ע.פ. 1639/98 - משה דהן וישראל דהן נגד מדינת ישראל
*ע.פ. 1639/98 - הרשעה בעבירות אינוס בצוותא על יסוד עדות המתלוננת. *הרשעה בעבירה של נסיון לרצח והוכחת הכוונה לגרום לתוצאה הקטלנית. *מבצע בצוותא או מסייע בעבירה של אינוס. *הרשעה בתקיפה כאשר זו בוצעה במסגרת ביצוע עבירה בצוותא ע"י אחד הנאשמים כאשר הנאשמים הא(מחוזי ב"ש - ת.פ. 540/96 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בתאריך 25.9.96 בסמוך לשעה 00:2 לאחר חצות, פגשו המערערים, שהם אחים, ואחד אורן גיגי, באקראי, תיירת מגרמניה (להלן: "המתלוננת") ליד מרכז המידע באילת. המתלוננת נעתרה להצעתם של השלושה להתלוות אליהם לאזור הררי בפאתי העיר. היא חשבה בטעות כי מחוז חפצם הוא מקום בו מתגורר מכר שלה, המוכר אף לבני לוויתה. בהגיעם לאזור הררי שומם, ניסה אורן לנשק את המתלוננת וביקש ממנה להתפשט. היא התנגדה והבהירה לשלושה כי תתלונן במשטרה. בסמוך לאחר מכן, השכיבו המערערים את המתלוננת בכוח, קרעו את מכנסיה והפשיטוה מתחתוניה. אורן בעל אותה, בעוד המערערים מחזיקים בה כדי למנוע ממנה להתנגד. לאחר מכן בעל אותה גם משה, בעת שאורן וישראל החזיקוה ומנעו את התנגדותה. משסיים משה לבעול את המתלוננת, התרחקו ישראל ואורן מהמקום. בשלב זה, חבט משה בראשה של המתלוננת באמצעות מוט עץ שנמצא במקום. המתלוננת נותרה שרועה על האדמה, באובדן הכרה. משה כיסה אותה ביריעת פלסטיק, הניח עליה את המוט ודרדר אותה במדרון. כאשר שבה אל המתלוננת הכרתה, ירדה לכביש, עצרה מונית ונסעה לתחנת המשטרה, שם מסרה תלונה ונלקחה לבדיקות בבית החולים.
ב. בתחילת המשפט כפרו שלושת הנאשמים בכל האישומים שיוחסו להם. במהלך המשפט חזר בו אורן מכפירתו והודה באינוסה של המתלוננת בצוותא עם המערערים. בית המשפט האמין לגירסת המתלוננת ודחה כשקריות את גירסת המערערים שלא ביצעו את המעשה. ממצאיו של בית המשפט התבססו במידה רבה על התרשמותו מעדות המתלוננת ומעדויות המערערים, ומצא תמיכה לעדותה של המתלוננת בעדותו של אורן, בעדותה של השוטרת אשר גבתה ממנה הודעה בלילה בו בוצעו המעשים, וראיות אחרות. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות אינוס, את משה בעבירה של נסיון לרצח ואת ישראל בתקיפה בנסיבות מחמירות. הוא דן את משה ל-12 שנות מאסר ואת ישראל ל-9 שנות מאסר. ערעורו של משה נדחה וערעורו של ישראל נתקבל באשר להרשעה בתקיפה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ג. אין להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט. בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים המבוססים על התרשמות הערכאה הראשונה מעדותם של עדים שהעידו ונחקרו לפניה. לאמון שנתן בית המשפט בגירסת המתלוננת, מצטרף חוסר האמון המוחלט של בית המשפט בגירסת המערערים. המסקנה כי גירסתם של המערערים היא גירסה שקרית אינה נובעת אך מהתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט מהמערערים בעדותם. מסקנה זו נתמכת גם בראיות אובייקטיביות שהיו בפני בית המשפט. אכן, המתלוננת זיהתה בוודאות את אורן במסדר זיהוי חי, היא זיהתה את משה במסדר זיהוי תמונות ואת ישראל לא הצליחה המתלוננת לזהות במסדר זיהוי תמונות. אולם ראיות רבות תומכות בכך כי ישראל הוא האדם השלישי אשר נכח בזירת העבירה.
ד. לטענת הסניגור אין להאמין לגירסת המתלוננת, משום שבבדיקה הרפואית לא נמצאו סימנים למגע מיני כלשהו, וכן לא נמצאו סימנים לחבורות המעידים כי הוחזקה בכוח. אף טענה זו אין בה ממש. המתלוננת נלקחה לבית-החולים מספר שעות לאחר האירוע. מעדותו של הרופא שבדק אותה עולה אמנם, כי אין תיעוד של ממצאים רפואיים, התומכים בכך שהמתלוננת נאנסה, ואין ממצא אשר יכול להעיד על עוצמת המכה שקיבלה המתלוננת בראשה. עם זאת, הרופא הצביע על סימני חבלות בגופה של המתלוננת. מוט העץ שבו הוכתה המתלוננת הוצג לרופא, והוא העיד כי מכה בעוצמה חזקה עם
מוט מעין זה, יכולה לגרום למוות מיידי. משנתן בית המשפט אמון מלא בגירסת המתלוננת ודחה את גירסת המערערים, אין בעובדה שלא נמצאו על גופה סימנים חיצוניים, כדי לפגוע בממצאים המפלילים של בית המשפט קמא.
ה. אשר לעבירת הנסיון לרצח - את טיעוניו כנגד ההרשעה בנסיון לרצח ביסס הסניגור בעיקר על כך שהמתלוננת התאוששה זמן קצר יחסית לאחר שמשה חבט בראשה, ומכאן שלא היתה כוונת קטילה, ולא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. דין הטענה להדחות. היסוד העובדתי של עבירת הנסיון מחייב, עשיית מעשה שהוא חוליה במעשים המתבצעים לקראת השגת העבירה המושלמת, מעשה היוצא מגדר הכנה ומקדם את המבצע לקראת השלמת העבירה, שלביצועה הוא שואף. לא נדרש כי מבחינה אובייקטיבית יבוצע המעשה בתנאים ובאמצעים המאפשרים את השלמתה של העבירה, ובלבד שהמבצע לא היה מודע לכך שהוא פועל באמצעים או בתנאים שאינם מותאמים לכך. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת נסיון לרצח, הינו כוונה לגרום לתוצאה הקטלנית. אין די בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד. בעניין שלפנינו, חבט משה בראשה של המתלוננת מספר פעמים במוט עץ קשיח. כאשר צנחה המתלוננת לארץ, כיסה אותה משה ביריעה עבה, דרדר אותה במורד והסתלק מהמקום. לאחר מכן סיפר משה לאורן ולישראל כי המתלוננת מתה. מספר חבטות בראשו של הקרבן במוט עץ קשיח שפגיעתו עלולה להיות קטלנית, יש בהן ללא ספק כדי למלא אחר היסוד העובדתי הנדרש בעבירה של נסיון לרצח, אף כי אין בהן כשלעצמן, במנותק מהנסיבות, כדי לבסס את היסוד הנפשי שנלווה למעשה ברמת ההוכחה הנדרשת. היסוד הנפשי של כוונת קטילה הוכח ממכלול נסיבות הארוע, ומהתנהגותו וממעשיו של משה לאחר הנחתת החבטות על ראשה של המתלוננת.
