תקציר סביר כרך נ"ו חוברת 9

ע.א. 7024/97 - ניסים עדיקה נגד אהוד תמיר

הדרך לבקש ביטול פס"ד בהסכמה שאישר הסכם בין הצדדים. טעות המצדיקה ביטול הסכם ופס"ד שניתן בהסכמה. *ערעור על פס"ד המבהיר פס"ד שניתן קודם לכן(מחוזי י-ם - ת.א. 1048/95 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב מחזיקים בשני מבנים הסמוכים זה לזה בירושלים. זה של המשיב משמש לו למגורים ובזה של המערער מתנהל מועדון ריקודים. לדירת המשיב שני פתחים הפונים לחצר פנימית משותפת, ופתח אחד הפונה לרחוב. המערער חסם את פתחי היציאה המובילים מדירת המגורים של המשיב לחצר. המשיב פנה לבימ"ש השלום וביקש לצוות על המערער להסיר את החסימה מן הפתחים שנחסמו. בימ"ש השלום נדרש בהרחבה, בפסק דינו, לעניינו של אחד הפתחים האמורים, שהיה סגור בשער של סורגים, אולם בסופו של דבר, ציווה על המערער "לסלק את הסורגים... וכל חסימה אחרת שעל פתח או פתחי דירת התובע". המערער ערער לביהמ"ש המחוזי (להלן: הערעור הראשון), והצדדים באו לכלל הסכמה, שניתן לה תוקף של פס"ד, כי הערעור ימחק וכי המערער ימלא אחר פסה"ד בתוך 30 ימים. המערער סילק את השער המסורג, וראה בכך משום מילוי אחר הוראות בימ"ש השלום. המשיב סבר כי על המערער לאפשר לו לצאת אל החצר גם מבעד לפתח האחר. ראש ההוצל"פ פנתה לביהמ"ש, מכח סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, על מנת שיבהיר "האם הכוונה לפתח אחד או לכל פתחי הדירה".
ב. ביהמ"ש הצהיר כי פסה"ד נתכוון "למניעת הפרעה לכל פתחיה של הדירה הפונים לחצר הפנימית ואין הוא מסוייג לפתח אחד בלבד" (להלן: ההבהרה). משניתנה ההבהרה פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בבקשה "לחדש את הערעור" ובבקשה "לערער על ההבהרה" (להלן: הערעור השני). בעקבות המלצת ביהמ"ש המחוזי מחק המערער גם את הערעור השני, והגיש תחתיו תביעה לביטול פסה"ד שניתן, כאמור, בהסכמה, בערעור הראשון. בתובענה טען המערער כי ביסוד ההסכמה, שהביאה למחיקת הערעור, נפלה טעות באשר לתכנו של פסה"ד שניתן בבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה מודע לכך שפסק דינו של בימ"ש השלום מכוון "לשתי הדלתות", וכי אין המערער יכול לטעון כי טעה בהבנת פסה"ד. הערעור נדחה פרט לכך שנקבע כי למערער היתה זכות ערעור על "ההבהרה" ויוכל להגיש בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על ההבהרה.
ג. פסה"ד בערעור הראשון, ככל פס"ד שבהסכמה, ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים, והגושפנקה שהטביע עליו השופט. לטענת המערער נפלה בהסכם טעות המחייבת את ביטולו. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסה"ד מצויה בפרק ב' לחוק החוזים הדן בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. הטוען לביטול החוזה בגין טעות עליו להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, הנבחנת על פי מבחן סוביקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על פי מבחן אובייקטיבי. יחד עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא היתה ידועה לצד השני, מותנה הביטול בשיקול דעתו של ביהמ"ש, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". גם אם נכונה טענת המערער, כי השכיל להוכיח בביהמ"ש המחוזי, שביסוד הסכמתו עמדה טעות, שומה היה על המערער "לשכנע את ביהמ"ש כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול". בנסיבות המקרה דנן, לא עלה בידי המערער לשכנע כי ביטול ההסכם מוצדק "משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד".
ד. עם זאת לא היתה מניעה שהמערער ישיג, על דרך הערעור, על פסה"ד המבהיר את פסה"ד המקורי. המערער שהיה נכון, במקרה זה, להסכים עם פסה"ד של בימ"ש שלום, על פי הפירוש שייחס לו מלכתחילה, אינו משלים עם הוראת פסה"ד כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהיתה לו זכות ערעור על פסה"ד בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו. הוא ביקש לממש זכות זו וחזר בו מכוונתו
בהמלצת ביהמ"ש שהציע לו לנתב את השגתו לדרך אחרת. אם יבחר לשוב אל הערעור השני, הרי שהנסיבות המיוחדות, עשויות לשמש לו טעמים להארכת המועד להגשת הערעור על פסה"ד שלאחר ההבהרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יהושע קרמר למערער, עו"ד יובל ג'משיד למשיב. 18.12.00).

ע.א. 163/99 - עזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל ואח' נגד א. דורי... ואח'

*פיצויים הניתנים לצד שלישי עבור עזרה לנפגע בתאונת עבודה אינם בגדר פיצויים שניתן לנכות מהם את הגמלאות שמשלם המוסד לביטוח לאומי(מחוזי נצרת - ת.א. 438/90 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המנוח דיאב מזאווי ז"ל (להלן: המנוח), יליד שנת 29, נפגע בתאונת עבודה, והגיש תביעה נגד המשיבים. ביום 21.7.95 נפטר המנוח. עקב מותו, אשר ארע קודם מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, תוקנה התביעה בביהמ"ש והפכה להיות תביעה של עזבון המנוח ויורשיו, המערערים. ביהמ"ש המחוזי פסק את סכום הפיצויים המגיע למערערים, והפחית מסכום הפיצויים את גימלאות המוסד לביטוח לאומי. כתוצאה מהפחתה זו, נפסק שמגיע למערערים - עזבון המנוח ויורשי המנוח - סכום של 44,866 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. עניין אחד בלבד מצדיק התערבות. המערערת השניה, אלמנתו של המנוח, סעדה אותו וטיפלה בו לאחר שנפגע בתאונה. עזרתה הוערכה בשיעור של 5,000 ש"ח לחודש, ובסך הכל עבור תקופה של 55 חודשים נפסק לה סכום של 275,000 ש"ח. סכום זה מגיע לה אישית כמיטיבה של המנוח, כמוה ככל צד שלישי אחר הזכאי לתשלום כמיטיב. כשבא ביהמ"ש לנכות את גימלאות המוסד מהסכום המגיע למערערים, הוא ניכה את הגמלאות מסכום הפיצויים אשר כלל בתוכו גם את הפיצוי הנ"ל לאלמנה כמיטיבה בסך 275,000 ש"ח. לא היתה הצדקה לכלול את סכום ההטבה שנפסק לאלמנה בסכום הפיצויים ממנו נוכו גימלאות המוסד. המבנה היסודי של זכויות בעלי הדין מזיק-ניזוק-מיטיב הוא, שעם מתן ההטבה זכאי המיטיב להיפרע על ההטבה כשיעור ההטבה. סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה, אין לקבל את הטענה או ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה המקרה שבפנינו, בו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכח חוק ההטבה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה השופט אור. עו"ד שכיב קופטון למערערים, עוה"ד גב' אורית מזור ואמנון שור למשיבים. 13.12.00).

רע"א 4990/98 - סדרס חיים נגד מדינת ישראל

*ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגד מנהל בחברות שמתנהלת נגדן חקירה בעבירות מס(הבקשה נתקבלה).

