תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 1

ע.פ. 5023+5344/99 - יוסף חכמי וחכמי נדל"ן בע"מ נגד מדינת ישראל

*הטלת ענשים נפרדים בשתי פרשיות פליליות של מרמה. *הטלת מאסר במקום קנס כאשר המאסר שהוטל בתוספת המאסר במקום קנס עובר את המאסר המקסימלי שניתן
להטיל(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם פה אחד ובעניין מאסר במקום קנס - ברוב דעות).
א. המערערים ביקשו להקים מפעל לייצור תרופות בבית שאן ולזכות במענקים לפי החוק לעידוד השקעות הון. על פי כתב האישום כוונתו של חכמי היתה לזכות במענקים שסכומיהם כעלות הקמתו של המפעל, למרות שעל פי חוק ההשקעות היה זכאי למענקים בשיעור של חלק מהשקעתו בלבד. לשם כך הגיש חכמי למרכז ההשקעות דו"חות ביצוע הכוללים חשבוניות פיקטיביות וחשבוניות מנופחות" (להלן: פרשת בית שאן). בנוסף, יזם חכמי את הקמתו בית מלון בטבריה, בכוונה שאף זה יוכר כ"מפעל מאושר" ויזכה אותו במענקים לפי חוק ההשקעות (להלן: פרשת טבריה), וגם כאן היתה כוונתו לזכות במענקים שסכומיהם כעלות הקמתו של המלון. בקשתו של חכמי אושרה עקרונית אך סמוך לאחר מכן נחשפה כוונתו והתכנית לא יצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים באישומים שעניינם פרשת בית שאן ואישומים נוספים אחרים וזיכה אותו מאישומים נוספים ובכללם מאישום שעניינו פרשת טבריה. בשל העבירות שבהן הורשע גזר ביהמ"ש על חכמי עונשי מאסר וקנס ועל חכמי נדל"ן עונש של קנס.
ב. בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון שונו פרטי ההרשעה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש מחדש. בגזר הדין החדש גזר ביהמ"ש המחוזי על חכמי בשל פרשת בית שאן מאסר לתקופה של 5 שנים שמתוכן 3 שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וקנס של 3 מליון ש"ח או שנתיים וחצי מאסר "תמורתו"; בשל פרשת טבריה נגזר לו מאסר לתקופה של שנתיים לריצוי בפועל, "במצטבר" לעונש שנגזר בשל פרשת בית שאן, כך שעליו לרצות מאסר לתקופה של 5 שנים וחצי בפועל ומאסר על תנאי לתקופה של שנה וחצי בצירוף קנס כאמור לעיל. על חכמי נדל"ן הוטל קנס בסכום של 2 מליון ש"ח. שני הצדדים ערערו על מידת העונש והערעורים נדחו בעיקרם פה אחד ובשאלה של הטלת מאסר "תמורת" הקנס אם לא ישולם, סבר השופט טירקל, שכתב את פסה"ד העיקרי, ואליו הצטרף השופט מצא, כי משנגזר על חכמי העונש המירבי של המאסר, 5 שנים (מתוכן אמנם חלק על תנאי), אין עוד להטיל מאסר במקום קנס, שאז המאסר המצטבר יעלה על תקופת המאסר המירבית. לעומת זאת סברה השופטת פרוקצ'יה, שאליה הצטרפו הנשיא ברק והשופט אור, כי אין מניעה להטיל מאסר במקום קנס גם כאשר הנאשם נדון למאסר המירבי הקבוע לעבירה.
ג. השופט טירקל: באשר לטענת המערער כי ביהמ"ש המחוזי היה צריך לשמוע מחדש את כל הטענות בעניין העונש ולא להסתפק בטענות לעניין "תיקון גזר הדין, לקולא או לחומרה, לנוכח גריעה והוספה של עבירות מהכרעת הדין" של ביהמ"ש העליון - רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להסתפק בטענות לעניין תיקון גזר הדין. ביהמ"ש שמע בהרחבה את טיעוני בעלי הדין לעניין העונש לפני שנתן את גזר הדין הראשון, ולא היה טעם שיחזור וישמע טיעונים אלה במלואם.
ד. אשר לטענת חכמי כי לא היה מקום להטיל עליו עונשים נפרדים בגין כל אחת משתי הפרשות - טענה זו דינה להידחות. יש לראות בכל אחת מן העבירות, פרשת בית שאן ופרשת טבריה, פרשה נפרדת ואין הן בחינת "אותו מעשה" כאמור בסעיף 186 לחסד"פ לעניין העונש המקסימלי של העבירות. מדובר במעשים שונים שניתן לגזור בגינם עונשים שונים. ביהמ"ש יכול היה גם לגזור שהמאסרים יהיו מצטברים ולא חופפים ובנסיבות המעשים אין העונש חמור מדי.
ה. (דעת מיעוט): אשר למאסר במקום הקנס - יש לראות את המאסר במקום קנס כאחד מן העונשים המוטלים על הנאשם בגין עבירה ואין לראות אותו כ"אמצעי לגביית הקנס" גרידא. כאשר מדובר במאסר - בין שהוטל "במישרין" ובין שהוטל "בעקיפין", במקום קנס - אין הוא משנה את טיבו. מכאן שאין להטיל מאסר במקום קנס, אם התוצאה שצירופו לעונש המאסר שהוטל בשל העבירה, היא תקופת מאסר העולה על התקופה הקבועה בחוק לאותה עבירה. ניתן להטיל קנס בנוסף לעונש המאסר המקסימלי אך אין להטיל מאסר במקום הקנס.
ו. השופטת פרוקצ'יה (דעת הרוב): מסכימה לפסה"ד פרט לביטול המאסר במקום קנס. מאסר במקום קנס הינו אמצעי עונשי נפרד מהמאסר הרגיל ולפיכך חישוב התקופה המירבית לגביו צריך שייעשה בנפרד ובמנותק מזה של המאסר הרגיל. אכן, לפי הוראת המחוקק תקופת המאסר במקום קנס, כשהיא עומדת לעצמה, לא תעלה על תקופת המאסר המירבית הקבועה לצד עבירה שבשלה הוטל הקנס, אך בחישוב תקופה זו לא תבוא במניין תקופת המאסר הרגיל שנגזרה על הנאשם בגין אותה עבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד יעקב רובין ומשה ישראל לחכמי, עו"ד גב' יעל פרסמן למדינה. 15.3.01).

ע.פ. 759/97 - אליאבייב אלכסנדר נגד מדינת ישראל

*יסודות ההחלטה, ההכנה והיעדר קינטור לצורך הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 33/96 - הערעור נדחה).

