בג"צ 7247/00 - אלי נחום נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*ימי היעדרות וחופשות המותרים בהתמחות לפי כללי לשכת עוה"ד(העתירה נתקבלה).
א. העותר החל התמחות אצל עו"ד ביום 25.10.99, למשך שנה, דהיינו עד 24.10.99. בפועל, נטל העותר חופשה למשך תקופה מצטברת של 9 ימים, ובנוסף לכך יצא לחופשה ביום 21.9.00. בהתחשב בהפחתת ימי שישי ושבת בהם לא התקיימה עבודה במקום העבודה של המאמנת של העותר, ובימי חג בתקופה מיום 21.9.00 עד 24.10.00 - ימי החופשה שנטל העותר בתקופת ההתמחות אינם עולים על 30 ימים. לפי הוראת סעיף 11(א) לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות) "לא ייעדר מתמחה ממקום התמחותו יותר מ-30 יום בשנת התמחות". על פי סעיף 35(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תקופת ההתמחות תהיה 12 חודשים. לטענת העותר, משהיה רשום כמתמחה משך 12 חודשים ולא נעדר ממקום ההתמחות יותר מ-30 ימי עבודה, הרי שהוא מקיים את תקופת ההתמחות הנדרשת, מבחינת אורכה, ולפיכך יש להתיר לו לגשת לבחינת לשכת עורכי הדין האמורה להתקיים ביום 26.10.00. עמדת לשכת עורכי הדין הינה כי מכיוון שמיום 21.9.00 עד 24.10.00, משך 33 ימים, לא עסק העותר בפועל בהתמחות, לא מתקיימים בו תנאי הדין לעניין אורך תקופת ההתמחות, אפילו שבמשך תקופה זו היו ימי חגים וכן ימי שישי ושבת, אשר על פי אישור הלשכה לא חייב היה העותר לעבוד בהם. העתירה נתקבלה.
ב. ימי ההיעדרות המותרים בסעיף 11 לכללים, על כל הוראות הסעיפים הקטנים אשר בו, באים להצביע על מספר הימים המכסימלי המותר בהיעדרות מתקופת ההתמחות, ומי שבמשך שנת התמחות נעדר מספר ימים שאינו עולה על המותר, יחשב כמי שמילא את תנאי ההתמחות מבחינת אורך התקופה. משאושרה לעותר התמחות למשך חמישה ימים בשבוע ומספר ימי שישי, שבת וימי חגים בשנה, הנחה היא שעמידה בתנאי סעיף 11 יש בה לענות על תנאי אורך תקופת ההשתלמות. משמעות הנחה זו היא, שמספר הימים הנותר למי שנעדר לא יותר מ-30 ימי חופשה ועבד בכל יתר ימי השבוע בהתאם לאישור הלשכה (אשר עליהם לכלול לפחות 36 שעות התמחות בשבוע), עונה על הדרישות שראה מתקין הכללים כתקופת ההתמחות הנדרשת מכל מתמחה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד עמית הראל לעותר, עו"ד משה עליאש למשיבים. 22.10.00).
רע"א 5400/00 - יעקב בסרבי נגד גבי גלס ואח'
*מינוי מומחה רפואי וחומר שניתן להעביר לעיונו (הבקשה נדחתה).
המבקש תבע את המשיבים לפצותו עבור נזקים שנגרמו לו עקב תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה בתחום הנוירולוגי, (להלן: המומחה הראשון), שקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור %100. בחוות דעת נוספת של המומחה הראשון, שהגיש אחרי שעיין בחומר נוסף, קבע, שנותרה לו נכות צמיתה בשיעור של %10 בלבד. המבקש ביקש לפסול את חוות דעתו השניה של המומחה הראשון, ולמנות מומחה רפואי אחר. ביהמ"ש המחוזי החליט למנות מומחה נוסף בתחום הנוירולוגי (להלן: המומחה השני). עוד הורה להעביר לעיונו של המומחה השני את כל החומר שהועבר בזמנו - בהסכמת באי כח בעלי הדין - לעיונו של המומחה הראשון. המבקש ביקש כי לעיונו של המומחה השני יועברו "אך ורק המסמכים המותרים להעברה למומחה רפואי, בהתאם לדין ולפסיקה" אך לא יועבר לעיונו חומר נוסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, מן הטעם, שהחומר הנזכר הועבר למומחה הראשון על פי הסכמתם של באי כח בעלי הדין. אחרי שבדק המומחה השני את המבקש קבע שנכותו הצמיתה היא בשיעור של %15.
המבקש חזר וביקש להורות על מינוי מומחה רפואי נוסף תחת המומחה השני וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
אשר להעברת החומר האמור למומחה השני - מדובר בחומר שהועבר למומחה הראשון על פי הסכמתם של באי כח בעלי הדין. אין למצוא טעם משפטי או מעשי שלא להעביר למומחה רפואי אחד שמינה ביהמ"ש, חומר שהוסכם כי יועבר למומחה רפואי אחר, כאשר שניהם אמורים להגיש חוות דעת בתחום רפואי אחד. השגתו השנייה של המבקש מכוונת נגד קביעתו של המומחה השני, כי "התובע בהתנהגותו הבלתי אמינה מנע, לצערי, הערכה נאמנה של מצבו". גם השגה זאת, אין לה על מה שתסמוך. מטבע הדברים מבוססים ממצאיו של מומחה רפואי, בין היתר, גם על התנהגותו של הנבדק. אין למצוא, אפוא, פגם בקביעה זאת של המומחה השני.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד רם שמגר למבקש, עו"ד ע. חרל"פ למשיבים. 11.10.00).
בש"א 6388/00 - זריהן מאיר נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'
*איחוד תיקים בבימ"ש בחיפה למרות שבאחד מהם יש תניית שיפוט לבימ"ש בת"א (הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש בבימ"ש השלום בחיפה תביעה נגד שלשת המשיבים, לתשלום תגמולי ביטוח ו/או פיצוי בגין אובדן תגמולי הביטוח עקב ייעוץ רשלני של סוכני הביטוח בקשר עם פוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה. בימ"ש השלום הורה על העברת התובענה נגד המשיבה הראשונה לבימ"ש השלום בת"א, בשל קיומה של תניית שיפוט ייחודית בפוליסה, המקנה לו סמכות מקומית ייחודית. התובענה כנגד שני המשיבים הנותרים נותרה בבימ"ש השלום בחיפה. לאור החלטה זו הגיש המבקש תובענה נגד המשיבה הראשונה בבימ"ש השלום בתל אביב. בבקשה דנא טוען המבקש כי, בכל מקרה, יש לדון, בתביעה נגד המשיבה הראשונה ובתביעה נגד המשיבות 2 ו-3 במאוחד, כי פיצול הדיונים יגרום לטרחה רבה לכל הצדדים ולעדיהם. מוסיף המבקש וטוען שיש לקיים את הדיון המאוחד בביהמ"ש בחיפה, מן הטעם שהמבקש וכל העדים הרלבנטיים מתגוררים באיזור חיפה וכן משרדם של באי כח המשיבים 2 ו-3 ממוקמים בחיפה. המשיבה מתנגדת לבקשה לאחד את הדיון בשני ההליכים אם אלה ינוהלו בחיפה, אולם מסכימה לאחדם בביהמ"ש בת"א. לטענתה, בבקשה לאחד את הדיונים בחיפה יש משום ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה להעביר את הדיון לת"א בשל סמכות מקומית ייחודית, החלטה שלמעשה מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. הבקשה נתקבלה.
