תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 10

ע.פ. 4077/01 - מדינת ישראל נגד אסף רביבו ויוני אברג'יל

*החמרה בעונש בעבירה של שוד מזויין בחבורה ופציעה(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. באחד מימי פברואר 2000, בין השעות 2 ו-3 בלילה, הגיעו המשיבים (ועימהם שלישי) לתחנת דלק בתלפיות ירושלים. המשיבים נשאו עימהם קרשים, וברשותו של רביבו היתה סכין. המשיבים רצו לכיוונו של המתדלק, אברג'יל היכה בראשו בקרשים עד שנפל ארצה, ואז המשיך אברג'יל להכותו, בעט בו בכל חלקי גופו והיכה אותו בכיסא שהיה במקום. המתלונן ניסה להתרומם מן הקרקע ולגונן על עצמו, אלא שאז תקפו רביבו ודקרו בגבו בסכין חתך בגבו. עתה נטלו המערערים מהמתדלק כשלושת אלפים ש"ח ונמלטו. השניים הורשעו בעבירות של שוד מזויין בחבורה ופציעה בנסיבות מחמירות ואברג'יל הורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש גזר למשיבים 20 חדשים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המעשה שעשו המשיבים מעשה קשה ואכזרי הוא. מתדלק בתחנת דלק הוא איש בודד וקשה לו להגן על עצמו מפני בריונים כמשיבים. יתר על כן: בתחילה התנפלו המשיבים על המתדלק בלא אומר ודברים, ורק לאחר שהמתדלק הוכה באורח אכזרי ונדקר בגבו, רק אז הסבירו לו השניים את מטרת בואם למקום ואת תקיפתו. אין ספק כי העונש שנגזר רחוק מן העונש שראוי היה לגזור. בינתיים שוחרר אברג'יל ממאסרו לפני כששה שבועות ואילו רביבו עומד להשתחרר בתוך מספר ימים. מן הצד האחד - לא לעתים מזומנות יחזיר בית-משפט לבית האסורים אסיר ששוחרר (אברג'יל), ובוודאי לא יהיה זה ראוי כי עניינו של המשיב האחר (רביבו) יהיה שונה מעניינו של אברג'יל. מן הצד האחר, העבירות שהמשיבים הורשעו בהן הן כה חמורות וכה אכזריות, עד שהעונש שהטיל עליהם בית-משפט קמא חורג באורח ניכר מן העונש שראוי היה להטיל עליהם. לפיכך יש להיעתר לערעור המדינה ולהחמיר בעונש. בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה, לא ימוצה הדין עם המשיבים וענשם יועמד על מאסר בפועל בן שלוש שנים. שאר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עוה"ד ראובן המבורגר ואמיר דהאן למשיבים. 18.6.01).

ע.א. 2026/92 - פקיד שומה פתח תקוה נגד שדות חברה להובלה בע"מ ואח'

*דחיית שומת מס לחיוב ברווחי הון שותפים שהעבירו את כל נכסי השותפות והתחייבויותיה לחברה שהשותפים הם בעלי מניותיה. *העברת נכסי שותפות לחברה כ"מכירה" לעניין פקודת מס הכנסה(מחוזי ת"א - תיקים 88+98/98+83/89 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשיבים 2 ו-3 היו שותפים בשותפות "שדות", כאשר חלקו של הראשון בשותפות היה %60 וחלקו של השני %40. לא נתברר עד תום האם השותפות נרשמה אם לאו. שני השותפים הקימו חברה (המשיבה) והעבירו אליה את כל נכסיה והתחייבויותיה של השותפות. החברה נרשמה ביום 26.5.1982 והחלה לפעול ביום 1.7.1982. למשיבים הוקצו מניותיה של החברה, כך שהם בעלי המניות של החברה בשיעור החזקות זהה להחזקותיהם בשותפות המקורית. נכסי השותפות היו מורכבים מרכוש קבוע (שכלל משאיות, טנדר, ציוד קשר, ואינוונטר) ומרכוש שוטף (שכלל לקוחות וחייבים שונים). בספרי החברה נרשמו יתרות הסיום של מאזן השותפות ליום 30.6.1982 כיתרות הפתיחה של החברה ליום 1.7.1982.
ב. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לחיובם של השותפים, המשיבים 2 ו-3, ברווח הון שצמח להם, לטענת המערער, מהעברת המשאיות מן השותפות אל החברה. המשיבים הציגו את ההעברה כנטולת רווח, משום שערך המשאיות במאזן הפתיחה של החברה כערכם במאזן הסיום של השותפות. לטענת המשיבים, בהיעדר הפרש בין שני הערכים, אין
לייחס להם רווח הון. מאידך, גורס פקיד השומה: כי יש לראות בהעברת הנכסים מן השותפות אל החברה משום "מכירה" על פי ההגדרה שבסעיף 88 לפקודת מס הכנסה. ואם במכירה מדובר, הרי יש לקבוע את גובה התמורה שניתנה לשותפות ("המוכרת") מידי החברה ("הקונה") על פי מחירי השוק של המשאיות ביום ההעברה. לפי דרך זו חייב פקיד השומה את השותפים במס רווח הון על ההפרש.
ג. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי והתבססו על שתי נקודות מרכזיות. האחת: העברת המשאיות מן השותפות אל החברה אינה בבחינת "מכירה" כמשמעותה בהגדרה בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה, וממילא אין תחולה להוראת סעיף 89 לפקודה, המחייבת את רווח ההון במס הכנסה; השניה: כי אין לראות בהעברת כל נכסיה והתחייבויותיה של השותפות אל החברה העברה של כל נכס ונכס לחוד. "הנכס" הנמכר לחברה - אם במכירה מדובר - הוא חלקו הכולל של השותף בנכסי השותפות ולא כל פריט בנפרד. לכן, אין מקום לראות את הפרשי המחירים של המשאיות כרווח הון של נכסים יחידים שהועברו על ידי השותפים. בית המשפט קמא דחה את הטענה ששללה את קיומה של "מכירה" כמשמעות מונח זה בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה. לעומת זאת קיבל את הטענה השנייה בקבעו כי "הנכס" הנמכר לחברה הוא חלקו הכולל של השותף בנכסי השותפות ולא כל פריט בנפרד מנכסים אלו. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, השופטת שטרסברג-כהן והשופט אנגלרד, בפס"ד מפי השופט אנגלרד, נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ד. השופט אנגלרד: אין לקבל את טענת המשיבים כי העברת נכסי השותפות אינה בבחינת "מכירה" במובן הוראת סעיף 88 לפקודת מס הכנסה. צדק ביהמ"ש קמא בקבעו כי הנכסים של השותפות יצאו מרשותה ומרשות השותפים בעברם, מבחינה עסקית, לידי החברה. נכסים אלה מופיעים כעת במאזן החברה, וגם אם הבעלות עדיין רשומה על שמם של השותפים (לשעבר), הרי בשלב זה השימוש בהם נעשה מטעם החברה.
ה. (דעת הרוב): הבעייה המשפטית בערעור היא אם אפשר להעביר חלק כולל בשותפות, או שמא אין להעביר אלא נכסים יחידים. הפתרון לבעייה זו שנוי במחלוקת בין שיטות משפט שונות. מן הראוי לאמץ את הגישה אשר נתקבלה על דעתו של בית משפט קמא. פירוק מלאכותי של השותפות, המהווה יישות כלכלית אחת, והטלת מס סלקטיבית על נכסים מוחשיים בלבד מתוך ה"עסק הפעיל" של יישות זו, אינם מתיישבים עם המציאות הכלכלית. שהרי המציאות הכלכלית מתייחסת אל יישותה של השותפות כאל "עסק פעיל", על מכלול היבטיו, ויש להניח שגם אומדן השווי הכלכלי, המכתיב את התמורה בגין מכירת זכות בשותפות מתבצע בהתאם לגישה זו. סיכומו של דבר: יש לקבל את עמדתו של בית משפט קמא כי יש לראות לצורך מיסוי את ההעברה הנדונה של עסק השותפות מידי השותפים לידי החברה כהעברת זכותו של כל שותף בשותפות ולא כהעברת כל נכס ונכס בנפרד.
ו. השופט אור (דעת מיעוט): לעניין מכירת חלקו של שותף בשותפות, שיטתנו המשפטית רואה בכך מכירת חלקו של שותף בכל נכס ונכס מנכסי השותפות. כך ראתה זאת הפסיקה, זו הפרקטיקה ואין מקום לשנות גישה זו בדרך פסיקה. בנושא החבות במס הכנסה בגין הכנסות השותפות, מתייחסת פקודת מס הכנסה לשותפות כאל אוסף של יחידים ולא כאל יחידה עצמאית הנפרדת מהשותפים המרכיבים אותה. על כן צדק פקיד השומה בקבעו כי יש לשום את מס רווחי ההון על המשאיות כנכס נפרד שנמכר ע"י השותפות לחברה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למערער, עו"ד גיורא עמיר למשיבים. 20.5.01).