א. המבקש הינו מנהלן היחיד של שתי חברות. ומחזיק ב-%99 ממניותיהן. החל בחודש אוקטובר 96 מנהלת המשיבה חקירה בקשר לעסקי החברות, לאחר שנתגלו נגד המבקש ונגד החברות חשדות כבדים לביצוע עבירות מס, הכוללות תשומות שלא כדין. תחילה פעלה המשיבה כנגד המבקש במישור הפלילי ויציאתו מן הארץ עוכבה לשלשה חודשים. בקשה להארכת צו עיכוב היציאה נדחתה. בהמשך, ומבלי שזנחה את הטיפול בעניין במישור הפלילי, פנתה המדינה לאפיק האזרחי. נמסרה למבקש שומת תשומות שהוצאה לחברה ע"י המשיבה ונדרשה לשלם סכום של 2,549,523 ש"ח, או לתת ערובה לתשלום הסכום האמור. חמישה ימים מאוחר יותר הגישה המשיבה בקשה לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ וביהמ"ש הוציא צו עיכוב יציאה זמני במעמד צד אחד למשך 30 יום.
המבקש הגיש השגה על השומה ובקשה לביטול צו עיכוב היציאה הזמני. בימ"ש השלום החליט ביום 9.12.97 לעכב את יציאתו של המבקש מן הארץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המבקש מעוניין לצאת מן הארץ, בין היתר על רקע היותה של חברתו לחיים תושבת זרה. מאז תחילת החקירה באוקטובר 96 נכנס לישראל ויצא ממנה מספר פעמים. למבקש אין כל רכוש הרשום על שמו בישראל. גם לחברות אין כל רכוש הרשום על שמן. עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ מהווה פגיעה חמורה בחירות התנועה שלו. הוראות הדין המקנות סמכות לעכב יציאה כאמור מגבילות בדרך כלל את משך הצו לתקופה קצובה. תקנות סדר הדין האזרחי, מגבילות את משך הצו הניתן בטרם בא הדיון בתובענה לסיומו לשנה אחת. צו מכח חוק ההוצל"פ מוגבל אף הוא לשנה. גם צו עיכוב יציאה בטרם הגשת כתב אישום, מכח חוק סדר הדין הפלילי, מוגבל ל-180 יום. לא קיימת בחוק הגבלה של תקופת עיכוב היציאה בהקשר של חוב לרשויות מס ערך מוסף. נראה שלאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לקרוא לתוך הוראות החוק האמורות הגבלה של תקופת צו העיכוב, על מנת שמידת הפגיעה בזכותו היסודית של הנישום לא תהא למעלה מן הדרוש. יציאתו של המבקש מן הארץ מעוכבת, מיום 9.12.97. חקירת עסקי החברות התמשכה תקופה ארוכה, וחרף הזמן הרב שחלף אין נתונים המצדיקים השארת צו עיכוב היציאה בתקפו. אין חולק על כך כי לא ניתן לגבות את המס מנכסיו של המבקש או של החברות בארץ באשר אלו אינם כלל בנמצא. אפילו נאמר שאין מניעה לעכב את יציאתו של המבקש מן הארץ לתקופה בלתי מוגבלת, אין קיימת ראיה שעיכוב זה יועיל לקדם מטרה מועילה כלשהי. בנסיבות אלה אין לומר עוד, ש"עיכוב יציאת (המבקש) מהארץ הוא האמצעי האפקטיבי היחיד שנותר עוד בידי רשויות המס". ביהמ"ש אינו נוהג לקיים צווים שאינם אפקטיביים. לפיכך יבוטל צו עיכוב היציאה נגד המערער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' שרון כהנא למבקש, עו"ד דוד פורר למשיבה. 6.12.00).

בג"צ 772/00 - דיאנה זקס נגד ביה"ד הרבני האזורי בפתח תקווה ואח'

*מי שכרך תביעה בענייני רכוש בתביעת גירושין מנוע מלהסתמך על הכריכה כאשר הוא עצמו הגיש תביעות רכוש לביהמ"ש לאחר הכריכה(העתירה נתקבלה).

א. העותרת והמשיב השלישי (להלן: המשיב) נישאו ביום 7.4.73. בני הזוג התדיינו בשנת 91 לפני ביהמ"ש המחוזי, והתדיינות זו נסתיימה בכריתת הסכם יחסי ממון. בשנת 94 נקלעו יחסיהם למשבר חדש והמשיב הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין. העותרת הגישה תביעה לבימ"ש השלום, לחייב את המשיב בחיובים שונים, בהסתמך על הסכם יחסי הממון שביניהם. בתביעה מתוקנת לגירושין, כרך המשיב ענייני רכוש שונים. ביום 28.9.97 פסק ביה"ד הרבני לקבל את תביעת הגירושין של המשיב וחייב את העותרת בקבלת גט. ביום 30.7.98 התגרשו בני הזוג.
ב. עד למועד ביצוע הגירושין, ובמשך זמן מה לאחר מכן, לא דן ביה"ד הרבני - ואף לא נתבקש לדון - בענייני הרכוש בין בני הזוג, שנכרכו ע"י המשיב בתביעתו. כ-10 ימים לפני גירושיה מן המשיב - הגישה העותרת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בה עתרה, בין היתר, לקבל סכומים שונים מהמשיב. המשיב כפר בסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בנושאי התביעה, בטענה שאלה נכרכו כדין בתביעת הגירושין שלו והסמכות לדון בהם מסורה לביה"ד הרבני. ביהמ"ש לענייני משפחה החליט כי נתונה בידו הסמכות לדון בתביעת העותרת, משום שכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא היתה כנה.
ג. לאחר שהעותרת הגישה את תביעתה לביהמ"ש לענייני משפחה, חזר המשיב ופנה לביה"ד הרבני בבקשה לדון בנושאי ממון ורכוש. העותרת התנגדה לקיום הדיון בביה"ד הרבני בטענה שעניינים אלה כבר נדונים והולכים לפני ביהמ"ש לענייני משפחה.
כחצי שנה לאחר החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, כי הסמכות נתונה לו ולא לביה"ד הרבני - החליט ביה"ד הרבני לדחות את טענת העותרת. העתירה נתקבלה.
ד. המשיב בחר לכרוך ענייני רכוש מסויימים בתביעת הגירושין שהגיש לביה"ד הרבני. בכך "ניתב" את ענייני הרכוש שכרך בתביעתו להתדיינות לפני ביה"ד, והציב מחסום בפני התדיינות באותם עניינים בביהמ"ש. ברם, המשיב עצמו פנה לבתי משפט שונים בתביעות ביחס לעניינים שנכללו בכריכתו ובכך הסיר את המחסום הדיוני אותו הציב, הוא עצמו, בפני מסלול התדיינות זה. משעה שהוסר המחסום הדיוני בידי המשיב, נתפס המשיב כמוותר על הכריכה ומנוע הוא מלטעון כלפי העותרת כי אין היא רשאית להגיש את תביעותיה לביהמ"ש לענייני משפחה.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד ג. טיכו לעותרת, עו"ד א. רוט לביה"ד, עוה"ד ר. שדמי וק. שגיא לבעל. 28.11.00).

בש"פ 8486/00 - סמיר ג'נאמה ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול חידוש מעצרם של הנאשמים ברצח הנער דני כץ ז"ל שנערך משפט חוזר בהרשעתם(ערר על חידוש מעצר - הערר נתקבל).