א. המערער ואשתו המנוחה נישאו ברוסיה בשנת 94 וכעבור שנה עלו לישראל. יחסיהם היו כרוכים בקשיים ובמריבות. באחד הלילות, במרץ 96, בסמוך לחצות, הופיע המערער בתחנת המשטרה ואמר ליומנאי התחנה "יש לי אשה מתה בבית". המנוחה נמצאה ללא רוח חיים, כשהיא שרועה על המיטה הזוגית של בני הזוג, פלג גופה העליון עירום וסימנים כחולים על צווארה. המוות נגרם כתוצאה מחניקה. לגירסת המערער הוא הכיר את המנוחה ברוסיה כשבעלה הראשון, אבי ילדתה, שהה בכלא. לדבריו, עוד בהיותם ברוסיה, הגיעו אליו שמועות כי אשתו מתרועעת עם גברים אחרים ולאחרונה סופר לו כי היא מקיימת קשר עם גבר "בעל מכונית אדומה". ביום האירוע, בשעות הצהריים הבחין באשתו כשהיא יוצאת ממכונית אדומה בה נהג גבר זר. אותו יום היה יום הולדת אשתו והוא החליט לקנות לה פרחים. בשעות הערב הזמין את האשה ובתה הקטנה לבית קפה לחגוג את יום ההולדת ולאחר מכן חזרו הביתה ובני הזוג שתו יין, נכנסו למיטה וקיימו יחסי מין. בסמוך לכך החל המערער חוקר את אשתו אודות הגבר הזר והיא ענתה כי מדובר בידיד שיצאה לבלות עמו במסעדה והוסיפה "שאני לא מסוגל לשום דבר ואני לא גבר ואז אני לא זוכר מה עשיתי...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער חנק את אשתו למוות. ביהמ"ש ניתח את יסודות הכוונה תחילה בעבירת הרצח - החלטה להמית, הכנה, והיעדר קינטור - והגיע למסקנה כי כולם התקיימו. לפיכך הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה וגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באשר ליסוד ההחלטה להמית - יסוד זה מחייב קיומה של כוונה בשני מישורים: במישור השכלי - חזות או צפיית התוצאה הקטלנית, ובמישור הרגשי - רצון או שאיפה להתגבשותה. שני אלה התקיימו במערער. גם אם נניח, לצורך העניין, את ההנחה המיטיבה עם המערער, כי החלטתו גמלה לראשונה בעקבות דברי העלבונות שהושמעו באוזניו בשיחה הלילית האחרונה, לאחר שקיימו יחסי מין, גם אז נתקיימה בלבו החלטה להמית. המערער גרם למותה של אשתו ע"י פעולת חנק ומטיבו של המעשה ניתן להסיק כי תוצאתו קיפוח חיים. מי שלוחץ בכח על צווארו של אדם, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו ומתכוון לה.
ג. אשר ליסוד ההכנה - דרך כלל, מעשה הכנה לביצוע המתה ניתן לאיתור תוך הפרדתו משלב קבלת ההחלטה להמית, ופעמים הוא מתבטא באקט חיצוני של הכנת מכשיר לביצוע ההמתה. עם זאת, לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה. מצב דברים זה מתרחש לא אחת בעבירות המתה בחניקה בידיים בהן ההחלטה להמית, מעשה ההכנה ומעשה ההמתה שלובים כולם זה בזה.
ד. אשר להיעדר קינטור - יסוד היעדר הקינטור מטיל על התביעה להוכיח כי ההמתה נעשתה "בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". על התביעה להוכיח שמעשה ההמתה לא היה פרי של אובדן שליטה עצמית עקב התגרות. ההלכה הפסוקה פירשה את היעדר הקינטור כמרכיב הכולל שני יסודות במצטבר: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. הדרישה העולה מן המבחן האובייקטיבי היוותה מוקד להתלבטות הפסיקה ולביקורת הספרות המשפטית. הועלו
טענות רבות נגד המבחן האובייקטיבי. במקרה שלפנינו אין צורך להיזקק לבחינת היסוד האובייקטיבי שבקינטור - מן הטעם כי לא נתקיים כאן היסוד הסובייקטיבי הנדרש.
ה. המבחן הסובייקטיבי מחייב קיומה של התגרות, אולם, לא כל התגרות מגיעה כדי קינטור במובנה המשפטי. על ההתגרות להיות בעלת עוצמה כזו אשר תגרום לנאשם באופן פתאומי ובלתי צפוי לאבד שליטה עצמית על מעשיו כך שמעשה הקטילה שביצע יהיה בעל אופי ספונטני ולא פרי שיקול דעת וישוב דעת. על הקינטור להתרחש "בתכוף" למעשה הקטלני. ייתכנו מצבים בהם אדם יהיה נתון להתגרויות מתמשכות ומצטברות ובעקבות מעשה התגרות נוסף, מבצע האדם מעשה של המתה. גם בנסיבות אלה השאלה היא אם אירוע ההתגרות האחרון היה בעל עוצמה כזו שהוא, כעומד לעצמו, הביא את הנאשם למצב של אובדן עשתונות שבעקבותיו נגרר לביצוע המעשה. בענייננו, לא היווה מעשה ההתגרות האחרון שהמערער נחשף אליו מצד המנוחה משום קינטור סובייקטיבי כמשמעותו המשפטית.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חיים דויטש למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 16.4.01).

ע.פ. 4503+5145/99 - אפרים יוסף ומרטין פטר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות נסיון לביצוע שוד, שידול לביצוע שוד ומידת העונש. *אחידות הענשים(מחוזי ת"א - ת.פ. 4043/98 - ערעורו של אפרים על חומרת העונש נתקבל ועונשו הוקל במקצת וערעורו של מרטין על הרשעתו נדחה למעשה וכן ערעורו על חומרת העונש).א. המערערים הועמדו לדין בגין שתי פרשיות - "פרשת רעננה" ו"פרשת רמת אביב". פרשת רעננה: במרץ 88 מסר אחד שרון חזן (להלן: שרון) מידע למרטין שלפיו מחזיקה משפחה מסויימת בביתה ברעננה סכום של 200 אלף דולר והציע לשדוד אותה. מרטין רתם לקשר הפלילי שלשה אנשים, את המערער אפרים, את צבי הורוביץ (להלן: הורוביץ) ואת אייל מלכה. לצורך ביצוע השוד הצטייד אייל בסכין, גז מדמיע ונייר דבק. מרטין הצביע בפני חבריו על ביתה של המשפחה שנועדה לביצוע השוד והוא עצמו עזב את המקום. על פי המוסכם ניגש אייל לדלת הבית ונקש עליה, אך התכנית השתבשה כאשר הבחינו ברכב שהגיע לבית וחשבו שזהו רכב משטרתי. בגין פרשה זו יוחסו למערערים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לשוד. למרטין יוחסה גם עבירה נוספת של שידול לביצוע שוד בחבורה.
ב. פרשת רמת אביב: בפברואר 98 נגנב סכום כסף מדירתו של אחד בשם וענונו. חשדם של וענונו וחברו (להלן: נרקיס) נפל על שרון כמבצעה של הגניבה והוא נדרש להשיב את הכסף. בעקבות כך החליט שרון לרצוח את נרקיס ולשדוד את כספו כדי שזה לא יקדים ויפגע בו. באפריל 98 פנה שרון למרטין ושידל אותו לבצע את הרצח והשוד ומרטין נתן הסכמתו לכך. גם הפעם רתם מרטין את הורוביץ ואפרים לביצוע העבירות. שרון מסר לידי מרטין אקדח ומרטין העביר את האקדח לידיהם של הורוביץ ואפרים. שני האחרונים הצטיידו בכפפות וכובע גרב ובקטנוע והם הגיעו לביתו של נרקיס. לאחר שמרטין הצביע על הבית הסתלק מן המקום. אפרים והורוביץ נותרו בזירה. גם הפעם נכשלו הקושרים כאשר המשטרה הוזעקה ע"י שכנים שחשדם התעורר והשניים נעצרו. בגין אלה יוחסו למערערים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לרצח, ניסיון לשוד בחבורה והחזקת נשק ונשיאתו. למרטין יוחסו בגין פרשה זו שתי עבירות נוספות: שידול לרצח ושידול לשוד מזוין בחבורה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בפרשת רעננה בעבירות של קשר לבצע פשע, ניסיון לשוד מזויין בחבורה ומרטין הורשע גם בעבירה של שידול לביצוע שוד מזויין בחבורה. בפרשת רמת אביב זוכו המערערים מעבירה של ניסיון לרצח
אך הורשעו בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לבצע שוד מזויין בחבורה והחזקת נשק, ומרטין הורשע גם בעבירות של שידול לרצח ושידול לשוד מזוין בחבורה. כמו כן הורשע מרטין בעבירות אחרות שיוחסו לו. מרטין נדון ל-9 שנים מאסר בפועל בגין פרשיות רעננה ורמת אביב, שנתיים מאסר בפועל מצטברות בגין עבירות אחרות, מאסר על תנאי, והפעלה בחופף של עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים נגדו. אפרים נדון ל-7 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי והופעל בחופף מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו. בערעור של מרטין על הרשעתו שונה סעיף אחד בהרשעה ואילו הערעור על מידת העונש נדחה ובערעור של אפרים על גזר דינו הוחלט להקל בענשו בהתחשב בעונש הקל יותר שהוטל על הורוביץ שחלקו היה רב יותר במעשים.
ד. במרכזן של ראיות המדינה עמדה גירסתו המפלילה של הורוביץ אשר בסמוך לאחר מעצרו הציע לחוקרים לשמש עד מדינה. השוטרים סירבו להבטיח להורוביץ דבר ועל רקע זה קבע ביהמ"ש כי הורוביץ אמנם שותף לביצוע העבירות אך איננו עד מדינה. הורוביץ הפליל את מרטין בהודעתו במשטרה אך סירב להעיד וביהמ"ש קיבל את אמרותיו במשטרה. ביהמ"ש היה ער לדרישת ה"חיזוק" לעניין אמרות חוץ של עד ומצא חיזוקים מספיקים בחומר הראיות. בעניין זה אין להתערב.
ה. אשר למעמדו של מרטין כמשדל - ה"משדל" הוגדר בסעיף 30 לחוק העונשין, כמי שמביא אחר "לידי עשיית העבירה בשכנוע... או בכל דרך אחרת...". מכאן שהמשדל אינו נמנה על אלה הנוטלים חלק בביצוע העבירה, ותפקידו מסתיים בכך ש"המשודל" השתכנע וגמר אומר לבצע את המעשה האסור. מאידך, נכנסים לגידרם של "מבצעים בצוותא" של העבירה, כל אלה הנמנים על "המשתתפים בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד...". חלקו של מרטין בפרשיות השונות לא היה תפקיד של "משדל" אלא של מבצע בצוותא. כך שמלכתחילה לא היה מקום להעמידו לדין כ"משדל". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את מרטין בעבירות של ניסיון לשוד אך סבר שיש לזכותו מעבירה של ניסיון לרצח. המדינה לא ערערה על הזיכוי מעבירה של ניסיון לרצח, אך עתה היא מבקשת שאם לא תקויים ההרשעה שבבסיסה "שידול" יש לשוב ולבחון את אחריותו של מרטין בעבירה של "ניסיון לרצח". בעניין זה יש לקבל את עמדת המדינה. ביהמ"ש הניח תשתית איתנה של ראיות שיש בה לבסס את הטענה כי במרטין התקיימו כל רכיביה של עבירת הנסיון לרצח.
ו. אשר לטענה כי המעשים של מרטין וחבריו לא נכנסו לגידרו של "ניסיון" והיו לכל היותר "הכנה" בלבד - גם טענה זו דינה להידחות. סעיף 25 לחוק העונשין מגדיר "ניסיון" כמעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה, ומעשיהם של המערערים נכנסים לתחומה של הגדרה זו. באשר לפרשת רעננה - בני החבורה הגיעו לדירה של קרבנם והתדפקו על הדלת, ואם דיירי הבית היו מספיקים לפתוח, היה השוד נכנס לשלב הסופי של ביצועו. הוא הדין ביחס לפרשת רמת אביב.
ז. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי גזר למרטין 11 שנות מאסר, ואין ספק כי זהו עונש קשה למי שבעת ביצוען של העבירות היה בן 22 שנים בלבד. מנגד, מדובר במי שעמד בראש ההתארגנות הפלילית, אשר חטא במעשים שחומרתם מופלגת, ולו היו יוצאים אל הפועל ולא מסתיימים ב"ניסיון" בלבד, תוצאתם היתה קשה. העבירות המוגמרות לא הושלמו, לא ממניעים של חרטה שתקפו את בני החבורה, אלא מחששם שמעשיהם נחשפו. על כן, וחרף העונש הקשה שהושת על מרטין, ועל אף התדרדרות זמנית במצבו הנפשי, יש לדחות את ערעורו של מרטין.
ח. המצב שונה בעניינו של אפרים שהיה נתון להשפעתו של מרטין ונגרר אחריו. ביהמ"ש המחוזי גזר לו, כאמור, 7 שנות מאסר. בנסיבות רגילות לא היה מקום לשנות מעונש זה, אך גם על המשיבה היתה מקובלת הטענה, כי בעניינו של אפרים לא נשמר האיזון הראוי בין עונשו לזה שהושת על הורוביץ. זה האחרון הורשע על פי הודאתו בכל העבירות בהן הורשע גם אפרים, אך בתוספת עבירה של ניסיון לרצח. חרף האמור, עתרה המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי, לגזור להורוביץ 7 שנות מאסר, אותן הגדירה כעונש ראוי, ובסופו של דבר הסתפק ביהמ"ש בעונש של 6 שנות מאסר. בנסיבות אלו יש להעמיד את ענשו של אפרים על 5 שנים וחצי מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד שמואל פלישמן לאפרים, עוה"ד גד זילברשלג ובנצי קבלר למרטין, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 5.4.01).