ו. אשר לאחריותו של ישראל כ"מבצע בצוותא" בעבירת האינוס - הסניגור טען, לחילופין, כי אין להרשיע את ישראל כמבצע בצוותא, אלא כמסייע. גם טענה זו יש לדחות. ההבחנה בין המבצע העיקרי למסייע עשויה להיות קשה, נוכח הצורך לעמוד על חלקם ועל אופי תרומתם של המשתתפים בהתהוותה של העבירה שבוצעה. בעניין שלפנינו, ישראל הוא בגדר "מבצע בצוותא" של שני מעשי אונס. אחיזתו בכוח במתלוננת וחסימת פיה לשם מניעת התנגדותה ומניעת אפשרותה לצעוק, בעת אינוסה על-ידי אורן ואחיו, מהווים מעשים שתרומתם מהותית וממשית להגשמת עבירת האינוס. בנסיבות אלה אין לראות בו "מסייע" בלבד.
ז. מאידך יש לזכות את ישראל מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. בכתב האישום התבקשה הרשעתם של ישראל ושל אורן בעבירת הניסיון לרצח, כמבצעים בצוותא יחד עם משה. בסיכומיו לפני בית משפט קמא, סבר ב"כ המדינה כי לא ניתן להרשיעם כמבצעים בצוותא של עבירת הניסיון לרצח, הן משום שלא הוכח כל תכנון משותף לביצוע העבירה, והן משום שישראל ואורן כבר התרחקו מזירת העבירה כאשר משה הלם בראשה של המתלוננת. תחת זאת, ביקש ב"כ המדינה להרשיע את ישראל ואת אורן באחריות לעבירה נוספת לפי סעיף 34א(א) לחוק העונשין. בהתאם לכך החליט ביהמ"ש להרשיעם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. אולם, לא הוכח כי העבירה של נסיון לרצח היתה פרי תכנון מוקדם ובמובן זה היתה בה סטייה מהתכנית המקורית. בית המשפט קמא סבר שישראל ואורן "ידעו או לכל הפחות עצמו את עיניהם לאפשרות שאחד מהם... עשוי לעשות מעשה שיחבל בכוונתה המקורית של המתלוננת להתלונן במשטרה אם אכן יבוצע כלפיה מעשה אינוס כה חמור". על פי הוראת סעיף 34א(א) הנ"ל, מוטלת אחריות לעבירה נוספת שביצע מבצע עיקרי גם על המבצעים בצוותא של העבירה
המקורית, וזאת על פי מבחן אובייקטיבי של יכולת צפייה להבדיל ממחשבה פלילית.
ח. שאלת הצפיות לביצוע העבירה השונה או הנוספת, צריכה אמנם להיבחן על פי אמת מידה אובייקטיבית של "אדם מן היישוב", אך נקודת המוצא לבחינת הצפיות בכוח צריכה להיות מבוססת על המטען הסובייקטיבי שהיה לאותו מבצע ביחס לנסיבות הקשורות בעבירה. אין די בידיעת כוונתה של המתלוננת להתלונן במשטרה, כדי לבסס צפיות בפועל מצד ישראל לתגובתו של משה לאיום זה. נדירות הן העבירות אשר לא קם בצידן חשש מצידו של המבצע (או המבצעים) כי קורבנם יתלונן על העבירה במשטרה. בנסיבות העניין אין לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי אדם מן היישוב בנעליו של ישראל, היה יכול לצפות שהעבריין הנותר בזירה יחליט לרצוח את המתלוננת, לאחר ששותפיו הסתלקו מהמקום.
ט. אשר לחומרת העונש - בגזר-הדין, נחלקו דעות השופטים. השופט סגל המליץ להטיל על המערערים עשרים שנות מאסר, היות שהעונש המירבי שהמערערים היו צפויים לו על הרשעתם בכל אחת מעבירות האינוס, הוא עשרים שנות מאסר, ולנוכח הנסיבות הקשות של המקרה, יש להטיל על שני המערערים את העונש המירבי לפחות בשל עבירה אחת. השופט אזולאי המליץ להטיל על משה שתים עשרה שנות מאסר ועל ישראל שמונה שנות מאסר, בהתחשב בנסיבותיהם האישיות הקשות של המערערים. סגן הנשיא גלעדי הציע להטיל על משה עונש של שש-עשרה שנות מאסר בפועל ועל ישראל עונש של תשע שנות מאסר בפועל. בהתאם להוראת סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט, נוכח חילוקי הדעות בין השופטים, העונש שנגזר בסופו של דבר מבטא את דעתו של אב בית הדין, סגן הנשיא גלעדי. אין הצדקה להפחית מעונשם של המערערים. המעשים אשר ביצעו היו חמורים ואכזריים וכל נסיבה אפשרית לקולא הובאה בחשבון בגזר הדין.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד דוד גולן למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 18.6.01).
ע.א. 3300/01 - אברהם ויאיר סגל נגד עזבון המנוחה הלברייך ציפורה ז"ל
*סירוב פסילה כאשר השופט היה כפוף בעבודתו לפני מינויו לכלתה של הנתבעת במשך שנים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיבה, אשר נפטרה לאחר מתן ההחלטה נשוא הערעור, היתה דיירת מוגנת בדירה הנמצאת בבעלות המערערים (להלן: הדירה). ביום 1.2.01 הגישה המשיבה, באמצעות הקרן לטיפול בחסויים, בקשת רשות לבית הדין לשכירות בירושלים, לאשר את זכאותה לחלק מדמי המפתח תמורת פינוי הדירה. ביום 20.2.01 הגישו המערערים לבית משפט השלום תביעת פינוי נגד המשיבה בעילת נטישה ואי תשלום שכר דירה והוצאות הבית. בדיון שהתקיים ביום 22.3.01 בבית הדין לשכירות הוסכם כי הדיון בבקשה למתן רשות ובתביעת הפינוי יאוחד, כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית וכי הסכום המוצע בתצהירים של הדייר היוצא והדייר המוצע מקובל על דעת הצדדים. התיקים נקבעו להוכחות ליום 13.5.01, ונקבע כי במועד זה יישמעו סיכומי הצדדים ויינתן פסק דין.
ב. ביום 17.4.01 הגיש ב"כ המשיבה בקשה דחופה להקדמת הדיון, בטענה כי ביום 9.4.01 התדרדר מצבה של המשיבה, היא הועברה לבית חולים וקיים חשש רציני לחייה. בית המשפט נתבקש לקבוע מועד דחוף ומיידי לדיון בתיק ולבטל את הצורך בהגשת תצהירי עדות ראשית, תוך אפשרות למתן עדות על ידי הצדדים בבית המשפט. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע את התיקים ליום המחרת לדיון, לסיכומים בעל-פה ומתן
פסק דין. עוד באותו יום, הגישו המערערים בקשה לביטול ההחלטה. בבקשה זו נטען כי אביהם של המערערים, אשר קנה עבורם את הדירה ומטפל בכל הקשור בה, אינו יכול להופיע למתן עדות לאלתר, משום שעבר זה עתה ניתוח לב פתוח. בקשה זו הועברה לבית המשפט בבוקרו של יום הדיון, ובית המשפט הורה כי הדיון יתקיים במועדו. בפתח הדיון ביקשו המערערים בשנית לדחות את מועד הדיון, אך בית המשפט דחה את בקשתם.
ג. בעקבות ההחלטה האמורה, ביקשו המערערים מבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בתיק. ב"כ המערערים טען כי בבוקרו של היום נודע לו כי השופט עבד קודם מינויו כמפקח באגף רישום והסדר מקרקעין והיה כפוף לכלתה של המשיבה, הגב' חוה הלברייך שהינה מנהלת האגף. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי הגב' הלברייך אינה צד להליך, וכי למרות ההיכרות בינו לבין הגב' הלברייך, יש לתת אשראי מלא ליושרו של בית המשפט אשר יתעלם מעובדה זו. ב"כ המערערים הודיע כי בדעתו להגיש ערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות ולפיכך ביקש לדחות את הדיון. בית המשפט קבע כי נוכח מצב בריאותה של המשיבה, מן הראוי כי יתקיים דיון עוד באותו יום. עם תחילת הדיון, טען ב"כ המערערים כי בשל נסיבות קביעת הדיון לא הספיק להיערך לחקירה נגדית. בהתאם לכך, הורה בית המשפט על קבלת הבקשה למתן הרשאה.
