול וביה"ד דחה את הערעור בקבעו כי נראה "שביה"ד פסק את דינו כפשרה הוגנת שניתן לעשות במקרה כזה שיש סתירות בין טענות הצדדים ואין הוכחות לכך...". על ההחלטות החדשות עתרה האשה לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: הדין החל בענייננו הוא הלכת השיתוף בין בני זוג אשר לפי הלכת בבלי (בג"צ 1000/92 (פד"י מ"ח(2) 221) צריך ביה"ד הרבני לפסוק בענייני חלוקת הרכוש לפי חזקת השיתוף. בחינת פסיקתם של בתי הדין הרבניים בענייננו מעלה כי הלכת השיתוף, כמשמעה במשפט האזרחי, לא יושמה כהלכתה במקרה זה. נראה כי אמת המידה הבלעדית שנקבעה לצורך החלוקה ע"י ביה"ד מתמקדת בנתון של רישום הנכס הנוגע בדבר בשם בן זוג זה או אחר כאשר רישום זה הוא החורץ את שיוך הנכס לבעל או לאשה. אמת מידה המשעינה את חלוקת הרכוש על מעמד רישום הנכס בלבד, אינה שקולה כהחלה נכונה וראוייה של חזקת השיתוף בין בני זוג.
ג. באשר לקביעת ביה"ד הרבני הגדול כי פס"ד ביה"ד האיזורי הוא "פסק פשרה" המהווה מוסד מוכר במשפט העברי שיש להכיר בו וליתן לו את המשקל המשפטי הראוי כמכריע בזכויות הצדדים - כאן אין מדובר בפשרה הנפסקת על יסוד הסכמת הצדדים. מדובר בפסק פשרה שבכוחו של בי"ד דתי להחיל על הצדדים על פי ההלכה בדין העברי. פסק פשרה כזה ניתן כאשר אין בפני ביה"ד ראיות מספיקות שעל פיהן יכול הוא לפסוק את הדין. פסק הפשרה שניתן כאן יסודו ברכוש שרשום ע"ש כל אחד משני בני הזוג. ברור כי פסק הפשרה הכפויה אינו מחיל את הלכת השיתוף הקנייני בין בני זוג, ופס"ד כזה אינו יכול לעמוד על רקע הלכת בבלי. הצדדים הביאו ראיות בפני ביה"ד אך ממצאים לא נקבעו. יש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי שיחזור וידון בעניין תוך יישום חזקת השיתוף בין בני הזוג ותוך מתן אפשרות לצדדים להשלים ראיותיהם.
ד. השופט אנגלרד: אין להניח כי בתי הדין הרבניים שללו באופן עקרוני את התחולה של הלכת שיתוף הנכסים על בני זוג. בפסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול מוזכר במפורש כי האשה טוענת כי מחצית הרכוש שייכת לה מכח הלכת השיתוף בנכסים. לכן אין מתעוררת כאן שאלה בדבר התעלמותו של ביה"ד הרבני מהלכת השיתוף. העניין מצטמצם בשאלה אם מן הראוי היה, בנסיבות המקרה הנדון, כי ביה"ד יחלק את הרכוש בדרך של הטלת פשרה בעל כורחם של הצדדים. ביה"ד הרבני הגדול מייחס לביה"ד הרבני האזורי הכרעת דין בדרך זו של הטלת פשרה אך אין הדבר כך. על כן אין צורך להחליט כאן מה הדין כאשר ביה"ד פוסק על דרך הפשרה. כיוון שהשאלה שהעלתה העותרת בערעורה לביה"ד הרבני הגדול נגעה לזכותה לקבל את מחצית הרכוש מכח הלכת השיתוף ולא היתה בערעור כל התייחסות לשאלה של הטלת פשרה בעל כורחה בשל היעדר ראיות, צריך היה ביה"ד הרבני הגדול לדון בערעור בטענה שהעלתה המערערת ואת זאת הוא לא עשה. אי לכך יש להחזיר את הדיון לביה"ד הרבני האזורי שיבחן את זכויות בעלי הדין על פי הלכת השיתוף ועל פי ההוכחות שהובאו לפניו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד ציון סמוכה לעותרת, עו"ד אשר רוט לביה"ד, עו"ד שמעון שובר לבעל. 26.11.00).

דנ"פ 8613/96 - מוחמד יוסף ג'בארין נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירה לפי הפקודה למניעת טרור(דיון נוסף בע.פ. 4147/95 - פסה"ד בערעור בוטל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים אור, גב' דורנר וטירקל, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים מצא וקדמי).