מדובר באותה מסכת עובדתית אשר מצריכה הבאת אותן ראיות ושמיעת אותם עדים. השאלה שנותרת אם כן היא, היכן יתקיים הדיון בתובענה, בחיפה או בת"א. מאזן הנוחות במקרה זה, הנוטה באופן מובהק לכיוון קיום הדיון בביהמ"ש בחיפה, מהווה טעם מיוחד המצדיק איחוד הדיון וניהולו בבימ"ש השלום בחיפה. זאת, על אף תניית השיפוט הקבועה בפוליסה.
(בפני: השופט אור. עו"ד קרן מרץ למבקש, עוה"ד יעקב דוידוביץ וש. גליק-שמעון למשיבים. 16.10.00).
ע.א. 6713/00 - יחזקאל דנינו ו-118 אח' נגד בית חב"ד רעננה שע"י צעירי אגודת חב"ד
*עיכוב ביצוע פס"ד למתן היתר בנייה באשר בנייה לפי ההיתר תמנע החזרת המצב לקדמותו (הבקשה נתקבלה).
המבקשים עותרים לקבלת סעד של עיכוב ביצועו של פס"ד שחייב את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה במרחב רעננה לחתום תוך 7 ימים על היתר בנייה למשיבה. הבקשה נתקבלה.
מדובר במבנה מתוכנן ששטחו 1,827 מ"ר, בן 3 קומות שמתוכננים בו, בין היתר, בית כנסת, גני ילדים, אולמי הרצאות, ספריה, וחניון מקורה ל-22 מכוניות. המבקשים הינם 118 תושבים המתגוררים בשכונה שבלבה מתוכננת הבנייה האמורה. הם מתנגדים למיקום הבנייה בטענה כי הדבר עלול לשנות באורח מהותי את אופייה של הסביבה כסביבת מגורים, ולגרום למטרד קשה ולירידת ערך בתיהם. בימ"ש קמא בפסק דינו הכיר בזכות המשיבה לסעד המבוקש על ידה ועל פס"ד זה הגישו המבקשים ערעור. נימוקי הערעור מעלים שאלות הראויות לדיון בערכאה הערעורית. ברי כי סירוב לעכב ביצועו של פסה"ד עלול להקשות, אם לא למנוע, אפשרות של החזרת המצב לקדמותו שהרי מתן היתר בנייה למשיבה בהתאם לפסה"ד נשוא הערעור יאפשר את תחילת הבנייה לאלתר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 22.10.00).
בש"פ 6888/00 - אגבריה עארף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בארבע השנים האחרונות נהג להכות את אשתו לה הוא נשוי מזה 14 שנים. בימ"ש קמא, בדונו בבקשת המדינה לעצור את העורר, הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, כי מתקיימת עילת מעצר, וכי מתקיימת בעורר מסוכנות שלא ניתן להתגונן מפניה בחלופת מעצר נאותה. בפני ביהמ"ש המחוזי עלתה הטענה כי העורר סובל ממצבי שיכרות המביאים אותו לפרצי האלימות ולמעשי העבירה וכי אם יטופל בגמילה מחוץ למסגרת מעצר כי אז מסוכנותו תפחת ויש בכך משום חלופת מעצר מתאימה. הערר נדחה.
אופי האישומים בהם מואשם העורר מעידים, גם כשהם עומדים לעצמם, על מסוכנותו הרבה. נטייתו של העורר לשתות לשוכרה והעובדה כי מעשי העבירות מתבצעים על ידיו בעת היותו שיכור מגבירים את מסוכנותו ומעלים חשש של ממש לשלום בני המשפחה. גם חלופה של מעצר בית במרחק ממקום שהייתם של בני המשפחה לא תענה על הקושי, שהרי בעבירות אלימות בתוך המשפחה מקנן חשש מתמיד להישנות המעשים כלפי הקרובים גם כאשר הנאשם שוהה במעצר בית במקום נפרד. חיזוק לחשש ניתן למצוא בעובדה כי רק בנובמבר 99 נגזר על העורר עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים באשמת תקיפה והדבר לא הרתיעו מלבצע עבירות אלימות נוספות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלנג'יב אחמד לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיב. 3.10.00).
בש"פ 7273/00 - מדינת ישראל נגד מוחמד אבו דהאש
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם, יחד עם אחר, בעבירה של חבלה חמורה המייחסת למשיב דקירת שני אנשים בחזיהם בעקבות סכסוך ביניהם לבין הנאשם השני. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את הנאשמים בערובה ובתנאי שישהו "במעצר בית מלא" עד תום ההליכים. המדינה עררה על ההחלטה לשחרר את המשיב בערובה ועררה נתקבל.
ביהמ"ש העליון עמד לא אחת על החומרה היתירה שבמעשי אלימות, שהעבריין מבצע אותם תוך שימוש בסכין, ועל הסכנה שבהם ליחיד הנפגע ולציבור העלול להיפגע. מעשים כאלה יש לעקור ולשרש ביד חזקה. יידע כל עבריין בכח כי בהניפו את סכינו נועל הוא מאחוריו, במו ידיו שלו, את בריחי הכלא; וכי, בהיעדר נסיבות יוצאות מן הכלל, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבו, לא תתגלגל עליו מידת הרחמים. כך
בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה במקרה הנדון. המשיב דקר שני אנשים בחזותיהם, את האחד פעם אחת ואת השני פעמיים, כתגובה לדברים שהוטחו בחברו, הנאשם הנוסף. התנהגות כזאת מעידה על המשיב שהוא מסוכן, שאין לבטוח בו ואין להפיג את סכנתו ע"י חלופה למעצר. אין ממש בטענת הסניגור בדבר אפליה בין המשיב לבין הנאשם הנוסף. אין דמיון בין מעשיהם בפרשה הנדונה ואין דמיון בין המעשים שעליהם נתנו את הדין בעבר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. כרמל למבקשת, עו"ד א. תגר למשיב. 12.10.00).