ד. בערעור על סירוב הפסילה טוענים המערערים כי מתן פסק דין ללא שמיעת עדי המערערים, ללא קיום חקירה נגדית וללא סיכומים, מהווה סטייה חמורה מכללים בסיסיים שבסדרי הדין, המצדיקה פסילת השופט. כן טוענים המערערים, כי הגב' הלברייך, שבינה לבין השופט קיימת היכרות רבת שנים, הינה בעלת אינטרס מובהק בתביעה, נוכח העובדה שבעלה הוא יורש על-פי דין של המשיבה. לטענתם, עובדה זו היא בעלת משמעות נוכח העובדה שבמהלך ניהול התיקים היה ברור כי המשיבה נמצאת על ערש דווי וכי לא תזכה ליהנות מסכום הכסף אותו תקבל. עוד טוענים המערערים כי בתום הדיון, בעת שהשופט יצא ללשכתו, הוא אמר לב"כ המערערים כי "מרשיו קיבלו דירה כמתנה משמיים תמורת סכום קטן" וכי "כסף שלא מרוויחים ביושר אין בו ברכה". לטענת המערערים, התבטאות זו מצביעה על דעה קדומה כלפיהם. הערעור נדחה.
ה. אכן, כאשר ישנה היכרות אישית ליושב בדין, יש בכך לעתים חשש ממשי למשוא פנים. במקרה שלפנינו, ההיכרות הנטענת הינה היכרות מקצועית, בין כלתה של המשיבה לבין השופט. בנסיבות המקרה, אין די בהיכרות זו בלבד ובמערכת היחסים המקצועית שאיפיינה אותה, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. אשר לטענת המערערים באשר לאופן ניהול ההליך על ידי בית המשפט קמא, והעובדה כי ניתן פסק דין מבלי שניתנה להם הזדמנות ממשית לערוך חקירה נגדית ולסכם את טענותיהם - תרופתם של המערערים היא בדרך של הגשת ערעור על פסק הדין ולא בדרך של בקשת פסלות וערעור פסלות. אשר להתבטאותו של בית המשפט בתום הדיון, הרי שגם אם ראוי היה כי בית המשפט לא יחווה דעתו בעניינם של המערערים מעבר לנאמר בפסק הדין עצמו, אין בהתבטאות זו - כשלעצמה - כדי להצביע על כך כי בית המשפט גיבש דעה קדומה בעניינם של המערערים, מה גם שהתבטאות זו נאמרה לאחר מתן פסק הדין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסי כהן למערערים, עו"ד אורי שלם למשיבה. 27.6.01).
ע.א. 2363/01 - דבורה ונועה סעדי נגד שמואל סעדי
*החלטת שופט לפסול עצמו משום שכבר הביע דעתו על הנושא שבמחלוקת בהליך קודם בין בעלי הדין (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
א. המערערות - אשתו ובתו של המשיב - הגישו בשעתו תביעה לפינויו של המשיב מביתן של המערערות בשכונת עין כרם בירושלים, ובית משפט השלום נעתר לתביעה.
(להלן: פסק דין הפינוי). המשיב פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה להורות כי החלק מהנכס בו הוא מתגורר אינו אותו חלק שעליו לפנות על-פי פסק דין הפינוי וראש הוצאה לפועל דחה את הבקשה. המשיב פנה לבית המשפט לענייני משפחה וביקש להצהיר כי היחידה בה הוא מחזיק אינה חלק מהנכס אותו עליו לפנות. תביעה זו נדחתה. בפסק דינו ציין השופט מ. הכהן, בהערת אגב, תוך שהוא מפנה לדברים שנאמרו על ידי בית משפט השלום בפסק דין הפינוי, כי אין ממש בטענת המשיב כי הנכס ניתן על ידו במתנה למערערות, וכי פלוגתא זו כבר הוכרעה בפסק הדין של הפינוי. המשיב הגיש נגד המערערות תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, להתיר לו לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה למערערות. כן ביקש להורות על עיכוב ביצוע פינויו מהדירה. התביעה נקבעה לדיון בפני השופט מ. הכהן. המשיב ביקש כי השופט יפסול עצמו, בטענה כי כבר הביע את דעתו באופן נחרץ במסגרת הליך קודם בין בעלי הדין בנושא הנדון עתה. בית המשפט קיבל את בקשת המשיב וקבע כי נוכח העובדה שבהליך קודם התייחס, אגב אורחא, לטענת החזרה מהמתנה שהעלה המשיב ושלל את תוקפה, אין זה מן הראוי כי ידון בתביעה החדשה שהגיש המשיב. הערעור נדחה.
ב. מדובר במקרה של פסילה עצמית, בו יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך ולדון במשפט להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. בנסיבות דנא, בהן קובע השופט כי יקשה עליו לדון בתיק שלפניו מהטעם שגיבש עמדתו בשאלה הטעונה הכרעה בתיק, מתחייבת המסקנה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה". נוכח העובדה כי ההליך נמצא בשלביו הראשונים ובירורה של התביעה טרם החל, העברת הדיון לשופט אחר לא תסרבל באופן ממשי את ההליך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה בראון למערערות, עו"ד עמוס האוזנר למשיב. 27.6.01).
ע.א. 1168/01 - שלמה דרעי, עו"ד נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
*סירוב לבקשת פסילה כאשר תיק הוחזר ע"י ביהמ"ש המחוזי לשופט בימ"ש השלום(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש תביעה כספית נגד המערער בגין הפרת התחייבותו של המערער להמציא למשיב התחייבות של עמידר לרישום משכנתא ראשונה על דירה שבמכירתה טיפל. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב, בקבעו כי בשל מחדלו של המערער איבד המשיב את הבטוחה שהיתה צריכה להיות בידו בגין כספי הלוואה שניתנו לרוכש הדירה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי לא ידע כי מדובר בגרירת משכנתא ולא בחוב הלוואה מקורי, וקבע כי טענות המערער בעניין זה "היו בלתי מדוייקות שלא לאמר שקריות". המערער ערער לבית המשפט המחוזי וטען, בין היתר, כי בית המשפט השלום איפשר למשיב להגיש ראייה חדשה בשלב הסיכומים, מבלי שניתנה למבקש אפשרות לחקור את עדי המשיב לגבי הראייה החדשה. בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שהמערער יוכל לחקור את המצהיר מטעם המשיב ותינתן לו אפשרות להביא ראיות מטעמו. עם החזרת התיק לבית משפט השלום הגיש המערער בקשה שהשופט יפסול עצמו בטענה כי עוד במהלך קדמי המשפט שנערכו בתיק ולפני שמיעת הראיות הביע בית המשפט את דעתו "שעל המערער יהיה לשלם למשיב". כמו כן, בית המשפט איפשר למשיב להגיש ראיות בשלב הגשת הסיכומים בניגוד לכללי הצדק הטבעי, ובפסק דינו הביע את עמדתו בקשר לאמינותו של המערער. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בציינו כי אינו זוכר מה נאמר על ידו בשלב קדם
משפט, שנערך לפני שלוש שנים וחצי, וקבע כי גם אם אמר דברים כלשהם בקדם המשפט, לא היה בהם כדי להשפיע על החלטתו. הערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך במסקנות אובייקטיביות כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. העובדה כי בית המשפט נתן פסק דין בעניינו איננה מצביעה, לכשעצמה, על כך שדעתו של השופט נעולה. העובדה כי בית המשפט דחה את טענות ההגנה של המערער, בהיותן בלתי מהימנות עליו, אינה מהווה כשלעצמה עילת פסלות. דברי בית המשפט נאמרו במסגרת תפקידו בקביעת הממצאים העובדתיים בפסק דין, נוכח חומר הראיות שהיה בפניו, ואין בהם כדי להראות כי בית המשפט גיבש את דעתו באשר למהימנות המערער באופן שאינו ניתן לשינוי. באשר לעילת הפסלות לה טוען המערער בשל הדברים שנאמרו לכאורה על ידי בית המשפט בהליך קדם משפט - הרי שזו אירעה כשלוש שנים וחצי לפני שהוגשה בקשת הפסלות, ודי בשיהוי הרב בהעלאת הטענה, על מנת לדחותה. העובדה כי בית המשפט איפשר למשיב להגיש ראייה חדשה בשלב הסיכומים מבלי שניתנה למערער אפשרות לחקור את עדי המשיב, הינה החלטה דיונית שהדרך הראוייה לתקוף אותה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין. אף בחיוב המערער בהוצאות בקשת הפסילה אין עילת פסלות בפני עצמה. ככל בקשה אחרת במשפט, יש וההחלטה בה גוררת אחריה חיוב בהוצאות.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו. 27.6.01).