ע.פ. 7951+8100/98 - ג'ון ולנסיה וסימונה מורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 149/96 - הערעורים נדחו).

א. המערערת השניה (סימונה) היתה בת זוגו לחיים של המנוח שלום רחבי ובני הזוג גרו עם שני ילדיהם בדירה ביפו. על פי הנטען פרצו בחודשים שקדמו לרציחתו של המנוח סכסוכים בין בני הזוג ובאותה תקופה התפתח קשר רומנטי בין המערער הראשון (ג'ון) לסימונה. שני המערערים הואשמו בקשירתו של קשר לרצוח את המנוח ורציחתו בפועל. על פי הנטען נוצר הקשר בנובמבר 96 וסימונה מסרה לג'ון סכין שהיתה ברשותה . באחד הימים קבעה סימונה עם ג'ון להגיע אליה ולהביא את הסכין. בשעה קרובה לחצות ירדו סימונה והמנוח למחסן הנמצא בקומת הקרקע של הבניין בו גרו, ובאותה עת ניצב לא הרחק משם ג'ון וצפה בהם. לאחר זאת נכנס ג'ון למחסן, ובנוכחותה של סימונה הוא דקר את המנוח 14 פעמים, בראש, בצוואר, בעורף, בגב, בכתף ובקדמת בית החזה, וגרם למותו. במרכז ראיותיה של המדינה עמדה הודאתו של ג'ון בביצוען של העבירות הן בפני חוקריו והן בפני מדובב, וכן שיחזור הרצח כפי שכל אלה נראו בקלטות וידאו שהוקלטו ובתמלילים של השיחות. ביהמ"ש הרשיע את השניים בעבירה של רצח בכוונה תחילה וגזר להם מאסר עולם. הערעורים נדחו.
ב. אחת מטענות הסניגוריה היתה שאין לסמוך על ההודעות של ג'ון בפני חוקריו ובפני המדובב, וכי הוא נטל על עצמו את האשמה למרות שלמעשה לא היה אשם. טענות אלה נדחו. מסתבר שג'ון היה מודע לפרטים מוכמנים שיכלו להיות מודעים רק למי שביצע את הרצח ועל כן אין לומר שנטל על עצמו אשמה שלא היתה בו. גם ביחס לסימונה היו ראיות מספיקות לכך שהיא ליוותה את המנוח למחסן, כי ירדה למחסן כשג'ון היה שם והראיות הנסיבתיות מצביעות על שותפותה ברצח. משהוברר כי העובדות שג'ון דקר את המנוח למוות וסימונה היתה יחד עמו נכונות, הרי גם המסקנה המשפטית של ביהמ"ש המחוזי כי הם אשמים ברצח בכוונה תחילה נכונה היא. המנוח נדקר דקירות רבות, באמצעות סכין שהוכנה מבעוד מועד, כשהדקירות כוונו לעבר פלג גופו העליון של הקרבן. כל אלה הם ממאפייניה הבולטים של "החלטה להמית" ורצון או שאיפה להתגשמותה של התוצאה הקטלנית הנובעת מן הדקירות.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גב' רויטל גנון-ברוך, גב' מירב נוסבוים וגב' דינה ילוז למערער, עו"ד גב' פנינת ינאי למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 5.4.01).

בג"צ 8404+8405/00 - האגודה לזכות הציבור לדעת נגד שר התקשורת והשרה לאיכות הסביבה

*מילוי חובת ההתייעצות הקבועה בחוק למינוי חברי מליאת רשות השידור וחברי מועצת הרשות השניה(העתירות נדחו).

א. העתירות מעלות את שאלת המהות של התייעצות שהחוק דורש כתנאי להפעלת סמכות ע"י רשות מינהלית. בשתי עתירות קודמות הוחלט לבטל את מינוי חברי המליאה של רשות השידור ואת מינוי חברי המועצה של הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, כאשר בג"צ קבע שלא קויימה חובת ההתייעצות וזו שכן קויימה היתה רק למראית עין. משנפסק כך חזרו המשיבים וקיימו התייעצות באשר למינוי חברי המליאה של רשות השידור וחברי המועצה של הרשות השניה. העותרת טוענת כי זו הפעם שוב לא קויימה חובת ההתייעצות כדין ובין היתר משום שלא היתה ההתייעצות כדין עם העותרת. העתירות נדחו.
ב. בג"צ עשה הבחנה בין הגופים המנויים בחוק ושעימם קיימת חובת התייעצות ובין אלה שאינם מנויים בחוק אלא שהחוק קובע כי תקויים התייעצות עם גופים נוספים. באשר לראשונים חובה על המשיבים לקיים את ההתייעצות ובאשר לאחרים ניתן למשיבים
שיקול דעת עם אלה גופים להתייעץ. בענייננו קיימו המשיבים את שתי החובות. יתירה מזו, המשיבים התייעצו גם עם העותרת אלא שהעותרת לא שיתפה פעולה בהתייעצות.
ג. אין די בטענה בלבד שההתייעצות היתה למראית עין, מן השפה ולחוץ. קיימת חזקה שהרשות פעלה כדין, ולכן, טענה שהרשות פעלה שלא כדין צריכה הוכחה שתסתור את החזקה והוכחה כזו לא הובאה. גם הטענה כי במועצה יש רוב לאנשי השמאל ולכן אין מנוייה כדין - יש לדחות. מטבע הדברים, אם חברי המליאה והמועצה מתמנים מתוך התחשבות בהצעות של גופי הייעוץ, ומתוך כוונה לייצג את תחומי התרבות, האמנות וכדומה כנדרש ע"י החוק, קיימת אפשרות של חוסר איזון בהרכב המליאה מבחינת ההשקפה הפוליטית. גם אילו היתה העותרת מבססת טענתה מבחינה עובדתית, אין בעובדה זו כשלעצמה עילה לפסול את תהליך ההתייעצות או את המינוי על יסוד ההתייעצות. העותרת גם מעלה פגמים שונים בהליך ההתייעצות, אך אלה פגמים שוליים שאין בהם כדי לפסול את ההחלטה המינהלית של מינוי המועצה.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד יורם שפטל ודורון בקרמן לעותרת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 4.4.01).