בש"פ 7352/00 - מדינת ישראל נגד אליאס דאלי
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בסמים (1000 ק"ג קוקאין) (בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של סחר והחזקה של קוקאין בכמות כוללת של קרוב ל-1000 קילוגרם. עם הגשתו של כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים הורה ביהמ"ש העליון להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים, ומשלא נסתיימו ההליכים גם תוך תקופת ההארכה מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
המשיב הוא ישראלי המתגורר דרך קבע ביוון, שהוסגר לישראל על פי צו הסגרה אחרי הליכים ממושכים. לפי הנטען הפעיל המשיב, יחד עם אחרים, רשת בינלאומית של סחר בסמים, שעסקה בהברחה שיטתית, עקבית ומתוחכמת של כמויות ענקיות של סמים בין מדינות שונות. אשתו ובתו מתגוררות בגרמניה וכן נמצאים בחו"ל נכסיו הרבים, הנאמדים במיליוני דולרים. גם כל קשריו החברתיים והעסקיים הם בחו"ל. מקובל כי בכל הארכה והארכה של תקופת המעצר, לפי סעיף 62 לחסד"פ, יש לבדוק ביתר שאת אם לא הופר האיזון הראוי בין השמירה על שלום הציבור לבין חירותו של הנאשם. על אחת כמה וכמה שיש להקפיד על כך במקרים שבהם יש יסוד לחשש שאחריתו של המשפט אינה צפויה תוך תקופת ההארכה. עם זאת, במקרים חריגים, אין מנוס מלהאריך את המעצר עוד ועוד, כאשר המשפט מתנהל בזריזות הראוייה, או כאשר עושה ביהמ"ש כל אשר לאל ידו כדי לנהל אותו כך, אולם חפצו אינו צלח. גם במקרה הנדון כך. כאן נעשה מאמץ לשמוע את המשפט בקצב ראוי אולם המאמץ לא הועיל, בשל חילופי סניגורים ותקלות אחרות. לעצם הענין, מדובר בעבירות סמים חמורות ביותר המיוחסות למשיב וכן בחשש להימלטות מן הדין.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד גב' לילך שלג למשיב. 18.10.00).
בש"פ 7441/00 - מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה ואח'
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח (בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות של רצח, נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע ועשיית עיסקה בנשק. למשיבים מס' 1 ו-2 מיוחסת גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ולמשיב מס' 2 מיוחסת גם עבירה של הדחה בחקירה. מדובר בסכסוך בין המשיב 2 לבין אדם אחר (להלן: המנוח). במהלכה של הפרשה ירה המשיב 3 במנוח וגרם למותו. נסיונותיהם של המשיבים להמית גם את חברו של המנוח לא צלחו. בירור משפטם טרם הסתיים ומתבקשת הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים. הבקשה נתקבלה.
עברם של המשיבים רצוף הרשעות בעבירות מסוגים שונים. נסיבותיהם של מעשי העבירה המיוחסים למשיבים מעידות על כך שאין עליהם מורא החוק ומורא אדם וכי קיים
יסוד סביר לחשש שיסכנו את ביטחונו של הציבור. אכן, יש יסוד לחשש שהמשפט לא יסתיים בתקופת הארכת המעצר השניה, ואולי גם בתקופת הארכה נוספת, ואעפ"כ אין מנוס מלהאריך את המעצר. מצוות סעיף 61 לחסד"פ היא מצווה גדולה שבספר החוקים שלנו, אולם, במקרה הנדון, יש לדחותה מפני מצוות ההגנה על ביטחונו של הציבור, שאף היא מצווה גדולה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד נחמן בטיטו, גל פרידמן ושגי זקס למשיבים. 19.11.00).
ע.פ. 3219/98 - מוחמד עפאנה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של שוד נהג מונית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, תושב עזה, בצוותא-חדא עם שלשה אחרים, ביקשו מנהג מונית כי יסיע אותם לנצרת. בדרכם הצמיד המערער סכין לצווארו של נהג המונית. לאחר מכן הוציאו המערער וחבריו את הנהג ממקום מושבו, ובאיימם עליו הושיבוהו בספסל האחורי כשהמערער מצמיד סכין לגרונו. הארבעה שדדו את כספו ואת מכשיר הפלאפון של הנהג. לאחר נסיעה נוספת הורידו את נהג המונית בשדה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ו-6 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מעשהו של המערער, מן החמורים הוא שבמעשי העבירה. נהגי מוניות חשופים לשרירות ליבם של הנוסעים עימהם - בייחוד כך בשעות הלילה, כפי שהיה בענייננו - ושומה על בתי המשפט להעלות את תרומתם לביעור נגע קשה זה. לפי מחקר שערכה משטרת ישראל בנושא שוד מוניות בשנת 1999 ובמחצית הראשונה של שנת 2000, מספר מקרי השוד שאירעו יש בו כדי להדאיג ביותר. המשטרה מתקשה לפענח מעשי שוד אלה ואפשר יש במיעוט המקרים המפוענחים כדי לעודד שודדים-בכח להידרש למעשי שוד כזה. המשיב לא נתפס אלא במקרה - ולאחר מירדף - ואילו שלשת חבריו נעלמו ואין יודע מי הם. עם זאת, העונש שהוטל הינו חמור למעלה מן המידה. לפיכך יועמד העונש על 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, ריבלין. עו"ד גב' חנא בולוס למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 14.11.00).
בג"צ 9369/99 - סרגיי טרנובוי וולנטינה טרנובוי נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין*דחיית בקשה למתן אישור לישיבת קבע בישראל למי שבאו כתיירים מרוסיה (העתירה נדחתה). העותרים הם זוג נשוי ולהם בן קטן. בשנת 96 באו מאוזבקיסטן ארצה באשרות תייר אשר פגו לאחר זמן, אך למרות זאת המשיכו העותרים לשהות בארץ ללא היתר כדין אף שנצטוו לעוזבה. לאחר שחלפו מספר שנים ביקשו העותרים כי יוענק להם מעמד של קבע בישראל. בקשתם נדחתה, ומשנעצרו עתרו לבג"צ. העותרים אינם טוענים לזכות שבות וסומכים הם את בקשתם על טעמים הומניטריים. העותר נולד לאמו מנישואין קודמים. לאחר מכן נישאה האם ליהודי, ובשנת 93 עלו בני הזוג ארצה וזכו לקבל אזרחות מכח יהדותו של הבעל. לטענת העותר, הוא גדל בבית בעלה של אמו מאז היותו בן 6, ואותו יהודי הוא למעשה אביו. עתה, כך מוסיף הוא וטוען, מבקש הוא להתאחד עם משפחתו, הוא ועמו אשתו ובנם הקטן. המדינה טוענת כי אין עניינם בא בגדרי ההנחיות להקניית זכויות מטעמים הומניטריים. העתירה נדחתה.
אמו של העותר ובעלה עלו ארצה בשנת 93, ועמם אחיו של העותר, אשר גר בבית אמו אותה עת (ואשר מחזיק באזרחות מכח עצמו), ואולם העותר לא הצטרף אל המשפחה, נשאר באוזבקיסטן, ורק בשנת 96 הגיע ארצה. העותר המשיך לחיות את חייו העצמאיים באוזבקיסטן. אין עניינם של העותרים בא בגדרי ההנחיות להקניית זכות מטעמים הומינטריים, ולאחר בחינת עניינם לא נמצא כי מצבם הוא כה קשה עד שיזכו לזכות בישיבת קבע בארץ.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. עו"ד אבי אפטקמן לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיב. 1.11.00).