בג"צ 1514/01 - יעקב גור אריה ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'

*דחיית בקשת מתראיינים דתיים לערוץ השני בטלביזיה שלא לשדר בשבת את הראיון אתם משום שהפרסום מהווה פגיעה בחופש הדת שלהם. *זכות חופש הביטוי מול פגיעה ברגשות דתיים. *דחיית טענה של שיהוי בעתירה לבג"צ(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. המשיבה הוקמה מכוח חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו. עיקר השידורים מתקיים על ידי בעלי זכיונות. מועצת הרשות השניה מוסמכת "ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זכיון, לצורך מתן שידורים מטעם הרשות, בנושאים שלדעתה יש בהם עניין מיוחד לציבור". במסגרת זו משודרת בשבת התכנית "תיבת תעודה". רצועת שידור זו היא היחידה באורך של מחצית השעה, שבידי המשיבה ולגביה הזמינה המשיבה הצעות להפקת סרטי תעודה. העותרים הם תושבי הישוב "מצפה כרמים". הם שומרי תורה ומצוות. הם הוזמנו על ידי המשיבים 4-2 ליטול חלק בסרט במסגרת האמורה. הסרט הוכן והועבר למשיבה. הוא אמור להיות משודר במסגרת התכנית "תיבת תעודה" בשבת. העותרים פנו למשיבה, וביקשו שלא לשדר את הסרט בשבת. לטענתם, יש בשידור הסרט בשבת משום פגיעה ברגשות הדת שלהם ובחופש הדת שלהם. המשיבה סירבה לבקשה. היא מוכנה להוסיף כיתוב על המסך לפיו הסרט צולם ביום חול. אין היא מוכנה לשדר את הסרט ביום חול, שכן אין לה רצועת שידור לכך. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין, בפס"ד מפי הנשיא ברק, כנגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ב. הנשיא ברק: לא היה כל הסכם בין העותרים (או מי מהם) לבין המשיבים, לפיו הסרט לא ישודר בשבת. נהפוך הוא: נאמר לעותרים כי הסרט ישודר בתכנית "תיבת תעודה", ומכך יכלו העותרים להבין כי הסרט ישודר בשבת. זאת ועוד: דבר שבשיגרה הוא שיהודים שומרי תורה ומצוות מצולמים ביום חול, והסרט משודר בשבת. היתה זו חובתם של העותרים לברר את עניין השידור בשבת בטרם ישתתפו בסרט. על רקע זה קמה ועומדת השאלה, אם עומדת לעותרים הזכות - שאינה מעוגנת בהסכם - כי הסרט לא ישודר בשבת, שכן הוא פוגע, לטענתם, ברגשותיהם הדתיים ובחופש הדת שלהם.
ג. מחד גיסא עומדת זכותם של המשיבים לחופש הביטוי. מאידך גיסא, מונחים רגשות העותרים. עצם הידיעה שסרט בו משתתפים העותרים ישודר בשבת - ובכך יהפכו העותרים, בעיני עצמם, צד לחילול שבת - יש בה כדי לפגוע ברגשות הדת של העותרים. מניעתה של פגיעה זו היא אינטרס הציבור. מהו האיזון הראוי בין הצורך להגן על חופש הביטוי של המשיבים מזה לבין הצורך להגן על הרגשות הדתיים של העותרים מזה? ידו של חופש הביטוי על העליונה, אלא אם כן הפגיעה ברגשות הדתיים היא קרובה לוודאי והפגיעה בהם היא ממשית וקשה. אין חולק כי הפגיעה ברגשות הדת של העותרים היא קרובה לוודאי. אך האם מתקיימת הדרישה של הפסיקה באשר לעוצמתה של הפגיעה? התשובה על שאלה זו היא בשלילה.
ד. "רמת הסיבולת" של החברה הישראלית, במדינה יהודית ודמוקרטית, כוללת מצבים בהם משודרת בטלויזיה בשבת דמותו של אדם יהודי מאמין. הפגיעה ברגשות הדת של העותרים אינה מזעזעת את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית במדינה. בוודאי כך, אם שידור הסרט ילווה בכיתוב, לפיו הסרט צולם ביום חול. מקובל הוא כי מתקיימים שידורי טלויזיה בשבת, בהם נראים, בין השאר, יהודים שומרי תורה ומצוות, ובהם נערכים ראיונות ושיחות עימם. כך משדרים בשבת בטלויזיה את פעולתה של הכנסת והממשלה, ובגדרי אלה, צופים בחברי כנסת ושרים שומרי תורה ומצווה המתראיינים ביום חול. אם כל אלה יאסרו לשידור, רב הסיכוי כי הטלויזיה תכבה בשבת, ובעקבותיה יבוא גם הרדיו. אדם דתי שמוכן להתראיין לטלויזיה, אך אינו מוכן שהראיון ישודר
ביום השבת, יכול להתנות את הראיון בתנאי שהראיון ישודר רק ביום חול. אך העותרים לא עשו זאת, לא במפורש ואף לא במשתמע.
ה. העותרים טענו גם כי שידור הסרט בשבת פוגע בחופש הדת שלהם. לטענתם, באיזון בין הפגיעה בחופש הביטוי לבין הפגיעה בחופש הדת, הפגיעה הנגרמת לעותרים בשידור הסרט בשבת קשה יותר מהפגיעה אשר תיגרם למשיבים, אם הסרט ישודר ביום חול. אכן, יש להבחין בין פגיעה ברגשות דתיים לבין פגיעה בחופש הדת. חופש הדת הוא זכות יסוד במשפט הישראלי. האם שידור הסרט בשבת פוגע בחופש הדת - להבדיל מרגשות הדת - של העותרים? התשובה היא בשלילה. שידור הסרט בשבת אינו פוגע בחירותם להאמין, ובחירותם לפעול על פי אמונתם.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אכן, בפגיעה ברגשות הדת של העותרים כשלעצמה אין כדי להצדיק בנסיבות המקרה היעתרות לעתירתם. עם זאת, יש לקבל את העתירה ולפסוק כי שידור בשבת של סרט הטלוויזיה המתעד את מהלך חייהם של העותרים, יהודים שומרי מצוות - לרבות ראיונות שנערכו עימם - אינו אך פוגע ברגשותיהם, אלא גם מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת. הכוונה לשדר את הסרט בשבת, לא הובאה לידיעת העותרים. בדעת העותרים, אנשים צעירים, נעדרי ניסיון ומגע עם התקשורת, לא עלתה האפשרות שהסרט יועד לשידור ביום השבת. הנושא הועלה באקראי על-ידי העותרים ביום השלמת הצילומים, והמפיקים הבטיחו להם לטפל בעניין. אלא שבהמשך הובהר לעותרים על-ידי המפיקים, כי הסרט ישודר בשבת. בצר להם, פנו העותרים לרבם, הרב שלמה אבינר, בכדי למצוא פתרון הלכתי שלא יהפוך אותם למחללי שבת. הרב אבינר פסק באופן חד-משמעי ונחרץ, כי שידור הסרט בשבת כרוך בחילול שבת המוני בהשתתפות העותרים, כי הקרנת הסרט בצירוף הכתובית "צולם ביום חול" עלולה להצטייר כתחבולה ואף לעלות לכלל שחיתות מוסרית, וכי לדידו אין פתרון הלכתי שיתיר את שידור הסרט ביום השבת.
ז. היסוד המפריד את חופש הדת מפגיעה ברגשות דתיים הוא, כי הפעולה הפוגעת תהיה אסורה על המאמינים או מחוייבת עליהם לפי מצוות דתם. תוכן ציוויי הדת נקבע על-ידי מורי ההלכה הדתיים. במקרה שלפנינו פסק הרב אבינר, הוא המרא דאתרא (רב המקום) של העותרים, כי בהופעתם בסרט המשודר ביום השבת יפרו העותרים עצמם את מצוות הדת. אכן, קיימות גם גישות אחרות, מקילות יותר מגישתו של הרב אבינר. אך עמדתו של הרב אבינר אינה איזוטרית, ויש לה תימוכין רבים. שידור הסרט בשבת פוגע בעותרים לא בגלל פעולה של אחרים. העותרים נפגעים ישירות, כיוון שהם עצמם מופיעים בטלוויזיה ביום שבת. בכך הופכים הם גופם לשותפים בחילול שבת, ועוברים בעת השידור, בניגוד לרצונם, על מצוות דתם.
ח. כנגד זכות העותרים לחופש הדת עומדות זכויות המשיבים לחופש הביטוי ולקניין, שאף הן זכויות-יסוד. הזכויות המתחרות - חופש הדת של העותרים, מצד אחד, וחופש הביטוי וזכות הקניין של המשיבים, מצד שני - הן שוות-משקל. אלא, שוויתור הדדי ביניהן אינו אפשרי. בנסיבות הקיימות, לזכות לחופש הדת אין מרחב נסיגה ואף הפגיעה בה היא מהותית. לעומת זאת, נסיבות המקרה מאפשרות למשיבים לוותר על מקצת מזכויותיהם, על-ידי שידור הסרט ביום חול. ויתור זה פוגע אך בשולי הזכויות. האיזון המתבקש אשר יאפשר "חיים בצוותא" ו"דו-קיום" של הזכויות מחייב לקבל את בקשת העותרים, שאין להם לאן "לסגת אחור".
ט. המשיבים טוענים, כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן, עבורם עניין שבשיגרה הוא לשדר בשבת תוכניות בהשתתפות אנשים דתיים בצירוף הכתובית "צולם ביום חול", וכי לא היה להם יסוד להניח כי העותרים יעוררו התנגדות לשידור הסרט בשבת רק
לאחר שנסתיימה הכנתו. ברם, תום-לבם של המשיבים אינו גורע מתום לבם של העותרים, שאינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בשבת, ולא ידעו על הפרקטיקה האמורה. משנודע לעותרים על השידור המתוכנן בשבת פנו הם אל הרשות השנייה וניסו למונעו. אשר להשלכות לעתיד - הנשיא חושש כי בעקבות החלטה המונעת את השידור בשבת "רב הסיכוי כי הטלוויזיה תכבה בשבת, ובעקבותיה יבוא גם הרדיו". אין מקום לחששות אלה. ישנם לבטח אנשים רבים שיסכימו להשתתף בתוכניות המשודרות בשבת, בתוכם חילונים, לא-יהודים, ואף, כטענת המשיבים, יהודים דתיים המסכימים לשידור בצירוף הכתובית "צולם ביום חול". זאת ועוד: הזכות לחופש הדת אינה גוברת בכל מקרה, אלא רק כאשר הנפגעים עומדים במוקד התוכנית שבה מדובר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עוה"ד דורון אבני, גב' תמר הקר, גב' אפרת אבנט ואמיר איבצן למשיבים. 18.6.01).