בג"צ 2656/00 - ניסן לוטן ו-26 אח' נגד משטרת ישראל ואח'

שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ. פיטורי "שוטרים מוספים זמניים" ששימשו רכזי בטחון ביישובים(העתירה נדחתה).

א. העותרים, 27 איש ואשה, שירתו במשטרת ישראל כרכזי בטחון שוטף ביישובים המוגדרים כיישובי עורף. מעמדם היה מעמד של "שוטרים מוספים זמניים". הוחלט לפטרם מתפקידם עקב קיצוצים בתקציב המשטרה ועל כך הם מלינים. בין היתר טענו כי אמנם גוייסו כ"שוטרים מוספים זמניים" כשגוייסו ל-6 חודשים המתחדשים מעת לעת, אך למעשה שירתו שנים רבות בתפקידם ויש לראותם כשוטרים לכל דבר ועניין, כולל דבר הפיטורין. המדינה טענה כי אין לראותם כשוטרים וכי חלים עליהם הדינים החלים על שוטרים מוספים זמניים. כן העלתה המדינה טענת סף כי העותרים השתהו בהגשת עתירתם. העתירה נדחתה.
ב. טענת השיהוי יש בה ממש, הן מן הבחינה הסובייקטיבית והן מהבחינה האובייקטיבית. לעותרים נמסרו הודעות על שחרורם מן השירות במהלך המחצית הראשונה של חודש ינואר 2000 ומועד שחרורם נקבע, לרובם, למחצית פברואר 2000. שירותם של רוב העותרים אף פסק במועדים שנקבעו ואילו את העתירה לא הגישו אלא באפריל 2000, כשלשה חודשים לאחר שהודע להם על שחרורם מתפקידם. לא ניתן כל הסבר של ממש לאיחור זה. כך שכבר מטעם זה יש לדחות את העתירה. לא כל שכן, שעתירת העותרים היא להורות למשטרה להחזיר אותם לשירות. שיהוי שהשתהו העותרים בעתירתם שקול כנגד ויתור, למעשה, על זכותם לחזור לתפקידם. לויתור זה מתלווה אף שינוי מצב לרעה מצידה של המשטרה, אשר ביצעה את ההחלטה לשחרורם על כל הכרוך בשינויים שבוצעו במערך כח האדם במשטרה.
ג. אך גם לגופם של דברים אין לקבל את טענות העותרים. משבודקים את הסעיפים השונים הנוגעים להעסקת השוטרים המוספים הזמניים כרכזי בטחון ביישובים, את פקודת המשטרה ואת הכללים החלים על שירותם של שוטרים מחד ועל שירותם של שוטרים מוספים מאידך, עולה כי יש לראות בעותרים שוטרים מוספים למרות השירות הממושך שלהם וחלים עליהם הדינים החלים על שוטרים מוספים. אין גם לקבל את הטענה כי בעלי הסמכות עשו שימוש לרעה בסמכותם. החלטת המפכ"ל אינה פגומה בשרירות, בחוסר תום לב או בפגם אחר כיוצא בזה, שיש בו כדי לפסול מעשה של רשות מינהלית.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ירון זפט לעותרים, עו"ד גב' דלית גילה למשיבים. 30.4.01).

ע.א. 81/00 - זיו קורנר והפניקס הישראלי נגד אסתר אוחיון ואח'

*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1251/92 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. במרץ 91 נפגעה המשיבה, ילידת שנת 1986, (להלן: המשיבה), בתאונת דרכים. בתביעה שהגישה תבעה את המערערים לפצותה על נזקיה בתאונה. המשיבים 2-4, הוריה של המשיבה ואחיה, חזו בתוצאות התאונה ותבעו את נזקיהם בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה להם עקב כך. בערעור תוקפים המערערים את קביעת בית המשפט בדבר הפיצויים שישולמו למשיבה וכן למשיב השני, אביה. ככל שהערעור מתייחס לפיצויים שנפסקו למשיב השני, בסכום כולל של 211,300 ש"ח, דינו להידחות. קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הן לעניין קיומה של עילת תביעה למשיב השני והן לעניין שיעור הפיצויים שנפסק לו, מעוגנות בעובדות המקרה ואין להתערב בהן. באשר לפיצויים שנפסקו למשיבה - הערעור נדחה בעיקרו.
ב. למשיבה נקבעה נכות של %100. בית המשפט המחוזי החליט שיש לקבוע את נזקי המשיבה מתוך הנחה שהיא תתגורר בביתה ולא במוסד, וכן כי יש לפסוק לה פיצויים חד פעמיים ולא בדרך של תשלומים עתיים. בכך אין להתערב. אין גם עילה להתערב בהחלטת בית המשפט בדבר שיעור הפיצוי בפרט הנזק הגדול ביותר, דהיינו עזרת צד שלישי בסכום כולל של כ-3,910,000 ש"ח למשך כל חייה, לאחר שנקבע שלא נגרם לה כל קיצור תוחלת חיים.
ג. פרט הנזק האחד שיש להתערב בו נוגע לעלות ולעזרה במשק בית בעתיד, בסכום של 205,000 ש"ח, בנוסף לסכום החודשי של 12,000 ש"ח שתקבל המשיבה בגין סיעוד ועזרת צד ג'. טעה בית המשפט בפסיקת סכום זה. עם כל הטיפול והעזרה הרבים להם תזדקק המשיבה במצבה, נראה שאותה עוזרת שתטפל בה תוכל, מבחינת הזמן שיעמוד לרשותה, לבצע גם את עבודות הניקיון, במסגרת השכר החודשי שתקבל.
ד. עניין נוסף המצדיק התערבות נוגע לחיוב המערערים בתשלום עבור טיפולים רפואיים ופרה-רפואיים בסכום של 600,000 ש"ח לעתיד. כל הטיפולים שקיבלה המשיבה עד מועד פסק הדין ניתנו לה במסגרת קופת חולים וסל הבריאות המסופק על ידי קופת חולים. עם זאת, במשך תקופה ארוכה בעתיד עלולה המשיבה להדרש לטיפולים אשר יתכן ולא יהיו מכוסים על ידי סל הבריאות. בדרך אומדן, סכום של 300,000 ש"ח די בו כדי לכסות עלויות רפואיות צפויות מעבר לטיפולים הרפואיים והתרופות שתקבל המשיבה במסגרת החוק.
ה. סכום נוסף של 25,000 ש"ח נפסק בגין הוצאות מלווה לנסיעה לחוץ לארץ, אם תחפוץ המשיבה בנסיעה כזו לצרכי בילוי או נופש. מבחינה עקרונית, אם קיים סיכוי של ממש שהמשיבה תסע בעתיד לחוץ לארץ, יש יסוד לחיוב המערערים בהוצאות המלווה שילווה אותה בנסיעה כזו. אך עד שייקבע פיצוי בגין הוצאה זו, צריך שיוכח או יסתבר שקיימת אפשרות - לא תיאורטית בלבד - לנסיעה כזו של המשיבה לחוץ לארץ במצבה. תשתית עובדתית כזו לא הונחה, וניתן לקבוע במידה רבה של ודאות שנוכח מצב בריאותה של המשיבה נסיעה כזו לצרכי בילוי או נופש אינה ריאלית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' נעמי לרנר למערערים, עו"ד יורם נבות למשיבים. 5.4.01 ).