ע.פ. 3723/99 - עבד אל רחים עבד אל ראזק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הכיר את המתלוננת, שהיתה בעבר שכנתו, וידע אודות נסיבות חייה הקשות: בהיות המתלוננת כבת 13 היא נאנסה ע"י אביה. על רקע אינוסה נרצח אביה ע"י אחד מאחיה. אח זה, ואח נוסף שהורשע בהכאת המתלוננת, נשלחו למאסר, ובעקבות זאת נזרקה המתלוננת מן הבית ע"י אמה, התגוללה ברחובות, ואף אושפזה לקבלת טיפול נפשי בבית חולים לחולי נפש. המערער אסף את המתלוננת ברכבו כאשר המתינה לאוטובוס. משהבטיח להביאה לבית החולים שאליו רצתה להגיע, נעתרה המתלוננת להצעתו מתוך אמון בו. במהלך הנסיעה סטה המערער מן הכביש אל דרך עפר, החנה את הרכב ליד פרדס, ודרש מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין. משסירבה, איים עליה המערער בסכין, ולאחר שניסתה להתנגד וברחה מפניו, רדף אחריה, השיגה, ואנס אותה בכח. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 12 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
באשר להרשעה - ביהמ"ש נתן אמון בעדותה של המתלוננת שאף נתמכה בראיות סיוע למכביר ואין להתערב בכך. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער הולם פשע חמור זה שאף בוצע באכזריות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, א. לוי. עוה"ד משה גלעד וגב' האני ברברה למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 23.11.00).
ע.א. 4166/98 - י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ ואח' נגד עדית החזקות (1991) בע"מ ואח'
*דחיית תביעה בגין זכויות בפטנט וגניבת עין ופיצויים בשל צו מניעה זמני (הערעור נדחה).
המערערים תבעו את המשיבים בטענה כי הם בעלי זכויות במוצר כיסוי הגה רפלקסולוגי שהומצא על ידם ביחד עם משיב 2. לטענתם, משיב 2 נפרד מקשר עיסקי עימם, וביחד עם שאר המשיבים הפרו את זכות המערערים בכך ששיווקו גם הם כיסויי הגה דומים. התביעה מבוססת הן על הפרת פטנט והן בעילות של גניבת עין, ועשיית עושר שלא במשפט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין למערערים כל זכויות בפטנט או זכות קניינית בהקשר לכך, ודחה את התביעה בעילה זו. כן קבע כי לא הוכחו עוולת גניבת עין ועילת עשיית עושר שלא במשפט. אשר לתביעה שכנגד, של המשיבים, לקביעת פיצויים עקב הוצאת צו מניעה זמני נגדם, נקבע כי אף שלא הובאו ראיות מספיקות להוכחת סכומי הנזק שהמשיבים טענו להם עקב מתן צו המניעה הזמני, אין ספק כי נזק מסויים נגרם להם, ובהערכה קבע ביהמ"ש פיצוי בסך 50,000 ש"ח לכיסוי נזק זה. הערעור נדחה.
לא הוכחו יסודותיה של עוולת גניבת העין ולא הוכח כי המערערים רכשו מוניטין במוצר אותו הם שיווקו, וכי בשיווק מוצר המשיבים היה כדי להטעות באופן שקונה
רגיל עשוי היה להניח שהוא קונה מוצר של המערערים. אשר לשיעור הפיצוי שנפסק למשיבים - ביהמ"ש אמד את גובה הנזק שנגרם בגין צו המניעה הזמני, ולא חרג מן הסביר בעניין זה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמיר דורון למערערת 1, המערער 2 לעצמו, עו"ד שי ניידרמן למשיבים. 12.11.00).
בש"פ 8320/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של קטין בעבירות של התקהלויות ויידוי אבנים על כלי רכב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתקהלות אסורה, התפרעות, סיכון חיי אדם במזיד והיזק בזדון. ההתפרעויות אירעו בצומת רמת ישי, בליל יום כיפור כאשר נחסמו כבישים, הושלכו אבנים על רכבים חולפים ואף נעצרו על ידי המתפרעים כלי רכב חולפים לשם בירור זהות הנוסעים, וכאשר התברר שהם ערבים, יידו המתפרעים אבנים לעבר כלי הרכב. לפי כתב האישום בוצעו המעשים כנקמה מצד המתפרעים היהודים בערבים, על רקע מעשי מתפרעים ערבים ביהודים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אין ספק שהמעשים הם קשים וחמורים, ומעבר לכך שהם מסכנים חיי אדם בשעת אירועם, ויש בהם פוטנציאל של התלקחות קשה של אירועי דמים בין יהודים וערבים אזרחי ישראל. שתי שאלות עולות בענייננו. האחת, עוצמתן של הראיות הלכאוריות, אשר ככל שהן חלשות יותר, על אף קיומן, מהוות הן טעם אותו ראוי לשקול לעניין חלופת מעצר. השניה, גילו הצעיר של העורר. אשר לשאלה הראשונה - ארבעה מתוך אחד עשר המשתתפים שנתפסו, קושרים - בצורה זו או אחרת - את העורר לאותם מעשים. האחרים אינם מזכירים אותו כמי שהיה פעיל במעשים עצמם. שנים מהנאשמים נעצרו, ביניהם העורר, ושניים שוחררו בהיותם קטינים. העורר היה בעת האירוע בן 18 שנים פחות 10 ימים. אין לו עבר פלילי. הוא סיים 11 שנות לימוד ועמד בפני התייצבות לשירות צבאי, ימים ספורים לאחר שנעצר בתיק זה. לאור היות העורר קטין בעת ביצוע המעשה ולאור חולשתן של הראיות הלכאוריות, שאכן קיימות, ראוי שתשקל חלופה מתאימה שתרחיק את העורר מן הרחוב ותבטיח זאת באופן נאות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמר שי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 27.11.00).