א. באוקטובר 85 הורשעו העוררים בחטיפה ורצח של הנער דני כץ ז"ל ונדונו למאסר עולם. בפברואר 99 הורה נשיא ביהמ"ש העליון על קיומו של משפט חוזר, והורה כי "עד כמה שמי מהמבקשים אינו נתון במאסר בגין עניין אחר, הם יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים, אלא אם כן ביהמ"ש המחוזי יחליט אחרת". העוררים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו לשחררם ממעצרם, אך בקשתם נדחתה בנימוק שקיים חשש "לבטחון הציבור בשים לב לחומרת העבירות ואופיין". ביהמ"ש הוסיף, כי קיים גם חשש שהעוררים ימלטו מאימת הדין. בערר לביהמ"ש העליון הוחלט לשחרר את העוררים בערובה ובתנאים מגבילים. השופטת דורנר קבעה שהתנהגותם של העוררים בשנים הרבות שחלפו מאז הורשעו והחלו לשאת בעונשם, יש בה כדי ללמד שלא מתקיימים בעניינם הסכנה לבטחון הציבור או היחיד, והחשש להימלטות מאימת הדין. בראשית חודש נובמבר החליט ביהמ"ש המחוזי, בסופו של משפט זוטא, לקבל אמרות שנרשמו מפיהם של העוררים, וכן דוחו"ת על שחזור והצבעה, כראיות קבילות. בכך ראתה המשיבה משום "שינוי נסיבות מהותי מבחינת סיכויי ההרשעה של העוררים", היכול להניעם להימלט ולסכל את המשכו של ההליך הפלילי, ועל כן פנתה לבימ"ש קמא ועתרה לשוב ולעצור את העוררים. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערר נתקבל.
ב. עתירתה של המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה כפולה: עיון חוזר בהחלטה שדחתה את הבקשה למעצרם של העוררים 1,2 ו-3 עד לתום ההליכים, ומתן הוראה לעצור את משיב 4 וכן את אחמד קוזלי (נאשם מס' 1 בכתב האישום) הנושאים עתה בענשי מאסר בגין עניין אחר. מכח האמור בסעיף 52(א) לחסד"פ רשאי צד לפנות בבקשה לעיון חוזר בהתקיים אלה: נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר ממתן ההחלטה. "ההחלטה" שביהמ"ש המחוזי נתבקש לעיין בה, היא זו שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון, בה הוחלט לשחרר את העוררים ממעצרם. מטבע הדברים, היה ביהמ"ש העליון ער לקיומן של הודאות העוררים, ואפילו לאפשרות שההודאות תתקבלנה כדאיות כשרות. אין זה ברור מאליו כי יש לעצור את כל מי שהודה בחקירתו במעשה שיוחס לו, וצריך לבחון אפשרות לעשות שימוש בחלופה אחרת.
ג. המחוקק ביקש לקיים מעקב ובקרה אחר מעצרו של נאשם, ועל כן הגביל את זמן המעצר לתשעה חודשים מאז הוגש כתב האישום. הארכתה של תקופה זו נמסרה לשופט של ביהמ"ש העליון, וגם אז במגבלה שהמעצר לא יעלה בכל פעם על 90 ימים. אם כך הוא המצב לגבי מי שנעצר לתקופה של תשעה חודשים, מקל וחומר שיש לנהוג כך
בעוררים, שהרי אם אלה יזוכו בדינם, המסקנה הבלתי נמנעת תהיה כי הם שהו ב"כליאת השווא" במשך 15 שנים. כמו כן מסוכנותו של נאשם המובא לדין, נלמדת, בין היתר, מעברו ומחומרת המעשים המיוחסים לו; וגם בתחום זה מצבם של העוררים שונה, הואיל וקיומה של מסוכנות בעניינם צריכה להיבחן לאור התנהגותם בשנים הרבות שחלפו מאז שנכלאו. לפני שחרורם של העוררים בהוראת ביהמ"ש העליון, הם כבר הוכרו כמי שיכולים לצאת לחופשות אף כי בתנאים מגבילים, והם גם יצאו לחופשות בפועל, ולא נמצאו מפרים את האמון שניתן בהם.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אביגדור פלדמן לעוררים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 27.11.00).

בג"צ 6954/00 - משה זגורי נגד מדינת ישראל

*פגם בהוצאת צו מעצר מעבר ל-9 חדשים שנרפא עם החתימה על הארכת המעצר(העתירה נדחתה).

א. ביום ה' 14.9.00, נדונה בפני שופטת ביהמ"ש העליון בקשת המדינה להאריך את מעצרו של העותר ב-90 יום החל ביום 17.9.00, לפי סעיף 62 לחסד"פ. השופטת דחתה מתן החלטתה. למחרת, ביום ו' 15.9.00, חתמה השופטת על צו מעצר ל-90 יום. ביום א' הפיצה המזכירות את החלטת השופטת להאריך את מעצרו של העותר החל מיום 17.9.00. על רקע זה ביקש הסניגור לשחרר את העותר ממעצרו לאלתר, בטענה כי תקופת מעצרו המקורית הגיעה לקיצה במוצאי שבח 16.9.00 בחצות, ואילו ההחלטה להאריך את מעצרו ניתנה רק למחרת היום. אמנם ביום 15.9.00 חתמה השופטת על צו מעצר, אלא שבמועד החתימה על הצו טרם ניתנה החלטה להאריך את המעצר, ומכאן שהצו היה מחוסר תוקף. בדחותה בקשה זו כתבה השופטת, כי החלטתה להאריך את המעצר נערכה עוד ביום שישי 15.9.00 (משמע לפני הוצאתו של צו המעצר), אלא שההחלטה נחתמה על ידה ונשלחה רק ביום 17.9.00. העתירה נדחתה.
ב. החלטתה של השופטת להאריך את מעצרו של העותר - שנחתמה ביום 17.9.00 - נערכה על ידה עוד ביום 15.9.00, היינו לפני שחתמה על צו המעצר. כיוון שעל פי הצו הקודם היה העותר נתון במעצר חוקי עד למוצאי שבת 16.9.00 בחצות, די היה בהוצאת צו מעצר שתחילתו ביום 17.9.00 (כאמור בהחלטה להאריך את המעצר), הגם שלמניעת תקלה ראוי היה להמציא את הצו לשירות בתי הסוהר ביום ששי 15.9.00. דא עקא, כי משצו המעצר (שהוצא ביום 15.9.00) הורה על מעצר מיום 15.9.00, בעוד שבהחלטה להאריך את המעצר (שהוצאה ביום 17.9.00) נאמר כי המעצר מוארך מיום 17.9.00, נוצר הרושם כי הצו שהוצא לא נסמך על החלטה כדין להאריך את מעצרו של העותר. על כל פנים, לפחות מעת שהוצאה החלטת השופטת (ביום 17.9.00) להאריך את מעצרו של העותר, שוב לא יכול להיות ספק כי הפגם שנפל בהקדמת הוצאתו של צו המעצר תוקן וכי העותר נתון במעצר מכח החלטה כדין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. פלדמן לעותר. 27.9.00).