בג"צ 5379/00 - MYERS-BRISTOL ואח' נגד שר הבריאות ושר המשפטים

*תיקון תקנות הרוקחים לאפשר ייבוא מקביל של תרופות(העתירה נדחתה).

א. עתירה זו, המכוונת נגד תוקפן של תקנות הרוקחים (תכשירים רפואיים), מעלה את סוגיית הייבוא המקביל של תרופות, שנועד להוזיל את מחירי התרופות. הייבוא המקביל הוא משני סוגים, שאחד מהם הוא ייבוא התרופה לתוך שטח המדינה בדרך שאינה על דעת היצרן. ביום 15.2.99 אישרה הכנסת את תיקון פקודת הרוקחים אשר הוסיף, בין השאר, מסלול ייבוא נוסף של תכשירים רפואיים. הטענה המהותית המועלית על ידי העותרות נגד תקפותן של התקנות, היא שמתן היתר לייבוא מקביל גורר אתו בהכרח פגיעה בזכויות של קניין רוחני, ובמיוחד בזכות הפטנט המוענקת מכוח חוק הפטנטים. העותרות מסבירות כי משמעותו של ייבוא מקביל היא כי ההגנה הטריטוריאלית של הפטנט מאבדת את ערכה, משום שהייבוא המקביל מוריד את מחירה של התרופה המיובאת לרמה הנמוכה ביותר הקיימת לגביה בעולם. נמצא, כי מחיר זול, הקבוע במדינה מסויימת מטעמים המיוחדים למדינה זו, וייבוא התרופה מאותה מדינה בניגוד לדעת היצרן, יחול גם במדינה אחרת שבה טעמים אלה להוזלת התרופה אינם קיימים כלל ועיקר. טענת המדינה היא כי, גם בהנחה שהייבוא המקביל עשוי להפר זכות קניינית, אין זה מתפקידו של מתקין התקנות למנוע באמצעות חקיקת המשנה את האפשרות של פגיעה מעין זו בקניין הרוחני. במידה ויש בייבוא משום פגיעה בקניין הרוחני - כך נטען - הרי הדרך פתוחה בפני בעל הזכות למנוע את הייבוא באמצעות סעדים אזרחיים של בית משפט. העתירה נדחתה.
ב. צודקת המדינה כי אין להטיל חובה על הרשות המוסמכת להתנות את מתן רשיון הייבוא באישור כלשהו בדבר אי-פגיעה בזכויות במישור המשפט הפרטי, הכולל זכויות של קניין רוחני. מתן רשיון ייבוא אינו מחסן מפני תביעתו של אדם שזכויותיו נפגעות על ידי הייבוא או השיווק. יתירה מזו, היענות לדרישה כי התקנה תתנה ייבוא תרופה בקבלת אישור מצד בעל הפטנט, היא בבחינת חריגה מסמכות. המחוקק הגדיר בהוראת סעיף 47ג לפקודת הרוקחים את מסגרת הסמכות של שר הבריאות להתקין תקנות בעניין מסלול ייבוא נוסף. השיקולים המנויים בהוראה זו נוגעים לבריאות הציבור במובן הרחב. אין בהוראת החוק זכר לשיקול הנוגע להגנה על קניינו הרוחני של אדם, או על זכות אחרת כלשהי במישור הפרטי.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד ריצ'רד לוטי, טוביה ארליך ודוד זילר לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 19.6.01).