ע.פ. 8104/00 - מדינת ישראל נגד פלונים
*החמרה בעונש של קטינים שהבריחו סמים (קנאבוס) ממצרים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים, קטינים בני שבט בדואי היושב במדבר סיני, חצו ברגל, יחד עם אדם נוסף, את הגבול שבין מצרים לישראל בשטח מדברי. שני המשיבים נעצרו בעוד שהשלישי הצליח להימלט בחזרה לשטח מצרים. ברשות המשיבים נתפסו שלשה שקים שהכילו סם קנאבוס במשקל כולל של כ-45 ק"ג. המשיבים הובאו לדין לפני בימ"ש לנוער, והורשעו - על יסוד הודייתם בעובדות - בכניסה לישראל שלא כדין ובייבוא סם מסוכן. לאחר שקיבל תסקירי קצין מבחן לנוער, גזר ביהמ"ש מאסר בפועל של ארבעה חודשים על המשיב 1 ושלשה חודשים על המשיב 2, בתוספת עונשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
גזירת עונשי מאסר בפועל, לארבעה ולשלשה חודשים, אינה נותנת ביטוי לצרכי ההרתעה, המהווים שיקול מרכזי בענישת מבצעיהן של עבירות מסוג זה. ביהמ"ש המחוזי החליט להקל בעונשיהם של המשיבים בשל היותם נערים צעירים, שאין לחובתם הרשעות קודמות. נימוק זה יכול היה להצדיק התחשבות מסויימת בקביעת תקופות המאסר,
אך לא יכול להצדיק הגבלת המאסר לחודשים ספורים, שאיננו עונש העשוי להרתיע גם עבריינים אחרים. יתר על כן, התחשבות כה ניכרת בהיותם נערים, מתעלמת מן העובדה שיבואני סמים ממצרים לישראל עושים שימוש מכוון בשירותיהם של נערים, בהתבסס על ההנחה שביהמ"ש עתיד לגזור עליהם עונשים קלים ביחס. לפיכך יועמד ענשיהם של המשיבים על שנה וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. עו"ד גב' שרית טובבין למערערת, עו"ד יונס אלגרינאוי למשיבים. 12.11.00).
בש"פ 8027/00 - אלי טל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרעות והסתה לגזענות נגד ערבים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בחודש אוקטובר השנה נסעה שיירה של 15 מכוניות בנצרת עלית, כאשר היושבים בה צופרים בחוזקה, מפעילים אורות חירום, מפריעים לתנועה, ומלווים את מעשיהם בקריאות "מוות לערבים". שוטרים שהגיעו למקום ניסו לעצור חלק מהמתפרעים וביניהם העורר, ונתקלו בהתנגדות. העורר הואשם בעבירות של איסור פרסום הסתה לגזענות, עידוד למעשי אלימות והפרעה לשוטר. בימ"ש השלום קבע כי קיימת תשתית ראייתית, ובאשר לעילת המעצר, הוא קבע כי גם זו הוכחה, הואיל ומי שמסית לגזענות ולמעשי אלימות, טמונה בו סכנה לשלום הציבור ובטחונו. באשר לחלופת מעצר קבע כי "דרושה תקופה נוספת כדי להיווכח כי אכן שקטה הארץ... ואם אין בגחלים שנותרו לאחר התבערה כדי להצית את השטח מחדש". על כן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
קיימת תשתית של ראיות שיש בה כדי להוכיח את האישום המיוחס לעורר; ובאשר לעילת המעצר, אמנם מדובר במעשים שבימים כתיקונם לא היו מחייבים מעצר עד תום ההליכים, וראוי היה לשקול אם הפגיעה בזכות היסוד של אדם להלך חופשי הינה מוצדקת, ואם לא ניתן להשיג את אותה תוצאה גם בדרך של חלופה אחרת. אך בימים אלה המתח בין חלקי האוכלוסיה הוא כה רב, עד שדי בניצוץ קטן כדי להצית שוב את התבערה הגדולה. המעט שניתן לעשות כדי לקדם את הרעה, הוא להבהיר לכל מי שנוטה ליטול את החוק לידיו, כי הוא עלול לשלם על כך בחירותו, גם בטרם הוכרע דינו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ניסרין אכסנדר לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.11.00).
בש"פ 7942/00 - עופר משה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הטרדה ותקיפה של חברה שניתקה קשריה עם הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של הטרדה, איומים, הפרת הוראה חוקית, כליאת שווא ותקיפה חבלנית. המדובר בחברתו לחיים של העורר, שביקשה לנתק את קשריה עמו. את העבירות הללו ביצע העורר, חרף העובדה שנצטווה מספר פעמים על ידי ביהמ"ש להימנע מליצור קשר עם חברתו. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום דחה את בקשתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והערר נדחה.
המסר שביקש המחוקק לשגר לבתי המשפט עם חקיקתו של חוק המעצרים הינה לצמצם ולהגביל ככל האפשר את מספר המקרים בהם יורה ביהמ"ש על מעצר ממש. אותה כוונה מחייבת הקפדה יתירה על קיום תנאי השחרור ע"י מי שביהמ"ש החליט לתת בו אמון ולשחררו בערובה, למרות שקמה נגדו עילה למעצר. העורר נכשל לא פעם אחת בלבד באי קיומו של צו ביהמ"ש, והוא חזר והטריד את המתלוננת ואיים עליה ועל בני
משפחתה. מי שהפר את צווי בתי המשפט יותר מפעם אחת אינו ראוי עוד לאמונו. קל וחומר שכך יש לעשות ביחס למי שנשקפת ממנו סכנה מוחשית למתלוננת.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה שרעבי לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 9.11.00).
בש"פ 7920/00 - אבי לוי ושרון לוי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה בהתפרעות במגרש כדורגל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
תיגרה התפתחה במגרש כדורגל בעת משחק ידידותי כאשר אחד משחקני קבוצה אחת עבר עבירה כנגד אחד משחקני הקבוצה האורחת. בתוך התלהטות האווירה החלה מהומה והעוררים הפליאו מכותיהם במתלונן וגרמו לו חבלות של ממש. ביהמ"ש נתבקש ע"י המדינה לעצור את העוררים ונאשם נוסף עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה באשר לעוררים ואת הנאשם הנוסף שחרר למעצר בית. הטעם לשחרור הנאשם האחר בתנאים היה עברו הנקי, כאשר לעורר 1 וגם לעורר 2 עבירות קודמות. הערר נתקבל.
אין ספק שהעבירות חמורות הן וכי על ביהמ"ש לתרום תרומתו למיגור תופעת האלימות הקשה על רקע של מהומות המתפתחות בשל סיבות של מה בכך. התופעות של מהומות, תקיפות וגרימת חבלות במגרשי הכדורגל בהתלהט היצרים על רקע הפסד במשחק או טעות של שחקן, אינן נדירות, ויותר ויותר עדים אנו לתופעות של מתן פורקן ליצרים ופגיעה בגופם של אחרים על רקע פעילות ספורטיבית. עם זאת נראה, כי למרות ההרשעות הקודמות, ראוי לבחון חלופת מעצר שתרחיק את העוררים מן הרחוב וממגרש המשחקים, תבטיח את שלומו של הציבור עד לסיום משפטם ויחד עם זאת לא תכלא אותם מאחורי כותלי בית המעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד רונן יאיר לעוררים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 8.11.00).
ע.פ. 7539/00 - לאוניד לוין נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר כאשר "אפשר" שנגרם עיוות דין לנאשם (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירת הריגה בתאונת דרכים ונדון למאסר בפועל למשך 5 שנים ולפסילה מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 20 שנה. המדובר בתאונת דרכים בה נהרג נוסע אשר ישב במושב אחורי של הרכב שנהג המבקש. לפי כתב האישום, נהג המבקש ברכב בהיותו במצב של שיכרות, ועל יסוד ממצא זה החליט בימ"ש קמא להרשיע את המבקש. המערער הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לערעור. הבקשה נתקבלה. בנסיבות העניין "אפשר" נגרם למבקש עיוות דין, ו"אפשר" זה די בו כדי להביא לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש. ענייננו אין הוא בעבריין פלילי מועד אלא באדם מן הישוב. רישיון הנהיגה נשלל מן המבקש לשנים רבות כך שגם אין נשקפת סכנה ממנו לציבור הרחב אם יעוכב ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יגאל טמיר למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 2.11.00).