רע"א 8551/00 - אפרופים שיכון וייזום בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

גילוי עיון במסמכים של התובע הטוען "לזכותו לפרטיות" כדי לא לאפשר עיון במסמכים. אין חסיון בבקשה לעיון במסמכים שבידי התובע שעניינם טופסי פחת שהגיש התובע למס הכנסה(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבה למתן הצהרה שעל פיה המשיבה הפרה התחייבויות שנתנה החל בשנת 90 להקצות למבקשים קרקעות לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ, וגרמה להתמוטטות מפעל לבנייה טרומית (להלן: המפעל) שהמבקשים הקימו על יסוד התחייבויות המשיבה. לאחר שנערכו הליכים לגילוי מסמכים, הגישה המשיבה
בקשה לעיין במסמכים שונים, ובכללם במאזניהן של המבקשות 3-1 במהלך 10 השנים האחרונות ובטופסי פחת שהגישו בשנים אלו לרשויות המס (להלן: המסמכים). ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבה, לאחר שקבע כי המסמכים מעידים על פעילותם הכלכלית של המבקשים, וכי יש בהם כדי לגלות אם אכן הושקעו כספים במפעל - כפי שנטען בתובענת המבקשים - ומהו היקף ההשקעה. המבקשים טענו, בין היתר, כי חיובם להעביר מסמכים אלו למשיבה פוגע בזכותם לפרטיות מעבר לנדרש. בהקשר לטופסי הפחת שהוגשו לרשויות המס נטען עוד, כי אלו נהנים מן החסיון הקבוע בפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה) וכי לביהמ"ש אין סמכות להסירו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ככלל, תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלבאנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. קנה המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא מידת הרלבאנטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת. בענייננו קבע ביהמ"ש כי המסמכים רלבאנטיים לצורך בירור תובענת המבקשים, ועל כן על המבקשים להעבירם לעיון המשיבה.
ג. אין לקבל את טענת המבקשים בנוגע לקיומו של חסיון לפי פקודת מס הכנסה על טופסי הפחת שגילויים נדרש. פרק י"ב לפקודה מטיל חסיון על מסמך או ידיעה שהגיעו אל ממלא תפקיד רשמי לפי הפקודה, היינו, לידי מי שמוטלת עליו חובת הסודיות הקבועה בפרק י"ב לפקודה. החסיון אינו חל על המידע כשלעצמו, והנישום אף רשאי לוותר עליו. גם החשש מפני חשיפת סוד מסחרי של המבקשים - במידה שעלול להיחשף כתוצאה מעיון המשיבה במסמכים - אינו יכול לשקול כנגד זכויותיה של המשיבה ואינטרס הציבור המחייבים כי המבקשים יגלו מסמכים שהם רלבאנטיים לבירור התובענה. זאת ועוד, בפני המבקשים עומדת האפשרות למנוע את חשיפת המידע החסוי בפני צדדים שלישיים, ע"י פנייה לביהמ"ש לצורך הטלת חסיון מתאים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד מיכאל שחור וירון טל למבקשים. 24.12.00).

רע"א 5686/00 - אסתר מיסטריאל נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

*ביטול תנאי הפקדה שהטיל בימ"ש במתן צו לעיכוב הליכי הוצל"פ למימוש משכנתא(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בימ"ש קמא קיבל את בקשתה של המבקשת לעכב ביצוע הליכי הוצל"פ בדרך של מימוש משכנתא על דירת מגוריה אך היתנה זאת בהפקדת מלוא סכום חובה למשיב בלשכת ההוצל"פ. המבקשת טוענת נגד התנאי של הפקדת סכום החוב כאמור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לאחר שראש ההוצל"פ הורה כי על המבקשת ובעלה לפנות את הדירה, פנתה המבקשת לבימ"ש בתובענה לסעד הצהרתי, לפיו חתימותיה על גבי מסמכי המשכנתא לטובת הבנק בטלות בשל מצבה הרפואי נפשי בעת החתימה וחוסר יכולתה להבין משמעות חתימות אלה. סכום החוב עומד על למעלה ממליון ש"ח. אין בידי המבקשת יכולת להפקיד סכום זה. יוצא, איפוא, כי אם תנאי ההפקדה נותר על כנו, שקול הדבר, למעשה, לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכנתא כמוה כאמירה כי התובענה לסעד הצהרתי שהוגשה ע"י המבקשת התייתרה, שהרי משתחוייב המבקשת לפנות את דירתה במסגרת הליכי המימוש שוב לא יהא טעם בניהול ההליך והוא יהפך במידה רבה תיאורטי.
ג. לא נראה כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע ובד ובבד להתנותו בתנאי שמלכתחילה אינו ניתן לקיום. המבקשת השתיתה את תביעתה על עילה של חוסר נפקות חתימתה על מסמכי המשכנתא לטובת הבנק מחמת מצבה הרפואי נפשי. היא תמכה את תביעתה
בתצהיר ובחומר רפואי שיש בו, לכאורה, אישוש לטענותיה בדבר מצב בריאותה. גם אם אין לומר כיום במידת ודאות כלשהי מהם סיכוייה של המבקשת בגירסתה, נראה כי אין מדובר בטענת סרק הראוייה להידחות על פניה בלא דיון, ויש ליתן לה את יומה בערכאות המשפט.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 20.12.00).

ע.א. 8400/00 - חיים גורל נגד לילית גורל

*דחיית בקשה לפסילה עקב החלטות שיפוטיות שונות של ביהמ"ש(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בפני ביהמ"ש לענייני משפחה מתנהלת תביעת מזונות שהגישו ילדיו של המערער, באמצעות אמם, נגד המערער. ביהמ"ש הטיל על המערער תשלום מזונות זמניים. כעבור כ-8 חדשים הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו העלה שורה של טענות שיש בהן, לטענתו, כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בהליך המשפטי. ביהמ"ש דחה את טענת הפסלות והערעור נדחה.

ב. כל טענותיו של המערער מוסבות לגופן של החלטות שיפוטיות של ביהמ"ש ואין הן עולות כדי פסילתו. העובדה כי המערער סבור כי החלטות אלו שגויות, לכשעצמה, איננה מהווה עילת פסלות. מן הראוי לחזור על הלכה שנשנתה, וחזרה ונשנתה, על פיה, הבקשה לפסילת שופט איננה ערעור ותקיפת החלטות דיוניות של בימ"ש שמורה להליך הערעור. מי שהתמנה לשפיטה מתחייב "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". מי שטוען לפסלותו של שופט מייחס לו סטייה מהתחייבות זו ומטיל רבב במערכת השיפוטית כולה. שומה עליו לנקוט זהירות ראוייה בטרם יעשה כן. אין מקום לעורר טענת פסלות כאמצעי טקטי גרידא שמטרתו לעכב את מהלך הדיון או לשפר את מעמדו של בעל הדין בהליך. אין זה ראוי גם כי בעלי דין יעשו שימוש בבקשה לפסילת שופט כדרך נוספת לערער על החלטות של ביהמ"ש. מי שיעשה כך ראוי שישא, למצער, בעלויות ההליך שיזם. המערער ישא איפוא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד יוסי ויצמן למשיבה. 17.12.00).