א. המערער פירסם במהלך השנים 1991-1990 מספר מאמרים. המאמר היחידי שנותר רלבנטי לענייננו הינו מאמר בו נאמר, בין היתר: "... כל אימת שאמרתי: 'הידד, הידד' והשלכתי אבן, השתלטה עלי התחושה שהניצחון קורא לנו: 'הוסיפו לזרוק...' ... כל אימת שצעקתי 'הידד, הידד' והשלכתי בקבוק תבערה, אני מרגיש שאני נותן אות ותפארת...". בעקבות פרסום המאמר הואשם העותר בעבירה של תמיכה בארגון טרור לפי סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור הקובעת "המפרסם בכתב או בעל פה, דברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או לאיומים במעשי אלימות כאלה... ייאשם בעבירה...". בימ"ש השלום הרשיע את העותר בעבירה של תמיכה בארגון טרור וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. העותר קיבל רשות ערעור לביהמ"ש העליון ובערעור דחה ביהמ"ש את ערעורו של ג'בארין על הרשעתו. בהחלטה על קיום דיון נוסף קבע נשיא ביהמ"ש העליון שיש לקיים בשאלה "האם פירושו של סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור... דורש כי התקיים קשר הסתברותי - ואם כן מה הוא - בין פרסום דברי השבח... לבין סיכון התרחשותם של מעשי אלימות בעקבות הפרסום". כן התבקשו הצדדים להתייחס לשאלה אם יש לפרש את סעיף 4(א) כמתייחס ל"מעשי אלימות" כלשהם או ל"מעשי אלימות" של ארגון טרור בלבד. העתירה נתקבלה ופסה"ד בערעור הפלילי בוטל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים אור, גב' דורנר וטירקל, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים מצא וקדמי, בפסקי דין מפי המשנה לנשיא והשופט קדמי.
ב. חילוקי הדעות בין השופטים נבעו מפרשנות סעיף 4 הנ"ל, האם יש לצמצם את האיסור אך לשבח לפעולות ארגון טרור או גם לפעולות המאפיינות ארגון טרור וזאת בהתייחס לחופש הביטוי שהוא זכות יסוד במשפטנו. השופט אור הגיע למסקנה שיש לראות את סעיף 4 כקובע עבירה רק אם דברי השבח או העידוד מתייחסים לפעולות הנעשות ע"י ארגון טרור וכאן האינתיפאדה לא בוצעה ע"י ארגון טרור בלבד. אמנם גם ארגוני טרור ביצעו את הפעולות של האינתיפאדה באותן שנים, אך את דברי השבח ניתן לראות כמתייחסים לפעולות של האנשים שלא היו מאורגנים בארגוני הטרור ועל כן יש לזכות את העותר. השופט אור התייחס לצורך פרשנות הסעיף ברקע ההיסטורי של חקיקת הפקודה למניעת טרור וכן לכותרת השוליים של הסעיף ולמילות החוק בסעיפים אחרים. לדעת השופט אור, כדי להילחם בדברי שבח ועידוד למעשים מן הסוג שסעיף 4 אינו חל עליהם, יכולה התביעה להשתמש בסעיפים אחרים בחוק ובכללם האיסור על פעולות המרדה בחוק העונשין וכן הסתה לגזענות.
ג. השופטים קדמי והמשנה לנשיא ש. לוין סברו כי הוראת סעיף 4(א) אינה מתייחסת רק לפעולות המבוצעות ע"י ארגון טרור אלא גם פעולות המבוצעות ע"י אנשים פרטיים שלא מטעמו של ארגון טרור כאשר המעשים הם מעשים המאפיינים פעולות של ארגון טרור. לדעת השופט קדמי גם אם תתקבל גישת השופט אור שסעיף 4(א) מדבר אך בדברי שבח על מעשי אלימות של "ארגון טרור", יש לדחות את הערעור משום שהמעשים שבהם
הביע המערער תמיכה עונים גם על דרישה זו. זאת באשר זריקת אבנים ובקבוקי תבערה בזמן האינתיפאדה, בוצעה בראש ובראשונה ע"י חברים בארגוני טרור פלסטינים מטעם ארגוניהם כאשר בודדים שאינם חברים בארגונים נגררו אחריהם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, קדמי, גב' דורנר וטירקל. עו"ד דן יקיר למבקש, עוה"ד גב' טליה ששון ואייל ינון למשיבה. 27.11.00).