בש"פ 7532/00 - רונן טריביאש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יידוי אבנים על מכוניות של ערבים והכאת נהג מונית ערבי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עמד בסמוך לצומת הכניסה בכרמיאל והשליך אבן אל עבר מונית וניפץ את שימשתה הקדמית. משנהג המונית עצר ויצא את הרכב, הלכו לקראתו העורר ואדם נוסף, ובהתקרבם אליו אמרו לו לנהג, ערבי במוצאו: "די, אין מקום לערבים במדינה וצריך להרוג את כולכם בארץ". הם היכו את נהג המונית באמצעות מקלות וחבלו בו בגבו. משראו כי שוטרים מתקרבים
למקום, נכנסו השניים אל רכב ונמלטו. בהגיעם אל כביש עוקף כרמיאל, חסמו השניים ברכבם את דרכו של רכב אשר נסע בנתיב הנגדי, ואילצו את נהגו, אף הוא ערבי במוצאו, לעצור. השניים יצאו מרכבם, העורר מחזיק מוט ברזל והאחר מחזיק בגרזן ובהגיעם אל הרכב ניפצו את כל שימשות הרכב ואת הפנסים הקידמיים והאחוריים, בהוסיפם לקרוא אל עבר הנהג ונוסע נוסף שהיה ברכב: "אנחנו נהרוג אתכם, יא בני-זונות, הערבים". מיד בסמוך לאחר מכן היכו העורר והאחר את שני הנוסעים ברכב בצווארם בעוד אלה יושבים ברכב. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
מעשי העורר וחברו לא נמשכו אמנם זמן רב, אך ברור כי היו אלה מעשים מתוכננים מראש. לא עוד אלא מעשים אכזריים וקשים. אדם העושה מעשים כמעשי העורר מעיד על עצמו כי אדם מסוכן הוא וכי אין לחזות מראש כיצד יגיב על אירועים שעלולים לקרות בארץ בימים הקרובים. העורר הוכיח עצמו כמונע במעשיו ממה שניתן לכנות (שלא במדוייק) "טעמים אידיאולוגיים", ומי שטעמים מעין אלה מניעים אותו בדרכו, חשיבתו אינה רציונאלית וקשה לחזות מה יעשה מחר-מחרתיים אם אך יסבור כי נוכח אירועים מסויימים ראוי "ללמד את הערבים לקח".
(בפני: השופט חשין. עו"ד אמיר טנדליך לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.10.00).
בש"פ 7620/00 - מדינת ישראל נגד פלונים
*עיכוב שחרור בערובה בעבירות של התפרעות בנצרת (ערר על שחרור בערובה - השחרור עוכב זמנית).
שלשה המשיבים עומדים לדין בבימ"ש השלום לנוער בנצרת בעבירות של התפרעות ונסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ובימ"ש השלום דחה את הבקשה. ערר המדינה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שהורה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. לאחר עבור כשבוע ימים, ביקשו המשיבים כי ייערך עיון חוזר, וטענו, בין השאר, כי חל שינוי נסיבות. הם הסתמכו על דברים שנאמרו בבש"פ 7103/00 כי "כשתשככנה הרוחות... ניתן יהיה לשוב ולשקול את נושא מעצרו של העורר". בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיבים בקבעו כי הארץ טרם שקטה והסדר טרם שב על כנו. עררם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל בקבעו כי "חלה לשמחת כולם רגיעה משמעותית והחיים במדינה החלו חוזרים למסלולם הטבעי". הערר נתקבל.
עפ"י הדוחו"ת שהוגשו ע"י המשטרה הארץ טרם שקטה. אולם מדובר בנערים בני 15 ו-16, תלמידי בית ספר. משפטם טרם נקבע, ואין יודעים אימתי יישמע. כנערים צעירים אשר עשו אמנם מעשים קשים, ראויים הם כי משפטם יישמע במהירות. יושבים הם במעצר כשלשה שבועות ומועד למשפטם טרם נקבע. יש להגיש בקשה לקיים את המשפט בהקדם ולאחר שתתקבל החלטה בנדון יוחזר הדיון לביהמ"ש העליון ויוחלט על דבר המשך ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ענבר פלש לעוררת, עוה"ד אחמד מסאלחה ודאוד פהים למשיבים. 24.10.00).
רע"א 8654/00 - בולוס גרניט ושיש בע"מ נגד רשות שדות התעופה ובנק דיסקונט*מימוש ערבות בנקאית אוטונומית (הבקשה נדחתה). בין המבקשת לבין המשיבה (להלן: הרשות) נכרת חוזה, להספקת אבני גרניט לרשות לצורך בניית פרוייקט נתב"ג 2000. להבטחת כספים שקיבלה המבקשת כמיקדמות וכן להבטחת ביצוע התחייבויותיה על פי החוזה, הוציא המשיב 2 (להלן:
הבנק) ערבויות בנקאיות אוטונומיות לטובת הרשות על סך כולל של 2,184 מליון דולר. זמן מה לאחר שהוחל בבנייה, הודיעה הרשות למבקשת על ביטול החוזה, עקב הפרתו ע"י המבקשת, ודרשה מהבנק מימוש הערבויות הבנקאיות האוטונומיות עד לסכום של 1,500,000 דולר. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד מימוש הערבויות. טענתה היתה, כי הרשות נהגה בחוסר תום לב וכי מימוש הערבויות יפגע קשות במצבה הכלכלי של המבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי בהיעדר טענה למירמה או זיוף, יש לאפשר את מימוש הערבויות, שהן על פי אופיין אוטונומיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ערבות מן הסוג שהוציא הבנק לטובת הרשות, על פי טיבה, נועדה להבטיח לנושה את האפשרות לקבל שיפוי כספי מן הערב מבלי שיידרש להתדיין עם החייב בביהמ"ש בנוגע לעיסקת היסוד שנערכה ביניהם. הבטחת יעילותה של הערבות האוטונומית, ואף השיקול של קיום חיי מסחר שוטפים, מחייבים לצמצם את המקרים שבהם יתערב ביהמ"ש בכדי למנוע את מימושה, תוך הגבלתם לנסיבות חריגות, כגון שהערבות האוטונומית זוייפה או הושגה במירמה. טענות המבקשת נוגעות לעיסקת היסוד ואין לאפשר לחייב לקשור בין עיסקת היסוד לבין חיובו של הערב לשפות את הנושה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שי טויסטר למבקשת. 29.11.00).