בג"צ 5496/97 - אשר מרדי ואח' נגד שר החקלאות ואח'

הבטחה מינהלית או הנחייה מינהלית. שינוי הנחייה מנהלית. *אפלייה בהוראות תמיכה למגדלי פרחים(העתירה נתקבלה בעיקרה פה אחד ובחלקה ברוב דעות).

א. משרד החקלאות פירסם תכנית פיתוח לשנת 1996, שקבעה, בין היתר, כי מפעל חקלאי, ובכלל זה מגדל פרחים, שיגיש למינהל תכנית השקעה במשק חקלאי, יקבל בין היתר, מענק מינהלי משלים. תכנית הפיתוח קבעה, בין היתר, כי מגדל פרחים, המבקש לקבל מענק, צריך להגיש תכנית השקעה לא יאוחר מיום 31.7.96. שעור המענק המינהלי נקבע לתכנית השקעה באזור עדיפות לאומית א' או ב' - %20 מעלות ההשקעה; ובאזור אחר - %12 מעלות ההשקעה. עד חודש מאי 1996 אישרה המינהלה מתן מענקים בסך 88 מליון ש"ח. אותו זמן היו מונחות כבר במינהלה בקשות נוספות למענקים בסך 286 מליון ש"ח.
ב. תקציב משרד החקלאות לשנת 1996 הקצה למתן מענקים סכום של 116 מליון ש"ח בלבד. אי לכך החליט המשרד לשנות את התנאים למתן מענקים מינהליים. בחודש מאי 1996, החליט המשרד על הרעת התנאים לגבי בקשות שהוגשו למשרד במועד אך יאושרו לאחר יום 31.7.96. החלטה זאת הודעה ברבים רק בחודש אוגוסט 1996. ביום 20.6.96 הודיע מנכ"ל משרד החקלאות כי המשרד לא ידון כלל בבקשות למענקים שתוגשנה למשרד לאחר יום זה.
ג. העותרים 97-1 הם מגדלי פרחים שהגישו בקשות למענקים לפני יום 20.6.96, אך בקשותיהם אושרו רק לאחר יום 31.7.96. חמישה מן העותרים (עותרים 98-101 ועותר 80 לגבי אחת הבקשות שלו) הגישו בקשות למענקים לאחר יום 20.6.96, אך לפני יום 31.7.96, שנקבע בתכנית הפיתוח כיום אחרון להגשת הבקשות. הם מבקשים לבטל את ההחלטה לדחות על הסף, ללא דיון לגוף העניין, את הבקשות שהגישו. לאחר הוצאת צו על תנאי הודיעו המשיבים כי החליטו לחזור בהם מן ההחלטה למנוע או להקטין את המענק המינהלי לעותרים שהגישו בקשות במועד, אך הבקשות אושרו רק לאחר יום 31.7.96, אם העיכוב באישור נבע מטעמים התלויים במינהלה. העתירה נתקבלה בעיקרה פה אחד ובחלקה ברוב דעות.
ד. הטענה הראשונה של העותרים היא, שתכנית הפיתוח היא בגדר הבטחה מינהלית, אשר בתנאים מסויימים יש לה תוקף מחייב, ותנאים אלה, טוענים העותרים, נתקיימו במקרה הנדון. תכנית הפיתוח, ככל שהיא מסדירה את המענק המינהלי, היא בגדר הנחייה מינהלית, והלכה היא, כי רשות שהוציאה הנחייה מינהלית רשאית בדרך כלל לשנותה או לבטלה. אך גם אם נניח שמדובר בהבטחה מינהלית, הרי היא עצמה סייגה את ההבטחה, בציינה כי יתכנו שינויים בתנאי מינהלת ההשקעות במהלך השנה. כיוון שכך, משרד החקלאות אכן היה רשאי להחליט על שינוי התנאים בתכנית הפיתוח.
ה. אולם, השינוי של הנחייה מינהלית, כמו ההנחייה עצמה, חייב להיעשות על יסוד שיקולים ענייניים, ללא אפלייה ובמתחם הסבירות. במקרה הנדון יש לשאלה זאת בעיקר שתי פנים אלה: ראשית, האם יש לשינוי תחולה למפרע; שנית, האם יש בשינוי משום אפלייה. מבחינה עקרונית, התחולה של הנחיות, לרבות שינוי בהנחיות, שיש בהן משום פגיעה, צריכה להיות עתידית. המקרה הנדון שונה מן המקרה השכיח, בו רשות מינהלית מוציאה הנחייה בדבר מתן מענקים, ובהנחייה לא נקבע מועד להגשת הבקשה למענק. במקרה כזה צריך כל אדם לדעת כי הרשות עשוייה לבטל או לשנות את ההנחייה בכל עת. ואילו במקרה דנא קבע משרד החקלאות כי ניתן להגיש בקשות למענק עד יום 31.7.96. כיוון שכך, כל אדם יכול היה להניח כי אין הוא צריך להזדרז בהגשת הבקשה. לכאורה, אם כן, ניתן היה לפסול את ההחלטה לשנות את התנאים
שנקבעו בתכנית הפיתוח, בעילה של תחולה למפרע, במשמעות הרחבה של מושג זה. עם זאת, כיוון שהעותרים לא הסתמכו על עילה זו, ולכן גם המשיבים לא התייחסו אליה, אין צורך להכריע את הדין על יסוד עילה זאת.
ו. נותרה הטענה של אפליה - טענה זו יש לקבל. שמשרד החקלאות, אף שהיה רשאי לשנות את התנאים שנקבעו בתכנית הפיתוח, בגלל אילוצים תקציביים או אחרים, חייב היה לשנות אותם באופן שלא ייפגע השוויון, ואילו כאן פגע השינוי בשוויון, כאשר נוצרו קבוצות לפי מועד הגשת הבקשות ומועד הדיון בבקשות, כך שיש כאלה המופלות לרעה לעומת האחרות.
ז. אשר לסעד שיש להעניק לעותרים - אפשר לסלק אפליה בדרכים שונות. דרך אחת היא לשלול את טובת ההנאה מאלה שקיבלו אותה בגין האפליה. דרך שניה היא לתת את טובת ההנאה לאלה שלא קיבלו אותה בגין האפליה. במקרה הנדון אין טעם לשלול את המענק המינהלי, כולו או חלקו, מאלה שכבר קיבלו אותו. הם פעלו על פי תכנית הפיתוח, זכו במענק בהתאם לתכנית, והשקיעו את כספי המענק בפיתוח המשק. נותרה, לכאורה, הדרך של מתן המענק המינהלי לאלה שלא קיבלו אותו אף שעמדו בתנאים של תכנית הפיתוח. שאלה היא, אם בנסיבות המקרה הנדון מן הראוי לחייב את משרד החקלאות לתת עכשיו מענק מינהלי בשעור מלא לכל עותר שהגיש עד יום 31.7.96 בקשה שעמדה בתנאים שנקבעו לצורך זה בתכנית הפיתוח. התשובה היא חיובית.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט זמיר והסכים עמו השופט זועבי. השופטת בייניש הסכימה לקבלת העתירה לגבי כל אלה שהגישו את בקשותיהם לפני 20.6.96, המועד בו החליטו המשיבים על שינוי המדיניות. ואילו לגבי 6 עותרים שהגישו את בקשותיהם אחרי אותו מועד אין להיעתר לעתירה.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. עוה"ד משה בלטר וגב' אסתר וינדר לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 25.6.01).