ע.פ. 5951/98 - גד מליסה נגד מדינת ישראל

*החלת סעיף 300(א) לחוק העונשין בדבר עונש מופחת בעבירת רצח בשל מצב נפשי שיש בו משום הפרעה נפשית(מחוזי באר שבע - ת.פ. 47/92 - ערעור על מידת העונש נדחה ברוב דעות השופטים מצא וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. המערער והמנוחה למלם אברה (להלן: המנוחה) חיו יחד ובאוגוסט 90 נולדה להם בת. כעבור זמן נפרדו ועל פי החלטת ביה"ד נמסרה משמורת הבת למנוחה שחוייבה להביא את הבת למערער מדי יום שישי. באחד מימי השישי הגיעה המנוחה עם הילדה למעון העולים שבו התגורר המערער ומשנפגשו התפתח ביניהם דין ודברים שבסיומו הרג המערער את המנוחה. המערער נעצר ונשלח לבדיקה אצל פסיכיאטר, עבר מספר בדיקות והוגשו מספר חוות דעת. בסיכומו של דבר הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח המנוחה ודן אותו למאסר עולם. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה, אך ביהמ"ש החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לבחון אם התקיימו במערער ובמעשהו תנאי סעיף 300(א) לחוק העונשין, המאפשר להטיל עונש מופחת על מורשע ברצח בנסיבות האמורות בו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי מתקיימים בעניינו תנאי סעיף 300(א) הנ"ל והותיר את עונש מאסר עולם על כנו. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וטירקל, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופט קדמי (דעת מיעוט): סבר לפי חוות הדעת הפסיכולוגיות שהוגשו כי בשעת ביצוע הרצח היה המערער שרוי במצב נפשי מסוים שנוצר כתגובה נפשית חריפה להתנהגות המנוחה כלפיו, וכי במצבו זה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה שבעטיו הורשע בעבירת הרצח; כי הדחף הנפשי החריף שלפיו פעל המערער שקול להפרעה נפשית חמורה כמשמעה בסעיף 300(א) לחוק העונשין שמאפשר הטלת עונש מופחת.
ג. השופט מצא: גם הוא על יסוד חוות הדעת הפסיכולוגיות שהוגשו, הסתייג מצדקת ההנחה כי המערער היה שרוי במצב הנפשי שיש בו משום הפרעה נפשית כאמור. הוא הוסיף ואמר כי גם אם באותו זמן היה בו ליקוי נפשי "זמני" ו"מזדמן" אין הסעיף חל עליו, שכן תגובה נפשית חריפה להתנהגות של הקרבן כלפי הנאשם, המגבילה את יכולתו של מבצע הרצח להימנע מעשיית המעשה, אינה ראוייה להיחשב כהפרעה נפשית חמורה כמשמעה בסעיף 300(א) כאשר מדובר במוגבלות "זמנית" ו"מזדמנת".
ד. השופט טירקל: לפי גירסת השופט קדמי תתכן "הפרעה נפשית חמורה" המאפשרת עונש מופחת גם כאשר הפרעה כזאת היא "זמנית ומזדמנת". לפי גירסת השופט מצא הפרעה נפשית חמורה צריך שתתקיים אצל מבצע העבירה "כמצב קבוע או מתמשך שהחל לפני מועד העבירה" היינו כי "מצב נפשי זמני - חמור ככל שיהיה - שנזדמן למבצע העבירה עקב התרחשות שקדמה לביצוע עבירתו, ושחלף עבר לאחר השלמת העבירה, אינו יכול להיחשב כהפרעה נפשית חמורה". לדעת השופט טירקל אין הוראת סעיף 300 הנ"ל מבחינה בין הפרעה נפשית קבועה לבין הפרעה נפשית זמנית. מצב שבו מתגלה באדם הפרעה נפשית חמורה בזמן מן הזמנים שלפני מעשה הרצח, הנעלמת בזמן מן הזמנים לאחר מכן, יכול שיבוא בגדר "הפרעה נפשית חמורה" לצורך הסעיף. עם זאת אין להסכים לדעתו של השופט קדמי כי הפרעה נפשית "מזדמנת" - דהיינו, הפרעה שבאה
כתגובה להתנהגות הקורבן כלפי מבצע הרצח - יכול שתבוא בגדר "הפרעה נפשית חמורה". בעניין זה צודק השופט מצא ובמסקנה זו תומכים גם שיקולים של מדיניות משפטית ראוייה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. עו"ד יורם סגי-זקס למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.9.00).