ע.א. 4166/00 - שמעון שטרית נגד עו"ד שלמה ובר
*אחריות עו"ד ברשלנות בניהול תיק בביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 575/95 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש בשם המערער ואחרים - על דרך המרצת פתיחה - תובענה נגד קבלנים לצוות עליהם לרשום את הבנין אשר בנו כבית משותף ולרשום על שם כל אחד מהתובעים (כולל המערער) את הדירות והחנויות שקנו מהקבלנים. כמו כן נתבקש בתביעה סעד של מינוי המשיב ככונס נכסים לצורך רישום הבית כבית משותף ורישום הדירות והחנויות על שם התובעים וכן נתבקש ביהמ"ש לתת לתובעים רשות לפצל את סעדיהם ולתבוע את שאר נזקיהם במועד מאוחר יותר לאחר שיתגבשו כל נזקיהם. בתחילת הדיון בתובענה, לפני השופט אלוני, הסכימו בעלי הדין "כי ינתן פס"ד עם ארכה לביצוע עד ליום 15.9.98. מבקשים לפסוק הוצאות שלא ישולמו ... אם יבוצע רישום במועד". בעקבות הסכמה זו ניתן פסק דין לאמר: "פסק דין: בהסכמה אני נעתר לבקשה. ניתנה ארכה לביצוע הרישום עד ליום 15.9.98". נכלל בפסק הדין - כמוסכם - חיוב בהוצאות שיבוטל אם הקבלנים יעמדו בזמן בחיובי פסק הדין. לא היתה בפסק הדין כל התייחסות מפורשת לסעדים האחרים שנתבעו בהמרצת הפתיחה.
ב. המערער טוען שהמשיב התרשל בכך שלא עמד על הסעד של פיצול הסעדים. טענת המשיב היתה שהוא יכול היה להבין שכאשר נעתר השופט לבקשה הוא גם נעתר לבקשה לפיצול הסעדים. המערער אכן תבע מהקבלנים את נזקיו בהליך נפרד אך תביעתו נדחתה מחמת שלא נתבקש פיצול הסעדים. בית המשפט המחוזי, בהליך נשוא הערעור, חילק את הדיון לשאלת החבות לחוד ולשאלת הנזק לחוד ודחה את התובענה בתום השלב הראשון של הדיון. ההנמקה בפסק הדין היתה שהמשיב יכול היה להבין מנוסח פסק הדין של השופט אלוני (אף על פי שבדיעבד נקבע אחרת) כי הוא כולל גם היעתרות לסעד של פיצול הסעדים. אין זאת - כך פסק השופט - אלא טעות בשיקול הדעת ולא רשלנות. הערעור נתקבל.
ג. אכן רמת ההתנהגות הנדרשת מעורך דין אינה עולה על רמת ההתנהגות הנדרשת - לפי הנסיבות - מעורך דין סביר. למקרא פסק דינו של השופט אלוני ברור שעורך דין סביר צריך היה להניח, ברמת הסתברות נאותה, שהשופט אלוני לא התייחס בפסק דינו כלל לסעד של פיצול הסעדים, כשם שלא התייחס כלל לסעד של מינוי כונס נכסים, או לפחות שקיימת אפשרות לפרש כך את פסק הדין. על עורך דין סביר, בנסיבות כאלה, לבקש מהשופט להבהיר בו במקום את פסק דינו או לפחות לעתור לתיקון פסק הדין מיד כשנתחוור לו מה פסק השופט ולא להשאיר את המצב כמות שהוא. לקוח הפונה לעורך דין ומבקש ממנו לעמוד על משמר זכויותיו ולשמור את זכויותיו לתבוע את נזקיו כאשר יתגבשו - אמור לסמוך על פרקליטו שיעשה את כל הדרוש מבחינה מקצועית כדי שהמטרה הזו תושג. במקרה דנן לא עמד המשיב בסטנדרד המקצועי אשר נדרש ממנו. הענין יחזור לבית המשפט המחוזי לבירור שלבו השני של הדיון, לעניין גובה הנזק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. המערער לעצמו, עו"ד אורי מזור למשיב. 20.6.01).
עמ"מ 5652/00 - שייח' עבד אל כרים עובייד ומוסטפא דירני
*מעצר מינהלי של אזרחים לבנוניים מטעמי בטחון המדינה. *סדרי דין באישור מעצר מינהלי(הערעור נדחה).
א. המערערים הם אזרחים לבנוניים המוחזקים בישראל מזה שנים במעצר מינהלי, על-פי צווים המוצאים נגדם מפעם לפעם על-ידי שר הביטחון בהתאם לחוק המעצרים. עובייד כיהן כאימאם של הכפר השיעי ג'יבשית, אך עד מהרה השתלב בהנהגת אירגון החיזבאללה, ונשא באחריות לפעילות החבלנית של האירגון, בחזית דרום לבנון. בשנת 1989 נלכד עובייד, בלבנון, על-ידי כוחות הביטחון של ישראל, הובא לישראל ומאז הוא כלוא במעצר מינהלי. דיראני, אף הוא מוסלמי-שיעי, שימש בעבר כקצין הביטחון של תנועת אמ"ל. באמצע שנות השמונים הקים את אירגון "ההתנגדות המאמינה" - כזרוע צבאית של תנועת אמ"ל - והתייצב בראשו, ובתפקידו זה נשא באחריות לשבייתו של הנווט רון ארד. במשך כשנה וחצי החזיק דיראני ברון ארד, עד שבמאי 1988 מסר אותו לידי גורמים איראניים ומאז נעלמו עקבותיו של ארד. בשנת 1994 נלכד דיראני, בלבנון, על-ידי כוחות הביטחון של ישראל, הובא לישראל ומאז הוא כלוא במעצר מינהלי, על פי צווים שהתחדשו מפעם לפעם.