בש"פ 8584+8637/00 - מדינת ישראל נגד אמנון עליה וניר בן שמחון

*הקראת כתב האישום מהווה התחלת המשפט לעניין שחרור לאחר שעברו 30 יום מהמעצר. *שחרור בערובה בעבירה של התקהלות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ותנאי השחרור. *החזרה למעצר בערר לאחר שחרור בערובה(ערר וערר נגדי - העררים נדחו).
א. באירועים שאירעו בעת ההתקהלות המונית בשכונת נווה יעקב בירושלים, בין אוכלוסייה ערבית ויהודית, הושמעו גידופים וצעקות בין שני המחנות והושלכו אבנים על כלי רכב חולפים. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם התפרעות וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בחלוף 31 יום מיום שהוגש כתב האישום הורה ביהמ"ש על שחרור המשיבים בתנאי "מעצר בית" ובערבויות. הוא עשה כן בהסתמך על סעיף 60 לחסד"פ, הקובע כי משחלפו 30 יום למעצרו של אדם בשל כתב אישום ומשפטו לא החל, ישוחרר הוא מן המעצר בערובה או ללא ערובה. בו ביום, 13.11.00, הוקרא כתב האישום בפני המשיבים ובעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה חדשה למעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה. על החלטה זו הגישו שני הצדדים עררים שנשמעו יחדיו. המדינה ביקשה להורות על מעצרם של המשיבים ולבטל את שחרורם בתנאים, ואילו המשיב 1 ביקש לבטל את התנאים המגבילים שהוטלו עליו, שכן, לא היה - לטענתו - מקום לדון בבקשה החדשה למעצרו עד תום ההליכים משום שחלפו 30 יום מתחילת מעצרו ומשפטו טרם החל והכל כאמור בסעיף 60 הנ"ל. העררים נדחו.
ב. שלוש שאלות עומדות לדיון: האחת, האם משפטם של המשיבים החל במועד ההקראה, 13.11.00; השניה, האם לאור העובדה שהמשיבים שוחררו ממעצרם ביום 13.11.00
ומאז שוהים הם מחוצה לו, יש להחזירם למעצר; והשלישית, האם הם אכן מסוכנים ומסוכנותם מצדיקה להימנע מחלופת מעצר. אין לקבל את טענת הסניגור לפיה יש לשחרר את מרשו מכח סעיף 60 לחוק. שני המשיבים נעצרו ב-11.10.00, ביום 12.10.00 הוגש נגדם כתב אישום וביום 13.11.00 הובאו השניים, בפני שופטת תורנית. השניים לא היו מיוצגים, אף שעל פי החוק מתחייב ייצוג בעבירות בהן הואשמו. כתב האישום הוקרא להם מבלי שחוייבו להשיב לו. באותה ישיבה, עם תום הקראת כתב האישום, מינה ביהמ"ש סניגורים לשניים. לא נפל כל פגם בישיבה מה-13.11.00 בה היתה הקראה המהווה התחלת המשפט. אין לאיין ישיבה זו ולקבוע כי היא איננה מהווה התחלת משפט. מכאן, כי משפטם של המשיבים החל ב-13.11.00 וביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בבקשה למעצרם מחדש של המשיבים שהוגשה באותו יום ולהורות על שחרורם בתנאים, כפי שעשה.
ג. אשר לעררה של המדינה על שחרורם של השניים - המשיבים שוחררו ממעצרם ביום 13.11.00 והתנהגותם במהלך תקופת השחרור היתה ללא דופי. על פי ההלכה, לא בנקל יורה ביהמ"ש להחזיר למעצר את מי שכבר שוחרר ממנו. החזרה למעצר תיעשה במקרים מיוחדים כאשר הדבר מחוייב המציאות. אין המקרה שלפנינו אחד מאותם מקרים המצדיקים החזרת המשיבים למעצר. אמנם העבירות בגינן הועמדו המשיבים לדין חמורות הן, בעיקר לנוכח אירועי התקופה האחרונה, ויש בהן לא רק כדי לסכן חיי אדם אלא גם לפגוע במרקם העדין ביחסים בין האוכלוסייה היהודית והערבית במדינת ישראל ולגרום להסלמה העלולה להביא להתדרדרות ולשפיכות דמים. אולם, מאידך, חלף זמן מאז האירועים, הרוחות שקטו במידה מסויימת, המשיבים היו משוחררים בחלופת מעצר ולא נבעה מהם כל מסוכנות לציבור, מה עוד שבהיותם ספונים בביתם "במעצר בית" מלא, אשר בתנאיו עמדו, אין חשש ממשי שיחזרו ויעברו עבירות מאותו סוג.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' רחל מטר לעוררת, עוה"ד אמיר דהאן וטל גדי למשיבים. 7.12.00).

ע.א. 4776/00 - ש. אלסטר בע"מ ואח' נגד שוורץ הרמן

*החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי נדונים הליכי פירוק של המערערת 1. במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה כי המערערת תשלם למשיב 200,000 ש"ח ואז תימחק בקשת הפירוק שהגיש. ששה חודשים חלפו, אך המערערת לא שילמה את הסכום האמור. לפיכך, הגיש המשיב בקשה לקביעת דיון בבקשה לפירוק. המערערת ביקשה לחזור בה ממה שכונה על ידה "הודאתו של ב"כ הקודם... לגבי גובה הסכום של 200,000 ש"ח כמייצג את גובה החובות...". ביהמ"ש איפשר למערערת לחזור בה מהודאתה וקבע כי הדיון בבקשת הפירוק יידחה, עד שינתן פסק דין בביה"ד לעבודה או עד להכרעת בורר שידון בסכסוך בין הצדדים. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על החלטה זו וקבע כי המערערת לא יכולה היתה לחזור בה מהודאתה, ולפיכך, לא היה מקום לדחות את הדיון, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בבקשת הפירוק לגופה.
ב. במהלך הדיון המחודש בביהמ"ש המחוזי העירה השופטת כי למיטב ידיעתה ולאור נסיונה הרב, טענה משפטית עובדתית של משתתף בחברה המבקש פירוק עקב חוב של החברה בגין כספים אותם הכניס לקופתה, אינה מהווה עילה לפירוק החברה. בתגובה הפנה ב"כ המשיב את ביהמ"ש להחלטת ביהמ"ש העליון. השופטת השיבה כי ביהמ"ש העליון החזיר את התיק אליה לצורך דיון בבקשת הפירוק, וכי היא תעשה את פרשנותה שלה להחלטת ביהמ"ש העליון. עוד אמרה השופטת כי "יש למצוא דרך לדחות את הבקשה
לפירוק ולהתגבר על החלטת ביהמ"ש העליון". לאור אמירה זו ביקש המשיב כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתיק. השופטת קיבלה את הבקשה. הערעור על כך נדחה.
ג. בנסיבות בהן קובע בימ"ש עמדה, והוא שב ועומד על עמדה זו, גם כאשר עמדתו נהפכה ע"י ערכאת הערעור, מתחייבת המסקנה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ולכך שדעתו של ביהמ"ש "ננעלה". ביהמ"ש המחוזי עצמו סבור כי כך הדבר ומטעם זה פסל עצמו, וגם לתחושתו זו יש ליתן משקל ראוי.

(בפני: השופט ברק. עו"ד ע. אמיר למערערים, עו"ד א. קליין למשיב. 13.12.00).

רע"ב 8323/00 - עזיז שנסי נגד שירות בתי הסוהר

*סירוב לאפשר חופשה לאסיר עולם שהורשע ברצח, קיבל חנינה והחנינה בוטלה ע"י בג"צ (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירת רצח והושת עליו עונש של מאסר עולם. ערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. בקשת חנינה שהגיש המבקש לנשיא המדינה נענתה וענשו נקצב לעשר שנות מאסר. ועדת השחרורים ניכתה שליש מתקופת מאסרו והוא שוחרר ברשיון ולבסוף שוחרר שחרור מלא. בתו של הנרצח עתרה לבג"צ לבטל את השחרור והחנינה בטענה שהחלטת החנינה נתקבלה על יסוד מצג כוזב בדבר מצב בריאותו של המבקש. העתירה נתקבלה והוחלט שדינה של החלטת החנינה להתבטל וכי יש להחזיר את המבקש אל בית האסורים לרצות עונש של מאסר עולם. המבקש עתר להוצאתו לחופשה לאחר שכבר ריצה 7 שנות מאסר. הוועדה להוצאת אסירי עולם לחופשה דחתה את בקשתו. הוועדה השתיתה את החלטתה על מידע שנמצא בידי המשטרה, ועל יציאתו של המבקש מהארץ בשלב העתירה. עתירת אסירים שהוגשה ע"י המבקש נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאחר עיון במידע סודי עולה שבאיזון הכולל של השיקולים אין להיעתר לבקשה להסרת החסיון על המידע. לגופה של הבקשה, טענות המבקש אינן מצדיקות מתן רשות לערער. העובדה שהמבקש חזר בעבר מחופשותיו ומנסיעתו לחו"ל אינה יכולה לשמש כשיקול מכריע לטובת קבלת הבקשה, כאשר כעת חזר המבקש לרצות מאסר עולם. התנהל מו"מ בין המבקש לבין משפחת הנרצח על פיצוי כספי תמורת ביטול העתירה לבג"צ, אך עובדה זו אינה פועלת לזכותו של המבקש. בסיכומו של דבר צודק המשיב בטענתו שאין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות המצדיקה בעת הזאת בדיקה חוזרת של העניין.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד אבי ליכט למשיב. 20.12.00).