ע.א. 6328/97 - עזרא ואבי רגב נגד משרד הבטחון

*טענת סיכול חוזה כאשר משרד הבטחון ביטל, עקב מלחמת המפרץ, הסכם למכירת מסכות אב"כ לא תקינות. *השתחררות רשות ציבורית מהסכם בשל צרכי ציבור חיוניים. *שיעור הפיצויים עקב השתחררות מינהלית מהסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 2225/90 - הערעור נדחה).
א. ביוני 90 נכרת חוזה בין המערערים שפעלו תחת שם מסחרי (להלן: רשת) לבין המשיב. הוסכם כי רשת תרכוש ממשרד הבטחון 60,000 מסכות אב"כ משנות ייצור 71 ו-72 שפג תוקפן, תמורת 0.6 דולר לכל מסיכה (סך כולל 36,000 דולר), אשר ישולמו עד ליום 1.7.90. באחד התנאים לחוזה נאמר כי "מנסיבות שונות עשוי להיווצר מצב שלא ניתן יהיה לספק את הטובין. לקונה לא תהיינה טענות ו/או תביעות כנגד המשרד בגין אי אספקת הטובין, כולם או מקצתם". עובר לכריתת החוזה עם משרד הבטחון התקשרה רשת בהסכם עם חברה בארה"ב (להלן: שוורצמן) לפיו תרכוש שוורצמן 50,000 מסכות אב"כ תמורת 0.8 דולר למסכה. רשת הודיעה למשרד הבטחון כי יש לה הזמנה עבור כל 60,000 המסכות. רשת שילמה את התמורה עבור המסכות ובשלהי יולי 90 משכה ממחסני משרד הבטחון 22,000 מסכות ואלה נשלחו מיד לחברת שוורצמן. ביני לביני פלשה עיראק לכווית ובעקבות המצב הבטחוני החליטו רשויות הצבא לעכב כל הוצאה של מסכות אב"כ ממחסני הצבא. רשת ניהלה מגעים עם משרד הבטחון לקבלת המסכות אך משרד הבטחון הודיע לרשת כי הטובין אינם ברשותו וכי הוא מוכן להחזיר לרשת את עלות הרכישה בצירוף הצמדה וריבית.
ב. רשת הגישה תביעה נגד משרד הבטחון לנזקים ולהפסדים בסכום של 380,000 דולר בשל הפרת החוזה מצד משרד הבטחון, כלומר, פיצוי בגובה 10 דולר לכל מסכה. לאחר שהתברר בסוף שנת 95 כי משרד הבטחון רכש בסוף שנת 90 מסכות אב"כ תמורת 17.65 דולר למסכה, ביקשה רשת לתקן את כתב התביעה ולהעמיד את סכום הפיצוי על 670,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו. לאחר הגשת התביעה הודיעה רשת לשוורצמן כי לא תוכל לספק לה את 28,000 המסכות הנותרות על פי ההזמנה. שוורצמן הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד רשת. הצדדים הגיעו להסדר פשרה שלפיו רשת שילמה לשוורצמן 50,000 דולר כפיצוי עבור המסכות שלא סופקו. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקה את תביעת רשת נגד משרד הבטחון וחייב את משרד הבטחון לשלם לרשת פיצויים של 56,000 דולר.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הסיכול שהעלתה המדינה באמצו גישה מצמצמת ביחס לסיכול, שלפיה, במדינת ישראל, כמעט הכל הוא בגדר הצפוי. ביהמ"ש ציין כי אכן אירוע כמו מלחמת המפרץ, בו מדינה שאינה גובלת עם ישראל ששולחת טילי סקאד לישראל אינו בגדר הצפוי, אך לא אופיו המדוייק של האירוע צריך להיות צפוי, אלא עצם העובדה שיש מלחמות מפעם לפעם וייתכן שיהיה צורך במסכות גאז. ביהמ"ש קיבל לעומת זאת את טענת משרד הבטחון כי בנסיבות העניין היה רשאי להשתחרר מן ההסכם בשל צרכי ציבור חיוניים, מבלי שיהיה בכך משום הפרת חוזה. ביהמ"ש קבע כי נוצרו נסיבות שבהן גבר האינטרס הציבורי של אספקת מסכות אב"כ לתושבי המדינה על פני חובת קיום חובת החוזה. עם זאת קבע כי השתחררות מינהלית גוררת חובת תשלום פיצויים חלקיים מצד הרשות, על חסרון הכיס שנגרם בפועל. הערעור נדחה.