עש"מ 43/01 - ח'אלד דרוויש נגד נציב שירות המדינה

*דחיית בקשה לפסלות הרכב בי"ד משמעתי מליתן גז"ד לאור התבטאותו בהכרעת הדין(ערעור על החלטת ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה שלא לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. בשנת 1995 הואשם המערער בבימ"ש השלום בחיפה, בבעילה אסורה בהסכמה, בכך שבעל פעמים רבים, במשך כשנה, נערה שלא מלאו לה 16 שנים, שהיתה תלמידה בבית הספר בו המערער עבד כמורה לחינוך גופני. בימ"ש השלום פסק כי לא הוכח מעל לכל ספק כי המערער החל לקיים את יחסי המין עם הנערה לפני שהיתה בת 16 שנים, לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה, לא הוכח כי המערער ניצל יחסי חינוך
לצורך קיום יחסי המין, ולא הוכחה הבטחת שווא לנישואין. לפיכך זיכה את המערער מן האישום. בעקבות פסה"ד הוגשה תלונה נגד המערער לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, על כך שקיים יחסי מין עם תלמידה, ובכך הפר את המשמעת והתנהג באופן שאינו הולם עובד הוראה. ביה"ד הרשיע את המערער ואמר בהכרעת הדין בין היתר: "מי שאינו עומד בסטנדרטים אלו מקומו לא יכירנו במערכת החינוך". משניתנה הכרעת הדין ביקש המערער כי ביה"ד יפסול עצמו ויעביר את מתן גזה"ד להרכב אחר. המערער הסתמך על אמירת ביה"ד כאמור. אמירה זו, לטענת המערער, מעידה כי ביה"ד כבר גיבש לעצמו עמדה בקשר לאמצעי המשמעת שראוי להטיל על המערער, וזאת לפני ששמע את טענות המערער. ביה"ד החליט, ברוב דעות, לדחות את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. על פי דין אין לפסול שופט בשל חשד שהשופט גיבש מראש דעה סופית בקשר לעניין נשוא ההתדיינות, אלא רק בשל אפשרות ממשית של משוא פנים. כך בעניין אזרחי וכך גם בעניין פלילי. דין זה חל לא רק לגבי הליכי שפיטה בביהמ"ש, אלא גם לגבי הליכים דומים בגופים אחרים: בוועדת חקירה, בבתי דין מינהליים ובגופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים מסוגים שונים. דין זה חל לגבי צורות שונות של משוא פנים. בין השאר הוא חל גם לגבי משוא פנים שבא לידי ביטוי באמירה של שופט, או אמירה של חבר בי"ד, בקשר לדיון שבפני ביהמ"ש או ביה"ד. אין הבדל עקרוני לעניין זה בין אמירה לפני הדיון, במהלך הדיון או אף בהכרעת הדין.
ג. בענייננו, ביה"ד התייחס בהכרעת הדין לעצם העובדה של קיום יחסי מין בין מורה לבין תלמידה, עובדה שלא היתה שנוייה במחלוקת, איזכר פסיקה של ביהמ"ש העליון לגבי תפקידו של מורה כלפי תלמידים, הביע דעתו שקיום יחסי מין בין מורה לבין תלמידה הוא מעשה ראוי לגינוי, והוסיף את האמירה הנ"ל. אכן, ראוי היה לביה"ד שיימנע מאמירה זאת, אולם מכאן ועד פסילת ביה"ד, בשל אמירה זאת, עדיין רב המרחק. האמירה, מדברת על הנורמה הכללית בנוגע לקיום יחסי מין בין מורה לבין תלמידה. עדיין חזקה על השופט כי הוא פתוח לשמוע ולשקול כנדרש את הטענה שבנסיבות המקרה קיימים שיקולים לקולא המצדיקים סטייה מן הנורמה, ולפיכך אין למצות את הדין עם הנאשם.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד סלימאן איברהים למערער, עו"ד דידי זכריה למשיב. 8.3.01).

בג"צ 7817/98 - מועצה מקומית זמר ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח'(העתירה נדחתה).

*הפקעת מקרקעין לצורך סלילת כביש חוצה ישראלא. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן: המועצה הארצית) החליטה להמליץ לפני הממשלה לאשר תוכנית מתאר ארצית שעניינה בקטע מס' 16 של כביש חוצה ישראל. על פי התכנית כפי שאושרה, מיועד חלקו של תוואי הכביש לעבור על קרקעות חקלאיות שבבעלות תושבים מהמועצה המקומית זמר. על פי ההחלטה, תופקענה אותן קרקעות, ששטחן כ-74.5 דונמים, ובתמורה יועברו לבעלים, תושבי זמר, קרקעות בשטח כולל של כ-70 עד 75 דונם הנמצאות כיום בהחזקת קיבוץ בחן והממוקמות בסמוך לקרקעות החקלאיות של תושבי מומ"ק זמר. העותרת ו-12 בעלי קרקעות שיועדו להפקעה לשם סלילתו של קטע 16 בכביש, עותרים נגד ההחלטה לקבוע את תוואי הכביש על קרקעותיהם. העתירה נדחתה.
ב. הנחת היסוד לענייננו היא זו, שכביש חוצה ישראל ייסלל, וכי סלילתו תפגע בבעלי קרקעות אלה ואחרים. השאלה אינה אלא מי יהיו בעלי הקרקעות שייפגעו. עתירת העותרים היא, כי המסלול ייקבע כך שהכביש ייסלל על קרקעות קיבוץ בחן דווקא ולא על קרקעותיהם. על פי הנתונים שהובאו בפני בג"צ הוברר מה קשה היא הפגיעה שכביש חוצה ישראל מנחית על קיבוץ בחן. משבצת הקרקע של קיבוץ בחן משתרעת על פני שטח של כ-3256 דונמים, ומאלה מופקעים כ-374.5 דונמים. כן נפגע הקיבוץ בעקיפין פגיעות נוספות. אם בוחנים את שיעורי ההפקעה בבחן וביישובי זמר אין
ספק ששיעור ההפקעה מבחן, הן במספרים מוחלטים והן באחוזים מסך השטח העומד לרשות הישוב, גבוהים בהרבה משיעורם ביישובי זמר. לכאורה, על סמך נתונים אלה בלבד, אין זה צודק להסיט את תוואי הכביש מערבה. לכך מתווספים שיקולים נוספים המביאים להחלטה שיש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד חוסאם אבו פול ומשה ימין לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס, חנן מלצר, גב' איילת סימון-וקסלר ואביתר קנולר למשיבים. 4.4.01).

ע.א. 4357+6442/98 - עליזה רוטנברג ואח' נגד ישראל ריעני ואח'

*עדיפות זכותם של רוכשי מקרקעין שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין על פני רוכשים קודמים שלא נרשמו. *טענת התיישנות נגד זכות להרשם כבעלים של מקרקעין לעומת טענת התיישנות נגד זכות שנרשמה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1327/95 - הערעור נתקבל).
א. המנוח יום טוב מוטולה היה הבעלים הרשום של 309/3336 חלקים בנכס בשכונת התקוה בתל אביב, בשטח כולל של 3,336 מ"ר. בשנת 1951 חתם מוטולה על יפו"כ בלתי חוזר, לפיו העביר 169/3336 חלקים, מתוך חלקו בחלקה, למשה טסה. בשנת 1952 מכר טסה את מלוא הזכויות שרכש ממוטולה לבני משפחת ריעני: לאחים ריעני (המשיבים) מכר 113/3336 חלקים, ולהורי האחים ריעני מכר את יתרת חלקו (56/3336 חלקים). עיסקאות אלו בוצעו בהסבת ייפוי הכח הבלתי חוזר, שנמסר לטסה ע"י מוטולה. אביהם של האחים ריעני נפטר בשנת 1962. מוטולה וטסה הלכו גם הם לעולמם. בשנת 1980 פנה ריעני לביהמ"ש בבקשה למתן פס"ד הצהרתי, המכיר בזכותו להירשם כבעלים של 113/3336 חלקים מתוך חלקו של המנוח מוטולה. יורשי מוטולה לא התנגדו לבקשתו. בתביעתו של ריעני לא נכללה כל בקשה למתן סעד הצהרתי דומה ביחס ל-56/3336 חלקים, שנמכרו להורי האחים ריעני. בשנת 83 נרשמו יורשי מוטולה בפנקס המקרקעין כבעלי הזכויות בחלקה. הרישום כלל גם את 56/3336 החלקים שהועברו ע"י מורישם לטסה. בשנת 91 מכרו יורשי מוטולה את כל זכויותיהם בקרקע לאחרים (להלן: הצדדים השלישיים). משנרשמו כבעלי הזכויות הקימו הצדדים השלישיים על חלקם בקרקע בית מגורים ומכרו את הדירות.
ב. בשנת 95 הגישו האחים ריעני תובענה לפס"ד הצהרתי כי הם זכאים להירשם כבעלים של 56/3336 חלקים נוספים בקרקע, אותם קיבלו בירושה מהוריהם. התביעה הופנתה נגד יורשי מוטולה ונגד הצדדים השלישיים. יורשי מוטולה התגוננו, בין היתר, בטענות שיהוי והתיישנות, ואילו הצדדים השלישיים התגוננו בטענה שאת הזכויות בחלקה רכשו בתמורה ובהסתמכם בתום לב על הרישום. ביהמ"ש המחוזי פסק שיורשי מוטולה ידעו כי מורישם העביר למנוח טסה גם את 56/3336 החלקים שהאחרון מכר להורי האחרים ריעני, ובמכרם חלקים אלה לצדדים השלישיים, פעלו בחוסר תום לב, ועל כן אינם זכאים להסתמך על טענת שיהוי. את טענתם בדבר התיישנות התובענה דחה ביהמ"ש בנימוק, כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ביטל את ההתיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים, אם התובענה לגביהם לא התיישנה עד ליום 1.1.70.
ג. מאידך, קיבל ביהמ"ש את טענת הצדדים השלישיים, כי את הזכויות בחלקה רכשו בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום. עם זאת סבר, כי מאחר שיורשי מוטולה לא היו זכאים לבעלות ב-56/3336 חלקים מן החלקה, ממילא לא היה בכוחם להעביר את הזכויות בחלקים אלה לצדדים השלישיים. על יסוד נימוקים עיקריים אלה נעתר ביהמ"ש המחוזי לתביעת האחים ריעני. הערעור של הצדדים השלישיים נתקבל.
ד. סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". משקבע ביהמ"ש המחוזי כי הצדדים השלישיים רכשו בתמורה זכויות בקרקע מוסדרת, בהסתמך בתום לב על הרישום, הרי שזכותם גוברת על כל זכות אחרת וקביעת ביהמ"ש כי הרישום לא היה נכון, באשר יורשי מוטולה לא היו זכאים להירשם כבעלי הזכויות הנמכרות, אינה יכולה לעמוד להם לרועץ. כך שיש לדחות את תביעת ריעני נגד הצדדים השלישיים. לאחים ריעני קמה לכאורה עילה לתביעת פיצויים מיורשי מוטולה. אולם תביעתם כלפי יורשי מוטולה לא היתה לתשלום פיצויים, אלא להכרה בזכאותם לבעלות בחלקי הוריהם המנוחים בחלקה. דא עקא שזכויותיהם הנטענות בחלקה שוב לא היו רשומות
בבעלות יורשי מוטולה, אלא בבעלות הצדדים השלישיים, ודחיית תביעתם נגד הצדדים השלישיים מייתרת, למעשה, את ההכרעה בתביעתם נגד יורשי מוטולה, שכאמור הצטמצמה לרישום הבעלות.
ה. לפנים מן הצורך ניתן להוסיף, כי למצער בהנמקתו לדחיית טענת ההתיישנות שהעלו יורשי מוטולה, שגה ביהמ"ש המחוזי. את הכרעתו בעניין זה סמך ביהמ"ש, כאמור, על הוראת סעיף 159(ב) הנ"ל המוגבלת לתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים. תביעת האחים ריעני היתה להכרת זכאותם להירשם כבעלי הזכויות שירשו מהוריהם. על תביעה כזאת אין תחולה להוראת סעיף 159(ב). מכאן שעקרונית חלים עליה דיני ההתיישנות, אך בטענת ההתיישנות לגופה, כמו ביתר טענותיהם של יורשי מוטולה, אין צורך להכריע.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. מנדלמן וא. לוי למערערים, עוה"ד כ. שינה וגב' ו. צהר-טואף למשיבים. 3.4.01).