ב. בהליך נשוא הערעור נתבקש אישורו של נשיא בית המשפט המחוזי, (להלן: הנשיא), בהתאם לסעיף 5 לחוק סמכויות שעת חירום (להלן: חוק המעצרים) להחזקתם של המערערים במעצר מינהלי על פי צווים שהוצאו נגדם ביום 17.4.2000. הטעם לבקשה לאשר המשך מעצרם של המערערים, שוב לא היה אותו טעם עליו נסמכו הבקשות הקודמות. בעבר, טענה המדינה כי מעצרם של המערערים נדרש "מטעמי בטחון המדינה" בהיותם "קלפי מיקוח" חיוניים לקבלת מידע על גורלם ולהחזרתם של רון ארד וחיילי צה"ל נוספים שנישבו על אדמת לבנון. ואילו את בקשתה הפעם סמכה המדינה על הטענה, כי המשך מעצרם דרוש בשל הסיכון לביטחון המדינה, אם ישוחררו ויורשו לחזור לפעילותו בלבנון. טעמו של השוני בהגדרת עילת המעצר היה גלוי וברור: ביום 12.4.00 ניתן פסק-דינו של בג"צ שקבע כי החזקתם במעצר של העותרים באותה עתירה, (אזרחי לבנון חברי אירגון החיזבאללה) כקלפי מיקוח במו"מ לשחרור שבויים ולאיתור נעדרים, חורגת מגדרם של "טעמי בטחון המדינה" כמשמעם בחוק המעצרים, ולפיכך אינה מותרת לפיו. בעקבות פסק-דין זה שיחררה המדינה ממעצר מינהלי את העותרים באותה עתירה וכן אזרחים לבנוניים נוספים, שהחזקתם התבססה רק על היותם קלפי מיקוח בידי
ישראל. ביחס למערערים גילתה המדינה את דעתה, כי עיכובם בישראל עודנו נדרש בשל הסיכון הביטחוני הכרוך בשחרורו של כל אחד משניהם. לאחר שבחן את הראיות שוכנע הנשיא כי שחרורם של המערערים אכן עלול, ברמת הסתברות של קרוב לוודאי, לסכן את ביטחון המדינה. הערעור נדחה.
ג. ביום 8.6.2000, הוציא שר הביטחון צווי מעצר חדשים נגד המערערים לתקופה שמיום 18.6.2000 ועד ליום 17.9.2000. צווים אלה הובאו לאישור הנשיא ביום 12.6.2000, ובהסכמת הצדדים החליט הנשיא, במועד זה, לאשר את המשך מעצרם של המערערים, על-פי הצווים החדשים, עד ליום 12.7.2000, המועד שנקבע לשימוע החלטתו בבקשה לאישור צווים קודמים שהוצאו ושתקפם עד ליום 17.6.00. משהחליט הנשיא ביום 12.7.00 לאשר את הצווים החדשים טען ב"כ המערערים כי תקפם פקע ביום 12.7.2000 ומשלא הוצאו על-ידי שר הביטחון צווים נוספים, לאחר יום 12.7.2000, שוב אין אסמכתה חוקית לכליאתם. הנשיא קבע כי יש לו סמכות לאשר את הצווים מיום 8.6.00 למרות שקודם לכן אישר אותם חלקית עד ליום 12.7.00. טענתו הראשונה של פרקליט המערערים היא כי בהחלטתו (מיום 12.6.2000), מיצה הנשיא את סמכותו לאישור המעצר על-פי צווים אלה, ומכאן שהחלטתו (מיום 12.7.2000) לשוב ולאשר את המשך מעצרם של המערערים על-פי אותם צווים עד ליום 17.9.2000, ניתנה בחוסר סמכות. לחלופין, טען כי ביהמ"ש לא היה רשאי להאריך את המעצר מבלי לקיים דיון בצדקת המעצר. את חלקה הראשון של הטענה יש לדחות. אמנם, ככלל, אין זה מקובל לפצל את הליך האישור של צו המורה על מעצר מינהלי לתקופה של שלושה חודשים. אך ייתכנו מקרים שבהם יהיה טעם בפיצול כזה. אך למצער יש להכיר בחוקיות הפיצול, כאשר הוא נעשה בהסכמתם, המפורשת או המסתברת, של הצדדים. וכזה הוא המקרה שלפנינו.
ד. טענתו החלופית של בא-כוח המערערים בדין יסודה. אישור צו להארכת מעצר לעולם טעון דיון חדש בצדקת המעצר והחובה לקיים דיון חדש כזה קיימת לא רק כשהמעצר הקודם היה מכוח צו מקורי שנתאשר, אלא גם אם היה מכוח צו הארכה שנתאשר על-ידיו, זה מקרוב. משנתבקש לאשר את המשך המעצר, על-פי הצווים החדשים, ביחס ליתרת התקופה הנקובה בהם, לא היה הנשיא רשאי לעשות כן ללא קיום דיון חדש בצדקת הצווים. המסקנה המתבקשת היא, כי החזקת המערערים במעצר מינהלי, מיום 13.7.2000 ועד ליום 17.9.2000 (מועד סיום תקופת המעצר לפי הצווים האמורים), שהתבססה על צווי מעצר שנתאשרו ללא קיום דיון, היתה שלא כדין. אולם, לקראת סיום תקופת המעצר על-פי הצווים הבטלים, הוציא שר הביטחון צווים חדשים למעצרם של המערערים, לתקופה שמיום 18.9.2000 ועד ליום 17.12.2000. צווים אלה אושרו על-ידי הנשיא לאחר שהתקיים לגביהם דיון חדש.
ה. עיקרו של הערעור הופנה נגד קיומה של עילה ראוייה למעצרם של המערערים. ב"כ המערערים טען כי הצגתם של המערערים כסיכון ביטחוני אינה אלא אמתלה, והטעם האמיתי להמשך מעצרם הוא שישמשו כ"קלפי מיקוח", שכן מאז שצה"ל הסיג את כוחותיו מדרום לבנון השתרר שקט יחסי בגבולה הצפוני של ישראל. לעניין זה יש לציין כי המאורעות האלימים שהחלו פוקדים את ישראל בשלהי חודש ספטמבר, לא פסחו גם על גבולה עם לבנון. אירגון החיזבאללה חידש את פעילותו הטרוריסטית כלפי ישראל, חטף שלושה חיילים פגע ואיים לפגוע באישים ובמוסדות ישראליים בעולם, ואף חטף אזרח ישראלי, הנושא דרגת אלוף-משנה ביחידת מילואים, בעת ששהה בחוץ-לארץ. ההכרעה בערעור שוב אינה יכולה להתבסס רק על התשתית העובדתית שהונחה לפני נשיא בית המשפט המחוזי, אלא חייבת להביא בחשבון גם את המימד האקטואלי, שנתווסף לתמונה.
ו. בא-כוח המערערים טען, כי על בית המשפט להגביל את עצמו לבחינת החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי, על יסוד התשתית העובדתית שהונחה לפניו, ואין לייחס משקל כלשהו, לאירועים שהתרחשו לאחר ההחלטה שעליה סב הערעור. בטענה זו אין ממש. הביקורת השיפוטית על החלטה המאשרת צו מעצר מינהלי אינה מוגבלת לבחינת הכרעתה של הערכאה הראשונה, על-פי אמות-מידה ערעוריות גרידא, ועל יסוד התשתית העובדתית שעליה נתבססה ההחלטה. ערכאת הערעור על החלטה בהליך של מעצר מינהלי אף אינה יוצאת ידי חובה בבחינת החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי, אלא מוטל עליה לבחון גם את צדקת המעצר גופו, הן על יסוד החומר שהיה לפני הנשיא וגם לאור עובדות נוספות המובאות לפניה, לרבות עובדות שנתחדשו לאחר מתן ההחלטה המקורית. מן התשתית הראייתית הכוללת, אכן התחייבה המסקנה, כי שחרורם והחזרתם ללבנון של המערערים, כרוכים בסיכון לביטחון המדינה, ברמת הסתברות אשר הצדיקה הוצאת צווים למעצרם.
(בפני השופטים: אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד צ. ריש למערערים, עוה"ד ד. חן וש. ניצן למשיב. 26.12.00).
רע"א 5058/99 - אילנה כספי ואבי גורדון נגד מנחם דויטש, עו"ד
*סירובו של עו"ד שייצג לקוח שהיה שוכר של דירה למסור את מפתחות הדירה למשכירים, כהפרעה לשימוש המזכה את הבעלים בתביעה נגד עוה"ד(מחוזי י-ם - ע.א. 4469/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).