ד. השופט אנגלרד: משרד הבטחון זנח בערעור את טענת הסיכול, אך מכיוון שביהמ"ש המחוזי הרחיב את הדיבור על סוגייה זו, תוך הסתמכות על ההלכה הפסוקה, יש להעיר מספר הערות בשולי הדברים. אשר לקביעה שנקבעה בשעתו בביהמ"ש העליון, בסוף שנות ה-70, כי "בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל" יש להתייחס בהסתייגות. יש לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. התוצאות המיוחדות של המשבר על מפרץ הפרסי היו בבחינת יצירת נסיבות, שעשו את קיום החוזה שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים. המסכות שנמכרו היו ישנות, תוקפן פג ולא היתה כוונה להשתמש בהן עוד במדינה. פרוץ המשבר שינה את הנתונים ונוצר צורך להשתמש במסכות אלה שימוש נוסף. את הנסיבות האלה לא יכלו המתקשרים לראות מראש ואף לא למונען. מכיוון שמשרד הבטחון זנח את טענת הסיכול, אין צורך להכריע כאן בנושא הנדון.
ה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי שינוי הנסיבות יצר עילה של השתחררות מינהלית מן החוזה. השימוש החוזר במסכות הפך לצורך ציבורי חיוני. נותרת שאלת הפיצויים. עקרונית, זכאי המתקשר הפרטי לתשלום פיצויים במקרה של השתחררות מינהלית. המדובר איננו בשיעור הפיצויים המלא שבו מתחייב המפר על פי דיני החוזים הכלליים. לאחר שהשופט דן בדרכים השונות של קביעת פיצויים בהפרת חוזה, בסיכול חוזה ובהשתחררות מינהלית, הגיע לכלל מסקנה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בפיצויים שפסק אם כי לא לגמרי מטעמו. פסה"ד ניתן מפי השופט אנגלרד והוסיף הנשיא ברק פס"ד קצר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 23.11.00).

רע"א 4737/98 - שמעון בן עזרא נגד הבנק הבינלאומי הראשון

*הכרזה על חייב כ"חייב מוגבל באמצעים" (הבקשה נדחתה).

המשיב פתח נגד המבקש תיק בהוצל"פ בגין חוב העולה על מליון ש"ח. לבקשת המשיב, נפתחה נגד המבקש חקירת יכולת, בסיומה נקבע, כי המבקש לא יוכל לשלם את חובו בתקופה הקבועה לכך בסעיף 69ג לחוק ההוצל"פ, ולפיכך הוכרז המבקש כחייב מוגבל באמצעים. לטענת המבקש, ראש ההוצל"פ לא היה מוסמך להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, מכיוון שהוא לא הגיש בקשה למתן צו תשלומים, ולא נתקיים הליך בירור בעניינו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי סעיף 69 לחוק, רשאי ראש ההוצל"פ, בין היתר, לאחר קיום חקירת יכולת, לצוות על תשלום החוב במספר תשלומים. פנה החייב בבקשה לפרוס את התשלומים מעבר למועדים הקבועים בסעיף 69ג לחוק, או לא עמד החייב בתשלומים שנקבעו והתקיים הליך בירור, רשאי ראש ההוצל"פ להכריז על החייב כמוגבל באמצעים. תכליתו של חוק ההוצל"פ היא לאפשר גביה יעילה של חובות, תוך המנעות ככל הניתן ממאסרו של החייב בגין אי החזרת חוב. קביעת הסדר תשלומים על פי המועדים הקבועים בסעיף 69ג לחוק, כאשר ידוע מראש כי החייב אינו יכול לעמוד בהסדר זה, אינה משרתת תכלית זו. להיפך, אם מחקירת היכולת עולה, כי החייב לא יוכל לעמוד בהסדר תשלומים על פי המועדים הקבועים בחוק, מוסמך ראש ההוצל"פ לקבוע הסדר תשלומים אשר ייפרס על פני תקופה ארוכה יותר. במקרה זה, כיוון שהחייב לא סתר את המסקנה כי לא יוכל להחזיר את חובו במועדים הקבועים בחוק, ניתן להכריז עליו כמוגבל באמצעים.