ע.פ. 1889/01 - מרדכי אוקנין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת מין המבוססת על עדות המתלוננת, קטינה, שבחלקה אינה מתקבלת על הדעת(מחוזי חיפה - ת.פ. 113/00 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).

א. במאי 99 השתתפה המתלוננת, והיא אז בת 14, תלמידה בבית-ספר בראשון-לציון, בטיול שערך בית-הספר. במהלך הטיול ניהלו המתלוננת וחברותיה שיחות בוטות בענייני מין, ואף שיתפו בשיחותיהן את נהגי האוטובוסים ואת המערער שהיה אז כבן 23. המטיילים הגיעו ללינת לילה אל בית-הארחה בנהריה, שחדריו היו פזורים על-פני מספר ביתנים. בשעה 30:20 לערך, עזבה המתלוננת את חדר-האוכל והגיעה לביתן שבו התגוררו הנהגים. בסמוך לחדר שהוקצה לנהג בשם אמיר ולמערער, היא פגשה באמיר והלה אמר לה בבדיחות-הדעת "תראי מה עשית ל[מערער] עשית אותו חולה". המתלוננת נכנסה לחדרו של המערער, וכעבור זמן קצר, ראה אמיר את המתלוננת יוצאת מן החדר כשהיא חיוורת ומבוהלת. במרחק כמה עשרות מטרים מביתן הנהגים, פגשה המתלוננת בחברותיה לחדר, שני ורינת, פרצה בבכי היסטרי וסיפרה להן כי המערער ניסה לנשק אותה ולהוריד את חולצתה. מאוחר יותר הוסיפה המתלוננת וסיפרה להן כי המערער הסיר את חולצתה והכניס את ידיו לתחתוניה, לאחר שפתח את רוכסן מכנסיה. המתלוננת סיפרה למורה את הגירסה המורחבת שסיפרה לחברותיה, והוסיפה כי המערער אף דרש ממנה לבצע בו מין אוראלי. בעדותה במשפט, הוסיפה המתלוננת כי המערער גרר אותה אל המיטה, שכב מעליה, קירב את איבר-מינו לפיה, ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי.
ב. בהכרעת-הדין נחלקו דעות השופטים, הגם שההרכב כולו לא האמין להכחשתו הגורפת של המערער את קיומו של קשר מיני כלשהו עם המתלוננת. דעת המיעוט היתה שיש לזכות את המערער ואילו דעת הרוב היתה שיש להאמין למתלוננת, לרבות בדבריה לגבי נסיבות הגעתה לחדרו של המערער. המערער הורשע איפוא, ברוב-דעות, בעבירות של נסיון אינוס ומעשה מגונה בנסיבות של אינוס, ונגזרו עליו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטת דורנר והמשנה לנשיא ש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ג. השופטת דורנר (דעת הרוב): הכלל הוא, שערכאת ערעור לא תהפוך ממצאי מהימנות של הערכאה הראשונה, שנקבעו על-יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה, אלא אם ממצאים אלה אינם מתקבלים על הדעת. בענייננו, גירסתה של המתלוננת כי טעתה בדרך והגיעה לביתן הנהגים במקום לביתן מגוריה, אינה מתקבלת על הדעת. זאת, לנוכח הראיות המוכיחות כי האפשרות להתרחשותה של טעות כזאת היתה קלושה. מכאן המסקנה, שהמתלוננת הלכה לביתן שבו התגורר המערער מתוך כוונה לפגוש אותו, וכי כניסתה לחדרו לא היתה מקרית. לנוכח התנהגות המתלוננת במהלך הטיול, ובהיעדר הסבר אמין אחר, לא ניתן לקבוע בוודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי כוונת המתלוננת היתה אך להמשיך ולשוחח עם המערער. למצער מתעורר ספק סביר אם המתלוננת לא
חפצה בקשר הנושא אופי מיני כלשהו עם המערער. משכך, סיפורה של המתלוננת על אשר התרחש בחדר - שאף נמסר טיפין טיפין, כאשר במהלך הזמן המתלוננת הוסיפה לו פרטים הולכים ומחמירים - ותיאוריה את המעשים המיניים, אינו יכול להתקבל כמקשה אחת.
ד. מנגד, תגובתה הנפשית החריפה של המתלוננת ביציאתה מן החדר, ובכייה ההיסטרי משפגשה את חברותיה הקרובות ואת המורה, בהצטרפם לעדותה, מוכיח מעבר לספק סביר כי המערער עשה בה מעשים מיניים ללא הסכמתה. באין אפשרות לקבל כמהימנה את עדות המתלוננת כמקשה אחת, לא ניתן לקבוע באופן מדוייק, מה היו אותם מעשים מיניים שבוצעו בה ללא הסכמתה, למעט שלילה מן הספק של עשיית מעשים המלמדים על ניסיון לאינוס או על מעשה מגונה בנסיבות של אינוס. המסקנה היא כי המעשים המיניים שעשה המערער במתלוננת ללא הסכמתה מהווים עבירה של מעשה מגונה שלא בנסיבות של אינוס. משכך, יש גם להקל במידה משמעותית בעונשו של המערער, ולהעמידו על שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי.
ה. השופט א. לוי (דעת מיעוט): השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא, אם במהלך שהייתם בחדר ביצע המערער בגופה של המתלוננת מעשים בעלי אופי מיני. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי השיבו על שאלה זו בחיוב. באשר לשאלה אם המעשים בגופה של המתלוננת נעשו בהסכמתה או שנכפו עליה, יש לקבל את השקפתם של שופטי הרוב בערכאה הראשונה, כי נעשו שלא בהסכמתה. השאלה הנוספת שחייבה מענה, היתה מהם אותם מעשים אשר ביצע המערער, הואיל ובאלה יש כדי לגבש את מהות העבירה. בעניין זה ניצב בפני בית המשפט המחוזי תאורה של המתלוננת, שיש בו כדי לבסס עבירות של ניסיון אינוס ומעשה מגונה בנסיבות של אינוס. ביהמ"ש האמין למתלוננת ויש על כן לקבל את גירסתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד יצחק מריאמי למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 16.4.01).