א. דירה בת 3 חדרים בירושלים (להלן: "הדירה"), היתה מוחכרת לדורות למנוח י. פבריצקי ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 11.4.94. המנוח השכיר את הדירה לרב שלום דב הלברשטט-לפשיץ (להלן: "השוכר"). בהתאם להסכם, השכירות התחדשה שנתית, על-פי אופציה הנתונה לשוכר. תקופת השכירות האחרונה עמדה להסתיים ביום 1.12.94. ביום 10.10.94 הוכרזו המערערים, ילדי אחותו, של המנוח, בצו ירושה, כיורשיו היחידים. ביום 30.10.94 נרשמו היורשים כבעליה של הדירה. היורשים פנו לשוכר, בדרישה לתשלום דמי השכירות שטרם שולמו. על פנייתם השיב ביום 18.12.94, המשיב אשר פעל כבא-כוח השוכר באותו עניין, כי בידי השוכר צוואה שערך המנוח חודשיים לפני פטירתו, בה הוא הקדיש את הדירה לישיבת מרכז הרב אותה מנהל השוכר. עו"ד דויטש הוסיף במכתבו כי עד להוצאת צו לקיום צוואתו של המנוח, הפקיד השוכר את מפתח הדירה בידיו בנאמנות.
ב. בינואר 1995 הגישה ישיבת "מרכז הרב" בקשה לביטולו של צו הירושה שניתן לטובת היורשים, בטענה כי קיימת צוואה של המנוח ושל בת זוגתו המנוחה, המזכה את ישיבת "מרכז הרב" בחלק מנכסיהם. במכתבו מיום 31.1.95 חזר והבהיר עו"ד דויטש כי מפתחות הדירה הופקדו בידיו בנאמנות ביום 5.10.94 וכי מאז איש לא השתמש בדירה. הוא הוסיף כי אחרי בירור עניין הצוואה ימסור את מפתחות הדירה למי שיוכר כבעליה של הדירה ע"י בית המשפט. ביום 9.2.95 שב ופנה בא-כוחם של היורשים למשיב וציין כי "אתה נושא באחריות אישית לתשלום דמי שימוש ראויים מ-5.10.94 ועד מסירת הדירה בפועל לידי שולחי". כעבור כחמישה חודשים, ביום 2.7.95, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הבקשה של ישיבת "מרכז הרב" לבטל את צו הירושה. ביום 6.7.95, מסר המשיב למערערים את המפתחות. דרישת היורשים לקבל דמי שימוש ראויים מהשוכר ומעו"ד דויטש לא נענתה.
ג. היורשים הגישו תביעה בבית משפט השלום נגד השוכר ונגד המשיב לתשלום דמי שכירות, דמי שימוש ראויים וחובות שוטפים עבור הדירה בסך כולל של 42,856 ש"ח. לאחר הגשת התביעה הגיעו היורשים לידי הסדר עם השוכר, לפיו הוא ישלם 20,000
ש"ח לסילוק חובו. הוסכם בהסדר כי התביעה נגד עו"ד דויטש "תימשך כסדרה". תביעת היורשים נגד עו"ד דויטש התבססה על העילה של הסגת גבול במקרקעין והיא התייחסה לתקופה בה החזיק במפתחות הדירה, דהיינו מיום 5.10.94 ועד ליום 11.7.95. בית משפט השלום קיבל את תביעת היורשים וחייב את עו"ד דויטש לשלם ליורשים דמי שימוש ראויים בסך 19,253 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מספטמבר 1995, והוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח. בית משפט השלום נימק את אחריותו של עו"ד דויטש בכך שכאשר אדם מונע מאחר, שלא כדין, את הכניסה למקרקעין שלו, הוא מבצע עוולה של הסגת גבול. בית משפט השלום דחה את טענת עו"ד דויטש, כי היורשים יכלו לפרוץ את מנעול הדירה ולהשיב לעצמם את החזקה והשימוש בה, שכן לא נתקיימו הנסיבות המאפשרות ליורשים עשיית דין עצמית במסגרת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. כן דחה בית משפט השלום את טענת ההגנה של עו"ד דויטש, לפיה פעל כשלוח של השוכר, שכן גם אם פעל כשלוח, חב הוא באופן אישי לעוולה שהוא מבצע עבור שולחו.
ד. על פסק הדין הוגש ערעור מצד המשיב. בית המשפט המחוזי הסכים שאין לקבל את הטענה כי היורשים רשאים היו לעשות דין לעצמם, כן קיבל את ההנחה שדיני השליחות אינם חוסמים תובענות בנזיקין כלפי השלוח. עם זאת קבע כי עו"ד דויטש לא ביצע עוולה על-ידי החזקת המפתחות גרידא. ביהמ"ש סבר כי ההחזקה למעשה של הדירה נשארה בידי השוכר ולא הועברה אל המשיב, לכן הלה אינו יכול להחשב כמסיג גבול. טרוניות היורשים יכלו, אם בכלל, לבוא אל השוכר בלבד, שהוא היה ונותר המחזיק ובעל השליטה למעשה, עד להחזרת המפתח. הערעור נתקבל.
ה. גם אם נניח שאין בהחזקת המפתחות, כשלעצמה, משום הפרעה לשימוש במקרקעין או כניסה שלא כדין למקרקעין - הנחה שגם היא מעוררת קושי - הרי מעשיו של עו"ד דויטש מקימים "לפחות" אחריות של מעוול במשותף, במובן סעיף 12 לפקודת הנזיקין. אין להטיל ספק בכך כי סירובו למסור את המפתחות לידי היורשים, במיוחד לאחר מכתב האזהרה, הוא בבחינת סיוע להסגת הגבול מצד השוכר. לכן, אין לפטור את עו"ד דויטש מאחריותו בנזיקין להסגת גבול.
ו. בעת הדיון בערעור התעוררה שאלה נוספת בדבר קיומה של עילת תביעה במסגרת הסגת הגבול. העוולה של הסגת גבול במסגרת דיני הנזיקין נועדה להגן על ההחזקה ולא על הבעלות כשהיא לעצמה. על רקע זה נשאלת השאלה, האם עומדת ליורשים עילת תביעה בהסגת גבול, שעה שלא החזיקו בפועל בדירה, אלא היתה להם זכות (מיידית) להחזיק בה. התשובה היא חיובית. באשר לטענת עו"ד דויטש כי פעל כנאמן או כשלוח של השוכר, הרי הערכאות הקודמות קבעו, בצדק, כי אין בכך משום הגנה בפני אחריות בנזיקין. כן צדקו הערכאות הקודמות בדחותן את טענות עו"ד דויטש כי היורשים יכלו להחליף את מנעול הדירה ולתפוס בה חזקה. בנסיבות הנדונות, אין היתר לעשיית דין עצמית.
ז. יש לקבל חלקית את טענתו של עו"ד דויטש כי החוב מוטל באופן בלעדי על השוכר. טענה זו נכונה לגבי התקופה שבא חלה השכירות. כפי שצויין לעיל, הסכם השכירות עמד להסתיים ביום 1.12.94. נמצא, כי עד לתאריך זה היתה בידי השוכר הרשות להימצא בדירה, תוך חובתו לשלם דמי שכירות. העובדה כי המפתחות נמסרו לידי הפרקליט לפני תום חוזה השכירות, אינה הופכת את ההחזקה בדירה להחזקה שלא כדין. אי לכך, יש לצמצם את אחריותו של עו"ד דויטש לתשלום דמי שימוש לתקופה מ- 2.12.94 ועד לתאריך מסירת המפתחות בפועל ביום 11.7.95.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' סיגל כסיף למערערים, המשיב לעצמו. 25.6.01).
ע.א. 8495/00 - ברזילי מנשה ואביגיל ואח' נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למחיקת ערעור לאחר שנמחקו מהערעור חלק מהמשיבים (בקשת המשיבה למחיקת הערעור - הבקשה נדחתה).