בש"פ 9137/00 - מדינת ישראל נגד דני וקסמן ואח'

*הארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים באישום של רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הועסקו כמאבטחים של פאב בכפר הנופש אכזיב. המנוח ושני חבריו ביקשו להיכנס לפאב והמשיב 1 מנע זאת מהם. במהלך הדין ודברים הצטרף למעמד המשיב 2 והיכה את אחד הצעירים בצווארו. המשיב 1 נכנס לפאב, נטל שני סכינים ומסר אחד מהם למשיב 2. אחר כך ניגש למנוח ודקר אותו בחזהו, דקירה עמוקה שחדרה ללבו וגרמה למותו. כשניסה אחד מחבריו של המנוח להיחלץ לעזרתו, דקר אותו המשיב 2 בבטנו והסב לו חבלה חמורה. המשיבים הואשמו ברצח וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. מאז הוארך מעצרם פעמיים מעבר ל-9 חדשים ועתה מתבקשת הארכה שלישית. הבקשה נתקבלה.
התנהגות המשיבים, שלא היססו לעשות שימוש קטלני בסכינים בשל עניין של מה בכך, מלמדת על מסוכנותם הרבה לבטחון הציבור, ומסוכנות זו מחייבת את המשך מעצרם. אכן, שככל שמתארך מעצרו של נאשם בעוד משפטו מתנהל והולך, ייטה ביהמ"ש
לייחס משקל רב יותר להמשך הפגיעה בחירות הנאשם ומשקל קטן יותר לשיקולים שעל יסודם הוחלט מלכתחילה שהמעצר דרוש. אך באיזון השיקולים, בפרשתם של המשיבים, הכף עודנה נוטה בבירור לצד הצורך להגן על הציבור מפני רעתם של המשיבים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עוה"ד משה גלעד, מיכאל כרמל וגב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיבים. 21.12.00).

בש"פ 8954/00 - איאד סוב לבן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים באישום של התפרעות ושידול לתקיפת שוטרים כאשר התברר שאין בעובדות שפורטו משום עבירה של שידול לתקיפת שוטרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של התפרעות ושידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, הוביל העורר בשני מקרים, תהלוכות של צעירים, שכניסתם לתפילה בהר הבית נאסרה. תוך כדי צעידתו קרא "אללה הוא אכבר", היפנה קריאה לסדאם חוסיין להשמיד את תל אביב ופנה בקריאה לחיזבאללה להשמיד את קרית שמונה. לכל אלה הוסיף את הקריאה "איטבח אל יהוד" כשהצועדים מחרים מחזיקים אחריו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העובדות הנטענות עשויות לכאורה לקשור את העורר לעבירה של התפרעות או התקהלות אסורה, אך קשה למצוא בהן את יסודות העבירה של שידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. גם התביעה סבורה שאין בעובדות הכלולות בכתב האישום כדי להצביע על ביצוע עבירה של שידול לתקיפת שוטרים, והוגש לבימ"ש השלום כתב אישום מתוקן המייחס לעורר פרסום דברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות מתוך מטרה להסית לאלימות. ב"כ המדינה מציינת, כי העובדות המיוחסות לעורר, יש בהן כדי להצביע על מסוכנותו ובמיוחד לאור הרשעותיו הקודמות הנגועות באלימות חמורה. לדעתה גם דברי ההסתה שהשמיע מעידים על מסוכנותו. אולם, בשלב זה של ההליכים ובטרם משפט, אין דינו של מי שנוהג באלימות ממש כמי שמשמיע דברים ולו גם "מילים לוחמניות". ומכל מקום, משאין מחלוקת כי החלטת הערכאות דלמטה נסמכה על ההנחה כי קיימות ראיות כנגד העורר בדבר ביצוע העבירה של שידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, ומשאין גם מחלוקת כי אין ראיות כאלה בפועל, ממילא נשמטת התשתית ששימשה בעת ההחלטה להורות על מעצרו של העורר. לפיכך ישוחרר העורר בתנאי מעצר בית וערבויות אחרות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דראושה עבד אלכרים לעורר, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 14.12.00).

ע.פ. 2391/00 - יצחק מור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בינואר 99, בשעת בוקר מוקדמת, נהג המערער במשאית גרר. לאחר שעות רבות של נהיגה, נרדם תוך כדי נהיגה, ורכבו סטה ופגע ברכב שנסע בכיוון נסיעתו, וכתוצאה מכך נהרגו שניים מנוסעי הרכב האחר, ושניים אחרים נפצעו, אחד מהם קשה. המערער הורשע בעבירות של הריגה, חבלה חמורה, וכן בעבירה נוספת לפי פקודת התעבורה. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער גדל על רקע קשה מאוד, הצליח לבנות לעצמו מסגרת חיים, והוא נוטל אחריות מלאה למעשה שביצע. נראה בעליל, כי המערער מתייסר לנוכח התוצאה הקשה שנגרמה בעטיה של רשלנותו. שירות המבחן הביע דעתו, כי מאסר ממושך עלול להקשות על סיכויי שיקומו של המערער, וכי רצוי להעמיד את המערער בפיקוח, על מנת שניתן יהיה לסייע לו לאחר שיסיים לשאת בעונשו. ביהמ"ש גזר למערער מאסר שנתיים בפועל, מאסר על תנאי וכן פסילת רשיון הנהיגה למשך 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לנוכח המלצת שירות המבחן בערעור, הביע גם ב"כ המשיבה את הסכמתו להקלת מה בעונשו של המערער, על מנת שיהיה ניתן להעמידו במבחן. לאחר התלבטות הוחלט שהתערבות בגזר דינו של ביהמ"ש קמא לא תהיה מוצדקת. לנגד עינינו עומדת תופעת הקטל בדרכים. את היקפו של הנגע הזה צריך ואפשר לצמצם, ואחת הדרכים היא ע"י השתתם של עונשים קשים וכואבים, במיוחד על מי שמגלה בדרך נהיגתו, כי גלומה בו סכנה למשתמשים בדרך. כזה הוא המערער. האירוע הנוכחי שבגינו הוא נותן את הדין, אינו יחיד בעברו, ולחובתו רשומות הרשעות לא מעטות, וביניהן אחת שהתרחשה בחודש יולי 96, כאשר המערער לא ציית לתמרור "עצור", נכנס לצומת תוך כדי חסימת דרכו של רכב אחר וגרם לתאונה שכתוצאה ממנה נחבל המערער עצמו חבלה של ממש ונפצע אדם נוסף. אותו הליך נסתיים בביהמ"ש לתעבורה בחודש ספטמבר 97, וכחלוף קצת יותר משנה, נמצא המערער מעורב בתאונה הנוכחית.

(בפני השופטים: אור, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 11.12.00).