ע.א. 2449/00 - עזבון המנוח יוסף מוסטפא ז"ל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית תביעת בעלות במקרקעין המבוססת על טענות נגד הרישום בהסדר מקרקעין(מחוזי נצרת - ת.א. 992/91 - הערעור נדחה).

א. בעקבות הליכי הסדר מקרקעין שנעשו בכפר מנדה החל בשנת 1945 ועד לשנת 1947, נרשמה חלקה מספר 12 בגוש מסויים על שמו של הנציב העליון ובשנת 1953 הועבר הרישום לשמה של מדינת ישראל. בחלקה 12 אשר גבולותיה תוחמו במסגרת הליכי ההסדר, נכללו מספר חלקות שבעבר נשאו מספרים אחרים, וביניהן חלקה שסומנה עד אז כחלקה 15. בתביעה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בנצרת טענו, כי הם יורשיהם של הבעלים של חלקה 15, אותה עיבדו מקדמת דנא, ולפיכך עתרו לפסק דין אשר יצהיר על זכויותיהם בחלקה. המערערים טענו כי מורישיהם הגישו תביעה במסגרת הליכי ההסדר, אך הפקיד המסדר התעלם ממנה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים, לאחר שקבע כי העדים מטעמם לא הצליחו לזהות בוודאות את החלקה לה הם טוענים, וכי לא ידעו לומר אם אכן הוגשה בשעתו תביעה לפקיד המסדר. על רקע זה הוסיף בית המשפט וקבע, כי אי-הגשת התביעה במסגרת הליכי ההסדר, שוללת כל טענה בדבר זכות המערערים בשטח המריבה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי חלקה 15 לא היתה מעובדת, ובעניין זה הסתמך על חוות דעת שהוגשה לו מטעם המשיבה, ולפיה תצלומי אויר מראים כי בשנת 1945 היה כ- %70 משטח החלקה מכוסה בטרשים. הערעור נדחה.
ב. משבאו הליכי ההסדר לסיומם עם פרסום הזכויות ורישומן, שימש הרישום החדש ראייה חלוטה ביחס לתוכנו. בכך מתגשמת אחת המטרות המרכזיות והעיקריות של פקודת ההסדר, שעניינה סופיות הרישום. את העיקרון הזה אימץ המחוקק בישראל בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין. התוצאה מהרישום אחרי ההסדר היא, שאותו רישום מבטל כל זכות הסותרת אותו, למעט מקרים חריגים הנובעים מטעות או מרמה. לאור סעיף 66 לפקודה, מי שעותר לתיקון הרישום חייב לדלג מעל משוכה כפולה: הראשונה,
הוכחת הזכות במקרקעין, והשניה, הוכחה כי הרישום לוקה באחד הפגמים המנויים בסעיפים 94-93 לפקודת הסדר קרקעות. המערערים לא עמדו בנטל זה.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט לוי. הוסיף הערה השופט אור כי על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, הקרקע לה טוענים המערערים לא היתה מעובדת על ידם בתאריכים הרלוונטיים והם לא הוכיחו כל זכויות לגביה, ובדין נרשמה בהליכי ההסדר על שם הנציב העליון. די בקביעות אלה כדי לדחות את תביעת המערערים.

(בפני השופטים: אור, טירקל, א. לוי. עו"ד דן שפריר למערערים, עו"ד גב' נעמי זמרת למשיבים. 5.4.01).

בג"צ 4057/00 - ישקר בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומיכאל אוזיק

התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה. עם החזרת דיון ע"י ביה"ד הארצי לעבודה למותב שנתן פסק דינו כ"מותב קטוע" יש לקבוע מותב חדש ללא השופטים שישבו בדיון הראשון(העתירה נתקבלה).

א. בשנת 90 הגיש המשיב השני (להלן: המשיב) תביעת פיצויים לביה"ד לעבודה נגד העותרת. לאחר הגשת הסיכומים בתיק ובטרם כתיבת פסה"ד, נפטר אחד מחברי המותב, נציג הציבור. ביה"ד האזורי נתן את פסק דינו במותב קטוע, דהיינו במותב של שניים. העותרת הגישה ערעור לביה"ד הארצי בטענה כי פסה"ד בטל מהטעם שניתן במותב קטוע. ביה"ד הארצי קבע כי אילו פעל ביה"ד האזורי לפי ההלכה שקבע ביה"ד הארצי לעבודה בפסק דין מלפני זמן, (להלן: הלכת צעירי), והיה מוסיף חבר נוסף למותב לפני שניתן פסה"ד, ניתן היה ללכת בעקבות הלכת צעירי ולאשר את פסה"ד. משלא פעל ביה"ד האזורי בהתאם לנוהל זה הרי פסק דינו מתבטל ועל ביה"ד האזורי לצרף חבר חדש למותב ולדון מחדש בתביעת המשיב. ביה"ד הארצי דחה את עמדת העותרת שיש למנות מותב חדש וקבע כי שני חברי המותב המקורי יישבו בדין החדש ואליהם יצרפו חבר נוסף. בעתירתם מבקשים העותרים לקבוע כי יש להחליף את המותב כולו. העתירה נתקבלה.
ב. ביה"ד הארצי לעבודה כפוף בהחלטותיו לכללי הצדק הטבעי, ובכלל זה הכלל בדבר היעדר משוא פנים. במסגרת זו, מוטלת עליו חובה לבחון אם השבת התיק לדיון מחדש בפני מותב הכולל את חברי המותב המקורי או חלקם, עולה בקנה אחד עם הכלל בדבר היעדר משוא פנים. בבחינת הסוגייה יש לפנות לכללים שהתגבשו בחוק ובפסיקה לעניין עילת פסלות שופט. קיימת הנחת יסוד כי שופט מקצועי ינהל את ההתדיינות המשפטית ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. אולם, בנסיבות מסויימות, הנחה זו עשוייה להיסתר. המקרה שלפנינו שייך לקטגוריית מקרים שבהם נבחנת עילת פסלות על רקע מצבים בהם בימ"ש שדן בעבר, בגלגול קודם, בעניין הנוגע לצד כלשהו או לשאלה עובדתית או משפטית כלשהי, שב ודן בעניין. עילת פסלות אינה קמה באופן אוטומטי כל אימת שנוצר מצב כאמור.
ג. בענייננו נתן המותב המקורי (הקטוע) פס"ד בעניינו של המשיב. עצם נתינת פסה"ד, עדיין אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. אולם במקרה דנן ביהמ"ש בחן את הראיות, התרשם מהן, ועל סמך כל אלה, החליט לפסוק למשיב פיצויי פיטורין ותשלומים נוספים, כולל פיצויים בגין עוגמת נפש. ערכאת הערעור לא התערבה בפסה"ד לגופו ולא נתנה הוראות לתיקון פסה"ד, אלא ביטלה את פסה"ד בעיקרו עקב פגם בהרכב המותב. במצב דברים זה, לא מתקיימות נסיבות כלשהן המנתקות את שני חברי המותב המקורי מהאופן בו התרשמו מהעדויות והראיות שהיו לפניהם בהליך הקודם והמאפשרות להם לדון מחדש בתיק, ללא שיהיו מושפעים ממשית מההליך הקודם. המסקנה המתחייבת היא כי צירוף חברי המותב המקורי למותב הדן מחדש בתיק נוגד את הכלל בדבר היעדר משוא פנים. בנסיבות אלה אין לצרפם למותב החדש.
ד. אשר לשאלת התערבות בג"צ בפס"ד של ביה"ד הארצי - הכלל בעניין התערבות בג"צ בפסקי דין של ביה"ד הארצי הוא שבג"צ מתערב כאשר מדובר בטעות משפטית מהותית וכן שהצדק מחייב התערבות. בענייננו, הפגם שנפל בהחלטת ביה"ד הארצי פוגע בכללי
הצדק הטבעי ובנסיבות אלה אין ספק כי מדובר בטעות משפטית מהותית וכי הצדק מחייב את תיקונה. צמצום היקף ביקורתו של בג"צ כלפי בתי הדין הארצי לעבודה, נוגעת לסוגיות אשר בתחום סמכותם הייחודי, קרי, בתחום עיצוב דיני העבודה ופיתוחם. הסוגייה שלפנינו חורגת מתחום זה. עניינו בשאלה כללית המשותפת לאופן ניהול ההליך השיפוטי בכלל בתי המשפט ובתי הדין, אשר כולם נדרשים לנהל את ההתדיינות המתנהלת בפניהם ללא משוא פנים.
ה. יש להעיר כי, ככלל, החלטה כמו בענייננו, אינה עילה לעתור כנגד השופט הראשי של ביה"ד האזורי לבג"צ. הדרך הנכונה היא לנקוט בהליך של פסלות שופט. עם זאת, כיוון שהעניין כבר הגיע לבג"צ, וניתוח המקרה לפי הלכות פסילת שופט תביא למסקנה חד משמעית שאין לכלול את חברי המותב המקורי במותב שידון מחדש בתיק זה, החליט בג"צ לפסוק בעניין בלי שיורה לנקוט בהליך פסלות שופט שבו ניתנת לשופט הנוגע בדבר הזדמנות לומר את דברו.