המערערים הגישו תביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המשיבה בגין ליקויי בניה בדירות שנרכשו על ידם מהמשיבה. המשיבה הגישה הודעה לצדדים שלישיים, נגד מי שהיו המשיבים 2 ו-3 בערעור זה. אלה הגישו הודעות נגד מי שהיתה המשיבה 4 בערעור. משיבה זו הגישה הודעה נגד מי שהיה המשיב 5 בערעור. המערערים צרפו לערעור כמשיבים את כל בעלי הדין שהיו צד להליך בביהמ"ש קמא. עם זאת, כלפי חלק מן המשיבים, המשיבים 5-2, מי שהיו הצדדים השלישיים בביהמ"ש קמא, לא התבקש סעד כלשהו. ב"כ המערערים הודיע, בישיבה מוקדמת, כי משיבים אלה הם מבחינתו משיבים פורמליים. דבר זה הוביל למחיקתם של משיבים אלה. במצב דברים זה התחוור למשיבה כי היא נכנסה לכלל מלכוד. ביהמ"ש קמא חייב את המשיבה בתשלום פיצויים למערערים. בנוסף חייב ביהמ"ש קמא את הצדדים השלישיים בשיפוי המשיבה בסכומים מסויימים. המשיבה לא הגישה ערעור על פסיקתו של ביהמ"ש קמא. היא הסתפקה בהתגוננות נגד הערעור שהוגש ע"י המערערים. התוצאה היתה שהמשיבים 5-2, אשר נגדם לא התבקש כל סעד בערעור, לא היו חשופים עוד לאפשרות שהתוצאה האופרטיבית של פסק הדין תשתנה, ככל שמדובר בחיוביהם הם. המשיבה טענה על כן שדין הערעור להימחק משעה שנמחקו חלק מן המשיבים בערעור. הבקשה נדחתה.
מחיקת משיבים אינה יוצרת פגם בערעור. אין טעם בהותרת בעלי דין ברשימת המשיבים אם לא נתבקש סעד נגדם, והם אינם חפצים להשתתף בהליך. גם אם שומה על המערער מלכתחילה לצרף את כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הדיונית, הרי מחיקה של בעל דין לאחר הגשת הערעור על פי החלטה של בימ"ש אינה פוגמת בערעור.
(בפני: הרשם אוקון. 24.6.01).
רע"פ 3840/01 - אורי עמית נגד מדינת ישראל
*הכרזת ארגון כ"ארגון טרור" וחברות בארגון (הבקשה נדחתה).
המבקש היה רכז נוער של תנועת "נוער מאיר" בשנים 1996-1995. ביום 31.10.96 הועמד לדין בגין חברות בארגון טרוריסטי ותמיכה בארגון כאמור, עבירות לפי הפקודה למניעת טרור. (להלן - הפקודה). בכתב האישום פורטו חמישה אירועים בהם פעל המבקש במסגרת תפקידו בתנועת "נוער מאיר". על פי כתב האישום, תנועה זו מוגדרת כתנועת הנוער של התנועה "כהנא חי" ('כ"ח'), אשר הוכרזה ביום 13.3.94 כארגון טרור יחד עם תנועת "כך". תחולתה של הכרזה זו היא גם "על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג" אשר התנועות "כך" ו-'כ"ח' פעלו להשגתן. המבקש הודה בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ואף לא הכחיש כי ביסודה של תנועת "נוער מאיר" עומדת הפצת השקפתו הפוליטית ומורשתו של הרב מאיר כהנא. עם זאת, כפר המבקש באשמה שיוחסה לו. בית משפט השלום קבע שארגון "נוער מאיר" מזהה עצמו עם ארגון "כהנא חי" ומשנתו האלימה, המסיתה והגזענית, שבגינה הוכרז כארגון טרור, ומשמש שופרו ומפיץ למורשתו ולמשנתו בקרב בני נוער. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות בהן הואשם, וגזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל ושנה מאסר על תנאי. בית המשפט הורה על ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי אישר את הרשעת המבקש ואת העונש שנגזר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקר טענתו של המבקש היא שהממשלה לא היתה מוסמכת להכריז כי התנועות "כך" ו - 'כ"ח' הן ארגוני טרור, כמו גם להכריז כי פלגיהם וצירופיהם של תנועות אלו הם ארגוני טרור. ברם, סניגורו של המבקש בבית המשפט המחוזי זנח במפורש את הטענות שנגעו להכרזה כי התנועות "כך" ו-'כ"ח' הן ארגוני טרור. יתירה מזו, בית משפט השלום בחן למעלה מן הצורך גם את השאלות העובדתיות בעניין מהותם של ארגונים אלה, וקבע כי אכן מדובר בארגוני טרור. בנסיבות אלה אין מקום לדון בשאלות אלה בערכאה שלישית. לעניין העונש: חומרת העונש איננה מהווה בדרך כלל עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי והמקרה דנא אינו יוצא מן הכלל.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דוד חיימוביץ למבקש, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 19.6.01).
בג"צ 5812/00 - MEDITERRANEAN SAMEDAN ואח' נגד הממונה על ענייני הנפט במשרד התשתיות הלאומיות ואח'
*החלטת הממונה על ענייני הנפט למנוע מחברות העוסקות בהפקת גז טבעי לשמש גם כמובילי הגז ע"י הנחת קו צינור להולכת הגז (העתירה נדחתה).
העותרות הן חברות שעיסוקן בחיפוש ובהפקה של גז טבעי בים. הן גילו שדות גז טבעי בכמויות בנות פוטנציאל מסחרי ניכר. העותרות עמדו בקשר עם חברת החשמל במטרה למכור לה גז משדותיהן, ולתכלית זו ביקשו להניח קו-צינור להולכת הגז משדות הגז למיתקניה של חברת החשמל ברחבי הארץ. הממונה על ענייני הנפט במשרד התשתיות הלאומיות דחה את הבקשה. העתירה נדחתה.
השופט חשין, בפס"ד מקיף ונרחב, סקר את מדיניות הדלק, חיפושיו, צרכי הובלתו ומכירתו; סקר בהרחבה את פירוש חוק הנפט, הביא במסגרת החלטתו דוחו"ת שהוגשו ע"י הבנק העולמי וועדות שהוקמו לצורך כך; עמד בהרחבה על המונופולין העשוי להיווצר אם מפיקי הגז יהיו גם המוליכים; עמד על שיקול הדעת הנרחב של "המנהל" לעניין רשיונות חיפושי נפט והולכה; סבירות שיקול הדעת בהחלטה שלא למסור לספקי הגז את האפשרות להיות גם המוליכים, והגיע למסקנה כי החלטתו של המנהל אין להתערב בה ויש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד חנן מלצר וגב' נאוה אילן לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן, יעקב שרביט ורן טל למשיבים. 12.6.01).
ע.א. 1739/01 - שי מילוא, עו"ד נגד עוזיאל עמרני ואח'
*דחיית בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון של נאמן בפשיטת רגל כאשר קופת הנאמנות ריקה (בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש מונה כנאמן על נכסי המשיב 6 (להלן: החייב). בית המשפט אשר נתן צו כינוס לנכסי החייב לא מצא לנכון לחייבו בתשלומים לקופת הכינוס. התוצאה היא שהקופה ריקה ואין באפשרותו של הנאמן לעמוד בחובת תשלום האגרה והפקדת הערבון. על כן הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
אכן, קשה להעלות על הדעת כיצד יוכל המבקש לגייס את הסכום הנדרש. אין מדובר באדם או בתאגיד שהכנסותיו מועטות. הללו מסוגלים לשנות את אופן הקצאת המשאבים שלהם ולהקציב סכום כסף מסויים למטרה כלשהי. לחלופין יש באפשרותם להיעזר במקורות אחרים. אולם כל האפשרויות הללו אינן קיימות כשמדובר בקופת כינוס ריקה. היעדר כל מקור, ולו גם ערבות צד ג' או מימון חלקי, להבטחת הוצאות המשיבים, ובהתחשב בכך שסיכויי הערעור אינם גבוהים, אין אפשרות לפטור את המבקש מתשלום האגרה ומהפקדת הערבון. יתכן שבמצב מעין זה מן הראוי שנטל התשלומים יוטל על כונס הנכסים הרשמי, המופקד על האינטרס הציבורי שבניהול הכינוס, אם סבור הוא שיש
מקום להמשיך בהליכי הערעור. מכל מקום, בהיעדר מקור מימון כלשהו לא ניתן לקיים את ההליך.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 19.6.01).