בש"פ 7496/00 - אבו חדד רבאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים וכניסה שלא כחוק לישראל ודחיית טענת אפליה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירה של סחר בסם ולעורר יוחסו גם עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק ושל התחזות לאחר. לפי הנטען מכרו השניים לסוכן משטרתי סמוי 345 גרם סם קנבוס. כמו כן שוהה העורר בישראל בלי אישור כניסה או שהייה כחוק והוא אף התחזה לאחיו בפני השוטר שעצר אותו. ביהמ"ש ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי העורר הופלה לרעה לעומת הנאשם הנוסף ששוחרר בערובה ובתנאים. לדעתו היה חלקו של הנאשם הנוסף בעיסקת הסמים גדול יותר, משום שהוא שסיפק את הסם ואילו העורר פעל רק כמתווך. עוד טען כי הסוכן המשטרתי חרג מהוראות מפעיליו ופעל כ"סוכן מדיח" בכך שפיתה והדיח את העורר ואת הנאשם הנוסף. כמו כן, טען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
אכן, יכול שנאשם שנעצר ישוחרר מן המעצר על מנת שלא להפלות בינו לבין נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר. השוויון הוא ערך יסוד ויכול שיטה את הכף. אולם, בענייננו, חלקו של העורר בעיסקת הסמים לא היה קטן מחלקו של הנאשם הנוסף. ומנגד, לעורר הרשעות קודמות בעבירות של יידוי אבנים, גרימת נזק לרכוש, אי קיום הסדר הציבורי וכניסה לישראל שלא כחוק, ואילו לנאשם הנוסף הרשעה קודמת אחת בניסיון לתקיפה. אפילו שווים חלקיהם של השניים בעיסקת הסמים הנדונה הנה מעידים מעשיו של העורר בעבר שאינו נמנה על שומרי החוק. יתר על כן, בכתב האישום הנדון מיוחסות לעורר גם עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק ושל התחזות לאחר. אשר לטענה כי הסוכן המשטרתי היה "סוכן מדיח" אין אחיזה לכך בראיות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גלעד כצמן לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 2.11.00).
רע"א 5045/00 - אליהו רום נגד פקיד שומה תל אביב
*נטל הראייה ונטל השכנוע בהוצאת צו של פקיד שומה המתייחס להפרשי הון (הבקשה נדחתה).
המשיב הוציא למבקש צו על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, עקב הפרשי הון בלתי מוסברים שמצא בין שתי הצהרות הון שהגיש המבקש, הפרשים
המסתכמים בסכום של 315,332 ש"ח. המבקש מייחס הפרשי הון אלה להעברה של 103,000 דולר לחשבונו בבנק בשנים 91 ו-92, מדודו (להלן: הדוד), איש עסקים המתגורר בברזיל. המשיב לא קיבל הסבר זה, והמבקש ערער על קביעת המשיב ובמסגרתו ביקש כי ביהמ"ש יורה על "העברת נטל הראיה" אל כתפי המשיב, וזאת מן הטעם שהחזקה לפיה פעל המשיב כדין בהוצאת השומה, נסתרה. וכיצד נסתרה? המשיב, כך טוען המבקש, סירב להיענות למכתבים ששיגר לו המבקש, ואשר בהם נתבקש לסור לבית מלון בירושלים בו שהה הדוד - שהגיע מברזיל לרגל נישואי בתו - על מנת לחקרו. המערער גורס כי התנהגות המשיב עומדת בסתירה לכללי המשפט המנהלי, לאור העובדה שהדוד הינו אדם קשיש שמצב בריאותו אינו שפיר, ועל כן יהא קושי לזמנו לעדות במשפט. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו, כי הטענה בדבר הבאתו או אי הבאתו של הדוד אל פקיד השומה, ובדבר סירובו או אי סירובו של המשיב לשמעו, היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה בשלב ההוכחות, ואין לדון בה בשלב הנוכחי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נטל השכנוע הינו בדרך כלל קבוע, ואינו עובר במהלך המשפט מבעל דין אחד למשנהו. יחד עם זאת, עשוי נטל הבאת הראיות להתחלף במהלך המשפט, וזאת, אם יביא המבקש ראיות המוכיחות לכאורה את עמדתו, כי נפל פגם בשומה. כך אכן קבע ביהמ"ש קמא ואין עילה להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עוזי שוחט למבקש, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 16.11.00).
רע"א 2466/00 - עו"ד יהונתן בוטח נגד אסתר בוטח
*גילוי מסמכים בבימ"ש לענייני משפחה (הבקשה נדחתה).
המבקש ואחיו, אחי המנוח, הגישו התנגדויות לבקשה למתן צו ירושה שהגישה המשיבה, אשת המנוח, בטענה כי הלה הותיר אחריו צוואה שונה מזו שהוצגה על ידי המשיבה. במסגרת הליך קדם משפט בביהמ"ש לענייני משפחה, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, על פיה יוגש תצהיר גילוי מסמכים לביהמ"ש על ידי המשיבה, אשר יכלול את כל המסמכים המצויים בידיה. כתנאי להסכמתה של המשיבה לכך, נקבע כי ביהמ"ש בלבד הוא שיעיין במסמכים אלה. משהוגשו המסמכים, נתברר כי מדובר בחומר בעל היקף גדול במיוחד. על רקע זה, החליטה השופטת לא לעיין במסמכים, וכן כי התצהיר שהוגש ע"י המשיבה יהיה בבחינת תצהיר גילוי מסמכים וכי יחולו לגביו ההוראות החלות לעניין גילוי והגשת מסמכים. השופטת היתה מודעת להוראת תקנה 258ט(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה הוראות פרק ט' לתקנות, הדן בנושא גילוי מסמכים, לא יחולו על תובענות בענייני משפחה, אך הסתמכה על הסכמת הצדדים שאיפשרה את גילוי המסמכים ועל הסמכויות המוקנות לביהמ"ש בסעיף 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה, וקבע כי הסכמת הצדדים להגשת תצהיר הגילוי מטעם המשיבה, אין בה כדי לאפשר מתן צו גילוי, ואף לא להחיל את ההוראות החלות על פי התקנות על גילוי מסמכים בדרך כלל. כך, משום התנאי הברור שהציבה המשיבה מלכתחילה, לפיו המבקש ואחיו לא יעיינו במסמכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בדבר תצהיר גילוי המסמכים שהוגש ע"י המשיבה לביהמ"ש, היתה החלטה שלא התבססה על הוראות פרק ט' לתקנות אלא על הסכמת הצדדים, וזו הותנתה בכך שרק ביהמ"ש יעיין במסמכים. לאור זאת, לא ניתן היה לחרוג מגדרי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים.
(בפני: השופט אור. המבקש לעצמו, עו"ד איתן ברקאי למשיבה. 19.11.00).