בש"פ 4836/01 - מדינת ישראל נגד שמעון נג'ם

*שחרור בערובה באישום של רצח כאשר אין די ראיות לכאורה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיב והמנוח פסקאל לבקה היו תושבי לבנון ואזרחיה. בחודש אפריל 2000 התערערו היחסים בין המשיב למנוח, על רקע חשדו של המשיב שהמנוח מטריד את אשתו. המשיב הזהיר את המנוח לחדול מהטרדותיו. בתאריך 20.5.00, בסמוך לביתו של המשיב, הבחין במנוח יושב בתוך רכבו. הוא הלך לעבר יריבו שישב ברכבו וגידף אותו, שלף את אקדחו, ירה כדור בראשו של המנוח והמיתו. בתאריך 23.5.00, עם פינוי כוחות צה"ל מלבנון, הגיע המשיב לישראל, וקיבל רשיון ישיבה ארעי. המשיב נעצר וטען כי הירי לא היה רצוני אלא בבחינת תאונה. על פי גירסתו, כאשר הלך לקראת המנוח, הוא ראה את המנוח מושיט את ידו לעבר הרובה שהיה עמו, ועל מנת להתגונן, הלם עם האקדח בפניו של המנוח, ונפלט כדור אשר פגע ביריבו. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובקשתה נדחתה. הערר נדחה.
ב. הקושי הניצב בפני העוררת הוא שגם אם היו עדי ראייה לעימות ולירי, הם לא נמצאים בישראל, ועל כן יידרש בית המשפט אשר ישמע את התיק גופו, לבחון את גירסתו של המשיב ולהחליט אם לאמצה או לדחותה, לנוכח עדותו של מומחה מטעם המשטרה אשר סבור כי הטענה בדבר "פליטת כדור", אינה עומדת במבחן הבקורת והניסויים שערך העד באקדח מסוג דומה לזה שממנו נורה המנוח. בית המשפט המחוזי הביע ספק אם יהיה די בחומר הראיות כדי לבסס הרשעה בעבירת רצח, אך לנוכח עברו של המשיב,
אשר נשא בעונש מאסר ממושך, ככל הנראה בגין אירוע בו קופחו חיים, מצא בית המשפט המחוזי כי הוכחה עילת מעצר, אלא שניתן להסתפק בחלופת מעצר. ואכן, בתיק בו אין די ראיות כדי לסתור את גרסתו של המשיב בדבר נסיבות מותו של המנוח, מצווה בית המשפט, ואף ביתר שאת, לבדוק אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת. אין די בגירסתו של המומחה מטעם המדינה כדי לשלול את גירסתו של המשיב בדבר "פליטת כדור", אף כי יש בה כדי לעורר ספקות ביחס לאמיתותה. נותר, איפוא, החשש שהמשיב יימלט מאימת הדין, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר במי שהגיע לישראל לפני זמן לא רב, והוא עשה זאת לא מתוך בחירה חופשית, אלא בכורח הנסיבות. את החשש הזה לא ניתן לבטל כליל, אך ניתן לצמצמו במידה ניכרת על ידי התניית שחרורו של המשיב במתן ערבויות הולמות.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד יואב סלומון למשיב. 27.6.01).

רע"פ 2413/99 - טו"ר רחמים גיספן נגד התובע הצבאי הראשי

*גז"ד של בי"ד צבאי הגוזר במאסר על תנאי תקופה של תנאי העולה על התקופה המותרת בחוק אינו בטל מחמת חריגה מסמכות כאשר התנאי הופר בתוך התקופה החוקית(ערעור על פסה"ד של ביה"ד הצבאי לערעורים - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המערער היה חייל בשירות חובה. הוא נעדר מן השירות במשך 55 ימים, הועמד לדין בפני בית דין צבאי מחוזי, הודה והורשע. בית הדין גזר לו מאסר של חדשיים והטיל עליו "מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים...". (להלן: התיק הראשון). המערער ריצה את ענשו ולא עברו אלא 3 שבועות והוא שוב נעדר מן השירות. הוא הועמד לדין בפני בי"ד צבאי מחוזי, הודה והורשע (להלן: התיק השני). כאשר ביה"ד בא לגזור את הדין התעורר עניין המאסר על תנאי ל-6 חודשים, שנגזר בתיק הראשון. הסניגור טען כי המאסר על תנאי הוטל על המערער בתיק הראשון שלא כחוק, שכן התנאי נקבע למשך תקופה של 3 שנים, בעוד שהחוק קובע כי בית דין צבאי רשאי לגזור עונש של מאסר על תנאי בגין עבירה צבאית למשך תקופה של שנתיים בלבד. לטענתו, המאסר על-תנאי בטל מעיקרו, בשל חריגה מסמכות, ולכן אין להפעילו בתיק השני. בית הדין פסק בתיק השני כי הטעות של בית הדין בתיק הראשון, מובילה לבטלות המאסר על-תנאי. בית הדין לערעורים פסק כי תנאי שהוטל לתקופה החורגת מן המותר אינו בטל כולו, אלא הוא תקף בתקופה המותרת על פי החוק ובטל בתקופה החורגת מסמכות. בהתאם לכך החליט בית הדין הצבאי לערעורים לקבל את הערעור ולהפעיל נגד המערער את המאסר על-תנאי של ששה חודשים. הערעור נדחה ברוב דעות השופט זמיר וגב' בייניש, בפס"ד מפי השופט זמיר, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ב. השופט זמיר: אכן, גזר הדין לוקה בפגם. אך עדיין אין בכך כדי לומר שהחלטה זאת חורגת מן הסמכות. בית הדין הצבאי (בתיק הראשון), בהטילו מאסר על-תנאי על המערער, מילא את התפקיד שהוטל עליו על פי החוק. הוא קיים את הפונקציה שהוטלה עליו לקיים. כך, שגם אם בית הדין טעה לגבי משך תקופת התנאי, טעות זאת נפלה במסגרת הסמכות. פסק דין או חלק מפסק דין שנפלה בו טעות בדין, שלא גרמה חריגה מן הסמכות, אינו בטל מעיקרו. לפיכך, במקרה הנדון, אין מקום לומר כי גזר הדין, המטיל על המערער מאסר על-תנאי למשך תקופה של שלוש שנים, בטל מעיקרו. די בכך, כדי לדחות את טענת המערער לגוף העניין.
ג. אך גם אם נניח כי בית הדין הצבאי המחוזי חרג מן הסמכות בתיק הראשון, הרי לא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררת בטלות. אמנם, בשעתו היתה מקובלת התפיסה המסורתית, שנקלטה במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי, לפיה חריגה מסמכות של פסק דין, או של החלטה מינהלית, גורמת בטלות מוחלטת של פסק
הדין או של ההחלטה, לפי העניין. אולם, תפיסה זאת התערערה במידה רבה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא המבחן של בטלות יחסית, (שיותר נכון לקרוא לה תוצאה יחסית), שמשמעותה כי בכל מקרה יש לבדוק את נסיבות המקרה, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. הפגם שנפל בגזר הדין דנא אינו חמור, שכן בית הדין דן את המערער במסגרת סמכותו, והעונש שהטיל עליו היה מסוג העונשים שבסמכות בית הדין. הטעות של בית הדין נפלה בחלק קטן, ולא מרכזי, של העונש: לא במאסר בפועל, וגם לא באורך המאסר על-תנאי, אלא רק במשך התנאי.
ד. אילו ביצע המערער את העבירה בתיק השני לאחר שחלפו שנתיים מאז גזה"ד בתיק הראשון, היה מקום לומר כי הטעות של ביה"ד גורמת עוול או עיוות דין למערער, שכן לולא הטעות לא היה תלוי מעליו עונש של מאסר על-תנאי בזמן ביצוע העבירה. אולם המערער ביצע את העבירה בתיק השני זמן קצר ביותר לאחר שנגזר עליו מאסר על-תנאי. במצב זה, אין ספק לגבי הכוונה של ביה"ד שנתן את גזר הדין: הכוונה היתה, שאם המערער ישוב ויבצע עבירה מאותו סוג תוך שלושה חודשים, כפי שבפועל ארע, המאסר על-תנאי יהיה בר-הפעלה. לכן אין מקום לומר כי הטעות גרמה למערער עוול או עיוות דין.
ה. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): יכול והסמכות הפונקציונלית, תתייחס לתפקיד שהוטל ע"י המחוקק על הערכאה השיפוטית הנוגעת בדבר או להרכב שעליו מוטל התפקיד האמור. כך נפסק בעבר שהחלטה של דן יחיד, מקום שהתפקיד השיפוטי הוטל על הרכב, בטלה מעיקרה. יכול וסוגיית הסמכות הפונקציונאלית תתעורר גם לגבי היעדר כוחה של ערכאה שיפוטית להעניק סעד מסויים או כשבכוחה של הערכאה השיפוטית להעניק סעד מסויים אך היא חורגת מכוחה. במקרים אלה אין מדובר בטעות אלא בחריגה מסמכות ובהיעדר הוראה בדין לסתור - ההחלטה בטלה מעיקרא. הטלת מאסר על תנאי כשתקופת התנאי חורגת מגדר הסמכות, מאיינת את המאסר על תנאי כולו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. עו"ד גב' רחל דולב למערער, עו"ד דני עפרוני למשיב. 26.6.01).