ע.א. 3963/01 - תעשית אבן וסיד בע"מ נגד מאיר הורשטוק ואח'
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה במתן החלטות דיוניות שונות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערת הגישה נגד המשיבים תביעה בבית משפט השלום בחיפה. ביום 6.10.00 הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב התביעה וכן בקשה לצרף תצהיר של בא כוחה כחלק מראיותיה. בית המשפט דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה, ונעתר לבקשת המערערת לצרף את תצהירו של בא כוחה. בעקבות ההחלטה התעוררה שאלת המשך הייצוג על ידי ב"כ המערערת, נוכח הוראת סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בית המשפט סרב להתיר לב"כ המערערת להמשיך לייצגה, והמליץ לו שלא להמשיך בייצוג. המערערת הגישה בקשה לפסילת השופט בטענה כי מאחר שאותו שופט אשר אסר על ב"כ המערערת להמשיך ולייצגה הוא גם זה שיצטרך לקבוע בפסק דינו את משקלה ומהימנותה של עדותו, נוצרו נסיבות אובייקטיבית בהן קיים חשש ממשי כי עדותו של ב"כ המערערת לא תזכה ליחס הוגן ונטול פניות, ולמשוא פנים בניהול המשפט. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, וקבע שלהחלטתו שלא להתיר את הייצוג אין כל קשר להערכת מהימנות העד וכי לא נוצרה בלבו דעה קדומה כלפי ב"כ המערערת. הערעור נדחה.
עיקר טענותיה של המערערת מופנה כנגד החלטות דיוניות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין. אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות, ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות. באשר לטענת המערערת, כי קיים חשש כי בית המשפט לא יוכל להעריך באופן אובייקטיבי את עדותו של בא כוחה, נוכח העובדה כי לא התיר את ייצוגו, הרי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. בהחלטתו שלא להתיר לב"כ המערערת להמשיך ולייצג את המערערת לא הביע בית המשפט עמדה כלשהי באשר לתיק גופו או לתוכן עדותו של ב"כ המערערת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי רוזן למערערת. 24.6.01).
ע.פ. 3995/01 - יומטוב צליח ויחזקאל כהן נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור בהתחשב בסיכויי הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לאחר הערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הורשעו בעבירות של קשירת קשר לפשע והצתה, בשל מעורבותם בהצתת בית הכנסת הקונסרבטיבי "יער רמות" בירושלים. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 2 מאסר לתקופה של שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הפעיל מאסר על תנאי לתקופה של שמונה עשר חודשים. על המבקש 1 נגזרו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שמונה עשר חודשים. המבקשים הגישו ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונשים, והם מבקשים לעכב את ביצוע גזר הדין עד לאחר הערעור. הבקשה נתקבלה.
העבירה בה הורשעו המבקשים היא עבירה חמורה, אשר בוצעה בנסיבות חמורות. שיקול זה תומך, בדרך כלל, בביצוע מיידי של המאסר. גם תקופות המאסר שהושתו על המבקשים, מהוות שיקול שלא לעכב את ביצוע העונש. ואולם, הטענה בדבר סיכויי הערעור מטה
את הכף, בנסיבות העניין, בשלב זה של טרם ברור הערעור, אל עבר עיכוב ביצוע המאסר. סיכויי המבקשים לזכות בערעורם לא נראים קלושים, במידה המצדיקה את דחיית הבקשה. כמו כן, המבקשים היו משוחררים במשך מרבית תקופת המשפט, ולכאורה אין חשש ממשי כי לא יתייצבו לריצוי עונשם, אם יידחה ערעורם.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אריאל עטרי למבקשים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 24.6.01).
בש"פ 4751/01 - יעקובסון שלמה נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה בעבירות מרמה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף הואשמו בשורה של מעשי מרמה בכך שקשרו עם אחרים למכור מקרקעין של אחרים לקונים תמימים. חלק מהעיסקאות יצאו אל הפועל, והעורר וחבריו שילשלו לכיסם סכומים ניכרים ביותר. העבירות אשר יוחסו לעורר בוצעו בשנות ה - 90, והאחרונה בהן היתה בשנת 1997. אך רק בשנת 1999, עת נעצר העורר בבלגיה בחשד של יבוא 18 קילוגרם של טבליות סם אקסטזי, הוגשה בקשה להסגרתו של העורר, והוא הוסגר בפועל רק במהלך חודש פברואר שנה זו. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, אך לבסוף הסכימו הצדדים כי העורר ישוחרר בתנאים של מעצר בית מלא, וביהמ"ש קבע כי העורר יהיה במעצר בית בבית אמו, כי תנתן ערבות עצמית של העורר ואמו וכי תופקד ערבות כספית במזומן או בערבות בנקאית בסכום של 200 אלף דולר. כן הורה לשעבד שני נכסים של האם. הערר על תנאי השחרור נדחה.
העובדות הנטענות בכתב האישום, אם תוכחנה, חושפות פרשיות תרמית חמורות שמבצעיהן לא בחלו באמצעים על מנת להוליך שולל אנשים תמימים, כאשר בכל צעד ושעל הם סוללים את דרכם למטרתם על ידי מסמכים מזויפים. מי שכך נוהג, החשש שימלט מאימת הדין הוא לגביו חשש ממשי, ונכון לקדם אותו על מנת למנעו בדרך של קביעתן של ערבויות הולמות. הסניגור טען כי אין ביכולתו של העורר לגייס את הסכום אותו חוייב להפקיד במזומן או בערבות בנקאית, אך ללא הפקדה מסוג זה, כל תנאי השחרור האחרים, לא יהיה בהם כדי להבטיח שהעורר יתייצב למשפטו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקש, עו"ד גב' עידית ברנע למשיבה. 24.6.01).
ע.פ. 2815/01 - מדינת ישראל נגד לאוניד מוקובוז
*קבלת ערעור על קולת העונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה ואיומים עליה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בתקיפה של אשתו ובאיומים עליה, וכן הורשע בתקיפה מספר רב של פעמים לאורך מספר שנים של בנו הקטין, יליד 1994. בין מעשיו של המשיב היו הצלפות בחגורה על ישבנו של הילד ועל רגליו. לבן נגרמו חבלות ושטפי דם. כן העמיד המשיב את בנו בפינה לפרקי זמן של שעה או יותר, ובהזדמנות אחת, לכשש שעות. בגין כל אלה הורשע המשיב בהתעללות בבנו. בית המשפט המחוזי גזר על המשיב ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. כן הטיל עליו שנה מאסר על תנאי, וקנס של 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב ביצע עבירות חמורות. להגנתו טען כי כך למד בארץ מוצאו, ואף כי מקבל הוא כי יש בהתנהגותו משום סדיזם, הוא פעל מתוך כוונות של חינוך. אין לקבל קו הגנה זה. התנהגותו של המשיב חמורה היא. לפנינו מקרה של סדיזם והתעללות. בהתחשב בגישת בימ"ש שלערעור שלא למצות את הדין עם משיבים בערעור מדינה, יועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודשים. המאסר על תנאי והפיצוי ישארו בעינם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד גב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיב. 21.6.01).