ע.א. 7661/00 - שרה פונט נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*סירוב פסילה של שופטת שלפני שנים שימשה כעו"ד של הצד שכנגד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערערת והמשיבה מתבררת תביעה בבימ"ש השלום בירושלים. המערערת ביקשה כי השופטת תפסול עצמה מלשבת בדין, באשר בטרם התמנתה לכהונתה, שימשה כעורכת דין של המשיבה. השופטת דחתה את הבקשה בקבעה כי "איני מוצאת כל סיבה לפסול עצמי מלדון בתיק, מזה 7 שנים שאין לי כל קשר שהוא לחברה זו ולחברות האחרות שייצגתי ולמן מינויי דנתי בעשרות, מאות ואולי יותר תיקים של חברה זו וחברות אחרות שייצגתי בעבר". הערעור נדחה.
על השאלה אם ביחסי עו"ד לקוח בעבר יש כדי לגבש עילה לפסילת שופט כאשר עומד לפניו כבעל דין לקוחו מהעבר, יש לענות לפי נסיבות העניין המשתנות. יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם קיומו של הקשר האמור יוצר "חשש ממשי למשוא פנים" כלפי מי מבעלי הדין. לענין זה, כך נפסק, יש לשקול מה היה מהותו של הקשר שבין עורך הדין ללקוחו, מה היה משכו ומה היתה מידת עוצמתו; האם יש קשר בין העניין בו עסק השופט כשפעל כעו"ד, לעניינים הנדונים בפניו; מה טווח הזמן שעבר מאז קיומם של יחסי העבודה שבין השופט לבעל הדין. החלתם של מבחנים אלה על נסיבות העניין שבפנינו, מצביעה כי אין מקום לפסילתה של השופטת. הזמן שעבר מאז טיפלה השופטת בעניינה של המשיבה הוא זמן ארוך (7 שנים). לא נטען לקיומו של קשר בין העניינים הנדונים בענייננו, לעניינים בהם עסקה השופטת כעורכת דין. כמו כן, לא טענה המערערת בבקשת הפסילה כי היה קשר מקצועי ארוך זמן וכבד משקל בין השופטת למשיבה. אכן, יתכן ומן הראוי ששופט אשר שימש כעו"ד של מי מבעלי הדין, יודיע על כך לצדדים. עם זאת, אין באי מתן הודעה כאמור כשלעצמה, ליצור עילה לפסילתו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערת. 30.11.00).
בש"פ 8214/00 - עיסה אלסלאמין נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של כניסה שלא כחוק לישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל בחלקו).
העורר - תושב השטחים - הואשם בכניסה לישראל שלא כחוק. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבל את ערר המדינה על החלטת בימ"ש השלום, שהורה לשחרר את העורר בתנאים, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגורית טוענת כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מאחר ולא הוכחה, ולו לכאורה, מסוכנותו ולפיכך לא קמה עילת מעצר נגדו מטעם זה. באשר לחשש להימלטותו מן הדין, ניתן למצוא - לטענתה - חלופה שתבטיח מפני חשש כזה וחלופה כזו אכן נקבעה ע"י בימ"ש השלום. הערר נתקבל בחלקו.
אין לעצור אדם, ללא חלופת מעצר אם לא הוכחה מסוכנותו. החוק מקים חזקת מסוכנות לגבי עבירות מסויימות ויש והמסוכנות נובעת מכלל הנסיבות שבהן בוצעה הכניסה והשהייה בארץ שלא כחוק, המצביעות על כוונתו של הנאשם המסויים לבצע עבירות בישראל. במקרה דנן, אין כל אינדיקציות מסוג זה. מאות ואלפים נכנסים ונמצאים בארץ שלא כחוק, בין כדי לחפש בה עבודה - וזוהי הסיבה שהעורר טוען לה - ובין כדי לחפש בה מקום לגור בו. לא נטען ע"י המשיבה כי יש בידיה חומר כלשהו המצביע על מסוכנותו של העורר. מהטעם של סכנת הימלטות מן הדין יש מקום לעצור נאשמים בעבירה זו, עד תום ההליכים, לתקופה קצרה לפי הנסיבות ולא עד תום ההליכים כאשר אין יודעים מתי הם יסתיימו. אשר על כן יישאר העורר במעצר עד ה-1.12.00. אם עד אז לא יסתיים משפטו, ישתחרר בתנאים שנקבעו ע"י בימ"ש השלום.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לילה מרגלית לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 16.11.00).
ע.א. 6433/00 - תחנת תדלוק קדימה בע"מ (בפירוק מרצון) נגד פקיד שומה
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהיכרות בין השופטת לבין ב"כ הצד שכנגד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערת מכרה תחנת דלק שבבעלותה לצד שלישי. בין המערערת למשיב נתגלעו מחלוקות באשר לאפיון ולשיוך תמורת המכירה. ביום 20.6.00 הגישה המערערת בקשה שהשופטת תפסול עצמה לאחר שהתחוור לה, לטענתה, דבר קיומם של יחסי ידידות בין השופטת לבין ב"כ המשיב, עו"ד רינה מיוחס - עניין שפורסם אגב הסיקור התקשורתי אודות משפטו של עופר נמרודי. המבקשת טענה כי ידידות זו מאירה באור שונה החלטות דיוניות שונות של השופטת ואת יחסה הסלחני לעו"ד מיוחס. השופטת דחתה את בקשת הפסלות וקבעה כי קבלת טענות המערערת משמעה פסילה גורפת של ביהמ"ש מדיון ברוב רובם של ערעורי מס הכנסה הנדונים על ידו - הואיל וציבור עורכי הדין המופיע בתיקים אלה הוא מצומצם יחסית ורובו ככולו מצוי בקשרי ידידות או היכרות עם ביהמ"ש - על רקע עיסוקו הקודם של ביהמ"ש. הערעור נדחה.
ראשית - חלק גדול מטענותיה של המערערת נגוע בשיהוי. טענת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש ואין להשאירה נצורה לעת מצוא. שנית - פירוט טענות המערערת המתייחסות להחלטות דיוניות שקיבל ביהמ"ש המחוזי לא הובא כלל בפני ביהמ"ש המחוזי ואין מקום לכך שביהמ"ש העליון הוא שיידרש לטענות אלו לראשונה. שלישית - אין בעובדה שביהמ"ש המחוזי קיבל החלטות דיוניות שדעת המערערת אינה נוחה מהן כדי להצביע על קיומו של משוא פנים כלפי המערערת. תרופתה של המערערת היא בתקיפת ההחלטות האמורות בערעור ברשות או בזכות - ולא בטענת פסלות. רביעית - כבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון לא פעם, כי: "היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול". דברים אלה יפים ודאי גם למקרים בהם מלכתחילה ציבור עורכי הדין העוסקים בתחום מסויים הוא מצומצם, כך שכל העוסקים בתחום מכירים איש את רעהו. אין מקום לקבוע, כי מי שהשתייך לציבור זה, רכש מומחיות בתחום עיסוקו ומונה לכהונה שיפוטית פסול מניה וביה מעיסוק בתחום. כל מקרה ייבחן לגופו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עוזי שוחט למערערת. 30.11.00).