ע.א. 3753/01 - איגון שיינבוים ואח' נגד נעמי גרינצוויג ואח'

סירוב לבקשת פסילה שהסתמכה על שורת החלטות דיוניות והיכרות בין השופט והפרקליט של הצד שכנגד. קבלת גירסתו של ביהמ"ש כנגד גירסת המבקש את פסילתו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בין בעלי הדין מתנהלים הליכים בעניין קיום צוואת המנוחה אסתר לדרר ז"ל. בדיון שהתקיים ביום 27.2.01, ביקש המערער מבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בתיק. בקשתו נסמכה על שורת החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט, ואשר לטענתו מעידות על חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. כן טען ב"כ המערער כי קשרי החברות בין השופט ובין ב"כ המשיבה גורמים לכך שהשופט לא יוכל לדון בתיק באופן אובייקטיבי, וכי בית המשפט הסתיר את קשריו המיוחדים עם ב"כ המשיבה עמו שוחח ביחידות - לטענת המערער - על ענייני התיק. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, וציין כי ב"כ המשיבה הוא, אכן, שכן וידיד שלו, אך ההיכרות ביניהם אינה פוגעת ביכולתו לדון בתיק בצורה אובייקטיבית. עוד אמר השופט כי במסגרת שיחת חולין שהתקיימה בינו לבין ב"כ המשיבה הודיע לו ב"כ המשיבה כי הוא נוסע לחו"ל ושאל אם התקבלה תגובת ב"כ המערער לבקשתו לקביעת קדם משפט נוסף במקום דיון ההוכחות. השופט השיב כי התגובה התקבלה וכי ניתנה החלטה. בית המשפט הדגיש
כי מדובר היה בשיחה טכנית וסתמית וכי נתן לב"כ המשיבה תשובה שיכול היה לקבל מהמזכירות. הערעור נדחה.
ב. עצם היכרות או יחסי חברות מקובלים בין שופט ובין פרקליט, להבדיל מיחסי קירבה משפחתית ביניהם, אינם פוסלים כשלעצמם את השופט מלדון בעניין בו מופיע אותו פרקליט. כך, בשל ההנחה והנסיון על פיהם אין חשש ממשי שחברות כזו - כשלעצמה - תפגום באי התלות והנייטרליות בה ינהג השופט. באשר לשיחה שהתקיימה בין השופט לבין ב"כ המשיבה בעניין מועד הדיון, הרי שמהחלטת בית המשפט עולה כי מדובר היה בשיחה טכנית בלבד. אכן, אין זה ראוי כי שופט ינהל עם אחד מבאי כוח הצדדים שיחות בנוגע לתיקים המתנהלים בפניו, מחוץ למסגרת הדיון הפורמלית. אפילו בירור אם ניתנה החלטה אם לאו, צריך שייעשה במזכירות בית המשפט ולא בפנייה לשופט עצמו, מחוץ לכותלי בית המשפט ובהיעדר הצד שכנגד. בה בעת, בעצם קיומה של שיחה כאמור, אין עילת פסלות בהכרח, שכן יש לבסס חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות העניין אין בשיחה שהתנהלה - ושמן הראוי היה כי לא היתה מתנהלת כלל ועיקר - כדי להוות עילת פסלות.
ג. המערער מוסיף וטוען כי הוא משוכנע כי השיחה האמורה אינה השיחה היחידה אותה ניהל השופט עם ב"כ המשיבה, אלא שזו השיחה היחידה שהתגלתה. סברה זו אשר לא נתמכה בכל ראייה, סותרת את האמור בהחלטתו של השופט כי ניהל עם ב"כ המשיבה שיחה זו בלבד. הלכה היא שאם בית המשפט אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט. המערער לא עמד בנטל זה. יתר טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות דיוניות שונות וכפי שנפסק לא אחת, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה, היא בדרך של הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה גלר למערערים, עוה"ד נפתלי שילה, שמואל שמואלי וברוך בן יוסף למשיבים. 27.6.01).

בש"פ 4918/01 - מדינת ישראל נגד שי לוי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח למרות התארכות המשפט (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות של רצח, חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק שלא כדין. על פי גירסת המדינה תקף המשיב אדם על רקע סכסוך עסקי, ודקר אותו מספר רב של דקירות, אשר כתוצאה מהן נגרם מותו של הקרבן. כתב האישום נגד המשיב הוגש בתאריך 6.7.00, ובתאריך 21.9.00 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. שמיעתן של הראיות החלה בחודש דצמבר 2000, ומאז התקיימו שש ישיבות בהן נשמעו עדים לא מעטים, והדיון נדחה להמשך בחודשים ספטמבר - נובמבר 2001. משתמו תשעת חודשי המעצר הראשונים, הורה ביהמ"ש העליון על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, ועתה מתבקשת הארכה שניה של המעצר. הבקשה נתקבלה.
כאמור, עתיד בית המשפט המחוזי לחדש את שמיעתו של התיק רק בחודש ספטמבר 2001, ודי בעובדה זו כדי שכל תקופת המעצר המבוקשת הפעם תחלוף מבלי שהדיון יתקדם התקדמות של ממש. זאת ועוד, עד לסוף פרשת התביעה נותרו לשמיעה עדים לא מעטים, ועל כן ברור כבר עתה שהמדינה עתידה לפנות בבקשות נוספות להארכת מעצרו של המשיב, ואת המצב הזה בדיוק ביקש המחוקק למנוע בהוראתו של סעיף 61 לחסד"פ. הכלל הוא שאין לחרוג מתקופת תשעת החודשים שמניינה מיום הגשתו של כתב האישום.
ההוראה הנוספת שנקבעה בסעיף 62, מטרתה לעסוק במקרה החריג, בו לא ניתן היה לסיים את ההליכים, על אף המאמצים שהוקדשו לכך. התיק דנא לא נשמע בקצב הראוי לו. קיומן של שש ישיבות בלבד מאז חודש דצמבר 2000, בתיק בו נתון הנאשם במעצר, היא החטאה של המטרה אותה הציב המחוקק בחוק המעצרים בכלל ובסעיף 61 בפרט. חרף זאת, אין אפשרות להורות על שחרורו של המשיב הואיל וטמונה בכך סכנה לציבור. המעשים אשר יוחסו לו, חומרתם מופלגת. כמו כן למשיב עבר פלילי בעבירות אלימות ועל כן החשש שיחזור לבצע עבירות מסוג זה הינו מוחשי.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד גב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיב. 27.6.01).