ע.פ. 4604+5037/97 - אמין קדאח ועזאם שאדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות אינוס (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

שני המערערים ביצעו במשך תקופה של 3 חדשים מעשי אינוס במתכונת שחזרה על עצמה בשינויים קלים. הם תכננו, בשורה של מקרים, לנסוע במכונית של המערער שאדי ולחפש בכביש, בשעות הערב המאוחרות, נערה המבקשת הסעה, לנסוע עמה למקום מבודד ושם לאנוס אותה. לצורך זה הם נהגו בעורמה. הנאשם שישב ליד הנהג היה יורד מן המכונית, על מנת להטעות את הנערה שלא תחשוש לעלות למכונית בה נוסעים שני גברים, וממתין בתחנת הסעה סמוכה עד שהנהג יאסוף אותו לאחר שהנערה עלתה למכונית, או שהיה מסתתר בתא המטען של המכונית. בפעם הששית שחזרו על אותו מעשה, נסעו שאדי ואדם אחר לחפש קרבן חדש, ונפלו בפתיון שהמשטרה הכינה להם, והעלו למכונית שוטר ושוטרת שהתחפשו כנערות הממתינות להסעה, ונלכדו. בביהמ"ש לא הודו המערערים באישומים, והיה צורך להעלות את כל הקרבנות למעשי האינוס שלהם על דוכן העדים, עד שביהמ"ש החליט להרשיע אותם. ביהמ"ש גזר לשאדי עונש של 22 שנות מאסר ולאמין עונש של 16 שנים. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
אכן, העונשים שנגזרו אינם קלים. אך אין הם חמורים בהשוואה לעבירות בהן הורשעו. הם נהגו באופן שפל ואכזרי, על יסוד תכנון מפורט ומחושב, לאורך תקופה ממושכת, פעם אחר פעם. במעשיהם פגעו בקרבנות "פגיעה שנזקה בל ישוער". סעיף 345 לחוק העונשין קובע לעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, כמו האינוסים בפרשה זאת, עונש מאסר של 20 שנה, והם עברו עבירות כאלה פעם אחר פעם. במצב זה אין משקל רב לנסיבות האישיות שלהם.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עוה"ד גב' תמר אולמן וופא זועבי-פאהום למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 21.10.99 ).

בש"פ 8397/00 - מרעב ראיד נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין בחולת נפש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ואחד בשם ג'רסי הואשמו בביצוע עבירות מין במתלוננת, הידועה כחולת נפש, לאחר שהשקו אותה במשקאות חריפים וכשהיא מטושטשת מסמים שנתנו לה. ביהמ"ש הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים, וביהמ"ש העליון קיבל את עררו של ג'רסי והורה על שחרורו בערובה.
הסניגור טוען כי יש לנהוג בעניינו של העורר כפי שנהגו עם ג'רסי, שאם לא כן יימצא שולחו מופלה לרעה, חרף העובדה שחלקו בפרשה קטן יותר. ב"כ המדינה הסכים עם הטענה כי החלטה המותירה את העורר במעצר, יש בה מידה מסויימת של אפליה, אך הוא גם סבר שלעניין זה יש הצדקה, משום שהעורר ידע על מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת, והוא גם בעל עבר פלילי, בניגוד לג'רסי שעברו נקי. התובע סבור, כי גם אם תהיה מידה מסויימת של אפליה, השמירה על שלום הציבור מצדיק זאת, ועל כן ביקש לדחות את הערר. הערר נתקבל.
חומרתן של העבירות היא מופלגת, ולנוכח העובדה שלעורר יש הרשעות לא מועטות, ראוי היה לעצור אותו עד תום ההליכים או לפחות עד לסיום עדותה של המתלוננת. אך משהוחלט ע"י מותב אחר של ביהמ"ש העליון להסתפק בחלופת מעצר, החלטה המותירה את העורר במעצר תהיה בלתי צודקת. חלקו של העורר במעשה קטן יותר, ויהיה זה בלתי סביר להותירו במעצר, כאשר העבריין העיקרי מתהלך חופשי. לפיכך יש לשחרר את העורר בתנאים של חלופת מעצר.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אנואר פריג לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 3.12.00).

בש"פ 8296/00 - מוחמד אבו-ריזק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הצתת בית כנסת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

ביום הכיפורים בסביבות השעה 30:2 לאחר חצות הצית העורר, יחד עם אחר, בית כנסת. בהמשך הציתו השניים משאית שחנתה בסמוך לבית הכנסת וגרמו נזקים למטען המשאית. השניים נעצרו עד תום ההליכים נגדם. הסניגור העלה טענת אפליה בין יהודים לערבים בעניין מעצר עד תום ההליכים עקב עבירות שבוצעו במהלך תקופת האירועים מאז סוף ספטמבר שנה זו. לאור טענת האפליה נתבקשו הצדדים להמציא לביהמ"ש פסיקה מתקופה זו המתייחסת לכתבי אישום בעניין הצתה של מקומות קדושים או פגיעה בהם, בהקשר למעצר עד תום ההליכים. הצדדים המציאו מספר החלטות שחלקן אינו מתייחס להצתת מקומות קדושים אלא להשלכת אבנים והתפרעויות ואלה מתייחסים בחלקם לקטינים ולא לבגירים (העורר היה בן 18 בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו). הערר נדחה.
מארבע החלטות שהובאו עולה כי אין בסיס לטענת האפליה. באחד המקרים פורקו ע"י יהודי אבנים ממסגד, שהושלכו מגג המסגד ונגרם נזק למסגד. הנאשם נעצר עד תום ההליכים. הוא הדין בנאשם נוסף יהודי, שגרם נזק למסגד באופן דומה, שאף הוא נעצר עד תום ההליכים נגדו. במקרה אחר של התקהלות תוך גרימת נזק ע"י הכאה בפטישים על "קבר השיח", שוחררו הנאשמים, יהודים, ע"י בימ"ש לנוער, בתנאים. במצב דברים זה אין לדבר על אפליית ערבים לרעה בעבירות של הצתת מקומות קדושים. לגופו של דבר - אם הצתה סתם עבירה חמורה היא המצדיקה מעצר, קל וחומר הצתת מקומות קדושים, ועוד יותר מזה, הצתת מקומות כאלה על רקע אירועי החודשים האחרונים. חלופת מעצר לא תשיג את תכלית המעצר ולא תגן על הציבור מפני מסוכנותם של עבריינים להם מיוחסות עבירות כאלה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אבי כהן למבקש, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 10.12.00).

רע"א 1754/00 - יגאל אשורוב נגד הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעת נזיקין לפי הסכום הנתבע למרות שלדעת השופט הסכום המירבי שהתובע יכול לזכות בו אינו עובר את תחום סמכות בימ"ש שלום (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הגיש תובענה בגין נזקי תאונת דרכים ופרט את סכום הנזק הכללי כעולה על תחום סמכותו של בימ"ש השלום. לאחר שעיינה בתיק, בחוות דעת המומחים ובתחשיבי הנזק, קבעה שופטת ביהמ"ש
המחוזי כי גם אם תתקבלנה רוב טענותיו של המבקש, הרי שמקומו של התיק, על פי שווי התובענה, בבימ"ש השלום. אשר על כן, העבירה את הדיון בתובענה לבימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לבימ"ש יש סמכות, להעביר עניין שבפניו, אשר אינו בסמכותו העניינית, לבימ"ש אחר אשר הסמכות בידו. אך ביהמ"ש המחוזי אינו רשאי להעביר תובענה אשר הובאה בפניו ועל פי סכום התביעה הנקוב בה היא בסמכותו של בימ"ש השלום, אך משום שלהערכתו הסכום המירבי בו יוכל לזכות התובע אינו עולה על סכום אשר הינו בסמכותו של בימ"ש השלום. הברירה לאיזו ערכאה להגיש את התובענה מצוייה, ככלל, בידי התובע. לא הועלתה טענה של היעדר תום לב מצד המבקש או שימוש לרעה בהליכים מצידו. בנסיבות בהן ברור שהסכום שעשוי התובע לזכות נמוך בהרבה מסכום המקסימום שרשאי ביהמ"ש המחוזי לפסוק, עשויה להתעורר השאלה אם עמידתו של התובע על כך שהדיון יתקיים בביהמ"ש המחוזי נעשית בתום לב ואם אין בה שימוש לרעה בהליכים. שאלה נגזרת מכך היא, אם יש ליתן בנסיבות אלה רשות ערעור על החלטה להעביר את הדיון מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום. אך הצדדים לא טענו בנקודה זו.