(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עוה"ד דן אבי יצחק ודניאל רובינס לעותר, עוה"ד ארנון שגב ולי בן זקן למשיב אוזיק. 23.4.01).

ע.א. 500/00 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד שר המשפטים

*דחיית בקשה לחשוף זהות דוברים בוועדה מייעצת לעניין תקנות בדבר המצאת כתבי בי-דין, לאחר שהוחלט על חשיפת פרוטוקול הדיונים ללא חשיפת זהות הבוררים(מחוזי ת"א - ת.א. 2060/99 - הערעור נדחה).

א. תקנה 475א', שהוספה לתקנות סדר הדין האזרחי בשנת תשנ"ז, מטילה חובה על בעל-דין המיוצג על-ידי עורך-דין להמציא כתבי בי-דין בעניינו באמצעות עורך-דינו - על-פי הוראת בית המשפט בהמצאה אישית, ובהיעדר הוראה לכך, בדואר-רשום עם אישור מסירה - לשמור את אישורי המסירה ברשותו ולהגיש את העתקיהם לבית המשפט בעת הגשת בקשתו לסעד נגד בעל הדין האחר. המערערת פנתה למשיב בדרישה לבטל את התקנה לפני שנכנסה לתוקף, בטענה שהפעלתה תטיל על עורכי הדין מעמסה כספית וניהולית בלתי-סבירה. המשיב היפנה את המערערת אל הוועדה המייעצת, שהתקנת תקנה 475א' התבססה על הצעתה. בעקבות זאת זומנו נציגי המערערת להופיע לפני הוועדה המייעצת ובסופו של דבר הושארה התקנה על כנה. המערערת הגישה עתירה לבג"צ להכריז על התקנה כבטלה, או להורות על ביטולה. בעתירה נטען, בין היתר, כי התקנה החדשה בלתי-סבירה בעליל, לנוכח העול הכבד שהיא מטילה על עורכי הדין וכי התקנתה התבססה רק על שיקולי חיסכון בתקציבי הנהלת בתי המשפט, שהמשיב כלל לא היה רשאי להתחשב בהם בגיבוש החלטתו להתקין את התקנה.
ב. במסגרת הדיון בעתירה ביקשה המערערת לחשוף לעיונה את הפרוטוקולים מדיוני הוועדה המייעצת, בטענה שהללו דרושים לביסוס טענותיה ביחס לאופי השיקולים שהנחו את הוועדה. המדינה התנגדה לבקשה, מן הטעם שמדובר בדיון פנימי של גוף מייעץ וולונטארי, שהבטחת יכולת חבריו להתבטא בדיוניו באורח חופשי מותנית בסילוק החשש שדבריהם יפורסמו. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין אכן מוטל על המשיב לחשוף לעיון המערערת את פרוטוקול הדיונים שהתקיימו, אך לא מצא עילה שתצדיק את חשיפת זהות הדוברים. הערעור נדחה.
ג. המחלוקת בערעור הצטמצמה לשאלה, אם קמה עילה לחייב את המדינה לחשוף לעיונה של המערערת גם את זהות הדוברים בדיוני הוועדה המייעצת. לעניין זה אין לומר כי יכולתה של המערערת להעמיד לביקורתו השיפוטית של בג"צ את שאלת סבירותה של תקנה 475א' מותנית בחשיפת שמות הדוברים בדיוני הוועדה המייעצת. לחשיפת זהות הדוברים בוועדה המייעצת, ולסיכויי הצלחתה של המערערת לבסס את השגותיה על סבירותה של התקנה, אין ולא כלום.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עוה"ד פ. מרינסקי וט. אבידן למערערת, עו"ד א. מנדל למשיב. 3.4.01).

ע.א. 4003/99 - בן ציון קוז'וך נגד איתן ליאל

אכיפת פסק חוץ. טענת חייב בהוצל"פ כי הופטר מחובותיו בהחלטת פשיטת רגל שניתנה נגדו בארה"ב, כאשר הטענה לא הועלתה בתביעה נגדו בישראל כטענת הגנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 200334/98 - הערעור נדחה).

א. בין המערער למשיב התגלע סכסוך בדבר חוב שחב המערער למשיב, וביהמ"ש חייב את המערער לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה. בעקבות פסה"ד פתח המשיב בהליכי הוצל"פ לגביית החוב. בתאריך 15.12.97 עתר המערער בפני ראש ההוצל"פ, להשהות את ההליכים נגדו, בטענה שעוד בשנת 1992 ניתן על ידי בית המשפט לפשיטת רגל במדינת ניו-ג'רסי שבארה"ב, צו הפטר למערער מכל חובותיו, לרבות חובו למשיב. ראש ההוצל"פ סבר כי אינו מוסמך לעשות זאת, ובעקבות כך הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי לפסה"ד הצהרתי, לפיו מנוע המשיב מלהמשיך בהליכי הוצל"פ נגדו, עקב קיומו של צו ההפטר. על פי השקפת המערער, צו זה הוא בעל מעמד אוניברסאלי, אשר אינו מוגבל לתחומה של מדינה זו או אחרת. מנגד סבר המשיב, כי תביעתו של המערער נועדה למעשה לאכיפתו של פסק חוץ, ואת הסעד הזה לא ניתן להושיט לו, הואיל וצו ההפטר אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק אכיפת פסקי חוץ. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את התביעה. הוא קבע כי אין להכיר בצו ההפטר, עקב המועד המאוחר בו הועלתה טענתו של המערער, ואין לאכוף אותו לאור ההגנות העומדות למשיב כנגד אכיפת הצו. הערעור נדחה.
ב. השופט לוי: מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את ביהמ"ש כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ. צו ההפטר הוצג לראש ההוצל"פ רק בחודש דצמבר 1997, ולביהמ"ש המחוזי בחודש יוני 1998, ושני אלה היו לאחר שחלפו יותר מ-5 שנים מאז ניתן הצו ע"י ביהמ"ש בניו-ג'רסי (ינואר 1992). מכאן, שדינה של בקשת המערער היה להידחות רק מטעם זה (סעיף 5 לחוק אכיפת פסקי חוץ).
ג. המשנה לנשיא ש. לוין: המירב שהמערער יכול לטעון - מבלי לקבל את עמדתו - הוא שההפטר שניתן בשנת 1992 במדינת ניו-ג'רסי דינו כדין הפטר ישראלי. מכח סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל רשאי החייב בהליך "ישראלי" שניתן לו הפטר "לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר". המדובר בטענת הגנה - כמוה כטענת פרעון - שיש להעלותה ככזו בגדר התובענה שהוגשה נגד החייב-הנתבע ולא - כפי שהמערער טוען - במניעה להוציא לפועל את פסה"ד. במקרה שלפנינו אירעה עילת התביעה לפני שהמערער הופטר, אך הוא לא העלה את קיומו כטענת הגנה לפיכך הוא החמיץ את המועד להעלאתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, א. לוי. עו"ד שאול בצר למערער, עו"ד שמואל אוסלנדר למשיב. 2.4.01).

בש"פ 2767/01 - מרדכי טדגי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אלימות ואינוס גרושתו של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר והמתלוננת נישאו בשנת 87 והתגרשו ביום 3.8.98. על פי כתב האישום נהג העורר להפעיל אלימות כנגד המתלוננת במהלך נישואיהם, האשה נמלטה למעון לנשים מוכות, אך עקב פחדה נמנעה מלהתלונן העורר. גם לאחר שהתגרשו, איים העורר על המתלוננת כי יפגע בה אם תצא בחברת גברים אחרים. באחד הלילות יצאה המתלוננת לבלות עם חברותיה במועדון באילת. העורר הבחין במתלוננת, אחז בידה ומשך אותה לעבר חדר מדרגות בו הצמיד סכין לצווארה ושרט אותה בגרונה. משחזרה המתלוננת לביתה ביצע בה העורר מעשה אינוס. ביהמ"ש י הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
צדק ביהמ"ש המחוזי בהנחתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. כמו כן לעורר עבר פלילי מכביד במעשי אלימות, ביניהם הרשעה אחת בגין תקיפת המתלוננת. בנסיבות אלה קיימת עילה למעצרו של העורר ואין לשחררו לחלופת מעצר.