ע.א. 4323/01 - אשר פוניס נגד שמעון גולן

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד המטיל חיוב כספי עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בגדרי תובענה לפירוק שותפות ולתשלום סכום של 29,500 ש"ח שהגיש המשיב נגד המבקש, הסכימו ביניהם הצדדים כי בית-המשפט המחוזי יפסוק בסכסוך על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. עוד הוסכם, כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, כאשר המצהירים לא ייחקרו על-ידי באי-כוח הצדדים אלא - ורק במידה שתידרש הבהרה - על-ידי בית-המשפט בלבד. במועד שנקבע לשמיעת הראיות, התייצב מטעם המבקש בא-כוחו, והודיע כי המבקש, שהוא כבן 63, לקה בלבו ועל-כן איננו יכול עתה - ואף בעתיד לא יעלה בידו - לעמוד במאמץ הנדרש להופיע לחקירה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקש לא תמך את היעדרותו בראיות המצדיקות זאת מבחינה רפואית, ועל-כן ביטל את תצהירו של המבקש, ובהתבססו רק על הראיות שהגיש המשיב, קיבל את תביעת המשיב במלואה. המבקש הגיש ערעור וכן ביקש עיכוב ביצוע פסק-הדין עד לשמיעת הערעור. הוא טען כי סיכויי ערעורו טובים, וכי על-מנת לשלם למשיב את הסכום שנפסק בפסק-הדין יהא עליו לממש נכסים שבבעלותו. המבקש הודיע עם זאת, כי הוא מסכים להטלת עיקול על נכס שבבעלותו לצורך הבטחת ביצוע פסק-הדין, והציע לשם כך את רכבו. המשיב התנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, וטען כי מצבו הכלכלי של המבקש רעוע, באופן המעורר חשש כי בעתיד לא יהא בידי המשיב לגבות את חובו מן המבקש. הבקשה נתקבלה.
ככלל, אין מעכבים את ביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי, אלא במקרה שבו הוכיח המערער כי יקשה להשיב את מצבו לקדמתו, אם יזכה בערעורו. ואולם, בנסיבות המקרה דנא, שבהן ניתן כנגד המבקש פסק-דין בהתבסס על ראיות המשיב בלבד, ראוי לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ברם, לנוכח הצורך להבטיח את יכולתו של המשיב להיפרע מן המבקש את הסכום שנפסק לטובתו - מותנה הצו לעיכוב ביצוע פסק-הדין בחיוב המבקש להמציא בטוחה מתאימה להנחת דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמנואל זלצמן למבקש, עו"ד יאיר סמוגורה למשיב. 26.6.01).

בש"פ 4658/01 - עלי סביח ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חבלה בתגרה בין שתי משפחות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה לגבי שנים מהעוררים ונתקבל לגבי ארבעה מהעוררים).

ששת העוררים מואשמים בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות, בתגרה בין 2 משפחות בכפר כנא. שלשה מבין בני המשפחה היריבה נפצעו מדקירות סכין. לבקשת המדינה, עצר בית-המשפט
המחוזי את כל הששה, לנוכח חומרת העבירות שיוחסו להם ומבלי להתייחס לכל אחד מן העוררים באופן אינדיבידואלי, ובכלל זה גם מבלי שהתייחס בנפרד לראיות הנוגעות למעשיו של כל אחד מהם. הערר נדחה לגבי שניים מהעוררים ונתקבל לגבי ארבעה מהעוררים.
בנסיבות הקיימות, משלא ניתן להצביע על ראיות ישירות המצביעות על מידת מעורבותו האינדיבדואלית של כל אחד מן העוררים במעשה, אין אלא לראות בעוררים כולם שותפים לדבר העבירה. ההבחנה בין המעורבים, מבחינת הסכנה הנשקפת משחרורם, נבחנת במקרה זה בהתאם לעבר הפלילי של כל אחד מהם. עוררים 2 ו-3, שלחובתם הרשעות קודמות, הראו בהתנהגותם בעבר, וגם במקרה שלפנינו, כי מסוכנים הם. על-כן אין להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי לעוצרם. אשר לעוררים שלזכותם עבר נקי - יש לקבל את עררם ולשחררם לחלופת-מעצר, שעיקרה מעצר-בית מחוץ למקום מגוריהם.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד וליד חליליה ווליד חטיב לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 14.6.01).

רע"א 4737/01 - בוא ניסע... בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

*סירוב ביהמ"ש להעניק סעד זמני כשהבקשה הועלתה תוך שיהוי ניכר (הבקשה נדחתה).

בני הזוג בריקמן, המבקשים 4 ו-5 (להלן: המבקשים), הם בעליהן של חברות תיירות, המבקשות 3-1. לצורך מימון עסקיהם פנו המבקשים לבנק ורשמו לזכותו משכנתא על בית המגורים שלהם, שערכו עומד על כ-2.5 מליון דולר. לאחר זמן הצטברה לחובת המבקשים יתרת חובה בהיקף של כ-700,000 דולר, שבגינה פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. בחודש ספטמבר 2000 פנו המבקשים ליו"ר ההוצאה לפועל בבקשה כי ישהה הליכים אלה למשך שישה חודשים. בקשה זו נדחתה, ובהחלטת הרשמת נקבע כי הסמכות לעכב את ביצוע ההליכים נתונה בידי בית-המשפט. בתאריך 30.5.01, לאחר שחלפו כשמונה חודשים ממועד מתן ההחלטה האמורה, הגישו המבקשים תובענה לבית-המשפט המחוזי כנגד הבנק, בטענה כי לא זו בלבד שהם אינם חבים לבנק חוב כלשהו, אלא שהם אף זכאים להחזר כספים מהבנק. בתאריך 11.6.01, במסגרתה של תובענה זו, הגישו המבקשים בקשה למתן צו-מניעה זמני כנגד המשך ביצועם של הליכי המימוש, ובפרט כנגד הכוונה לקיים בתאריך 14.6.01 הליך התמחרות בין המועמדים השונים לרכישת הבית. טענת המבקשים היתה כי מאזן הנוחות נוטה לצידם. המשיבים טענו, כי כל דחייה בהליכי המימוש עלולה לפגוע במחיר המימוש, ועל-כן הוצאת צו מניעה זמני עלולה לגרום להם נזק בלתי הפיך. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו-מניעה זמני, והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה למתן צו-המניעה הזמני, הועלתה על-ידי המבקשים תוך שיהוי ניכר. הליכי ההוצאה לפועל נפתחו לפני חודשים רבים, בהם היתה למבקשים האפשרות לפנות לערכאות במסגרת הליך מקובל. תחת זאת, בחרו המבקשים להמתין פרק זמן ארוך וניכר, ולהגיש את בקשתם למתן צו-מניעה זמני שלשה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לקיום ההתמחרות. לכשנדחתה הבקשה לצו-מניעה זמני בבית-המשפט המחוזי, הגישו המבקשים את הבקשה דנא, מספר שעות בלבד לפני המועד שנקבע לקיום ההתמחרות. בנסיבות אלה נוטה מאזן הנוחות לצידם של המשיבים, ועל-כן אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שאול קוטלר למבקשים. 14.6.01).

בש"פ 4763/01 - נסים בוסקילה נגד מדינת ישראל

*ביטול בהסכמה של מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסם קנבוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל בהסכמת המדינה).