(בפני: השופט אור. עו"ד יוסף גולדשטיין למבקש, עו"ד ח. דוד חיות למשיבים. 25.12.00).

בש"פ 7627/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יידוי בקבוקי תבערה על בתים של בני מיעוטים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, קטין, עומד לדין יחד עם ארבעה קטינים נוספים ובגיר אחד, בעבירות של קשירת קשר ויידוי בקבוקי תבערה על בתים של בני מיעוטים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. השלכת בקבוקי תבערה אל בית מגורים הינה מעשה חמור עד למאוד. הצתת בית מגורים, יודע אתה את תחילתה אך את סופה לא תדע. למזלו של העורר לא עלה בידו לגרום כל נזק, לא לבית ולא למתגוררים בו. בסוג עבירה כזו ונסיבותיה לא תצלח חלופת מעצר. כך נקבע בענייניהם של בני מיעוטים אשר ניסו לפגוע ביהודים, ודינם של יהודים המבקשים לפגוע בבני מיעוטים אינו שונה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד איתן פלג לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 26.10.00).

רע"א 8049/99 - קיבוץ אפיקים - אגודה שיתופית בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*דחיית בקשה לרשות על ערעור על דחיית טענה של התיישנות (הבקשה נדחתה).

המוסד לביטוח לאומי הגיש נגד המבקשת תביעה לתשלום גימלאות אותן שילם המוסד והוא עתיד לשלם לנפגע בתאונה. במסגרת הדיון נטענה ע"י המבקשת טענת התיישנות. הטענה נדחתה ע"י בימ"ש השלום. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה, ועל כך הוגשה בקשה זו לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
את זכותה לטעון את טענת ההתיישנות תוכל המבקשת למצות במסגרת ערעור על פסה"ד שיינתן ע"י בימ"ש השלום, אשר בו ייקבע הסכום המדוייק אותו יש לחייב את המבקשת לשלם למוסד.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אורן נתיב למבקשת, עוה"ד אירוני וזועבי ח'אלד אחמד למשיבים. 6.12.00).

ע.א. 3870/99 - "עצמה" - המרכז לאגודות ספורט עצמאיות ואח' נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'

*השתייכות לארגון ספורט לצורך חלוקת כספי תמיכה מהכנסות הספורטוטו (הערעור נדחה).

המערערת (להלן: "עצמה") הינה ארגון ספורט כהגדרתו בחוק הספורט. מטרותיה העיקריות הן לאגד ולארגן אגודות ספורט עצמאיות שאינן קשורות במרכזי
ספורט אחרים, ולייצג אגודות ספורט עצמאיות בפני הרשויות השונות. המערערות האחרות הינן איגודי ספורט המקיימים פעילות ברחבי הארץ והנושאים כולם את השם "איגוד ספורטיבי דתי אליצור". המשיבה הינה גוף סטטוטורי הפועל מכח החוק. המשיבה 2, איגוד ספורטיבי דתי, אליצור המרכז (להלן: אליצור), הינה ארגון ספורט כהגדרתו בחוק הספורט. "אליצור" פועלת מאז שנות השלושים. המועצה הוסמכה לארגן ולערוך הימורים על תוצאותיהם של משחקים ושל תחרויות ספורט. על פי החוק משולמים כפרסים לזוכים במשחקי ההימורים "לא פחות" מ-%42, מכלל התקבולים הנובעים מעריכת ההימורים, והסכום הנותר משמש לקידומם ולפיתוחם של תרבות הגוף, החינוך הגופני והספורט בישראל. סעיף אחד בחוק קובע כי %15 מהסכום שנקבע לחלוקה לאגודות ולמועדוני הספורט המסונפים לארגוני ספורט, יועברו לארגוני הספורט שאליהם מסונפים האגודות והמועדונים, למימון הוצאות הארגונים. שניים הם ארגוני הספורט הטוענים למעמד של ארגון אליו מסונפות המערערות - "עצמה" ו"אליצור". המערערות טוענות כי הן מסונפות ל"עצמה", כאמור בהודעתן למועצה בעניין זה. לטענתן, קובע התקנון, על פיו הן פועלות, "שייכות אידאולוגית-היסטורית", לאליצור, שאינה מלמדת על ההשתייכות לצורך העברת הכספים ולצורך ניכוי של %15 מהכספים המחולקים כאמור. העברת הכספים, נקבעת, לשיטתן, על פי בחירתה החופשית של כל אגודה ומועדון.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי "כל גוף משפטי חייב לפעול במסגרת מסמכי היסוד שלו הקובעים את מטרותיו ודרכי פעולתו... אגודת ספורט שתקנותיה מעגנות את זיקתה לארגון ספורט, זיקה זו הינה חלק ממהותה וממאפייני הגדרת זהותה". השופט מצא, כי בתקנוני המערערות מצויות הוראות היוצרות זיקה בין כל אחת מן המערערות לבין "אליצור". משלא שונה התקנון, כך קבע, יש לומר, כי המערערות היו, ועודן, מסונפות ל"אליצור". הערעור נדחה.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יורם וסרצוג למערערות, עוה"ד חיים קמחי ורמי בלומנפלד למשיבים. 26.12.00).

ע.א. 3225/00 - סאנסי אילת מפעלי תיירות בע"מ נגד רד סי הייטס בע"מ

*דחיית בקשה למחיקת ערעור על הסף בטענה של איחור בהגשת הערעור (בקשת המשיבה לדחיה או מחיקה על הסף של ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבה בערעור הגישה בקשה למחיקתו על הסף, משני טעמים. ראשית, הערעור הוגש באיחור של יומיים לאחר תום הארכה עליה הוסכם בין הצדדים. שנית, המערערת לא המציאה למשיבה את הערעור תוך חמישה ימים, בהתאם לתקנה 475א(א)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, והמשיבה קיבלה את הערעור רק כ-3 חודשים לאחר שהוגש. הבקשה נדחתה.
חילוקי הדעות באשר למועד הגשת הערעור נובעים מפרשנות שונה של הצדדים באשר לתוכן ההסכמה ביניהם. מדובר במחלוקת עובדתית, לגבי תוכן ההסכמה, אשר לגביה הוגש תצהיר רק מטעם המערערת. המשיבה לא תמכה טענותיה בתצהיר, לא בבקשת המחיקה ואף לא בתגובה הנוספת שהגישה, כך שיש להעדיף את עמדת המערערת. אשר לנימוק החלופי - צודקת המערערת כי חובת המצאת הערעור קמה, בהתאם לתקנה 420 לתקנות, רק עם קבלת ההודעה על הפקדת ערבון. אמנם המערערת לא עמדה גם במועד זה, ולא המציאה את הערעור מיד לאחר קבלת ההודעה על הפקדת הערבון, אולם אין הדבר מצדיק סנקציה כה חמורה של סילוק הערעור על הסף, במיוחד לאחר שהפגם תוקן.