העורר הואשם בביצוע עבירות סחר ותיווך בסם מסוג קנבוס. על פי הנטען, בוצעו העבירות בחודש דצמבר 2000, בשעה שהעורר היה אסיר ברשיון, וכשנגדו עומדים שני מאסרים על-תנאי. עם זאת, התברר כי עובר למעצרו נטל העורר חלק בתהליך טיפולי בו חוייב מכוח החלטתה של ועדת השחרורים, ותהליך זה נקטע בעקבות מעצרו. במצב זה הביע שרות המבחן ספק בדבר יכולתו של העורר להתמיד בתהליך טיפולי ללא מסגרת שתהא מסוגלת להציב עבורו גבולות ברורים. העורר לא היה נלהב להשתלב במסגרת כזו, ועל כן הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו. הערר נתקבל.
בינתיים חלה תפנית, כאשר המערער מבקש להישלח לקהילה טיפולית, נמצאה עבורו מסגרת כזו, והוא נמצא מתאים להשתלב בה. בנסיבות החדשות שנוצרו, הביעה ב"כ המדינה את הסכמתה לכך שהמעצר יומר במעצר בית במסגרת הקהילה הטיפולית "משמר החיים". לפיכך, הוחלט לקבל את הערר, והעורר ישוחרר בתנאים של מעצר-בית מלא בקהילה הטיפולית.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד קובי סודרי לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 21.6.01).

בש"פ 4133/01 - רחמים יעקובוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות לשם סחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בין העורר לבין המתלונן ושותפיו נתגלע סכסוך בנוגע לשליטה על קו חלוקת מוצרי עוף ובשר בעיר בת-ים. העורר דרש מן המתלונן ומשותפיו כי יוותרו על השליטה בקו, לטובתו. על פי כתב האישום איים העורר על המתלונן כי ירצח אותו, ואת שותפיו, ואת בני ביתם, אם לא ייענו לדרישותיו. עוד נאמר בכתב האישום, כי בחודש מרץ 2001 פנה העורר לנאשם 3 שבאותו כתב אישום, קרוב משפחתו ערן לוי, ושידל אותו לפגוע במתלונן. הנאשם 3 פנה לנאשם 2 בעניין זה, והשניים פנו לאחד נחום כהן, והציעו לו לסייע להם בביצוע מעשה התקיפה. ביום שנועד לביצוע העבירה, נתפסו הנאשם 3 ואותו כהן, כשהם רכובים על אופנוע, בדרך לביצוע הפגיעה. עם הגשת כתב האישום נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הראיות הקושרות לכאורה את העורר למעשי העבירה המיוחסים לו מתקבצות לממצא לכאורי מספיק. אשר לבקשה להסתפק בחלופת מעצר - המסוכנות העולה מן המעשים של העורר נוגעת לא רק לעניינו של המתלונן, כי אם משליכה על כלל הציבור. מי שמוכן לשלח מפגעים מצויידים בסכינים בגלל סכסוך עבודה, מלמד על עצמו, לכאורה, כי אין לו מעצורים, וכי סכנתו אינה משליכה רק על בטחונו של המתלונן. עבירות אלימות הנעשות לשם מעשי סחיטה מעידות על המבצע אותן, כי הוא איש מסוכן, שאת מסוכנותו ניתן להסיר רק על ידי מעצר.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד מיכאל קירשן למשיבה. 18.6.01).

ע.א. 3887/01 - שגיב ושושנה סויסה נגד חברת מוסדות... אשקלון, מדינת ישראל ועירית אשקלון

*פטור מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

בעת שהותו במגרש משחקים המצוי במועדונית, טיפס המערער 1 על מתקן סל המצוי במקום. המערער אשר היה בן 7 שנים, נפל, נחבט ונחבל קשות. המערער ואמו, המערערת 2, הגישו תביעה נגד המשיבות. המשיבה 3, העיריה, נמצאה אחראית לתאונה, ונקבע כי היא תחוייב בתשלום פיצויים
בסכום שיקבע. המשיבות 1 ו-2 הופטרו מאחריות. המערערים ערערו על הקביעה כי המשיבות 1 ו-2 אינן אחראיות (יחד עם המשיבה 3) לנזקיהם. בגדרו של ערעור זה הם עתרו לפטור מהפקדת עירבון. המשיבות 1 ו-2 התנגדו למתן הפטור. לדעת המשיבה 1, "אם התובע 'מתעקש' להגיש ערעור (מיותר) בנושא האחריות אף על פי שביהמ"ש... השית אחריות לתשלום הנזקים על גוף כמו עירית אשקלון (המגובה על ידי חברת ביטוח)- שיכבד וישלם אגרה". המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי סיכויי הערעור קלושים ואין מדובר אלא בערעור חמדני קנטרני ומיותר. הבקשה נתקבלה.
המערער 1, אשר היום הוא כבן 19 שנים, נותר עם שיתוק קשה, סובל מפגיעה שכלית ונכות נוירולוגית קשה, ונכותו היא בשיעור של 100 אחוז. הוא מתקיים מקצבה חודשית של המוסד לביטוח לאומי. גם המערערת אינה עובדת. היא מתקיימת מקצבות שונות של המוסד לביטוח לאומי. המערערת מפרנסת את ארבעת ילדיה. לשני המערערים אין רכוש. פרטי המערערים מצדיקים פטור מאגרה ומערבון. גם לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור הם קלושים. העובדה שהמערערים עתידים לזכות בפיצויים בשיעורי נזקיהם (אם יוכחו) אינה הופכת אותם כעת לבעלי אמצעים. העובדה שהוכרה חבותה של המשיבה 3, אין בה כדי לספק את המערערים, ומבחינתם אין פסול בערעור.

(בפני: הרשם אוקון. 19.6.01).

ע.פ. 3549/01 - אדם אשואל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של רגימת מכוניות ערביות ע"י יהודים (הערעור נדחה).

המערער, יליד 1982, תושב רמת-ישי, הצטרף ביום 8.10.00 סמוך לשעה עשר בערב למספר צעירים שהתקהלו בצומת הכניסה לרמת-ישי, על אם הדרך שבין מגדל העמק לטבעון. הצעירים חסמו את הכביש כשחלקו של המערער במעשה היה בהנחת צמיגים על ציר התנועה. בהתקרב כלי רכב לעבר המחסום עיכבו אותם הצעירים. מכוניות שהיו בהן נוסעים יהודיים הורשו להמשיך בדרכן, ואילו מכוניות שהיו בהן נוסעים ערבים עוכבו, והצעירים רגמו אותן באבנים תוך קריאות "מוות לערבים". המערער הורשע בעבירות של התקהלות אסורה, התפרעות אסורה והיזק בזדון. שירות המבחן המליץ להסתפק בצו מבחן ללא הרשעה, על רקע גילו הצעיר ועברו הנקי של המערער, ואולם בית המשפט המחוזי החליט להרשיע את המערער וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר בעבודת שירות, ושנה מאסר על-תנאי למשך שנתיים. כן ניתן צו מבחן לתקופה של שנה. הסניגורית טוענת כי בנסיבות העניין, בהתחשב בחלקו הקטן יחסית של המערער באירוע ולנוכח גילו הצעיר, עברו הנקי ונתוניו האישיים החיוביים, צריך לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המערער. הערעור נדחה.
התרחשויות מן הסוג שבו היה מעורב המערער הפכו לתופעה רווחת. המעורבים בהתרחשויות הללו הם, ברוב המקרים, צעירים ונערים; לעתים ערבים ולעתים יהודים. המניע לביצוע העבירות הוא לאומני: ערבים פוגעים במכוניות של יהודים, בשל היותם יהודים, ואילו נערים יהודים גומלים למכוניות של ערבים באותה מטבע. הנפגעים ממעשים אלה הם עוברי דרך תמימים, הנקלעים למחסום שכזה ונפגעים, לרוב ברכוש ולעתים אף בנפש. ידה של המשטרה קצרה מללכוד את כל המעורבים במעשי הבריונות הללו. הענשת המעורבים המובאים לדין צריכה לשאת מסר מרתיע ביחס לכלל הציבור, ערבים ויהודים כאחד. הרשעת האחד והימנעות מהרשעת חברו תפר את שורת השוויון. העונש שנגזר על המערער רחוק מלהיות חמור.